¹

דור אחר דור האמין בודאות גמורה שקברו של הרמב“ם הוא בטבריא עד שבא הד”ר א. קמינקא להוכיח שזוהי בדותא, ובמאמר שפרסם ב“הארץ”, בי“ז מרחשון תרצ”ה, הוא תמה עלי שאני “מחזיק בשבשתא זו הרווחת אצל כותבי תולדותיו של הרמב”ם“. למראה עיני היה גם מאמרו השני של ד”ר קמינקא, המתפרסם בקובץ זה, שהעורך הנכבד הד“ר גליקסון המציא לידי, ובו הוא משתדל לעשות סמוכין לדעתו שהרמב”ם נקבר במצרים. על דבריו השיבו כבר ר' ברוך טולידאנו (עי' “הארץ” מיום כ"ד במרחשון), ר' מיכאל בראויר (כ"ד טבת) ומר י. בן־צבי (בידיעות החברה העברית לחקירת א"י חוברת ג–ד עמ' 26–28) והביאו כמה ראיות לקיים את המסורת העתיקה שבידנו. לשם שלמות הנני מביא גם את רוב הראיות שכבר הובאו על ידם ומוסיף עליהן.

קודם כל אביא את המקורות הקדמונים ביותר, המעידים על קבורתו של הרמב"ם בטבריא, את דברי אלה שחיו במאה הראשונה אחרי פטירתו.

א) ר' יעקב שליחו של ר' יחיאל מפאריס, שהלך לאסוף נדבות לישיבתו, וחבר את “סימני כתבי הקברות”². ד“ר קמינקא, וקדמו לו אחרים, חושב רשימה זו לחשודה, מפני שנאמר בה ששליח זה “הלך בכל גלילי א”י ובעכו ובכל שאר גלילות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש”, ואין זה מסתבר, שא“י העניה תשלח נדבות לישיבת פריש. אבל נראית דעתו של רש”ח קוק³, שר' יעקב אסף את הנדבות בחו"ל כדי להביאן לישיבת ר' יחיאל שנקבעה בעכו. אמנם לפי זה יש לקבוע זמנה של רשימה זו אחרי שנת ה“א י”ח (1258), כי רק אז עלה ר' יחיאל לא“י. רשימה זו נכתבה איפוא כחמישים וחמש שנים אחרי פטירת הרמב”ם.

ב) משורר קדמון, בשירו “ארץ אשר לא במסכנות יבול נתנה”⁴, אומר מפורש ש“משה בנו מימון” קבור בטבריה.

ג) בעל “אלה המסעות”⁵ כותב שהרמב"ם נקבר בטבריא סמוך למערת ר' כהנא ור' יוחנן.

ד) תלמיד הרמב“ן ב”תוצאות ארץ ישראל“⁶ בדברו על קברי הצדיקים בטבריא כותב: “ובתוך בית הקברות שם רבינו משה בן הדיין ר' מימון זצוק”ל”.

ה) החוקר המצוין ר' אשתורי פרחי, בעל “כפתור ופרח”, שבמשך שנים רבות עבר את הארץ לארכה ולרחבה והמדייק מאד בשמועותיו מודיע במפורש, שקברו של הרמב“ם הוא בטבריא, ובדברו בריש פרק ט”ז על מערות ר' כהנא ור' יוחנן בטבריא הוא אומר: “וכן תמצא היום הר”ם ביניהם". תמיהני על ד“ר ק. הכותב “שאין בפיו – של ר' אשתורי פרחי – אף מלה אחת להזכיר כי אף הרמב”ם הובא שמה ממצרים”, ומשתיקתו המדומה הוא מסתייע לחזק דעתו. יש להוסיף שלפני בואו לא“י שהה ר' אשתורי זמן ידוע במצרים והכיר שם את צאצאיו של הרמב”ם, ואילו היה הרמב"ם קבור במצרים ודאי שהיה יודע מזה.

חוץ מזה כבר הזכירו קודמי את העובדא של החרם, שהכריז בשנת 1288 בערך ראש הגולה מדמשק על מתנגדי הרמב“ם. חכמי צפת מצטרפים לחרם זה, והם כותבים: “ועמדנו על קבר הגאון ז"ל עם מקצת מחכמי עכו וקרינו ההסכמה והחרמנו ונדינו על כל מי שיראה דברינו והסכמת נשיאנו ולא ישוב בכל מאדו” ולא ימסור את הכתבים שבידו (שהוצאו נגד הרמב"ם) לידי הנגיד רבינו דוד נכדו של הרמב”ם. ברור כשמש שהקבר הוא בא"י סמוך לעכו ולצפת. הדברים נכתבו בחיי ר' דוד שידע בודאי היכן זקנו קבור.

חשיבות מיוחדת יש לעובדא, שר' דוד נקבר בטבריא סמוך לקבר זקנו. לפני שנים אחדות נמצאה מצבתו בתוך בנין ערבי הבנוי סמוך לקברו של הרמב“ם (ועתה נמצאת המצבה במוזיאום של הקהילה היהודית בקאהיר על יד בית־הכנסת הגדול). על המצבה כתוב: “זה קבר רבנו דוד נכדו של רבנו הגאון משה בן רבנו מימון מאור הגולה זצוק”ל”. אמנם לדעתי קרוב הדבר שהמצבה הוקמה כעבור זמן ידוע אחרי פטירתו של ר' דוד, ויוכיח על זה חסרון זמן פטירתו, אבל ברור שקברו של ר' דוד הוא בטבריא. ר' דוד ישב זמן הגון בא"י אבל כעשר שנים לפני פטירתו חזר למצרים ונפטר שם, ואת עצמותיו העלו לטבריא, ודאי משום שרצה להקבר על יד זקנו.

הרמב“ם עצמו חושב את הקבורה בא”י לדבר חשוב ונכבד מאד, ואת דעתו זו הוא מגלה שתי פעמים, בס' משנה תורה ובתשובותיו. בהל' מלכים פ“ה הי”א הוא כותב: “אמרו חכמים כל השוכן בא”י עונותיו מחולין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה… ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואע"פ כן החכמים היו מוליכים מתיהם לשם“. תלמידו ר' סעדיה שואלו “בדבר אחד מישראל שהיה לו אב ואם שכבר השתוקקו כמה פעמים בחייהם, וגם כשחלו חליים שמתו בו, להקבר בא”י או שעצמותיהם תובלנה אחרי מותם להקבר שם. וסייע אלקים לאחד מבניהם, גם שהיה חלש ועני מאד, ומצאו לו עוזר שהוליכו לירושלים ולקח עמו את עצמות אביו וקברן קרוב לירושלים… אם עשה בזה מצוה או עבר עברה” בזה שפינה את העצמות מקברן. הרמב“ם משיבו: “הדבר שעשה טוב מאד וכך עשו גדולי חכמי ישראל” ⁷. ר' סעדיה ישב במצרים והתשובה נכתבה בשנים האחרונות לחיי הרמב”ם.

מתשובה זו אנו רואים שגם עניים היו זוכים לפעמים להביא את עצמות קרוביהם לקבורה בא“י. ואמנם היה זה דבר רגיל, מן המעשים בכל יום, להביא את עצמות הנפטרים במצרים לא”י. אפשר להביא בענין זה ידיעות רבות מזמנים שונים. [אשה אחת שנפטרה בפוסטאט בשנת תשס"ז מצוה ששני חלקים מן החצר שלה “ימכרו ויוצאו בצרכי כדי להעלות עצמותי לירושלים עיר הקודש”⁸. שמואל בנו של ר' פלטיאל ששימש נגיד ליהודי מצרים, מעלה לירושלים את עצמות אביו ואמו ואף את עצמות דודו ר' חננאל⁹. מבורך בן נתן העזתי הולך למצרים כדי להעלות לארץ ישראל את ארונו של אחיו עמרם שנפטר בארץ פיתום¹⁰].

נביא גם מתשובותיו של הרדב“ז, החכם הידוע שישב במצרים במאה הט”ז:

א) “שאלת ממני ידיד נפשי על אלו המוליכים עצמות המתים לא"י ונוהגים מנהג בזיון עד שכופלין את קומתם, ולפעמים מתפרקים האברים ומשתברים העצמות אם יש בזה חשש או לא. – הדבר ברור שכל שהוא לתועלת המת אין בו משום בזיון…” (סי' תרי"א).

ב) “שאלת ממני אודיעך דעתי בכהן שקבר את מתו במצרים על מנת לפנותו כדי להעלותו לירושלים אם מותר להטמא לו בזמן שמעלה אותו…” (סי' תשל"ב).

ג) “שאלת על מה שנהגו במצרים להניח על המתים מצבות של אבן גדולה וכותבין עליה שם המת, וכשמפנין אותו להעלותו לירושלים באים העכו”ם וגונבים אותם ומוחקין הכתיבה וחוזרים ומוכרים לישראל לצורך מתים אחרים…" (סי' תשמ"א).

ד) “וכבר ראיתי אחד מגדולי הדור שהיה במצרים ואומר שהיה דר בא”י, כיוון שבמצרים מצד נילוס לצד ארץ ישראל, ובשעת פטירתו צונו להעלות עצמותיו לירושלים…" (ב' אלפים ר"י).

והנה מזמן פטירת הרמב“ם עד זמן הרדב”ז לא באו שנויים בתנאי הנסיעה ממצרים לא“י (הרכבת והאבטומוביל טרם נראו בארץ), ואנו רואים שהיו רגילים להעלות את הנפטרים לא”י, ולא היה בזה, כדעת ד“ר קאמינקא, כדי לעשות “רושם גדול על קהלות ישראל”, ואף ר' אברהם בן הרמב”ם לא ראה בזה מעשה יוצא מן הכלל שיש להזכירו במיוחד. וגם עד היום נדפס רק חלק קטן מתשובותיו וספריו של ר' אברהם, ואין להגיד בודאות שאין הוא מזכיר עובדא זו.

ובאחרונה יש לשים לב גם לזה, שאין אף מקור אחד בן־סמך לזה שנקבר במצרים. דברי ר“ש ן' תיבון: “ויישם בארון במצרים” אינם אלא מליצה, המזכירה לנו את האמור ביוסף, שעצמותיו העלו לארץ ישראל. אדרבה מסורת היא גם בידיהם של יהודי מצרים, שהרמב”ם קבור בא“י. אילו היה קבור בקאהיר, מקום שהישוב היהודי אשר בו לא פסק כל הזמן, ודאי שהיה קברו ידוע עד היום והיו נוהגין בו קודש כדרך שהם נוהגין בקברו של ר' חיים כפוסי ואחרים. וכבר ר' יוסף סמברי שחי במצרים במאה הי”ז, מספר כדבר ידוע לכל ש“קברו אותו בבית־המדרש שלו… ומשם הוליכו אותו לא”י וקברוהו בטבריא“. ועד היום מראים בבית הכנסת הנקרא על שמו של הרמב”ם אוהל קטן לצדו, שבו היתה גופתו מונחת עד שהעלוה לא“י. הן ראינו ג”כ, שאף ר' אשתורי, שהיה במצרים בסוף המאה הראשונה לאלף זה, מדבר על קברו בטבריא¹¹.

סוף דבר: הבא להוציא מן המסורת העתיקה והנאמנה הזאת עליו להביא ראיות מכריעות יותר מאלו של ד"ר קמינקא.