הסטוּדנט הלומד רפוּאה והרופא לא יעשו חיל בלימוּדיהם ובעבודתם בלא שילמדו על בוריין אנטומיה ואנטומיה פתולוגית. ואם כיום – בתקופת המיקרוסקוֹפּ, הרנטגן ואמצעי־האיבחוּן המודרניים למיניהם – כך, על אחת כמה וכמה בימי היות חמשת החוּשים אמצעיו היחידים, כמעט, של הרופא לאיבחוּן מחלות שונות. לפיכך תוּבן השאיפה העזה – המלוּוה התלבטוּיות רבות – לגבור על אבני־הנגף שהושׂמוּ ע"י החברה והדת בדרך להשגת המטרה: לימוּד האנטומיה – ויהי מה!
ערשׂ האנטומיה – אלכסנדריה בימי פריחתה, 300 שנה לפני הספירה חכמי ההיסטוריה מספּרים, שבאותם הימים לא נרתעו אף מוויוויסאָקציה – ניתוּח גוּף האדם בעודנו חי. צלזוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) מספר על שני רופאים נודעים באלכסנדריה, שהורשו לעשות ניסוּיים כאלה בגוּפם של נידונים למיתה. ואמנם אחד מהם – הירופילוס (חי במאה הרביעית לפני הספירה) – נחשב כאבי האנטומיה. כבר אז הכיר רופא זה את התריסריון, את בלוּטת הערמונית (Prostata). את השחלה והחצוצרה אצל האשה, את חלקיה השונים של העין, את קרומי המוח ועוד. הרופילוס אף ניתח את הירוֹד (Cataract – התערפּלות העדשה בעיניהם של זקנים).
ראשון לחכמי־האנטומיה המודרניים – וליתר דיוּק: אבי האנטומיה המוֹדרנית היה ליאונארדו דה־וינצ’י (1452–1519), שעליו נרחיב את הדיבור בפרק אחר1. הוא צייר לראשונה במדוּייק תמוּנות מניתוּחי־הגוויות שלו. יותר מכל נתפרסמוּ ציוּרי עמוּד השדרה, השרירים, הלב וכלי הדם הראשיים, המוח, העוּבּר ברחם אמו וכו'. משפע ציוּריו נותרוּ כאלף.
דה־וינצ’י היה עוקב אחר הנידונים לתליה כדי לקלוט את הבּעת־פניהם המבוהלת בעלותם לגרדום. בפקוּדת האפיפיור הורחק מבית־החולים “בגלל אפיקורסוּתו והציניוּת שבה נהג בנתחו גוויות”.
בתקוּפת הרנסנס (במאה השש־עשרה) היתה השגת גוויות קשה כל־כך, עד כי אנטום אחד במונפליה שבצרפת נאלץ לנתח את גווית אחד מילדיו. אחד האנטוֹמים המפוּרסמים באותם הימים, הבלגי ואֶסאליום (Vesalius 1564־1514), נאלץ “לסחוב” גוויות מן הגרדום או מבית־הקברות. אולם 500 סטוּדנטים ומורים היו נוכחים – לדברי ההיסטוריונים – בניתוּחים מעין אלה. בשנת 1543, בהיות ואֶסליוס בן 29, הופיע ספרו “בית־החרושת של גוף האדם” – וּבשער: תמונתו בשעת ניתוּח גווית אשה, כשהוּא מוּקף מלומדים זקנים וגם צעירים (יצוּין, כי באותה שנה הופיע גם ספרו של הרופא־האסטרונום הנודע קופרניקוס – “מהפכות”).
מספּרים עליו, על ואָסאליוס זה, שהחליט פעם לפתוח את גוויתו של אציל אשר מת ממחלה לא־ידוּעה. והנה משפתח ואֶסאליוס את בית־חזהו של האציל – שמע לפתע את הלמוּת־לבו. משׂנאיו האשימוּהוּ ברצח והאינקביזיציה חרצה את דינו למיתה (לפי גירסה אחרת פתח את גווית בעלת־ביתו של אחד הכמרים, ונתגלה שכומר־רווק זה לא קיים את שבוּעת הצניעות שלו…) נתמזל מזלו של ואֶסאליוס שהיה רופאו של המלך פיליפּ השני – וזה התערב והוחלף עונש המות בעליה לרגל לארץ־ישראל. הולכי רכיל מספּרים כי הוא נמלט שמה מפני אשתו, אולם מסתבר כי מפני האינקביזיציה נמלט2.
במאה ה־17 חלה התקדמות רבה בחקר האנטומיה. רבים האברים והרקמות – שהם כמחציתו של הגוף – הקרוּיים על שם חכמי האנטומיה מאותה תקופה.
אותה מאה הצטיינה גם בפריחה גדולה של התרבות בכללה. בספרות האירוּ כוכביהם של שקספיר, סרבנטס, מולייר ומילטון. בפילוסופיה – ביקון, דיקרט, שפינוזה ולוק. באמנוּת – רוּבּנס, ון־דיק, וֶלַסְקֶז, רמבּרנדט. במדע – גליליי, ניוּטוֹן, קפּלר ואחרים. היתה זו תקוּפת הזוהר של המתימטיקה, הפיסיקה והאסטרונומיה, ועם זאת תקוּפת חוסר הסובלנוּת (על כך בפרק אחר).
במאה ה־18 ראוי לציין את שמותיהם של שני חכמי־אנטומיה מפורסמים. האחד מהם, – בּירהאבה (Boerhave), עמד על חשיבוּת ניתוּח הגוויות והפיץ תורה זו ברבים. בזכוּת שמו ההולך לפניו ניתן לו לפתוח גם גוויותיהם של אצילים. השני, הונטר (Hunter), ציין פעם, בעדוּתו בבית־המשפט, כי ניתח אלפי גוויות במשך 33 שנות הפרקטיקה שלו. מוּבן שהשופט נמנע מלשאול אותו מהיכן לקח את כל אותן הגוויות כי ידע שהן נגנבוּ…
במאה ה־19 תקף בולמוס־חיפּוּש אחר גוויות, שהפך לציִד כמעט. הגיעוּ הדברים לידי שיתוּף פּעוּלה בין אנשי־מדע מפוּרסמים לבין העולם התחתון. ושניים היו הגורמים לכך: הדרישה הרבה והצורך ללימוּד אנטומיה – והחוק שאסר ניתוח גוויות־מתים.
בתי־הספר לרפוּאה התחרוּ ממש ביניהם ברכישת מספר רב ככל האפשר של גוויות. לא אחת הקיפוּ מורה ותלמידיו את… בית־הקברות כשהם מזויינים ברובים, ומטרתם – גוויות, גוויות, ויהי מה! כירוּרג מפוּרסם באותם הימים עמד, בימי לימוּדיו, בראש ההתקפות על בתי הקברות. אולם לא די היה בעבודת־התנדבות זו של הסטוּדנטים, ובערים גדולות, כגון לונדון, אדינבורג, גלזגו, מנצ’סטר ודובלין – נוצר מקצוע מיוחד שהעוסקים בו נודעו בשמות שונים: דייגים, ציידי גוּפות, “מחיי מתים”. הגיעוּ דברים לידי כך שכל עבודת האַנטוֹמים וניסוּייהם היוּ תלוּיים ב“מחיי מתים” אלה. ואם אירוע ו“בעל המקצוע” נאסר – תמכוּ לקוֹחוֹתיו האַנטוֹמים בו ובמשפּחתו. והאַנטוֹם נזהר ביותר לבלי למחות על הניצוּל שנהגוּ בו נותני “לחמו” – פּן יתנקמוּ בו הללוּ ושללוּ ממנוּ חומר זה. מהם שהעסיקוּ שומרים, חופרים וקבלים ואף מונופּוֹל רכשוּ להם ועל־פּי תנאיהם חייבים היוּ אנשי־המדע לנהוג. השוחד אף הוּא בן־לויה היה למקצוענים אלה.
מתמיה ומשוועת היתה הסתירה בחוּקי המדינה: בעוד שהמביא גוויה לניתוּח אחת דתו להיענש, באו חוקי החינוך ותבעוּ מכל הלומד רפואה לעסוק בניתוחים מעין אלה. החוק אף הבדיל בין גונבי גוויות לבין גונבי בגדיהן. בעוד שהראשונים נענשוּ בעוון “התנהגוּת לא יפה” נענשוּ האחרונים כ“פושעים”. ומעשה בזוּג אחד, שהשתתפוּ בשתי לוויות ובו בערב הוציאוּ את הגוויות מקבריהן – נמצאוּ חייבים בדין ונדונוּ לחודש מאסר. אולם לרוע מזלם נותר משוּם מה גרב אחד על רגלה של אחת הגוויות – ובית־הדין הואיל לדוּנם ל־7 שנות מאסר נוספות.
ה“ציידים” הללוּ מה רבות התחבוּלות שנזקקוּ להן להשגת הגוויות: לא אחת באוּ לבתי־החולים והציגוּ עצמם כקרובי הגוסס וגם שילמוּ מראש את דמי הקבוּרה; מכרו גוויה לאוּניברסיטה פלונית ומיד גנבוּה ושבוּ ומכרוּה לבית־ספר פלמוני; תפסוּ שיכורים הכניסוּם בשק ומכרוּ את הגוויה – וּמיד נמלטוּ עם שכרם בטרם נתגלתה המרמרה; הלכוּ מאוּניברסיטה אחת לשניה וקיבלוּ “דמי לא ימכור” וכך צברוּ הון; נסעוּ לצרפת או לספרד – לחזיתות המלחמה – ועקרוּ את שיניהם של החללים בשדה הקטל.
נראה שההמון לא אהד “ציידים” אלה. דרוין מספר באוטוביוגרפיה שלו, כי בטיילו פעם ברחוב בלווית הבוטניקן המפורסם הנסלו (Henslow) ראה לפתע שני “ציידים” מוּבלים ע"י שוטרים לבית־הסוהר, וההמון תקפם וסחבם ברגליהם לאורך הדרך המלא בוץ ואבנים. דרוין והנסלו נרתעו למראה האנשים המגואלים בדם ובבוץ והם מיהרו להחיש להם עזרה.
גם אם שמרוּ קרובי המת על קברו של היקר להם, ברובים ואחורי מיתרסים – ואם עשירים היוּ רוכשים ארונות עשוּיים ברזל – הגוויות הוסיפו להיעלם. האנטום קופר (1768– 1841) אמר בעדוּתו לפני ועדת בית־הנבחרים: “יהא מעמדו של האדם בחיים אשר יהיה – לאחר מותו אשיג את גוויתו אם אצטרך לנתחה. החוק רק מעלה את דמי הגוויה – אך אינו מונע את הוצאתה מן הקבר”. לדברי קוּפר עמדוּ מורי האנטומיה באנגליה לצידם של “ציידי” הגוויות, וברוּר ש“חברוּתא” זו לא הוסיפה כבוד ויקר לאנשי־המדע. אחד ה“ציידים” אף מכר את גווית אחותו….
בכיכר הכירורגים אשר באדינבורג התגוררו 6 מורים לאנטומיה, אשר נזקקו לגוויות. בקירבת מקום דרוּ שני זוּגות, בני העולם התחתון, שהיו שותים תמיד לשכרה, מהם האחד בעל בית־מלון. לימים מתה אחת הנשים שהתארחו במלון בטרם היה סיפּק בידה להחזיר את חובה למארחה, בסך 4 לירות שכניהם של הכירורגים לא היססוּ הרבה ומכרוּ את גוויתו לנוקס, הפופולרי מששת המנתחים. הם קיבלו בשכרה 8 לירות ונתבקשו לבוא שנית לכשתזדמן “סחורה” לידם. היה זה 29 בנובמבר 1827. זמן־מה לאחר־מכן חנקוּ בעלי המלון אחד מאורחיהם אשר נטה למות וקיבלוּ 10 לירות במחיר גוויתו. באחד הימים חטפוּ זקנה ברחוב, השקוּה לשכרה – ושילחוּ את גוויתה אל אותו נוקס. בפעם אחרת הערימוּ על שני שוטרים שגררוּ שיכור למעצר – באמרם שמכּריו הם ויודעים את מקום־מגוריו – ונוקס זכה בגוויה נוספת. פושעים אלה ביצעוּ את מעשיהם בזקנות ונכדיהן, בילדים קטנים ובנערות צעירות שפּיתוּן לשתות אתם לשכרה. הם גם המציאוּ ברשעוּתם שיטה מיוחדת לחניקה קרבנותיהם.
אוּלם סוף פושע לתליה. גוויתו של ה“צייד” בורקה, זה שם הפושע נמסרה אף היא – לאחר היתלוּתו – לאחד האנטומים, וכל המבקר במוזיאון האנטומי של אוניברסיטת אדינבורג יכול להזין עיניו בשלדו.
רק לאחר גילוּי מעשי־זוועה אלה הותרה הרצועה, והחוק התיר את לימודי האנטומיה בפרהסיה – ובכך נסתם הגולל על ה“ציידים” למיניהם.
המכשול הוּסר.
הנה כי כן רואים אנו כיצד נאבקוּ אנשי המדע עם אנשי הדת על רכישת אמצעי לימוּד לסטוּדנטים ברפואה לטובת האנושוּת כוּלה. בלעדי זאת לא יקשה לתאר מה רב היה הפּיגור בהתפתחוּת הרפוּאה. יש התמהים על העוּבדה כי הרפוּאה בערב בימי הביניים, למרות פריחתה באדמיניסטרציה של בתי־חולים, בהסתכלות במהלך האבעבוּעות והחצבת, בכירורגיה, בריפּוּי החולים וברעיונות על חיסוּן ועוד – לא הורישה לעולם נכסי צאן ברזל כאשר עשו זאת היוונים. יש המסבירים זאת בהימנעוּתם של הערבים – מטעמים דתיים – מניתוּח גוויות, שבגללה לא יכלוּ ללמוד את תרות הרפוּאה באופן לימודי ונאלצוּ לסמוך תמיד על היוונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.