מגדולי הארץ היה מאיר אריסון. נולד בזכרון־יעקב בכסלו תרמ"ד (דצמבר 1884) לאביו משה אריסון, מן האכרים הוותיקים במושבה זו.

הסב, מתתיהו תמשיס, זכה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב עם קבוצת הראשונים, אשר הניחו את אבן־הפנה ליסוד זכרון־יעקב. הסב מתתיהו תמשיס היה אדם בעל צורה יפה, מחונן בשכל ישר והגיון בריא, נואם רב־כשרון, ועמד בראש המושבה כמה שנים.

רבות סבלו הראשונים עד אשר הצליחו להפוך את הישימון לישוב חי, פורה ומפרה. שלשלת ארוכה של נסיונות, חפושי דרכים והתאבקות ממושכת עם הטבע, החי, הדומם והצומח, ליווּ את המתישבים הראשונים והם יצאו כמנצחים.

והילד מאיר אריסון ינק את האהבה למולדת ואת הקשר הנפשי לטבע בבית הוריו, אשר הכו שרשים עמוקים על פסגת ההר, המתבלטת בתוך שרשרת הרי שומרון והרי הכרמל. בילדותו למד בבית־ספר של המושבה, ולאחר גמרו, עבד שנים אחדות במשק הוריו, ובשנת תרע"ב הלך לקושטא, שם גמר בית־ספר גבוה למסחר, ואחר חזר למושבתו זכרון־יעקב.

אותה שנה (1914) פרצה מלחמת־העמים, וגם תורכיה התכוננה להצטרף לבעלות־בריתה גרמניה, אוסטריה־הונגריה ובולגריה. הישוב העברי בארץ־ישראל – רובו היה מנתיני ממשלות זרות, בעיקר נתיני רוסיה, שנלחמה לצד ממשלות “ההסכמה”.

בין קבוצת הצעירים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, ומבוגרי בית־המדרש למורים בירושלים – שנכנסו לבית הספר הצבאי בקושטא, היה גם מאיר אריסון. בגמרו את בית־הספר לקצינים, נתעלה לדרגת “ליוטננט” בצבא התורכי, ושרת בצבא זה כארבע שנים, אבל לא שכח לשרת את עמו ואת מולדתו.

במיוחד יש לציין את השירות היפה, אשר הגיש ליהודי יפו ותל־אביב בקיץ תרע“ז בתקופת הגירוש הכללי. ימים קשים ורעים עברו אז על אלפי המגורשים, אשר התגלגלו בתנאים איומים במושבות יהודה, שומרון והגליל. ד”ר א. רופין הוגלה על־ידי מפקד צבאות תורכיה ג’מאל פחה, לקושטא, ובעזרת ציר ארצות־הברית של אז, הנרי מורגנטוי, יצר קשרים עם אמריקה ועם הארצות הנייטראליות של אז, כגון: שבדיה, נורבגיה, דנמרק, שווייץ, ספרד ופורטוגאל. מאיר דיזנגוף (ה“ריש גלותא”) עבר ממושבה למושבה, ביקר במחנות המגורשים מיפו ומתל־אביב, והיה מספק להם חטה, קמח, שמן, ויתר המיצרכים החיוניים וגם כסף. המצוקה היתה גדולה מאד, ונוסף על כך סבלו אז מן היחס החשדני של פקידי הרשות התורכית, הצבאית והאזרחית.

המנוח מ. דיזנגוף מספר בספרו (“עם תל־אביב בגולה”, תרצ"א): “עזבתי את חיפה ובאתי לזכרון־יעקב, שם נפגשתי עם מר מ. אריסון, ששימש קצין בצבא התורכי, ובאמרי לו כי אץ אני לדמשק – עזרני, ויצאתי בלי שהיות מזכרון לדרכי בו בלילה, והנה כשעתים לאחר צאתי – באו חיילים לזכרון־יעקב, לאסרני מטעם הקימאקאם בחיפה (נציב המחוז) בתור ידידו של יוסף לישנסקי”.

בקיץ תרע"ז (1917) חפשו השלטונות עקבות מרגלים במושבות ישראל, ובפרט את יוסף לישנסקי, שהשתייך לקבוצת “נילי” שבראשה עמדו אהרון ושרה אהרונסון. מר אריה סמסונוב מספר בספרו (“זכרון יעקב”, תש"ב) “המושבה, ברצותה להקל מעליה את הגזירות, על־ידי מתן “בקשיש” ראוי למירלאי (פקיד ממשלתי), הוא שׂר הטבחים והעינויים במושבה, נתקלה בקושי שלא פיללו, לא היה מי שימצא עוז בנפשו, להכנס אל המירלאי, ולכבדו במתן “מיד אל יד”… והנה נזדמן למושבה מאיר אריסון, ואנשי המושבה שמחו לקראתו והטילו את השליחות עליו. הוא מצא עוז בנפשו, ונכנס אל המירלאי, ואחרי שיחה קצרה יצא מן החדר, בהשאירו על השלחן חמשים לירות זהב… אנשי המושבה מעידים, כי אחרי “בקור” זה של מאיר אריסון, הונח קצת למושבה והרבה מן הגזירות הומתקו; הפקודות נעשו יותר מתונות”…

זכורים לי ימות הקיץ תרע“ז, כשמורי הגימנסיה “הרצליה”, שגורשו יחד עם כל התושבים מתל־אביב, התגוררו בחורשת שפיה, באהלים ובבתי־אבן הרוסים וחרבים למחצה. כמה מן המורים והתלמידים היו פזורים בזכרון־יעקב, בת־שלמה ומרח. כולנו היינו מנותקים ממוסדותינו (בנק אפ"ק, המשרד הארצישראלי, ועד תל־אביב, ועד הקהלה ביפו וכו') וממ. דיזנגוף, נתונים היינו במצוקה נוראה, אובדי עצות. ובאחד מימי קיץ תרע”ז הופיע לפתע־פתאם על גבעת שפיה קצין צבאי תורכי. מורי הגימנסיה ותלמידיה מן המחלקות העליונות נחפזו להסתתר לבל יראה אותם הקצין הצבאי, מחשש עינא בישא. וכותב הטורים האלה היה מוכן לפורענות בלתי־צפויה, ומתוך שלא שלט בשפה התורכית, הבהיל את מוכתר המושבה יוסף זימנבודה ששימש מתורגמן. בינתים התקרב למעוני הקצין האלמוני, ומבוכתי היתה רבה. לתמהוני פנה אלי האורח הבלתי־צפוי בעברית צחה, שאל לשמי ופרש גם את שמו – מאיר אריסון, ומסר לי דרישת־שלום חיה ממאיר דיזנגוף, שהיה אז בדמשק. אגב שיחה, סח לי הדובר, שדיזנגוף יודע את סבלנו ובקרוב ימציא לנו סכום־כסף הגון לכלכלת המורים והתלמידים. מאז נוצר קשר חי בינינו, בין ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, אשר דאג לקיומנו ולקיום כל גולי יפו ותל־אביב עד גמר המלחמה.

עם סיום המלחמה, בנובמבר 1918, השתחרר מ. אריסון משירותו בצבא, ונכנס למסלול החיים האזרחיים. מיד נפגש עם מ. דיזנגוף והוזמן על ידו לעמוד בראש המשרד לעמילות, ליצוא ויבוא, לביטוח ועוד. “משרד דיזנגוף” היה אחד המשרדים הראשונים בימי שלטון התורכים, שנפתח לראשונה בתרס"ה (1905) ביפו. המשרד סודר בצורה אירופית, שימש חלוץ להתפתחות המסחרית של הארץ, וסייע הרבה ליצירת קשרי מסחר בין ארץ־ישראל ויתר מרכזי המסחר והתעשיה של הארצות המפותחות.

במרוצת הזמן נעשה מאיר אריסון שותף למשרד “מאיר דיזנגוף ושותפיו”, אשר רכש לו אמון וחבה בכל חוגי הצבור הרחב על־ידי עבודתו היפה והיעילה. אריסון שלט בלשונות עברית, צרפתית, אנגלית, תורכית וערבית, ותודות לכך וליתר סגולותיו חדר יפה לעולם המסחר והתעשיה הן בארץ והן בחו"ל.

מאיר אריסון לא נצטמצם בעבודתו במשרד “מ. דיזנגוף ושות' " בלבד, אלא השתתף באופן פעיל בעסקנות בכמה מפעלים כלכליים ותרבותיים. שנים רבות היה יו”ר אגודת העמילים, חבר פעיל בועד לשכת־המסחר בתל־אביב, חבר ועד סוכני האניות, חבר הקורטוריון של מוזיאון תל־אביב מיסודו של דיזנגוף, חבר הועדה המשותפת של הממשלה והעיריה לערעורים במקרים של החרמת דירות, חבר מועדון “רוטארי”, נשיא לשכת הבונים החפשים “חירם” ועוד.

נפגשתי עמו בכמה עבודות צבוריות, והכרתי מקרוב את ערנותו ואת התענינותו במפעלי הצבור.

כארבע־עשרה שנה ויותר היה חבר בלשכת הבונים החפשים “חירם” במזרח תל־אביב, ועד יומו האחרון הקדיש חלק מזמנו וממרצו לבנאות החפשית. בראשית 1945 נבחר כנשיא הלשכה.

בפגישתנו ימים מספר קודם פטירתו שוחחנו על ענינים צבוריים שונים, ולא עלה כלל על דעתי אז שימיו ספורים. היה רענן, ער וחי, מלא מרץ ויזמה, ולא היו כל סימנים של חולשה גופנית.

מותו בלא־עת בכ“א כסלו תש”ו (26.11.1945) עשה רושם מדהים על כל ידידיו ומכריו, שהיו רגילים לראותו תמיד כאיש בריא ושלם בגופו וברוחו, מלא חיים תוססים.

שמו הטוב ישאר חרות עמוק בלבות כל אלה, שהכירו את עבודתו הכנה והמסורה לטובת מפעלי החברה והצבור ולטובת הבנאות החפשית.