“הן לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה איש אל אחיו ואשה את אחותה” –

(“הגנן” לטַאגורי)

א. השירה בימי אבלות    🔗

לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה, אבל גם לא תורה היא שנוכל לשכחה או להשכיחה לרצוננו. אפילו בשעת חירום, שהחיים הם גיהנום, יש מיתר בלב, שאינו פוסק לומר שירה, ולא עוד אלא שעל אף צוק העתים המיתו הטמירה והכלואה גוברת והולכת. האין זה לפי שהשירה היא יצר קדמון, דופק הכל? כדרך שנאמר תורת חיים, כך רשאים אנו לומר, כי השירה היא תבלין החיים וטעמם. והרי כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו ניהנים במידת יכלתנו מחמודות החיים… ואף בימי הרג רב לא שמענו בני אדם אומרים זה לזה: מעשי ידינו טובעים ואנו נאכל, נשתה, נטבול את גופינו בקרני שמש? אולם קיים כנראה הסכם חשאי אצל רוב הבריות, היינו, אצל רוב זה, שהוא בעצם מיעוט שבמיעוט, מכלל האנשים בעולם, שיש לו זיקה לעניני שירה, להתבייש בשיחה על בת השיר בימי רעם התותחים. אלא שגם הפורשים לשתיקה בשנות הזעם אינם יכולים להמלט מן הזמיר, היושב בסתר לב. המעינות באנשים יהמו אף ישירו בכל הזמנים. וכן לא ישבותו גם ברעש ארצות קיץ וחורף, משב רוחות ומשק גלים והשמש תשלח את זוהר קרניה על ערמות הגויות.

ב. נעים זמירות הודו    🔗

מת טאַגורי ואין הלבבות פנויים כעת להספידו כהלכה ולגלות מחדש לאור פטירתו את המאור שבשירתו, אולם לא יעלה כלל על הדעת לפקפק בדבר, שבמותו הלך מן העולם זה, שכתר המשורר הלם אותו יותר מאשר את כל הפייטנים שהניח אחריו… כוכבו, שהבהיק לזמן מה באירופה, דעך לפתע ויצא מן האפנה, אבל השירה אינה רוח החיה באפנה. משורר גדול, אפילו בעמדו לבדד לחלוטין, ערער גמור, לא יפול על ידי כך צרור מרום מעלתו. ואילו טאַגורי עוד השכיל להרעיש בשיר היחוד שלו, אם כי לא לאורך ימים, לבבות כל המשכילים שבדור. הוא שר מתוך נפשו אל העולם ועל העולם כולו. הוא שר – בשני המובנים – אל אלהים ואל אנשים, הוא קשר כתרים בפרקי הזמרה שלו לכסא הכבוד ולפרחי השדה. בהיותו חכם המסתורין לא דיבר בגאוה וברחב על עסקי העולם הזה ובאהבתו לבדידות לא העתיר דברי שמצה על תשואות בני אדם ולא הטיף לנזירות. נתברך בנפש הרמונית ועם כך לא הסב את מבטו מן התהומות. ואם כי הוא סח לנו “אין אנחנו מגששים בתהומות חושך” הרי רק תמים יבין את הפסוק הזה כפשוטו. קרוב יותר לשער שזו היא קריאת אזהרה של מי שנתנסה הרבה. והרי עצם שירתו הוא מן ריקוד על שפת התהום, כל השפע הזה של צפרים, פרחים, חלילים, דבורים, נושאי דבש, חלומות, זמירות ומנגינות, הממלאים את חלל שירתו, לא באה לכאורה אלא להגיש לבני אדם צרי מרפא כנגד הצער הנוקב ויורד שבהוויתם, השירה נדרשת אצלו כשילומים על ענות האדם. הוא עצמו בפרפוריה שלו, שהקסימה בשעתה את אירופה הסקרנית, וכת שירתו העוטה אדרת ארגמן, נראו כפורשים עצמם על פני התהום, שמציאותה אינה נעלמת אפילו מן הנפשות ההרמוניות, העשויות ישר ואינן מבקשות חשבון, אם נפשות כאלו מצויות, אמנם, ויהא במנין קטן, בעולמו של הקדוש ברוך הוא. טאַגורי מכל מקום אינו מצטרף למנין קטן זה. רצו לראות בו, לפום שיגרה, את דמות המופת של צדיק הודי החי במעדנות, התגשמותה של השלוה. הזהרו לכם מן הצדיקים הללו, ואפילו אם מקום משכנם במזרח. במזרח שמש, אבל שמשו של המזרח, משהיא יוצאת מנרתיקה, הריהי הופכת את העולם לגיהנום ומוצצת את כוח הסבל. וכלום יש ערך לאיש ששפתיו נוטפות רק מתק? אין גן עדן שתוכו אינו רצוף גיהנום. אף טאַגורי המשורר גן עדן תחת לשונו, המחפה על לב נושא בחובו ענויי עולם… לא נועם ושלוה היו כאן, אלא כיבוש הצער. הדבש נוטף לא מלשונו המתוקה, אלא מתוך לבו המר והכאוב. ובכך כוחו וחילו לשירה, שעשה את נפשו מעבדה להתקין מן המרורים שבה רפואות לזולתו. האם לא זה תפקידה של השירה ויעודה? אם כן היה הוא הפייטן לאמתו. משאתה קורא בשיריו הרי הם שוקקים מעינות נועם, צפרים מצייצות, זמירים יתעלסו, חלילים יחללו והכל עוטה אדרת ארגמן. אפשר לומר בקנאה: כמה שפר חלקו של כהן זה למוזות! אין לו בעולמו אלא תענוגות והוא כולו כחתן. כן, כחתן. אבל גם כחתן דמים. נמנה הוא עם קהל נוגנים מובחר זה, המקשטים עצמם תחילה בעדי עדיים ומנגבים את דמעותיהם לפני שהם עולים על הבמה. יותר ממה שיש להם אימת הציבור הם חרדים לכבוד הציבור. חושם המעודן אומר להם: פצעים ומכאובים יש לישא בסתר, בחדרי לב. אבל הכניסה לחברה מחייבת מאור פנים ומלבושי כבוד. זהו סוד הלבוש המפואר אשר לטאַגורי. שירת השיראים שלו יש לה בטנה של שק האבל או של כלי גולה. (הוא רגיל להעיד על עצמו: לבי נוסע בקרבי). מראה כהן משוח לו, עוטה ציץ ואיפוד, אבל עין רואה תבחין בחגורת הענויים אשר לבשרו. כל הליכותיו הן כשל נסיך השירה, אבל הוא עצמו ממשיל על עצמו את משל העבד, הנושא את השובל של מלכה שירה. ובשביל לעקור כל חשד מלבנו. שטאַגורי היה בן למשפחת השאננים ושטלית שירתו היתה כולה תכלת, צאו וראו מה הוא גופו אומר על אותה תכלת “נשתער על תכלת השמים ונתפסנה לנו בחזקה, הבה נקח לנו את מלוא היקום בסערה”. תכלת שחוטפים אותה אינה שוב תכלת. יקום שלוקחים אותו בסערה כלום יש בו אף טפח השוכן לבטח?

כל עוד המשורר התהלך בחיים ומסכתו עליו ראינו כי קרן עור פניו ולא ידענו כי זהו אור הנערב על נפשו המתעטפת בעניה. מכאוביו נבלעו לתוך שירתו כשם שדיוקנו לאמתו ניטשטש על ידי צלם תבניתו, המקובל על הבריות. אולם עם פורקן כלי החומר ושבירת הקנקן יש לטעום את מלוא טעמו של יין יקר זה. הוא היה משורר בתכלית האמת, אשר רדף מעודו אחרי צבי החלומות, אפשר ולא היה משורר מודרני, מכיוון שהזמן החדש לא חלק עוד כבוד לחלומות ולא הביאם עוד בחשבון חיי הנפש, אם כי הפך אותם לסעיף מן המדע. אולם טאַגורי היה עז רוח ולבו מלאו לצלצל בגונג החלום בתוך עולם של פלדה, שווקים וחולין. הוא כתב זמירות ותהלות בדור של בלדות, פואימות וחרוזי אַספלט, הוא לא התכחש לנושאי הנצח של השירה, שרבים מתביישים בהם בדורותינו, כגון מעינות וחלילים, תכלת ופרחים. הוא משך בחליל השירה כמאז ומקדם. לפי כל מהותו הנהו קדמון. וזאת לדעת: נבדלו משוררים אחרונים מן הקדמונים בכך, שהאחרונים נוהגים בבת שירתם כבאשת חיק בתום כל חדשי הדבש, שמשתפים אותה בכל הצרות הקטנות ובפגעי יום־יום. ואילו פייטנים לפנים התנו אהבים עם השירה כמו עם כלה חמודת לב, שמרוב החרדה עליה ומעוצם קדושת הרגעים אין מסיחין עמה דברי חול ואף אין מזכירים בפניה שום דבר, שעלול לכסות בעננה קלה את שמי האושר, אלא מורים לה מתוך נאמנות ויושר על ירח יקר הולך, על צבא הכוכבים במרום ועל כל מה שיש בו מן ההוד והנשגב בחיים. יש שתי אמתות: אמת הכיעור ואמת היופי, אמת המציאות האפורה ואמת החלום והנעורים. נפטר מן העולם זה ששמר עד זקנה ושיבה את חלום הנעורים אשר יימשכו לעד. ראוי לנו בימים הקודרים האלה לטבול בשירתו. הוא היה חתן שירה. ואין לה מלה החוזרת ונשנית בספריו הנגיניים כתואר “כלה”… לשונו היתה דבש, כי לא תם ירח הדבש שלו עד תום חייו. דיבר אלינו בשפת הפרחים, לפי שפרחים צמחו בלבו. וכך שר לנו ב“אספי פרי” בעברית החמודות אשר לפרישמן מתרגמו: “לבי ירחש כי הכוכבים כולם מאירים בקרבי, תבל פורצת אל תוך חיי כשבולת מים, הפרחים מציצים בקרב נפשי, שפעת כל הנערים אשר ביבשה ואשר במים עולה כענן קטורת בקרב לבי, ונשמת כל דבר וכל ענין פורטת על פי מחשבותי כפרוט על פי חליל”.

ג. בין שירה לפרוזה    🔗

קדמה השירה לפרוזה בשלבי ההתפתחות. אדם נער אומר דברי שירה, ילדים רגישים לחרוז. דומה, חוש נעלם לחש לאדם קדמון, כי אין קולו אלא בת קול עליון וכי אין בטויו אלא הד לדיבור מן המרום הקורא אליו. לפיכך חמד את החרוז, המסמל לו את חריזתו של האנושי עם הכוח העומד על גבו ומנצח עליו והוא שנוטע בנו את הבטחון, שאין אנו אלא פיותיו של בוראנו. וכשם ששפה כל צליל משלה יש לו אח, כך כלל הצלילים היוצא מאתנו יש להם אחים למעלה. בעולם התנ“ך הדיבור בא מגבוה. הוא נופל מן השמים, על הראש, לתוך הלב. ועתים כצרבת. אין הדיבור פרי טוב, שאדם קוטפו מעל אילן המליצה, השתול על פלגי תרבות והשתוי לשד מוחות חכמים, אלא הוא ברק ורעם, אוירוליה, היינו, להקת אבנים, עדת מפציצים, היורדת ממרום ועושה שמות בלב ילוד אשה אחד. הדיבור הוא דבר, גשמי, יש בפועל. והדבר אינו מתרחש אלא פורץ כרעש היסודות. אף הנביא הוא שליח, על הרוב על כרחו, כי הציקתהו רוח בטנו, מוכ”ז שבעל פה. הדיבור, שהוא אבן בכליות, קשה לשאתו, לא קל גם למלטו, אין לבטאו וחלילה להשתיקו. אוי ממנו בין כך וכך. כל האישים הנקראים מבקשים ומתחננים: אין אנו יודעי דבור, כבדי־פה אנחנו. והלא נימוק זה למיאון הוא גופו משמש שוט מצליף על שום שאינך יודע לדבר החובה עליך להגיד. ואלא מה? הידענים בחכמת הדיבור דיבורם למה? הם ישכילו את לשונם כך, שאף ידברו וגם לא יגידו כלום. המומחים הללו, מכירים אנו בהם ובמליצותיהם. אולם אתה שאינך יודע לדבר, בבקשה, עלה לדוכן. חזקה עליך שתגיד דבר־מה. קל לנאום נאום, אבל קשה לישא משא. וחזון בעברית הוא משא. ולפי שהעברית חשה בכובד המשא של הדבר ויתרה מלכתחילה על החרוז. בתנ"ך אין חרוזים. משא די לו בעצמו. משא אינו חושק באח. הגויים חרזו ויהודים לאו. הזמירה החרוזית זמורת זר היא בישראל. העברי הקדום שהגיע להכרת ייחוד הבורא לא חיפש עוד בחרוז אישור למוצאה העליון של שפת אנוש. לשונו היתה לשון הקודש, שפת עולמים, לא שרידה, אבל יחידה. השכינה היתה לה רעיה, הצו ממרום לה צוות, ולא חיפשה לה צוותא בדלת וסוגר. בה תהום אל תהום קורא, שדי ידבר בקול, ולא חרוז לרעהו.

ד. קול קורא במדבר    🔗

קול קורא במדבר – קול המשורר הבודד, הנביא הנרדף והמדינאי, הרואה בחרדה את האסון הנולד ומזעיק עליו לשוא – כל קול נאמן מוזנח במקרה באה לו הזנחתו או יד הגורל היתה בו? שמא לחשך אדם לומר: מה לי גורל, מה לי מקרה – וכי אין זה היינו הך. למקרה יש פצוי. על מקרה אפשר למצוא תנחומים. מעל למקרה אפשר להתרומם. מה שאין כן גורל – זהו עיוור עיקש. בו אין להילחם ועמו אין להתדיין. ולא זו אף זו. למקרה אין אחראי. אבל כל איש נושא באחריות גורלו. ובכן מסתבר, כי קול שלא הגיע אל מטרתו כשלון גורלי הוא, שיש לזקפו לא במעט גם על חשבונו של בעל הקריאה גופו, שלא השכיל להפיק מקולו אותן הנעימות המלבבות, הפורטות על מיתרי הלבבות. נוח מאוד להעמיס את כשלונותינו על גורמים שבזולתנו, אבל אין ברירה: חייב כל נכשל למצות גם עם נפשו את חומר כשלונו. משורר, דרך משל, אפשר שהוא נעלה על בני זמנו, עמוק מהשגתם, נשגב מבינתם, טעמו מעודן לאין שיעור מטעם הציבור וקולו זך ורך משל קול ההמון, אבל לא ייתכן שבעל נפש עשירה לא ימצא בעצמו איזה צד שווה, איזה קו חיבור, עם כלל הבריות. אם אמנם עשיר גדול הוא מן הדין שיגלה בתוך שפע בבותיו גם ניגון מקשר עם הקהל. ואם חיפש ולא מצא אשמתו בראשו, בלבו, בדפקו הממרה המובדל לחלוטין. מי שאינו מובן כלל ועיקר ישב בדד וידום ואַל יתרעם. ואילו פרנס הציבור, שצועק ואינו נענה, קל וחומר שהוא צריך לפשפש במעשיו ובצעקתו. שמא דבריו אינם מתקבלים על לב אחרים הואיל ואינם מקובלים כל צרכם עליו עצמו. שמא אין בו די אמונה ובטחון בצדקת תביעותיו. אין כל ספק: יש נרדפים על לא דבר, יש נגזלים שאין אוון בכפם, אבל אין נגזל ונרדף, שיכול להעיד על עצמו: חף אני גם מהרהורי עבירה ואף כל כוונותי, טהורות הן. והרי בעולם השירה וההטפה המוּסרית הכוונה הטהורה קודמת לכל. ובכן, קול קורא במדבר חייב לבדוק עצמו, צלילותו, נעימתו. פלוני טוען: כלום איני מדבר בהגיון? כלום איני פועל בצדק? אבל לא די בדברים נכונים ובמעשים טובים בשביל לזכות להשפעה. לא נקיון כפים ונקיון שפתים בלבד עושים את האדם מורה ומחנך אלא קודם לכל נקיון הלב. קול קורא במדבר הלבבות, שמא יוצא הוא גם כן מתוך מדבר לב. מה שאינו מעורר הד חזק סימן לו, שלא הובע מתוך התעוררות חזקה. כעת מרובים רבים, הפותחים את המגילות העפות שלהם מלפני עידן או פלג עידן ומורים לנו, ששם כתובים מפורש דברי נבואה ואזהרה על הקורות הממשמשות ובאות. הם הזהירו ואחרים לא נזהרו. מסתמא לא הזהירו כהלכה. הם אמרו את דבריהם. ולומר אפשר הכל. אבל שאלה היא אם אמרו מתוך החום הדרוש והתום המתאים ואם אמרו את דברם בצורה הנשמעת, אין טעם ולא כדי להתאונן על מי שהוא זולתנו אלא על רוע מזלנו. ומכיוון שהמזל הוא לא רק עור אלא גם חרש ואינו שומע כלל את טענותינו עליו הרי שבדרך כלל לא כדאי להתאונן. מזלו של אדם הוא כוחו ויכלתו וסיכום תנאי חייו, שהוא שרוי בהם. הקול החזק נושא עמו גם את הכוח המשנה את התנאים.

ה. הערה דרך חרוז    🔗

עברתי על יד בית שאנן

ושמעתי קול תוכי רענן

חוזר. רשע היה המן!

קול לא שוקי

ולא המוני בוודאי

ומסתמא גם ישר וכן,

אף על פי כן

אין זה קול שדי.

ואם כי רבן הכרוז אינו ארכן

ולא חלילה גמגמן

ואף כוונותיו רצויות

לגרום נחת רוח לבריות,

כגון להצילם מן השעמום,

ועמלו אינו לריק,

בשגם הוא השיג

בניבו את תכלית הצמצום,

הריהו בכל זאת במחילה פטפטן.