אמנים רבים לדורותיהם נתחייבו נזיפות על שום פרישותם כביכול ממתן בטוי למאויי הדור וללבטיה של התקופה. תולדות האמנות שופעות אלפי דוגמאות של מיאון מצד ברוכי־כשרונות להזקיק את כוח־יצירתם לתופעות, שצוינו בשעתן כעומדות ברומה של השעה וצווחות ממש: “דרשונו!”. צווחו מעשי החיים גופם וצווחו העושים במפעלים האלה וצווחו המעשים את העושים, המארגנים כביכול את החיים ועומדים מלמעלה ומבקרים ומסדרים את הענינים: “הנה לכם נושאים טריים ומפרפרים, המצפּים להתגלם בדמויות; הרי לכם ערמות של חמרי גלם, שיש להטיל בהם צורה: הרי והרי”… אולם הנתבעים עמדו במרים או בתלישותם, כפי ההגדרה המתהלכת בימינו, וכאילו גזרו על עצמם, לפי השגת רבים, הרשות ועוורון לגבי קולותיהם ומראותיהם של החיים החדשים. צ’כוב לא נענה לתביעה, שהמבקרים מררוּהו בה. דוסטויבסקי נלחם בשצף־קצף עם בעלי הדברים, שביקשו לשתף את עצמם לעבודת יצירתו כמתן נושאים ובהוראות על חומר מתאים. גיתה, פלובר, פרוסט, אנטול פרנס ורבים אחרים לא הטו אזנים ללחישותיהם של יועצים ולא ניאותו לשלוח ידיים בשביל לגרוף בהן מביזת השעה ממה ששוטף על גבי השטח וכל אחד מהם חתר דווקא לתוך העומק של חויתו האישית, שלאחר שנמצא לזו בטוי כמעט פרטי הפכה בדיעבד לחוית הדור או התקופה. כמו כן אפשר לציין כמעט ללא פקפוק, שהרוב הגדול מפייטנים אלה, שהעמידו את יזמתם הרוחנית מתוך כוונת מכוון מלכתחילה לשירות הצבור לא זו בלבד שהתנכרו לאמת היסוד של עצמם אלא שהחטיאו גם כן את מטרתם החברתית. סופרים חרוצים, האוהבים להתקהל ולהתערב בתוך החיים ממש עד כדי לשמש לבלרים רושמים של עניני השעה ואישי השעה, הרצים ממוסוליני לסטאלין למלך מצריים, מוינה לספרד וממוסקבה לניו־יורק, מקידוש השם של שנת ת"ח לעמק יזרעאל ומשם לבירובידג’ן, והם עושים הכל בדרך ריפורטג’ה ומונטג’ה וגם לא בלי שמינית שבשמינית של שנטג’ה, מצוים בשפע בזמננו וחלילה להללו שיתעלמו מאיזו תאונה או התרחשות שיש בהן משום אקטואליות. הרי שאין שדה־החיים מוזנח כל עיקר ממשוררים. ואם כך אין להבין מה טעם עומדים רבים בשעריהם של מדורי הבקורת ומורידים אגלי דמעות על השכינה שנסתלקה מן היצירה העברית בארץ־ישראל בפרט? איזו שכינה? זו הרפורטג’ית?

החיים בכלל, וחיי הארץ בפרט, מפרפרים. אבל אין כל הכרח, ואף לא צידוק אמנותי־מוסרי, לחלל את הפרפור הזה בעשיית מטעמים “אמנותיים” ממנו ולאלתר. מה שמונח על גבי השטח הרי נראה הוא לעין כל ואין צורך לחזור עליו בשיר או בספור המעשה. ומה שגנוז בחביוניה של התנועה ושל האנשים הנושאים אותה אינו נדלה על נקלה ולא לאלתר; ואם יבוא אמן אמתי ויוציאהו ממטמונים בטח יצעקו תבעני האקטואליות, שאינו אקטולי. סבורני שחורש האדמה עושה עוד איזו מלאכה בשעת חרישתו עצמה: הוא חי רגשות או הוגה מחשבות או זוכר זכרונות, המוּנחים על גבי קו מקביל לפעולתו בשעה זו. ואם כן רשאי אמן לתת רק את המגביל ולא את החרישה עצמה. אבל כל מי שאינו מתחיל את ספור המעשה שלו מפורש, שפלוני האכר או הפועל עמד וחרש או התקין כלי ומי שאינו מספר על מעשים, הריהו מוחזק תלוש. לא מלאכתו של האדם קובעת את מהותו. ולא חמרי המלאכה של האמן טובעים את ערכו. הסיוזשט המענין משמש על הרוב כסות־עינים לריקניות שבתוכן. אנינות הדעת מחייבת, כמדומה, סלידה מסיוזשטים מענינים ומתיאור תאונות, המנסרות בדעת הקהל של השעה האחרונה.

ודאי לא מתוך עקשנות סתם או מחמת אדישות וחרשות להמולת החיים מסביב מסרבים אמנים ישרי־מצפון לגלגל את קולם לכדי בת קול של המעשים, ואפילו המעשים למופת, של המעשים החלוציים, הנעשים בתוך חללה של התקוּפה. תכליתו של האמן לא לשמש בת קול אלא לחדור בנאמנות עד שרשי קול עצמו. כיוצא בזה לא לשם שמים בלבד מתכוונים כמה מן המשוררים והמספרים, המטילים לעולם את הדגש החזק ביצירה אמנותית על זיקתה לצרכיו של הדור. האקטואליות עשויה לחפות על איזו דלות נפשית, על מיעוט השגה בכלליותו של הטבע האנושי, שאינו משתנה ביסודו בתמורות הזמנים והמשטרים… יש בכוחה של האקטואליות להעניק דרכיות לתוך מלכות האמנות לרבים מאלה, שאינם ראויים לכך מצד כשרונם בלבדו… במה נבדלים מחברי ספורים עשירים באפיזודות מסתם מספרי־חדשות? נושא מכתבים גם כן עושה שירות מרובה לקהל, אפילו אם אינו מסוגל מפאת מיעוט השכלתו לקרוא בלשונם הנמלצה של רבים מן המכתבים, כל שכן לא לחברם… אמנם, אפשר לכתוב רומן היסטורי, שיהא כולו שופע סיוזשטים מתוך השעה האחרונה מעל גבי השטח העליון שלה, שטחי כמותה, אף על פי כן מן הרצוי, כמדומה, שינסה כל מספר את כוחו בתיאור איזה פרשה היסטורית, ובלבד להתלש במדת מה מתוך חלל החיים השטחי שלו ולהתרומם מעל הרחישה בתוך החיוניות התחתונה, שרבים מאתנו כל כך מתגעגעים עליה. מה האהבה הזאת לזחילה? ומנין התאוה הזאת לאלה שעומדים במערכת החיים ועושים אמנם בבנין הגדול, שמיד ולאלתר יעמדו אמנים־צלמים כנגדם ו“יחטפו” מעליהם כל תנועה והעויה שלהם, בשביל לבטא ולגלם אותם? שאם ככה הרי הללו יהיו נמצאים כל ימיהם מול הראי, הבלש שלהם? האמנם יפה קול חנפנים ומפייטים למלאכת הבנין?

האמנים הללו העומדים מוכנים ומזומנים לשירות התקופה – כמה יהירים הם בסתר לבם, שרואים את עצמם שליחי צבור ראויים להתפלל לפני “עמוד” הכלל דווקא. הרי הם, לפי השגת עצמם, ממש וממש “עמודים”. הם מעידים על עצמם, שכוחם יפה לשמש פה לקהל. עד כדי כך? והרי קיימת תפלה לבבית “הנני העני” ו“יראתי בפצותי”. מילא, אדם בא ואומר, שבדעתו לספר על עצמו, על אני אחד, על “קטנתי” זה. אפשר שיזכה לשעת רצון, שבה יסיר איזה לוט מעל עצמו, שיבטא משהו מתוך הנבכים שלו. אבל הם, ענוים שכמותם, נעגים לבטא את מאוויי הדור, את סערותיו, לבטיו, גבורותיו, מפעולותיו דווקא ודוקא. איזו יהירות! שליחות רמה כזו ואמונה רבה כזו בכוחות עצמם. ההיחלצות הזאת, המייחסת לעצמה את הכשרן והיעוד לשמש פה ולתת ניב ולהלביש דמות ולגלם ולפרש וכל כגון זה, שיש בה כביכול רק משום שירות לכלל, וגם נאמרת היא לכאורה בשפת ענווים – מי אני ומה אני? איני אלא שמש לדור! – אף על פי כן דוקו ותמצאו, שתוכה רצוף יהירות יתירה. דבר קטן להיות שמש לדור שלם? ולא השם קובע. אין שמש אלא שם תחליף לכהן. ואין דור אלא מספר יחיד מדורות. יבוא מי ויאמר “בטוי השעה” – לכאורה צניעות יתירה. אבל מיד לכך הריהו מוסיף ואומר “שזו היא שעה גדולה”, “שעה היסטורית”, “שעת הכרעה”… דייק ותמצא: כל מי שמצמצם לכאורה ותובע מאתנו לרדת מעל “העולמות העליונים” ומגלגל לעג בפירוש על הזיקה לנצח ולקוסמי, הריהו מבליע תוך כדי דיבור שבחים וקילוסים לגודל השעה, המורמה על נס כנצח בזעיר אנפין כביכול. וכאן שאלה: מה טעם לרצוח את הנצח בשביל לשכן במקומו שעה גדולה שהיא בחינת נצח? אם קוסמוס בזעיר אנפין מדוע לא קוסמוס ממש? אם דבר מה שהוא בבחינת, מדוע לא אותו הענין הגדול בעצמו, הוא־הוא, הענין? ואם שעה היסטורית מדוע לא דברי ימי האדם בכללם? ואם דברי ימי האדם, מדוע לא דברי האדם בלי התיווך של ימי.

חוש נאמן לוחש באזניו של האמן ישר־המצפון: שום מאורע אינו מתקפל כולו בתוך תחומי השעה האחת. לא די להטות אוזן להמולת החיים, אלא יש לחסר מתוך ההמולה הזאת את מה שיש בה מן הצווחני ביותר, לעמוד על ההמיה שבה, בשביל להגיע לקול נפשם של החיים. רוחו האמיצה של איש הרוח ממריאה לעילא ולעילא מרוח הדור והתקופה. ורק עצלנים או פחדנים מתחבאים תחת כנפיה של רוח הזמן. כל הסוגד לשעה הריהו בעצם מתכוון לפרוק מעל עצמו את כובד האחריות, את עומס משא נפשו. הוא קושר קשרים עם כוחות חוץ וקושר כתרים למי שהוא שררה לו. והוא מגיע סוף סוף לידי חנפנות גלויה. שכן שעה, תקופה ודור לעולם אוהבים דברי חונף. הם נותנים מחמאות ותובעים לעצמם את תמורתן. כל השומר על חירות רוחו ועל כושר מעופו על כרחו מצדד את עצמו מבני דורו והלאה.

אחד מפתוייה של היהירות להחדיר בבני הדור את ההכרה, שהם חיים בשעה גדולה בהיסטוריה. אמנות זוטא נאחזת בחשק רב בתחבולה מטעה זו. משאדם ננס מתרכב על גבי זמן־ענק, הרי כאילו אף הוא משתרבב עד למרום, וגידול במפתיע זה זורע בו ובאחרים אשליות של גדלות ופוטרו מחבלי שכלול והשתלמות, מחיטוט ומליטוש, מתעמקות ומזיכוך החומר וליבונו. אותה שעה יוצאת צווחה מפי בורים והדיוטות: “עברה שעתה של העמקנות! פסקה האפנה על ענינים שבתוכן! אנו חיים בדור שאין לו פנאי לצלול לתוך חויות! אנו אין לנו פנאי… אנו עושים הכל מהר… מהר.. אנו ילדי חיש חיש…” ואם אין לכם פנאי מניין לכם הפנאי לכתוב ספורים ולחבר ספרים? ואם אין פנאי לקורא לקרוא מניין יהיה לו פנאי לקרוא דווקא את חבוריכם, שנוצרו מתוך אין פנאי? ומה טעם אתה, דווקא, סופר נכבד, כותב את מגילת החיים המענינים ההם, שבה מסופר על חורשים וזורעים וקוצרים ובוצרים, מדוע לא תיכתב המגילה הזאת על ידי העובדים עצמם, ואתה להיפך תהיה ממש בתוך העובדים אם עצם הכתיבה או עצם תיאור חויותיו של פרט אינו נחשב כעבודה?

אין אמנות אלא פרי שיר היחוד. היא שירו של היחיד, הקיים כחטיבה לעצמה בתוך הצבור ובתוך תוכה של הקבוציות. אין זכות קיום לקבוציות באם אין זו בנויה על יסודות היחידים המכירים בהויתם היחודית חמריה של האמנות הם המדוים האנושיים, זאת אומרת, החויות, שכל חויה היא כאב. והכאב לעולם אישי הוא… האמנות שותה רק מימי־תהום שבנפש. אפקיהם של כל החיים הגדולים והקטנים, הפרטים והקיבוציים, החברתיים והמדיניים, באישי. שורש הכל בפרט, ממנה מתחילה הנביעה. והואיל והאמנות חודרת לשרשים הרי היא תומכת לעולם את יסודותיה בפרט, ביחיד וגם בצבור בה במדה שהוא מהווה כלל יחידים. מחקים יפה להם לשאוב מעל גבי השטח העליון, מהזרמים שעל פני החלקה של השעה האחרונה, מתוך הקבוציות הרחבה. אולם מקור החיים בטפות הראשוניות, הבודדות, הנוזלות מן המעין, החבוי לעולם בתוך הסתרים. אומרים: “צריך לקחת מן החיים!” אבל יש גם חיים שאובים, מיסוד החקוי. לא רק פסיכולוגיה היא עתים מלאכותית, אלא יש גם ביולוגיה, שהיא מיסוד הזיוף או מכלי־שני. אפשר לומר, שהחיים מחולקים לגושים של כשרון ולגושים מחוסרי־כשרון, לחטיבות של עצמיוּת ולשטחים של חקוי ופשרנות. חייו האמתיים, הממשיים, העצמאיים, של האדם מתרחשים בתוך פרטיותו ובה במדה שהוא פרטיי אפילו בקבוציות ולא בשום פנים משהוא מתבולל בתוך ערב רב, משהוא מטשטש או מיקטע בדמותו. החיוני כולו שופע במסתרי הגויה, בורידי הדם, במכמני הנפש, במעמקי ההגיגים והמאוויים, בשפוני טמוני החלומות. צריך לחפור עמוק, לרדת לתוך הגנזים. וכל מי שאומר: מה יש לחפור? הכל מונח על גבי כף היד. אפשר לקחת מהתאונה, מהאפיזודה, בסיוזשטה, הכל הוא בתכלית הפשטות, הריהו לא רק בין הפשטנים, אלא על הרוב גם מן הבלבלנים והזייפנים…

האמנות אינה מחפשת את צידוק עצמה בתיאור עובדות. היא גופה עובדה. כל מה שצולע בתוכן רעיוני ונפשי נוטל לעצמו את האקטואליות לחפות בה על מערומיו. אולם כל אמנות היא אקטואלית ממילא, בשרשה, מעצם טבעה. שכן היא מה אומרת? כל מה שהיה יהיה. כל ההווה נצחי. כל הטירדות והדאגות קיימות לעד. אף חולשותיו של האדם, אף פגמיו, פשעיו ושגגותיו אינם בני־חלוף. הכל הוא טבע, נצח, עולמיות. החיים הם ים גדול ומקריהם אינם אלא בועות קצף. יש להסתכל במשחק הבועות על מנת לחדור מבעדו לתוך המצוּלות. אבל באין ענין במעמקים מה טעם וערך לתיאור מירוצם של הגלים? התאונות לעצמן נוגעות רק באלה שאירעו לגופם. דרך משל: תיאור שריפה של רובע בעיר נוגע לכל גרי הרובע. יתכן שמי שהוא יתאר שריפתם של כרך שלם או של מדינה שלימה והתיאור הזה לא יהא נוגע אלא לתושבי הכרך או המדינה. דוק ותמצא, שיש משהו פסלני באמנים, הבוחרים נושאים מתוך השריפות והאסונות של עמים ומדינות דווקא. רק בן בלי שם זקוק למכתב־המלצה, שהוא ממשפחת נשרפים.