בן שלש וחצי החל הילד יהושע אייזנשטאדט, שנולד בו' אלול תרט“ו בקלצק פלך מינסק (בארץ־ישראל שינה את שמו ל“ברזילי”) ללמוד בחדר, ובמלאת לו שש שנים החל ללמוד תלמוד. בגיל אחת־עשרה קרא כבר את “הקצווֹת” הנתיבות, ובאותו זמן קרא גם כמה פרקים מ”אשמת שומרון" לאברהם מאפו.
את האהבה לציון ירש מאביו, שהיה ממרר בבכי בהזכירו את שם ירושלים עיר הקודש. ובהשפעת החנוך בבית אביו, כתב עוד בילדותו כעין ספר שתכנו – התחדשות חיי ישראל בארץ־ישראל.
במלאת לו שתים־עשרה שנה עבר עם אביו (אמו מתה עליו בהיותו בן שבע) לווילנא, ירושלים דליטא. כאן למד הרבה – תורה והשכלה. אך בגיל 17 הוכרח לעבור למסחר. הוא עלה במהרה. עסק בקבלנות בבניני מסילת־ברזל, בעסקי בנק ורכש לו שם טוב בחוגים הכלכליים, ועל ידו התפרנסו מאות משפחות יהודיות. ואף־על־פי שהיה שקוע בראשו ורובו בענינים הכלכליים, מצא לו זמן לעסוק גם בעניני התנועה הלאומית, שנתעוררה אז בין יהודי רוסיה, ובפרט לקחו את לבו הסטודנטים העברים אשר הכריזו – בשנת תרמ“ב – על תנועת הביל”ויים, בסיסמה: ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה.
אז בא מיפנה בחייו, והוא גמר אומר להקדיש את עצמו לתנועה של שיבת ציון.
ומן המחשבה אל המעשה.
בראשית תרמ"ז חיסל יהושע אייזנשטאדט את עסקיו הגדולים ברוסיה, והעתיק את מושבו לארץ־ישראל.
מספרים, כי בשעה שרגליו דרכו בפעם הראשונה (כ“ב סיון תרמ”ז) על חוף יפו, השתטח על האבנים המזוהמות ונשק אותן בתמימות ילדותית, ובראותו את הגמל הראשון המלוכלך, בסימטת הנמל, חיבקו בהתרגשות, לטפו, ונשק גם אותו, כאילו ראה לפניו פתאום מכר ומודע ישן מימי ספר בראשית.
מיפו הלך למושבות, ראה את הביל"ויים בעבודתם הקשה, שמע מפיהם על יחס פקידות הבארון, ולבו התחמץ בקרבו.
שבועות מספר לעלותו ארצה, יצא במכתב גלוי לעורך “הצבי” (גליון י“ט ר”ח מנחם-אב תרמ"ז), אליעזר בן-יהודה, ודיבר קשות עם העורך על תמיכתו בפקידות הבארון.
וכך כתב בין השאר:
“כי למי הצדקה לשום עברים בני חורין עבדים לעבדים? האם מי שמקבל עזרה מרעהו נמכר לו לצמיתות חלילה? לא כך תורת ישראל: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים”…
הוא מיחה נמרצות נגד חוקת הפקידות, אשר קבעה בתקנון שכל עולה חדש, או אורח, שבא מן החוץ לבלות במושבה אפילו זמן קצר, זקוק היה לרשיון מיוחד מאת הפקידות.
אך בגלל הבקורת הגלויה נרדף יהושע איזנשטאדט עצמו עד חרמה על-ידי הפקידות. זו התיחסה אליו כאל מהפכן המסכן את חיי המושבה.
הלוחם הצעיר לא נרתע.
עברה שנה לשבתו בארץ, הוא התבונן סביבו. “לא לילד הזה התפללנו!”
ובאחד הימים בשנת תרמ"ח הלך לרוסיה, אל אחד־העם, לפניו גילה כל אשר ראה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ומתח בקורת חריפה על המשטר הקיים בישוב החדש.
אחד־העם הבין לרוחו הסוערת של האיש העומד לפניו. ולאחר ימים מספר נימנו וגמרו ליסד אגודה קטנה. שנקראה בשם “בני משה”. המטרה העיקרית: להתמסר בכל לב ונפש לתחית רוח העם ולתחית הארץ.
לאחר כשנה ומחצה חזר לארץ־ישראל ופתח ביפו סניף של “בני משה”.
אותה שעה נפתח בארץ משרד הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, והמהנדס זאב טיומקין נתמנה למנהלו. יהושע אייזנשטאדט התקרב אל האיש בעל המעוף הגדול. בעל־החלומות שבו הבין לרוחו הלוהטת של בעל הדמיונות הנועזים, ואליהם נתווסף גם יהושע חנקין בעל התכניות הפנטאסטיות לגאולת הארץ.
בשנת תרנ"ג נתקבל י. אייזנשטאדט כמנהל הספריה “שערי־ציון”, ביפו, ולאחר זמן קצר שימש חבר ומזכיר הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, ושנים מספר – לאחר צאת טיומקין – מילא את מקומו של ראש הועד הפועל, אך ללא ספוק לרוחו הסוערת. הוא שאף לגדולות ולהיקף רחב. לבסוף - התפטר.
בימים ההם היו בארץ כחמש מאות פועלים עבריים, ואייזנשטאדט ראה את סבלם הגדול ואת מצבם החמוּר. הוא לא נח ולא נרגע. הוא דרש במפגיע התענינות בגורל הפועל העברי בארץ.
לשם כך פירסם ב“המליץ” מאמר “לאלקים פתרונים”, ודיבר רתת עם באי־כח הבארון רוטשילד. הוא גם הציע התישבות חקלאית של פועלים בחלקות אדמה בנות שלשים דונאם כל אחת, דיבר על קרן הפועלים של עשרים אלף רובל. וכתב: “שימו נא לבכם אל אחיכם, המרטיבים בזיעת אפם את הארץ היחידה בתבל, אשר אך ורק בה תקות עמכם ותקותכם אתם”.
אייזנשטאדט היה פעיל בכל הפעולות הישוביות שנעשו על־ידי “חובבי ציון”, ואחר כך על־ידי ההסתדרות הציונית. משנת תרנ“ד, ובמשך ארבע שנים ערך את המכתבים מארץ־ישראל, שהוציאה אגודת “בני משה”. מאז החל לקרוא את עצמו ברזילי. תוך עשרות שנים פירסם מאמרים רבים ב”המליץ", “הצפירה”, “הצופה”, “האור”, “הצבי”, “העולם”, “לוח אחיאסף”, לוחות “ירושלים” של לונץ, “העומר”, “השלוח”, “היקב”, “האוסם”, “יזרעאל” ועוד, והרבה לעזור להוצאת “קהלת”, “הוצאה לעם”. היה ממיסדי בית־הספר לבנות ביפו, בית־העם בירושלים, אירגן את מרכז בעלי המלאכה ביפו ובתל־אביב, אירגן מועדון לפועלים, ואפשר לומר בפה מלא, שלא היה בארץ שום מוסד ושום מפעל, אשר יהושע ברזילי לא לקח בו חלק.
בשנת תרנ“ט נשלח מטעם יק”א לרוסיה, לשם הרחבת הישוב בחדרה. הוא נסע על חשבונו הפרטי והוציא את פרוטתו האחרונה על תעמולה בקרב יהודי רוסיה. הוא תיכן תכניות חובקות עולם. בכל מקום בואו דיבר על פתיחת הבנק הלאומי שלנו בארץ־ישראל. ועוד בשנת 1893 חלם על גדוד עברי של חמש מאות צעירים מזוינים, אשר יעלו באחד הלילות על ירושלים ויכבשו אותה מידי הגדוד התורכי שחנה אז במגדל־דוד. שנים אחדות לפני הווסד הקרן הקיימת לישראל דיבר נשגבות על הצורך ליצור קרן לגאולת הארץ.
ובהיותו שקוע בחלומותיו ובתכניותיו, דאג פחות מכל לעניניו הפרטיים. זה מכבר ידע מחסור, אך כמעט שלא שם לב לצרותיו הוא. בסופו של דבר, לאחר שנפתח אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה, שקדם ל“בנק לאומי לישראל”) – ולפי הצעת ברזילי פתח סניף בירושלים – נתמנה הוא כמנהל הסניף.
עברו על יהושע ברזילי שנות עבודה שקטה בירושלים, אך יום אחד רב ריב קשה בעניני הישוב והבנק, עם ז. ד. ליבונטין, מנהלו הראשי של הבנק – ופוטר. פיטורים אלה הטילו סערה גדולה בישוב. בבית־העם בירושלים נערכת אסיפת מחאה. אליעזר בן-יהודה כתב ב“האור” מאמר גדול, ודרש מליבונטין להחזיר את ברזילי למשרתו. המפוטר עצמו כתב: “הבנק הוא קנין הכלל, ואני וליבונטין לא עבדנו איש אצל רעהו, כי אם במוסד הכספי של עם ישראל”. ברזילי לא נפל ברוחו, גם כשמצבו החמרי הורע מאד לאחר הפיטורים מן הבנק, ברזילי הסתפק בקב חרובין, בלחם צר ומים לחץ, אבל על משאת נפשו ועל שאיפותיו האידיאליות לא ויתר.
בפגישותי אתו לא התאונן מעולם על גורלו הפרטי, ונושא שיחותיו היה תמיד על עם ישראל ועל ארץ-ישראל. הוא היה מדבר בחום וברגש על יעודנו המשיחי, על מדינת היהודים, על הגברת עבודתנו המעשית, על החנוך, התרבות והכלכלה ועוד ועוד.
עם פרוץ מלחמת העמים באב תרע"ד, היה ברזילי כבר על סף הזקנה. למרות חולשתו הגופנית, התעורר בעל הדמיונות והחל לתכן תכניות על ניצול מצב המלחמה להקמת המדינה העברית בארץ־ישראל.
הוא נזכר בפגישה ההיסטורית של הרצל עם הקיסר וילהלם על אדמת מקוה־ישראל בנובמבר 1898. הקיסר הביע אז אהדה לתנועת הציונות, והבטיח לד"ר הרצל את עזרתו.
אז החליט ברזילי ללכת לברלין (גרמניה היתה במלחמת העולם הראשונה בת־בריתה של תורכיה), ולהתיצב לפני הקיסר וילהלם לשם משא-ומתן על הקמת מדינה יהודית.
אולם בדרך חלה מחלה אנושה ומת בג’נבה בשנת תרע"ח, וכל תכניותיו וחלומותיו נקברו אתו יחד.
באדר תרצ"ג הועלו עצמותיו לארץ-ישראל, והוא נקבר על הר הזיתים בירושלים.
עירית תל־אניב זכרה את האיש, והנציחה את שמו בקראה את אחד מרחובותיה בשם “יהושע ברזילי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.