הדרך אל הספר בזמננו סגור ב… ספרים. הכמות המרובה של ספרים, מורשת כל הדורות ופליטת מכונות הדפוס מעשה ימינו, חוסמת בעד גישתו של כל אחד אל קומץ הספרים הנאות לו, המתאים לטעמו, הראוי לשמש למענו מזון רוחני. אדם תקופתנו, העני בזמן מבני כל הדורות הקודמים, עומד נבוך בפני היבולים הרבים והרצופים של תוצרת הספר, המתנוססים בחלונות ראווה של חנויות לממכר, המגובבים על האצטבאות בארונות ספרים פרטיים והמסודרים לנדבכים בספריות צבוריות, מבלי לדעת מה לבור מתוך השפע הרוחני הזה ולאיזה תריסר מאלפי הכרכים האלה לתת זכות בכורה.

תאוות האדם לעשות לעצמו נפש בספר, וכמו כן לקרוא על חיי נפשו בספר, יצר קדמון הוא, שלא תש, כמדומני, עד היום. אלה שניבאו בשנים האחרונות לשקיעת הספר לא הוכיחו לנו כי הם ראויים לכתר הנבואה. יש שפל־מה במדת התענינותו של הקהל בספר, מכיון שרבים מבליעים את עצמם בשעשועים קלים. באספורט, בתחליפי־אמנות שונים, במדנים מדיניים. כמו כן מצוּיה ריאקציה לגבי הספר מצד אילו חוגים תורניים ויושבי אוהל דווקא, שכבר שבעו למדי אותיות הכתב. אבל שפל זמני אינו חזיון קבוע ותחת האפרתים והתורניים המעטים הבורחים מן הספר מתקרבות אליו שכבות עממיות רחבות, שלא הגיעו עדיין אליו. זיקת האדם אל הספר לא תיבטל מן העולם כל זמן שנרגיש צורך בחברוּת, הספר הוא החבר הטוב שלנו, הוא ידידנו שלא על מנת לקבל ורק לתת. הוא איננו תובע מאתנו לא אתנן ולא דברי חונף. הוא איננו מרגל אותנו. הוא עתים יותר נוח ומשקיט מחבר חי. אולם דא עקא שמדור לדור מתקשית והולכת התחבורה בינינו ובין חברנו זה, מכיוון שהדרך אליו משובשת בגייסות, ממש, של ספרים עתיקים נושנים ונולדים חדשים לבקרים, מובחרים וגרועים, מועילים ומזיקים, מעוררים ופושרים, משיבים נפש ומדגדגי עצבים, קרובים לנו ברוח ורחוקים ודווקא מפאת ריחוקם מענינים אותנו ובשביל להגיע אל הקומץ המעט הדרוש לנו עלינו לדלג ולפסוח על תלי תלים, הר ההר של ספרים, המוצעים לנו.

חיוניותו המיוחדה של הספר וקו־הקיום הארוך שלו בדורות, הארוך לאין ערוך מכל ענפי האמנות האחרים חלקם רב בעקא האמורה לעיל. אין אדם יכול לומר למשל: אזין את עיני בפסלי העולם העתיק. או: די לי במעשי הציור מתקופת הריניסנס! שכן הפסל והתמונה הם בבחינת נכסי דלא נידי. זיקתם למקומם מצמצמת את ספירת השפעתם ומרותם. ואילו הספר הוא מטלטל. הוא מפלס לו בקלות נתיב מארץ אל ארץ ומדור אל דור ברבבות אלפי מהדורותיו, שכולן די מקור להן. בן הדור מטפח בהכרח את הציור של זמנו וסביבתו. ואילו הוא יכול להפקיע את עצמו מכל חובה וזיקה לגבי הספר החדש מתוך אמתלה, כנה או מעוקמת, שדוקא הספר העתיק משרה עליו את השכינה וגורם עליה לנשמתו. הציור והפסלות של העבר הרחוק או הקרוב אינם משמשים שולחן ערוך אמנותי מחייב לבני הדורות הבאים. רבים מפלאי האדריכלות העתיקה הפכו עיים. אנו בונים בתים והיכלים בטעם הזמן החדש ובהתאם לצרכי קיומנו בהווה. ורק הספר, הבנוי לא עץ ואבן ושיש אלא ניר דק משורטט באותיות פורחות, רוכב על הזמנים ומבלה יובלות כימים וככל שהוא מתישן כן מתגדל זהרו ומתגברת השפעתו על הלבבות ועל המוחות. אפשר לומר כי מדת השפעתם של ספרים מקבילה על הרוב למדת הערפל העוטה את מוצאם. כל שעתיק יותר ישגה כוחו. כל שקדמון יותר תרבה קדושתו. אין אנו יכולים, או שמא אין אנו מעיזים, לפרק מעלינו את עולה של ההשכלה הקלאסית, מחשש עם הארצות. תאבון דעת ראשונות ויצר הקצת נרדמים מפותחים בנו למדי. גם המרדן, המפנה את מבטו קדימה, קדימה, הכרח לו לדעת הגיגי הקדמונים, כפי אשר נכתבו ונחרתו בגוילים עתיקים. ולו על מנת לחדור לסוד השפעתם העצומה על המוני העמים. בין כך וכך והגוילים העתיקים עומדים במרכז התענינותו. הם אוכלים משלנו את מיטב ימינו ושנותינו. הם מוגשים לנו דוקא באביב ילדותנו ושחרותנו, בעוד לבותינו ומוחותינו כלוחות חלקים נוחים לקליטה. לאחר כך, כעין תוספת מאוחרת, משהו טפל, חילוני, בלתי מחייב ובלתי מיועד לרוממות נפש, ניתן לנו הספר החדש באלפי צורותיו וטפסיו, כל אחד מהם נלחם מלחמה נואשה לאישורו.

ואם גם נפריד בבעיה זו בין העבר ובין ההווה ונצמצם את הנושא במסגרת תקופתנו בלבד, לא נמצא תיקון לספר, הזורם אלינו בהמון טפסים בכל עונה חדשה ובכל ימות השנה. הקורא ואפילו הנבון, עומד אובד־עצות בקרית הספר. על כל יצירה חדשה, טובה, רעה ובינונית, נמצאים מכריזי תהלתה. גם המבקרים מחולקים בדעותיהם, ואם לבדוק גם אחרי הדיינים הרי צריך… לבדוק, זאת אומרת, לתהות על קנקנה של כל יצירה מוכרזת. היינו, להקדיש לתכלית זו מקצת או הרבה זמן. והזמן הוא הדבר שהנהו כה יקר־מציאות בדורנו. עיקר הקושי הוא לא בהעדר מורה דרך לפיתוח הטעם אלא בריבוי מורי הדרך המחולקים ביניהם לבין עצמם. שום איש, אפילו החשדן המובהק, אינו יכול לשריין את עצמו מפני המנגנון הגדול לפרסומת, העומד לשירותם של רבבות הספרים הגרועים, לא פחות, אם לא במדה מרובה יותר, מכפי שהוא משמש את הספרים הטובים. אם נניח שיש אמת מדה אוביקטיבית לטוב. בעל כרחך אתה מזקיק את עצמך להמון ספרים, שפרסומם הולך לפניהם, לשם תהיה לפחות על קנקנם. ואם גם נוכחת הפעם כי הוצאת את זמנך לבטלה ושוא הכריזו המהללים אף על פי כן אי אתה מובטח בעצמך מלהכשל בפעם שניה ומלפול בפח בפעם שלישית ורביעית. עתה נדמה, כי כל ימינו אנו מבלים בטעימות מספרים ובתהיות עליהם ולעולם איננו באים לידי עיון קריאה וליחוד עם הספרים המעטים הדרושים לנו, המונחים, אגב, מכמה זמן על שולחננו ומחכים לכשנפנה. הפירוד מאונס, החוצץ בין האדם ובין ספריו, התחרות בלתי הפוסקת שבין מעט חומר הקריאה הטוב ובין אספסוף ספרים מענינים, המושך אותנו תמיד ומרחיקנו מרעינו האמתיים, זו היא שאלת האדם והספר בזמננו.

נמצא כי אנו מבלים את רובי שעותינו, המוקדשות לעיון קריאה, בחברת ספרים, המושכים את התענינותנו. ידידי שוא ושקר. אילו היה כל אדם בוחר לו סכום ספרים מסוים, נאמר, כמאה או כמאתיים יצירות מובחרות, הקרובות לו קרבת שורש, ודאי שהיו הללו מספיקות לתת לו חומר מזין ומעורר לכל ימות חייו. אבל הפיזור בין אספסוף ספרים מוציא את האדם מחוג האמת היחיד המרוכז, והטבעי לו. כשם שאין לבלות את כל הימים במיטינגים, כך מיטינג הספרים עושה אותנו שטחיים. אי אפשר שיהא לאדם אלפי אלפים חברים. אהבות טובות במיעוטן. המרבה אהבות אינו פנוי אפילו לאחת מהן. רבים אינם קוראים ספרים אלא בולעים אותם, ובלי שהיות נופש בין אחד לחברו. זו היא בליעה ללא עיכול, ספיגה ללא קליטה, תפיפת צלילים ללא לחן. הנפש נעשית בחינת משפך. וכמה מעציב הדבר, שהילדים, המיועדים מפאת רעננותם לקבלת השפעה, מצויים ברובם אצל קריאה חטופה ושופעת כזו, שפליטתה תכופה לבליעתה או אפילו קודמת לה. הילדים הם, כידוע, הזכוכית המגדלת של פגמינו. הפלירט הקלוקל והטשטוש, שהמבוגרים נוהגים לגבי הקריאה, מידבקת בילדיהם משחר ילדותם. הקריאה המהירה, האוירוניית, של בן זמננו (מפאת חוסר הפנאי לגבי שפע הספרים המחכים לתורם והדופקים בנו) עושה אותנו שטחיים. היא מעמידה יחסי קלות־ראש בין האדם ובין הספר, בין האדם ובין הנוף, בין האדם לחברו. הכל הוא נושא לסקרנות בלבד. החיים נהפכים לפבולה, שעלינו למהר ולהגיע לסיומה בשביל לדעת את סוף המעשה. אנו קוראים בחפזון. אנו קוראים באלכסון. אנו עושים דילוגים עד כמה שאפשר. או שהננו מתחילים מן הסוף. משל לאדם העוגן תמיד ביום המחר בשביל להשקיף משם על היום. בעצם לא אנו קוראים את הספר, אלא עינינו עושות את שליחותנו, הנפש פטורה מטירחה, כל שכן שאין צורך בריכוז מוקדם. באותה תפלה קצרה המסתפקת ב“מה טובו” וברקיקה באמצע עלינו. קל וחומר שאין השעה מספיקה לקריאה שיש בה משום לימוד, עיון בפרטים ועמידה על התגים, תהיה על הקוים הראשיים ועל נופך־החן ופטורי הציצים ועל הכפתור והפרח, המהוים עיקר חנו של כל מעשה יצירה. וכשם שהויטמינים במזון החמרי גנוזים ברובם בין הקלפה ובין הפרי כך חיותו של ספר אצורה בשטח המשוער שבין תכנו ובין צורתו. ובשביל לעמוד על סוד היחוד של היצירה עלינו להקדיש עיון רב להפרדה בין החלקים הבונים, עובדה הדורשת התאמצות מרובה. האומר: “קראתי את הספר!” – לא אמר הרבה. כי קריאה בת פעם אחת אינה מספיקה. כשם שאינו די לשוחח פעם עם בן־אדם בשביל להכירו כל צרכו. קריאה ראשונה היא קבלת פנים ראשונה. רק ספר הראוי להיות נקרא הרבה פעמים, הרבה והרבה, ראוי להיות נקרא פעם אחת. מבחינה זו יש ודאי לספר הקלסי זכות בכורה. אבל מי שינהוג בספר הקלסי מדת קריאה ראויה לשמה אי אפשר לו להסתפק בקלסי בלבד, כשם שאי אפשר לאדם הרוצה להגיע לאהבת האנושיות להסתפק באהבת המתים בלבד, מכיוון שאהבת המתים בלבד מעידה על שנאה לאדם החי. בדומה לזה אין להגיע באמצעות הספרים הקלסיים בלבדם לידי מגע נפשי אמתי עם קלסתר דיוקנו של בן־הדור. בינינו ובין הספר הקלסי שורר תמיד מרחק מה, קיימת מחיצה ששמה רוח הזמן. חופף העדר מה, העדר אותו קורטוב נוסף,המכוּנה פני הדור, המשמש מלט בין הנפשות. וזה הוא המבחן! המסוגל להזקיק את עצמו אל הספר החדש מתוך אותו כובד־ראש ומתוך מדת בקורת תמורה זו, שבהם הוא מעיין בספר קדמון, רק הוא הנהו קורא ראוי לשמו.