עיין בדברי ימיהם של פרנסים וראה אם יש ביניהם עניו כאמן. כל תופש־משרה, גדולה או קטנה, בשדה־השלטון, כל לובש מדים רם או נמוך, כל מנהיג מוסמך או משתלט, צועד קוממיות, תקיף־דיבור, עוטה גאון הבטחון במעלת תפקידו, מוחזק בעיני עצמו כאיש ההולם לחלוטין את מקומו, שאין מתחרה לו. ואילו מטבעם של אמנים מבני העליה להיות מפשפשים ברובי הזמנים בערך פעולתם, במעלת כשרונם, בטיב הקו המדריך שלהם ובעצם יכלתם. ויש כאלה שספיקותיהם והיסוסיהם לגבי ערך הטוב והמועיל שביצירתם מגיעים אצלם עד כדי כפירה הגורמת לשיתוק מפעלם. סתם אמן הוא ביישן ופקפקן. מתהלך כנכלם. עמוס מוסר־כליות. לקוי באי־סיפוק. נתון בחביון ישוּתו להרגשות דכאון ולביטול יש עצמו. כל אימת שמנצנץ בקרבתו כוכב חדש עולה בספירת פעולתו מיד הוא נדמה לעצמו חייב שקיעה לשם פנוי מקום. וכמה מרובים המחוננים שאינם מעיזים להזדרח במלוא אורם מחמת יראת הכבוד מפני בן־סמך גדול שקדם להם והריהם מצפים בהתאפקות שקטה לתוך התגלותם, כדי שלא לערבב שתי זריחות כאחד, או שהם ממוגגים לגמרי את אישיותם בתוך האש הגדולה של אהבה למוריהם ולרבותיהם של הערצתם אותם.

לא שמענו, כמדומה, מעשים רבים במלכים ובשרים, שהסירו ברצונם הטוב את כתריהם מעל ראשיהם על מנת להעשיר בהם אחרים, שנמצאו ראויים יותר מהם לאותה איצטלא. או שפרשו מחמת איסתניסיות משרביט המלכות. או שהגיעו לידי הרהורי תשובה בדרך ההנהגה שלהם. או שהחליטו לצמצם מקצת את סמכותם. ואם יש צורך, להקטין כל שהוא את תחומי שלטונם, לשם שלום העולם או טובת נתיניהם. גבאים ופרנסים אינם מצויים אצל חשבון־הנפש, גבורי השלטון אינם נותנים לצל־ספק רשות כניסה לתוך סרעפיהם. מעולם לא אמר קיסר: די לי בפחות מכדור הארץ כולו. ושום מלך בחסד חרבו או ירושתו לא הטיל פקפוק בכשרונו להעניק אושר לנתיניו. כל זמן שנבוכדנאצר לא נתגלגל לתבנית שור לא הסכים לחלק אפילו מקצת משלטונו עם בנו. שלמה המלך לא פסק מלצווח: “אני שלמה!” שאול, שבא מעם האתונות למלכות, מכיוון שישב שנים מועטות על הכסא, כבר נכנסה בו רוח רעה לייחס לעצמו גאון ולרדוף מתוך קנאות בחרבו כל מי ששגעונו מתח עליו צל חשד בהתנקשות על הכתר, כאילו מלכות ישראל מורשה היתה לו מששת ימי בראשית. פרט לגוטהמא בודה, שרוח חוזה ופייטן, מעטים כמוהו בדורות, נוססה בו, הרי כל יורש־עצר מקבל את כל יתרונות המורשה כמגיעים לו בגזירת המזל הקדמון. “שלי הוא העולם” – הרגשה זו ממלאה את כל השליטים, שרכשו לעצמם את מעמדם בכוח אגרוף או בזכות אבות.

כנגד זה כמה מרובה מדת ותרנותם של שרי־השירה ורבי־האמנות בכל העמים והדורות. לא זו בלבד שהם משלמים על הרוב כופר רוח היצירה בחמודות העולם הזה, אלא שרבים מהם היו מוכנים בלב ובנפש להרים את הכתרים מעל ראשיהם על מנת להגישם לחשובים מהם, לפי השערתם, במעלה זו. משדרך כוכבו של בּיירון פרש ולטר סקוט מן השירה, שהיתה שעשועיו לשעבר ואף הנחילה לו תהלה, בהצהירו: “השכל הישר גוזר עלי להוריד את מפרשי מפני רום גאונו של ביירון. הייתי בעל מדריגה במקצוע זה ולא מן הראוי לי להגיע לידי כך, שאהיה להבא מפחוּתי־המעלה. הנני מודה בגלוי לב, שאיני מגיע לקרסוליו של ביירון”. בניגוד לשועים גדולים וקטנים, התובעים לעצמם, החל ממלכי מצרים, מצבות פאר ואנדרטאות־אל־מות על קבריהם, מסתפקים גדולי האמנים, במלכות הכתב והצבע, בנפש, שעשו לעצמם ביצירותיהם. קיטס, פאר השירה האנגלית, ציוה לחקוק על מצבתו את המלים: “פ. נ. האיש ששמו חרות על פני המים”. נפוליון על אי־השדים יזם תחבולות שטן להשיב לעצמו את השלטון על עמו ועל העולם, שבדמיהם רחץ את פעמי רגלי צבאותיו. ואילו ויקטור הוגו הנערץ בארצו, גזר על עצמו מרצון גירוש ממולדתו האהובה עליו על אי מבודד רחוק, שבילה בו עשרים שנות חיים, על שום שלא רצה לקבל עליו את מרותו של שליט קטן, ממגר חופש עמו. וולטר, בעל שם עולמי, ערך קרב עם כל תקיפי דורו בשל עוול שנעשה למשפחה אחת בטולוזה ובכך קלקל את יחסיו הטובים עם הבריות. שניהם, גם הוגו וגם וולטר, עמדו בנסיון הקשה מאד: להחליף מעמד של כבוד ועושר בגירות, שיש עמה גם ירידה חמרית וחברתית. איש לא קישר מזמורי־תהלה לבן תמותה דומים לקילוסים, שהעניד היינה לראש גיתה, אם כי שוכן אולימפוס זה, שפיזר שבחים לקטני־כשרון רבים, נהג חומרה של בזוי לגבי מחבר ה“רומנצירו” דווקא. ואף על פי כן התרומם היינה הנפגע לידי חוסר־פניה, שרבים מגדולי בעלי־המוסר לא הגיעו אליו. גודל לבו ונדבת רוחו של אותו פייטן, שיצאו לו מוניטין כאיש ריב ומדון, מתפרשים לפנינו במילואם מתוך דברי ההערכה הנרגשים, שהקדיש לברנה יריבו בספרו “לזכרון של ברנה”, ספר נעלה בזוך הרצאתו ובטוהר שיפוטו, שעל כל שורה שלו שפוכה רוח האמת העליונה. וכה יאמר הפייטן היינה על האיש, שלא נרתע מלגרום לו בקולמוסו בזויים קשים: “ברנה – אגם בהיר, בו משתקפים השמים וכל כוכביהם. רוחו של ברנה שטה וטובלת שם כברבור נהדר, המנער מעל עצמו בשלות השקט את כל הגידופים, שבהם ביקש האספסוף ללכלך את נוצותיו הלבנות כשלג”. ניתן נא לרגע את דעתו על כך, שבעולם השררות משתמשים בתחבולות־פולמוס שונות מזו ואין דעתם של המתנצחים שם מתקררת עליהם עד שאינם מתיזים את ראשיהם של בעלי־הפלוגתא שלהם, כדי שנבין, כמה נדיבות נפש נחוצה, שלא לסרוט אפילו בקצה הקולמוס את האויב מאתמול. כימי דור התחרו שני מאורותיה של סקנדינביה – איבסן ובירנסון – בשל זר הדפנים של מולדתם עד שפרץ מפיו של האחרון הוידוי: “איבסן הנערץ, לך הכתר, אתה הראשון במעלה!”. איבת שנים, שהתרגשה בין טולסטוי וטורגניב, שני בני־עליה ברוסיה, שנכווּ איש מחופתו של חברו, נסתיימה בכרוזו המפורסם של מחבר “כתבי צייד”, שפרץ מפיו מעל ערש מותו, מעין צואה לדור: “ליב ניקולייביץ טולסטוי, סופרה הגדול של רוסיה הגדולה!”. ליסט, מנגן ומחבר מנגינות, מהולל ברחבי אירופה, כותב באגרתו לווגנר, וההוא אז עודו אברך, עלום־שם כמעט: “כשם שכולנו משתחווים בפני הדר גאונם של דנטה, מיכל, שכספיר, ביטהובן, כן הנני מרכין את ראשי בפני רום גדולתו של ריכרד ווגנר, שר הנגינה”. בודלר, אביה של שושלת שירית חדשה, שהשקיע עמל רב בליטוש כל ניב מבתי שיריו, הקדיש כעשרים וחמש שנים מחייו, בהן שנות רעב, לתרגום ספוריו של אדגר פו, הנערץ עליו, עבודה שנעשתה על־ידי המתרגם בשקידה מרובה, ללא סכוי לתשלום. דיטליב פון לילנקרון, פייטן בודד, שקוע בשרעפי יגון ובחזות קודרת, שמט מתוך קריאות “הידד” ו“כה לחי” ו“מתוך לב שלם” מעל ראש עצמו את כתר השירה וענדו באהבה ובהערצה על ראשו של ארנו הולץ. ובאגרת, שנשלחה להולץ מאת חברו אוסקר ירשקה, סופר לא ידוע לרבים, נאמר: “די לומר לך, חבר, כי אני הממועך, הממורט, המדוכדך, השבור, הרצוץ לחלוטין, מרגיש את עצמי עכשיו במיוחד כנגדך אפס גמור, תולע מתפתל, פסה אחרונה של מטלית קרועה”. וכה כותב סופר יפה־לשון וזך הרעיון בישראל, א. ש. פרידברג, לרעו אברהם מאפו, עם קבלת הספר “שלל צבעים”, פרי־עטו של מאפו: “אך זאת להגיד לך, כי מאז בואו אלי רפו ידי ורוחי קצרה. לא אעיז עוד בנפשי למשוך בקסת ורעיוני כולם כעשן מארובה ביום סגריר בשפל ירחפו מבלתי יכולת להרקיע לשחקים, ששם חוג פעלך, שם תופיע אתה בהדר חזיונותיך היקרים, ואיך אעיז במעוזך להעפיל עלות אחריך ולעשות כמעשיך? כי אזכרה שמך ידי ורוחי נוע ינועו, יחלשו ויגועו מרוח כביר אמרי פיך, כאור נר ידעך אם יקרבוהו אל להבת שלהבת” (ספר הזכרונות, חלק א' עמ' 215. א. ש. פרידברג. ורשה. תרנ"ט).

“אייכה, מיכה יוסף? – יקרא מרדכי צבי מאנה ברון נפש למיכל, אחיו הבכור בזבול השירה העברית. אליו ישא הצעיר את עיניו ברחשי הערצה לבלי מצרים – איכה עתה לן בצל שדי? מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל מות! יהי מה יהי אם רחבי חלד מעוני שמים או מצרי שאול לי נכונו פניך ילכו עמי והניחות לי. רק בהפרדי ממך אריגש כי לבי ובשרי יחמו וינהו אחריך” “איכה אחי?” הוא הקול המתהלך על דפי כל מגילותיהם של הפייטנים, שכל אחד מהם קורא לאחיו הבכור ומחפש אחריו להישען עליו. וזוהי מהותו של המשורר: הוא לעולם האח הקטן, שמי שהוא גדול ממנו איבד אותו בתוך הישימון העולמי והוא, הנאבד, אובד־הדרך, מצפה לגואלו, צפור בודדת על גג חיכי תמצא שהיא תתיהר בעיני עצמה? כל שכן שתתחצף להיות מנהיג אותה בירה שעל גגה מצאה לה מקלט מעט? האם לא משום כך שופך פייטן את רגשותיו בחרוזים, שיהא אח לכל פסוק, ואף בונה הוא אותם בתבנית בתים, המסמלים דבר, שהמשורר חסר אותו? מתוך ענוות חן, שסודה בתביעה חמורה מעצמו, רשם דה וינצ’י את הטורים האלה: “משראיתי שאיני יכול להשיג שום חומר בעל ערך תועלתי, מאחר שהאנשים שנולדו לפני כבר סיגלו לעצמם את כל הענינים התועלתיים וההכרחיים, הריני לנהוג כאותו בר־נש שבא מחמת עוני אחרון ליום השוק והריהו מושך ונוטל כל אותם הדברים, שאחרים ויתרו עליהם מפאת אי־חשיבותם. ואני אשים את הסחורה הקלוקלת הזאת, את הפסולת הזאת, על גב בהמתי התשושה ואנוד עמה לא בכרכים אלא בכפרים עניים, ואקבל בעד החפצים את שכרי כערכם” – פסוקים, החדורים הכנעה אמתית והשתפכות נפש כנה, שלא שמענו אותם מפי שום שליט, מדריך, או מחוקק והראויים לשמש דברי התנצלות לכל אמן על גבי שער חיבורו. מכיוון שאין כמעט אף אמן אחד בתולדות היצירה הרוחנית, שלא ביצע את מפעל חייו מתוך הכנעה פנימית ורגשי נוחם. ומה תימה אם רבים מהם נכנסו לתוך הפומביות במורא, לאחר היסוסים מרובים, ורק בתוקף עידודים. אישורים והסכמות, שניתנו להם מאת בעלי־סמך? (נשער לנו אילו היה נפוליון או איזה רוֹדן אחר נחבא אל הכלים, כפי שנאמר על שאול ומצפה לכך שאשלי רברבי אחרים יתנו לו סמיכה ויגישו לו כתר המלכות: “בבקשה, התעטר!” אם היה מגיע לשלטון בזמן מן הזמנים!) או שיצאו מתוך היכל האמנות מיד או מקץ זמן־מה לכניסתם, ואפילו לא יצאו אלא התחמקו בחשאי־חשאין, משגברו עליהם הרהורי החרטה בשל שימוש בתגא שאינה הולמתם? מבחינה זו יש ענין מרובה בהרצאת קורותיהם של אמנים במהלכם אל מפעלם וממנו אל הפומביות דרך חבלי הספיקות והחיבוטים הנפשיים, אחרי מאמצי נזירות מן המקצוע, נסיונות של גניזת חבוריהם, קריעת בדיהם ושריפתם (כגון גוגול, שהעלה על המוקד את החלק השני מספרו “הנפשות המתות”, לאחר לילות נדודים וחדשי יסורים). וכפל ענין לנו בפרשת הקרבן, שנתגוללה לפנינו בחיי רמבו, העלם הגאוני, נסיך השירה הצרפתית, שהגיע לשיא תהלתו בשחר נעוריו ומיד לכך מיגר את דוכן־הרוממות, שנעמד לכבודו בידי מעריציו רמי־המעלה, ופרש מהיכל המוזות והפליג על ערבות אפריקה, לחיות שם חיי עמל ושממון, יגיעת בשר ועקרות־רוח, להקבר חיים בתוך חולות השרב תחת שמי תלאובות ולקבור שם את כשרונו המזהיר, שחונן בו מאת האלים. אין מעשה־נזירים קודר ומגילת־סיגופים מרעישה יותר ממסכת חיי רמבו, בכתתו את רגליו אחרי חמורו תחת שמש אפריקה הלוהטת, עמוס על גביו שקים ממולאים מטבעות מתכת, צורבים את בשרו, דמי הפדיון מאת הילידים הפראים בעד מרכלתו, שהיה מוכר להם תחת לשמח את לבם של יקירי פריס בחרוזי־הגביש שלו, שאפילו בכמותם המועטת הנחילו לו שם עולם. על שום מה עזב ברוך־אלים ואהוב־טרקלינים זה את תענוגות פריז ותשואותיה, את קריאות ה“הידד” של מעריציו המרובים, את עתידו המפואר, והלך לנוד במדבר, אם לא שרגש־הנוחם לא נתנו לקבל שבחים בעד פועל ידיו, שלא זכה בעיניו? מפני אימת מצפונו ברח ענוותן זה, שבחובו קנן המחמיר הגדול. זה המצפון, שאילו קורטוב ממנו היה שרוי בלבותיהם של שליטי העולם לא היו חיינו נהפכים לגיהנום. ולא עוד אלא שרוח של שירה ופיוט היתה מרחחפת על הליכות אדם ועם.