נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך –

תהלים נ"ו, ט'

על חג השבועות נאמר בספר דברים ט“ו בלשון זו: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמשך בקמה תחל לספור שבעה שבועות. דייק הכתוב להתחיל בשבעה שבועות ולסיים במלים אלו ממש, ואף להכפיל לשון תספר ולספור, מהחל ותחל. וכדאי גם להאזין לקצב הכתוב. יש בו עשר מלים, שמונה מהן יסודן בספירה, וביניהן נבלעו שתי מלים חרמש בקמה. והכתוב הסמוך מתחיל גם כן במלים ועשית חג השבועות. מכל מקום אנו למדים מכאן, שחג זה, שזמנו חל שבעה שבועות ממחרת היום הראשון של פסח, שמקריבים בו את העומר, ראשית הקציר, נקרא חג השבועות. אמנם, בספר שמות כ”ג נקרא החג הזה בשם חג הקציר. שם שלישי יש לו והוא חג הבכורים. על שום בכורי החטים שבהם נגמר הקציר בשדה. ואין צריך לומר, שאין אנו מתכחשים חלילה לשמו הרביעי והוא חג מתן התורה. אדרבא, שאלו את פי העם, שאלו דור ודור בישראל ויגיד לך: חג מתן התורה – זה שמי ואנוהו.

רבוי שמות לחג אחד מניין? ובאמת אין כאן כל רבוי, אלא כל השמות ענינם אחד, ואף שרשם כמעט אחד. ועיקרו ספירה, היא קצירה קצור או מנין, ספר או תורה, בכורים וסיכום. סך הכל. כתוב וקצוב ומעומר. עומר הוא אומר. חתום תורה בתעודה כדרך שקוצרים את החטים וקושרים אותם לעומר, ויהודים אמרו: תורה תמימה משיבת נפש, כלומר, תורה תמימה, תכלית השלימות, היינו, מלאכת מחשבת, ולמעלה מזו. יצירה. וכבר נאמר בספר יצירה: ג' אבני יצירה הן, ספר, סופר וספוּר. או ספר, סופר ומספר.

בראשית היה המספר. לא המעשה, לא המאמר, אלא המספר דווקא. שני למספר הוא הניגון, היינו, הקצב, שיסודו במנין חמור וצודק. ולא כדרך שמגלגלים במנין דברי־חומר, שאין לנהוג בהם חומר הדין, אלא חלה עליהם זיקה של בערך ובקירוב ואין מקפידים על נופך יותר לכאן או לכאן. הספירה בבבות הניגון טעונה דיוק מדוקדק. כאן אף משהו פוגם בספירה. התורה היא לא רק עץ חיים נושא פרי; היא גם פרק שירה, זמרת הנפש, ויש למנות את חוקיה או לספר אותם כדרך שמונים אגלי דמעה, הניגרים מן העין. כל טיפה וטיפה דמע היא נפש חיה. נודי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך. כנאד הדמעות תתיצב לפנינו ספרותו של כל גוי וגוי. אין תימה שהכתוב משנן באזנינו היטב־היטב: שבעה שבועות תספר לך מהחל החרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. זכור ושמור חג השבועות, חג הקציר, חג הבכורים, חג מתן התורה, הוא חג הספירה החמורה. סופרים בישראל היו סופרים ומונים כל אות שבתורה וקושרים לה כתרים.

שורש תורה בקציר החטים. מראשית קציר החטים פותחים בספירה ומכינים את ההכשרה לקבלת התורה, כלומר, למתן התורה, רצה לומר, למתן צורה לתורה. דברי תורה לא נמשלו לחטים. חטים לא לאכול ניתנו. אם אין קמח אין תורה. תורה צרורה בתעודה או טמונה בכרס אינה עדיין בגדר תורה. רק דברים שנטחנו הדק־הדק היטב־היטב ונעשו קמח אפשר לעשותם לחם הפנים להחיות בו המון עם רב. ורק דברי־תורה שנטחנו בתוך ריחיים של החיים, של המציאות האנושית, של הטבע האנושי, הם בגדר תורת־חיים. וחי בהם נאמר ולא שימות בהם. הרבה תורות גדולות, מבריקות, נשגבות, אינן יוצאות לעולם מכלל חטים, שהאיצטומכה האנושית אינה מסוגלה כלל לעכל אותן. אם אין קמח אין תורה.

ואַל תאמרו: כל שיחה נאה, כל רעיון שפלח איזה מוח כברק, ויהא זה אפילו מוח של גאון, הם תורה שלימה. לא זו אף זו: אפילו רעיון גדול, שנתגבש לכלל השקפת־עולם ונתקבל על דעת רבים, ואף רכש לו קהל מאמינים, ויהא זה קהל מאמינים אדוקים וקנאים, המוסרים את נפשם עליו, עדיין אין כתר תורה הולמו, אלא אם כן הוא עומד במבחן העתים ומונים לו שבועות, כלומר, תקופה של זמן, של שנים ויובלות ממש, לתרגמו על לוח העתים לשפת המציאות. אין תורה שלא קדמה לה ספירה ארוכה. תורה בחינת עץ חיים צומחת רק בצל הזמן.

המחשבה לעצמה היא רק בגדר זריעה. מן ההתנוצצות המחשבתית ועד להתגבשות הרעיון וניסוחו או בטויו עוברים כמה וכמה חדשי־לידה, ופעמים כמה וכמה יובלות־לידה. אבל גם רעיון שמבטאים אותו בטוי מלא ונאמן והוא יוצא מכלל ברק ונכנס לגדר של קולות וברקים וזוכה למעמד, עדיין הוא רק בגדר טיוטה לגבי כתב אמת של החיים. רק על ידי גיבוש וליטוש ונפוי בנפת המציאות עשוי הוא לצאת מן ההיוּלי אל הצורה ומן הכוח אל הפועל. ואולי יש כאן לפעמים תהליך הפוך, שהרעיון יוצא מן הפועל אל הכוח, ורק לאחר שהוא נבחן במעשה, לא, בשלשלת ארוכה של מעשים מותר לקבעו כהלכה.

שבעה שבועות הם סמל. קדמונים הקדישו, כידוע, את המספר. ויותר מכל המספרים קבל מספר שבעה תוקף של קדושה, ששת ימי בראשית ויום השביעי קדוש. שבעה משיבי טעם. שבעת חכמי אתונה, שבעת פלאי תבל. בבל ומצרים אמרו קדוש לשבעה. אך היונים היו נוטים, כנראה, לארבעה. פיתגורס ותלמידיו, שהעמיד את המספר ביסוד כל הדברים, אצלו את ברכת הקדושה לארבעה והם שהגיעו לידי הכרת המרובעים של המספרים. ואף הניחו את ארבעת היסודות. בין נאמר שבעה בין ארבעה בין נשלש קדושה, מכל מקום אסור להסיח את הדעת מהשפעתו של המספר על התפתחות שכלנו וטבענו הרוחני. היו שחקרו אם שם, ריח או טעם הם דבר. המספר ודאי דבר הוא. אפשר ואין זה מן הדין לומר, שהמספר ממלא תפקיד שומר הסף של האמת. אבל נכון לומר, שהמספר ממלא תפקיד שומר הסף של האמת. מכל מקום כך האמינו קדמונים. ואילו אחרונים, שהתחילו לפקפק בכוח החיים ובכוח המקיים של המספר הקטן והתחילו לתלות את עצמם במספר הגדול או בסיפרה הגדולה, נעשו תועים ונבוכים. אם אין בטחון באחד, ביחידה, מה יועיל רוב מנין? חכמת המספרים הגדולים והחישובים הסיטונאיים לא תקרבנו לאורחא דמהימנותא. הסטטיסטיקה לא תתן לנו מפתח להיכל האמת.

הפיתגורים שנו: אין אתה מפיח כזבים אל תוך המספר, שכן השקר מתקומם לטבעו. ועוד אמרו: כל שניתן להכיר הוא מספר. בלעדיו אין לתפוס או להכיר שום דבר. וכן אמרו: אילמלא המספר ומהותו לא היתה ודאות לשום אדם בשום דבר מן הדברים לא ביחוסם אל עצמם ולא ביחוסם אל זולתם. הוא המשלים את כל הדברים עם המוחשות שבנפש ועושה אותם מסומנים ומתאימים זה אל זה.

נדמה לי, שיש בניסוח זה של הפיתגוראים משום הפלגה יתירה במעלתו של המספר ועשייתו עיקרון הכולל, מעין עמוד המציאות ואב־בנין של הערך ביסודו שלו. משל אין ערך שקדם לערך המספריות. ויש כאן משום עבודת אלילים למספר, כלומר, לחומר. אף על פי שהמספר הוא מפשט הריהו מגושם למדי לגבי המפשט לאמתו, הוא עצם הנאצל. היהדות שנתברכה בחוש חד אין משלו לגבי כל נדנוד של עבודה זרה, וכגודל רגישותה לגבי צורות האלילות, עצמת שנאתה להן, הרעישה את העולם בכל שנות קיומה על תפיסת־עולם מספרית זו. חוקים רבים, פרשיות שלמות בתורת היהדות, פרקי־שירה ופרקי־מחקר רבים, ניתנו על דרך הפולמוס הגלוי או הנסתר עם התפיסה הפיתגוראית, הפותחת שער למקסם כזב במסוה של מספר מחכים ומאומת. על בורא העולם אסור לומר אפילו שהוא יחיד, כי אין יחיד כיחודו. לעולם משננת תורת היהדות עקרון זה, שמעל לכל הערכה מוחשית – ואף הסיפרה היא מוחשית – יש עצם שאינו נתפס, שאינו במישוש ואינו במנין. והתורה אסרה למנות את בני ישראל. כל ספירה לגלגולת היא ראשית מגיפה. אין מונין נפשות ואין שוקלין אותן לא זו כנגד זו ואף לא זו כנגד עצמה. אסור לעשות פיקודים. כי ביום פקדי ופקדתי. כשדנים דין נפש הס כל מספר.

במקום שאתה מוצא את גבורתה, או את קדושתה, של היהדות, שם אתה מוצא את חולשתה, אין המספר יסוד הבריאה. אבל המספר, כלומר, הקצב, הניגון, הוא יסוד כל פרק יצירה. עיקרה של מלאכת־מחשבת חכמת הספירה, ההרמוניה. לא רק הניגון בנוי על סולם הקולות, אף התמונה בנויה על כך. הכל קול, צליל, מזג. כל פסל ומסכה הם חבור של יחידות, אף חיסור, כפל וחילוק. מורא המספר היה על היהדות, לכן גזרה על פסל ומסכה. ומותר לנו להגיד מתוך צער שבלב, שמפני טעם זה אף בעולם הניגון ידה על התחתונה. בין שלא פעלנו גדולות באמנות הצלילים אף בזמן בית המקדש היה קיים ובין שפעלנו ולא ידענו לשמור על המסורה הקולית, כדרך שהשכלנו להציל משבעים גלויות את ספרנו הנצחי, סימן הוא שכוח־מה חרחר ריב בין עם הספר לעולם הניגון. הרי אין אנו יודעים אפילו פירוש המלים של כלי הנגינה בתנ"ך. מה זה למנצח משכיל ומה זה הגיון עלי כנור? לא בכדי תלינו את הכנורות על הערבים על נהרות בבל. פחדנו מפני הספירה. נאלמנו דום.

אין דורנו פנוי למחקר המסתורין. אבל וכי משום שאדם פלוני או דור פלוני אינו פנוי להסתכל בשמש, השמש אינה מאירה במרומים? ענין הספירה הוא אחד מגופי החקירה בכבשונו של עולם. ובוודאי שאיננו רוצים ואף איננו יכולים לקבל את הנחתם של הפיתגוראים, ש“אילמלא המספר ומהותו לא היתה ודאות לשום אדם בשום דבר מן הדברים לא ביחוסם אל עצמם ולא ביחוסם אל זולתם”. חשים אנו כי כאן שורש כפירה בעיקר הערך האמתי, שאינו תלוי בשום מנין. אנו יודעים דבר־מה עמוק מזה. וכנגד זה ותוך כדי זה לוחש לנו חוש, שזלזול במספר הוא אולי חטאה הקדמון, ואם לא חטאה מכל מקום מומה הקדמון, של היהדות, שהגיעה מתוך כך לידי קבלה בהכנעה עקרון השאר ישוב ותלתה כל עצמה על שארית הפליטה. כביכול סבלה וקבלה, שכך יהיה גורלה לדורי־דורות: יד נעלמה מקצצת ומשיירת בה רק את השרידים היחידים. לא זו שהיהדות קבלה יסורם באהבה, קבלה חס ושלום בהבנה ובהכנעה גזירת השלכת, שאין משל לה בשום אומה ולשון.

המגיד מדובנה בתום בינתו אמר כך: כשם שהאדם צריך לבית ובו דירתו התמידית ואינו יכול להתקיים בלעדיו, כי ביתו משמש לו מחסה מקור וחום וגשם וצנים ופחים וכל הבריות המזיקות המצויות בחוץ, כך החכמה, היא התורה, זקוקה לבית נאמן. וזה שנאמר במשלי ט‘, א’: חכמות בנתה ביתה, זו התורה. כל חכמה זקוקה לבית, חכמת הניגון, הוא המספר, לא כל שכן. אף דבר זה נרמז בפרשת חג השבועות. שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. מהחל חרמש בקמה מתחילה הספירה. עולם הניגון יונק מצלילי החרמש בקמה. חכמת המספר כרוכה בקציר החטים. מיום שהתרבות האנושית קיימת יורדות כרוכות לעולם קמת החטים בשדה וקמח התורה באהלים. ספר וסופר מכל מקום יונקים כוח מן המספר. אגב, סופר באשורית פירוש גבור. ואף חכמינו דרשו על הכתוב בשיר השירים הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, אלו גבורי־חיל בתורה. ואַל יהא דרש זה קל בעינינו. כלום אפשר לומר שיר השירים בעולם הזה בלי מידה מרובה של גבורה ובלי עזרת ששים גבורים לפחות? בלי עזרת ששים הגבורים הרי כל פסוק של שירה נעשה בטל ומבוטל בששים, כלומר, בששים סאה של חולין. מסתבר שרק שלמה זכה לששים גבורים סביב למטתו, ואילו דוד – לאו. שכן קיימא לן שדוד המלך היה לו כנור תלוי מעל למטתו ובחצות הלילה היו הרוחות אומרות עליו שירה. והיתה זו, כנראה, שירה יתומה; שירה ללא הד; ללא קהל קוראים ואף ללא חבר מקורבים המבינים לרוחו. לכן קרא דוד המשורר על עצמו את הכתוב: נודי ספרת אתה. דגש באתה. אתה. רק אתה. לא שום רע כאח; אף לא אחד גבור מבקר. לכן: שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך.

ובידוע שחג השבועות הוא יום פטירתו של דוד נעים זמירות ישראל.