¹

ב־Byzantion לש' 1937 לש' 1937 עמ' 225 – 266 פרסם העורך מר ה. גריגואר מאמר גדול בשם סנסציוני Le “Glozel” Khazare². במאמר הזה הוא דן על כל התעודות הנוגעות לענין הכוזרים ומשתדל להוכיח, שמכתביהם של ר' חסדאי ן' שפרוט ויוסף המלך אינם אמיתיים. ויותר מזה: הם לא היו קיימים כלל במציאות עד סמוך לשנת 1577, שבה נדפסו בקושטא, ובין השנים 950 – 1577 לא ראה שום יהודי, לא בספרד ולא מחוצה לה, את חליפת המכתבים הזאת (עמ' 252). אף מדברי ר' יהודה בן הלוי³ אין להוכיח כלל שמכתבים אלה היו למראה עיניו. אדרבה יש להוכיח את ההפך (248), וידיעותיו של ר“י הלוי על הכוזרים שאובות הן מן הסופר הערבי מסעודי (250). הנוסח הארוך ממכתב יוסף המלך, שנתפרסם ע”י הרכבי ב“המליץ” לש' תרל“ט עמ' 166 מכ”י שהביא פירקוביץ, אינו אלא זיוף פשוט שנעשה ע“י פירקוביץ, ויש רק להשתומם על הרכבי, שבספרו Altjüdische Denkmäler aus der Krim הוכיח בכשרון רב את זיופיו האפיגרפיים והפליאוגרפיים של פירקוביץ, שנתן אמון בכ”י זה. פירקוביץ נצח איפוא את מתנגדו הקשה. אמנם, מעיר גריגואר, סתירה זו במעשי הרכבי מתבארת בקלות: הפיסקא שבנוסח זה בדברי יוסף, המזכירה את המשנה והתלמוד, גורמת קורת רוח ליהודים אורתודוכסים, היכולים לעשות מזה גם נשק נגד הקראים ונגד פירקוביץ עצמו⁴.

אף התעודה הידועה שפרסם שכטר ב־ IIIV,n. s. JQR, 181 – 211, היא, לדעתו, מזויפת, ונתחברה בזמננו, או סמוך לזמננו בסוף המאה הי“ט (257/8). יש איפוא להניח, שאם לא היה שכטר ז”ל הזייפן עצמו של תעודה נפלאה זו ברי על כל פנים נתן יד למזייף ופרסם דבר שאת זיופו היה צריך להכיר, כי הן קשה לחשוב שחוקר כשכטר, שתחת ידו עברו אלפים ורבבות קטעים מכתבי־יד הגניזה, לא הרגיש בזיוף שלפניו. אבל ה' גריגואר אינו חס ביותר על כבודם של חכמי ישראל.

והנה אין בדעתי להכנס במקום זה לכל השאלה על אמתותם של כל הכתבים הנזכרים. אף כבודם של הרכבי ושכטר במקומם מונח ולא יפגם אף במשהו מפגיעה גסה זו. רצוני להתעכב בקיצור רק על הקטע מספר העתים לר' יהודה הברצלוני שפרסמתי ב“ישורון” לש' 1924 עמ' קי“ג – קי”ז. קטע זה, המוכיח וברור שכבר בתחלת המאה הי“ב היתה ידועה חליפת המכתבים שבין ר' חסדאי ויוסף, ואולי גם אותו מכתב שפרסם שכטר⁵ (“כתב אחר שכתב יהודי בלשונו בקונסטנטינופולי”), סותר לגמרי את כל “בנינו” של גריגואר, וע”כ הוא מתעכב עליו באריכות מרובה, אבל אין הוא גורם לו דאגה יתרה הוא מהין להחליט שאף קטע זה מזויף הוא. אפשר אפילו שמחבר אחר חבר גם את הקטע הזה וגם את המכתב שפרסם שכטר, ואם הוא בחיים אפשר עוד לחכות שיודה על כך⁶. הוא, שאינו מבין אף מלה עברית אחת, מתפלא על מלומד חשוב בספרות העברית כקוקובצוב שהוא מקבל את דברי ר"י ברצלוני באמון גמור⁷, ולא הבין שהיא הנותנת דוקא חוקר היכול לקרוא את דברי הברצלוני במקורם הוא הוא גם יכול להבחין בין מקור לזיוף.

כה“י Add. 26.977, שממנו הדפסתי קטע זה, נכתב בש' תקמ”ז (1787)⁸, והכתב שלו היא הכתיבה האיטלקית הרגילה במאה הי“ז והי”ח. מוצאו מאוסף כה“י של יוסף אלמנצי, ידידו של שד”ל, ונקנה ע“י המוזיאום מאת המו”ס הידוע אַשר באוקטובר 1865. כה“י כולל כשלש מאות תשובות שלמות וקטועות מן הגאונים, שנלקטו מס' העתים ומהלכות ר' יצחק ן' גיאת, וגם לקוטים שונים מפירוש רב חננאל למס' ברכות ומדברי ר”י ברצלוני בס' העתים ועוד. בהתחלתו באו ארבע תשובות מר“י בירב מסומנות בסימני ע”ג – ע“ו, והמעתיק רשם בראשן: “מצאתי שאלות ותשובות אלו בקובץ תשובות מהר”י בירב ז”ל והמועתקות כאן לא באו אל הדפוס“. על פי מראה עינים נתברר לי שכ”י זה אינו אלא העתקה מכ“י אחר קדום יותר, ואותו כ”י נמצא באמת באוסף החכם המנוח ר“מ גסטר, מסומן 931, וראיתיו בבית המנוח הודות לחביבותו של בנו מר תיאודור גסטר. כ”י גסטר מכיל קובץ תשובות ר“י בירב, שממנו נעתקו בכ”י אלמנצי רק ארבע, ונכתב במחציתה השניה של המאה הט“ז. הקטע של ר”י ברצלוני בא בו בדפים 276/7 ⁹ עובדות אלו, שאמנם לא כולן היו ידועות לה' גריגואר שלא טרח לחקור אחריהם, לא מנעו אותו מלכתוב, שמעונינים בהוכחת אמיתותם של מכתבי חסדאי ליוסף וכו' יכלו בנקל להכניס למוזיאום הבריטי או לספרית הבורליאנא דפים מחבור אבוד של איזה סופר עברי־ספרדי מן המאה הי“ב או הי”ג שבהם תזכר חליפת המכתבים או גם יובאו ממנה דברים. ואמנם נעשה כדבר הזה ובש' 1924 “נתגלה” הקטע מחבורו של ר"י ברצלוני (252/3). אכן, אם לדבר בלשון נקיה, יש כאן מדה גדולה של העזה.

כל הקטע נערך לדעתו של ג. בערמה. מטרתו היא לתת אישור לכל התעודות הקודמות ובתוכן גם למכתב שפרסם שכטר, שהוא ודאי כולו מזויף. המחבר מביא אמנם את מכתב יוסף המלך, אבל הוא גם מתיחס אליו בבקורת וכותב: “ולא ידעתי אם היה אמת אותו כתב או לא… לא הוברר הדבר אם כל מה שכתוב באותו כתב עיקר ואמת או לא, או נכתבו בו דברי כזב, או הוסיפו בכתב, או היה טעות סופר”, ואין צורך להעיר שדרך זו של עיון באיזו פרובלימה במדת בקורת כזו אינה מתאימה לימי הבינים (256). ואולם כדברים האלו יכול לכתוב רק מי שאינו מכיר את ספריו – יותר נכון שרידי ספריו – של ר' יהודה ברצלוני. חכם גדול זה היה מן המבקרים החריפים ביותר של המקורות שהיו לפניו¹⁰, הוא היה בודק את הנוסחאות בכ“י שונים ובוחן את הגרסאות. נביא כאן את דבריו על ספר יצירה: “ומצינו בהרבה נוסחאות מהלכות יצירה המצויין עדיין בידינו שכתוב בתחלת הספר או בסופו הכין: הדין ספר אותיות דאברהם אבינו דמתקרי ספר יצירה… ואנן לעניות דעתין תימהא רבא הוה לן זה הדבר, שאם היה זה הספר עשוי כך מימי אברהם אבינו ובאו כל הנביאים אחריו ולא הזכירו זה הספר… ודבר זה לא אפשר למיהוי הכי…” (פי' ס' יצירה עמ' 100), ואילו יתר הראשונים, בני זמנו והקרובים לו בזמן, מניחים בפשטות שנתחבר ע”י אברהם אבינו, עי' ספר הכוזרי מאמר ד‘: “אמר החבר מהם ספר יצירה והוא לאברהם אבינו”, וכן כותב גם דוגש בן תמים בפירושו לס’ יצירה: “וקראו ברית יחיד מצד שהיה מחבר ספר זה אברהם אבינו”, ועליהם אפשר להוסיף רבים וכן שלמים.

ר' יהודה הברצלוני היה בכלל עצמאי מאד, ובכמה דברים נטתה דעתו מדעת בני דורו. בנגוד לבן עירו הגדול ר' אברהם ב“ר חייא, איש המדע המפורסם, ובנגוד לבן דורו הראב”ע לא האמין בהשפעת הכוכבים והמזלות על גורלם ומעשיהם של בני האדם, ובחתונתו של אחד מידידי ר’אברהם ב“ר חייא בא עמו לידי התנגשות חריפה, כי ר' אברהם מצא ששעה זו, “שולט בה המאדים”, וע”כ יש לדחות את החופה לשעה אחת ואילו ר' יהודה כפה את החתן להכנס לחופה, כי אמר שההמתנה היא שאלה בכלדיים והיא אסורה¹¹. כן היה הוא היחיד בין בני דורו וארצו שהתנגד לפיוטים בהתנגדות קיצונית ודרש למנוע אמירתם. הוא דורש שיסדרו “כל ברכה וברכה כמו שתקנוה חכמים בלא תוספת ובלא גירוע… והיאך יעלה על לב איש שיניח ברכה ותפלה של נביאים כמו שהיא ויקח לעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי פיוטין או בדברי שבח לפני המקום בלא עתן”. ואחר שהוא מביא את דברי רב האיי, שבישיבת פומפדיתא לא היו אומרים בר“ה ויו”כ “זכרונו לחיים” ו“מי כמוך” “וכתוב לחיים”, והוא מסיים: “ואם הלין מילי דצרכי רבים נינהו ונהיגי בהו רוב ישראל למימרינון מימנעו בישיבה לאדכורי, שאר פיוטין כלהון דאינון דברי הבאי ודברי בורות אשר לא שערום אבותינו לא כל שכן שמצוה עלינו למנוע אמירתם” (ס' העתים עמ' 252). ועלינו לזכור שהוא היה בן דורם של הפייטנים הגדולים ר' משה בן עזרא “הסלח”, ר' אברהם בן עזרא ור' יהודה הלוי. הוא מרחיק ללכת עוד יותר ומתנגד למנהג הנהוג בכל תפוצות ישראל, שהיה נוהג גם במקומו, לומר בשבתות “הכל יודוך” וכיוצא בזה, ודרש שיסדרו את כל הברכות בשבת וי"ט כמו בחול פרט לתפלת שבע. כנראה לא היה לו שומע בענין זה גם בקהלתו, אבל מכל מקום לא ביטל דעתו מפני דעת המרובים.

גם ההתנצלות הזאת על שהוצרך להאריך ולכתוב בחבורו “דברים שנראים דברי הבאי” מצויה בספריו של ר' יהודה, שכדברי המאירי בהקדמתו למס' אבות “ארוכה מארץ מדתם”. עי' למשל בפירושו לס' יצירה עמ' 68: “ואע”פ שאנו כותבין כל זה לעניות דעתין נראה לנו שזה דברים של תוהו הן ולא כתבנום אלא לצאת ידי שמים מן הבאים אחרינו שיראו דברי זולתינו…". ואפשר כמובן למצא בספריו סמוכין גם ללשונותיו וביטוייו בקטע זה, אלא שאין כאן מקום – ואין צורך – להאריך בזה.

סוף דבר: דברי ר' יהודה שרירין וקיימין ללא כל שמץ של פקפוק, והם מוכיחים ברור שבמאה הי"א היו מצויות בידיהם של יהודי ספרד העתקות מאגרות חסדאי ויוסף המלך. נקוה שה' גריגואר עודנו בחיים, למרות תלאות המלחמה שעברו על ארץ מולדתו, ואפשר עוד לחכות שיודה על שגגותיו ושגיונותיו.