מגדולי הארץ היה מאיר אריסון. נולד בזכרון־יעקב בכסלו תרמ"ד (דצמבר 1884) לאביו משה אריסון, מן האכרים הוותיקים במושבה זו.

הסב, מתתיהו תמשיס, זכה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב עם קבוצת הראשונים, אשר הניחו את אבן־הפנה ליסוד זכרון־יעקב. הסב מתתיהו תמשיס היה אדם בעל צורה יפה, מחונן בשכל ישר והגיון בריא, נואם רב־כשרון, ועמד בראש המושבה כמה שנים.

רבות סבלו הראשונים עד אשר הצליחו להפוך את הישימון לישוב חי, פורה ומפרה. שלשלת ארוכה של נסיונות, חפושי דרכים והתאבקות ממושכת עם הטבע, החי, הדומם והצומח, ליווּ את המתישבים הראשונים והם יצאו כמנצחים.

והילד מאיר אריסון ינק את האהבה למולדת ואת הקשר הנפשי לטבע בבית הוריו, אשר הכו שרשים עמוקים על פסגת ההר, המתבלטת בתוך שרשרת הרי שומרון והרי הכרמל. בילדותו למד בבית־ספר של המושבה, ולאחר גמרו, עבד שנים אחדות במשק הוריו, ובשנת תרע"ב הלך לקושטא, שם גמר בית־ספר גבוה למסחר, ואחר חזר למושבתו זכרון־יעקב.

אותה שנה (1914) פרצה מלחמת־העמים, וגם תורכיה התכוננה להצטרף לבעלות־בריתה גרמניה, אוסטריה־הונגריה ובולגריה. הישוב העברי בארץ־ישראל – רובו היה מנתיני ממשלות זרות, בעיקר נתיני רוסיה, שנלחמה לצד ממשלות “ההסכמה”.

בין קבוצת הצעירים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, ומבוגרי בית־המדרש למורים בירושלים – שנכנסו לבית הספר הצבאי בקושטא, היה גם מאיר אריסון. בגמרו את בית־הספר לקצינים, נתעלה לדרגת “ליוטננט” בצבא התורכי, ושרת בצבא זה כארבע שנים, אבל לא שכח לשרת את עמו ואת מולדתו.

במיוחד יש לציין את השירות היפה, אשר הגיש ליהודי יפו ותל־אביב בקיץ תרע“ז בתקופת הגירוש הכללי. ימים קשים ורעים עברו אז על אלפי המגורשים, אשר התגלגלו בתנאים איומים במושבות יהודה, שומרון והגליל. ד”ר א. רופין הוגלה על־ידי מפקד צבאות תורכיה ג’מאל פחה, לקושטא, ובעזרת ציר ארצות־הברית של אז, הנרי מורגנטוי, יצר קשרים עם אמריקה ועם הארצות הנייטראליות של אז, כגון: שבדיה, נורבגיה, דנמרק, שווייץ, ספרד ופורטוגאל. מאיר דיזנגוף (ה“ריש גלותא”) עבר ממושבה למושבה, ביקר במחנות המגורשים מיפו ומתל־אביב, והיה מספק להם חטה, קמח, שמן, ויתר המיצרכים החיוניים וגם כסף. המצוקה היתה גדולה מאד, ונוסף על כך סבלו אז מן היחס החשדני של פקידי הרשות התורכית, הצבאית והאזרחית.

המנוח מ. דיזנגוף מספר בספרו (“עם תל־אביב בגולה”, תרצ"א): “עזבתי את חיפה ובאתי לזכרון־יעקב, שם נפגשתי עם מר מ. אריסון, ששימש קצין בצבא התורכי, ובאמרי לו כי אץ אני לדמשק – עזרני, ויצאתי בלי שהיות מזכרון לדרכי בו בלילה, והנה כשעתים לאחר צאתי – באו חיילים לזכרון־יעקב, לאסרני מטעם הקימאקאם בחיפה (נציב המחוז) בתור ידידו של יוסף לישנסקי”.

בקיץ תרע"ז (1917) חפשו השלטונות עקבות מרגלים במושבות ישראל, ובפרט את יוסף לישנסקי, שהשתייך לקבוצת “נילי” שבראשה עמדו אהרון ושרה אהרונסון. מר אריה סמסונוב מספר בספרו (“זכרון יעקב”, תש"ב) “המושבה, ברצותה להקל מעליה את הגזירות, על־ידי מתן “בקשיש” ראוי למירלאי (פקיד ממשלתי), הוא שׂר הטבחים והעינויים במושבה, נתקלה בקושי שלא פיללו, לא היה מי שימצא עוז בנפשו, להכנס אל המירלאי, ולכבדו במתן “מיד אל יד”… והנה נזדמן למושבה מאיר אריסון, ואנשי המושבה שמחו לקראתו והטילו את השליחות עליו. הוא מצא עוז בנפשו, ונכנס אל המירלאי, ואחרי שיחה קצרה יצא מן החדר, בהשאירו על השלחן חמשים לירות זהב… אנשי המושבה מעידים, כי אחרי “בקור” זה של מאיר אריסון, הונח קצת למושבה והרבה מן הגזירות הומתקו; הפקודות נעשו יותר מתונות”…

זכורים לי ימות הקיץ תרע“ז, כשמורי הגימנסיה “הרצליה”, שגורשו יחד עם כל התושבים מתל־אביב, התגוררו בחורשת שפיה, באהלים ובבתי־אבן הרוסים וחרבים למחצה. כמה מן המורים והתלמידים היו פזורים בזכרון־יעקב, בת־שלמה ומרח. כולנו היינו מנותקים ממוסדותינו (בנק אפ"ק, המשרד הארצישראלי, ועד תל־אביב, ועד הקהלה ביפו וכו') וממ. דיזנגוף, נתונים היינו במצוקה נוראה, אובדי עצות. ובאחד מימי קיץ תרע”ז הופיע לפתע־פתאם על גבעת שפיה קצין צבאי תורכי. מורי הגימנסיה ותלמידיה מן המחלקות העליונות נחפזו להסתתר לבל יראה אותם הקצין הצבאי, מחשש עינא בישא. וכותב הטורים האלה היה מוכן לפורענות בלתי־צפויה, ומתוך שלא שלט בשפה התורכית, הבהיל את מוכתר המושבה יוסף זימנבודה ששימש מתורגמן. בינתים התקרב למעוני הקצין האלמוני, ומבוכתי היתה רבה. לתמהוני פנה אלי האורח הבלתי־צפוי בעברית צחה, שאל לשמי ופרש גם את שמו – מאיר אריסון, ומסר לי דרישת־שלום חיה ממאיר דיזנגוף, שהיה אז בדמשק. אגב שיחה, סח לי הדובר, שדיזנגוף יודע את סבלנו ובקרוב ימציא לנו סכום־כסף הגון לכלכלת המורים והתלמידים. מאז נוצר קשר חי בינינו, בין ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, אשר דאג לקיומנו ולקיום כל גולי יפו ותל־אביב עד גמר המלחמה.

עם סיום המלחמה, בנובמבר 1918, השתחרר מ. אריסון משירותו בצבא, ונכנס למסלול החיים האזרחיים. מיד נפגש עם מ. דיזנגוף והוזמן על ידו לעמוד בראש המשרד לעמילות, ליצוא ויבוא, לביטוח ועוד. “משרד דיזנגוף” היה אחד המשרדים הראשונים בימי שלטון התורכים, שנפתח לראשונה בתרס"ה (1905) ביפו. המשרד סודר בצורה אירופית, שימש חלוץ להתפתחות המסחרית של הארץ, וסייע הרבה ליצירת קשרי מסחר בין ארץ־ישראל ויתר מרכזי המסחר והתעשיה של הארצות המפותחות.

במרוצת הזמן נעשה מאיר אריסון שותף למשרד “מאיר דיזנגוף ושותפיו”, אשר רכש לו אמון וחבה בכל חוגי הצבור הרחב על־ידי עבודתו היפה והיעילה. אריסון שלט בלשונות עברית, צרפתית, אנגלית, תורכית וערבית, ותודות לכך וליתר סגולותיו חדר יפה לעולם המסחר והתעשיה הן בארץ והן בחו"ל.

מאיר אריסון לא נצטמצם בעבודתו במשרד “מ. דיזנגוף ושות' " בלבד, אלא השתתף באופן פעיל בעסקנות בכמה מפעלים כלכליים ותרבותיים. שנים רבות היה יו”ר אגודת העמילים, חבר פעיל בועד לשכת־המסחר בתל־אביב, חבר ועד סוכני האניות, חבר הקורטוריון של מוזיאון תל־אביב מיסודו של דיזנגוף, חבר הועדה המשותפת של הממשלה והעיריה לערעורים במקרים של החרמת דירות, חבר מועדון “רוטארי”, נשיא לשכת הבונים החפשים “חירם” ועוד.

נפגשתי עמו בכמה עבודות צבוריות, והכרתי מקרוב את ערנותו ואת התענינותו במפעלי הצבור.

כארבע־עשרה שנה ויותר היה חבר בלשכת הבונים החפשים “חירם” במזרח תל־אביב, ועד יומו האחרון הקדיש חלק מזמנו וממרצו לבנאות החפשית. בראשית 1945 נבחר כנשיא הלשכה.

בפגישתנו ימים מספר קודם פטירתו שוחחנו על ענינים צבוריים שונים, ולא עלה כלל על דעתי אז שימיו ספורים. היה רענן, ער וחי, מלא מרץ ויזמה, ולא היו כל סימנים של חולשה גופנית.

מותו בלא־עת בכ“א כסלו תש”ו (26.11.1945) עשה רושם מדהים על כל ידידיו ומכריו, שהיו רגילים לראותו תמיד כאיש בריא ושלם בגופו וברוחו, מלא חיים תוססים.

שמו הטוב ישאר חרות עמוק בלבות כל אלה, שהכירו את עבודתו הכנה והמסורה לטובת מפעלי החברה והצבור ולטובת הבנאות החפשית.

א

נולד באדריאנופול (תורכיה האירופית) בי“ג ניסן תר”ן (1890) לאביו הרב יוסף בנימין ולאמו דונה, ממשפחת רבני אדריאנופול (מחבר הספרים “מטה שמעון” ו“מאמר מרדכי”). למד בגן־ילדים יווני, בתלמוד־תורה, בבית־הספר של “אליאנס” (כי"ח), גמר בית־ספר תיכוני איטלקי, למד באוניברסיטאות בציריך ובוונציה, ושם הוכתר (בשנת 1913) בתואר “דוקטור למשפטים, לכלכלה ולסטאטיסטיקה”. באותה שנה נשלח מטעם האוניברסיטה הנ"ל לקורס בינלאומי למדעי המסחר בבודאפשט. חזר לתורכיה והיה כשבע שנים פרופיסור בבית־הספר הגבוה למסחר ולכלכלה, ובשעורים הגבוהים לנשים למדעי המסחר והכלכלה באיסטנמבול, חיבר ספרי־לימוד למקצועות אלה בצרפתית ובתורכית. בזמן מלחמת העולם הראשונה נסע בשליחות המיניסטריון להשכלה לשווייץ ולגרמניה, לשם לימוד סדרי בתי־הספר הגבוהים למסחר והספריות הצבוריות. בשנת 1918 הרצה מטעם המיניסטריון לכספים לפני חוג בנקאים בדבר ההלוואה הלאומית התורכית הראשונה, יסד וניהל קואופרטיב צרכני באיסטנמבול, השתתף שם מיד אחר המלחמה ביסוד האגודה הציונית “שיבת ציון”.

בשנת 1931 עבר לאיטליה, התישב במילאנו ועסק בהנהלת בנק, השתתף במפעלים כלכליים של המיניסטר לוּאיג’י לוצאטו, המשיך בפעולה הצבורית כנשיא וחבר הועד הפועל בקהילת יהודי המזרח במילאנו. חבר הועד הפועל הציוני שם. השתמש בקשריו עם ראשי הצבור והמדיניות באיטליה לתעמולה למען עם ישראל וארצו, השתתף באופן פעיל בעבודה הציונית באיטליה, ונרשם בספר הזהב של הקהק"ל בשנת 1928 על־ידי עדת יהודי המזרח במילאנו. נסע בארצות הים התיכון (וביקר אז גם בארץ־ישראל) לטובת בית־המדרש לרבנים שנוסד ברודוס.

בט“ו בשבט תרצ”א עלה הד“ר בכר לארץ עם בני ביתו, על מנת להשתקע. מתחילה היה מנהל “באנקו די רומא” בירושלים, לאחר כך יסד וניהל כשנתים את הסניף “באנקו די רומא בתל־אביב. סידר הלוואות לקרן הקיימת ולסוכנות היהודית, ניהל במשך שנה את חברת “פרדס”, וביקר בשליחותה ברומניה ובארצות אחרות. ניהל חברת ביטוח איטלקית וצרפתית, ואחר כך בעל משרד לעניני ביטוח ופינאנסים ומרצה בבית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. השתתף ביסוד לשכת המסחר ארץ־ישראל–איטליה בירושלים וארץ־ישראל–רומניה בתל־אביב, חבר לשכת המסחר יפו־תל־אביב, חבר “רוטארי קלוב”. יצג את התאחדות בעלי התעשיה בתערוכת בארי, ונאם ביום פתיחתה, במעמד בית המלוכה, על התפתחות ארץ־ישראל העברית, וביקר בשליחות ההתאחדות ברומניה בשנת 1939, בקשר למשא־ומתן על חוזה מסחרי בין שתי הארצות. היה סגן יו”ר הסינדיקאט של חברות הביטוח בארץ, סגן יו”ר בחוג חובבי התרבות העברית והאיטלקית בתל־אביב. שימש כמתרגם ומקשר בין הרבנות הראשית והמוסדות ובין יורש־העצר האיטלקי בעת ביקורו בארץ. ממלא תפקידים במועצה הדתית של תל־אביב כסגן יו“ר, גזבר ויו”ר הועדה המנהלת. חבר ועד “אוהל שם”, סגן יו"ר התאחדות הספרדים, נשיא מועצת ארגון עולי תורכיה, מיסד וחבר פעיל בחברות ובאגודות והסתדרויות שונות, יהודיות וכלליות, בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. נסע בשליחות הרבנות הראשית למצרים ולסוריה.

ב

ומפעולותיו הכלליות של הד"ר יקיר בכר – לפעולותיו כחבר פעיל של מיסדר “בני ברית”.

בגיל עשרים וחמש, הצטרף בכר ללשכת “בני ברית” מס' 678 בקושטא. ומאז ועד היום הוא מסור ונאמן למיסדר הזה, מתחילה בארצות הגולה, ואחר כך בארץ.

כנשיא ותיק ורב־נסיון, הכניס ד"ר בכר כמה שפורים נאים במנהגי המיסדר. הוא הבין גם כיצד ליצור קשרי אחוה, רעוּת וידידות בין אחי הלשכות שבתל־אביב ובערים אחרות שבארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. התורה והמעשה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, והאמרות היפות נשתלבו אצלו בפעולות ובמעשים טובים.

בפברואר 1919 שימש ד"ר יקיר בכר מזכיר לשכת “בני ברית” בקושטא, ובתפקידו זה נתקבל לראיון אצל הקרדינאל גאספרי מזכיר המדינה של הוותיקאן ושוחח אתו על הבעיות היהודיות בעולם, וכן נתקבל לראיון אצל האפיפיור (בשיחה זו הודה בכר לאפיפיור על מעשי החסד שעשה בא־כחו בקושטא, מונסיניור דולצ’יי ליהודי קושטא בימי חירום, והאפיפיור הודה ל“בני ברית” על העזרה שהושיט המיסדר ליתומים הארמנים).

אגב: בין חברי לשכת “בני־ברית” בקושטא (שמנתה 200 מחשובי היהדות בקושטא) נמנו גם שני צירים של ארצות־הברית: הנרי מורגנטוי והשופט וולקוס. בשנת 1924 עלה ד“ר בכר לדרגת מזכיר הלשכה הגדולה מס' 11 בקושטא. לשכת “בני־ברית” בארצות המזרח ונשלח כנציגה לשם יסוד לשכות חדשות בארצות הבאלקאן ובים התיכון כגון: יוגוסלביה, בולגריה, תורכיה, יוון, רודוס, לבנון, סוריה, ארץ־ישראל ומצרים. היה גם ממייסדי הלשכות של “בני־ברית” בפורט־סעיד, דמשק וחלב, וכמה לשכות “בנות ברית” בארצות הנ”ל.

ג

אחד מן הותיקים ביותר במיסדר “בני ברית” הוא הד“ר יקיר בכר. הרבה מזמנו, ממרצו ומכושר־פעולתו הקדיש ד”ר יקיר בכר עשרות שנים להפצת הרעיון של מיסדר “בני־ברית” באירופה, אסיה ואפריקה. הוא גם השתתף כנציג הלשכה הגדולה מס' 11 בכנוס המיסדר באטלנטיק־סיטי – באפריל 1925.

בכר ביקר בלשכות בני־ברית בוואשינגטון, בשיקאגו, בפילדלפיה, בניו־יורק ועוד, והתבונן בכל מקום לנעשה בלשכות המיסדר המסועף הזה, המאחד חוגים רחבים של פזורי ישראל בתפוצות.

בשנת 1924 נשלח כציר הלשכה הגדולה של קושטא לירושלים, לשם בירור הבעיות הנוגעות ללשכה הגדולה בארץ־ישראל. בבקורו אז נפגש יקיר בכר עם הנשיא של לשכת המרכז בארץ־ישראל, דוד ילין, והם קשרו קשרי ידידות ואחווה.

בועידה העולמית של בני־ברית" בשנת 1925 באטלנטיק־סיטי, ייצג ד"ר בכר 26 לשכות של ארצות המזרח, והכיר מקרוב את אדולף קראוז, הנשיא הגדול של המיסדר העולמי “בני ברית”, וכן הכיר את הסינאטור אלפרד כהן, שנבחר אחריו לנשיא הגדול, ועוד מראשי המיסדר בעולם.

בשובו מועידת אטלנטיק־סיטי נדבר עם הד“ר ליאו ביק, נשיא הלשכה הגדולה בגרמניה, על יסוד מוסד מרכזי של כל הלשכות בארצות אירופה והמזרח, דוגמת האיחוד של שבע הלשכות הגדולות בארצות־הברית, באמצעות מועצה מרכזית. בספטמבר 1925 נתכנסה ועידה למטרה זו בפראג – בה השתתף ד”ר בכר בשם הלשכה הגדולה של ארצות המזרח – ונתקבלו בה החלטות חשובות בעניני ארגון ושיתוף פעולה ברוח יוזמי הועידה.

בזמן שבתו בירושלים, הצטרף ללשכת בני־ברית “ירושלים” – הלשכה הראשונה בארץ (נוסדה בתרמ"ח – 1888) וקשר קשרי ידידות עם הנשיא הגדול דוד ילין. עם עברוֹ לתל־אביב, קשר קשרים עם נשיא לשכת “שער־ציון” מאיר דיזינגוף, והיה ממשחרי ביתו. בשנת 1938 נבחר הד"ר בכר לנשיא לשכת “שער־ציון”, ומילא גם כמה תפקידים בעבודת הלשכה הגדולה מס' 14 בירושלים. באותו פרק זמן שימש חבר הועד הפועל, בית־דין הכבוד והועדה לסדור חוקת טקס הקידושין.

ד"ר בכר היה ממייסדי הלשכה ברמת־גן.

במשך עשרות שנים “קידש” יקיר בכר כנשיא, כמה מאות אחים ואחיות בלשכות “בני־ברית” ו“בנות־ברית”, הוא היה מייסד לשכת “יהודה הלוי” בתמוז תש“ו בתל־אביב ושימש כנשיאה למעלה משלש שנים רצופות (1946–1949); מחבר תקנותיה ודגלה המיוחד. כן הנהיג בלשכה זו “הימנון” מיוחד – אחד משיריו של ר' יהודה הלוי: “יפה נוף משוש תבל, קריה למלך רב”… במנגינה של משה קורדובה. מיתר התקונים שהנהיג ד”ר בכר: “סידור קידושין” לקבוצות של מועמדים לחברי המיסדר והרצאה במעמד זה על תולדות חייהם של גדולי ישראל מראשוני המיסדר. ד“ר בכר פירסם גם כמה מאמרים עיוניים בעתוני המיסדר ובעתונות הכללית, בזמנים שונים הוציא לאור חוברות וקונטרסים על “בני ברית”: בשנת 1922, בפירנצה (איטליה) – באיטלקית, בשנת 1923 בקושטא – בצרפתית, בשנת 1947 – על המיסדר בקהיר, בצרפתית; וכן שורה של מאמרים פירסם ב”ידיעות בני ברית".

ד"ר יקיר בכר הוא אחד המומחים הגדולים, הבקי בקורותיו של מיסדר “בני־ברית” מראשיתו, וכן בכל הטקסים והמנהגים של המיסדר. אף הרצה על כך בסמינריונים מיוחדים. בכר שולט בלשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, תורכית, יוונית, ספרדית, איטלקית, לאדינו.

בדרכו כשליח־תעמלן להפצתו של רעיון “בני ברית” בארצות המזרח אירעו לו גם תקלות מסוימות בזמנים שונים ואחד מהם: רבני ארם־צובא חשבוהו ל“מיסיונר” והטילו עליו חרם, והיה נזקק להתערבותם של הרב הראשי בקושטא של אז, ר' יעקב מאיר, ושל הרב הראשי בברלין של אז, ד"ר ליאו ביק (שניהם אחים ב“בני ברית”), לצאת להגנתו.

מטבעו – בעל מזג טוב, דלתות ביתו פתוחות לרווחה. התענינות מיוחדת גילה במצבם של העולים החדשים מבולגריה, יוון, תורכיה ועוד. עם כולם הוא יודע לדבר בלשונם, וכן הוא מבין לרוחם ולרצונם ומושיט להם את עזרתו והדרכתו במיטב יכלתו.

הד"ר בכר הוא כיום אחד האישים החשובים ביותר במדינת ישראל המחודשת, המסוגל לגשר גשרים בין בני העדות ויוצאי הגלויות השונות, וללכדם לאומה אחת מאוחדת בשאיפותיה ושוחרת שלום ואחוה.

אבידה גדולה לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועת הבונים החפשים בארץ, אבדה עם מותו של יצחק ילין.

אדם יקר, בן תרבות, עסקן מסור ונאמן, אשר הקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור. בתרפ"ד פתח בית־מרקחת בתל־אביב, ומאז ועד יומו האחרון עסק במקצוע זה. נחשב בין הרוקחים הטובים והמומחים, ורכש לו שם נאה בחוגי הרופאים והרוקחים.

למעלה משתי עשרות שנים היינו רגילים להפגש אתו בעבודה מועילה ופוריה. תמיד ער, חי, תוסס, זריז, מסור לכל דבר טוב ומועיל, שוקד על התורה והעבודה ומקדיש את מיטב זמנו, מרצו וכשרונו לחברה ולצבור.

לא זקן ושבע־ימים היה, כי רק לשנת החמשים הגיע, ובעצם ימי עמידתו במערכה השיב רוחו למקור־מחצבתה.

נולד בתרנ"ז בירושלים, דור רביעי להורים מילידי הארץ. בילדותו נתיתם מאביו. למד בתלמוד־תורה ובישיבה בירושלים, עד הגיעו לגיל בר־מצוה.

בגיל 14 עבר לבירות, בירת הלבנון, ושם נתקבל כתלמיד בקולג' האמריקאי. כשרונותיו הטובים ושקדנותו עוררו תשומת־לב, והוא נחשב בין התלמידים המוכשרים והמתקדמים בלמודים. לאחר גמרו את תורת הרוקחות בהצטיינות, המשיך ללמוד כימיה והוסמך לרוקח כימאי אנאליטי. בנוסף על כך, השתלם יפה גם בלשון הצרפתית ונבחן בבחינת־גמר בקולג' הצרפתי בבירות. מלבד הלמודים השתתף באופן פעיל בהפצת התרבות העברית והרעיון הציוני בחוגי המתלמדים העבריים ואגודת הסטודנטים הציוניים. בגמר חוק־למודיו חזר הבירות לארץ, והחל לעסוק במקצוע הרוקחות.

בתרצ"ד נשא אשה מבנות ירושלים – את בת דודו למשפחת טרכטנברג. מאשת נעוריו זו נולדו לו ארבעה ילדים וילדה אחת.

בפברואר 1926 הצטרף יצחק ילין לתנועת הבונים החפשים, והיה חבר בלשכת “ברקאי”. במשך עשרים ושתים שנה ויותר עמד במערכת העבודה של מיסדר זה, מילא כמה תפקידים חשובים בועד הפקידים, ובשנת 1940 נבחר כנשיא הלשכה, שהיתה אז בחסות “המזרח הגדול” של צרפת, ו“ישב על כסא שלמה המלך” שנתים (1940־1941). בינואר 1942 עברה לשכת “ברקאי” לחסות הלשכה הלאומית הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל, וכיהן כנשיא לשכת “ברקאי” עוד שנתים (1942־1943).

יצחק ילין הכריע הרבה בהעברת העבודה של הלשכה מצרפתית לעברית, עוד בהיותה בחסות המזרח הגדול של צרפת. הוא עזר לנשיא שקדם לו, ד"ר חיים הררי, בתרגום הלכות הטקסים וספרי העבודה בכל שלש הדרגות מצרפתית לעברית. כן תירגם את “החובות הקדומים” ואת “חוקת אנדרסון” ואת החוקה של המזרח הגדול בצרפת. הוא גם יסד את ספרית “ברקאי” וקופת־אחים על שם חיים הררי. עם זה היה חבר המערכת של “הבונה החופשי” שעורכו היה ח. הררי, ופירסם בו הרבה מאמרים מקוריים ותרגומים, חיבר את התקנון הפנימי של הלשכה ועוד. גם בלשכה הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל מילא כמה תפקידים חשובים, היה חבר ועדת החוקה החדשה ומתרגמה לעברית, ובזמן האחרון שימש כהן גדול של הלשכה הגדולה. ילין הפיץ את ידיעת האמנות המלכותית ותורתה על־ידי שעורים בבנאות החפשית. בארבע שנות נשיאותו, עלתה לשכת “ברקאי” לרמה גבוהה של תרבות וידיעת הבנאות החפשית.

בשנות 1944־1946 היה עורך “הבונה החפשי”. מאמריו היו מלאים תוכן מעניין והצטיינו בסגנונם הספרותי. פירסם גם כמה שירים, שהעידו על נפש פיוטית ועל המית לב. ראוי להביא קטע אופייני מאחד ממאמריו (“המחקר במאסוניות”), המעיד על השקפתו והלך־רוחו על התנועה המאסונית: “מקור הבנאות החפשית הוא בנפש האדם. הכמיהה אל האין־סוף והשאיפה להשתכלל בשביל להיות ראוי להתקרב אליו. רק במובן זה היא עתיקה, עולמית וכללית. רק במובן זה ראשיתה מימי היות האדם על האדמה, מצויה היא בכל מקום שבו בני אדם מצויים, ותהיה כל זמן שלא יסופו בני אדם מעל האדמה. בזמנים שונים ובמקומות שונים לבשה כמיהה זו צורות שונות, שהתקיימו זו בצד זו ולאו דווקא זו מתוך זו. בזמן האחרון לבשה את הצורה, שאנחנו מכירים אותה בשם הבנאות החפשית. השם הוא רק מקרה. במקרה תלתה את עצמה באגודה מקצועית, שכבר היתה קיימת ולקחה את כליה לסמליה. היעלה על הדעת, שאלמלא לא היתה אגודה זו קיימת לא היתה לנו עכשיו בנאות חפשית?…” עשרות מאמרים פירסם בתוכן דומה.

בתרצ"ה נכנס כחבר ללשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב. אף במיסדר זה הראה ערנות גדולה ופעילות רבה. בשנת 1934 נבחר כנשיא הלשכה “שער ציון” ועמד בראשה שלש שנים. בשנותיו האחרונות היה חבר הועד הפועל של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל, והנשיא הגדול היה תמיד סומך את ידיו עליו בהחשיבו את פעולותיו. בשנים האחרונות עמד י. ילין בראש אגודת הרוקחים הארצית, והיה הרוח החיה בהסתדרות המקצועית. הכל העריצו את גישתו הכנה לעבודה ציבורית.

צנוע ועניו היה בכל הליכותיו, ועל רוב מאמריו לא היה חותם של שמו המפורש, כי אם בראשי תיבות: “י.י.” או בלא חתימה. שנים רבות נפגשתי אתו בישיבות ובאסיפות של הבונים החפשים, “בני ברית”, וכו'. ותמיד ראיתי לפני אדם רציני, חושב מחשבות, תלמיד חכם, עסקן חרוץ ורב־פעלים, ישר ונאמן, פקח ונבון אוהב עמו וארצו, חובב ספר ואיש־חברה.

ילין ידע לנאום יפה, גם ידע להביע בעט את הגות לבו ואת שאיפותיו האידיאליות, והכל בסגנונו המלוטש והספרותי. הוא היה גם “אמן הגימטריאות”, ובכל מסיבה היה גורם קורת רוח למסוביו. הצטיין באופיו הטוב, והיה מוכן תמיד להגיש את עזרתו ואת הדרכתו לכל מי שפנה אליו, ומשום כך נתחבב על מיודעיו ומכריו.

יום לפני ערב ראש־השנה תש"ט נפגשנו במסיבה החגיגית, שנערכה בתל־אביב לכבוד המזכיר הראשי בלשכת הגליל של מיסדר “בני־ברית” בניו־יורק – האח ביסגייר. ילין שישב ראש, נאם עברית ואחר כך אנגלית.

ביום הכפורים תש“ט התפלל בבית הכנסת של “מושב זקנים” שברחוב אלנבי, לאחר ימים ספורים השתתף בישיבת הרוקחים, ובעצם הוכוחים הותקף התקפת־לב ובמצב קשה הובא לביתו ולמשפחתו. הוא שכב על ערש דוי כחמשה ימים ובערב שבת – י”ט תשרי תש"ט (22.10.1948) יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

בלויתו לבית־העלמין בנחלת־יצחק נהרו אחרי מטתו רבים מחבריו ומוקיריו. תמיד נזכור את שירותו הגדול לבנאות החפשית ולכל שאיפותיו הנעלות.

במלאת שבעים וחמש שנה לב.כהן־בידרמן, מזקני תנועת הבונים החפשים, שעלה לארץ־ישראל בשנת 1936, חגגה בשנת 1945 לשכת מיפלמן־אומן בתל־אביב את יום־הולדתו ואף הוציאה לאור לכבודו חוברת בשם “הבנאות החפשית בגרמניה, בראי ההיסטוריה ותולדות התרבות”.

כהן־בידרמן הוא, דומני, היחידי בארץ, המשתייך לתנועה זו למעלה מיובל שנים. בגרמניה השתייך ללשכה גרמנית “הומאניסט”, שהיתה בשעתה לשכת הקיסר פרידריך צור בונדסטרואה. לשכה זו הצטרפה בשנת 1900 ללשכה העתיקה של האמבורג, שנוסדה בשנת 1737.

וראוי הוא אח ותיק זה של הבונים החפשים, שבתקופת־חייו האחרונה נמנה עם אזרחי תל־אביב, לספר את קורות חייו בקצרה:

ב. כהן־בידרמן נולד ב־ 17.10.1870 בעיר קניץ, פרוסיה המזרחית. נתחנך בגימנסיה בעלת מגמה הומאניסטית, ונוסף ללשון הגרמנית, לשון הלמודים, למד גם את הלשונות העתיקות: לאטינית, יוונית וכן צרפתית ואנגלית. אחר כך נתקבל כתלמיד באוניברסיטה שבברלין בהיותו בן 17 וחצי. בבית־הספר העליון למד משפטים, פילוסופיה, היסטוריה ודברי ימי התרבות. תחילה (בהיותו בן 24) נבחן בפאקולטה למשפטים, ואחר כך ביתר הלמודים. בסוף 1896 גמר את חוק־למודיו, והוכתר בתואר “ד”ר למשפטים".

מקום־מושבו הקבוע היה בברלין, וכעורך־דין עסק במשפטים אזרחיים, מסחריים וגם פליליים. בפרוץ מלחמת־העמים הראשונה גוייס לצבא, ובמשך ארבע שנים ויותר שרת בצבא הגרמני.

בשנת 1915 קיבל תואר “יוסטיץ־ראט” (יועץ משפטי), ונתפרסם כעורך־דין מומחה ורב־נסיון במקצועו. מספר לקוחותיו גדל והלך שנה לשנה, ורכש לו עמדה יפה בחוגים האינטלקטואליים ובחוגי הכלכלה.

כשהגיעו אליו ידיעות על הבנאות החפשית, השואפת להרים את הרמה הרוחנית והמוסרית של האנושות – החליט להצטרף לתנועה זו. ובשנת 1897 נתקדש בברלין בלשכה “הומאניסט”, שנוסדה בשנת 8190 על־ידי האח סטגסט, שהיה בימים ההם אחד המומחים הראשונים בחקלאות וריקטור של בית־ספר גבוה לחקלאות בברלין. הקיסר פרידריך היה בונה פעיל בשלש לשכות גדולות בפרוסיה, והאח סטגסט היה נשיאה הגדול של אחת הלשכות הגדולות ופעל הרבה לפיתוחה של הבנאות החפשית. לאות ידידות ואחוה עם הקיסר פרידריך, נתן הנשיא הגדול סטגסט את השם “הומאניסט” ללשכה החדשה שעל שם פרידריך צור בונדסטרואה.

ב. כהן־בידרמן היה פעיל מאד בלשכתו, עלה משלב אל שלב ומילא בה תפקידים ראשיים. שנים רבות היה קשור עם הלשכה, וכתגמול על מסירותו הנאמנה נבחר כל שנה לראש מועצת־הכבוד. בגלל טירדותיו המרובות והמסועפות במקצוע המשפטי לא היה לו פנאי לכהן כנשיא הלשכה.

בשנת 1922 נבחר כראש “הומאניסט”, ומילא בהצלחה רבה את תפקידו זה במשך שנתים. באפריל 1924 התפטר ממשרתו הגבוהה, בגלל נסיעותיו התדירות מברלין לערים אחרות. אך מתוך הערכת שרותו הגדול, בחרו בו ל“נשיא כבוד” של הלשכה “הומאניסט”.

וכאן ראוי לציין פרט מעניין: בשנת 1930 אמר פרופיסור רוסי, שנבחר כנואם “הומאניסט”, שלא יקבל את התפקיד כל זמן שהאח כהן־בידרמן לא יהיה נואם ראשון. מתוך רצון לשמור על הרמה התרבותית של הלשכה, הסכים האח כהן־בידרמן להטיל על עצמו את התפקיד של “נואם ראשון” בשנות 1930־1931.

מזמן לזמן היה מרצה על נושאים של הבנאות החפשית, על היסטוריה ודברי ימי התרבות. הרצאותיו היו תמיד מלאות ענין רב ותוכן מלבב, מסוגננות יפה, בלשון ספרותית ונמלצת ממדריגה ראשונה ומשכו קהל רב, אשר באו לשתות בצמא את דברי המרצה הנכבד והנואם המצוין.

עבודתו כעורך־דין ונוטריון גזלה ממנו את רוב זמנו, ומשום כך לא היתה לו אפשרות להקדיש הרבה זמן לכתיבת מאמרים רבים. לעתים נדירות היה אוחז בעט־סופרים ומפרסם מאמרים ב“פוסישה צייטונג” בשאלות משפטיות ודברי הימים. עתון ליבראלי זה עמד על רמה ספרותית גבוהה בברלין. מלבד זה פירסם בעתון הבונים החפשים של הלשכה הגדולה בהאמבורג מאמרים חשובים על הבנאות החפשית.

בשנת 1933 שותקה התנועה המאסונית בגרמניה תחת לחץ הנאצים, אשר הציקו ליהודים ולבונים החפשים כאחד, וכל הלשכות נסגרו לגמרי והאחים התפזרו.

אביו של כהן־בידרמן היה זמן רב חבר מועצת־העיר ויו"ר הקהילה העברית בקניץ (פרוסיה המזרחית). בעיר זו חיתה משפחת כהן־בידרמן דורות רבים. האב היה יהודי נאמן ואת אהבתו למסורת של עם ישראל נטע בלב שלשת בניו.

בשנת 1936 עלה ב. כהן־בידרמן לארץ־ישראל, ולאחר חדשים מספר התקשר עם הלשכה הסימבולית על אדמת נכר “מיפלמן אומן”. לשכה זו נוסדה על־ידי ידידו מיפלמן – גרמני פרוטסטאנטי, ממוצאה של משפחה מאסונית עתיקה בארץ־ישראל, במטרה להחזיק את מסורת הבנאות החפשית עד יעבור זעם ותהיה אפשרות להחזירה לגרמניה.

בשנת 1937 נבחר ב. כהן־בידרמן כ“נשיא כבוד” של לשכת מיפלמן־אומן, ובשנת 1939 נבחר כנשיא גדול, ובשנת 1942 נבחר לאח־כבוד של “שילוח”.

מלבד החוברת על התפתחות הבונים החפשים בגרמניה, הוציא לאור חוברת על הריפורמטור הגרמני הגדול, הבונה החפשי, פרידריך לודוויג שרדר, שתורגמה לעברית על־ידי הסופר אביגדור המאירי.

במשך שנות חייו ביקר בארצות רבות, ראה והתבונן לכל מה שנעשה ויש לו הרבה לספר על כל מה שחזה בעיניו. גם בגיל הגבורות עודנו מלא חיים, היה מבקר בישיבות לשכת “מיפלמן אומן”, ולעתים גם בישיבות הלשכות המשתייכות ללשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל.

האח ב. כהן־בידרמן ניחן בכשרון של נואם בחסד עליון, נאומיו והרצאותיו היו משמשים חומר מעניין בישיבות הלשכה, ויוצרים אוירה תרבותית ממדריגה ראשונה.

א

משה שהם משתייך לבני העליה השניה. נולד בתרמ"ז (1887).

נתחנך במשפחת חסידים בבנדין (פולין), וב“ישיבה”. טעם גם מן ההשכלה. כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למד את מלאכת הדפוס ונתמחה במקצוע זה.

בשנת 1905 יסד משה שטיינפלד (אז לא נקרא עדיין “שהם”) סניף של “פועלי־ציון” בעיר־מולדתו בנדין. בשנת 1908 עזב את עיר־מגוריו, והפליג לארץ־ישראל בלי הוריו.

ברצונו היה לעלות על חופה של יפו (“שער ציון”), אולם באותו יום לא הורדו הנוסעים בנמל יפו, והוא נאלץ לעלות על חופה של חיפה, שהיתה אז עיירה קטנה. בימים ההם לא היו עדיין בתי־דפוס בחיפה, ובן־עירו, שעבד אז בבית־דפוס גדול בבירות שבלבנון, הזמין את משה שטיינפלד לבוא לבירות. משה שהם עבד למעלה משנתים בבית־הדפוס “אמריקן פרס” בבירות. בשנת 1912 חזר ליפו, ופתח ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) בית־דפוס, שהיה השני לאחר הדפוס של אתין (כיום דפוס שושני בתל־אביב) ביפו.

ראשית פעולתו הצבורית נעוצה בארגון אגודה לספורט ולהתעמלות “מכבי”, והיה חבר פעיל יחד עם דוד תדהר, משה דנין, מאיר כספי ואחרים. קבוצת כדורגל, שהיתה אז בראשית התפתחותה, היתה קרובה מאד לשאיפותיו, והוא שימש בה יושב־ראש. בעת ובעונה אחת היה גם ראש קבוצת השחיינים בים הפתוח.

עם זה היה בין מייסדי העתון “אחדות” של “פועלי ציון”, וגם בין מייסדי דפוס “אחדות” בירושלים.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – החלה פרשת הגירושים של יהודי ארץ־ישראל, שהיו אז ברובם הגדול נתינים זרים. ומשה שטיינפלד כנתין רוסי, גורש אף הוא למצרים בדצמבר 1914, יחד עם אלפי גולים, בעיקר מיפו ותל־אביב. עם בואו לאלכסנדריה נכנס מיד לעבוד כשכיר־יום בבית־דפוס, ואחר כך נעשה שותף לדפוס של מר חיים ויזל ועבד שם עד סיום המלחמה. גם בהיותו במצרים לא הסתפק בעבודתו המקצועית גרידא, ויחד עם פרץ קורנפלד, יצחק קיפניס, יוסף ציקורל ואחרים אירגן את אגודת “המכבי”, שמרכזה היה אז בקהיר. באותו פרק זמן יסד את גדוד הצופים העברים במצרים, ועמד בראשו כמפקד במשך שנתיים.

עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה הדפיסה המיפקדה הראשית בבית־דפוסו את העתון העברי לארץ־ישראל – “חדשות מהארץ” בעריכתו של ברוך בינה. עם האפשרות הראשונה, חזר משה שטיינפלד לארץ, ושוב פתח בית־דפוס משלו. כעבור זמן קצר שינה לעברית את שם משפחתו, ומאז ועד היום נקרא “שהם”.

בראשית 1922 נבחר בשכונת “נוה־צדק” למועצת העיר הראשונה של תל־אביב והיה חברה כשלש שנים. הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לליכוד כל בעלי התעשיה ועמד בראש ההתאחדות בשנת 1925.

גם בהתקרבו לשנת השבעים, עודנו מלא מרץ ויזמה, ער לכל פעולה צבורית ולוקח חלק פעיל בכמה מוסדות ומפעלים צבוריים.

ב

בהזדמנות זו רצוני להעלות בעיקר כמה מפעולותיו בשדה הבנאות החפשית, דבר שאינו ידוע לאלה שאינם נמנים על תנועה זו.

משה שהם התאזרח בבנאות החפשית וידוע למדי בכל לשכות הבונים החפשים. הצטרף לתנועה במארס 1927, כחבר בלשכת “פרינץ” שעבדה ביפו, והיתה תחת רשותה של הלשכה הלאומית הגדולה במצרים, והעבודה התנהלה בה בערבית. האח משה שהם היה יושב בישיבות הלשכה “פרינץ”, רואה את הטקסים בלי להבין את השפה הערבית, אשר בה בוצעו, והרגיש את עצמו (עם שאר האחים היהודים הרבים שהיו בלשכה) בודד בשורת האחים הערבים. ראוי לציין, כי באותם הימים לא היה חומר עדיין על הבנאות החפשית בעברית, ורק בשנת 1930 תירגם י. קרניאל והדפיס את “ספר העבודה” בעברית, המשמש מאז ועד היום חומר לעבודה לכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת רשות הלשכה הלאוּמית הגדולה בארץ־ישראל.

בפרוץ מאורעות־הדמים של 1929, אשר התפשטו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שותקה הלשכה “פרינץ”. באותו זמן נפתחו בתל־אביב, תחת רשות הלשכּה הלאומית הגדולה של מרים, שלש לשכות: “מוריה” (שעבדה בצרפתית), “חירם” (שעבדה בעברית) ו“היכל שלמה” (שעבדה בערבית). כשביקר משה שהם בשנת 1931 בלשכת “חירם”, ושמע בפעם הראשונה את תורת הבנאות החפשית בעברית, התרשם מאד מעבודת הלשכה הזאת והצטרף אליה. בשנת 1932 נבחר שהם כחבר ל“ועד הפקידים” של הלשכה ועמד בראש ועד הריעות, אשר ערכה מסיבות וטיולים לשם יצירת קשר חי של אחוה וידידות בין האחים. ולאחר כהונתו בכמה דרגות, כנהוג, נבחר בשנת 1935 לנשיא לשכת “חירם”.

הוא לא הסתפק בלשכת “חירם” בלבד, אלא היה מבקר בתמידות בישיבות יתר הלשכות האחיות, ועזר להן בשעת הצורך בעבודתן. במלאת לו חמשים שנה (בשנת 1937) נתקבל כאח־כבוד בלשכות “הכוכב” ו“מוריה”, אשר העריכו את התענינותו המתמדת בעבודתן.

משנוסדה הלשכה הגרמנית על אדמת נכר “מיפלמן־אומן” (במאי 1935), היה הנשיא משה שהם גם ממבקריה התמידיים של לשכה זו. בשנת 1936 נתכבד בתואר “חבר־כבוד” של לשכת “מיפלמן־אומן”. בשנת 1938 נבחר כאח־כבוד בלשכת “הר־ציון” במזרח ירושלים. מכל הלשכות קבל תעודות מיוחדות ומידליות לאות הוקרה על מסירותו ונאמנותו.

באפריל 1937 נבחר כנשיא של לשכת “הכוכב”, וכיהן בנשיאות כחמש שנים. בהנהלתו התפתחה הלשכה הרבה מבחינה תרבותית ומעשית, ומשכה אליה כוחות אינטלקטואליים רבים.

כשהצטרף ללשכת “מוריה” כאח־כבוד, היו נוהגים עדיין לשיר את מזמורי הפתיחה והנעילה בצרפתית, ובלשכת “היכל שלמה” שרו בערבית. שהם הנהיג שירה מסורתית בעברית, שנתקבלה בכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת מרותה של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל.

את החבה לשירה וזמרה ינק משה שהם עוד בילדותו בבית הוריו החסידים. ובבואו לארץ היה חבר במקהלת בית־הספר “שולמית” בתל־אביב. (בשנים 1912־1914 היתה בבית־הספר הזה מקהלה מעורבת של צעירים וצעירות בהנהלת המורה שליט, מקהלה זו היתה שרה בפרט את האורטוריות של הנדל השאובות מן התנ"ך ודברי ימי ישראל: “יהודה המכבי”, “יציאת מצרים”, “שלמה”, “שאול”, “אסתר”, “בריאת העולם” ועוד).

שהם הנהיג בעבודה הבנאית שורת קטעים מן האורטוריה “בריאת העולם”, (“בראשית… והשמים מספרים…”), וכן את הפסוקים כ“א־כ”ב מהושע ג', שנוהגים לאמרם בעת הנחת התפילין.

שירים אלה מושרים עד היום הזה בכל הלשכות בזמן פתיחת העבודה ונעילתה, בזמן קידושי האחים, בזמן העברתם מדרגה לדרגה, ובקידושי הנשיאים שרים את השיר “ואני ברב חסדך” ועוד. השירה בזמן העבודה והטקסים השונים במיסדר הבנאות החפשית, משרה אוירה רוחנית על האחים. ולזכותו של משה שהם יאמר, כי הרבה טרח ויגע, עד אשר עלה בידו להחדיר את השירים התנ"כיים בעברית לתוך הלשכות העבריות במזרח ארצנו.

כשנוסדה הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל (בינואר 1933), היה משה שהם בין חבריה הראשונים, ומילא בה תפקידים שונים.

גם במיסדר “בני ברית” מקומו של שהם בין הותיקים. הוא נכנס ללשכת “שער ציון” בשנת 1921, ומאז נחשב בין חבריה הפעילים. בשנת 1921 כיהן כנשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב, ומאז מילא תפקידים חשובים בלשכת הגליל הגדולה שבארץ־ישראל.