בתמוז תשי"א מלאו שבעים שנה לאחד מגדולי המשוררים העברים בדורנו – יעקב כהן.

למן שיריו הראשונים, שנתפרסמו בעודו צעיר לימים, נתן יעקב כהן בטוי פיוטי נמרץ לחזון הגאולה, ושירתו זכת־הצלילים לוותה עשרות שנים את תנועת התחיה הלאומית. כמה משיריו נעשו סיסמאות לדור העברי הלוחם, לגבורי ישראל, לראשוני השומרים בא"י, למעפילים ולמורדים.

עשירה ורבגונית יצירתו הפיוטית של יעקב כהן, אשר העניק לעם ישראל בתקופה של יובל שנים ומעלה – מאז נתפרסם שירו הראשון “הגיון לזכר יהודה המכבי” בראשית תר"ס (1899), בספר־השנה שנערך בידי נחום סוקולוב – ומעין־שירתו לא דלל גם בהגיעו לימי זקנה ושיבה. זוהי שירת האביב הנצחי, שהזמן והגיל ותמורות־העתים אינם פוגמים בה.

יצירתו של יעקב כהן – יצירה פוריה, מתמדת, ססגונית בכל הסוגים והענפים של הספרות: שירים ליריים, בלדות, פואימות, מחזות שיריים (בהן הוא מן היחידים בסוג זה בשירה העברית), ספורים, אגדות, דברי הגות. ונוסף ליצירתו המקורית תירגם לעברית ממיטב שירת העולם, יצירות־מופת כ“פאוסט” לגיטה, ועוד.

יעקב כהן נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה. בי“ח תמוז תרמ”א (1881). מסלוצק עבר עם הוריו לגור בזגירז' (סמוכה ללודז). כאן עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו, כאן למד בבית־הספר העירוני הרוסי ושקד על לימודים עבריים. בשנת 1903 נתקבל לאוניברסיטה בברן (שווייץ). תוך למודיו בבית־הספר הגבוה, נצטרף לאגודת הציונים האקדימאיים, ואולם עיקר פעולתו היה בשדה התרבות ותחית הדבור העברי. יחד עם עוד כמה סטודנטים ציונים ושוחרי־עברית (בהם: בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב, יעקב רבינוביץ ואחרים), יסד בברן בראשית תרס“ז את לשכת המרכז של “עבריה” להחיאת הלשון העברית, ועמד בראשה. “עבריה” היתה קשורה עם חוגים עבריים ברוסיה, ששיתפו עמה פעולה, כן כונסה בהאג שבהולאנד ועידה עולמית של “עבריה”. וכשנוסדה בשנת 1910 “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” היה יעקב כהן בין מיסדיה, ואף שימש כמזכיר הועד המנהל בעיר שבה המשיך את למודיו. באוניברסיטה של ברן הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” על יסוד הדיסטרציה שלו (בגרמנית) “לבקורת מושגי הגיון”, שזכתה גם לשבח בכתבי-עת מקצועיים. בראשית 1916 הוזמן לכהן כמורה ראשי לספרות עברית בגימנסיה העברית שנוסדה בלודז מטעם “החברה ליסוד בתי-ספר תיכוניים עבריים בפולין”, וכן כמפקח כללי על שלש הגימנסיות העבריות של החברה הנ”ל. בקיץ 1918 הוזמן למוסקבה לעבוד ב“הוצאת שטיבל”, שנוסדה שם. אבל כעבור זמן קצר הוחרמו על-ידי ממשלת הבולשביקים בתי-הדפוס העברים, והוצאות-הספרים העבריות על עורכיהן וסופריהן נאלצו, בגלל התנאים החדשים שנוצרו, לעזוב את מוסקבה. כהן חזר, עם ד. פרישמן העורך הראשי של הוצאת-שטיבל, לוורשה, ושם נתחדשה הוצאת שטיבל. בשנים 1919–1927 עבד יעקב כהן בהוצאה זו, וערך את חלק הספרות היפה ב“התקופה”, וכמעט כל מחלקת הספרות היפה, מקור ותרגום, של ההוצאה.

בשנים 1924–1927 כינן כמפקח על הלמודים העבריים בבית-הספר התיכוניים הדו-לשוניים של “החברה ליסוד בתי-ספר תיכונים עבריים בפולין” בכל המדינה. בשנים 1927–1933 שימש כמרצה לספרות העברית החדשה ולשירת ימי הבינים ב“מכון לחכמה ישראל” בוורשה. בכל ימי שבתו בוורשה היה חבר לועד המרכזי של ההסתדרות לבתי-ספר עבריים “תרבות”, והשתתף בועידותיה ובמועצותיה.

גם בתנועה הציונית לקח חלק ידוע, והיה זמן ידוע חבר לועד המרכזי שבפולין. בשנת 1936 נתן ידו לז’בוטינסקי, עם ייסוד הצה“ר (הסתדרות הציונים הריביזיוֹניסטים), חתוך שראה בה לוחמת לציונות השלמה. אך עם התבדלות הצה”ר מן ההסתדרות הציונית נצטרף למיעוט שתמך בהסתדרות הציונית ומוסדותיה.

בהווסד קלוב-פא“ן (איגוד בין-לאומי ובין-לשוני של פ’ייטנים, א’סאיסטים, נ’ובליסטים), נבחר יעקב כהן ליו”ר הסניף העברי של הקלוב בפולין, ועמד בכהונה זו עד עזבו את המדינה.

בשנת 1931 השתתף כהן ביסוד “הברית העברית העולמית”, בועידה שנתכנסה בברלין, ואף נבחר לחבר הועד הפועל של ה“ברית”.

וכך אנו רואים את הפייטן עדין־הרגש וזך-הצלילים לא רק ספון בהיכל־השירה, ואף לא רק כמחנך ומרביץ תורה, אלא כאיש־חברה ער ופעיל, המקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעסקי הצבור והעם, אינו קופא על יצירתו הפיוטית בלבד אלא לבו דופק עם הזמן. כך בשבתו בגולה, בארץ זו או אחרת, וכך בימי שבתו בארץ־ישראל.

למן שנת 1934 אנו רואים את יעקב כהן כאזרח הארץ, ואזרח תל־אביב. המרכז העיקרי לסופרי ישראל. את דירתו קבע ברחוב ביאליק, במרחק-מה מביתו של ביאליק, וכאן הוא ממשיך ביצירתו הברוכה והפוריה.

בעליתו לארץ, נתחזק עוד יותר המרכז הספרותי העברי, לאחר שנתחסלו מעט-מעט כל מרכזי־הספרות העברים בארצות אירופה, ורוב הסופרים והחכמים העברים עלו לארץ. יעקב כהן, שעלה לארץ בימי עמידה, הביא אתו עבר עשיר ונסיון רב וזכויות עצומות, שהכניסוהו מיד למעגל הפעילות כעורך ומחנך סופרים, כעסקן. כיועץ, כמארגן, כבן־סמך בעניני לשון, וגם כאיש־חברה המעורב עם הבריות, כדובר, כנואם, כמרצה.

בארץ ניסה לחדש את “התקופה”, שנפסקה בשעתה בוורשה, וערך שני כרכים נוספים (כ“ח וכ”ט). באותו זמן נוסד “מוסד ביאליק” על־ידי הסוכנות היהודית, וכהן נבחר מטעם אגודת הסופרים לחבר הקורטוריום, ואחר כך ליו"ר המועצה הספרותית של המוסד. יחד עם פ. לחובר, ערך כהן את המאסף השנתי “כנסת” (לזכר ביאליק שמו"לו היה מוסד־ביאליק), וכן ערך ספרים שונים, מקור ותרגום, שיצאו לאור על־ידי המוסד.

למן בואו לארץ לקח חלק פעיל בפעולות ועד־הלשון. שנבחר לחבר בו, ומשנת תרצ"ז – לחבר הועד המרכזי שלו (עם הבחר “האקדמיה ללשון העברית” במקום ועד־הלשון, נבחר כהן לחבר האקדמיה).

לאחר פטירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי (תש"ד), נבחר יעקב כהן במקומו לנשיא מרכז קלוב פא"ן העברי בארץ־ישראל.

כהן הוא גם מן החברים הותיקים במיסדר בני־ברית (לשכת “שער ציון” בתל־אביב), וגם חבר במיסדר “הבונים החפשים” (לשכת “ברקאי”).

חלק גדול משיריו הופיע בהוצאות שונות בשנת תרס“ג (אותה שנה יצא הקובץ הראשון של שיריו, בשני ספרים, בהוצאת “תושיה”, וורשה) ואילך. במלאת לו שבעים שנה, בתשי”א, החל ועד־יובל מיוחד שנתארגן למטרה זו מבין מוקירי המשורר, להוציא לאור את כתביו, שירה ופרוזה, בשנים־עשר כרכים (מלבד היצירות – ובה גם אבטוביוגראפיה של המשורר – שנוצרו בינתים תוך כדי הוצאת הכתבים, שיצטרפו אף הם לכרכים אחדים).

בשנת 1913 יצא לאור בהוצאת “מוריה”, אודיסה, כרך גדול של שיריו “נעורים ונדודים”, בשנת 1928 יצא בוורשה כרך שני של שיריו “בין החרבות”; בשנת 1938 יצאו על־ידי הועד להוצאת כתביו שני כרכים מכתביו המכונסים: א) “נעורים ונדודים” (מוטיבים אינדיבידואליים); ב) “בין החרבות” (מוטיבים לאומיים ועממיים).

בין היצירות (יצירות אלו כונסו ב“כל כתבי”, הוצאת ועד היובל), שנתפרסמו בשעתם בספרים מיוחדים ועשו רושם גדול על הקוראים העברים: “הקדושים”, ו“חזון התשבי” (וורשה, תר"ף); “חמש מגילות”, ו“ציון באזיקים” (תל־אביב, תשי"א); “פגישות” מחרוזת ספורי־אהבה (תל־אביב, תש"ב); “משלי קדומים” ו“ספר אליפל” (תל-אביב, תש"ג); “מגילת אברהם ושרה” (תל-אביב, תש"ה); “ברכת בוקר”, שירי ילדים (תל-אביב, תש"ו).

יעקב כהן כתב שורה של מחזות בשיר (הוא היה, כאמור, כמעט הראשון בין המשוררים בדורנו, שהחיה את צורת הפיוט הדראמאתי): “הנפילים”, “דוד מלך ישראל”, “הקדושים”, “ליד הפירמידות”, “לוז”, “לקראת המשיח”, “שלמה המלך”, “קן הנשר”, “כוסו של אליהו”, “החרפה הגדולה”, “משפט חברים”, “טירופו של בן-אדם” ועוד.

מתרגומי-המופת של יעקב כהן ראוי להזכיר את תרגומי “איפיגניה בטוריס”, “טסו” ו“פאוסט”.

פרשה לעצמה היא יעקב כהן כעורך: בשת 1912 ערך את “העברי החדש”, מאסף שהיה בשעתו חידוש בספרות העברית, תבע שנוי ערכין והכריז על השאיפות החדשות של התנועה העברית. בשנת 1917 ערך בוורשה את הקובץ “העוגן”, בשנת 1918 ערך, יד עם דוד פרישמן, את “התקופה”. בשנת 1928 ערך את הקבצים “סנה”. בארץ ערך שני כרכים מן “התקופה” המחודשת, ומשנת 1935 ערך את המדור לספרות יפה במאסף השנתי “כנסת”.

ליעקב כהן הוענקו על יצירותיו כמה פרסים ספרותיים: בשנת תרצ“א הוענק לו הפרס לספרות של הקהילה היהודית בוורשה, על ספר-שיריו המכונסים בכרך אחד. בשנת תרצ”ט הוענק לו פרס־ביאליק של עירית תל־אביב על יצירתו הספרותית, בהזדמנות הופעת חזיונו הפיוטי שלו “ליד הפירמידות”. בשנת תש“ז הוענק לו פרס ירושלים על-שם דוד ילין. בשנת תש”ח הוענק לו פרס ספרותי של לשכת “בני ברית” בתל-אביב על הספרים הראשונים מכתביו המכונסים. בשנת תש“ו הוענק לו פרס-טשרניחובסקי של תל-אביב על תרגום “פאוסט”. בשנת תשי”ח הוענק לו פרס ישראל – פרס של משרד החנוך והתרבות – על כתביו בעשרה כרכים.

ח. נ. ביאליק, אלוף משוררי הדור, כתב במאמרו “שירתנו הצעירה” (כסלו, תרס"ז) על יעקב כהן, לאחר שנתפרסמו שיריו הראשונים בשני ספרים (הוצאת “תושיה”, וורשה, תרס"ז) – “הרך והמשוח, היפהפה והמעודן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוח בוקר, טיסתו כטיסת סנונית מלאה עקלקלות ומרי וחן-חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ’בן-יחיד', מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוב יופי”…

ופרופ' קלוזנר כינה את יעקב כהן בשם “זמירו של עולם”.

אכן זקנותו של משוררנו הגדול לא ביישה את ילדותו, וגם בעברו את גיל השבעים ושערותיו הלבינו כשלג – עדיין הוא מתהלך בתוכנו “רך ומשוח, יפהפה ומעודן, קל ומרפרף, מתחטא ומתעלס”, משורר אמתי בכל מהותו!