הם ישבו, כנהוג ברוב הסיפורים המתחילים ב“הם ישבו”, ושוחחו על דא ועל הא. פלוני מחבר של מחקרים ספרותיים היה ראש המדברים. מענין לענין עבר לגלגל את שיחו על הדימויים בשירה.

אומר הוא:

– הדימוי הוא נשמת השיר. המשורר רואה כל דבר כמין סמל, לא די שכל דבר הוא סמל לעצמו מהווה כל יחס של זיקה בין דבר למשנהו סמל נוסף. כל הדברים מתייחסים זה אל זה מאיזה צד או בחינה, היינו, דומים זה מול זה או נבדלים זה מזה – היינו הך – בגובה או בעומק, בצבע או בקול, בעובי או בעומק, בכובד או בקלות, במהירות או באטיות. הדימוי או השוני שבין הדברים הם העיקר. רעיון או רגש הם דברים טפלים, מכל מקום שניים במעלה בשירה. אין המשורר צריך להביע רעיון. עיקר הבעה שלו בדימוי או בהבדלה. אין הבדלה אלא מתוך דימוי, תכלית הדימוי היא ההבדלה. וזהו, רבותי, תפקידו של חוקר השירה לפרש את הדימוי וההבדלה של המשורר, שעל פי רוב הוא עצמו אינו מרגיש בהם. משום כך, אומר אני, אין הנושא קובע בשירה, כשם שאין השקפת־עולם נתבעת מן השירה. הפייטן, אומר אני, מתנבא ואינו יודע מהו מתנבא. הוא מדבר כמו מתוך שינה. לא איכפת לי שישמיע כל מיני דברים בטלים. אין דברים בטלים בשיר, שהרי כל דבר, ואפילו של מה בכך, הוא סמל וניתן להידרש כמין חומר לדימויים ולהפרדות. בשירה דין האזוב כדין הארז בלבנון וקופה של אַשפה שקולה כמערכת כוכבים. אין המשורר צריך להגיד לנו כלום. אנו פרשניו מדברים בעדו. יגיד פנס, נמלה, כפתור נוצץ, סלסלה של עשן, מס הכנסה, רבונו של עולם הוא דלפן, פרה פרחה על הגג, הדלת חורקת את הסימפוניה התשיעית, הרציחה היא מצות עשה מן התורה, יגיד מה שיגיד – מה איכפת לי? אני החוקר מתחקה בעיקר על טיב המלים, היינו, הסמלים, החוזרות ונשנות בשיריו ועל הקצב של משפטיו, אף על הלחן, הוא הדבק של המלים. אין השירה אלא דקדוק. כל משורר מחבר דקדוק משלו, ובקצה־חודו של הדקדוק שלו תלויה השקפת־עולמו.

– תמה אני עליך מורנו ורבנו – נכנס לתוך דבריו אחד מן החבורה – פתחת ואמרת שאין לפייטן עסק ברעיונות ובהשקפת־עולם, חזרת ואמרת שבקצה־חודו של הדקדוק שלו תלויה השקפת־עולמו. כלום אין כאן סתירה?

החזיר לו מחבר המחקרים הספרותיים:

– תמה אני עליך שאתה תמה. פשיטא שאין כאן שום סתירה. לו לפייטן עצמו אין השקפת־עולם, ובדין שלא תהיה לו. שאם תהיה לו נמצאת שירתו נפסדת. וכי אין הוא מדבר מתוך שנתו? והכיצד יהא ישן צמוד לרעיונות ולהשקפות? הרי בכך כוחו שאינו הוגה דעות ואינו נתפס להשקפות. הוא, ניתן לומר, לוח חלק שרוח השיר כותבת עליו סימניה וציוּניה, היינו, סמליה ודימוייה, שתפקיד החוקר לפענחם ולפרשם. או נאמר משל אחר, הפּייטן הוא מעין נושא מכתבים של אחד נעלם. הדוור אינו בקריאת המכתבים. אסור לו לפתוח איזה אגרת. אין הוא אלא שליח. השירה היא שליחות, לא פחות מכך ואף לא יותר מכך.

שוב שאל פלוני מן החבורה:

– ועדיין יש מקום לתהות ולשאול: משום־מה סבור אתה, כפי שהתרשמתי מדבריך אם לא טעיתי בפשטם וברמזיהם, שהאגרות המובאות אלינו בידי הפייטנים השלמים, צריכות להיכתב במלים נוקשות דוקא, מטומטמות ממש, נטולות רגשיות ולחלוחיות? רצוני לשאול בעצם: מפני־מה נגזר על השירה, לפי דבריך, להיות פרוזאית דוקא, ולא עוד אלא פרוזה יבשה ללא טעם וללא ריח?

החזיר לו מחבר המחקרים הספרותיים:

– פּליאָה זו ודאי אינה פּליאָה. לא ניתנו מכתבים לשם השתפכות הנפש והעברת רגשות. מטבע המכתב שהוא ענייני ביותר. כל מלה היא עצם וכל משפט הבעת משאלה או ציוּן עובדה. כותב האגרת צמוד אל המוחשי. אף הפייטן מחובר אל הישים הממשיים, המשמשים בידו חומר ליצירה. משולים הללו לקוביות, שמסדרים אותן לצורות שונות. אין חשיבות לחומר שממנו קורצו הקוביות. תהיינה של זהב או של מתכת, של כסף או של פּח ושל חרס או חמר. העיקר הן הצורות שמתחברות מהן. לגבי התגוונותן והסתעפותן של הצורות יש לפעמים מעלה יתירה בפחיתותו של החומר. קוביות של פח, יתכן, נוחות וקלות יותר לזיזות חוזרות ונשנות במהירות הבזק, מן הקוביות העשויות זהב או כל מתכת אחרת הכבדים לתנועה.

– נמצא ששיר, נטול כל תוכן רעיוני או רגשי, הוא יותר שיר משיר, שתוכו רצוף הגיון נעלה, חווייה עזה וסעורה?

– בהחלט כך. ובדין כך. הגע עצמך, קל יותר לדמות עץ לאבן כוכב לבועת־מים, בית גורד־שחקים לג’ירף, חוטם לסולם, צורת ענן לפני־כלב, יללת התן לנשיקה וכל עצם לכשיוצא בו בין מינו בין שאינו־מינו, כדי לקלוע את הדימויים למערכת של שירים, מאשר לצקת רעיונות ורגשים בדפוס השירה. רעיון הנושא את עצמו אינו מסוגל לשמש נושא לשיר. וכנגד זה דוקא דברים חסרי־שחר לעצמם כשמזדווגים יחד עולים לכלל שיר. – דרך משל, מטאטא המכבד את הבית אינו שיר, ואילו אדם רוכב אל מטאטא הוא שיר…

– לא נבהלתי כלל מן המשל שהבאת לפני – השיב חוקר הספרות מיניה וביה – אדרבה, אני מוכן לעשות גם משל זה נקודת־מוצא לדיוני בענין השירה, סידוריה ונסכיה וסממניה. הנה כיצד עושים שיר: נוטלים מטאטא ורוכבים עליו על מנת להמריא כלפי השמים הגבוהים. כן, מטאטא, ובפירוש מטאטא. מי לנו נחות־דרגה בעולם הקניינים מן המטאטא? אולם חפץ דל־מוניטין זה שירותו בשיר הוא בחינת לעילא ולעילא, הרי מה? כלום אין הוא סמל? אדרבה, המטאטא הוא סמל מן המובחר. אתרוג, אומר אני לכם, הידור שבהידור, ממש אילן ההדלקה מקושט בכל מיני עיטורים לחג המולד של השיר. זה הכלל: כל שעצם הוא בזוי־יוחסין בעולם המושגים הרכושניים הוא עולה בדרגה בחינת נושא לפיוט. השירה תורמת מן הנמוך ביותר, מן הנתון בשפל המדרגה, מן המוקצה מחמת מיאוס. אבל אין בדעתי להידרש לענין זה, שהוא נושא לעצמו. אגיד בתכלית הקיצור, השירה אינה מדליקה אבוקות, אין זו מגמתה. היא מלקטת ניצוצות, פודה את בת המלכה משביה. לפיכך היא צריכה לרדת לתוך הרפש, לחטט בזוהמה, להידבק בכל הגס והמגושם, להתקרב אל הכיעור והדומה לו, מאחר שלכיעור יש הרבה דברים הדומים לו – ולכן הכיעור הוא עניינו של השיר העוסק כל עיקרו בדימויים, אך נחזור אל המטאטא, וכי אין אתם סבורים, שאפשר לגלות עולם ומלואו במטאטא? כן, אפשר. כל מטאטא אומר דרשני בחינת צד השווה וקו המפריד ביני לבין כל יתר העצמים. אין המטאטא חמור, לא גמל, לא סוס, לא כסא, לא קיר, לא פעמון, לא שורש מרובע, לא גידול במוח, לא שלולית, לא סולם ולא סימן השאלה, למשל, ואף על פי כן אתה יכול לדרוש סמוכין בינו לבין כל הדברים הממשיים האחרים. בקצת דמיון וכושר דימויי ואמנות הסימול יכולים אתם לרכב על גבי המטאטא לכל מקום שאתם רוצים. אפשר לחבר דו־שיח בין המטאטא לפעמון שבדלת. אפשר לדמותו אל חייל הניצב על משמרתו ורובה בידו. יכול הוא כלב נובח ויכול הוא שליח בית־דין הבא לעקל את הנכסים, ויתכן שנמשיל אליו את השלג של אשתקד. בדיעבד עשוי הוא לשמש גם מקל ודוקא בידי מלאך המוות. כיוון שניתנה הרשות להוציא את המטאטא מידי פשוטו הריהו עשוי ללבוש כל צורה ודמות. וכי אין אתם סבורים שבמטאטא – לא לפי הפּשט כי אם לפי הדרש – גנוז מקור של ברכה כשמתלווה אליו דמיון היוצר דימויים של הפייטן? כן, השירה מעשירה אותנו, בתנאי שהפייטן יוציא את הדברים מידי פשוטם. זהו־זה. עיקרה של שירה דרש ורמז. הפשט פוגם. במידה שאפשר להסביר את המלים על פי פשט אין שירה. המובן, שהוא תנאי בכל שיח ושיג, אינו נסבל בשירה. שירה מובנת היא הכנסת תבן לעפרים, קמח טחון.

עכשיו יצא בטענה השתקן שבחבורה ודיבר במרי־רוגז:

– ידעתי מלכתחילה להיכן אתה מושך בשיחך. רצונך לומר שדין שירה להיות בלתי מובנת וכי רק הבלתי־מובן עושה את השיר. ואני כבר קצתי בנושא זה, שזה שנים לעשרות מגלגלים בו. כותבים מאמרים ללא שיעור ותכלית כדי להוכיח על פי השכל, שהשכל הוא פגם בשירה. ממה נפשך, אם זה כך, הרי כבר הוכיחו פעמים לעשרות שזה כך ולמה מוסיפים לגלגל בענין זה במאמרים לעשרות להוכיח שזה כך? כל אחד חוזר בעצם על הנימוקים שכבר נאמרו לפניו. פלא הוא, שאין הם מזכירים כלל את דברי קודמיהם. משל כל אחד פותח בפרשה זו מבראשית. פליאָה יתירה, שרוב בעלי המאמרים על נושא זה הם המשוררים עצמם. ואין הללו מואסים כלל לנצל את השכל כדי לחבל בשכל. לא, כאן דבר־מה אינו כשורה. יש כאן מצפּוּן לא שקט, המחייב ללעוס את הענין הזה בלי הרף. והנה גם אתה מביא אותנו אל אותה שוקת שבורה.

רוגזה גוררת רוגזה. הואיל והשתקן דן את החוקר ברותחין קפץ החוקר ודן אותו ברותחי־רותחין:

– אומר אני שאין כל טעם ושכל לדבריך. מה לי ולכל הכתבנים שכבר גילגלו, לפי דבריך, בפרשת המובן והבלתי מובן בשירה? רואה אני אותם כאילו לא היו ולא נבראו. אפילו כתבו הפייטנים עצמם על הנושא הזה איני מביאָם כלל בחשבון. מה להם ולהגיון בעניני שירה? הללו במחקר הם תינוקות ממש. עד שבאתי לא היו חוקרי ספרות אצלנו. אני אומר זאת במלוא עניוותי. לפני לא היה שום קנה־מידה למחקרים ספרותיים. כתבו פרקי־עיון כביכול על נושאים ספרותיים, דנו מהרהורי־לבם, מצצו מן האצבע. לא היה להם עקרון לדון על פיו. אפילו היתה להם זיקה לא היתה להם גישה, כלומר, גישה מדעית, לא היו בידם המכשירים הדרושים מתוך האוצר המדעי הכללי למוד בהם טעם ואיכות. באין אמת־מידה אין מגיעים כלל לממד הזמן, שהוא האיצטגנינות היחידה להסתכל בה להערכת היצירה האמנותית. כל המחברים שקדמו לי בפרשה זו לא ראו אפילו בחלומם שיש, למשל, זמן אפי, כן, זמן אפי. ופשיטא שלא ידעו להבדיל בין הזמן הפשוט לזמן של מיתוס, או בין הזמן האנושי לזמן היקומי, הקוסמי, אם אפשר לומר כך, והרי זה עיקר עניינה של השירה להבדיל בין הזמנים השונים ואף לדמותם זה אל זה.

רואה אני שאין אתה מבין מה אני סח. כולכם אינכם מבינים מה אני סח. והאמת היא שאילו הייתם מבינים מה אני סח לא הייתי בא כלל להסיח דברים אלו בפניכם, שאם אין חידוש בבית המדרש שלי למה לי להטריח עצמי לישב בקתדרה. יושב אני בקתדרה לפי שאתם במחילה בורים ועמי־הארצות. הזמן לפי גווניו הרבים לאין שיעור הוא סוגיה עמוקה וחמורה. אני, אני לן בסוגיה זו ורק לי הרשות לדיין בה. לא רק הרשות אלא גם החובה, אפילו אין לי כל סיכוי לקרב שום דיבור שלי אל שכלכם. חוקר אני על כרחי ועל כרחכם. פרשנות השירה היא חובה קדושה המוטלת עלי ואין שום איש מסוגל להבין אפילו שיחות חולין שלי בענין זה. ואף על פי כן איני בן־חורין להימנע מן הדיון בו. כותב אני מחקרים על שירים רק כדי לסבר את האוזן. לפרסם טיבה של השירה וטיבם של קצת משוררים המעלים חן לפני. אולם יכול אני לכשארצה להסמיך את מחקרי לעצמים ממש. איני מחוייב כלל לתלות את המדרשים והמחקרים שלי על שיריו של פלוני או אלמוני.

– רצונך לומר, שאתה יכול לחבר את מחקריך על העצמים גופם ועל יחסי־השייכות שביניהם, כגון על זיקות הגומלין שבין הדג הגולש מן היד ובין טבעת הקידושין שגלשה מיד הכלה כדג. גלישה זו יש בה משום סמל לדברים שבין בני הזוג בשעת הכלולות ולאחריהן, לכל חייהם העתידים בצוותא – סח ספק בכובד־ראש ספק בהלצה השתקן העקשן.

מחבר המחקרים הספרותיים, שגילה, כנראה, בהערה זו פנים של רצינות, השיב לו בנעימה של ריצוי ובסבר פנים יפות:

– אכן, כך הוא הדבר, אלא שאיני מוכן לבזבז טבעת הקידושין כנושא לשיחה קלה, ולכשתרצו לשיחה בטלה ממש. לדידי אף המטאטא אינו דבר של מה בכך בראי השירה. כל דבר קטן עולה לגדולה באיצטגנינותו של הפייטן. ובלבד שמפקיעים אותו משימושו התדיר. זה הכלל: השירה עושה את התדיר לאינו־תדיר ואת שאינו־תדיר לתדיר. המטאטא בתדיר מכבד את הבית, אך בשירה רוכבים על גב המטאטא לעולמות העליונים, לספירות הסמל. כן, הסמל. בעולמו של הפייטן אין דברים אלא סמלים, אין רעיונות אלא דימויים, אין רגשות אלא תעתודים, אין עובדות אלא מופעות, אין חוקים אלא בלבולים, אין עקרונות ולא ערכין, לא אמת ולא צדק ולא יושר…

– אם כך אין אנו מבינים שירה זו למה היא לנו? – קראו כל המאזינים בפה אחד.

השיב החוקר בריתחה:

– אין אתם מבינים. זהו־זה. אין אתם מבינים. אילו אתם מבינים, למה זה אנכי? לא באו המחקרים אלא לגלות את קוצר הדעת וטמטום הרגש של קוראיהם.