אחד־העם, הוגה־הדעות הגדול ויוצר הציונות הרוחנית היה, כידוע, בשנות־חייו האחרונות אזרח תל־אביב ופעיל בחייה הצבוריים־תרבותיים, ובתל־אביב מצא לו את מנוחתו האחרונה. עוד בחייו של אחד־העם, קבעה תל־אביב רחוב על שמו בין ששת רחובותיה הראשונים. במלאת לאחד־העם שבעים שנה, בחרה בו תל־אביב ל“אזרח כבוד” שלה. לאחר מותו הכריזה העיריה על הבית שבו היה גר כ“בית אחד־העם”, ביח־נכות וספריה, שבו נשמרים בקפדנות כל חפצי ביתו וספריו של המנהיג הרוחני הגדול, כמו שהיו בחייו. הבית הזה הוא אחד מנכסי־התרבות שהעיר מתגאה בהם.

במאמרי זה רצוני להתרכז בעיקר באחד־העם כאזרח תל־אביב. אך מכיון שאחד־העם ביקר בארץ כמה פעמים, לפני הווסד תל־אביב, ובראשיתה, ואף היה מן הסופרים הראשונים שכתב בחיוב על הגימנסיה “הרצליה” ועל שיטת הלמודים בה – אני רואה חובה להזכיר, בקיצור, כמה דברים ידועים על אחד־העם והרושם הכביר שעשו מאמריו, בפרט “האמת מארץ־ישראל” שלו, לשם שלמות התמונה.

על הבמה הספרותית הופיע, כידוע, אשר גינצבורג. בי“ב אדר ב' תרמ”ט. אז פירסם ב“המליץ” את מאמרו הראשון “לא זו הדרך”, בחתימת “אחד העם”, שם שנתפרסם כל־כך, עד שהשכיח לגמרי את שמו ושם־משפחתו. במאמרו זה הקדים והעדיף את התחיה הרוחנית של העם על תחיתו החמרית. בשנת פרסום המאמר יסד אחד־העם את אגודת “בני משה”, שבאה לממש את הרעיונות שהביע במאמרו הנ“ל – תחית הרוח. בראש אגודה זו – שהיתה אגודה חשאית סגורה – עמד שנתים (תרמ“ט – תרנ”א), ואחר כך היה נשיאה הרוחני במשך כל זמן קיומה – כשמונה שנים. אגודת “בני משה” תבעה מחבריה משמעת מוחלטת והקרבה עצמית. האגודה שאפה לאחד את יחידי־הסגולה, בעלי מידות תרומיות, לשם חינוך העם והכשרת הלבבות לתחית האומה. לא כל אדם זכה להתקבל כחבר ב”בני משה". מספר החברים הגיע רק למאה, ובתוכם כמה מעסקני חובבי־ציון ברוסיה ובארץ־ישראל.

זוכר אני את הרעש הגדול שהטיל מאמרו של אחד־העם “אמת מארץ־ישראל” ב“המליץ” בשנת תרע“א, לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל. רבים מראשוני חובבי־ציון, כמו: מנחם אוסישקין, משה ליב לילינבלום, אברהם־יעקב סלוצקי, חושי הארכי ואחרים, מתחו בקורת קשה על המאמר ומצאו שהוא הבליט יותר מדי את ה”אמת", ובגלל זה עשה מאמרו רושם מדכא על הקוראים. אולם אחד־העם לא נרתע לאחור, והמשיך להתריע ולהשמיע את בקרתו מעל במת העתונות.

בערב פסח תרנ"א, בבקורו הראשון בארץ־ישראל, עלה אחד־העם ירושלימה ובאותו יום הלך לראות את הכותל המערבי. שם מצא יהודים רבים השופכים את מרי שיחם ומתפללים בקולי־קולות. הוא עמד והסתכל בפניהם הדלים של היהודים המתפללים, ומחשבה מרה נקרה במוחו. ואז כתב: “האבנים האלה עדים הנן על חורבן ארצנו והאנשים האלה עדים המה על חורבן עמנו. איזה משני החורבות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”…

אחד־העם חזר לעיר־מגוריו אודיסה, ומסר את רשמיו על מושבות ארץ־ישראל ועריה. ודבריו עורר אז פולמוס רב בחוגים שונים. רבים התרעמו על משפטו הקשה על הישוב העברי בארץ. לאחר שנתים עלה אחד־העם שנית לארץ־ישראל – בשנת תרנ“ג, הוא רצה אז להשתקע בארץ ולא קיבל רשיון לכך. עם חזירתו לאודיסה, פירסם שנית “אמת מארץ־ישראל” וביקר קשה את האפיטרופסות על הישוב העברי החדש. הוא הלך לקונגרס הציוני הראשון, שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, ואחר כך ביקר בחריפות את הקונגרס ונלחם בציונות המדינית של ד”ר הרצל. בשנת תר"ס נסע לארץ־ישראל בפעם השלישית, בשליחות ועד “חובבי־ציון”, לשם חקירת המצב בערים ובמושבות. ובשנה שלאחריה השתתף במשלחת חובבי־ציון לברון רוטשילד בדבר סידור עניני המושבות בארץ־ישראל.

בשנת תרע"ב בא לארץ־ישראל בפעם הרביעית. בשעת ביקורו זה ביקר בגימנסיה “הרצליה”. בימים הראשונים של גימנסיה זו מתחו כמה סופרים בקורת קשה על תכנית הלמודים שלה. ואילו אחד־העם, לאחר ביקורו בשעורי הגימנסיה פירסם במאמרו “בין הקצוות” (“השלוח”, טבת תרע"ב) את הדברים, שאני מצטט כאן קטע אחד מהם: "נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת”, ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש של קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה. המורה מוסיף באור ברוח האמונה המקובלת, והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה אינם רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. יש להעיר, כי באותה שנה היתה תל־אביב שכונה קטנה, בת 120 בתים ואוכלוסיה של 2000 נפש. הגימנסיה מנתה לא יותר מארבע מאות תלמיד בערך ושני מנינים מורים עם שבע מחלקות יסודיות ושתי מכינות, ללא ספרי־למוד ומעט מכשירי־למוד. אבל אחד־העם העריך מאד את צעדיהם הראשונים של יוצרי הגימנסיה העברית הראשונה והשמיע דברי עידוד לועד הפדגוגי ולועד המפקח.

בהמשך הזמן, עם התבססותה של התנועה הציונית ויצירת עובדות קיימות בכל שטחי העבודה, התקרב גם אל העבודה המדינית. ובימי מלחמת־העולם הראשונה השתתף בפעולתם המדינית של מנהיגי ההסתדרות הציונית בלונדון להכשרת הכרזת בלפור. עם גמר המלחמה החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה. בגלל עכובים שונים התמהמה עוד שנים מספר באנגליה. ובשנת תרפ"ב עלה לארץ. ביקר בערים ובמושבות. ובחר למקום מושבו את תל־אביב, שמנתה אז כשנים־עשר אלף נפש.

תל־אביב שמחה לקראת האזרח החדש. בישיבת הועד והמועצה מיום י' שבט תרפ“ב קיבלו הנבחרים את פני האורח הגדול בכבוד רב. ובאותו מעמד נבחר פה אחד לחבר המועצה. באותה ישיבה הודיע לו ראש המועצה, מאיר דיזנגוף, על ההחלטה לרכוש או לבנות בשבילו בית בתל־אביב. הכונה היתה להגיש לו בית כמתנת העיר תל־אביב, אולם אחד־העם סרב לקבל מתנת־חנם. מטעם זה הוחלט שהבית ישמש דירה בשבילו לכל ימי חייו. אחד־העם הביע את תודתו באותה ישיבה על ההחלטה שהיא נעימה לו, הוא שמח שמעתה יש לו מקום קבוע לשכון בו במנוחה. אולם תנאי התנה להיות חפשי בתנועתו ובחירותו הפרטיות. לאחר ימים מספר רכשה עירית תל־אביב את ביתו של ד”ר בן־ציון מוסינזון ברחוב אחד־העם פנת רחוב השחר, על גבול חצר הגימנסיה “הרצליה”. בבית זה חי אחד־העם את חמש שנותיו האחרונות עד יום מותו – בכ“ח טבת תרפ”ז. והוא היה נוהג לשלם שכר דירה לעירית תל־אביב בדייקנות מופתית בכל שלשה חדשים בהמחאה לבנק אפ"ק.

אחד־העם היה מדייק לבוא לישיבות המועצה וכן לישיבות הועדות שהיה חבר בהן – ועדת התרבות והחנוך, ועדת השמות לרחובות וכו'. אם כי הישיבות לא נפתחו, כרגיל, בשעה הקבועה מראש, מפני שחברי המועצה היו מאחרים לבוא בחצי שעה ויותר. פעם שאלתיו מדוע הוא מקדים לבוא באופן שיטתי, ועל־ידי כך מוכרח לבטל את זמנו היקר עד פתיחת הישיבה? תשובתו היתה, שמחוץ לכתלי העיריה הוא שקוע בעבודה ספרותית ומדעית, ועם בואו לישיבת העיריה הוא נכנס לשטח אחר של בעיות עירוניות ומשקיות, הדורשות עיון מוקדם בסדר־היום העומד לדיון בישיבה זו או אחרת. ראש מועצת־העיר מאיר דיזנגוף היה נוהג להקדים לבוא לישיבות, ולפני התכנסם של כל החברים והתחלת הישיבות, היו השנים, דיזנגוף ואחד־העם, משוחחים בינתים על דא ועל הא, ושפת הדבור ביניהם היתה על־פי רוב רוסית. פעם הרשיתי לעצמי להעיר את אזני אחד־העם, שהמנהיג הרוחני ואבי תחית התרבות העברית, מצווה לדבר עברית עם ראש העיריה העברית הראשונה ולשמש דוגמה נאה לנבחרים אחרים. אחד־העם לא התרעם על הערתי “המחוצפת”, והשיב לי בפשטות: “עם מירון יעקובלביץ (מאיר בן יעקב) רגיל אני זה עשרות שנים לשוחח רוסית, והרי ההרגל נעשה טבע שני. אתך ועם יתר חברי המועצה ואחרים אני מדבר בדרך־כלל עברית”.

בי“ז מנחם אב תרפ”ו מלאו לאחד־העם שבעים שנה. תל־אביב חגגה ברוב פאר את יום־הולדתו, ומועצת־העיר כבדה אותו בתואר אזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

כל שנות ישיבתו בתל־אביב, היתה השפעתו של אחד־העם רבה בעיר. לא רק נבחרי מועצת־העיר הקשיבו בכבוד ובהערצה לכל הגה היוצא מפיו, אלא כל עסקני העיר, בלי הבדל סוג ושדרה, היו תאבים לדעת “מה דעת אחד־העם” על ענין זה ואחר. הבית הקטן, שברחוב אחד־העם, נעשה כעין “מרכז רוחני”, שאליו פנו טובי וראשי העיר. כחמש שנים חי אחד־העם את חיי העיר תל־אביב, התעניין מקרוב בכל מפעלי החנוך והתרבות והשראתו הרוחנית היתה שורה בקרב תושבי העיר.

בתחילת תרפ“ז נחלש אחד־העם, כוחותיו הגופניים עזבו אותו, ובחדשים האחרונים לא יצא מפתח ביתו החוצה. ידידיו ומרעיו היו מבקרים אצלו יום־יום ומשוחחים אתו על בעיות החנוך, התרבות, הספרות ועל כל הענינים היישוביים. לא ארכו הימים ובכ”ח טבת תרפ"ז הלך לעולמו. הוא הובא לקבורות למחרת היום, בבית־העלמין הישן ברח' טרומפלדור, ליד קברו של יריבו הגדול בחיים, מכס נורדאו.

בישיבת מועצת־העיר ביום ו' שבט תרפ"ז, דנו בשאלת עזבון אחד־העם, והוחלט, שאין לנגוע בבית אשר בו ישב בקביעות בשנותיו האחרונות. תל־אביב הקדישה את הבית לזכרון אחד־העם, ומאז נקרא “בית אחד־העם”. חדר עבודתו נשאר כמו שהוא על רהיטיו וארונות־הספרים שלו בלי להזיזם. שלחן־הכתיבה אשר עליו עבד וכתב אחד־העם, נשאר במקומו הרגיל כמו בחייו. בית אחד־העם נעשה מאז ספריה צבורית, שבה משתמשים אנשי־מדע ותלמידים.

תל־אביב לא הסתפקה באותות החבה והזכרון שגילתה לאחד־העם בצורות שונות (רחוב, בית וכו'), אלא הוסיפה עליהם מפעם לפעם:

ביום־פטירתו של אחד־העם נפתח בתל־אביב (ברחוב קלישר), על־ידי הסתדרות נשים, מעון־תינוקות, אשר נקרא על שם אחד־העם. במרוצת הזמן עבר מעון־התינוקות הראשון לבית, שנקרא על שמו של ד“ר מכס נורדאו, ברח' בוגרשוב, שב”שכונת נורדיה" לפנים. ושוב נתמזגו למזיגה נאה שני המנהיגים וגדולי המחשבה במוסד אחד: – במעון־התינוקות הראשון. ברח' אחד־העם קיים גם בי"ס לבנים “אחד־העם”.

א

באחד מבקורי באוסף העתונות ב“בית הלבנון” בתש"ד, במלאת עשר שנים למותו של ביאליק, עלעלתי שעות ארוכות ברבבות מאמרים, שנכתבו על חיים נחמן ביאליק בחייו ובמותו.

במו עיני ראיתי ערימות על גבי ערימות של מאמרים ורשימות בפרוזה ובשיר, שנכתבו בארבעים לשון על ביאליק המשורר הלאומי, על ביאליק האיש בחברה ובצבור ועל ביאליק העסקן רב־הפעלים.

מתוך רטט נפשי וחרדת־קודש, נגש אני להוסיף חוליה אחת לשרשרת הארוכה.

בעיקר רצוני להעלות זכרונות על ביאליק בתל־אביב: בקורו הראשון בארץ־ישראל בתרס“ט (שנת התחלת בניינה של תל־אביב), עלייתו לארץ בתרפ”ד על מנת להשתקע בה, וקטעי זכרונות מימי ישיבתו בתל־אביב:

היה זה באביב תרס"ט, בני העליה השניה התרכזו ברובם הגדול ביפו – “שער ציון” לעולים החדשים.

הישוב העברי ביפו מנה אז כששת אלפים נפש, בתוך ישוב ערבי עירוני בן עשרים אלף. השכונות היהודיות של יפו (שנצטרפו אחר כך לתל־אביב) היו אז: “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל”, “מחנה יוסף” ו“אחוה”. חברי אגודת “אחוזת בית” היו עסוקים אז בהכנות מוקדמות לבנין ששים הבתים הראשונים, הגרעין של תל־אביב. אך בדרך־כלל היו החיים החברתיים ביפו קופאים על שמריהם וחדגוניים ביותר. הכל התנהל באטיות ובממדים קטנים. אך הנה נתבשרנו באחד מימי סוף אדר תרס"ט, כי המשורר חיים נחמן ביאליק הפליג לארץ באניה רוסית מאודיסה.

ביום ח' ניסן תרס"ט התקרבה האניה לנמל יפו, ובה כחמשים יהודים, ובהם המשורר ח. נ. ביאליק וידידו הסופר י. ח. רבניצקי. בגלל אי־אפשרות לגשת לרציף החוף, עגנה האניה מחוץ לסלעים והכפים אשר חסמו את הדרך.

סירות אחדות, מלאות צעירים וצעירות, ומקושטות פרחים ודגלים לאומיים, התקרבו אל האניה לשם קבלת פני האורח היקר.

תלמידי “הגימנסיה העברית” ביפו (עדיין לא כינוה בשם “הרצליה”), תלמידות בית־הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי־ציון באודיסה, ואף תלמידי בית־הספר “עזרה”, מיסודו של “הילפספריין דער דויטשן יודען” בברלין, שלחו זרי־פרחים, ועל הסרטים היו כתובות “למשוררנו הלאומי”.

באותו ערב נערכה קבלת־פנים נהדרת למשורר במלון “בללה ויסטה”, הנשקף על פני הים בשכונת נוה־שלום ביפו. אלפים מיהודי יפו והמושבות באו לקבל את פני המשורר, את האורח נשאו על כפים, ובשירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם הגדול ורחב־הידים (ביאליק התחנן ואמר: “האניה כבר טלטלה אותי למדי מאודיסה עד יפו, ומה לכם כי תוסיפו לטלטלני?” אך איש לא שמע לו).

קהל רב הצטופף גם בחצר ועל שפת הים בקרבת הבית. התרועות “יחי ביאליק” “יחי משוררנו הלאומי” נישאו בכל רחבי העיר והתרוממות הרוח הגיעה לשיאה.

רבים בכו מהתרגשות, ואפילו זקנים ואדוקים התפרצו בכל כוחותיהם לתוך הקהל הרב והצפוף, כדי לראות בעיניהם את המשורר הלאומי. עסקנים ובאי־כח מוסדות נשאו דברי ברכה לאורח ופזרו לו תהלות ותשבחות. הגיעה חצות הלילה, ושורת הנאומים עדיין לא נגמרה.

ביאליק היה נסער ונרגש, ומנאום לנאום התרגש יותר ויותר עד כדי כעס. בעיניו התלקחו ניצוצי אש וזעם, ובאמצע אחד הנאומים, התרומם ממושבו, הציץ ברשימת הנואמים ודרש במפגיע להפסיק את רשות־הדבור לנואמים הבאים. אז פנה אל הקהל הרב, שעמד על רגליו תחת כפת השמים, ביקש סליחה מן הנואמים, שלא הספיקו עדיין לנאום, אך הצטדק שסבלנותו פקעה ולא יכול להתאפק עוד. הנואמים הפריזו על המידה והגדישו את הסאה. הוא התקצף על שתולים בו תקוות מוגזמות, ומכנים אותו “נביא אלהים”.

הוא אמר: היום הראשון לשהותו ביפו, לא עשה עליו רושם של תחיה גדולה ומקיפה. הוא ראה את הסימטאות הצרות והמזוהמות ואת המבואות האפלים של יפו ושכונותיה. שמע ברבעים היהודיים של יפו ערבוביה של שפות זרות המתהלכות בין התושבים של קבוץ גלויות, ורק מפי ילדי בתי־הספר והמורים שמע את צלצול הלשון העברית. ביאליק הביע תקוותו, שבמושבות העבריות ישמע את הדבור העברי גם ברחוב, ובמו עיניו יראה את ניצני החיים העבריים החדשים על אדמת המולדת. לאחר נאומו של ביאליק, לא נאמו עוד וכל הקהל הרב ליוה אותו מן המלון למעונו של ש. בן־ציון, אשר התגורר אז בבית משותף בשכונת “אחוה” על־יד נוה־שלום. ליל ירח היה הלילה, ועד שעה מאוחרת לאחר חצות, עמד הקהל ליד בית איכסונו של המשורר. רבים שרו ורקדו, תוך קריאות “יחי ביאליק”, “יחי משוררנו”. וגם לאחר שהקהל הסתלק משם, לאחר הפצרות, כדי לתת מנוחה לאורח, היה אותו לילה כעין ליל־שמורים, ורחובות השכונות המו מרינה וזמרה עד אור הבוקר.

למחרת היום נערכה מטעם מרכז המורים סעודת־ערב, שאליה הוזמנו עסקנים רבים וכל נושאי התרבות – מורים, סופרים. וכו'. מן הראוי להזכיר את תפריט המאכלים של אותה סעודה, שנדפס בצורה מהודרת והוגש לכל המסובים. וזו לשון התפריט, שנערך לפי יצירותיו העיקריות של המשורר:

בין ארוחה לארוחה היו מנאמים קלים וקצרים, שירים וזמירות.

מיפו הלך ח. נ. ביאליק, ואתו י. ח. רבניצקי, לבקר במושבות.

כתבו מראשון־לציון של העתון הירושלמי “הצבי” (גליון מיום כ“ח ניסן א תת”מ) תאר את סיורו של ביאליק במושבה זו בדברים אלה: “משוררנו ביאליק הנהו פה. גם הוא בא לחג הפסח, ומן הרגע שדרכו רגליו על אדמת יפו חוגגים חג ביאליק ביהודה. ראיתיו בפעם הראשונה בראשון־לציון. הוא היה אצלנו בשבת חול־המועד. בשם המושבה הוזמן לבית־העם. הנאספים עמדו צפופים ודחוקים איש על יד רעהו. אפשר לאמר: אף ילד לא נשאר בעריסתו. כשנכנס ביאליק החלו כולם למחוא כפים ולקרוא “הידד”. בקושי גדול עלה הדבר להשקיט את הנאספים. קבוצה של ילדי ראשון־לציון הגישו לו צרור פרחים, וישירו לפניו אחד משיריו. אז החלו הנאומים. ולבסוף דיבר ביאליק בעצמו. דבריו עשו רושם כל כך עמוק, עד כי רבים בכו, וגם עיניו רטבו מדמעות. את הנשף הזה נזכור ימים רבים רבים מאד”…

והרי תאור שני על בקורו של ביאליק במושבה רחובות (בעל התאור – י. יערי):

“כמה ימים לפני חג הפסח באה השמועה למושבה רחובות, שביאליק יבוא לבקר במושבה. חלק גדול מן האכרים התכוננו לקבל את פניו כמו שנאה ויאה למושבה עברית. ביום הבקור נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהם לשים עין על העבודה ועל פועליהם… כל סוסי הרכיבה פוארו באופן מזרחי על־ידי הצעירים במושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד המושבה הקרובה נס־ציונה, מהלך שעה אחת. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקו יפה־יפה, במאה פראנק נקנו כדורים לכבוד החג הזה, לפגוש את המשורר הלאומי ביריות – – – כל המושבה קושטה, וכשבדרך נס־ציונה–רחובות נראה ענק האבק מהעגלות והסוסים של הנוסעים והרוכבים, יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. כשהגיע המשורר אל גבול רחובות, צילצל פעמון המושבה צלצול רם, לקרוא את כל האנשים מן הבתים ומן השדות לפגוש את האורח הנכבד. ברעם יריות פגשו צעירי המושבה את ביאליק, וביריות כאלה לווהו בעברו את המושבה. כל בני המושבה באו אל חג קבלת פני המשורר הלאומי הנערץ. כולם ישבו על הארץ כאנשי מזרח, וגם ביאליק ישב ביניהם על הארץ כאיש המזרח”.

אחר כך החלה פרשת הנאומים והברכות של ראשי המושבה, ובראשם המורה הישיש מ. טלר. ביאליק ישב והקשיב לדברי הנואמים, ובאמצע אחד הנאומים ביקש, שהצעירים יפסיקו את היריות לכבודו. “זה אלפי שנים – אמר המשורר – יורים יריות־סרק. אך לצחוק אנו ביריותינו. יודעים אנו בארץ־ישראל לירות בפגישת אורחים ציונים. ואולם הגיע הזמן, שנבין כמה נלעגות יריותינו הריקות, אשר אינן מפחידות איש. הגיע הזמן לחדול מלירות לעומת השמים, ולשים לבנו היטב לנעשה אתנו פה על הארץ”…

ביאליק עשה אז בארץ חדשים מספר, וביקר בירושלים, חברון, צפת, טבריה, חיפה וכן במושבות שומרון והגליל. בכל מקום־בואו נערכו לו קבלות־פנים סוערות ורבות־עם, ופגשוהו בכבוד־מלכים. לקבלות־פנים נלהבות כאלו זכו רק הברון אדמונד־רוטשילד וד"ר הרצל בזמן בקורם בארץ־ישראל.

ב

אז בשנת תרס"ט הציעו ראשוני “אחוזת־בית” לביאליק להיות חבר באגודה לבנין פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, וגם יהודי חיפה באו בהצעה לביאליק להקים לו בית לרגלי הר הכרמל. ולא הועילו כל התכניות.

עדיין לא הגיעה השעה, שהמשורר הלאומי ישתקע בארץ ישיבת קבע. והוא חזר לאחיו בגולה. איני זוכר את נמוקי סרובו להשתקע אז בארץ. ורק חמש־עשרה שנה מאז בקורו הראשון של ח. נ. ביאליק בארץ, נתבשרנו באחד מימי אדר תרפ“ד, שביאליק בא להשתקע בארץ. ובי”ט אדר ב' תרפ"ד יצאו לתחנת־הרכבת בלוד להקביל את פני המשורר. מירושלים באו נציגי ההנהלה הציונית. ומתל־אביב באי־כח אגודת הסופרים והסתדרות המורים. וכן באו נציגים מפתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות.

בתחנת תל־אביב נתאספו אלפי אנשים מבני תל־אביב ובראשם דיזנגוף, ד“ר ב”צ מוסינזון ובצלאל יפה כבאי־כח עירית תל־אביב וקהילת תל־אביב ויפו, וכן באי־כח מוסדות אחרים.

שני העתונים היומיים “הארץ” ו“דאר היום” הקדישו, בגליון שלמחרת, מאמרים של ברוך־הבא לכבוד האורח.

כעבור יומיים נערכה בחצר הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב קבלת־פנים חגיגית, בהשתתפות המורים והתלמידים של כל בתי־הספר בעיר.

אלפי תלמידים, על דגליהם, נהרו בשורות ארוכות מכל רחובות תל־אביב אל חצר הגימנסיה “הרצליה”. בא גם קהל רב של מבוגרים. שהחצר היתה צרה מלהכילו, והוא הצטופף בכל הרחובות הסמוכים.

לאחר שבחדר המורים הוגשו לו פרחים. יצא המשורר אל החצר הגדולה, ששם חיכו לו חבר המורים ואתם גם אחד־העם. התלמידים הריעו ממושכות, ונפנפו בדגליהם.

לאחר שמנהל הגימנסיה, הד"ר מוסינזון, ברך את המשורר בדברים קצרים, עלה ביאליק על כסא, ונשא דבריו אל התלמידים בהתרגשות:

“רואים אתם, באתי רק לרגע קט, רגע אחד אני בחברתכם וכבר התרוממתי. כשבא בלעם לקלל את ישראל, ברך אותם: “מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”. האגדה אומרת, שראש צורים הם תינוקות של בית רבן. ומברכותיו של אותו רשע אנו יודעים את קללותיו. ידוע, שכוח האומה כלול בתינוקות של בית רבן. בלעם רצה לעקור כוח זה. מי שרוצה לעקור אומה, יעקור את התינוקות של בית רבן. כדי להפיל דור, צריך לחתור מתחתיו”…

כעבור ימים מספר החליטה עירית תל־אביב לקרוא על שמו של המשורר את אחד הרחובות החדשים, שהיה עדיין מחוסר־שם. לחגיגת הפתיחה של הרחוב בא קהל עצום לרחוב שהיה חסום בסרט לכל ארכו. על בנין בית העיריה הבלתי־גמור שבקצה הרחוב הזה הונפו דגלים, וכל הבתים משני הצדדים היו מקושטים דגלים ופרחים. ביאליק נתכבד בגזירת הסרט במספרים, לקול תרועת הנאספים, והרחוב נקרא מאז בשם המשורר. (עלי לציין, אגב, שבתל־אביב קיימות תקנות, האוסרות קריאת רחובות בשמות אנשים חיים. רק עשרה זכו, שרחובות נקראו בשמותיהם, בעודם בחיים: הבארון בנימין רוטשילד, אחד־העם, עוה“ד א. גרוזנברג, הרב יעקב מזא”ה, מנחם שיינקין, ד"ר חיים בוגרשוב, הפלדמרשל אלנבי, ח. נ. ביאליק, המלך ג’ורג' החמישי ומאיר דיזנגוף. כמה מן השמות נקראו קודם שנקבעו התקנות, ואחדים הוחלט עליהם בהזדמנויות יוצאות־מן־הכלל, לפי החלטות מיוחדות של מועצת־העיר).

ג

באייר תרפ“ד החליט ביאליק לבנות לו בית־מגורים ברחוב ביאליק, ולאחר ימים מספר ירה את אבן הפנה בלי חגיגיות יתירה, וכך נתקשר לתל־אביב לכל ימי חייו. בנין הבית (שהארדיכל שלו היה מינור) נמשך כשנה תמימה, ונגמר רק בקיץ תרפ”ה. בשמחת־תורה תרפ“ו נתאספו לביתו של ביאליק, ברחוב ביאליק, אנשי־רוח ועסקנים של תל־אביב, לברך את ביאליק ואת רעיתו לחנוכת הבית. שרו, רקדו ושתו לחיי בעלי הבית, וההלולא נמשכה עד עלות השחר. ומאז נעשה הדבר למסורת: שנה־שנה, בחג “שמחת־תורה”, היו מתכנסים בביתו ובגנו של ביאליק מאות מעריציו, ומבלים את כל הלילה במחיצתו. כל החדרים והגן היו מלאים עד אפס מקום, והמוני אנשים היו מצטופפים ברחוב ביאליק לשמוע את השירה והזמרה הבוקעות מביתו של ביאליק. ה”דבקות" היתה גדולה ומגיעה לפעמים למרום־שיאה, ולתוך מעגל הריקודים היה “נסחף” גם ביאליק עצמו, שהראה את כוחו גם במקצוע זה.

וכן נעשה למנהג קבוע, שבכל ליל שבת היו מתאספים בבית ביאליק עשרות ידידים ומכרים מכל החוגים ומסבים כמה שעות בשיחות ידידותיות מעניני היום. ביתו של ביאליק נעשה למרכז החיים התרבותיים והאמנותיים בתל־אביב. לא רק משכבות המשכילים ואנשי־הרוח, אלא גם יהודים סתם היו באים אל המשורר ליהנות משיחת־חולין שלו. כל תל־אביב, בלי יוצא מן הכלל, התגאתה בכך שגדול משוררי ישראל נמנה עם אזרחי העיר.

ביאליק עצמו אהב את תל־אביב כמו שהיא, ודיבר בשבחה בכל הזדמנות. בתרפ"ט כתב על תל־אביב: “יצירה עברית כמו תל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פנה כזאת לישראל. בנין בתים כאלה, אך ורק על־ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה מרהיב־עיניים. די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והמפקפקים שתקומת הארץ היא עובדה שאין להכחישה. לפנים יש ודמיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כיום אני מרגיש בכל חושי, שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה. וברוכים כל הבונים שהתחילו בבנין הנצחי שלנו בפנה הזו היחידה בכל העולם”.

ביאליק היה מעורה בחיי התרבות והאמנות של תל־אביב והיה נענה לדורשיו ומבקשי עצתו. ואם כי על דלת ביתו היה כתוב, שהוא מקבל קהל בשעות קבועות בלבד, היו תמיד מרובים הדברים “היוצאים מגדר הרגיל”, שבגללם היו מטרידים אותו בלי הרף, ומפריעים לו להתייחד עם עצמו ועם עבודתו.

אוהב היה ביאליק לעלות אל הגג השטוח של ביתו, ולהשקיף משם אל כל עברי העיר, לראות את העיר בהוסיפה מיום ליום בתים חדשים, רחובות, נטיעות. הכל מעשי בנאים וארדיכלים יהודים, מרץ יהודי והון יהודי. מגג־ביתו היה רואה יום־יום כיצד שטחי החולות השוממים הולכים ונכבשים למקומות ישוב בני אדם, ועבודת הבנין נעשית בשמחה ובהתלהבות, בשירה וזמרה ורקודים. את רשמיו מכל היצירה ההולכת ונוצרת לנגד עיניו היה המשורר מביע בשיחות. פיו היה שופע דברי־התפעלות והיה מדבק בהתפעלותו גם אחרים, מקומיים ואורחים.

נזדמן לי לבקר כמה פעמים אצל המשורר בחדר־עבודתו, בקומה השניה של ביתו, שמשם נשקף ממזרח הנוף המקסים של הרי יהודה, ממערב – ים התכלת, ימה של תל־אביב, ומכל העברים – תל־אביב הנבנית. רק אז הבינותי יותר למקור אהבתו של ביאליק לתל־אביב. אגב, סח לי אחד הציירים, ש. עובדיהו, כי מגג ביתו של ביאליק צייר את רוב תמונות הנוף של תל־אביב. בהן: ים תל־אביב, הירקון, רחוב המלך ג’ורג' בראשית הבנותו, עצי־השקמה ברחוב המלך ג’ורג', ועוד ועוד.

ד

מפעם לפעם הייתי פוגש, בדרכי למשרדי העיריה, את ביאליק בבוקר בין השעות 7 ל־8, מתהלך אנה ואנה על המדרכה שעל־יד ביתו. ראיתי שהוא שקוע במחשבותיו ולא רציתי להפריעו וממשיך לדרכי. אך הוא היה מעכבני ונכנס אתי בשיחה ומתעניין בכל הבעיות העירוניות, כגון: הרחבת גבולות תל־אביב, תנועת הבניה, תקציבי העיריה לחנוך ותרבות, לנטיעות ולשפור העיר, להספקת המים והמאור וכו' וכו'. התפלאתי לפעמים לשמוע את בקיאותו במשק העירוני, ובשאלות משקיות וכלכליות אחרות.

באחד הימים, בסוף תרפ"ה, ישבתי במשרדו של ראש־העיר מ. דיזנגוף, ועסקנו בבירור ענינים שנועדו לדיון בישיבה הקרובה של מועצת־העיר. ובעוד אנו שקועים בעבודתנו, נשמעה נקישה קלה בדלת, וכשדיזנגוף השמיע את המלה “יבוא” התפרץ ח. נ. ביאליק כשפניו זועפים, ולאחר אמירת שלום פנה לדיזנגוף:

אני כמשלם מסים של העיר העברית (באותו זמן החזיק בידו חשבון בעד בנין כביש, מס צנורות, מס בנין בית הכנסת הגדול, מס החנוך, מסים לשרותים עירוניים וכו') באתי אליך, אדוני ראש העיר, לריב את ריב שפתנו. קבלתי מהעיריה מכתב, שבו אני מתבקש לחסל את חוב מסי העיריה. אתם, אדוני העיר, רשאים לדרוש ממני את סלוק החוב המוטל עלי, ואני כאזרח העיר, רשאי להפנות את תשומת לב ראש העיר שהמכתבים היוצאים מהעיריה בחתימת־ראש־העיר, לקויים מבחינת הסגנון העברי, ומשום כך אני דורש ממך לתקן את המעוות כלפי שפתנו. עצתי הנאמנה לקבל לעיריה סופר עברי, אשר יבקר ויתקן את הסגנון העברי כיאות לעיריה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה"…

בלי להתווכח השיב דיזנגוף: דרישתך הצודקת עוררה את תשומת־לבי, ואני מקווה למלאותה בהקדם.

לאחר ימים מספר הוזמן למזכירות העיריה הסופר ש. הלל’ס, כדי לסגנן את המכתבים היוצאים מן העיריה, אך עבד רק זמן מועט בלבד.

ה

ביאליק החשיב מאד את מפעל האופירה, מיסודו של מרדכי גולינקין, ובין חברי ועד האופירה בתל־אביב, בנשיאותו של מ. דיזנגוף, נמנה גם ח. נ. ביאליק.

חברי הועד (וביאליק בתוכם) היווּ “מצנאט קולקטיבי”, שחתמו על השטרות הראשונים לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. ועד זה פעל שנים מספר ונתפרק ובמקומו נתארגן ועד חדש “למען בנין האופירה הארצישראלית”, שבראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, ד“ר ש. רוזנבאום, י. ל. גולדברג וא. ברלין. גם ועד זה לא האריך ימים, וחבריו פרשו. רק דיזנגוף וביאליק נשארו נאמנים למפעל האופירה בכל גלגוליו ובחסותם נתארגן “חוג האופירה הארצישראלית” שהחל לפעול בנשיאותם, באביב תרצ”א. ביאליק החשיב מאד כנכסי־תרבות את התיאטרון “הבימה” ואת האופירה העברית, מפעלים המשלימים זה את זה ומעשירים את תרבות הישוב. הוא נתן ידו לשני המפעלים וחתם בכל הזדמנות על כרוזים־לצבור לתמוך במפעלים אלה. כשהבאתי לו פעם כרזת־תעמולה לטובת האופירה, לא הוסיף ולא גרע ממנו אף מלה אלא חתם מיד. ואמנם עשה הכרוז את שרותו, ותוך חדשים מספר הצליח הועד ליצור את הקרן הדרושה לתפארות ולתלבשות.

ומענין לענין: רצוני לספר בשבחו של ביאליק גם כידיד אמנויות אחרות, כגון אמנות הציור והפיסול.

היה מקרב אמנים צעירים בראשית צעדיהם, ועזר להם להתפרסם בתערוכות ובמכירת יצירותיהם. אחד האמנים האלה היה ש. עובדיהו, שביאליק פתח את תערוכותיו. בתערוכתו הראשונה של הצייר עובדיהו, שהוצגה בביתו הפרטי של כותב־השורות, דיבר ביאליק על העיר העברית שתיבנה ותתפתח לא רק במפעלים הכלכליים אלא במפעליה התרבותיים והאמנותיים. ולצייר עובדיהו פנה ואמר: ראיתי את “חבלי היצירה” שלך על גג ביתי, ואני מקווה שתכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ויצירותיך האמנותיות תפארנה את היכל האמנות שיקום וייבנה בעיר העברית.

באותה תערוכה סייע ביאליק למכור כמה מתמונות הצייר, שהלך והתפתח מאד ויצאו לו מוניטין בפרט כצייר הנוף הארצישראלי (כמה מתמונותיו מקשטות גם את כתלי מוזיאון תל־אביב).

ומציור – לפיסול:

בשנת תרצ"א פסלה הפסלת התל־אביבית מרים ברלין את מ. דיזנגוף, מ. בן־עמי. י. ח. רבניצקי. אחד־העם, שלום־עליכם ומנדלי מוכר־ספרים. מתוך רטט נפשי – כך סיפרה הפסלת – נגשה לפסל גם את ח. נ. ביאליק. כל פעם היה מופיע ביאליק בחדר־עבודתו בדיוק נמרץ בשעה קבועה מראש. ממולו ישב י. ח. רבניצקי. ושניהם היו משוחחים ביניהם על עניני “דביר” ובשאלות השעה, ולפעמים היו גם מתבדחים קצת.

בשעת העבודה היתה הפסלת מסובבת את ביאליק לצדדים שונים, כדי לתפוס את הבעתו הנכונה לכל צורותיה. פעם אמר ביאליק לרבניצקי: “אני בידי הגב' ברלין כחומר ביד היוצר – ברצותה מרחיבה, ברצותה מקצרת, ואת הכל היא עושה כטוב בעיניה”. אגב שאל את רבניצקי. אם גם אותו היתה מסובבת הפסלת בשעת עבודתה לכאן ולכאן כגולם. עם סיום עבודת הפסול, לאחר ה“סיאנס” השמונה־עשר, הסתובב ביאליק והביט והסתכל בפסל, ואמר לרבניצקי באידיש: “ביאליק ווערט א מענטש” (ביאליק הולך ונעשה בן־אדם)…

במרוצת־הזמן יצקה הגב' ברלין את הפסל של ביאליק מברונזה. באנדרטה זו הצליחה הגב' ברלין לסמל את הדמות הרוחנית של המשורר הלאומי, את מעוף המחשבה הפיוטית, את שרטוטי הזעם והצער יחד עם הבעת העוז והכח של בעל הפואמות “בעיר ההריגה”, “מגילת האש” ועוד.

שלש שנים לאחר מות ביאליק – בשנת תרצ“ז – רכשה חבורת ידידים את האנדרטה והגישה אותה במתנה, במסיבה חגיגית, ל”בית ביאליק".

ו

ביאליק מצא לו זמן להתעניין גם בחיי אנשים פרטיים ותבע את קיפוחם מאת הצבור, בפרט אם אנשים אלה היו מסוגלים, לדעתו, להביא תועלת בתפקידים אחרים מאשר גורלם הועיד להם. בין השאר התעניין באספן־העתונות זלמן פבזנר, אשר שימש כמה שנים כשמש וכשליח בעירית תל־אביב. ביאליק דרש מדיזנגוף להעביר את פבזנר לספריה העירונית “שערי־ציון”, כספרן. דרישתו של ביאליק נתמלאה כעבור ימים אחדים.

במלאת שבעים שנה לקיום העתונות הישראלית בארץ־ישראל, נערכה בפעם הראשונה תערוכת העתונות הישראלית, ביום י“ג ניסן תרצ”ב ב“אוהל שם” ברח' בלפור. 

דיזנגוף שעמד לפתוח את התערוכה, שבחסותו נערכה, – חלה, והפותח היה דוד ילין מירושלים, אחריו דיבר ח. נ. ביאליק.

ביאליק קידם בברכה חמה את האורחים הרבים מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ שנמצאו באותו מעמד, וכן את צאצאיהם של עורכי העתונות הארצישראלית הראשונים (י. מ. סלומון, י. ד. פרומקין וא. בן־יהודה), ואמר: “זהו כנוס תרבותי יחיד במינו לעתונות היהודית בכל העולם”. להלן הרחיב את הדבור על האספן הצנוע של העתונות הישראלית אשר השיג הישג גדול ונעלה במפעלו רב־הערך ואמר, שיש לברך “ברוך שמסר עולמו לשומרים”. ועוד אמר ביאליק במעמד זה: נכסים אלה שלכאורה דברים קטנים הם שלא כדאי להתעסק בהם, נצברים ומצטרפים לדבר חשוב, העובר על־פי רוב לרשות המדינה, ונופל לתוך אוצר יותר גדול ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנו. ביאליק הציע אז שהצבור יקבל מרשות האספן את האוסף היקר הזה שאין דוגמתו בעולם, כדי לשמור עליו ולהשלימו.

באולם התערוכה נתגלה שפע של מוצגי עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, גליונות חד־פעמיים, מודעות, כרוזים ועוד, בעברית ובלשונות אחרות, שיצאו לאור בארץ־ישראל במשך שבעים שנה, בכל הסוגים והמקצועות – מהם יקרי המציאות ויחידים בעולם – החל מהגליון הראשון של “הלבנון” ועד יום התערוכה.

ביאליק החשיב מאד את אוסף־העתונות הזה, כשם שהעריך כל מפעל, שהושקע בו עמל־נמלים בלי עזרת הצבור ולמען הצבור, והיה מוכן בכל עת ושעה לבוא לעזרתו. וביום 4.6.34, לפני צאתו לחוץ־לארץ לשם רפוי, נסיעה שממנה לא חזר עוד, שלח ביאליק אגרת לחברי ועד התערוכה השניה והודיע על הסכמתו לתת את שמו לתערוכת־העתונות השניה.

ביאליק לא שער, שהתערוכה השניה, שנפתחה לאחר שנה, בכ“א תמוז תרצ”ה (ב“בית ביאליק” שבאולם התערוכה ויריד־המזרח) תהיה מוקדשת למשורר הנפטר. תערוכה זו שימשה בבואה נאמנה לדרך יצירתו מראשית צעדיו של ביאליק בשדה הספרות ועד יומו האחרון. בין המדורים בתערוכה היו: ביאליק המשורר, המכנס, הפרשן, איש הצבור והחברה, בחוג ידידיו, באמנות וכו' וכו'.

ז

נפגשתי עם ביאליק בשורה ארוכה של ישיבות ועד האופירה והועד לעריכת “ספר תל־אביב” (ספר היובל של העיר, במלאת 25 שנה לקיומה), ותמיד התפלאתי על עירנותו החיה ועל מסירותו הנאמנה לכל מפעל ומפעל ששותף בו, בלי להעדיף אחד על פני השני. ומה רבים המפעלים שביאליק נתבקש להשתתף בהם ולשמש להם פטרון. בכל מקום נעשה מיד לאישיות המרכזית של המפעל, ובשמו קשורים כמה וכמה מפעלים ומוסדות חשובים בכל שטחי התרבות, החנוך, הספרות והאמנות. ועם כל העבודה העצומה שעסק בו בעניני ספרות ובעסקי מו"לות, הרצאות על נושאים תרבותיים, נאומי תעמולה לטובת מפעלי צבור, פתיחת כנוסים ותערוכות וכו' וכו' – לא היה פוסח כמעט על שום ישיבה שהוזמן אליה כדי לייעץ בעניני העיר, אם ענין חנוכי או ענין הוצאת ספר־יובל לעיר, או ענין חגיגות פורים.

כשהיה בא לישיבות בעיריה, היו כיסיו כלאים הגהות של ספרי “דביר”, שהיה קורא אותן קודם הישיבה וגם בזמן הישיבה, כשאחרים היו מאריכים בנאומים, כדי שלא לבטל זמן. להערותיו של דיזנגוף, שבגלל ההגהות מסיח ביאליק דעתו מעניני הישיבה, היה ביאליק משיב ברוח טובה: הרי כתוב מפורש “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”, ועוד כתוב מפורש “טובים השנים מן האחד”. מתוך השתתפותו בווכוח היה ברור, שביאליק שמע יפה את כל דברי האחרים תוך ההגהה.

נפגשתי עם ביאליק גם בלשכת בני־ברית “שער־ציון” ברחוב רוקח בתל־אביב. הייתי נוכח כשהנשיא דיזנגוף “קידש” אותו והכניסו תחת כנפי הלשכה הנ"ל. מפעם לפעם היה ביאליק מרצה בישיבות הלשכה.

הרצאותיו של ביאליק במסיבות “עונג שבת” שב“אוהל שם”, ועצם נוכחותו, היו מושכות שבת־שבת קהל עצום לאולם הגדול. היה זה עונג־השבת של תל־אביב לשמוע את ביאליק. בהשפעתו הישרה הקים הנדבן ש. בלום ברחוב בלפור את הבנין “אוהל שם” בניסן תרפ"ט, ומסרו במתנה לחברה שבראשה עמד ביאליק עד יום מותו. מאז משמש הבית אכסניה קבועה למוסדות וארגונים תרבותיים, לשם כנוסים ועצרות, ועידות וקונצרטים. בשנים האחרונות משמש הבית אכסניה קבועה לתזמורת הפילהרמונית מיסודו של ב. הוברמן.

במלאת ששים שנה להולדתו, היתה תל־אביב העיר היחידה בארץ, שקבעה פרס שנתי לספרות יפה ולחכמת ישראל (פרס זה היה הפרס הקבוע הראשון בספרות העברית, ומשנת תרצ"ג זכו בו גדולי המשוררים והמספרים והחכמים. אחרי הפרס הזה נוסדו בארץ הרבה פרסים אחרים, על־ידי עירית תל־אביב עצמה ועל־ידי עיריות ומוסדות אחרות בארץ. אך פרס־ביאליק נשאר הפרס החשוב של הספרות המקורית העברית). תקנות פרס־ביאליק מתחילות במלים אלו: “לשם מתן כבוד והוקרה לאביר השירה העברית בדורנו, אשר מיום עליתו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו, חי ויצר בה, התערה בה כאזרח ואצל מרוחו על חייה התרבותיים של העיר”. לפי התקנות שהותקנו על־ידי ועדה מיוחדת מנבחרי מועצת־העיר ובאי־כח הסופרים, מתחלק הפרס כל שנה, בי' טבת, יום־הולדתו של המשורר, בטקס פומבי אקדמי נאה, שיש בו משום מתן כבוד לספרות העברית ויוצריה. בועדות השופטים של הפרס בשנה הראשונה לקיומו השתתף ביאליק עצמו באופן פעיל, וההחלטות נתקבלו בהכרעתו.

ביום־הולדתו הששים רשמה העיריה את ביאליק בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, והגישה לו את התעודה.

כן נבחר ביאליק במלאת לו ששים שנים, בטבת תרצ"ג, לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

ביאליק השתתף בין השאר גם כחבר בועדה לקביעת שמות לרחובות תל־אכיב, ולפי הצעתו נקבעו כמה וכמה שמות סופרים ומשוררים עברים מתקופות שונות.

הסופר א. ז. בן־ישי, שנבחר בתרצ"ד, לפי הצעת ביאליק, למזכיר־כבוד של ועדת השמות בתל־אביב, שביאליק היה חבר בה במשך שנים, סח לי, כמה רגז ביאליק על שהעיריה קבעה בשעתה את שמו של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים בתקופת ספרד, לאיזו סימטה קטנה, והמריץ אותו, את המזכיר, לעשות הכל כדי להעביר את שם אבן־גבירול לרחוב מרכזי ומכובד יותר. ואכן מילאו את בקשת ביאליק קודם יציאתו לווינה לשם רפוי, והעבירו את השם אבן־גבירול לרחוב עורקי חשוב, המתחיל מפנת יהודה הלוי–מרמורק ונמשך עד נהר הירקון.

ח

באביב תרצ"ד, במלאת חצי יובל שנים להתחלת בנינה של תל־אביב, נבחר ביאליק לועדה העירונית, אשר הוטל עליה לערוך תכנית חגיגה נהדרה, אשר בה השתתפו כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ועשרות צירים ייצגו בחגיגה זו 54 קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל – מאירופה, מארצות־הברית, מאפריקה, מאסיה ומאוסטרליה.

ביאליק חיבר אז שיר מיוחד לחצי היובל של תל־אביב, השיר נדפס בגלויה חגיגית מיוחדת שהופצה באלפי טפסים בין ילדי העיר בט“ז אייר תרצ”ד. מצדה האחד של הגלויה נדפס תצלום של שלשה דורות “מבני תל־אביב”: א) מ. דיזנגוף – אבי העיר, מראשוני הבונים; ב) אהרון דנין – הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בכ“א טבת תר”ע; ג) אהרון אלמן – “הנכד” הראשון של חל־אביב, שנולד בכ“ג כסלו תרצ”ד, לאמו עדינה אלמן (אידלסון) שנולדה בתל־אביב בי“ד אב תרע”ג.

וזהו השיר במלואו:

עַל שִׁלֵּשִׁים

עַל יַד סָבוֹ הַנֶכֶד תְּבֹרָךְ מָחֳרָתֵנוּ

הַבֵּן לְיַד אָבִיו פִי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת

פּלָאַיִךְ, תֵּל־אָבִיב. כִּי בִּרְכַּת אֵל יְשׁ חֵלֶף

עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:

אַךְ יַּדַע סָב וָנֶכֶד אֶחָד יִהְיֶה לְאֶלֶף,

וּלְבֵן וּלְאָב יֻגַּד: הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת.

לֹא תַמָה עוֹד הַמְלֶאכת,

חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה

עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָּד. בְּלִי חֵת לִקְרַאת הָאוֹֹר!

וְזֹאת לַדוֹר אַחֲרֵינוּ: עַד תֵּל־אָבִיב נָשִׂימָה

בִּשְׁקֹד וּבַעֲמול, לִמְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר.

ט

קודם צאתו למסעו האחרון, בסיון תרצ"ד, לשם רפוי בווינה, באו אליו מכל קצות העיר להפרד ממנו ולברכו בברכת רפואה שלימה, ולא שערו כי נפרדים ממנו לעולמים.

בדברי הפרידה שלו האחרונים אמר ביאליק: “ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי הרס והחורבן הפנימי, של המפלגות הקיצוניות… חולה הוא הישוב, וחולה תל־אביב שלנו. ואני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה”…

כאילו נגזר מן השמים, שביום כ' תמוז תרס“ד, נלקחה בווינה נשמת גואלה המדיני של האומה הישראלית. ולאחר שלשים שנה בכ”א תמוז תרצ"ד, עלתה למרומים באותה עיר נשמת גואלה הרוחני של האומה הישראלית.

בכ“ב תמוז תרצ”ד נתפרסמה בתל־אביב הידיעה המחרידה, כי ביאליק מת פתאום מסתימת עורק־הלב, וארונו יובא לארץ־ישראל. כל הארץ עטתה אבל כבד, ותל־אביב – אבל שבעתים. מעל בית העיריה בתל־אביב הונף משעת־בוקר מוקדמת דגל לאומי גדול עטוף שחורים ומורד עד חצי התורן. נתכנסה ישיבה דחופה של מועצת־העיר, שהחליטה לסגור לאות־אבל את כל משרדי העיריה למשך כל היום, כן ניתנה הוראה לסגירת כל בתי הקפה משעה שמונה בערב, וכן כל בתי השעשועים. מודעת־אבל גדולה מטעם העיריה הודיעה על אבדן משורר האומה ובחיר בניה.

בירושלים נתכנסה ישיבת אבל של באי־כח כל המוסדות הלאומיים והישוביים, שאליה הוזמנו גם חברי מועצת־העיר תל־אביב.

בישיבה משותפת של המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והועד הלאומי) ועירית תל־אביב נבחרה ועדת קבורה בת חמשה: מבאי־כח שלשת המוסדות הנ"ל וכן האוניברסיטה ואגודת־הסופרים. כן נשלחה משלחת מטעם הישוב לטריאסט לפגוש את ארונו של ביאליק.

למוסדות ולעירית תל־אביב הגיעו טלגרמות של תנחומים מכל הארץ ומתפוצות הגולה.

ובעוד ארונו של ביאליק בדרך לארץ, נערכו אסיפות אבל ומספד בתל־אביב: במוצאי שבת, אור לכ“ה תמוז תרצ”ד, נתקיימה אסיפת אבל בתל־אביב, מטעם הסתדרות העובדים, במעמד למעלה מששת אלפים איש. ב“אוהל שם” נערכה אסיפת־הספד מטעם אגודת “עונג שבת”, שביאליק היה מיסדה.

ביים ג' אב תרצ"ד הובא לתל־אביב, בלוית משמר־כבוד, ארונו של ביאליק, עטוף דגלי תכלת־לבן. הארון הובא לאולם “אוהל שם”, שהיה כולו עטוף שחורים, ורבבות איש מכל הגילים עברו על פניו. מאות משלחות מכל שדרות הישוב בכל ערי הארץ ומושבותיה נהרו לאולם זה. בלויה לבית־הקברות ברחוב טרומפלדור השתתפו, לפי האומדן, כמאה אלף איש. לא נישאו כל הספדים.

קברו של ביאליק נכרה באחוזת־הקבר המשפחתית שרכש לעצמו בשורת הקברים של אחד־העם, מכס נורדוי, בן־עמי, ש. בן־ציון, ארלוזורוב וסופרים ועסקנים אחרים.

י

במלאת שנה לפטירתו של ביאליק הוקמה מצבת־אבן גדולה על קברו, ועליה חקוקה הכתובת הקצרה: “ח. נ. ביאליק, י. טבת תרל”ג – כ“א תמוז תרצ”ד".

בטבת תרצ"ה החליטה עירית תל־אביב לרכוש את ביתו של ביאליק ברחוב ביאליק, על מנת לעשותו מרכז תרבותי.

ב“בית ביאליק” קיימת ספריה שהיסוד לה שימשו ספריו של ביאליק עצמו. על פתיחתה של הספריה לצבור, הוכרז בתמוז תרצ“ז מטעם עירית תל־אביב ו”אגודת בית ביאליק". בבית־ביאליק גנוזים הרבה קטעים מכתבי־ידו ומיצירותיו של המשורר, תעודות השייכות לפרקי חייו, צלומים, מתנות וכו'. בקומה הראשונה יש אולם־קריאה פומבי, וכן נמסרו שנים מחדריו לשמוש ועד־הלשון ואגודת־הסופרים.

באותה שנה קבעה העיריה את שם השדרות הנאות שבין רחוב דיזנגוף לככר מלכי ישראל בשם “שדרות ח”ן“, על שם ח”ן ביאליק. וכך יש בתל־אביב לא רק רחוב על שם המשורר, אלא גם שדרות.

בשדרות ח"ן יש מכון־מים, ובו אחת הבארות הטובות ביותר המספקת לעיר מים חיים וטעימים.

כך נשתלב ביאליק בחיי תל־אביב, ונעשה בחייו ובמותו, לחלק מן העיר. לא שכחה ולא תשכח העיר את המשורר, אשר הרבה בזכותו נעשתה למרכז־התרבות הראשון במעלה בארץ־ישראל.

דרך ארוכה וזרועה קוצים וברקנים עבר אליעזר בן־יהודה, מחיה הלשון העברית בדורנו, משחר ילדותו עד התבגרותו. מן ה“חדר” המסורתי שבעיירה הקטנה לישקי (פלך ווילנא) נכנס לישיבת סולוצק במלאת לו שלש־עשרה שנה, אחר כך עבר לבית־ספר ריאלי בדווינסק, והתחנה האחרונה להשכלתו היא הפאקולטה לרפואה בפאריס. מן התנועה המהפכנית וההתבוללות התקרב לתנועה הלאומית ולתרבות העברית בהשפעת “השחר” של פרץ סמולנסקין, אשר הופיע בווינה בשנות תרכ“ט–תרמ”ה. בירחון זה, פירסם בניסן תרל“ט הצעיר אליעזר יצחק פרלמן את מאמרו הראשון, “שאלה נכבדה”' וחתם את שמו “אליעזר בן־יהודה”, ומאז נקבע שמו העברי לתמיד. במאמרו הראשון הרחיב את הדבור על תחית עם ישראל ולשונו בארצו. גם ביתר המאמרים שפירסם אחר־כך ב”השחר" המשיך לפתח את הרעיונות בדבר משאת־נפשו זו. באחד המאמרים ההם כתב לאמור:

“חטא חטאו אבותינו, בהחליפם את שפתנו בשפות זרות, אך בגלל דמם ודם בניהם תסלח להם חטאתם זאת. ואנחנו במה נצטדק? התאריך שפתנו וספרותנו ימים, אם לא נשימה בפי צאצאינו, אם לא נרחיבה, אם לא נעשנה לשפה מדוברת?”…

ועוד כתב על הצורך בהחיאת הלשון העברית:

“והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ, ואם רבים מאתנו ישליכו שפת עבר אחרי גום, ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרא עברית, במי האשם?”, וא. בן-יהודה מסיים את מאמרו במלים הבאות:

“אם עשה נעשה את הדבר הזה ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח. ארץ-ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחוץ-לארץ ידעו כי “עמם” בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה. גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאמנות בידם כספרות כל עם ועם, ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה. יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה, כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתוב בשעה שאינה לא יום ולא לילה, כאשר יעשו עתה כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא ראו ברכה בעמל ידיהם; וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם, בזאת תשועת כל העם ואושר לאומנתו!”…

כן הבין בן-יהודה במאמריו את השקפתו, שבלא תקוות הגאולה המדינית אין כל תקווה לקיומה של האומה היהודית. שאלת תחיתן של הלשון העברית והתרבות העברית תפסו אצלו מקום נכבד מאד, והוא כתב בראשית הרעיון הלאומי: “ודאי באין גאולה לאומה, אין צורך בלשון, אך מאידך גיסא: בלא רעיון הגאולה המדינית תשאר העברית לשון מתה, כיוונית ורומית”…

במאמרו “ועוד מוסר לא לקחנו!” שנתפרסם בחוברת “השחר” מתמוז תרל"ט, כתב כך:

“יש אחרית להעם הזה בארצו! תקוה טובה נשקפת לו שמה! רק בהארץ הזאת ערש העם בילדותו, רק בהארץ הזאת, אשר בה השתלמה תכונת רוחו ומזגו רק בארץ אשר כל מדרך כף רגל, כל אבן, כל הר, כל בקעה יזכירוהו אשרו ואידו בימים עברו, רק בארץ הזאת תגלה רוח העברים, רק בארץ הזאת, תחת תכלת השמים, בחיק הטבע בכל הודה והדרה, יתמכר העם הזה אשר חנן בכשרונות נפלאים, לעשות גדולות בכל גבולות מפעלי האדם, ובהרבותו את עשרו ואשרו הפרטי ירבה בזה גם עשר ואשר האנושות בכלל. יש אחרית להעם הזה בארצו! כנטע רך שתול בקרן בן שמן עלי יבלי מים אם יסח ממקומו למקום אין מים בו, למקום אשר השמש לא תשלח קויה שמה להנטע חום וחיים, הלא חלף יחלוף ליחו, הלא שחר ישחר גזעו, הלא נבל יבול עליהו בלי כח יכוף ראשו, אך אם רק עוד לא יבש שרשו, אם עוד לא נחר תוכו, הלא בהריחו מים, בהנטעו עוד הפעם באדמתו, מה ייף ויגדל הנטע, מה תארכנה נטישותיו, מה תרבינה סעפותיו, מה ישמח את העין, מה ירהיב את הלב ומה יענג את החוסה בצל ענפיו!”…

הרגשתו הלאומית העזה, זו שהשפיעה על רבבות מבני הנוער העברי, באה לידי בטוי נמרץ בדבריו של בן־יהודה על “קשת טיטוס” ברומא (מצבה שהוצבה לזכר הנצחון על יהודה). דברים אלה השפיעו בלי ספק על צעירי ישראל בתפוצות ובארץ, במסרם את נפשם על הגנת כבוד ישראל:

“אם כן, זו לא בדותה, זו לא אגדה. זה מעשה שהיה! אמנם, היה היו יהודים גבורים, שנלחמו בגבורת נפש בעד חרותם הלאומית והמדינית, ובגבורתם ואומץ לבם והשלכת נפשם מנגד עמדו ימים ושנים בפני חילם הגדול והעצום של כובשי הארצות ומכניעי כל העמים והכריחום לאמץ את כל כוחותיהם ולהוציא להרג מבחירי גבוריהם הם! ועל כל זה מעידים לא יהודים בעצמם. ולא אפילו היהודי הבוגד, שסוף סוף בכל זאת לא נוכל לחשדו כי רצה לפאר את גבורת בני עמו למען יאצל מזיו כבודם גם עליו. על כל זה מעידים הכובשים הרומאים, הם בעצמם, ולא באומר ודברים אלא במצבת זכרון שהנצחון אשר נצחו סוף סוף על העם הקטן, מצבת נצח, שאבן מקיר תזעק ותכריז את גבורת היהודים!”…

והלאה: “הנה שני הזכרונות הגדולים שלנו. על אדמת האבות, כותל המערבי, עדות חיה ממשית, כי היינו אומה בארץ שהיתה שלה. ופה על אדמת המנצחים, קשת טיטוס, עדות לגבורת גבורינו להגן על חרות האדמה!!!”

ואליעזר בן־יהודה סיים את מאמרו הנ"ל בשורות הבאות: “ומעולם עוד לא חשתי כל כך, כמו ברגעים האלה, כי עוד לא אבדה תקותנו! בני אומה שהגאים בכל כובשי ארצות הקימו מצבת זכרון כזו לגבורת גבוריה, ואת המנצח עליה קראו אלוה – בני אומה כזאת אינם יכולים להתיאש מתקוה לחיות חיי אומה בכבוד ותפארת. קשת טיטוס זו, המכרזת את גבורת גבורינו, היא קוראת אלינו קול גדול. עוד לא אבדה תקותכם!”

ומה שהצעיר א. בן-יהודה תבע מאחרים, תבע בראש וראשונה מעצמו ומבני משפחתו. עוד לפני עלות הביל“ויים אנו מוצאים בירושלים את אליעזר בן־יהודה, עם בת זוגו דבורה, שהגיעו לארץ בשמיני־עצרת תרמ”ב. ועוד בדרך לארץ־ישראל התחיל ללמדה עברית, כדי להכינה לקראת תפקידה הגדול – להיות האם העברית הראשונה בארץ העברים. והילד הראשון שלהם, בן־ציון (אחר כך בחר לו בעצמו את השם “איתמר”), שנולד בירושלים בט“ו באב תרמ”ה, היה אז הראשון והיחידי באותו זמן, אשר שמע בביתו מיום הוולדו את צלילי הלשון העברית בלבד, כי אביו לא הרשה להשמיע שום לשון אחרת בפני הילד. ובגלל זה לא יכול הילד להדבר ולשחק עם יתר הילדים. כשהידידים והמכרים הזהירו את בן-יהודה שבגלל בידוד הילד בלשון העברית יהיה מטומטם ולא יתפתח, השיב מתוך קנאות: “כדאית היא הלשון העברית לאבד למענה את הכשרונות של בני הבכור”…

שאיפתו היתה לראות את תחית האומה, תחית הרוח, תחית הלשון ותחית הארץ משולבות זו בזו וממוזגות למזיגת נאה ושלימה. אמרתו השנונה היתה: “דבר עברית והבראת”.

לשם הגשמת שאיפותיו יסד סמוך לבואו ארצה – יחד עם הסופר יחיאל מיכל פינס – חברה בשם “תחית ישראל”, שביסודה הונחו חמשה עיקרים: א. עבודת האדמה ורבוי הישוב; ב. תחית הלשון העברית בדבור ובכתב; ג. חנוך הנוער העברי; ד. מלחמה בחלוקה של הישוב הישן; ה. תחית המדע העברי והספרות העברית.

איש־מלחמה היה אליעזר בן-יהודה מנעוריו. עוד בלמדו בפאקולטה לרפואה בפאריס, הושפע הרבה מן ההתעוררות הלאומית של עמי הבאלקאן להשתחרר משעבודה של תורכיה. וכבר אז החל לחשוב על תחית עם ישראל ולשונו בארץ האבות.

עם בואו לירושלים, עזר במערכת העתון “חבצלת”, שיצא אז בעריכתו של י. ד. פרומקין. כעבור זמן קצר הוזמן על־ידי נסים בכר להורות בבית הספר של כל ישראל חברים (אליאנס) בירושלים, ואז היה א. בן-יהודה המורה הראשון לעברית לפי השיטה “עברית בעברית”. מצבו החמרי היה ירוד מאד, כי הכנסתו משתי העבודות יחד היתה כ־80 פראנק לחודש.

ואף על מצוקתו החמרית ובריאותו הרופפת היה א. בן-יהודה אמיץ לב, תקיף בדעתו ואיש מלחמה. הוא נלחם בחרוף נפש בקנאי ירושלים החלוקנית מן הימים ההם, ובו בזמן השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות תרבות, כתב על החקלאות, על החנוך, על הספרות לגדולים ולקטנים ועוד.

בשנת תר“ס יסד יחד עם דוד ילין, ד”ר א. מ. מזיא וא. לונץ את “ועד הלשון”, והיה נשיאו עד יום מותו.

בשנת תרס"ג הלשינו עליו אנשים מן הישוב הישן, שהוא קורא כביכול למרוד במלכות השולטן. הוא נאסר ונשפט לשנה תמימה. אך בהשתדלות הבארון בנימין רוטשילד שוחרר לאחר זמן קצר.

בן־יהודה היה שוקד על עבודתו הספרותית והמדעית יומם ולילה ולא פחות מי“ז שעות בכל יממה, והוא קיים את הכתוב: “והגית בו יומם ולילה”. שקד בהתמדה ללא הפוגות על הספרות הישנה והחדשה, כתב מאמרים רבים לשאלות הזמן והיה עורך, מו”ל וסופר ראשי בעשרות עתונים, כגון: מבשרת ציון, הצבי, האור, השקפה, דברי עבודת האדמה, האכר היהודי, בית־הספר, העברי הקטן, עולם קטן ועוד ועוד. אגב, “עולם קטן” שיצא לאור בשנות תרנ“ג–תרנ”ד, היה העתון העברי הראשון לילדים.

גולת־הכותרת של עבודתו המדעית היתה “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שסיים אותו בכתב-יד, והושלם לאחר מותו על-ידי בלשנים אחרים. תחילה חשב רק על מלון מצומצם שימושי, ואילו במרוצת הזמן הרחיב את המסגרת, ובעבודה שקדנית במשך עשרות שנים ובבקיאותו המקיפה במכמני הלשון העברית לכל תקופותיה וכל סוגיה יצר את המלון הזה המקיף והיסודי. ותודות למלון זה נודעו טיבה ועשרה של הלשון העברית החדשה והחיה. אליעזר בן-יהודה הצליח ליצור שורה ארוכה של מונחים חדשים. אשר התאזרחו בדבור ובספרות, ואין רבים יודעים עוד כי יצירות־דורנו הן המלים האלו.

ארבעים וארבע שנים עמד במערכת העתונות, הבלשנות והספרות, ועל אף הרדיפות וההחרמות מצד קנאי ירושלים מקבלי החלוקה וגם מחוגים אחרים, לא נרתע לאחור והמשיך את מאבקו הקשה בראש מורם ובגאוה לאומית, מתוך הכרה עמוקה שהוא ממלא את חובתו לעמו ולארצו.

זכורני כשעליתי לרגל מיפו ירושלימה בחבורה בת ארבעים איש מבני העליה השניה, בחול המועד פסח תרס"ז, ובאחד הערבים בקרנו בבית אליעזר בן־יהודה במעונו. מצאנו אותו כשהוא יושב על יד שלחן העבודה. כולו שקוע בתוך עריכות ספרים וכרכים גדולים, אשר היו מונחים על שולחן הכתיבה ועל הרצפה. הוא דפדף פה ושם. הציץ בעשרות ספרים, סימן בדפים ורשם רשימות על גבי רשימות. לכתחילה לא הרגיש באורחים, ורק חמדה רעיתו, אשר עמדה בקרבתו, קיבלה את הבאים בסבר פנים יפות, ולאחר כמה רגעים קם א. בן־יהודה ממושבו והושיט את ידו למבקרים, שעמדו על רגליהם מחוסר כסאות לישיבה באותו חדר.

הסתכלתי בפני הבלשן והסופר, שיצאו לו מוניטין בכל רחבי־תבל, העיפותי עין על חדרו של היוצר הגדול. הוא היה גוץ, רזה וצנום, חלש בגופו, ורק עיניו החולמות והעמוקות נוצצו והבריקו מבין הגבות. רוחו הלוהטת והפועמת התגברה על כל מיחושיו הגופניים ונתנה לו עוז ואומץ להכשיר את עבודתו הגדולה ולהתקין את לשוננו העברית לצרכי עם קם לתחיה ובונה מדינה ויוצר בכל ענפי החיים בחומר וברוח.

ואכן לא לשוא היה עמלו, ועלינו לזכור לברכה אותו ואת אשר פעל ויצר למעננו.

א

רבות שמעתי, בעודני בגולה, על הילד העברי הראשון, בנו הבכור של אליעזר בן-יהודה, בין השאר סיפרו מעשה שעד היום לא הצלחתי לברר אם היה זה אמנם מעשה־שהיה או אגדה בלבד: התינוק בן־ציון (אחר כך: איתמר) עקצו עקרב והתחיל צועק מרה ומתיפח מרוב כאב, ואם התינוק דבורה קראה לעזרה את אליעזר בעלה. אולם האב, שהיה שקוע אותה שעה בעבודתו בתוך ערימות ספרים ועתונים, לא חש לעזרת התינוק המתיפח כאילו לא שמע את קריאת אמו, כיון שהאם הצעירה לא שלטה עדיין כראוי בדבור העברי, ומרוב בהלה פלטה מפיה כמה מלים לא בעברית.

בן-יהודה דרש במפגיע מאשתו קודם־כל לדבר אך ורק עברית ושנית לדייק בלשון העברית. ואף במקרה זה חש לעזרת התינוק רק לאחר שהאם הסבירה לו את חפצה בעברית כהלכה. ספור־מעשה זה אופייני מאוד לאגדות שעיטרו את בן־יהודה מחיה הלשון העברית, ואת בנו, הילד העברי הראשון, שהיה מעין “ילד פלא” ובעברו ברחובות ירושלים היו מורים עליו באצבע.

הילד איתמר גודל וחונך בבית הוריו, שהיה “הבית העברי הראשון”, אשר שימש מופת ודוגמה לכל דור התחיה העברית.

הכרתיו, את איתמר בן-אב"י (ראשי תיבות: א’ליעזר ב’ן־י’הודה) עוד בשחר נעוריו. עלם צעיר ויפה-תואר, בעל קומה זקופה, שופע חייו ותנועה, עינים מביעות אומץ ותקיפות.

בהיותו כבן שלש-עשרה, שלח כבר ידו בעט וכתב שירים וספורים, וגם פירסם דבריו הראשונים בדפוס בעתוני המשפחה (הצבי, האור והשקפה), שיצאו לאור אז בירושלים. ועל כשרונותיו תעיד העובדה, שבהיותו בן שבע־עשרה, בתרס“ג, זכה בעד אחד מספוריו בציון ספרותי מטעם מערכת העתון היומי “הצופה”, שיצא בוורשה בעריכת הסופר א. לודויפול (בפרס זה זכה אז הסופר י. ד. ברקוביץ. שופטי הפרס היו: א. ל. לוינסקי, י. ל. פרץ וי. קלוזנר). את השכלתו הראשונה קיבל איתמר בבית הוריו בירושלים, ואחר כך למד בבית־המדרש למורים בפאריס. ובשנות 1904–1908 למד באוניברסיטה בברלין. גם בשבתו על ספסל־הלמודים בין כתלי האוניברסיטה, הקדיש הרבה מזמנו לכתיבה בעתונים. מפרק לפרק היה מפרסם את רשמיו מברלין, ששימשה אז מרכז תרבותי חשוב לרבים מצעירי ישראל. בבקרו בפעם הראשונה כעתונאי בקונגרס הציוני השביעי שנתקיים בבאזל בשנת 1905, נתרשם מאד משני המנהיגים הרצל¹ ונורדאו, ואת רשמיו מישיבות הקונגרס רשם בשורות מאמרים ב”השקפה".

בימים ההם היה חותם על מאמריו בשמות שונים: בן־ציון בן־יהודה, ב. י., ב“צ בן-יהודה, בן אב”י החולם, בן־אב“י, ועוד. במשך הזמן קיצר את שמו, ובמקום בן־ציון בן-יהודה בן־אב”י, קרא את עצמו, “איתמר בן־אב”י".

מאמריו היו שופעים התלהבות והתפעלות, רחשי־לב וחזון לעתיד לבוא. סגנונו היה מקורי ומלא ניבים ומבטאים, שהוא הראשון השתמש בהם בכתב ובדבור.

לשם הדגמת דרך כתיבתו המיוחדת, אביא כמה קטעים מאחת ברשימותיו, שנתפרסמה ב“השקפה” מי“ד אדר אלף ותתל”ג לחורבן (תרס"ב). שם הרשימה “ברקים”, והחותם עליה “החולם – בן־אב”י":

“אני חולם… גן עדן בארץ… נחלים חלב זך; ימים – שמן תכלת, הרים – זהב ירקרק, ואדמה – דבש תמידי, מתוק ומשביע, ומחלים… מאה וחמשים אלף היהודים, השוכנים בסוריה, יחד התחברו והתאגדו. שכחו קטטות, עזבו ריב ורכילות, קנאה ואיבה; אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים חלשים וסחופים, אין מערבים, אין תימנים, אין גורז’ים, אין בוכרים. יש יהודים – עברים, ישראלים! יש מדברי עברית. עובדים, פועלים, סוחרים, מדפיסים, עורכים, קונים, עברים, עברים, הכל עברים, ורעוּת וידידות ביניהם ובין הערבים, וזה לזה יניעו ראש אחוה ורצון”…

בהמשך דבריו כותב בן-אבי:

"ובהעדר כל סבה של פירוד הדעות, מיד נוסדים בארץ בתי־ספר לאומיים, מופתיים על־פי כל תביעות הקדמה והמדע, בתי־ספרים מתכוננים בכל פנה, עתונים נערכים למאות, והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: תקוה, אמונה בעתיד! והשפה העברית, עטורה נצחון, שגורה בכל פה אצל גדולים וקטנים, אצל אנשים ונשים, זקנים ונערים! גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה; ובתיאטרונים קטנים, אך נאים יפיפים, ערוכים בטעם, יריע המון הטוב, קול תרועות גיל ושלוה פנימית, המשחקים הנודעים, יצלצלו עברית, יצלצלו, יצלצלו…

והלאה: 

“הכל עובד מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים; בונה ומעמיד היכלים, בתי עשר, ארמנות מדע… מעשנות בתי חרושת יקיאו עשן, המעיר על פעולה עצומה, צפירות ושריקות יבשרו התרבות, המסלות, ההתחברות עם יתר העמים… אז יחלו לבוא, להשתפך בנמלים, כנופיות חדשות, מכילות בעורקיהם דם חדש ומלא עלומים ובמקום יללת היאוש, צעקות הבריחה, הניסה, הנה ישמעו קול השמחה, הדי העליצות של ההולכים לקבל פני הבאים של העולים על החוף ודורשים אדמת ישראל… ואני חולם וטס בחלומי הלאה”…

בבקרו בגן-הילדים העברי הראשון בימי נעוריו הביע את רגשי שמחתו והתפעלותו במאמרו, שנדפס ב“השקפה” מי“א ניסן תתל”ג (תרס"ב), בדברים כאלה: “הם מדברים עברית, הם משחקים עברית… הם מתקוטטים ומתפלאים עברית.. והקטנים האלה אוהבים את גנם ומתגעגעים אחריו, אלה הקטנים יהיו גדולים ויהיו עברים כי שפה נטועה בהם בילדות”…

אחר כך ביקר במושבה רחובות, ואת רשמיו עליה פירסם ב“השקפה” מב' אייר תתל"ג: “ועברית תמידית אצל צעירים וצעירות, ילדים וילדות, ולפעמים אצל באים בימים, רואים רק בכפר, ואולי רק ברחובות, רחובות עברית היא”…

וב“השקפה” מיום ח' סיון א' תתל"ג הוא כותב: “לאחי ולאחיותי. אם אקרא… התבואו? או אולי אשתוק… התתעוררו? הידעתם כי בארצי יש הרים רבים מאד וביניהם בקעות צרות ונחמדות? קרוב לכל עיר יש כפרים ציוריים, והבתים בנויים בלי רעפים בגגות. לרגלי הגבעות הזרועות טרשים, זורמים מעינות ומספרים נפלאים. ובמרום, במרום, מתוחים שמים זכים מעל לשלגי לבנון ומימי תיכון, מעל לנקרות אדום וחול מדבר… וארצי זאת גם ארצכם. המרכז יהיה בירושלים, על הרים נשאים נשקפים אל ירדן וים-מלח. וזרם חשמלי יחבר את חברינו בכל מקום שיהיו”…

מעין מתגבר של השתפכות הנפש, של מליצה רמה ומתפרצת מלב רגש, דברים היוצאים מן הלב. ואת כל הדברים האלה – יש לזכור – כתב עלם בן 16–17, שלא ראה ולא הרגיש שמים אחרים וארץ אחרת מחוץ לאלה של מולדותו האחת והיחידה. וגם בהגיעו לשנות העמידה לא פגה התלהבותו ולא פחתה אהבתו לארץ.

איתמר בן-אבי חי מילדותו את הלשון העברית, לשון חיה וטבעית, לא לשון של ספרים. ובשעת הצורך יצר בעצמו את הדרוש לו באותו רגע – מלים, מונחים וצירופי-לשון, מהם שנשארו נחלתו בלבד ומהם (רובם) נקלטו ונתאזרחו בחיים, בעתונות ובספרות.

האם יעלה על דעת מישהו מאתנו, כי המלים שהוא משתמש בהן בכל שעה – יצירותיו של בן-אבי הן? הרי אחדות מהן: מברק, מכונית, אכזבה, בטאון, תקדים, מדינאי, עתונאי, סרט, להסריט ועוד ועוד.

איש מקורי היה בן-אבי בכל הליכותיו ובעל תכונות נפשיות מיוחדות. דם צעיר תסס בעורקיו והיה בעל דמיון בעל הזיות. עוד לפני עשרות שנים חלם על צי עברי, על ימאות עברית, ספנות עברית ודיוג עברי. ובשורת מאמרים נלהבים (ב“האור” תרמ“ב–תרע”ג) פיתח את הרעיון על כיבוש הים ופנה בכרוזים נלהבים בכתב ובעל־פה, ואמר: “אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם. אנשי ים תנו לנו, את החיים עלינו לרכוש, את הים עלינו לעבד, ואותו עלינו לאהוב. עלינו לאהוב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה. כמו שאוהבים אנו את השפה. וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם. עלינו לאהוב את הים, יען גם עתידנו אנו, עתידנו הכלכלי עליו. עלינו ליצור מרכזי דיוג, כמו שיצרנו מרכזי נטיעה וזריעה. עלינו להרבות בישובי־דייגים על שפת הים”… קשה להאמין. שדברים אלה נכתבו ארבעים־חמשים שנה לפני קום מדינת ישראל, לפני הצי הישראלי המסחרי, לפני תנועת “חבל ימי לישראל”. אכן איש־חזון היה האיש! הוא האמין אמונה עמוקה, שעתידה ההתישבות העברית להתפשט לא רק על היבשה בלבד, אלא גם על הים.

בפתיחת הנמל העברי הראשון בתל־אביב במאי 1936, התרגש איתמר בן־אבי בראותו את התחלת הגשמת חלומו הנועז, ונאם שעה ארוכה מתוך אש נעורים והתלהבות עמוקה. אלפים ורבבות יהודים הצטופפו מסביבו והקשיבו בקשב רב לדברי הנואם הנלהב, שהקסים את כולם במשאו החוצב להבות אש. גם כנואם היה בן־אבי בעל סגנון מקורי מיוחד וכשרון־דיבור מצודד. אמן הדבור היה. בכמה לשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, ערבית, ספרדית ועוד – היה מדבר ברהיטות ובחן ובפאתוס רב כל־כך, כאילו כל אחת מהן היתה שפת אמו. בנאמו פעם בלונדון במעמד אנגלים רמי־מעלה, הפליא את שומעיו באנגלית המבריקה שבפיו, והלורד נורטקליף “מלך העתונות”, שנוכח במעמד זה לא האמין בשום פנים, כי לפניו יהודי יליד ירושלים ולא אנגלי מלידה ומבטן.

ולא רק במנאמיו הצטיין, אלא בכתיבתו בלשונות שונות. פירסם מאות מאמרים בעתוני אנגליה (“טיימס”, “דיילי מייל”, ועוד), בעתונות צרפת (“פיגארו”, “אכו די פארי”, “ז’ורנאל” ועוד), וגם בעתוני איטליה. כתב שירים וספורים גם באנגלית ובצרפתית.

מספריו וקונטרסיו שפירסם בזמנים שונים בעברית: הקרב (רומאן) 1910; ברקים (שירים ורשימות) 1914; קולה של ירושלים, 1921; יהודה מיידית 1926; הכותל – כתלנו, 1929; מלון שמות חדשים ומחודשים 1932; כנען ארצנו, 1931; המושיעה (רומאן), 1932; סביב עולם בשנתים, 1934; קראון, 1935; הימה (בעניני הים) ועוד ועוד.

כעתונאי היה בעל העזה רבה, ובבקרתו החריפה לפעמים לא היה נרתע גם אם היה צפוי לענשים ולרדיפות: בשנת 1910 הוציא בירושלים את “האור”, ובעד מאמרו החריף נגד ממשלת תורכיה נסגר העתון. בן־אבי לא נפל ברוחו, ולאחר השתדלות עקשנית השיג בשנת 1912 רשיון להוציא שוב את העתון “הצבי”, שנסגר לפני שנים רבות. אף “הצבי” המחודש לא האריך ימים בגלל מאמר ראשי, שהעורך בן־אבי תקף בו את ממשלת רוסיה, ומתוך שהמו“ל האחראי היה נתין רוסי, היה הלה נאלץ להסתלק מן המו”לות, ו“הצבי” נסגר. לאחר זמן־מה חידש שוב את “האור”, שהוא בן־אבי עצמו, היה גם עורכו וגם מו"לו.

בפרוץ מלחמת־העמים, באבגוסט 1914 יצא בן־אבי שוב במאמר חריף נגד ממשלת תורכיה, על הכנסה למלחמה והצטרפותה כבעלת ברית לגרמניה ואוסטריה-הונגריה. ושוב נסגר העתון מטעם הרשות התורכית, והעורך והמו“ל הושב בבית האסורים. עם שחרורו, יצא בן־אבי לארצות־הברית. אף שם לא שקט רגע, אלא המשיך לנאום ולכתוב על ארץ־ישראל ועתידה, על תחית הלשון העברית, על התרבות העברית ועל יעודנו הלאומי. בגמר מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918, מיהר לחזור לארצו ולמולדתו, ואמר לחדש את עתונו “האור” בירושלים, אולם באותו זמן רכשו העסקנים הציונים מיוצאי רוסיה שלמה זלצמן וי. ל. גולדברג את העתון “חדשות הארץ”, שהתחיל מופיע בשנות המלחמה בקהיר, בעריכת ברוך בינה ( אחר כך פקיד גבוה של ממשלת המנדט בחיפה), והעבירו את העתון לירושלים. איתמר בן-אבי הוזמן כסופר קבוע בעתון הזה. בגליון הראשון של העתון, שיצא ביוני 1919, השתתפו: א. מ. בורוכוב (ברכיהו), מרדכי בן הלל הכהן, זאב ז’בוטינסקי ומשה סמילנסקי. כן נתפרסמו בגליון זה מאמרו של אליעזר בן-יהודה “המבחן” ומאמרו של בן-אבי “למעמד המדיני בעולם”. כעבור זמן-מה הסתלק בן-אבי מ”חדשות הארץ" והתחיל מוציא עתון יומי חדש בשם “דואר היום” (עתון זה יצא בעריכתו בשנים 1919–1929). מסביב לעתון זה התרכזה בעיקר קבוצת עתונאים צעירים ילידי הארץ, שהיתה להם השקפה משותפת על עניני הישוב וההנהגה הציונית: א. אלמליח, אשר ספיר, פרץ דגן, אלכסנדר אהרונסון, יצחק עבאדי ועוד. בן-אבי היה עתונאי בכל רמ“ח אבריו, והוא שהכניס למו”לות העתונית בארץ שכלולים חדשים (מכונת־דפוס, עתון הבוקר, וכו'), ובעקבותיו הלכו אחר כך גם עתונים אחרים.

בעת ובעונה אחת עם “דואר היום” הוציאה חברת ההוצאה שבן-אבי יסד – ואף עתונים אלה בעריכתו – עתון שבועי באנגלית בשם “פלישטין וויקלי”. עם זה היה מפרסם מאמרים על הארץ בעתונים החשובים של לונדון: “טיימס” ו“דיילי מייל”, ואף בעתוני פאריס: “פיגארו”, “אכו די פארי” ו“ז’ורנאל”.

העזרתו הגיעה לידי כך, שהציע להחליף את האלף-בית העברי בכתב רומי, כדי לעשות את הלשון העברית ללשון “בינלאומית” שווה לכל נפש. בשנים 1929–1934 הוציא גם שני שבועונים בכתב רומי, ואף חיבר מלון עברי בכתב רומי.

ראוי לציין, כי עוד לפני עשרות שנים הציע לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים יהודים וקנטונים ערביים, ואז יוכלו – לדעתו – שני העמים היושבים זה בצד זה, למצוא אינטרסים משותפים, כלכליים וגם מדיניים, כמו תושבי הקנטונים בשוויץ החפשית והתרבותית. שנים רבות ניהל תעמולה רחבה לרעיון עצמאות מושבותינו וערינו העבריות בגבולות “השבטים הקדמונים”. עם פרסום הכרזת־בלפור בשנת 1917, יעץ איתמר בן־אבי (ב“מקביאן” הניו-יורקי), שלא נסתפק בהצהרה בלבד ולדרוש מינוי מיידי של סגן־נציב לעניני היהודים בא“י – מתוך “אזורותיהם העצמיים”. לאחר מאורעות־הדמים הראשונים, אשר פרצו בירושלים בנובמבר 1920, פירסם א. בן-אבי ב”ניו-פלשטין“, עתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית באמריקה, מאמר שבו סיכם את הקוים הכלליים ל”שאלת הקנטונים“, אשר הציע אז כפתרון מוחשי לבעיותינו המסובכות בא”י. בצד המאמר נתן גם מפה מיוחדת, אשר בה סימן את גבולות ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים ביחסם אלה לאלה לפי מצבנו בארץ בימים ההם. לאחר שנה פירסם ב“דואר היום” כמה מאמרים, בלוית מפה מתוקנת ומורחבת, בשם “ערב ועבר”, אשר בהם נימק את הנחיצות ההכרחית לספח ל“פלשתינה קנטונית” גם את חצי־האי סיני, כ“קנטוננו” הכי־גדול למאמצינו העתידים, עם תעלת סואץ בגבולנו הדרומי לצד מצרים – בהסכמתה המוקדמת של זו האחרונה, כמובן. הוא הרחיב את הדבור על נושא זה והשתדל להוכיח בראיות נאמנות ומופתים חותכים את צדקת הצעתו. בזמן הקונגרס הציוני הארבעה־עשר בבאזל, כתב א. בן־אבי בעתון “הצפירה” (עורכו היה אז י. הפטמן) שני מאמרים ראשיים בשם “העצמאות העברית”, ובהם חזר שוב על הצעותיו הקודמות בענין ה“קנטונים” בא“י. בקיץ תרפ”ט, לפני פרוץ מאורעות אב, פירסם א. בן־אבי כמה מאמרים ב“דואר היום” וב“פלשטין וויקלי” על “פלשתיניות”, שחוללו אז סערה רבה בישוב העברי. רבים התנגדו אז להצעתו, ואילו א. בן־אבי לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה גם ב“התורן” הניו-יורקי לטובת ה“קנטוניות”, לפי הדוגמה השווייצית.

בהיותו באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נבחר איתמר בן־אבי להיות בא־כח של ארץ־ישראל המשוחררת באסיפת ורסייל (צרפת), בין באי־כח שתים-עשרה האומות שקמו לתחיה. הפרופיסור מאסאריק, נשיאה הראשון של הריפובליקה הצ’יכוסלובקית, כיבד מאד את בן־אבי. ואפילו מוסוליני התרשם מאד ממנו בפגישתו הראשונה עם בן־אבי, עד שמפעם לפעם היה שולח לו… דרישות-שלום מאיטליה.

מפרק לפרק נשלח בן־אבי מטעם הקרנות הלאומיות לאמריקה וארצות אחרות לשם תעמולה רחבה לטובת הקרן הקיימת וקרן-היסוד. הוא ידע למלא את השליחות הלאומית מתוך התמסרות מלאה וכשרון רב. כל נסיעותיו הוכתרו בהצלחה גדולה, מפני שהופעתו המקורית כבן הארץ וכשרון־דבורו הרב הלהיבו את הלבבות.

בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים שנתכנס בפילדלפיה, כנציג עם ישראל, ועורר התענינות מרובה לשאיפותינו הלאומיות והמדיניות. בשנת 1918 היה מקשר בלונדון בין הערבים וההסתדרות הציונית, ובאותו זמן שימש מזכירו המדיני של ד"ר וייצמן.

גם בתפקידים אלה, גילה איתמר בן-אבי כשרון רב וידיעה עמוקה, ורכש לו שם טוב.

במשך כמה שנים עמד בראש הסתדרות “בני בנימין”, ובשנת 1928 היה ממיסדי “נתניה” בשרון הצפוני, וממיסדי “אבן יהודה” (על שם אביו א. בן-יהודה) בשרון (1932). כמה שנים עמד בראש הסתדרות הספרדים (אשתו לבית אבושדיד, היא מעדת הספרדים). בשבתו בתל-אביב יסד מועדון עברי-איטלקי, מתוך רצון ליצור יחסי קירבה ואחוה בין שני העמים הקדומים.

כשמלאו לאיתמר בן אבי חמשים שנה, כתב עליו דוד ילין: “כוס הזמן עוברת על כולנו, וגם עד איתמר בן-אבי הגיעה, ואומרים כי הוא בן חמשים שנה. זה הצעיר הרענן העולמי, בעל הבלורית הנאה והיורדת לו על מצחו, והוא עובר בה באצבעותיו וזורקה אחורנית בשעת התלהבותו (ומתי אינו מתלהב?) זה הנואם הסוער המראה על עצמו בשעה שהוא חפץ להראות, וביחוד לגבירות, מה באפשרותה של ארץ-ישראל לגדל – עומד כבר על סף הזקנה?… איתמר הוא כסף-חי, היום תמצאוהו בקצה ארץ סין ומחר בערי אוסטרליה, היום הוא עורך עתון, ומחר הוא כותב כתבות מקצוי עולם. אך בכל מקום היותו, היינו בטוחים כי הוא מפיץ שם את רעיון התחיה, ונושא אתו את ארץ-ישראל ואת הלשון העברית”…

ועל אף כשרונותיו הגדולים וסגולותיו הטובות נדחק איתמר בן-אבי בשנותיו האחרונות לקרן זוית, אלה שהכוח בידם לא ניצלו את הכוח התוסס והרענן של האיש שהזיקנה לא שלטה בו. הדבר דיכא את רוחו הסוערת ואת המית לבו. מטבעו היה אדם גאה, ולא יכול היה להסתגל ליחס המעליב. בשנה הראשונה למלחמת העולם השניה יצא לזמן-מה עם משפחתו לארצות-הברית.

נכחתי במסיבת הפרידה, שנערכה על-ידי כמה ארגונים לכבוד בן-אבי, קודם יציאתו לארצות-הברית. הנואמים באותה מסיבה קבלו, על אשר לא העריכו כראוי כשרון ספרותי ומדיני כאיתמר בן-אבי.

בנאום יפה ורב-תוכן השיב חתן המסיבה למברכיו ודיבר, כדרכו תמיד, מתוך רגש עמוק ובהתלהבות רבה על עתידו של הישוב לאחר מלחמת העולם השניה, כפי שראהו הוא בעיניו, והבטיח נאמנה לשוב לארץ בהקדם. הפעם לא נתקיים חזונו, והוא מת על אדמת נכר. בשנת תש"ג הועלו עצמותיו לירושלים עיר-מולדתו, ושם מצא (בי"ב אדר) את מנוחתו האחרונה.

בן שלש וחצי החל הילד יהושע אייזנשטאדט, שנולד בו' אלול תרט“ו בקלצק פלך מינסק (בארץ־ישראל שינה את שמו ל“ברזילי”) ללמוד בחדר, ובמלאת לו שש שנים החל ללמוד תלמוד. בגיל אחת־עשרה קרא כבר את “הקצווֹת” הנתיבות, ובאותו זמן קרא גם כמה פרקים מ”אשמת שומרון" לאברהם מאפו.

את האהבה לציון ירש מאביו, שהיה ממרר בבכי בהזכירו את שם ירושלים עיר הקודש. ובהשפעת החנוך בבית אביו, כתב עוד בילדותו כעין ספר שתכנו – התחדשות חיי ישראל בארץ־ישראל.

במלאת לו שתים־עשרה שנה עבר עם אביו (אמו מתה עליו בהיותו בן שבע) לווילנא, ירושלים דליטא. כאן למד הרבה – תורה והשכלה. אך בגיל 17 הוכרח לעבור למסחר. הוא עלה במהרה. עסק בקבלנות בבניני מסילת־ברזל, בעסקי בנק ורכש לו שם טוב בחוגים הכלכליים, ועל ידו התפרנסו מאות משפחות יהודיות. ואף־על־פי שהיה שקוע בראשו ורובו בענינים הכלכליים, מצא לו זמן לעסוק גם בעניני התנועה הלאומית, שנתעוררה אז בין יהודי רוסיה, ובפרט לקחו את לבו הסטודנטים העברים אשר הכריזו – בשנת תרמ“ב – על תנועת הביל”ויים, בסיסמה: ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה.

אז בא מיפנה בחייו, והוא גמר אומר להקדיש את עצמו לתנועה של שיבת ציון.

ומן המחשבה אל המעשה.

בראשית תרמ"ז חיסל יהושע אייזנשטאדט את עסקיו הגדולים ברוסיה, והעתיק את מושבו לארץ־ישראל.

מספרים, כי בשעה שרגליו דרכו בפעם הראשונה (כ“ב סיון תרמ”ז) על חוף יפו, השתטח על האבנים המזוהמות ונשק אותן בתמימות ילדותית, ובראותו את הגמל הראשון המלוכלך, בסימטת הנמל, חיבקו בהתרגשות, לטפו, ונשק גם אותו, כאילו ראה לפניו פתאום מכר ומודע ישן מימי ספר בראשית.

מיפו הלך למושבות, ראה את הביל"ויים בעבודתם הקשה, שמע מפיהם על יחס פקידות הבארון, ולבו התחמץ בקרבו.

שבועות מספר לעלותו ארצה, יצא במכתב גלוי לעורך “הצבי” (גליון י“ט ר”ח מנחם-אב תרמ"ז), אליעזר בן-יהודה, ודיבר קשות עם העורך על תמיכתו בפקידות הבארון.

וכך כתב בין השאר:

“כי למי הצדקה לשום עברים בני חורין עבדים לעבדים? האם מי שמקבל עזרה מרעהו נמכר לו לצמיתות חלילה? לא כך תורת ישראל: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים”…

הוא מיחה נמרצות נגד חוקת הפקידות, אשר קבעה בתקנון שכל עולה חדש, או אורח, שבא מן החוץ לבלות במושבה אפילו זמן קצר, זקוק היה לרשיון מיוחד מאת הפקידות.

אך בגלל הבקורת הגלויה נרדף יהושע איזנשטאדט עצמו עד חרמה על-ידי הפקידות. זו התיחסה אליו כאל מהפכן המסכן את חיי המושבה.

הלוחם הצעיר לא נרתע.

עברה שנה לשבתו בארץ, הוא התבונן סביבו. “לא לילד הזה התפללנו!”

ובאחד הימים בשנת תרמ"ח הלך לרוסיה, אל אחד־העם, לפניו גילה כל אשר ראה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ומתח בקורת חריפה על המשטר הקיים בישוב החדש.

אחד־העם הבין לרוחו הסוערת של האיש העומד לפניו. ולאחר ימים מספר נימנו וגמרו ליסד אגודה קטנה. שנקראה בשם “בני משה”. המטרה העיקרית: להתמסר בכל לב ונפש לתחית רוח העם ולתחית הארץ.

לאחר כשנה ומחצה חזר לארץ־ישראל ופתח ביפו סניף של “בני משה”.

אותה שעה נפתח בארץ משרד הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, והמהנדס זאב טיומקין נתמנה למנהלו. יהושע אייזנשטאדט התקרב אל האיש בעל המעוף הגדול. בעל־החלומות שבו הבין לרוחו הלוהטת של בעל הדמיונות הנועזים, ואליהם נתווסף גם יהושע חנקין בעל התכניות הפנטאסטיות לגאולת הארץ.

בשנת תרנ"ג נתקבל י. אייזנשטאדט כמנהל הספריה “שערי־ציון”, ביפו, ולאחר זמן קצר שימש חבר ומזכיר הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, ושנים מספר – לאחר צאת טיומקין – מילא את מקומו של ראש הועד הפועל, אך ללא ספוק לרוחו הסוערת. הוא שאף לגדולות ולהיקף רחב. לבסוף - התפטר.

בימים ההם היו בארץ כחמש מאות פועלים עבריים, ואייזנשטאדט ראה את סבלם הגדול ואת מצבם החמוּר. הוא לא נח ולא נרגע. הוא דרש במפגיע התענינות בגורל הפועל העברי בארץ.

לשם כך פירסם ב“המליץ” מאמר “לאלקים פתרונים”, ודיבר רתת עם באי־כח הבארון רוטשילד. הוא גם הציע התישבות חקלאית של פועלים בחלקות אדמה בנות שלשים דונאם כל אחת, דיבר על קרן הפועלים של עשרים אלף רובל. וכתב: “שימו נא לבכם אל אחיכם, המרטיבים בזיעת אפם את הארץ היחידה בתבל, אשר אך ורק בה תקות עמכם ותקותכם אתם”.

אייזנשטאדט היה פעיל בכל הפעולות הישוביות שנעשו על־ידי “חובבי ציון”, ואחר כך על־ידי ההסתדרות הציונית. משנת תרנ“ד, ובמשך ארבע שנים ערך את המכתבים מארץ־ישראל, שהוציאה אגודת “בני משה”. מאז החל לקרוא את עצמו ברזילי. תוך עשרות שנים פירסם מאמרים רבים ב”המליץ", “הצפירה”, “הצופה”, “האור”, “הצבי”, “העולם”, “לוח אחיאסף”, לוחות “ירושלים” של לונץ, “העומר”, “השלוח”, “היקב”, “האוסם”, “יזרעאל” ועוד, והרבה לעזור להוצאת “קהלת”, “הוצאה לעם”. היה ממיסדי בית־הספר לבנות ביפו, בית־העם בירושלים, אירגן את מרכז בעלי המלאכה ביפו ובתל־אביב, אירגן מועדון לפועלים, ואפשר לומר בפה מלא, שלא היה בארץ שום מוסד ושום מפעל, אשר יהושע ברזילי לא לקח בו חלק.

בשנת תרנ“ט נשלח מטעם יק”א לרוסיה, לשם הרחבת הישוב בחדרה. הוא נסע על חשבונו הפרטי והוציא את פרוטתו האחרונה על תעמולה בקרב יהודי רוסיה. הוא תיכן תכניות חובקות עולם. בכל מקום בואו דיבר על פתיחת הבנק הלאומי שלנו בארץ־ישראל. ועוד בשנת 1893 חלם על גדוד עברי של חמש מאות צעירים מזוינים, אשר יעלו באחד הלילות על ירושלים ויכבשו אותה מידי הגדוד התורכי שחנה אז במגדל־דוד. שנים אחדות לפני הווסד הקרן הקיימת לישראל דיבר נשגבות על הצורך ליצור קרן לגאולת הארץ.

ובהיותו שקוע בחלומותיו ובתכניותיו, דאג פחות מכל לעניניו הפרטיים. זה מכבר ידע מחסור, אך כמעט שלא שם לב לצרותיו הוא. בסופו של דבר, לאחר שנפתח אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה, שקדם ל“בנק לאומי לישראל”) – ולפי הצעת ברזילי פתח סניף בירושלים – נתמנה הוא כמנהל הסניף.

עברו על יהושע ברזילי שנות עבודה שקטה בירושלים, אך יום אחד רב ריב קשה בעניני הישוב והבנק, עם ז. ד. ליבונטין, מנהלו הראשי של הבנק – ופוטר. פיטורים אלה הטילו סערה גדולה בישוב. בבית־העם בירושלים נערכת אסיפת מחאה. אליעזר בן-יהודה כתב ב“האור” מאמר גדול, ודרש מליבונטין להחזיר את ברזילי למשרתו. המפוטר עצמו כתב: “הבנק הוא קנין הכלל, ואני וליבונטין לא עבדנו איש אצל רעהו, כי אם במוסד הכספי של עם ישראל”. ברזילי לא נפל ברוחו, גם כשמצבו החמרי הורע מאד לאחר הפיטורים מן הבנק, ברזילי הסתפק בקב חרובין, בלחם צר ומים לחץ, אבל על משאת נפשו ועל שאיפותיו האידיאליות לא ויתר.

בפגישותי אתו לא התאונן מעולם על גורלו הפרטי, ונושא שיחותיו היה תמיד על עם ישראל ועל ארץ-ישראל. הוא היה מדבר בחום וברגש על יעודנו המשיחי, על מדינת היהודים, על הגברת עבודתנו המעשית, על החנוך, התרבות והכלכלה ועוד ועוד.

עם פרוץ מלחמת העמים באב תרע"ד, היה ברזילי כבר על סף הזקנה. למרות חולשתו הגופנית, התעורר בעל הדמיונות והחל לתכן תכניות על ניצול מצב המלחמה להקמת המדינה העברית בארץ־ישראל.

הוא נזכר בפגישה ההיסטורית של הרצל עם הקיסר וילהלם על אדמת מקוה־ישראל בנובמבר 1898. הקיסר הביע אז אהדה לתנועת הציונות, והבטיח לד"ר הרצל את עזרתו.

אז החליט ברזילי ללכת לברלין (גרמניה היתה במלחמת העולם הראשונה בת־בריתה של תורכיה), ולהתיצב לפני הקיסר וילהלם לשם משא-ומתן על הקמת מדינה יהודית.

אולם בדרך חלה מחלה אנושה ומת בג’נבה בשנת תרע"ח, וכל תכניותיו וחלומותיו נקברו אתו יחד.

באדר תרצ"ג הועלו עצמותיו לארץ-ישראל, והוא נקבר על הר הזיתים בירושלים.

עירית תל־אניב זכרה את האיש, והנציחה את שמו בקראה את אחד מרחובותיה בשם “יהושע ברזילי”.

בתמוז תשי"א מלאו שבעים שנה לאחד מגדולי המשוררים העברים בדורנו – יעקב כהן.

למן שיריו הראשונים, שנתפרסמו בעודו צעיר לימים, נתן יעקב כהן בטוי פיוטי נמרץ לחזון הגאולה, ושירתו זכת־הצלילים לוותה עשרות שנים את תנועת התחיה הלאומית. כמה משיריו נעשו סיסמאות לדור העברי הלוחם, לגבורי ישראל, לראשוני השומרים בא"י, למעפילים ולמורדים.

עשירה ורבגונית יצירתו הפיוטית של יעקב כהן, אשר העניק לעם ישראל בתקופה של יובל שנים ומעלה – מאז נתפרסם שירו הראשון “הגיון לזכר יהודה המכבי” בראשית תר"ס (1899), בספר־השנה שנערך בידי נחום סוקולוב – ומעין־שירתו לא דלל גם בהגיעו לימי זקנה ושיבה. זוהי שירת האביב הנצחי, שהזמן והגיל ותמורות־העתים אינם פוגמים בה.

יצירתו של יעקב כהן – יצירה פוריה, מתמדת, ססגונית בכל הסוגים והענפים של הספרות: שירים ליריים, בלדות, פואימות, מחזות שיריים (בהן הוא מן היחידים בסוג זה בשירה העברית), ספורים, אגדות, דברי הגות. ונוסף ליצירתו המקורית תירגם לעברית ממיטב שירת העולם, יצירות־מופת כ“פאוסט” לגיטה, ועוד.

יעקב כהן נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה. בי“ח תמוז תרמ”א (1881). מסלוצק עבר עם הוריו לגור בזגירז' (סמוכה ללודז). כאן עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו, כאן למד בבית־הספר העירוני הרוסי ושקד על לימודים עבריים. בשנת 1903 נתקבל לאוניברסיטה בברן (שווייץ). תוך למודיו בבית־הספר הגבוה, נצטרף לאגודת הציונים האקדימאיים, ואולם עיקר פעולתו היה בשדה התרבות ותחית הדבור העברי. יחד עם עוד כמה סטודנטים ציונים ושוחרי־עברית (בהם: בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב, יעקב רבינוביץ ואחרים), יסד בברן בראשית תרס“ז את לשכת המרכז של “עבריה” להחיאת הלשון העברית, ועמד בראשה. “עבריה” היתה קשורה עם חוגים עבריים ברוסיה, ששיתפו עמה פעולה, כן כונסה בהאג שבהולאנד ועידה עולמית של “עבריה”. וכשנוסדה בשנת 1910 “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” היה יעקב כהן בין מיסדיה, ואף שימש כמזכיר הועד המנהל בעיר שבה המשיך את למודיו. באוניברסיטה של ברן הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” על יסוד הדיסטרציה שלו (בגרמנית) “לבקורת מושגי הגיון”, שזכתה גם לשבח בכתבי-עת מקצועיים. בראשית 1916 הוזמן לכהן כמורה ראשי לספרות עברית בגימנסיה העברית שנוסדה בלודז מטעם “החברה ליסוד בתי-ספר תיכוניים עבריים בפולין”, וכן כמפקח כללי על שלש הגימנסיות העבריות של החברה הנ”ל. בקיץ 1918 הוזמן למוסקבה לעבוד ב“הוצאת שטיבל”, שנוסדה שם. אבל כעבור זמן קצר הוחרמו על-ידי ממשלת הבולשביקים בתי-הדפוס העברים, והוצאות-הספרים העבריות על עורכיהן וסופריהן נאלצו, בגלל התנאים החדשים שנוצרו, לעזוב את מוסקבה. כהן חזר, עם ד. פרישמן העורך הראשי של הוצאת-שטיבל, לוורשה, ושם נתחדשה הוצאת שטיבל. בשנים 1919–1927 עבד יעקב כהן בהוצאה זו, וערך את חלק הספרות היפה ב“התקופה”, וכמעט כל מחלקת הספרות היפה, מקור ותרגום, של ההוצאה.

בשנים 1924–1927 כינן כמפקח על הלמודים העבריים בבית-הספר התיכוניים הדו-לשוניים של “החברה ליסוד בתי-ספר תיכונים עבריים בפולין” בכל המדינה. בשנים 1927–1933 שימש כמרצה לספרות העברית החדשה ולשירת ימי הבינים ב“מכון לחכמה ישראל” בוורשה. בכל ימי שבתו בוורשה היה חבר לועד המרכזי של ההסתדרות לבתי-ספר עבריים “תרבות”, והשתתף בועידותיה ובמועצותיה.

גם בתנועה הציונית לקח חלק ידוע, והיה זמן ידוע חבר לועד המרכזי שבפולין. בשנת 1936 נתן ידו לז’בוטינסקי, עם ייסוד הצה“ר (הסתדרות הציונים הריביזיוֹניסטים), חתוך שראה בה לוחמת לציונות השלמה. אך עם התבדלות הצה”ר מן ההסתדרות הציונית נצטרף למיעוט שתמך בהסתדרות הציונית ומוסדותיה.

בהווסד קלוב-פא“ן (איגוד בין-לאומי ובין-לשוני של פ’ייטנים, א’סאיסטים, נ’ובליסטים), נבחר יעקב כהן ליו”ר הסניף העברי של הקלוב בפולין, ועמד בכהונה זו עד עזבו את המדינה.

בשנת 1931 השתתף כהן ביסוד “הברית העברית העולמית”, בועידה שנתכנסה בברלין, ואף נבחר לחבר הועד הפועל של ה“ברית”.

וכך אנו רואים את הפייטן עדין־הרגש וזך-הצלילים לא רק ספון בהיכל־השירה, ואף לא רק כמחנך ומרביץ תורה, אלא כאיש־חברה ער ופעיל, המקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעסקי הצבור והעם, אינו קופא על יצירתו הפיוטית בלבד אלא לבו דופק עם הזמן. כך בשבתו בגולה, בארץ זו או אחרת, וכך בימי שבתו בארץ־ישראל.

למן שנת 1934 אנו רואים את יעקב כהן כאזרח הארץ, ואזרח תל־אביב. המרכז העיקרי לסופרי ישראל. את דירתו קבע ברחוב ביאליק, במרחק-מה מביתו של ביאליק, וכאן הוא ממשיך ביצירתו הברוכה והפוריה.

בעליתו לארץ, נתחזק עוד יותר המרכז הספרותי העברי, לאחר שנתחסלו מעט-מעט כל מרכזי־הספרות העברים בארצות אירופה, ורוב הסופרים והחכמים העברים עלו לארץ. יעקב כהן, שעלה לארץ בימי עמידה, הביא אתו עבר עשיר ונסיון רב וזכויות עצומות, שהכניסוהו מיד למעגל הפעילות כעורך ומחנך סופרים, כעסקן. כיועץ, כמארגן, כבן־סמך בעניני לשון, וגם כאיש־חברה המעורב עם הבריות, כדובר, כנואם, כמרצה.

בארץ ניסה לחדש את “התקופה”, שנפסקה בשעתה בוורשה, וערך שני כרכים נוספים (כ“ח וכ”ט). באותו זמן נוסד “מוסד ביאליק” על־ידי הסוכנות היהודית, וכהן נבחר מטעם אגודת הסופרים לחבר הקורטוריום, ואחר כך ליו"ר המועצה הספרותית של המוסד. יחד עם פ. לחובר, ערך כהן את המאסף השנתי “כנסת” (לזכר ביאליק שמו"לו היה מוסד־ביאליק), וכן ערך ספרים שונים, מקור ותרגום, שיצאו לאור על־ידי המוסד.

למן בואו לארץ לקח חלק פעיל בפעולות ועד־הלשון. שנבחר לחבר בו, ומשנת תרצ"ז – לחבר הועד המרכזי שלו (עם הבחר “האקדמיה ללשון העברית” במקום ועד־הלשון, נבחר כהן לחבר האקדמיה).

לאחר פטירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי (תש"ד), נבחר יעקב כהן במקומו לנשיא מרכז קלוב פא"ן העברי בארץ־ישראל.

כהן הוא גם מן החברים הותיקים במיסדר בני־ברית (לשכת “שער ציון” בתל־אביב), וגם חבר במיסדר “הבונים החפשים” (לשכת “ברקאי”).

חלק גדול משיריו הופיע בהוצאות שונות בשנת תרס“ג (אותה שנה יצא הקובץ הראשון של שיריו, בשני ספרים, בהוצאת “תושיה”, וורשה) ואילך. במלאת לו שבעים שנה, בתשי”א, החל ועד־יובל מיוחד שנתארגן למטרה זו מבין מוקירי המשורר, להוציא לאור את כתביו, שירה ופרוזה, בשנים־עשר כרכים (מלבד היצירות – ובה גם אבטוביוגראפיה של המשורר – שנוצרו בינתים תוך כדי הוצאת הכתבים, שיצטרפו אף הם לכרכים אחדים).

בשנת 1913 יצא לאור בהוצאת “מוריה”, אודיסה, כרך גדול של שיריו “נעורים ונדודים”, בשנת 1928 יצא בוורשה כרך שני של שיריו “בין החרבות”; בשנת 1938 יצאו על־ידי הועד להוצאת כתביו שני כרכים מכתביו המכונסים: א) “נעורים ונדודים” (מוטיבים אינדיבידואליים); ב) “בין החרבות” (מוטיבים לאומיים ועממיים).

בין היצירות (יצירות אלו כונסו ב“כל כתבי”, הוצאת ועד היובל), שנתפרסמו בשעתם בספרים מיוחדים ועשו רושם גדול על הקוראים העברים: “הקדושים”, ו“חזון התשבי” (וורשה, תר"ף); “חמש מגילות”, ו“ציון באזיקים” (תל־אביב, תשי"א); “פגישות” מחרוזת ספורי־אהבה (תל־אביב, תש"ב); “משלי קדומים” ו“ספר אליפל” (תל-אביב, תש"ג); “מגילת אברהם ושרה” (תל-אביב, תש"ה); “ברכת בוקר”, שירי ילדים (תל-אביב, תש"ו).

יעקב כהן כתב שורה של מחזות בשיר (הוא היה, כאמור, כמעט הראשון בין המשוררים בדורנו, שהחיה את צורת הפיוט הדראמאתי): “הנפילים”, “דוד מלך ישראל”, “הקדושים”, “ליד הפירמידות”, “לוז”, “לקראת המשיח”, “שלמה המלך”, “קן הנשר”, “כוסו של אליהו”, “החרפה הגדולה”, “משפט חברים”, “טירופו של בן-אדם” ועוד.

מתרגומי-המופת של יעקב כהן ראוי להזכיר את תרגומי “איפיגניה בטוריס”, “טסו” ו“פאוסט”.

פרשה לעצמה היא יעקב כהן כעורך: בשת 1912 ערך את “העברי החדש”, מאסף שהיה בשעתו חידוש בספרות העברית, תבע שנוי ערכין והכריז על השאיפות החדשות של התנועה העברית. בשנת 1917 ערך בוורשה את הקובץ “העוגן”, בשנת 1918 ערך, יד עם דוד פרישמן, את “התקופה”. בשנת 1928 ערך את הקבצים “סנה”. בארץ ערך שני כרכים מן “התקופה” המחודשת, ומשנת 1935 ערך את המדור לספרות יפה במאסף השנתי “כנסת”.

ליעקב כהן הוענקו על יצירותיו כמה פרסים ספרותיים: בשנת תרצ“א הוענק לו הפרס לספרות של הקהילה היהודית בוורשה, על ספר-שיריו המכונסים בכרך אחד. בשנת תרצ”ט הוענק לו פרס־ביאליק של עירית תל־אביב על יצירתו הספרותית, בהזדמנות הופעת חזיונו הפיוטי שלו “ליד הפירמידות”. בשנת תש“ז הוענק לו פרס ירושלים על-שם דוד ילין. בשנת תש”ח הוענק לו פרס ספרותי של לשכת “בני ברית” בתל-אביב על הספרים הראשונים מכתביו המכונסים. בשנת תש“ו הוענק לו פרס-טשרניחובסקי של תל-אביב על תרגום “פאוסט”. בשנת תשי”ח הוענק לו פרס ישראל – פרס של משרד החנוך והתרבות – על כתביו בעשרה כרכים.

ח. נ. ביאליק, אלוף משוררי הדור, כתב במאמרו “שירתנו הצעירה” (כסלו, תרס"ז) על יעקב כהן, לאחר שנתפרסמו שיריו הראשונים בשני ספרים (הוצאת “תושיה”, וורשה, תרס"ז) – “הרך והמשוח, היפהפה והמעודן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוח בוקר, טיסתו כטיסת סנונית מלאה עקלקלות ומרי וחן-חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ’בן-יחיד', מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוב יופי”…

ופרופ' קלוזנר כינה את יעקב כהן בשם “זמירו של עולם”.

אכן זקנותו של משוררנו הגדול לא ביישה את ילדותו, וגם בעברו את גיל השבעים ושערותיו הלבינו כשלג – עדיין הוא מתהלך בתוכנו “רך ומשוח, יפהפה ומעודן, קל ומרפרף, מתחטא ומתעלס”, משורר אמתי בכל מהותו!

א

באר’ל כצנלסון היה כידוע. איש-מפלגה מושבע, ושמו נעשה סמל ודגל למעמד חברתי מסויים, מראשית בואו לארץ – בשנת תרס"ט – ועד יומו האחרון. הוא היה ממניחי היסוד לתנועת הפועלים בארץ. אך בראש וראשונה היה יהודי מושרש בקניני עמו, ותחית העם וביסוסו קדמו אצלו לכל השאיפות האידיאליות להן הקדיש את מיטב חייו ושנותיו, מיטב מרצו וכושר פעולתו.

ברל (ששמו העברי היה “בארי”, כשם אביו של הושע הנביא, והשם “באר’ל” בא לו ככנוי־של־חבה) גדל ונתחנך בתוך קהלה יהודית חשובה ברוסיה הלבנה – בוברויסק. בעצם ימי עלומיו, בהיותו בן 22, עזב את עיר־מגוריו ואת בית הוריו ועלה לארץ. והימים ימי העליה השניה. בשנים הראשונות בארץ, היה פועל חקלאי בפתח־תקוה, עין-גנים, חדרה, דגניה, כנרת, בן־שמן ועטרות. באחד מאותם הימים, בשנת תרע"א. פגשתיו לראשונה בביתו של מנחם שיינקין, ברחוב השחר בתל־אביב.

בימים ההם היתה בעית העבודה העברית השאלה הבוערת בישוב, וטובי הישוב התחבטו בפתרונה ימים על ימים, מתוך רצון להכשיר את התנאים לקליטת המוני פועלים עברים. בראש תנועת “העבודה העברית” עמדו אז: א. ד. גורדון, י. ויתקין, י. אהרונוביץ, זאב סמילנסקי, י. שפרינצק ועוד. שיינקין, שלפי השקפותיו השתייך למעמד האזרחי, אך לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל בשנת תר"ס, עמד מקרוב על כל הבעיה הזאת, בעית העבודה העברית, ששרשה היה כלכלי: העדפת עבודה זולה של הפועל הנכרי, הבלתי־מאורגן, לשם הוזלת התוצרת, מתוך ותור על “וחי אחיך עמך” – עשה תעמולה גדולה ברוסיה, לשם יצירת קרן מיוחדת לתמיכת הפועלים העברים בארץ־ישראל, כדי לאפשר להם להחזיק מעמד ולהתבסס בכל התנאים הקשים ששררו אז. וברל כצנלסון מצא לו תמיד לשון משותפת עם מ. שיינקין.

מצאתי את שניהם, את שיינקין וברל, מסובים יחד על כוס תה, ומשוחחים שיחה חמה וערה במשך שעה ארוכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו: למצוא את הדרכים להקלת מצב העובד העברי בא"י. ואני, “השומע החפשי”, עשיתי אזני כאפרכסת והקשבתי קשב רב לדבריהם. שכר העבודה בימים ההם היה נמוך מאד: פועל עברי היה מקבל 3–4 בשליקים ליום (60–80 פרוטות), ופועל ערבי עוד פחות מזה. מעונות זולים ובתי־מטבח עממיים לפועלים עוד טרם יהיו אז בארץ. בשורות הפועלים העברים עדיין לא נמנו אלפים ורבבות, כי־אם כמה מאות בלבד, אשר עלו כחלוצים לארץ, ברצון חזק להתקיים בכל מחיר־שהוא ובכל התנאים הקשים בכל ענפי העבודה בעיר ובכפר. ברל כצנלסון, שעבד שנים מספר במושבות העבריות, ראה והכיר מקרוב את מצב העבודה הזולה, ושם לו למטרה ליצור תנאים יותר נוחים, אשר יאפשרו לפועל העברי לכבוש את העבודה לכל סוגיה.

איש צעיר, בן 24, היה ברל בימים ההם, רענן, חי ותוסס, וכולו אומר מרץ, עוז, בטחון ואמונה. דבורו היה ברגש ובהתלהבות, ומתוך שיצאו מן הלב נכנסו ללב השומע ועשו רושם עליו.

התרשמתי מדברי הצעיר בעל העינים הפקחיות והפנים השזופים, לבוש היה בגד זול של פועל חקלאי, וגם דרך הילוכו והתנהגותו היו בפשטות ובענווה, לא כשליח־צבור העומד במערכה, אלא כאחד מן השורה. זמן רב נשאתי בחובי את הרושם אשר עשה עלי חלוץ זה, שהקדיש עצמו לתנועת הפועלים, ובמרוצת הזמן נהיה לאחד מדבריה וממנהיגיה הראשיים, למורה התנועה.

בשנת תרע“ח, עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי בארץ, היה ברל כצנלסון מראשוני המתנדבים וממארגני ההתנדבות. ואף־על־פי שתפס כבר עמדת־כבוד בתנועת הפועלים, לא פיקפק ולא היסס מלשרת את “הגדוד הראשון ליהודה” משנת תרע”ח ועד תר"פ, כחייל פשוט, ברמה ובגאון לאומי נשא את דגל הגדוד העברי. הוא היה מן היחידים (היו כידוע רבים, ודוקא מותיקי המנהיגים, שהתנגדו לגדודים עברים, מחששות שונים) שהבינו את ערכו הרב של גדוד עברי לגבי תביעותינו על עתיד הארץ, ולכן תבע מאנשי מפלגתו (“פועלי ציון”) שיכנסו לגדוד העברי, הלוחם שכם אחד עם צבא בנות הברית.

ב

עם היבחר מועצת־העיר הראשונה בתל־אביב, בראשית מאי 1922, נבחר ברל כצנלסון מטעם סיעת הפועלים למועצה, והיה חבר במועצה הראשונה, השניה והרביעית.

הוא היה מדבר במועצה רק לעתים נדירות. בדרך־כלל היה יושב ומאזין לדברי נבחרים אחרים מכל הגושים, אבל כשהיה נוטל את רשות הדבור בשאלות החשובות ביותר, היו כולם מטים אוזן ומקשיבים לדבריו המחושבים והשקולים.

נזכר אני בישיבת־הפתיחה של המועצה השניה, שנתקיימה ביום ה־12 למאי 1925. מאיר דיזנגוף אמר בפתיחת הישיבה: “בתור זקן הנבחרים הוטל עלי התפקיד לפתוח את הישיבה הראשונה של המועצה החדשה, הנני מברך את כל הנבחרים, החדשים והישנים, בעבודה פוריה ומוצלחת. הבחירות נגמרו מתוך מלחמה בשלום. כבשנו את המבצר, ותפקידנו להגן על מבצר זה, ואין עכשיו לשמור כל־כך על הדגל שתחתיו השתתף כל אחד בכבוש המבצר, ראשית חובתנו לשמור על כבוד העיריה ולדאוג לעניני הכלל כולו. לפנינו עומדות שאלות רבות וחשובות. עיני כל ישראל נשואות לעיריה זו, ובשביל זה כדאי אולי לוותר על ענינים פרטיים. תנאי ראשון להבנה הדדית ועבודה משותפת הוא שכל חבר ידע לשמור על כבוד רעהו, וברגשות אלה נצליח בעבודתנו”…

אחריו קם ברל כצנלסון ואמר: “בשם חברי סיעת הפועלים בעיריה, ברצוני לאמור מלים אחדות. אין אנו קבוצה מקרית כאן, כי אם באי־כח צבור שאנו חיים את חייו; הננו קבוצה, אשר קשריה עם בוחריה גדולים וקיימים ויש עליה חובה לתת דו”ח. פירסמנו לפני הבחירות פרוגרמה לא לשם מצוה כי אם לשם הגשמתה. אין אנו כאן לשם אופוזיציה, כי אם לשם עבודת בנין. עניני הפועלים הם שיתווּ את עבודתנו בעיריה – מלחמה בעד ערכה המדיני של המדינה העברית, בעד שנוי נמרץ של חיי העיר, הוזלת שכר דירה, מלחמה מעשית בסרסרות הקרקעות, פיתוח התעשיה והמסחר וכו', ומקווים אנו שנצליח לאסוף עוד כוחות מבין חברי הסיעות האחרות. דבר זה תלוי לא רק בנו, אולם אנו מעמדתנו לא נזוז, גם אם נצטרך להשאר בתור מיעוט, בתור אופוזיציה, לא נעזוב את העיריה. מבינים אנו את האחריות והננו מוכנים ודורשים למשוך בעול ובאחריות. דרכנו היא ברורה. בהגנה על ההמונים הרחבים אנו רוצים להקים את תל־אביב בתור עיר פרודוקטיבית"… דבריו עשו רושם עמוק על כל הנבחרים, שמספרם היה אז 41.

בישיבה אחרת של אותה מועצה מיום ה־2 ליוני 1925, נבחרה, בין יתר הועדות, גם ועדת חנוך ותרבות, שחבריה היו: אחד־העם, ח. נ. ביאליק, מ. ביילינסון, י. אהרונוביץ, ב. כצנלסון, ד"ר ח. בוגרשוב, ר. סופרמן, גב' ט. חסקינה וא. ליואי. את ברל כצנלסון עניינה ועדה זו יותר מכל הועדות, והוא הרגיש והבין שעל רקע החנוך והתרבות בעיר בעברית הראשונה יש בשבילו כר נרחב לעבודה חברתית וצבורית.

ג

ב. כצנלסון עמד, כידוע, בראש כמה וכמה מפעלים ישוביים, והיה מעורה בעשרות מוסדות חנוך, תרבות, ספרות וכו'. על זיקתו המיוחדת לעתונות יעיד בין השאר ענינו באוסף העתונות הישראלית של האספן ז. פבזנר (“בית הלבנון”), ובתערוכת העתונות שנערכה בשעתה, בניסן תרצ"ה, באולמי התערוכה ויריד המזרח. ברל היה מן המבקרים התמידיים בתערוכות העתונות וגם בבית־אוספה הקבוע, והתפעל מאד מהישגי העתונות העברית והתפתחותה העצומה. באחת התערוכות אמר: “קירות התערוכה ומוצגיה אומרים לנו, כי יש ויש ללמוד, לחקור, לדעת ולא רק על עתונותנו, אלא גם על ישובנו וקורותיו. מה שהושקע בשטח אדמה זה ראוי שיחקר. ועדיין אין לנו שום ספר רציני, אשר יספר את תולדות ישובנו”…

ועוד אמר: “מאידך גיסא עלי להודות, שכל הטכניקה המשוכללת של עתונותנו אינה מניחה את דעתי, יודע אני את הישגיה, אך ידעתי גם את תפקידיה. ומלבד תפקידיה המדיניים, ישוביים, צבוריים־ספרותיים יש לה עוד תפקיד אחד, אשר שום עתון בעולם לא ידעו, לשאוף לחיי הארץ ולבנינה ברבבות עולים חדשים, להנחיל להם את הלשון העברית וספרותה. בימינו, ימי עליה עממית, הרי זה תפקיד כבוד וכבד מאין כמוהו, וזה מטיל על העתון העברי חובות שעדיין איננו יודעים למלא אותן”…

ד

בט“ו בטבת תש”ד פגשתיו ברחובות בלוייתו של אחי זאב סמילנסקי ז"ל, שהיה ממיסדי תנועת “הפועל הצעיר” וסופר קבוע בעתונות הפועלים. הוא בא בלויית כמה מחברי מערכת “דבר” וראשי תנועת הפועלים, לחלק את הכבוד האחרון לאחד מותיקי התנועה. זמן רב קודם לכן לא ראיתיו, והנה עמד לפני ברל אחר מכפי שהכרתיו בשעתו בראשית ימיו בארץ: פנים חוורים ומביעי סבל, שערותיו המתולתלות הפכו שיבה, ועיניו שהיו מאירות תמיד הפיקו תוגה רבה, אף תנועותיו הזריזות הואטו. הזקין האיש קודם זמנו.

נזכרתי אותה שעה בברל כצנלסון הצעיר, שהיה כולו שופע מרץ, עוז וגבורה, אמונה ובטחון. תוך עשרות שנים עבר תחנות רבות על אדמת המולדת, והוא זכה לחזות במו עיניו הגשמת כמה וכמה משאיפותיו הנעלות, אשר בעיצובן לקח חלק ראשון במעלה..

לא ידעתי אז, בהיותנו בבית־העלמין ברחובות, שלאחר שבעה חדשים יסתלק אף הוא מאתנו. הרי במשך שלשים וחמש שנה רצופות היינו רגילים לראותו על במת הצבור, יוצר מפעלים וערכים חדשים ומגן בחרדה על הערכים הקיימים.

שם ב. בצנלסון יישאר חרות עמוק בלב כל חוגי הישוב ללא הבדל חוג ומפלגה, אשר יזכרוהו כאחד מטובי הבנים־הבונים והיוצרים בתקופת התחיה וההגשמה.

א

לא הערכה על הסופר בכנויו הספרותי “מ. סיקו”, אלא קטעי זכרונות אישיים מחייו של דודי וחברי מאיר סמילנסקי, אני רוצה להעלות כאן:

ארבעה ילדים היינו במשפחת סמילנסקי, יחד גדלנו וחונכנו בין כתלי בית הורינו בכפרים האוקראיניים, קצת ברחמיסטריבקה וקצת בראשון-לציון וחדרה.

הגדול שבארבעה היה – אחי המנוח זאב סמילנסקי. השני לפי הגיל – משה סמילנסקי, השלישי – כותב הטורים האלה, והרביעי – מאיר סמילנסקי, הוא “מ. סיקו”.

בנעוריהם למדו ארבעתם יחד גמרא, תנ"ך, דקדוק, ספרות עברית ולימודים כלליים מפי מורים פרטיים.

הצעיר שבחבורה, מאיר, כשלשת החברים הגדולים ממנו, אהב בנערותו לרכב על סוסו החום (“מוציק”) במרחבי שדות אחוזת אביו הגדולה באוקראינה. בפרט שמח הנער מאיר, כשאבא היה לוקח אותו בסיוריו בשדות הזרועים, על פני שטחים נרחבים של אלפי דיסאטינות (רבבות דונאמים). האב החביב היה מבאר לבן־הזקונים שלו את מלאכת החרישה בעזרת מכונות־קיטור, את הזריעה במכונות שהיו נהוגות בסוסים ואת הקציר במכונות־קצירה שאף הן היו נהוגות ע"י סוסים. לאחר כל טיול בלוית אביו היה חוזר הנער מאיר מלא רשמים ממראה עיניו.

מלבד הלימודים, אהב מאיר לקרוא הרבה בספרות העברית והרוסית של אז. כבר בילדותו ניסה את עטו בשיר ובפרוזה בעברית. היה אוהב לתאר את מראות הטבע של הכפר האוקראיני.

בהשפעתו של דודנו משה סמילנסקי שהקדים לעלות לארץ־ישראל בראשית תרנ“א. עלינו כל השלושה באביב של אותה שנה. אתנו גם דודתנו שפרה סמילנסקי ז”ל, שהיתה אז בגיל 19, וכן נלווה אלינו הסבא – שמעיה סמילנסקי.

עם בואנו לארץ, באייר תרנ“א, נכנס מאיר לבית־הספר החקלאי “מקוה ישראל”, אשר בראשו עמד אז המנהל ניגו. שפת־הלימודים בבית־ספר זה היתה אז צרפתית. התרבות העברית היתה אז בבחינת שניה במעלה. מאיר, אשר חשב לתומו שבבית־הספר החקלאי הראשון בארץ תהיה לשון הלמודים עברית, עזב לאחר ימים מספר את בית-הספר במפח נפש, חזר לראשון־לציון ועבד כפועל יומי בכרמי הגפנים והשקדים. עבודת האדמה נתחבבה עליו והיה יוצא בוקר בוקר, עם צלצול פעמון המושבה לכרם וחוזר למושבה שוב עם צלצול הפעמון לפני שקיעת החמה. בערבים היה מבקר בהרצאותיהם של האגרונומים לובמן ומנשה מאירוביץ. הוא היה מאושר, שרגליו עומדות על אדמת המולדת באחת המושבות הראשונות שנוסדה בראשית עלית הביל”ויים.

ב

עברו חדשים מספר וצעירי משפחת סמילנסקי החליטו להתנחל על האדמה, שנקנתה על־ידי סבא שמעיה בחדרה.

העליה מראשון־לציון לחדרה היתה קשה מאד. צריך היה לחצות כמה “ואדים” (נחלים) מחוסרי־גשרים ולעבור דרך ארוכה של חולות עמוקים, ושבעתים קשה היה להעביר את העגלות העמוסות דרך הסלעים והכפים שבסביבות תול־כרם. רוב הדרכים בארץ לא היו סלולות עדיין. אז בנו את מסילת הברזל היחידה והראשונה בין יפו וירושלים, ואילו מיפו ומושבות יהודה לחיפה ומושבות שומרון היו אמצעי־התחבורה היחידים עגלות פשוטות למשאות, אשר עשו את דרכן בקשיים רבים. אף ה“שיירה” שלנו, ובראשה משה סמילנסקי בן השבע־עשרה, התנהלה בכבדות ליד העגלות העמוסות, שעל אחת מהן, במרומי החבילות, ישב הצעיר שבחבורה, מאיר, עם מנורת־נפט קטנה בידו, אשר פעם, בלילה, נפל מן העגלה, ורק בנס לא נפגע.

לאחר טלטולים קשים, במשך יומיים ולילה אחד, הגענו למחוז חפצנו – לחדרה. הארבעה, יחד עם האחות שפרה ז“ל, נגשו במרץ רב לפרוק את שתי העגלות, ואת חפצינו וכלינו הכנסנו לתוך צריף־העץ שהוקם על אחת הגבעות במרחק יותר מקילומטר מן ה”חאן" הידוע. אני ומאיר, צעירי החלוצים, היינו לרוב שואבי־המים מן הבאר היחידה שמאחורי ה“חאן”. מלבד הספקת המים היה לנו עוד תפקיד: לאסוף קוצים ודרדרים, חומר־הסקה לכביסת לבנים. מאיר היה עוזר גם בכביסת הלבנים, והיה גם ממלא תפקיד של שומר בלילה על הצריף, הסוסים וחמרי הבנין.

ג

בקיץ תרנ“ב באו ההורים מרוסיה, וראו את “הצלחתנו” הגדולה בהתישבותנו החלוצית בביצות חדרה, שהיו נגועות בקדחת טרופית ובקדחת צהובה־ירוקה. הם גמרו אומר להחזיר את ילדיהם לרוסיה. הגדולים: שפרה סמילנסקי (בת 20), זאב סמילנסקי (בן 18), ומשה סמילנסקי (בן 18) לא צייתו לפקודת ההורים ונשארו בארץ, ואילו הצעירים יותר, כותב הטורים האלה ומאיר סמילנסקי (שניהם בגיל 16) נכנעו לצו ההורים, ובאב תרנ”ב יצאו את הארץ עם הוריהם.

עם שובו לרוסיה, התגורר מאיר בבית אביו, שהיה אז סוחר־תבואות גדול בנובומירגורוד (פלך חרסון). הוא התמסר אז ללמודים בכל מרצו, והמורה ניבא לו, כי במשך שנה יוכל לעמוד במבחן לשם קבלת תעודת בגרות, כדי שיוכל להמשיך את למודיו בבית־ספר גבוה. אולם שקידתו הרבה החלישה במידה ניכרת את עיניו, והרופאים צוו עליו במפגיע להפסיק את למודיו ולמעט גם בקריאה ובכתיבה. פעם הזהירוהו שאם לא יציית לפקודתם, נשקפת לו סכנה איומה לאבד לגמרי את כח־ראיתו. בלב כבד נפרד מלמודיו. זמן־מה אחר כך התחיל לשקוד על לימוד המוסיקה ורכש לו ידיעה יפה בנגינת כנור.

ולא רק ניגן אלא גם יצר כמה יצירות מוסיקאליות ושאף להשתלמות מקיפה במוסיקה, אך מן השמים נלחמו בו. כח־ראיתו נחלש מזמן לזמן, וזה גרם לו סבל רב. בינתיים נשא לאשה את בת אחיו הבכור, נולדו לו בן ובת. הילדה לא האריכה ימים ומתה בילדותה, ונשאר לו רק בן יחיד. מאיר נכנס לעסקי אביו, שהיו טובים מאד, וקנה לו שם טוב בעניני מסחר ותעשיה. מצבו החמרי היה איתן ומבוסס, אך הוא לא הסתפק בזה. מפרק לפרק היה מנסה לאחוז בעט־סופרים, ולהעלות על הנייר את הגות לבו. בשנת תרס“ג נתפרסמו ב”הצפירה" רשימותיו הראשונות: “שלא מן היושר”, “פנים לכאן ולכאן”, “פדיון שבויים” ועוד. ב“לוח אחיאסף”, שעורכו היה ד“ר יוסף קלוזנר, פירסם ציור “מן הנשים הצדקניות”. גם נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, וגם ד”ר קלוזנר עודדוהו להוסיף ולהמשיך בספרות. לאחר פירסום ציורו “בליל־החתונה” בחוברת “השלוח” של ינואר 1904, כתב אליו ביאליק: “ציוריך “מן הנשים הצדקניות” ו”בליל־החתונה" נגעו במקום צנוע בלבי, “השכינה העברית מדברת בלבך, דקה היא השכינה לית בה מששותא ואתה ידעתה”…

וכך התמסר מאיר סמילנסקי לכתיבת ספרים גדולים וקטנים. מתחילה חתם את שמו המפורש “מאיר סמילנסקי” ואחר כך חתם זמן מה באותיות רומיות ”M. Seco“ ואחר כך החל לחתום באותיות עבריות “מ. סיקו”, וזה שמו בספרות עד היום. ב“השלוח” בלבד נתפרסמו 18 מספוריו בארבעים ושתים מחוברות הירחון, וכן פירסם שורה ארוכה של ספורים וציורים בכתבי־עת שונים אחרים.

מזמן לזמן היה חש בעיניו, ונשא בדומיה את סבלו. בעצם תקופת שאיפותיו הספרותיות נלקח ממנו אור עיניו, והוא נסתמא לגמרי בהיותו כבן ארבעים. העוורון דיכא את נפשו, והרי מ. סיקו אהב כל־כך להסתכל בכל אדם, בצומח ובדומם. אהב את הטבע, והיה מתרשם עמוקות מכל מה שראו עיניו בכל ארבע תקופות השנה.

בינתיים מתה עליו אמו רחל, אשר היתה מפנקת אותו כבן־זקונים. לאחר זמן לא־רב חלה גם אביו שמעיה, וכעבור ימים מועטים הלך לעולמו. ואשתו הצעירה צפורה, אשר טפלה כאחות רחמניה באב בזמן מחלתו ב“שפעת הישפאנית”, נוגעה באותה מחלה מתדבקת ועברה למנוחת־עולמים באוקטובר 1918. מ. סיקו נשאר שכול מהוריו, שהיו חביבים עליו, ונתאלמן בבת אחת גם מאשת־נעוריו.

בתקופת המלחמה הקודמת עברו עליו ימים רעים ומרים. העיירה רחמיסטריבקה, שבה גר עם משפחתו מ־1894 עד 1918, נחרבה עד היסוד. בתקופת המעבר ממחנות הבולשביקים למחנות האטמאנים האוקראינים הפרטיזאניים פטליורה, מאכנו וכו'.

באחד הלילות ברח, בלוית בן אחיו בן-ציון ובנו יחידו, ירמיהו, לסמילה (מחוז צ’רקסי). אולם הרוצחים הרודפים השיגו את הבורחים גם בסמילה. השודדים ראו שמ. סיקו עיוור ולא נגעו בו. אולם את בן־ציון סמילנסקי (אחי הצעיר) לקחו אתם והטביעו אותו בנהר. והילד ירמיהו הצליח להתחבא והשודדים לא מצאוהו.

לאחר ימים מעטים עבר מסמילה לצ’רקאסי, מקום מגוריו של אחיו הגדול ממנו בשנים – יוסף סמילנסקי. אולם הפורעים באוקראינה הגיעו גם לצ’רקאסי, רצחו את יוסף אחיו, ואשתו של ההרוג בראותה בעיניה את רצח בעלה, הותקפה התקפת־לב אנושה, ובאותו מעמד הוציאה נשמתה.

מעיר־ההריגה צ’רקאסי ברח מ. סיקו עם בנו יחידו לאודיסה, מקום־מגורה של אחותו הבכירה עם משפחתה. שם נאסר על-ידי הבולשביקים בבית־הכלא. חייו היו בסכנה, כי כמעט כל האסירים לא יצאו חיים מבית־כלא זה, אולם במקרה היה בין החוקרים הבולשביים חוקר יהודי אחד, אשר פעם עבד כפועל חקלאי בכרמי משה סמילנסקי ברחובות. בשמעו את השם סמילנסקי, שאל את מ. סיקו בעברית אם הוא קרובו של משה סמילנסקי מרחובות. לאחר שקיבל תשובה כי הוא אחיו, נקט בכל האמצעים הדרושים לשם שחרורו.

לאחר שחרורו, עבר את הגבול הרוסי בחשאי ונכנס לרומניה יחד עם בנו, ולאחר כמה חדשים הגיע לתל־אביב בשנת תרפ"א. רצוץ ושבור היה בגופו וברוחו, הוריו ואשתו מתו עליו ברוסיה, ורכושו הגדול בעיר־ימגוריו נשדד ממנו. תחילה התגורר בתל־אביב, ואת בנו הכניס לבית-הספר החקלאי מקוה-ישראל. הגורל רצה, שלפני 30 שנה נכנם מ. סיקו ללמוד באותו בית־ספר, שבו היו שליטות אז התרבות הצרפתית והלשון הצרפתית, ובשובו לארץ למד בנו היחידי במקוה־ישראל, כששפת הלמודים שם היא עברית.

מ. סיקו החל שוב מפרסם רשימות שונות מפרי־עטו בעתונים, במאספים ובירחונים. היה מכתיב את מחשבותיו לפני מזכירה מתנדבת. חבלי־יצירה קשים שבעתים היו עליו, בשעה שנאלץ להכתיב בקול רם את הגות לבו ואת מאוייו לפני אחרים. אך היה מתגבר על כל הקשיים.

בתרפ“ח יצא קובץ ראשון של ספוריו, ובשנת תש”ה הופיע קובץ שני “אבן מקיר תזעק”. בשני הקבצים האלה כונס רק שליש מיצירותיו, ושני השלישים האחרים מפוזרים בכתבי־עת שונים. 

רבות פעל ועשה נחום סלושץ בשדה העסקנות הצבורית, הספרות, המחקר, הבלשנות והתרבות העברית והצרפתית. היתה לי הזכות להכיר את סלושץ מראשית הופעתו על הבמה החברתית והספרותית. יליד אודיסה הוא, נולד בר“ח כסלו תרל”ב (דצמבר 1872) לאביו הרב דוד שלמה סלושץ, אשר ישב שנים רבות על כסא הרבנות הראשית בקהילה היהודית באותה העיר, שהיתה אז הקהילה הגדולה ביותר באוקראינה. באודיסה נתרכזו בימים ההם טובי העסקנים, הסופרים והמשוררים, ושנים רבות שמשה אודיסה מרכז התנועה הלאומית. דרך אודיסה עברו כמעט כל העולים לארץ־ישראל מרוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה, פולין ועוד.

בילדותו נתחנך נחום סלושץ חנוך מסורתי ולאומי, ובבית אביו הרב ינק את החבה העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים. בשנת תר"ן נוסדה לראשונה בירושלים על-ידי אליעזר בן־יהודה, דוד ילין וחבריהם החברה “שפה ברורה”, אשר שמה לה למטרה להפיץ את הדבור העברי בארץ־ישראל ובגולה. באותו זמן נוסד בירושלים גם “ועד הלשון” הראשון, שדאג לא רק להחיאת הדבור העברי, כי אם גם ליצירת ניבים ומלים חדשות לשם שפור הלשון. כשנודע הדבר לצעיר נחום סלושץ באודיסה, ניגש מיד במרץ רב ליסד באודיסה עיר מגוריו אגודה בשם “שפתנו אתנו”. הצעיר הנלהב עלה אז לארץ, בהיותו בן תשע-עשרה, והתקרב מיד אל יוצרי ומחיי הלשון העברית. הוא ישב בארץ כמה חדשים, נפגש תמיד עם אליעזר בן־יהודה ורעיתו, והכיר מקרוב גם את הילד העברי הראשון – את איתמר בן־אבי בילדותו. נוצר בינו ובין משפחות בן־יהודה ודוד ילין קשר של אחוה, ריעות וידידות.

בשובו מארץ־ישראל לאודיסה, החל נחום סלושץ לפתח את הדיבור העברי בחוגי בני גילו, חבריו ומיודעיו.

יש להזכיר, שאפילו הסופרים העברים המובהקים שהיו קשורים בכל נפשם בלשון העברית כמו: אחד־העם, מנדלי, רבניצקי, לילינבלום, ברדיצ’בסקי ואחרים, לא האמינו בהתחלה באפשרות ההגשמה המעשית של תחית הדבור העברי, וחשבוּ את הפעולה של דוברי עברית ל“מעשה קונדסים”. אך הצעירים הנועזים סלושץ, קלוזנר, טשרניחובסקי וחבריהם המשיכו את קו־פעולתם בהתמדה.

נחום סלושץ גמר את חוק לימודיו בבית־המדרש לרבנים באודיסה, הלך לשווייץ ונכנס ללמוד באוניברסיטה בג’ניבה. משם נסע לצרפת והיה באוניברסיטה בפאריס מתלמידיו של המזרחן המפורסם, מגדולי האשורולוגים יוליוס אופרט, מי שהיה פרופיסור בקולג' די פראנס, חבר האקדמיה ונשיאה בשנת 1891, וגם למד תורה מפי המזרחן היהודי יוסף הלוי, אשר נתמנה פרופיסור בפאריס לכושית (חבשית עתיקה). שני הפרופיסורים המצויינים הורישו לתלמידם השקדן את החבה העמוּקה ואת המסירות הרבה למדע ולחקירת עתיקות ישראל.

סלושץ הוכתר בתואר דוקטור לספרות ושפות, ומשנת 1904 עד שנת 1919 שימש כמרצה קבוע בסורבונה שבפאריס. בד בבד עם הלמודים המדעיים בבתי־הספר הגבוהים בג’ניבה ובפאריס, התמסר להפצת הרעיון הלאומי ותורת הציונות המדינית. לאחר הקונגרס הציוני הראשון שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, יסד נחום סלושץ את האגודה הציונית “בני ציון” באודיסה, והתנדב להיות מזכירה במשך שנים מספר. לאות הוקרה בעד עבודתו המסורה לתנועה הציונית נבחר כציר הקונגרס השני בשנת 1898, שבו הונח היסוד לאוצר התישבות היהודים.

לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה ברוב דעות של הצירים בקונגרס השביעי שבו השתתף סלושץ כציר, בא פילוג במחנה הציונים. זרם אחד נהר אחרי “ציוני ציון” וזרם שני אחרי “ציוני אוגנדה”, אשר נקראו אחר כך “ציונים טריטוריאליסטיים”, ובקיצור “יט”א". נחום סלושץ, שראה את מצב היהודים ברוסיה הצארית וכאב את כאב עמו לאחר הפרעות שהתחוללו בשנות 1903–1905, בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה – נטה אחרי ההצעה בדבר התישבות היהודים בדרך ארעית באוגנדה, אשר תשמש, כדברי הרצל, “מקלט ליל” עד קבלת הזכויות המדיניות בקושטא – עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. הוא האמין אמונה רבה, שסוף־סוף תשיג ההסתדרות הציונית את הזכויות המדיניות בשביל התישבות בממדים רחבים בארץ אבותינו על אדמת המולדת־העתיקה.

שנים מספר היה נחום סלושץ קשור בקשרים אמיצים עם ישראל זנגויל, נשיא ההסתדרות הטריטוריאליסטית, ונפגש אתו בכמה כנוסים, שבהם נידונו הבעיות על בחירת טריטוריה ארעית להתישבות יהודי רוסיה. עם שובו של נחום סלושץ ממסעו המדעי באפריקה, בשנת 1906, שבה התידד עם מושלי לוב, הודיע לזנגוויל בכתב ובעל־פה על המחשבה שעלתה לפניו בדבר יסוד מקלט מדיני בקירינאיקה. חליפת המכתבים בין זנגויל וסלושץ נמשכה שנים מספר, וכדאי היה לרכז את כל המכתבים המענינים לספר מיוחד כחומר היסטורי מאלף.

שנים רבות עסק פרופ' סלושץ בהוראה. משנת 1903 ועד שנת 1918 היה מורה בבית־הספר למורים בפאריס. ובעת ובעונה אחת (משנת 1904 עד שנת 1919) היה מרצה קבוע בבית־הספר הגבוה בסורבונה. באותו פרק־זמן שימש חבר הועדה השמית ועורך הקורפוס הפיניקי באקדמיה בפאריס, והשתתף בכמה משלחות מדעיות באפריקה ובפורטוגאל.

רב־פעלים היה פרופ' נחום סלושץ: הוא היה מיסד האוניברסיטה העממית בפאריס; היה מורה בבית־הספר הגבוה ברבאת (מארוקו); חבר משלחת מדעית למארוקו; שליח האקדמיה בפאריס וחברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) לחקירת עתיקות באפריקה. הוא נתכבד באות־הכבוד כקצין השולטן במארוקו, נבחר כחבר נכבד של קהילות האנוסים בפורטוגאל, היה מרצה בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו־יורק ועוד, ועוד.

בימי נעוריו החל למשוך בעט־סופרים, ובמשך שנות עבודתו הספרותית פירסם כמה מאות מאמרים פובליציסטיים, מדעיים ורשמי־מסע בעברית ובצרפתית, וגם כתב כמה ספרים חשובים במדע, בלשנות וספרות.

בעברית פירסם את הספרים: מסע בליטא; כנסת הגדולה; הקונגרס הציוני הרביעי; אמיל זוֹלה; מסע במצרים; קורות הספרות העברית החדשה (עברית וצרפתית); באיי־הים; האנוסים בפורטוגאל; מסעי בארץ לוב. בצרפתית: דברי ימי היהודים במארוקו; הפיניקים ויהודי ברבריה; השירה העברית הלירית. באנגלית: אפריקה הצפונית; אוצר הכתבות הפיניקיות, ועוד.

מלבד ספריו המקוריים תירגם לעברית מצרפתית מכתבי מופאסאן וגם את “שלמבו” מאת פלובר.

כאמור ביקר נחום סלושץ בארץ בפעם הראשונה בשנת תרנ“א. כעבור חמש שנים שוב ביקר בפעם השניה – בשנת תרנ”ו, ואחר כך עלה לארץ בפעם השלישית בשנת תרע"ט (1919) על־מנת להשתקע בה. מתחילה גר בירושלים ואחר כך עבר לתל־אביב, וזה למעלה משתי עשרות שנים הוא שוכן כבוד בעיר העברית הראשונה. מזמן ישיבתו בתל־אביב, אינו יושב בחיבוק ידים, כי אם ידיו מלאות עבודה צבורית, ספרותית ומדעית.

הפרום' נחום סלושץ הוא אחד האחים הותיקים בלשכה הגדולה של “הבונים החפשים” של צרפת. שם נתעלה לדרגה העליונה ביותר, דרגה 33, שאליה הגיעו רק יחידי־סגולה. רבים פוגשים זה עשרות שנים את הפרופ' סלושץ בישיבות הבונים החפשים מכל המיסדרים, ובפרט בלשכת “ברקאי” שהשתייכה שנים רבות למיסדר של המזרח הגדול בצרפת, ואחר כך עברה לרשותה של הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל, שבה הוא חבר־כבוד.

שנים רבות הוא מכהן כנשיא “הברית העברית העולמית”, כמנהל החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל, ועורך הקבצים המדעיים שלה. כן עסק בחפירות

ארכיאולוגיות בטבריה וגילה את בית־הכנסת העתיק בחמת.

דברים אלה נכתבים בזמן שהפרופ' נ. סלושץ הגיע לגיל 75, באדר תש“ז. עדיין לא נס ליחו, והוא ער, חי ותוסס, ממשיך את פעולתו הצבורית והתרבותית ואינו פוסק מלפרסם מאמרים ורשימות בעתונים, במאספים ובקבצים, הנקראים בעיון רב על־ידי אלפים מבני הארץ ומחו”ל. כה יתן וכה יוסיף עוד שנים רבות להגדיל את אוצר נכסינו הלאומיים והתרבותיים, ויזכה לחזות בעיניו את תקומת עם ישראל במולדתו ההיסטורית. 

א

לפרופ' יוסף פטאי יצאו מוניטין בספרות העברית וההונגרית. טובי הסופרים והמשוררים גמרו עליו את ההלל והרימו על נס את ספוריו ואת שיריו, אשר השפיעו השפעה רבה על קוראיהם. הפרופיסור פינטר, חבר האקדמיה ונשיא החברה לספרות ההונגרית, הקדיש פרק מיוחד להערכת יוסף פטאי והאסכולה שלו.

בתש“ו הוציא הועד להוצאת כתבי יוסף פטאי (שעל-יד הוצאת “יבנה” תל-אביב) קובץ שיריו “מעל נהרות בבל לשערי ירושלים”, וכן ארבעה כרכים ממבחר כתביו בפרוזה: “אשר ספרה אמי”, “במערכות התחיה”, “משפוני השירה” ו”חזיון הרצל“. אחדים מספרי פטאי הוכתרו בפרסים שונים, וגם ספרו “חזיון הרצל” זכה בשנת תש”ה–1945 לפרס ירושלים על שם דוד ילין, שבין שופטיו היה הפרופ' ד"ר יוסף קלוזנר. בנמוקי ועדת השופטים למתן הפרס לפטאי, נאמר בין השאר:

“הספר “חזיון הרצל” (הוצאת “יבנה” תל-אביב תש"ג) הוא יחיד במינו בספרות הרחבה על הרצל. המחבר, פרופ' יוסף פטאי, אחד מן המצוינים שבסופרים היהודיים בהונגריה, הכיר את הסביבה היהודית המיוחדת של בודפשט, שבה נולד וגדל עד שיצא לוינה. ופרופ' פטאי מכיר גם את האווירה המיוחדת של הונגריה בכלל, שהרצל חי בתוכה אותן השנים שבהן נתגבש אפיו, ונתפתחו כשרונותיו של יוצר הציונות המדינית”. הספר כתוב בסגנון עברי פיוטי מלא רוך, נועם ויופי, באופן שישפיע על הנוער שיקרא בו, השפעה רצויה ביותר, ולפיכך החליטו כל שלשת השופטים פה אחד לתת את “פרס ירושלים על שם ילין” לשנת תש“ה – לפרופיסור יוסף פטאי בעד ספרו “חזיון הרצל”, ספר זה יהא גם שכר מוּעט סמלי לפעולתו הברוכה של פרופ' פטאי במשך עשרות בשנים, שבהן פירסם בהונגרית את מבחר הספרות העברית מכל התקופות והפיץ תרבות עברית בארץ-מולדתם של הרצל ונורדאו”…

ב

אלה שהכירו מקרוב את יוסף פטאי בהונגריה, יודעים לספר רבות על מדותיו התרומיות והנעלות, על עסקנותו הצבורית הענפה, על עבודתו התרבותית, על מסירותו לתנועה הציונית, על מחקריו בשירה העברית וההונגרית, על ספוריו שיצאו לאור בגרמנית ובאנגלית.

מלבד ספורים, שירים ומחקרים, פירסם הפרופ' פטאי אנתוֹלוֹגיה של שירת ימי הבינים בתרגומו להונגרית, ספרו על ארץ-ישראל ומונוגרפיה עברית על הרצל.

מטבעו בעל אופי מתון בכל הליכותיו, והאצילות מלווה אותו בכל אורח חייו. המשורר טשרניחובסקי אמר עליו דברים קולעים מאד במסיבה שנערכה לכבודו עם הופעת מבחר כתביו בארבעה כרכים: "יוסף פטאי מעולם לא היה מן “הצעקנים” לא בהונגריה ולא בארץ-ישראל, אלא ניצח בקול דממה דקה על האמנות הטהורה באישיותו הטהורה – – –

ראיתי מקרוב את השפעתו הכבירה של יוסף פטאי המשורר והסופר, המנהיג הרוחני והמחנך הלאומי, שישב כיהודה הלוי “בסוף מערב ולבו במזרח”. גדוש געגועים לארץ-ישראל ולשירה העברית שידע לחבב על כל החוגים, הוא הכניס לא רק את יפיפותו של יפת לאהלי שם, כי אם בראש וראשונה את יפיפותו של שם באהלינו אנו וגם לאהליו של יפת… ארבעה כרכים אלה יהיו מעתה לנכס יקר של הספרות העברית, שירה ופרוזה, ספור וחקירה, ויכוח והסברה, והכל מן המובחר. “תשורת עם למשורר” אכן מתנת המשורר לעמו"…

בתרצ"א נערכה קבלת־פנים חגיגית לפרופ' יוסף פטאי באולם “אוהל־שם” בתל־אביב. לחגיגה זו באו גדולי הסופרים והמשוררים, אנשי הרוח, החנוך והתרבות, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אשר קיבל בתשואות את פני האורח. ביאליק אמר אז בין השאר, כדברים האלה: “יוסף פטאי, המשורר בחסד עליון בשתי לשונות, כתב שירים רוויים רוח היהדות, ושכינת ישראל שורה גם על מה שכתב בשפה זרה. בספוריו הכניס את כל פיוט המסתורין של דורות היצירה ואגדות הקבלה. הוא חדר אל תוך נפשו ורוחו של עולם החסידות. במסותיו וחקירותיו העלה פנינים משירתו העתיקה וגם הכניס את יפיפותו של שם באהלי יפת”…

ועל מקור-יניקתו של המשורר פטאי כתב הפרופ' יוסף קלוזנר, בהקדמתו לקובץ השירים שלו: “משני מקורות עמוקים נובעת השירה כולה: מן העין ומן הלב, מן העין באה שירת־ההסתכלות ומן הלב – שירת־הרגש. ואין לומר שאין לפטאי עין מסתכלת וחודרת, עין צייר; מי שאין לו עין כזו, שירתו אינה שלמה. די לקרוא את השיר “בית־כנסת מאופל” כדי להכיר שעינו של פטאי חדה, חודרת אל כל הפינות של העצם המתואר ומקפת את כל מה שהעין של האדם שאינו משורר אינה תופסת כלל. ואף־על־פי כן עיקר שירתו היא שירת-הלב. בכל חרוז וחרוז משיריו אתה מרגיש את הלב החם של היוצר. ולא שירת־הלב סתם היא שירתו של פטאי, אלא שירת הלב הדווי. הלב המתפתל ביסוריו, המרגיש צרת ויגון, הרואה חמס ושוד, כיעור וניוול – ומבקש פתרונים לחידת העולם. שנברא לטוב וליופי ונעשה כלי קבול לטומאה ושפלות”… בהמשך דבריו כתב הפרופ' י. קלוזנר: “והלב דוי והרוח נעכרת ביחוד בשירה לירית עמוקה זו, מפני שהמשורר פטאי נחן בשתי סגולות יקרות, שלא כל משורר זכה להן: הוא כהן־גדול במקדש היופי, ובאותה שעה הוא גם חדור כולו אהבת אלהים”… הלאה כותב פרופ' י. קלוזנר: “וכך שופעת חמימות של נשמה סוערת בקובץ השירים הללו, ואי־אפשר לקרוא שיר משיריו בלא התרגשות פנימית”…

כך העריכו גדולי הספרות העברית את יוסף פטאי שכל ימיו ישב בארץ־נכר ונחשב לסופר הונגרי בעיקר, אולם במרוצת השנים נוכחו הסופרים והמשוררים העברים, ששרשיו של יוסף פטאי נעוצים בימי ילדותו בספרות העברית. ויש להודות. שספריו רבי־הערך שכתב בשפה ההונגרית רכשו להם מעריצים רבים בחוגי הסופרים ההונגרים, אשר חשבו אותו לאמן ממדריגה ראשונה.

על אישיותו של פטאי ועל דרכו לציון ולציונות, ראוי להביא את דברי בן־ארצו, הפרופ' אהרן פירסט, שכתב עליו עם הופעת ארבעת הכרכים ממבחר יצירתו העברית של פטאי: “תפקיד חשוב הוא לתאר בהזדמנות זו את דרכו של פטאי לציון ולציונות. דרך כתביו ומפעליו, ואף קוי התפתחות אישיותו הענפה שנהירים לי וחביבים עלי זה ארבעים שנה ויותר, מעת צאת ספרו הראשון באחת ה”ישיבות" ההונגאריות, עד אשר “התבולל” כולו ליהודי ארץ־ישראלי וזכה בפרס ירושלים על שם דוד ילין".

וכאן מספר הפרופ' פירסט, שספרו של פטאי “קבלה, נשמות וסודות” תורגם לכמה שפות ויצא לאור בכמה מהדורות ברבבות טפסים. ועוד מספר פירסט, כי לפני עשרות שנים יסד פטאי את ירחונו המפורסם “עבר ועתיד”. שהפתיע והלהיב את ציבור הקוראים בתכנו העשיר ובצורתו הנהדרת והאמנותית, שלא היתה דוגמתה בישראל. ואפילו מומחה נוצרי מהעתונאים המובהקים ציין לשבח רב את כלי המבטא של יוסף פטאי, אשר הרים על רמה גבוהה את התרבות היהודית והנחיל כבוד רב ליהדות ההונגרית בכל חוגי המשכילים בעולם הרחב.

בירחונו “עבר ועתיד”, שהופיע בשלשים ושלשה כרכים בהוצאה מפוארת, הצליח יוסף פטאי למסור תאורים, תמונות וידיעות מארץ-ישראל. אפשר לומר

בפה מלא, שהוא שימש מחנך ומדריך מאלף לנוער הלומד, אשר הושפע במדה ניכרת ממאמריו ומיצירותיו שנתפרסמו במשך עשרות שנים.

יוצאי הונגריה יודעים לספר, שלפני עשרות שנים הכניסה הקהילה הגדולה בהונגריה בבית הכנסת הגדול, אשר בשכנותו נולד הרצל, את שירי המשורר הצעיר יוסף פטאי לתוך סדר התפילות, לשבתות, לחגים ולמועדים. וכך עשו גם יתר הקהילות שבהונגריה ובארצות השכנות.

עד כדי כך הגיעה הערצת המשורר יוסף פטאי בכל השדרות והחוגים שבהונגריה.

ועוד אחד מבני הונגריה, המשורר אביגדור המאירי, מספר על פטאי באחד ממאמריו: “שיריו, תפלותיו של פטאי עברו מן הספר המודפס אל תוך בית הכנסת בתפילות שבתות ומועדים תמידית שבו מושרים הם ומתפללים עד היום הזה בלוית המוסיקה הליתורגית המתאימה”… “פטאי היה הראשון במחננו, שהבין עוד לפני דור שלם שמכשיר המכשירים בכלי התעמולה הלאומית הציונית הוא: היופי, התרבות, הרוח”. – “יוסף פטאי המתרגם: – זוהי חטיבה מיוחדת במינה, ולא במקרה ולא בשיגרא דלישנא אני משתמש פה במלה “חטיבה”. פטאי המתרגם: זוהי דמות חטובה כפסל שיש, העומדת כאיש-הבינים בין שתי מערכות-ישראל”…

ג

וכיצד ראו את פטאי ראשי התנועה ציונית בארצות אחרות? לכך ראוי להביא קטע מדברי מ. אוסישקין על פטאי (הדברים נכתבו בתרצ"ה): “היהדות ההונגרית יש לה הזכות להתגאות בבנה זה. היהדות הזאת נתנה הרבה למדע היהדות והקימה כמה מגדולי ישראל. אמנם קמו לה ליהדות ההונגרית שני בנים גדולים, הרצל ונורדאו, שיצרו את התנועה הציונית העולמית. אולם לא יכלו להשפיע השפעה ניכרת על היהדות הזאת. עד שבא פטאי עם כשרונו הספרותי, עם מסירותו הגדולה לעניני התחיה הלאומית, והוא הולך ויוצר במשך כ”ה שנים קשר חזק בין יהודי הונגריה והיהדות העולמית על מרכזה החדש בארץ-ישראל, במסירות נאמנה אל התנועה הציונית והתרבות העברית"…

יוסף פטאי המשורר לא הצטמצם רק בשירה במובנה המצומצם, אלא היה קרוב גם לסוגי-אמנות אחרים. בפרט טיפח כעורך בעתונו המצויר – שהיה אחד העתונים היפים בעתונות העולם – וכן כעסקן, את האמנות היהודית. יוסף פטאי מביא לעתים תדירות את אמני א"י להונגריה, מסדר להם תערוכות, מציגם לפני השלטונות, ומחדיר ועושה פרסום לאמנות הארץ-ישראלית בחוגים רחבים של יהודים ולא-יהודים.

מפרק לפרק היה מפתיע את תושבי הונגריה בשירים עבריים של החלוצים והשומרים, שהיו מושרים ע"י זמרי האופירה הממלכתית, וגם היו מדוקלמים על-ידי אמני המקום.

כן היה מזמין מזמן לזמן את טובי המשוררים העבריים (בהם ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים), מעלה אותם על הבמה ההונגרית, והם היו מתקבלים בכבוד גדול ע"י מדינאים, מיניסטרים וכהני דת.

ולא רק משוררים ואמנים עברים היה מזמין להונגריה, אלא היה עורך סיורים לגדולי היהדות ההונגרית לארץ־ישראל. כדי שיראו בעיניהם את כל הנעשה והמתרחש בישוב העברי החדש. וה“סייפא וספרא” נסע בראש קבוצה בפעם הראשונה בשנת 1924 לארץ־ישראל, ובשובו לעיר מגורו כתב בהונגרית את ספרו הראשון על “ארץ־ישראל המתחדשת”. ספר זה עשה רושם כביר בהונגריה ובכל הארצות השכנות, שהשפה ההונגרית שלטת שם. ומני אז היו עולות ארצה קבוצות תיירים מהונגריה, אשר היו מתרשמים הרבה מאד ממראה עיניהם ועושים פרסום רב לארץ־ישראל העברית.

ופטאי עצמו, קודם שבא להשתקע בארץ בשנת 1938, ביקר בה כתייר חמש עשרה פעם.

התעמולה הנמרצת של יוסף פטאי עשתה פרי הלולים.

בהשפעתו הישרה עלו לארץ יהודים רבים מהונגריה, והשקיעו פה את מרצם וכשרונם בכל ענפי החיים הכלכליים והתרבותיים. “לא ישכח לעולם – אמר פעם הפרופ' קלוזנר – מה שעשה פטאי לטובת כל הקנינים הלאומיים של ארץ־ישראל לארץ־ישראל, ללשון העברית ולדת הלאומית, להכרת ספרותנו שבכל הדורות. והרי זוהי הציונות במובנה הרחב. – לא הציונות הקטנה המלאה סכסוכי מפלגות ופירוד לבבות”… ביתו ומשרדו בהונגריה היו תמיד פתוחים לרווחה לכל המתעניינים בעניני הישוב העברי בארץ־ישראל, וכולם היו מכנים אותו “אמבסדור פלשתינה”.

ספרו “במערכות התחיה” השפיע הרבה על היהדות ההונגרית אשר ידעה להעריך כראוי את דברי הסופר, המשורר והעסקן הנאמן, והסיקה מהם מסקנות מעשיות של עליה לארץ והצטרפות לבוניה.

ד

בימי שבתו בארץ הרצה פטאי כמה הרצאות אורח באוניברסיטה העברית בירושלים על השפעת התנ"ך על גאוני הספרות ההונגרית וכן על משוררים עברים לא־ידועים שגילה בגנזי אוכספורד. לשם עבודת־חקירה זו זכה בתמיכה כספית גדולה מטעם ממשלת הונגריה.

הרצאותיו של פטאי נכנסו לתוך ספרו הרביעי של מבחר כתביו בשם “משפוני השירה”. יוסף פטאי הרצה הרצאות רבות בירושלים, בתל-אביב ובכל ערי ארץ-ישראל ומושבותיה. הרצאותיו היפות היו מרתקות תמיד את אזני שומעיו.

יוסף פטאי תירגם את מבחר השירה העברית להונגרית, שיצאו בחמשה כרכים ובכמה מהדורות.

גם בשנות שבתו בגולה. וכתבו בלשון נכריה, היה פטאי משורר־ציון בכל נימי נפשו, ואת עומק-כאבו של בן נודד שאינו מוצא לו מנוחה עד שובו לארץ־מולדתו, הצליח להביע בצורה נמרצת ונמלצת בשירו אל ירושלים, שאני מביא מתוכו כמה חרוזים:

"יְרוּשָׁלַיִם, פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ, קַבְּלִי אֶת בְּנֵךְ הָעוֹלֶה יָגֵעַ וְעָיֵף –

לְנוֹדֵד עוֹלָם מִקְלָט מִי יִתֵּן, נֶפֶשׁ לְכוֹשֵׁל, מַרְגוֹעַ וָכַף?

קַבְּלִינִי בְּחֵיקֵךְ, אֵם חַיַּי, מַעְיַן תִּקְוָתִי. רֹאשׁ שִׂמְחָתִי יְרוּשָׁלַיִם,

הוֹי יְרוּשָׁלַיִם, בְּנֵך הַנּוֹדֵד תָּעֹה תָּעָה נָלוֹז בְּמַעְגְּלוֹת אֵשׁ זָרָה.

שַׁבְתִּי אֵלַיִךְ, הוֹי פְצָעַתְנִי, בִּזַּתְנִי הָאֵם הַחוֹרֶגֶת, אֵירֹפָּה אַכְזָרָה

נַשְׁקִי מֵעַל פָּנַי אֶת פְּצָעַי וְאֶת כִּעוּרִי, אִמִּי הַנָּאוָה יְרוּשָׁלַיִם…"

ה

והרי קצת מתולדות חייו של יוסף פטאי, חיים עשירי-תוכן ורבי־פעלים:

יוסף פטאי נולד בשנת תרמ"ב (1882) בכפר קטן בשם פטא בהונגריה.

הנער יוסילי הצטיין בלימודיו בישיבה המפורסמת של מחבר “ערוגות הבושם”, ר' משה בן עמרם גרינוואלד.

במלאת לו חמש-עשרה שעה, נכנס לבית-מדרש-הרבנים בבודאפשט, והתקרב לחוגי המשכילים. כשנודע הדבר לאמו, מיהרה לבוא לעיר-הבירה והוציאה את בנה מן הסמינר “הטמא”, והכניסה אותו שוב לישיבת העיירה גלגוץ. הצעיר יוסף כאילו קיבל עליו את מרות אמו, וחידש את למודיו בישיבה, אך עם זה המשיך בסתר את למודיו הכלליים, ובמשך שנתים עבר בהצלחה את בחינת הבגרות של גימנסיה קתולית שבעיר ניטרה.

הוא שאף אחר כך להשכלה גבוהה, ולשם הגשמת שאיפתו חזר לבודאפשט, ונכנס שוב לאוניברסיטה.

עוד בשבתו על ספסל הלמודים בין כתלי הישיבה, החל לכתוב שירים עבריים. לאחר שקרא את ספר ה“פזמונים” לישראל נג’ארה, הושפע מאד משירים אלה ותירגמם מעברית להונגרית.

בהיותו בן-שש-עשרה הרצה על הנביאים, על שירת התנ"ך, על שירתם של משוררי ספרד וכו'. באותו פרק זמן התקרב לבטאונם של יהודי הונגריה המתבוללים “שויון”. עורך העתון הכיר מדי את כשרונו המצוין של הצעיר יוסף פטאי והקדיש לו מאמר מיוחד, שבו כתב בין השאר: “חרתו בזכרונכם את השם יוסף פטאי, שעוד יצלצל בארץ לארכה ולרחבה ונתגאה בו כולנו… הוא משורר בחסד עליון – בשתי השפות בעברית ובהונגרית גם יחד”…

בשנת 1903 יסדו תלמידי האוניברסיטה הבודאפשטית אגודה ציונית בשם “מכביה”. פטאי היה בין מיסדי האגודה. בנשף הראשון של האגודה קרא פטאי שיר בשם: “היה היה… היה יהיה” שנעשה להמנון הציונות העולה בארץ המדיארים.

והסטודנט פטאי הוסיף לכתוב שירים ומאמרים, להרצות הרצאות, לתרגם שירים עבריים להונגרית, ובעודו ממשיך למודיו באוניברסיטה, יסד הוצאת-ספרים בשם “ספריה הונגרית-יהודית”. והספרים התחילו להופיע בזה אחר זה ונפוצו בשדרות רחבות. אחד המבקרים החשובים כתב עליו: “המשורר והחוקר הצעיר יוסף פטאי מאחד בקרבו אקדמיה שלמה”… באותו זמן פירסם פטאי ספר-שירים עברי בשם “על נהרת בבל”, וכרך ראשון של אוסף גדול “משוררים עבריים”.

בשנת 1907 גמר את חוק למודיו באוניברסיטה בבודאפשט, והוסמך בתואר ד“ר לפילוסופיה, על יסוד חבורו “לסינג ובאיזה”, שיצא בהוצאת האקדמיה ההונגרית. לאחר שנתים קיבל סמיכה להוראה לתולדות הספרות ההונגרית והגרמנית, והוכתר בתואר פרופיסור על־ידי האוניברסיטה בבודאפשט. אחר כך נתמנה כמורה לספרות ההונגרית בבית-ספר ריאלי עירוני בבודאפשט. בבית־ספר ריאלי זה למד פעם ד”ר הרצל בנעוריו. המורה הצעיר רכש לו שם טוב בחוגי הממשלה ההונגרית, אשר הקציבה לו סטיפנדיה ושלחה אותו על חשבונה לספריה המפורסמת בודליינה שבאוכספורד לשם חקירת כתבי־יד עבריים עתיקים שלא נתפרסמו עדיין. יוסף פטאי גאל כמה משוררים נשכחים, וכן חינך וטיפח סופרים צעירים, כתב הערכות מקיפות עליהם והיה ידיד ורע נאמן להם.

במאי 1911 הוציא “אלמאנאך יהודי־הונגרי”, אשר הוכתר בפרס ראשון בלייפציג בתערוכת־ספרים עולמית – תכנו: אנתולוגיה של היצירה הישראלית בשטחי-יצירה שונים. האלמאנאך הפגין כלפי חוץ את ערכינו הרוחביים ואת הישגינו התרבותיים, והוא נתקבל בהתלהבות גדולה גם על־ידי הקהל ההונגרי לא־היהודי. במרוצת הזמן נתגלגל האלמאנאך לירחון לספרות, לאמנות, לבקורת ולבעיות החברה, אשר הופיע באופן קבוע בבודאפשט.

הירחון “עבר ועתיד” יצא לאור במשך שלושים שנה – משנת 1911 עד שנת 1941. בשלשים ושלשת הכרכים הגדולים של “עבר ועתיד”, משתקפת התרבות היהודית לכל צורותיה.

אפשר לומר בפה מלא, שהוא גדל וחנך דור של סופרים ומשוררים, אשר ינקו ממנו את החבה העמוקה לספרות העברית ולתרבות העברית.

בירחון הזה נתפרסמו כמעט כל ציוריהם של הציירים היהודים לארצותיהם: ישראל’ס מהולנד, לסר אורי מברלין, מארק שאגאל מפאריס, וואכטל מווינא, אבל פאן מירושלים. רוב ציוריו של הגרפיקן היהודי אפרים ליליין נדפסו בעתון הזה. הירחון “עבר ועתיד” – שעריו היו פתוחים לרווחה בפני כל אמן יהודי. מגמתו של פטאי היתה להציג לפני קוראי עתונו את היהדות בלבושה המפואר של האמנות הטהורה. מטעם מערכת הירחון “עבר ועתיד” היו נערכים גם נשפים ספרותיים־אמנותיים, שבהם השתתפו טובי הכחות היהודיים יחד עם הכחות המובחרים הסופרים והאמנים לא־היהודים. בפעולותיו וביצירותיו החדיר יוסף פטאי את ההכרה העמוקה בלבות היהודים, כי יש כח מאציל ויוצר בכלל ישראל.

גם צאצאיו של יוסף פטאי ירשו הרבה מסגולות אביהם: שני בניו עוסקים בספרות ובמדע. הבכור רפאל – חוקר שקדן, שחיבר כמה ספרים בפולקלור ובאתנולוגיה. והבן השני [פה חסרה חצי שורה בגלל איכות הסריקה] ירושלים (בהיותו בהונגריה תירגם, בעודו תלמיד הגמנסיה, מן הספרות העברית להונגרית).

ולבסוף רצוני לציין עוד, כי הפרופ' פטאי נמנה משנת 1912 עם “הבנאים החפשיים” (בבודאפשט השתייך פטאי ללשכת “קלמן איש הספר”, על-שם המלך קלמן שחי לפני כאלף שנה. בעלותו לארץ-ישראל צורף משנת 1940 ללשכת “חורב” בתל-אביב), ואף כחבר המיסדר הזה היה פעיל מאד.

בתולדות היהדות בהונגריה בדור האחרון – יהדות זו, שנתנה כל-כך הרבה קודם שנחרבה בימי השואה של מלחמת-העולם השניה, לתנועה הציונית, לבנין הארץ ולחכמת ישראל – תופס יוסף פטאי מקום נכבד מאד, ומקום-כבוד שמור לו בספרות העברית, גם כיוצר וגם כמתרגם ומפרסם.

עם פתיחת הפאקולטה העברית לרפואה ליד האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, נעשה כעין מיפקד של הכחות המדעיים במקצוע הרפואה הנמצאים בארץ. ותשומת־לב מיוחדת הוקדשה לאנשי-המדע המעטים, יחידי הסגולה, המוכשרים לפתח את המדע הרפואי במדינת ישראל.

בין היחידים האלה יש לציין את שלשת האחים הפרופיסורים: הרמן, ברנארד ושמואל גיאורג צונדק. היושבים בתוכנו משנת 1934. האח הבכור, הפרופ' הרמן צונדק, היה מרצה באוניברסיטה בברלין משנת 1918 ועד צאתו מעיר־מגוריו, בשנת 1933, ובאותו זמן היה מנהל בית־החולים אורבאן בברלין. מראשית בואו לארץ בשנת 1934, הוא משמש מנהל המחלקה הפנימית בבית־החולים “בקור חולים” בירושלים. הוא פירסם כמה מחקרים חשובים במחלות חילוף החמרים, הלב, הכליות והפרשה פנימית. ספרו “מחלות הבלוטים האנדוקריניים” תורגם לכמה לשונות.

האח השני, הפרופ' ברנארד צונדק, היה מרצה באוניברסיטה בברלין משנת 1926 ועד 1933, ובעת ובעונה אחת שימש מנהל מחלקת היולדות בבית־החולים העירוני בברלין עד צאתו מעיר זו. עם בואו לארץ בשנת 1934, נתקבל כמנהל המחלקה הגיניקולוגית בבית־החולים “הדסה” בירושלים, ומאז ועד עתה הוא עומד בראש המחלקה הזאת. וכן הצטרף לחבר הפרופיסורים של הפאקולטה לרפואה.

אף הוא פירסם כמה מחקרים וספרים במדע הרפואי, ונתפרסם בעולם הרפואה בתגליותיו בחקירת ההורמונים ועוד.

האח השלישי, הצעיר שבחבורה, הפרופ' שמואל ג. צונדק, היה בשנים האחרונות לשבתו בברלין – פרופיסור לרפואה פנימית באוניברסיטה בברלין, ונתפרסם בחקירותיו ובמאמריו המדעיים בפארמאקולוגיה וברפואה.

בפרט ידוע ספרו שפירסם בשנת 1927 “האלקטרוליטה והשפעתה על הפיסיולוגיה”. אף הוא עלה לארץ בשנת 1934 יחד עם שני אחיו הפרופיסורים הנ"ל, אבל הוא לא הלך לירושלים, אלא השתקע בתל-אביב, ומאז הוא עומד בראש המחלקה פנימית ב' שבבית-החולים העירוני “הדסה” בתל-אביב.

בהליכותיו הנעימות ובמזג-רוחו הנוח זכה הפרופ' ש. צונדק לחבה יתירה, הן מצד אלפי החולים המתרפאים אצלו והן מצד עוזריו בבית-החולים. יש לו גישה כנה ועדינה לכל חוליו הזקוקים לעזרתו הרפואית. הוא נכנס עם כל אחד ואחד בשיחה לבבית בשעת הבדיקה, והשיחה הנפשית מעודדת את החולה ומשרה עליו השראה נעימה, אפילו ברגעים החמורים ביותר. חיוך מלבב שורה תמיד על שפתיו, והוא מדבר ברכות ובחביבות, רוכש לו את אמונו המלא של החולה, ונפרד מן החולה – בלי הבדל גיל, עדה ומעמד – כמו מידידו הקרוב. על-כן הצליח להתחבב כל-כך על כל הבאים אתו במגע.

וגם יחסו לעוזרי הרופאים ולאחריות הרחמניות אינו יחס של שררה והשתלטות; הוא משוחח עם כולם בגילוי לב, בפשטות ובחביבות, כדבר איש אל רעהו או חברו הקרוב בעבודה, ולכן כל עוזריו קשורים אליו, מכבדים ומעריצים אותו.

והרי תולודת חייו של הפרופ' ש. ג. צונדק בקצרה:

הוא נולד בתרנ"ד (25.10.1894) בברונקה (ליד פוזנא), ובגמרו את בית־הספר התיכוני נכנס לפאקולטה הרפואית בברלין. בעודנו סטודנט צעיר, בגיל 20. פרצה מלחמת-העמים באבגוסט 1914. מיד גויס לצבא הגרמני כעוזר לרפואה בבית־החולים הצבאי למחלות מדבקות כמו: טיפוס, דיזנטריה וכו'. על שרותו המצוין בבית-החולים הצבאי, העניקה לו המפקדה הצבאית בגרמניה אותות־הצטיינות. בגמר מלחמת-העמים הראשונה – נובמבר 1918 – המשיך הסטודנט ש. ג. צונדק את לימודיו באוניברטיטת ברלין, וגמר את הפאקולטה הרפואית בשנת 1919 – בגיל 24, ומיד החל לעבוד כרופא למחלות פנימיות בבית־החולים הפילאנטרופי בברלין. הרופא הצעיר עלה משלב אל שלב, והתמחה במקצועו הרפואי עד כדי כך שנתעלה, כעבור זמן קצר, לדרגת פרופיסור לרפואה פנימית באוניברסיטה בברלין.

שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתחבב על כל מכריו בברלין רבתי, ואף הפרופיסורים הגרמנים הנוצרים – שלא כולם היו מאוהבי ישראל – הכירו בכשרונותיו המצוינים, ובעל כרחם ענו “אמן” להתקדמותו של הפרופיסור היהודי הצעיר.

כחמש־עשרה שנה (1918–1933) הקדיש הפרופ' ש. ג. צונדק לעבודתו הרפואית בברלין, ויצאו לו מוניטין בחוגי אנשי המדע הרפואי. עם השתלטות המשטר הנאצי של היטלר וגרוריו בגרמניה, החליט הפרופ' צונדק לצאת את ברלין, שבה נתחנך ולמד, עבד והתפתח בשדה הרפואה והמדע במיטב שנות חייו. באותו זמן הזמין הפרופ' נתן לסקי ממנשסטר את שלשת האחים הפרופיסורים צונדק לבוא למנשסטר ולעבוד בבית־חולים יהודי גדול. שלשתם נענו להזמנה, יצאו מברלין למנשסטר ועבדו כשנה בבתי-חולים בלונדון ובמנשסטר. בשנת 1934 עלו שלשת האחים לארץ-ישראל ומאז ועד היום הם מקדישים את אונם, מרצם וידיעותיהם המקצועיות לרפואה, כל אחד ואחד בבית-חולים צבורי.

ראוי לציין, כי הפרופ' ש. ג. צונדק, הצעיר בין אחיו, החל ללמוד בשקידה ובהתמדה את הלשון העברית מיום דרוך רגלו על אדמת המולדת. הוא הבין יפה כי בארץ העברים אין להשתמש בשפות זרות, כי אם שפתנו הלאומית צריכה להשתלם בכל שטחי חיינו. בספרות, במחקר, במדע, בצבור, בחברה ובחיים הפרטיים שלנו. ואמנם תוך שנים ספורות סיגל לו יפה את הדיבור העברי ואת הכתב העברי, כאילו גדל וחונך מילדותו על ברכי השפה העברית, ועונג מיוחד הוא לשמוע את נאומיו והרצאותיו בלשון עברית חיה, צחה, שוטפת ומסוגננת כראוי, והוא מעדיף תמיד להשתמש במונחים עבריים טהורים בעל־פה ובכתב.

זה שנים רבות הוא משמש חבר המערכת של עתון ההסתדרות הרפואית העברית בארץ־ישראל – “הרפואה”.

כן עומד הוא זה שנים בראש הסקציה המדעית בהסתדרות הרופאים בא"י. הפרופ' שמואל ג. צונדק אוהב את המדע הרפואי ומתעמק בו, ועם זה אוהב הוא גם את מקצועו הרפואי להלכה ולמעשה. במשך שנות שבתו בתל-אביב עובד הוא בבית־החולים העירוני “הדסה”, ומשתדל ליצור אסכולה של רופאים צעירים. באופן שיטתי הוא עורך הרצאות מדעיות ומעשיות על יד מטות החולים ועל־ידי כך הצליח לסייע הרבה לפיתוח הכשרונות של הרופאים הצעירים. מבחינה זו יכול הפרופ' צונדק לשמש סמל נאה ודוגמה מופתית לחבריו אנשי המדע לכל סוגיהם.

זכינו לכך, שעם פתיחת הפאקולטה הרפואית בארצנו נעשו האחים הפרופיסורים צונדק ממניחי הנדבכים הראשונים ליסוד היכל המדע, העתיד לשמש אכסניה של תורת הרפואה לכל שוחריה בארץ ישראל.

היו ימים והם לא רחוקים מאתנו, שבכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מנינו מנין קטן של רופאים יהודים, וגם רופאים נוצרים ומושלימים מספרם היה מצער מאד. אך עם גידול הישוב העברי בעיר ובכפר גדל גם מספר הרופאים, אשר השתקעו בעיקר בירושלים, תל־אביב, יפו וחיפה. ארבע העליות הראשונות הביאו אל הארץ כמה מאות רופאים יהודים, אולם פרופיסורים חסרו לגמרי, ובמקרי מחלות מסובכות ורציניות היו החולים ברובם הגדול נוהגים לצאת לחוץ־לארץ לשם רפוי ממושך אצל פרופיסורים מנוסים ומומחים מובהקים, ואילו העליה החמשית הכניסה אל הארץ לא רק רופאים רבים מכל המקצועות, אלא קלטה גם פרופיסורים ידועים ואנשי־שם. הם עלו ארצה בשנות 1934–1938, וכמעט כולם התישבו בירושלים ובתל־אביב ועובדים בבתי־חולים הקיימים בשתי הערים המרכזיות.

מספר הפרופיסורים היהודים בארץ אינו קטן לפי הערך, וכל אחד מהם עוסק בהצלחה רבה במקצועו הרפואי, מי בנתוחים, מי במחלות פנימיות, מי במחלות נשים, מי במחלות ילדים, במחלות עור ומין, במחלות אף, אוזן וגרון וכו‘, וכו’.

ולא זה בלבד שאנשי הארץ אינם זקוקים עוד לנסוע לחוץ-לארץ לשם רפוי, אלא שגם מן הארצות השכנות היו באים לעתים קרובות חולים קשים, שפנו לעזרה רפואית של הפרופיסורים שלנו, שכמעט כולם יהודים המה. ארץ-ישראל משמשת כיום מרכז רפואי חשוב בכל המזרח התיכון, ועם פתיחת הפאקולטה הרפואית בארצנו, ינהרו אלינו מכל תפוצות הגולה סטודנטים יהודים לאלפים, אשר ישאבו את תורת הרפואה ממעינות האוניברסיטה העברית.

יש איפוא להניח, שבין הפרופיסורים היהודים הראשונים, אשר יפיצו את תורת המדע הרפואי בעברית, לא יעדר מקומו של הפרופ' שמואל ג. צונדק, אשר הבליט את כוחו המדעי בספרים שפירסם עד כה, ומלא מרץ, כח עלומים ורצון עז הוא ממשיך את קו-פעולתו במדע הרפואי ובספרות הרפואית ומגדיל את אוצר נכנסינו המדעיים והרפואיים.

א

מראשית הופעתו בספרות הצטיין יהושע חנא רבניצקי בסגנונו היפה והבהיר. הוא לא רדף אחרי המליצה, שהיתה שגורה בימים ההם. לשונו היתה קלה ומובנת לכל. הוא קנה את עולמו לא בשעה אחת, כי אם בעבודה מתמדת ובלתי-פוסקת במשך ששים וחמש שנה רצופות. לא רק בשדה הספרות יצאו לו מוניטין. גם בשדה החנוך העברי רכש לו שם טוֹב כמורה מן המעולים, אשר הרביץ תורתו לאלפי ולרבבות. ספרי הלימוד שהוציא (יחד עם ח. נ. ביאליק ומהם גם עם ש. בן-ציון) וספורי-המקרא לבני הנעורים, דברי הנביאים ודברי-אגדה שלו נפוצו ברבבות טפסים.

זכות גדולה נתגלגלה לי. ח. רבניצקי, שהשיר הראשון של גדול השירה העברית בדורנו – חיים נחמן ביאליק – “אל הצפור”, נדפס (בשנת תרנ"ב) במאסף “פרדס”, שיצא אז בעריכת רבניצקי באודיסה. ביאליק, בבואו לראשונה לאודיסה בשנת תרנ“א, הגיש ברטט נפשי את שירו הראשון לבעל בית הדפוס והמו”ל י. ח. רבניצקי. הלה קרא את השיר ובאותו מעמד שאל את ביאליק, אם יש באמתחתו עוד שירים אחדים מפרי עטו, והוא יהיה מוכן להדפיסם. רבניצקי הרגיש מיד, שלפניו עומד משורר אמת בעל שעור קומה, העתיד להעשיר את אוצר השירה העברית. מאז קשר את כל חייו עם המשורר הצעיר. במשך ארבעים ושלש שנה היה בן-לויתו וידידו הקרוב עד יומו האחרון.

בשנת תרס"א יסד י. ח. רבניצקי יחד עם ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון וא. ל. לוינסקי, הוצאת-ספרים “מוריה”, שנתפרסמה מהר בכל תפוצות הגולה. במשך זמן קיומה באודיסה, שמונה-עשרה שנה, – הספיקה “מוריה” להוציא לאור “ספורי-המקרא”, “ספר-האגדה”, ספרים לנוער, קובצי שירי ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, ז. שניאור ויעקב כהן, כתבי א. ל. לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, כמה ספרים בחכמת ישראל וכו'.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה העברה “מוריה” לברלין, אך לא “נתאקלמה” שם, ולאחר זמן קצר הפסיקה את קיומה. את מקומה ירשה חברת “דביר”, אשר נוסדה באותה שנה (תרפ"ב) בברלין על-ידי ח. נ. ביאליק, ד“ר שמריהו לוין וי. ח. רבניצקי. לאחר 2–3 שנים העבירו את “דביר” מברלין לתל-אביב, וכאן החלה החברה לפתח פעולה ענפה. במשך שנות קיומה בתל-אביב, הצליחה להוציא לאור את מבחר ספרותנו החדשה, וגם סייעה הרבה לגידולה של היצירה הספרותית ההולכת ומתהווה על אדמת המולדת. הרוח החיה ב”מוריה" וב“דביר” היה תמיד י. ח. רבניצקי. מטבעו היה איש צנוע, לא התרברב ולא הבליט את ישותו בשום מקום צבורי, וכאילו היה נחבא אל הכלים. הוא העדיף את הכתיבה על הדיבור והנאומים. הוא פירסם פיליטונים, מאמרי-בקורת וגם מאמרים פובליציסטיים בשאלות היום, שנחתמו ברובם הגדול בשמות מדומים, כגון: רב קצין, בק“י, ב”ק, י. ירחי, ר. בת-קול, מידד, צפנת-פענח, שופר, ברך בן-צפור ועוד.

ב

זוכר אני את בקורו הראשון של י. ח. רבניצקי בארץ־ישראל, בתרס"ט, יחד עם ח. נ. ביאליק, זה היה עוד לפני הבנות תל־אביב. והעולים החדשים ברובם הגדול התישבו אז ביפו – “שער ציון”. הסופרים, המורים והעסקנים בישוב העברי ביפו ערכו אסיפה חגיגית תחת כיפת השמים בחצר מלון פיינגולד (“בללה־ויסטה”) שעל שפת הים בשכונת נוה-שלום. האסיפה היתה רבת־עם, השתתפו בה כמעט כל יפו, מנער ועד זקן, טף ונשים. הכל באו לראות את משוררנו הלאומי ולקבל את פניו בברכת “ברוך הבא”. נאמו בשם הישוב היהודי ביפו מ. דיזנגוף, ש. בן-ציון, ואחרים. על-פי הפצרת הקהל הרב, שהצטופף בחצר המלון, עלה ביאליק על חבית, ששימשה במת הנואמים, נאם שעה ארוכה בהתרגשות רבה ואגב התרעם על שאחד הנואמים ק. סילמן, כינהו: “נביא אלהים”. עם גמר האסיפה לוו המונים בשירה את ח. נ. ביאליק לאכסניתו בדירת ש. בן-ציון, שהתגורר אז בבית המשותף של “אחוה” בנוה שלום. עד שעה מאוחרת לא התפזר הקהל הרב. ואז יצא על הגזוזטרה ש. בן־ציון והודיע שבביתו מתארח עוד אורח חשוב – הסופר והמחנך י. ח. רבניצקי (שנחבא אל הכלים, ואיש לא הרגיש בו כמעט).

הקהל הריע לשמועה זו, ודרש מרבניצקי שיצא על הגזוזטרה וישמיע את דבריו. לאחר תרועות ממושכות ובלתי־פוסקות הופיע רבניצקי לרגע קט, הניע בראשו, ומיד הסתתר בחדרי־חדרים, ולמרות ההפצרות המרובות לא הוציא אף הגה מפיו.

המעשה הזה הוא אופייני מאד לרבניצקי, שמעולם לא הבליט את עצמו והסתפק להיות רק בן-לויתו ונושא-כליו של מישהו גדול, אם אחד-העם ואם מנדלי ואם ביאליק וכו'.

ג

כעבור שתים-עשרה שנה מאז בקורו הראשון בארץ, עלה רבניצקי לארץ – בשנת תרפ"א, על מנת להשתקע. הוא ביקר בירושלים, בחיפה ובמושבות, ואחר כך בחר לו למקום־מושבו את תל-אביב, שהיתה אז שכונה עברית קטנה, בת שלשת אלפים נפש. הוא רכש מגרש ברחוב אחד־העם והקים לו בית לא־גדול, אשר בו חי כעשרים ושתים שנה עד יומו האחרון. בית זה שימש בית ועד לחכמים, סופרים ומורים עברים. וחלק גדול מעבודת הכנוס, שנעשתה יחד עם ביאליק, נעשתה בבית רבניצקי, שביאליק היה בא אליו יום־יום לכמה שעות לשם עבודה משותפת.

בשנת תרצ“א נבחרה, בנשיאותו של מאיר דיזנגוף, ועדת עריכה לשם הוצאת “ספר תל־אביב”, למלאת עשרים וחמש שנה לבנין העיר העברית הראשונה. חברי הועדה היו ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון, א. דרויאנוב, י. ח. רבניצקי וד”ר יהודה קויפמן (אבן שמואל). האחרון פרש ממנה כעבור זמן קצר. ישיבות רבות של הועדה, שגם כותב הטורים האלה השתתף בהן, נתקיימו בבית דיזנגוף. רבניצקי לא פסח אף על ישיבה אחת. בשעת ההפסקות היה מוציא מכיסו גליונות הגהה של “ספר-האגדה” אשר עובד מחדש בשנים האחרונות, כדי לתקן אותם (גם ביאליק הנה נוהג כך, ובמאמרי על ביאליק בספר זה ציינתי את הדבר). דיזנגוף היה “גוער” ברבניצקי ומעיר, שאין לערבב את הפרשיות על “ספר האגדה” בפרשת תל־אביב, על כך היה רבניצקי עונה בשקט: אלה ואלה דברי ימי ישראל – מתקופת העבר ומהתקופה החדשה.

ד

בשנים האחרונות, לאחר שעיניו כהו מראות וגם שמיעתו לקתה, לא חדל להתעניין בעסקי “דביר” – ילד שעשועיו, ועקב בהתמדה אחרי כל המתרחש ביהדות שבגולה ובארצנו.

יום־יום היה בנו אליהו קורא לפניו את העתונים ומוסר לו ידיעות מקוטעות מן העולם הספרותי. ועד נשימתו האחרונה היה ער לכל דבר צבורי וישובי. גם בשבועות האחרונים לפני מותו היה מבקר בשבתות במסיבות “עונג שבת” באולם “אוהל שם” ומסב שעות אחדות בחברת ידידיו ומרעיו. נתקיימה בו המימרה: “תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתישבת עליהם”. עד ימיו האחרונים היה מעורב בין הבריות, וגם רגעיו האחרונים עברו במחיצתם של סופרים. בשיבה טובה הלך לעולמו ומצא את מנוחתו האחרונה ליד קברו של ח. נ. ביאליק. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

אחד מראשי המנצחים על ההתישבות והבנין בארץ־ישראל, חכם־כלכלה, איש המדע ואיש המעשה, אשר במשך עשרות שנים לא היה כמעט מפעל־יצירה בארץ ששמו לא היה קשור בו – היה הד"ר שמעון־ארתור רופין.

אביא בזה בקיצור תולדותיו: יליד העיר ראוויץ שבפוזן (נולד בשנת תרל"ו–1876), חניך האוניברסיטאות בהאלה ובברלין, גמר משפטים והתכונן לפרקליטות, היה זמן־מה עורך־דין בעיר מגדבורג. לאחר שזכה בפרס בהתחרות שהכריזה האוניברסיטה ביינה על הנושא “הדארוויניזם ומדע החברה”, החלה עבודתו המדעית, בעיקר בשטח הסטטיסטי. עם הד“ר אלפרד נוסיג יסד את “החברה לסטטיסטיקה של היהודים”, יסד את החברה לדימוגרפיה ולסטטיסטיקה. השתתף בהוצאה הציונית בלשון הגרמנית “יידישער פערלאג” יחד עם מרטין בובר, ד. טריטש ואחרים. פירסם מאמרים וספרים על היהדות בארצות אירופה, השתתף בכתבי־העת הציוניים בגרמנית “וולט” ו”פלשתינה“, פירסם ספרים על הדימוגרפיה של עם ישראל, שנתרגמו לכמה לשונות. עלה לארץ על־מנת להשתקע באביב 1908, וישב בה למעלה מל”ד שנים רצופות, עד יום מותו. נפטר בכ“ד טבת תש”ד (1.1.1943) בשעת עבודה בגינת ביתו.

את דברי על הד"ר רופין רוצה אני להקדיש בעיקר לפעולתו למען הישוב, וביתר יחוד – פעולתו לבנין העיר תל־אביב, שאחד מרחובותיה הנאים על שפת הים נקרא על שמו.

שמו של ד"ר רופין משולב בבנין תל־אביב, הר־הכרמל והדר הכרמל בחיפה, בנין שכונות עבריות בירושלים, גאולת אדמת עמק־יזרעאל, עמק החולה, הקמת מושבים קבוציים והאוניברסיטה העברית בירושלים.

מפעלים אלה משמשים מצבה חיה לאיש המעשה ובעל התכניות הרחבות. ודור לדור יספר את אשר פעל הד“ר ארתור רופין ז”ל בשביל בנין עמנו וארצנו.

בסימן העבודה המעשית

בקונגרס הששי. שנתקיים בבאזל באבגוסט 1903. התווכחו הצירים הרבה בבעית העבודה המעשית בארץ־ישראל. עם החלטת הקונגרס לשלוח משלחת חקירה לאוגנדה, נבחרה ועדה גם לפעולה מעשית בארץ־ישראל. תעודת הועדה היתה: חקירת ארץ־ישראל; יסוד תחנת־נסיון; פתיחת לשכת־מודיעין בעניני חקלאות ושאלות טכניות, ועוד. היא היתה מצורפת משלשה מומחים: פרופ' אוטו ווארבורג. ד“ר פראנץ אופנהיימר וד”ר ז. סוסקין. ובין הפעולות הראשונות של העבודה המעשית בארץ־ישראל היתה פתיחת “חברת אנגליה־פלשתינה ביפו” (אפ"ק) בראשותו של זלמן־דוד ליבונטין ז“ל. באותו פרק־זמן פתח ועד “חובבי ציון” לשכת־מודיעין ביפו בראשותו של מנחם שיינקין. הד”ר חיים חיסין נתמנה באותה שנה בא־כוחו הראשי של ועד חובבי ציון. משרד זה מקום מושבו היה ביפו, ששימשה בימים ההם שער לעולים והמתישבים הראשונים.

למן פתיחת המשרד הארץ־ישראלי ביפו, בשנת 1908, הבין הד"ר א. רופין שהעבודה המעשית צריכה להתבטא בכל שטחי החיים הכלכליים בעיר ובכפר, כדי להכשיר את הארץ לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים.

יוסף ברץ כותב בחוברת “דגניה” (ספרית ארץ־ישראל של הקהק"ל, חוברת ה'): “חשיבות יתירה היתה לעזרתו של הד”ר א. רופין. ביחוד בשנים הראשונות. הוא עמד אז בקשרים תמידיים עמנו וידע לכוון אותנו, בלי להתערב בענינינו, ולהשאיר לנו את החופש הגמור לקבוע לנו צורות חיים כחפצנו. יחסו זה אלינו, תשומת־לב זו, הרבה והנאמנה, לכל פרט מפרטי חיינו, כמו לחיי משפחה קרובה לו, – כל אלה היו סם חיים לנו והוסיפו לכולנו כח ואומץ להלחם בכל הפגעים אשר קמו לפנינו בדרך עד הכריענו אותם"… להלן כותב י. ב.: “מי יודע איזה גורל היה צפוי לקרקעות ראשונים אלה של הקרן הקיימת לישראל, אלמלא נטפלה להם חברת הכשרת הישוב? היא חכרה מאת הקרן הקיימת לישראל את קרקעות כנרת ודגניה, ויסדה שם בכספה היא משק חקלאי”.

הקשר בין ד“ר רופין והקבוצות לא נפסק מראשית הווסדן ועד הזמן האחרון. המשרד הארצישראלי וחברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל שבראשם עמד, היו בבחינת שותפים מסורים לקבוצות והמושבים החקלאיים. בקונגרסים השמיני והתשיעי ובועידות המוקדמות היה הד”ר א. רופין מרצה על תכניותיו בשטח גאולת הקרקע וההתישבות החקלאית, כשם שתבע פעולות מעשיות גם בהתישבות עירונית.

יוסף רבינוביץ כותב בחוברת “מרחביה” (ספרית א“י של הקהק”ל, חוברת נ“ח–נ”ט): “בסתיו שנת תרע”א קנה הד“ר רופין את חלקת האדמה הראשונה בעמק־יזרעאל: 9500 דונם מאדמת משפחת סורסוק הידועה”… על דבר הצעד הראשון הזה מספר הד“ר רופין: “בפקודת ה' א. בלומנפלד מרוסיה, אשר אמר לייסד לו חווה פרטית בארץ־ישראל על חלקה בת 1000 דונאם, עשה ה' חנקין חוזה על 9500 דונאם בפוליה. חנקין קיווה, כי יק”א, שהוא עומד לשרותה, תקנה לעצמה את שאר האדמה, אולם יק”א השיבה פניו וחנקין פנה אלי"…

להלן מספר ד"ר רופין: “הקימקאם בנצרת לא נתן לנו לבצע את הקניה, והיה הכרח לפנות לוואלי בבירות. בחודש פברואר 1910 לא יכלו להפליג האניות מחיפה ומבירות לרגל הסערה והסופה, וכבישים טרם היו אז בארץ. עם יהושע חנקין רכבנו על סוסים מחיפה לבירות, ורק ביום השני לרכיבתנו הגענו לבירות. שבועיים עשינו בעיר הראשית של סוריה. אישור הקניה הובטח לנו בכל יום, וסופו של דבר היה, כי עזבנו את העיר ולא העלינו בידינו כלום, רק אחרי השתדלותו של חנקין על־ידי ידידיו בקושטא קיבלנו מאת הוזיריה התורכית את האישור. כך השיגה ידנו את נקודת ההתישבות הראשונה בעמק”…

הד“ר רופין תיכן כמה וכמה תכניות ישוביות בקנה־מדה רחב, ובגלל חוסר אמצעים כספיים לא כולן נתגשמו. זכורני, שבשנות 1910–1911 טיפל יחד עם יהושע חנקין ברכישת שטח עצום בעמק־יזרעאל במחירים ירודים. קופת חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל היתה אז ריקה והוא פנה לבנק אפ”ק, ליק“א, לועד חובבי ציון, לחברת “גאולה”, ולאחרונה לקרן הקיימת בדרישה נמרצת להשקיע את הסכומים הדרושים לגאולת עמק־יזרעאל, ולצערו הגדול לא מצא אוזן קשבת, והקניה הגדולה נתבטלה. לאחר כמה שנים, בגמר המלחמה הקודמת, שילמו בעד אותה הקרקע מחיר גדול פי כמה, במקום 5–10 פרנקים שילמו 5–10 לא”י בעד כל דונאם.

לאחר מאמצים רבים השיג ד“ר רופין בשנת 1911 הלוואה בשביל חברת הכשרת הישוב מאת הקהק”ל בסך 10,000 לא“י, ובשנת 1912 השיג 350,000 פראנק מן הבארון רוטשילד באמצעות יק”א. בסכום האחרון נתאפשרה קנית אדמת כרכור ליד חדרה.

בשנת 1913 החל שוב לטפל יחד עם יהושע חנקין בקנית 140,000 דונאם בעמק־יזרעאל. לשם כך נסע במיוחד לרוסיה, והצליח לעניין בקניה זו את בעלי בתי־החרושת לסוכר שבקיוב: ברודסקי, הלפרין ואחרים, והם מסרו לד"ר רופין את הכסף הדרוש. הבארון רוטשילד הבטיח לאותה מטרה הלוואה גדולה, ומהממשלה התורכית כבר נתקבלה הסכמה להעברה זו והכל היה מוכן לגמר המפעל הגדול, אבל בגלל התפרצות המלחמה באבגוסט 1914 לא הספיק הכסף להגיע לארץ וכל התכנית החשובה נתבטלה.

בימי מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, נסגרו כל הבנקים והמצב החמיר מיום ליום. מיצרכי־המזון עלו ונתיקרו וקשה היה להשיגם אפילו במחירים המוגזמים. גם הפרוטה אזלה מן הכיס. העזרה הראשונה באה מאמריקה. בחשוון תרע“ה הגיעה אנית־מרוץ אמריקנית, שבה באו וורטהיים (חתנו של הנרי מורגנטוי – ציר ארצות־הברית בקושטא אז) והרופא לוין־אפשטיין (כיום ראש הסתדרות רופאי השינים בירושלים) והביאו אתם חמשים אלף דולאר (250,000 פראנק זהב). הרשות התורכית (הצבאית והאזרחית) קיבלה אף היא חלק מן ה”שלל" הבא אליה בהיסח הדעת. בעל כרחנו ענינו “אמן”.

הד“ר רופין, יחד עם ד”ר ח. חיסין ועם מר ז. הופיין, טיפלו הרבה לארגון הפעולה של קופת־העזרה האמריקאית. כל הפקידות של חברת הכשרת הישוב והמשרד הארצישראלי שבהנהלת הד“ר רופין ועוזרו הראשי הד”ר י. טהון. נכנסה בראשה ורובה לסידור עניני קופת־העזרה האמריקאית. מזמן לזמן היו באות לחוף יפו אניות־צבא אמריקאיות (“טניסי”, “וולקן” ועוד) ומביאות זהב, רפואות, בגדים וצרכי־מזון. וכל זה נמסר למשרד הארצישראלי, שמקומו היה אז ברחוב הרצל פנת אחד־העם. המשרד הארצישראלי הפך אז למוסד עליון של כל הישוב הארצישראלי וכל הפעולות העיקריות התרכזו בו, ובעצם עבודתו האחראית של ד“ר א. רופין, שם בו עיניו המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה ו”יעץ" לו לצאת את הארץ במשך ימים ספורים. ד“ר רופין היה אז נתין גרמני, ובמלחמה ההיא היתה תורכיה לבעלת־בריתה של גרמניה. אף־על־פי כן לא עזרה לו נתינותו, מכיון שעמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ויחד עם זה עסק בעבודה צבורית מסועפת. בשיחה עם ד”ר רופין, אמר לו ג’מאל פחה: “גידולו של הישוב העברי בארץ־ישראל מזיק לעותומניה, וכל זמן ש”התורכים הצעירים" יהיו השליטים במדינה לא יתנו ליהודים דריסת־רגל בארץ"…

לפני צאתו את הארץ הזמינו ג’מאל פחה לכתוב בשבילו ספר על המצב הכלכלי בסוריה ובארץ־ישראל וגם על תיקון המצב הכספי בתורכיה. רופין התמהמה אז בארץ כמה חדשים. ואחר שגמר את כתיבת הספר הוכרח לעזוב את הארץ (בשנת 1916). מתוך כאב רב נפרד מתל־אביב, מירושלים, מהמושבות שביהודה ושומרון ומן המושבות מרחביה, דגניה וכנרת. הוא בא לדגניה במיוחד כדי להפרד מילד־שעשועיו. הוא דיבר עם בני דגניה וכנרת, ודרש מהם לשמור את המושבים בשנות מצוקה וגם הבטיח את עזרתו מרחוק.

הוא עמד בדיבורו, ומילא את הבטחתו לישוב העברי בעיר ובכפר. בשנות־המלחמה יצר קשרים עם הארצות הנייטרליות, הולאנד, נורבגיה, שווייץ, ועל כולן עם ארצות־הברית, ולמקום־מושבו בחר לו את קושטא שהיתה אז עיר־הבירה של תורכיה. 

הוא הזמין אליו לקושטא את מ. דיזנגוף. ובכחות משותפים תיכננו תכנית רחבה להגשת סיוע לישוב העברי בארץ־ישראל.

בתום המלחמה מיהר לחזור ארצה, ומיד נכנס לעבודה הצבורית בכל היקפה. אז הניח את היסוד הכספי ל“בנק הפועלים” ומסר למיסדיו בראשית 1921 כארבעים אלף לא“י, ובאותו זמן מסר 15,000 לא”י להלוואות איפותיקאיות בתל־אביב. את הסכומים הללו הביא אתו מחלופי־הכספים וההמחאות, שעברו על ידו בתקופת גירושו מארץ־ישראל בזמן המלחמה הקודמת

חלקו של רופין בבנין תל־אביב

מיסדי “אחוזת בית”, בבואם להקים אח שכונתם, הגרעין הראשון של תל־אביב, התחבטו בשעתם בהשגת הלוואה לבנין ששים הבתים הראשונים. מתחילה היו הצעות בדבר קבלת הלוואה מחברות לא־יהודיות, אך הן נדחו מתוך נימוק, שההתישבות היהודית צריכה להעשות בהון עברי. ועד “אחוזת בית” נשא ונתן עם חברת יק"א על הלוואה לזמן ארוך, ואף זה בלא תוצאות חיוביות. רבים מעסקנינו, שעמדו בראש ההסתדרות הציונית ומוסדותיה העליונים, התיחסו באי־אמון לבנין הרובע העירוני החדש ודחו את הבקשה על מתן הלוואה.

הד"ר רופין היה מן הראשונים, שהתיחס בחיוב גמור לתכניתם של ראשוני תל־אביב – בנין פרבר־גנים חדיש, אשר ישמש מופת להתישבות היהודים בארץ.

המכתב הראשון ששלח ביוני 1907 ועד “אחוזת בית” ללשכה הראשית של הקרן הקיימת בברלין, נערך על־ידי הד"ר א רופין בבקורו הראשון בארץ. במכתב הודגש, כי ברשותה של “אחוזת־בית” יש מאה אלף פראנק זהב ולשם הקמת ששים הבתים הראשונים דרושים עוד שלש מאות אלף פראנק.

חברי הנהלת הקרן הקיימת ישבו אז בארצות שונות, הד“ר רופין לא חכה זמן רב, חזר וכתב – ביוני 1907 – ללשכה הראשית של הקרן הקיימת והדגיש את הצורך במתן ההלוואה בסך שלש מאות אלף פראנק לאגודת “אחוזת־בית” ביפו, והרי שורות מספר מן המכתב הנ”ל:

“… אני מיחס ערך גדול לדבר שביפו וגם בירושלים יבנה רובע יהודי, אשר לא יבוש בפני אלו של אחרים, ובמובן הסאניטארי יבדל לטובה מן השכונות היהודיות שקיימות ביפו ובירושלים. הרחובות הצרים, הלכלוך וטיב הבנינים שבשכונות אלו מטילים בושה וחרפה על היהודים. בנין דירות טובות ובריאות בשביל היהודים מבני המעמד הבינוני ביפו, הוא דבר חשוב שאין למעלה הימנו. אני מאמין, שלא אגזים אם אומר, שרובע יהודי בנוי כהלכה הוא הצעד החשוב ביותר לכבוש המשק של יפו בידי היהודים”…

ולהלן כותב רופין: “הקרן הקיימת אינה מסכנת את כספה בנתינת ההלוואה לחברי אחוזת־בית מפני שהאדמה וגם הבתים שיבנו ירשמו על שם בנק אפ”ק."

בישיבת הועד של אחוזת־בית, בתשרי תרס“ח, השתתף הד”ר רופין והודיע שקיבל מכתב מאת ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת בדבר ההחלטה לתת לאחוזת־בית הלוואה בשעור 300,000 פראנק ברבית 4% למשך 18 שנה. זו היתה בשורה משמחת לכל החברים, וראו בכך את השפעתו של ד"ר רופין.

האמת ניתנה להאמר, שהיו גם הרבה מתנגדים למתן ההלוואה על־ידי הקרן הקיימת. הטענה העיקרית היתה, שהקהק“ל מיועדת רק להתישבות חקלאית וכפרית, ואין זה מתפקידה לסייע להתישבות עירונית. היו שגרסו, כי הקהק”ל אינה מצווה לעזור לאמידים ועשירים, וכספה מיועד רק להתנחלות מחוסרי אמצעים כספיים.

אולם הד“ר רופין לא נרתע לאחור, ובישיבות הועד הפועל הציוני, שהיתה בינואר 1908 בקלן – הגן בעקשנות על השקפתו. באותה ישיבה נדונו ככה ענינים של הקרן הקיימת: יסוד החברה להכשרת הישוב ויצירת ישוב שתופי בארץ לפי הצעתו ותכניתו של הד”ר פרנץ אופנהיימר, ועוד כמה בעיות ישוביות עמדו על סדר היום. ושוב קמו מבין חברי הועד הפועל כמה מערערים, שהתנגדו למתן ההלוואה מכספי הקרן הקיימת לצרכי הישוב העירוני.

אפשר לומר בביטחה, שתודות לעקשנותו המתמדת נחתמה בקלן, במארס 1908, בחתימת הד“ר מ. בודנהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. לבונטין בשם בנק אפ”ק – האמנה הראשונה בדבר ההלוואה לחברת “אחוזת־בית” ביפו.

מאז התקרב הד“ר א. רופין יותר ויותר לעניני אחוזת־בית. באספה הכללית מכ”ז אדר תרס“ט נבחר ועד חדש בן שבעה חברים, ואחד מהם היה הד”ר א. רופין, אשר חיבר לראשונה את תקנות חוקי הבנין של החברה “אחוזת־בית” ביפו.

התקנות, שנוסחו על־ידי הד“ר רופין, הכילו כמה עשרות סעיפים ראשיים וסעיפי־משנה, ובאסיפות הכלליות דנו והתווכחו על כל סעיף וסעיף, הכניסו בהם שנויים ומלואים, אבל ברובם הגדול נתקבלו ושימשו בשנים הראשונות יסוד עיקרי להנהלת אחוזת־בית ויורשתה תל־אביב. ורק בראשית שנת תרע”א הכניס מרדכי בן הלל הכהן כמה תקונים בתקנון הראשון של הד“ר א. רופין, ובכסלו תרע”ה אושרו על־ידי האסיפה הכללית.

לפני התחלת בנין הבתים הראשונים, קבע בנק אפ“ק ועדה מיוחדת לסדור עניני ההלוואה לחברי אחוזת־בית. חברי הועדה היו: מ. דיזגגוף, ד”ר ח. חיסין, מרדכי בן הלל הכהן, שמעון רוקח וד“ר א. רופין ז”ל (כל חברי הועדה הלכו כבר לעולמם).

לאחר שנה נוסדה ביפו קבוצה שניה “נחלת בנימין” לשם בנין עוד שכונה עירונית כדוגמת אחוזת־בית, וגם היא התחבטה הרבה בשאלת השגת הלוואה לבנין הבתים וללא כל תוצאות חיוביות.

ולאחר שחברי אחוזת־בית גמרו את בנין ששים הבתים הראשונים, פנתה גם “נחלת־בנימין” לד"ר א. רופין, ראש המשרד הארצישראלי ובא־כוחה של הקרן הקיימת בארץ.

והרי קטע ממכתבה של נחלת־בנימין שנשלח לד"ר א. רופין ב־18 בנובמבר 1909:

“בית קטן מיוחד לאיש ואיש – זהו האושר, אשר אליו נושאים נפשם חברי נחלת־בנימין, ואנחנו פונים אליך, דוקטור נכבד, ומבקשים בשם “נחלת־בנימין” בת ארבעים חברים, בעלי־מלאכה וסוחרים זעירים, האומרת גם היא לבנות שכונה מודרנית בשביל חבריה כדוגמת אחוזת־בית. הקרן הקיימת תמצא לנכון לפסוק לה הלוואה מן הכספים שישולמו על־ידי אחוזת־בית”.

בישיבת ההנהלה של הקרן הקיימת בקלן שנתקיימה ב־11 באפריל 1910 נדחתה הצעת הד“ר א. רופין, ורק לאחר משא ומתן ממושך שארך שנה תמימה, הוחלט ב־25 באפריל 1911 לקבל את הצעת הד”ר א. רופין, וההלוואה אושרה לפי התנאים שניתנו לאחוזת־בית. ההבדל היה בזה, שחברי אחוזת־בית קבלו 4200 פראנק וחברי נחלת־בנימין קבלו 3200 פראנק כל אחד ואחד.

יש להניח בודאות, שרק דרישתו הנמרצת של ד"ר רופין עזרה לנחלת־בנימין להשיג את הלוואתה.

עם גמר סיפוחה של נחלת־בנימין (הרחוב הראשי החל מקרן רחוב אחד־העם ונסתיים בקרן רחוב גרוזנברג) בסיון תרע"א, עלתה על הפרק שאלת הרחבת גבולותיה של תל.אביב לצד מערב – שפת הים.

באסיפה הכללית מיום כ“ט סיון תרע”א הרצה היו"ר מ. דיזנגוף על הערך הרב של אדמת “מחלול” (אדמה ממשלתית) שעל גבול תל־אביב. על האדמה הזאת עוברים חלקי הרחובות מוהיליבר, קלישר, יעבץ ובנויות גם השכונות ברנר ומחנה־ברנר.

ושוב פנה דיזנגוף לד“ר א. רופין בטבת תרע”ב, ובמכתב אחד כתב לו בין השאר: “בנוגע לתנאי ההלוואה יכולים לשמש לדוגמה התנאים שנחתמו בין אחוזת־בית ונחלת־בנימין עם האפ”ק“. הכל ידעו, שגודל ההלוואה תלוי בידי הד”ר א. רופין, אשר דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. הוא עבד בלי ליאות, עד שהצליח לרכוש בשנת 1912 יותר ממאתים אלף אמה באדמת אמין נאסיף. דרך אדמה זו עובר חלק של רחוב אלנבי מקרן רחוב פינסקר עד קרן רציף סמואל. ראוי לציין, שיהושע חנקין היה הרוח החיה ברכישת הקרקעות על־ידי חברת “הכשרת הישוב” ומנהלה הד“ר רופין. בשנת 1913 קנתה חברת הכשרת הישוב עוד ששים אלף אמה. דרך אדמה זו עובר חלק הרחוב אליעזר בן־יהודה. באותו פרק־זמן רכשה החברה עוד מאה ועשרה אלפים אמה “כרם בידראני”. על האדמה הזאת הוקמו הבנינים העירוניים שברחוב בלפור: בית־החולים העירוני, בית הבריאות שטראוס, בית־הספר העירוני בלפור וכן נטוע על אדמה זו “גן מאיר” ברחוב המלך ג’ורג'. כל הקרקעות הללו נמכרו בחלקן לועד תל־אביב, לאגודת “מאה שערים” ביפו ולאגודת “נחלת יצחק” ביפו ולאנשים פרטיים בפנים הארץ ובחו”ל.

שנה־שנה היה הד“ר רופין רוכש חלקים־חלקים שגבלו באדמות תל־אביב. בשנת 1914 קנה 90,000 אמה לצד מערב. על האדמה הזאת הוקם בשנת 1920–1921 בית־החרושת הראשון של לבני “סיליקט”. באותה שנה קנה עוד 385,000 אמה לצד צפון “כרם מטרי”. על חלק מן האדמה הזאת נבנתה שכונת תל־נורדוי. דומני, שכמעט בכל הקניות אשר הוצאו אל הפועל בשנים שלפני המלחמה הקודמת היה לד”ר רופין חלק גדול.

כאן יש להזכיר שאשתו הראשונה, שולמית רופין ז"ל, יסדה בנובמבר 1910 את בית־הספר הראשון למוסיקה בארץ־ישראל, שנקרא לאחר מותה על שמה “שולמית”. בימים ההם היה בית־ספר ראשון למוסיקה מפעל חלוצי גדול. הנסיון הצליח ותושבי תל־אביב ידעו להעריך את המפעל התרבותי והאמנותי הזה, שמילא תפקיד חשוב מאד בחינוכם של ילדי הקריה הצעירה. מוסד זה היה מרכז ראשון ויחידי במשך שנים רבות בתל־אביב לחינוך מוסיקאלי בארץ־ישראל, כשם שהגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב היתה בית־הספר התיכוני העברי הראשון בארץ.

בתולדות תל־אביב יזכר איפוא בית הד"ר א. רופין, אשר מתוכו יצאו גם מפעלי התישבות וגם מפעל חינוכי רב־ערך.