¹

די־בּוֹר מודיע על מַחלה קצרה מלוּוה חוֹם, שכמעט אין לגָלוֹת אצלה שוּם מימצא אוֹבּייקטיבי, ושהוּא רוצה ליחסה אל הקדחת החמישוֹנית.

זה שבוּעות אחדים אני מוצא אצל החיילים בהרים מחלה דומה שהיא, כנראה, זהה עם המחלה המתוארת בידי די־בּוֹר.

תמוּנת־המחלה אחידה כמעט בכל המקרים: החולה מתאונן על מיחוּשי־ראש כבדים, לעתים גם על מיחוּשי־הגפיים; לרוב הוּא סובל מעצירוּת. למחלה לא קדמוּ צמרמוֹרת, אַנגינה או מיחוּשי־בטן. הטמפּראטוּרה (תחת בית־השחי) 38.5 עד 40 מעלה. מימצא אוֹבּייטיבי: רזוֹן ניכר פּחות או יותר, לוֹע ללא מימצא; מעל לריאה חרחוּר יבש מוּעט, פעוּלת־הלב מוּחשת. הכבד והטחוֹל אינם מוּגדלים. הבטן אינה רגישה ללחיצה. בדיקת השתן לחלבּוֹן שלילית.

טיפּוּל: סמי־שלשוּל או חוֹקן.

ביום השני ירידת־חום פתאום או ביום השלישי ירידה אטית יותר, עד לשיעוּר הנוֹרמַלי. במקרה אחד ויחיד נתגלתה לאחר ימים אחדים של הרגשה טובה הישנוּת אותן התופעות, וגם הפּעם נעלמוּ באותה מהירוּת.

אף שמקרים אלה מרוּבים, ודוֹמים לזה לזה דמיוֹן גמוּר כמעט, איני יכול לזקוף את גרימת המחלה על חשבון נגיף מיוּחד. ואלה העוּבדוֹת הנוֹגדוֹת הנחה כזאת, במקרים שראיתי:

1. ההוֹפעה אינה בגדר התפּרצוּת, כלומר: שבגזרה מסוּימת יקרוּ כמה מקרי־מחלה בבת אחת. יש מקרה אחד ליום או ליוֹמַיים, מפּלוּגות שונות, מרוּחקות כל כך זו מזו עד שאנשים הגזרוֹת השונות כמעט אינם יכולים לבוא לכלל מַגע ביניהן.

2. כל הגדוד מקבל מים באמצעוּת צינורות ממַעיינוֹת במרוֹם־הרים; הגזרוֹת השונות מסתפּקות ממַעיינוֹת שונים, מרוּחקים זה מזה, והמעיינוֹת עצמם נובעים משטחים מרוּחקים זה מזה.

3. גם מטבחי החיילים מרוחקים זה מזה.

4. מַכּת־הכּנים אצל החיילים אינה עולה על שיעוּר מועט, ויש גזרוֹת ששם היא אַפסית, וגם מהן הוּבאוּ חולים במחלה זו.

אם נניח שגורם המחלה הוּא נגיף חי, קשה להבין במסיבות אלה, כיצד יחלה היום איש אחד, ולמחרת או למחרתיים איש אחר מגזרה מרוּחקת הרבה מן הראשונה, וכו', בלי שהמחלה תתפּשט עוד בגזרה ובלי שנתרבתה תכיפותה במשך ששת השבוּעות שאני עוקב אחריה. מיחוּשי־הראש הכּבדים, העצירות והַמֶשך הקצר מַזכּירים הרעלה עצמית מדרכי־העיכּוּל, כפי שהוּא ידוּע זה כבר. התרבּוּת המקרים של הרעלה עצמית זו היא תוֹלדת התנאים, שנוֹצרוּ מחמת המלחמה הממוּשכת. הגורם העיקרי הוּא, לדעתי, התזוּנה הלקויה. פעולת צינור־העיכּוּל מוּפרעת, והאוֹרגניזם המוּחלש מגיב תגוּבה חריפה הרבה יותר על הופעת גורמים מזיקים, שאצל אנשים ניזונים היטב אולי היוּ גורמים רק מיחוּשי־ראש והרגשה רעה. לולא דמסתפינא, הייתי מדמה מקרים אלה להרעלה עצמית של תינוקות הסובלים מליקוּי־התזוּנה, ושנפגמה סוֹבלנוּתם. תכיפות המקרים יכולה להיות תוֹלדת העוּבדה, שרבים כל כך סוֹבלים מתזוּנה לקויה. וּבכל זאת הם מוּכרחים לעתים לעבוד עבודה גוּפנית קשה.

כך המצב לעתים לא נדירות גם ביחס למחלת “חדשות” אחרות.

גם לפני המלחמה יכול היה כל רופא לעקוב אחרי אַמֵנוֹריוֹת חולפות מחמת גורמים שונים; כשהן מופיעות עתה במספר רב – מסיבות מובנות מדברים על “אמנוֹריה מלחמתית”. כל רופא ראה גם לפני המלחמה בצקת אצל קשישים חלוּשים; אך כשמוצאים בין הרבה מיליונות חסרי־תזוּנה כמה אלפי חלוּשים, המגיבים בבצקת ובאטיוּת־הלב, מבקשים לכך שמות מיוּחדים וגורמים מיוּחדים. אך כשמביאים במנין את הסוּג המיוּחד של הרזוֹן: רזוֹן כרוֹני־מתקדם, המתפתח בהדרגה במשך זמן רב, אצל אנשים בריאים מבחינות אחרות, העוסקי בעבודה גוּפנית קשה לעתים קרובות, כמוּבן תיראה תמוּנת־המחלה חתוּמה החותם מיוּחד. אילו עשה מישהוּ נסיון רציני לייחס את הסימנים השונים, המתגלים אצל החולי הקרוּי “מחלת הבצקת”, לא לבצקת – שהיא סימן בולט, אבל מבוּטל־החשיבוּת – אלא לתת־תזונה, אוּלי היה מצליח יותר בהסברת סימנים מסוּימים כגון איטיוּת־הלב, פוליאוריה, שילשוּל עקשני, הפסקת־הוסת וכו'. גם הפיסיוֹלוֹגיה הניסוּיית היתה יכולה לזרוע קרן־אור לא־אחת באפלה זו. המחלה תתגלה כנפוצה הרבה יותר אם לא יראוּ את הבצקת כעיקר החולי – “מחלת־הבצקת ללא בצקת”. כהגדרתו של שיף; ובכלל אין זו מחלת־בצקת, אלא מחלה של חוסר־תזונה, שעליה מגיב אחוּז מסוּים של החולים בבצקת, בין שאר תגוּבות.

נסיבות המלחמה חוֹללוּ שינוּיים ניכרים באוֹרגניזם ועל כן שינה תגוּבתו: זה זורע אור על כמה תופעות שהן עדיין בגדר תעלוּמה…

1917

¹

קשיי האבחנה והריפּוּי של המַלריה אצל פּעוֹטוֹת וביחוּד אצל יוֹנקים, גורמים לכך, שתכוּפות האיבחוּן אינו מדוּיק; האבחנה אמצעוּת טיפּוּל בכינין, המוּצדקת אצל מבוּגרים במקרים מסוּימים – אם כי מקרים אלה נדירים הם – תכופות אינה מועילה בגיל רך.

כשם שהאבחנה הדיפרנציאַלית נתקלת לעתים קרובות בקשיים גדולים אצל מחלות אחרות, ביחוּד מחלות קצרות וחריפות הכרוכות בחום גבוה, כך הדבר ביחוּד אצל המַלריה.

מבחינת האבחנה הדיפרנציאַלית באים בחשבון: דלקת חריפה של האוזן התיכונה, אַדנוֹאִידים, חוֹם־בּלוּטוֹת, נזלוֹת חריפות של דרכי־העיכּוּל, קבוצות הטיפוּס והפּראַטיפוס, שפעת, שחפת בלוּטות הסימפוֹנוֹת; ומבין הגורמים הנדירים: מַכּת־שמש, מַכּת־חום וכו‘. כל המחלות הללוּ קשות לאבחנה בראשיתן, לעתים קרובות, הואיל ונעדר החלק החשוּב ביותר של תולדות המחלה: תיאוּר־העבר ואינפוֹרמציה סוּבּייקטיבית מפּי החוֹלה. אם מביאים עוד בחשבון, כי מאזן־החוֹם של הילד רוֹפף מאד – הן מבחינת נטייתוֹ להגיב על כל גירוּי בעליית הטמפּרטוּרה, והן מבחינה של גובה החוֹם; ואם נזכור עוד, שעל פּי רוב נעדרים הסימנים האוֹפיניים, כגון צמרמוֹרת, הזעה וכו’ – קל להסביר את חילוּקי־הדעות בקרב הרופאים ביחס לאבחנה בכל מקרה ומקרה. ואין מַחסוֹר בדוּגמוֹת של הבחנות שבטעוּת. אצל ילד עולה החום פתאום עד 40 מעלות, תאבוֹנוֹ ניטל הימנו, מצב רוּחו רע וכו'. ואילו מקץ 24 שעות יורד החום פּתאום, והוּא מרגיש עצמו בטוב. למחרת עומדת האם על נזילת מוּגלה מאחת האזניים – והרי זו סתירה מוּבהקת לאבחנה בטרם זמנה של מַלריה, ולטיפּוּל שהוּחל בו על פּי אבחנה זו. או שלאחר “ההתקף” הראשון מופיע שני או שלישי, על אף הטיפּוּל – עד שמתגלות פּתאום בלוּטות־הלסת, שיש בהן תפיחה דלקתית, כגורם לחוֹם. ידוּע, שלעתים קרובות מלוּוָה המַלריה בהפרעות הקיבה והמעיים; הטיפּוּל ב“מַלריה” ב־Chinin Tanic מַצליח תכוּפות – אלא שיש לזקוף את ההצלחה לזכוּת הדיאֶטה והטאנין, ולא לזכוּת הכינין. על יסוד אבחנה אמצעית זו מענים ילד, שהיתה לו נזלת־מעיים פּשוּטה, במשך חדשים בכינין – דבר שממנוּ לא תצמח טובה, ביחוּד לילד נוירוטי.

התקפים טיפּוּסיים של מַלריה, עם שלבי צמרמורת והזעה, נדירים בגיל הינקוּת; וכל רופא טרוֹפי יודע, שלעתים שכיחות אין מגלים כלוּם בבדיקה המיקרוֹסקוֹפּית. על תמונת־הדם הלבנה אי אפשר לסמוך כלל: נבטרופילין עם הסחה מועטה שמאלה בשלב־החוֹם, אין בה כדי להבדיל בין מַלריה לבין דלקת־שקדים, שפעת ומחלות־זיהוּם אחדות (ובכלל זה קבוּצת הטיפוס והפאראטיפוּס). לימפוציטוזיס, ולעתים מונוציטוזיס מועטה, הן מימצא נורמלי בגיל הילדוּת. פוליכרומזיה היא מימצא רוֹוחַ אצל אנמיה טרוֹפית וגם אצל צורות הטיפוּס. גידוּל הטחוֹל אפשר למצוא תכוּפוֹת גם במקומות שאין שם מַלריה – אלא אם כן המדוּבר הוּא בטחול־מַלריה נוקשה ומוּגדל מאוד וכזה מצוּי רק במקרים מוּזנחים מאד. האבחנה האמצעית מַטעה מאוד, בין לחיוב ובין לשלילה.

וכך היא, על־פּי־הרוב, תמוּנת־המחלה: לפתע־פּתאום עומדת האם על דכאון־מה אצל הילד ועל אי־רצון לינוק, העוֹר חָמים, האם מוֹדדת את החום וּמוּפתעת לעלייתוֹ כדי 39 עד 40 מַעלה. המימצא של טיפּה סמיכה הוּא שלילי. מריחה: נבטרופיליה קלה, ולאחר זמן פוליכרוֹמַזיה חזקה פּחות או יותר (+ +.P עד + + +). המימצא הסוֹמַטי שלילי לחלוטין, אלא שאולי כבר עכשיו אפשר לחוּש במקצת בטחוֹל מתחת לקשת־הצלעות, וזעיר פּה זעיר שם נראית בוּעת־חום בעור הגב והבטן. הצמרמורת נדירה; לעתים קרובות ההזעה מרוּבה קצת יותר. לאחר ירידת החם מרגיש החולה ליאוּת־מה, וכמעט תמיד חוסר תיאבון. עתה מחכים להתקף שני מקץ יום או יוֹמַיים – אך לעתים קרובות – לחינם. יש וחולפים שבוּע עד שבוּעיים, עד שהחום עולה שוב פּתאום; ולעתים קרובות יותר מופיעות מיד לאחר ההתקף הראשון (או בלעדי התקף ראשון) עליות־חום מועטות, עד 38–38.5 מעלות בפי־הטבעת (תכוּפות בשעות מסוּימות של היום, אחר הצהריים או בערב), והן יכולות להתמיד במשך שבוּעות או חדשים, וההרגשה הכללית טובה למדי; עד שכל הענין מתברר בגלל הישנוּת התקף טיפּוּסי – אוּלי מלוּוה זו הפּעם הראשונה מימצא־דם חיוּבי – לרגל איזה גורם שהוּא (למשל רוּח־חמסין, שהוּא גורם מעורר ידוּע בארץ להישנות מַלריה, לשפּעת נשנית, לתוֹפעוֹת־לוואי בהרכבה וכו'). כך נוצרות רוב אבחנות־הטעוּת. תחילה חושבים על טיפוּס, על פרא־טיפוּס ועל שפּעת, אחר כך על שחפת בלוּטות הסמפונות, ועל ה“אדנוֹאידים” שבצווארם תולים כל דבר בלתי ברוּר ברפוּאת־הילדים, ועל דלקת־שקדים כרוֹנית.

אבחנה: היוצא מדברינוּ, שתכוּפות צפוּיות הפתעות בלתי־נעימות גם מן השיטה האחת, לרשום מיד כינין בכל מקרה של חום קצר בלתי־ברור עם גידול הטחול ומימצא שלילי בשאר האברים, וגם מן השיטה האחרת לחכות עד שיהיה מימצא־דם חיובי.

יש צורך להביא במנין את כל הגורמים, כדי להגיע לאבחנה בהקדם ובשיעור־בטחון מסוּים. כלומר: מדידות מדוּקדקות של החום, מישוּש מדוּקדק של הטחול לעתים קרובות, הבהרה שלא אחת המחלות האחרות שנזכרוּ למעלה היא הגורמת, בדיקות דם חוזרות ונשנות. אם מימצא־הדם שלילי, יש לחכות עד עבור 2–3 התקפים, לכל הפּחות, חשוּב גם כל מצב־הענינים האֶפידמיולוגי: השגחה סניטרית על ביצות בסביבה, מציאוּת יתושי־אנוֹפֶלס בדירה, מציאוּת נושאי־טפּילים בין דיירי הבית (דבר זה חשוּב ביחוּד בחורף!), מצב היגיינת־הדיוּר, כגון הגנה מכנית, איוורור החדרים וכו‘. בבירוּר־העבר (אנמניסה) יש להתחקות על מצבי־חום שעברוּ על הילד (פאפאטאצי!). זהירוּת מיוּחדת באיבחוּן היא חובה בעונה של שפעת, מַחלות הצטננוּת וכו’.

הערוֹת אחדות בנוגע למישוּש הטחוֹל: יש להניח את היד שטוּחה, בקלוּת, ולא ללחוץ! בדרך כלל הטחול אינו קשה ביותר, והוא נמצא מעט למַטה מקשת־הצלעות. אצל יונקים אני נוהג ברצון בדרך זו: החזקת הילד כלשם אוסקולטאציה של הריאה, וּמַחזיק את יד־ימיני ליד קשת הצלעות. בשעת האוסקולטאציה של הריאה אני ממשש את הטחול, כיוון שבמצב זה דופן הבטן אינה מתוּחה.

טיפּוּל: בדרך כלל המינון, המוּבא בספרוּת, לכל המחלות הסוּבּטרוֹפּית בגיל הילדוּת נמוך יותר מדי – אצל המַלריה כאצל הדיזנטריה האַמבּית וכו'. מנה של פּחות מ־0.5 עד 0.75 גראם כינין ליום (2–3 פּעמים ליום 2 כפּיוֹת גדולות של תמיסת כינין בימוריאטי של 2% עד 2.5%) אינה מועילה כלוּם אף בסוף השנה הראשונה, והמינון המועט מדי הוא כנראה הגורם לכשלון האבחנה האמצעית. אם אין זה מועיל, יש להזריק זריקה אחת עד שלוש זריקות ליום של כינין בימוריאטי 0.3–0.5.

ועוד, לעתים קרובות אפשר לקוות להצלחה רק מקץ ימים אחדים לאחר שהוּחל במַתן הכינין (הצטבּרוּת). זמן קצר (7–10 ימים) לאחר היעלם החום מקבל הילד תיאבון טוב מאד וּמַבריא במהירוּת. מקץ שבועיים עד 3 שבועות יש להתחיל בזהירוּת בהפסקות של יום או יוֹמַים, ואחר כך להמשיך במשך חדשים, למשל על פּי שיטת נוֹכט. בימות החמה, וכן בתקופת מגיפות של חלָאים אחרים, צריך להמשיך בטיפּוּל ללא הפסקה, כדי למנוע הפרעות בלתי־רצוּיות. במקרים כאלה אני מעדיף טיפּוּל מונע באמצעות כינין.

סיכּוּם: 1) על אף הקשיים הגדולים של אבחנת מַלריה בגיל הילדות ייתכן איבחון במידת־ודאוּת מסוּימת מתוך עיוּן מדוּקדק, שימוּש בכל אמצעי העזר, ותצפית אינדיבידוּאַלית.

1. איבחוּן נחפּז, כמוהוּ כהיסוס מוּפרז, עלוּל לגרור תוצאות בלתי־נעימות.

2. הטיפּוּל מצריך מנות־כינין גדולות באופן יחסי.

3. במתן הכינין יש להמשיך זמן רב.

4. בעוֹנוֹת חמורות אין להפסיק את מַתן הכינין, ואף הטיפּול המונע בכינין הוּא בשעתו ובמקומו.

1927

חולה דורש כיום ברופאים – המיקרוסקופּ, מכשיר הרנטגן, האלקטרו־קרדיוגרף וּמוּשגים כיוצא בהם באיבחוּן הרפוּאי נראים כדבר המוּבן מאליו. כן נהירות לו כל תרופות־הפּטנט והוא עצמו משיא עצה לרופא, אם ראוי להיזקק לפניצילין או לסטרפּטומיצין, לאוריאומיצין או לתרוּפות כיוצא בהן.

אין חולה זה יודע כמה נתלבטוּ הרופאים עד שיכלוּ למוּשגים פּשוּטים כמד־חום, מד לחץ־דם וכדומה.

קצת מלבטים אלה בשטחי־הרפוּאה השונים: אנטומיה, פיסיולוגיה, איבחוּן, ריפּוּי וכו' – יוּבאוּ בפרקים הבאים, והקורא בהם יוכל לעמוד על גודל הישגיה של הרפואה המודרנית.

הסטוּדנט הלומד רפוּאה והרופא לא יעשו חיל בלימוּדיהם ובעבודתם בלא שילמדו על בוריין אנטומיה ואנטומיה פתולוגית. ואם כיום – בתקופת המיקרוסקוֹפּ, הרנטגן ואמצעי־האיבחוּן המודרניים למיניהם – כך, על אחת כמה וכמה בימי היות חמשת החוּשים אמצעיו היחידים, כמעט, של הרופא לאיבחוּן מחלות שונות. לפיכך תוּבן השאיפה העזה – המלוּוה התלבטוּיות רבות – לגבור על אבני־הנגף שהושׂמוּ ע"י החברה והדת בדרך להשגת המטרה: לימוּד האנטומיה – ויהי מה!

ערשׂ האנטומיה – אלכסנדריה בימי פריחתה, 300 שנה לפני הספירה חכמי ההיסטוריה מספּרים, שבאותם הימים לא נרתעו אף מוויוויסאָקציה – ניתוּח גוּף האדם בעודנו חי. צלזוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) מספר על שני רופאים נודעים באלכסנדריה, שהורשו לעשות ניסוּיים כאלה בגוּפם של נידונים למיתה. ואמנם אחד מהם – הירופילוס (חי במאה הרביעית לפני הספירה) – נחשב כאבי האנטומיה. כבר אז הכיר רופא זה את התריסריון, את בלוּטת הערמונית (Prostata). את השחלה והחצוצרה אצל האשה, את חלקיה השונים של העין, את קרומי המוח ועוד. הרופילוס אף ניתח את הירוֹד (Cataract – התערפּלות העדשה בעיניהם של זקנים).

ראשון לחכמי־האנטומיה המודרניים – וליתר דיוּק: אבי האנטומיה המוֹדרנית היה ליאונארדו דה־וינצ’י (1452–1519), שעליו נרחיב את הדיבור בפרק אחר¹. הוא צייר לראשונה במדוּייק תמוּנות מניתוּחי־הגוויות שלו. יותר מכל נתפרסמוּ ציוּרי עמוּד השדרה, השרירים, הלב וכלי הדם הראשיים, המוח, העוּבּר ברחם אמו וכו'. משפע ציוּריו נותרוּ כאלף.

דה־וינצ’י היה עוקב אחר הנידונים לתליה כדי לקלוט את הבּעת־פניהם המבוהלת בעלותם לגרדום. בפקוּדת האפיפיור הורחק מבית־החולים “בגלל אפיקורסוּתו והציניוּת שבה נהג בנתחו גוויות”.

בתקוּפת הרנסנס (במאה השש־עשרה) היתה השגת גוויות קשה כל־כך, עד כי אנטום אחד במונפליה שבצרפת נאלץ לנתח את גווית אחד מילדיו. אחד האנטוֹמים המפוּרסמים באותם הימים, הבלגי ואֶסאליום (Vesalius 1564־1514), נאלץ “לסחוב” גוויות מן הגרדום או מבית־הקברות. אולם 500 סטוּדנטים ומורים היו נוכחים – לדברי ההיסטוריונים – בניתוּחים מעין אלה. בשנת 1543, בהיות ואֶסליוס בן 29, הופיע ספרו “בית־החרושת של גוף האדם” – וּבשער: תמונתו בשעת ניתוּח גווית אשה, כשהוּא מוּקף מלומדים זקנים וגם צעירים (יצוּין, כי באותה שנה הופיע גם ספרו של הרופא־האסטרונום הנודע קופרניקוס – “מהפכות”).

מספּרים עליו, על ואָסאליוס זה, שהחליט פעם לפתוח את גוויתו של אציל אשר מת ממחלה לא־ידוּעה. והנה משפתח ואֶסאליוס את בית־חזהו של האציל – שמע לפתע את הלמוּת־לבו. משׂנאיו האשימוּהוּ ברצח והאינקביזיציה חרצה את דינו למיתה (לפי גירסה אחרת פתח את גווית בעלת־ביתו של אחד הכמרים, ונתגלה שכומר־רווק זה לא קיים את שבוּעת הצניעות שלו…) נתמזל מזלו של ואֶסאליוס שהיה רופאו של המלך פיליפּ השני – וזה התערב והוחלף עונש המות בעליה לרגל לארץ־ישראל. הולכי רכיל מספּרים כי הוא נמלט שמה מפני אשתו, אולם מסתבר כי מפני האינקביזיציה נמלט².

במאה ה־17 חלה התקדמות רבה בחקר האנטומיה. רבים האברים והרקמות – שהם כמחציתו של הגוף – הקרוּיים על שם חכמי האנטומיה מאותה תקופה.

אותה מאה הצטיינה גם בפריחה גדולה של התרבות בכללה. בספרות האירוּ כוכביהם של שקספיר, סרבנטס, מולייר ומילטון. בפילוסופיה – ביקון, דיקרט, שפינוזה ולוק. באמנוּת – רוּבּנס, ון־דיק, וֶלַסְקֶז, רמבּרנדט. במדע – גליליי, ניוּטוֹן, קפּלר ואחרים. היתה זו תקוּפת הזוהר של המתימטיקה, הפיסיקה והאסטרונומיה, ועם זאת תקוּפת חוסר הסובלנוּת (על כך בפרק אחר).

במאה ה־18 ראוי לציין את שמותיהם של שני חכמי־אנטומיה מפורסמים. האחד מהם, – בּירהאבה (Boerhave), עמד על חשיבוּת ניתוּח הגוויות והפיץ תורה זו ברבים. בזכוּת שמו ההולך לפניו ניתן לו לפתוח גם גוויותיהם של אצילים. השני, הונטר (Hunter), ציין פעם, בעדוּתו בבית־המשפט, כי ניתח אלפי גוויות במשך 33 שנות הפרקטיקה שלו. מוּבן שהשופט נמנע מלשאול אותו מהיכן לקח את כל אותן הגוויות כי ידע שהן נגנבוּ…

במאה ה־19 תקף בולמוס־חיפּוּש אחר גוויות, שהפך לציִד כמעט. הגיעוּ הדברים לידי שיתוּף פּעוּלה בין אנשי־מדע מפוּרסמים לבין העולם התחתון. ושניים היו הגורמים לכך: הדרישה הרבה והצורך ללימוּד אנטומיה – והחוק שאסר ניתוח גוויות־מתים.

בתי־הספר לרפוּאה התחרוּ ממש ביניהם ברכישת מספר רב ככל האפשר של גוויות. לא אחת הקיפוּ מורה ותלמידיו את… בית־הקברות כשהם מזויינים ברובים, ומטרתם – גוויות, גוויות, ויהי מה! כירוּרג מפוּרסם באותם הימים עמד, בימי לימוּדיו, בראש ההתקפות על בתי הקברות. אולם לא די היה בעבודת־התנדבות זו של הסטוּדנטים, ובערים גדולות, כגון לונדון, אדינבורג, גלזגו, מנצ’סטר ודובלין – נוצר מקצוע מיוחד שהעוסקים בו נודעו בשמות שונים: דייגים, ציידי גוּפות, “מחיי מתים”. הגיעוּ דברים לידי כך שכל עבודת האַנטוֹמים וניסוּייהם היוּ תלוּיים ב“מחיי מתים” אלה. ואם אירוע ו“בעל המקצוע” נאסר – תמכוּ לקוֹחוֹתיו האַנטוֹמים בו ובמשפּחתו. והאַנטוֹם נזהר ביותר לבלי למחות על הניצוּל שנהגוּ בו נותני “לחמו” – פּן יתנקמוּ בו הללוּ ושללוּ ממנוּ חומר זה. מהם שהעסיקוּ שומרים, חופרים וקבלים ואף מונופּוֹל רכשוּ להם ועל־פּי תנאיהם חייבים היוּ אנשי־המדע לנהוג. השוחד אף הוּא בן־לויה היה למקצוענים אלה.

מתמיה ומשוועת היתה הסתירה בחוּקי המדינה: בעוד שהמביא גוויה לניתוּח אחת דתו להיענש, באו חוקי החינוך ותבעוּ מכל הלומד רפואה לעסוק בניתוחים מעין אלה. החוק אף הבדיל בין גונבי גוויות לבין גונבי בגדיהן. בעוד שהראשונים נענשוּ בעוון “התנהגוּת לא יפה” נענשוּ האחרונים כ“פושעים”. ומעשה בזוּג אחד, שהשתתפוּ בשתי לוויות ובו בערב הוציאוּ את הגוויות מקבריהן – נמצאוּ חייבים בדין ונדונוּ לחודש מאסר. אולם לרוע מזלם נותר משוּם מה גרב אחד על רגלה של אחת הגוויות – ובית־הדין הואיל לדוּנם ל־7 שנות מאסר נוספות.

ה“ציידים” הללוּ מה רבות התחבוּלות שנזקקוּ להן להשגת הגוויות: לא אחת באוּ לבתי־החולים והציגוּ עצמם כקרובי הגוסס וגם שילמוּ מראש את דמי הקבוּרה; מכרו גוויה לאוּניברסיטה פלונית ומיד גנבוּה ושבוּ ומכרוּה לבית־ספר פלמוני; תפסוּ שיכורים הכניסוּם בשק ומכרוּ את הגוויה – וּמיד נמלטוּ עם שכרם בטרם נתגלתה המרמרה; הלכוּ מאוּניברסיטה אחת לשניה וקיבלוּ “דמי לא ימכור” וכך צברוּ הון; נסעוּ לצרפת או לספרד – לחזיתות המלחמה – ועקרוּ את שיניהם של החללים בשדה הקטל.

נראה שההמון לא אהד “ציידים” אלה. דרוין מספר באוטוביוגרפיה שלו, כי בטיילו פעם ברחוב בלווית הבוטניקן המפורסם הנסלו (Henslow) ראה לפתע שני “ציידים” מוּבלים ע"י שוטרים לבית־הסוהר, וההמון תקפם וסחבם ברגליהם לאורך הדרך המלא בוץ ואבנים. דרוין והנסלו נרתעו למראה האנשים המגואלים בדם ובבוץ והם מיהרו להחיש להם עזרה.

גם אם שמרוּ קרובי המת על קברו של היקר להם, ברובים ואחורי מיתרסים – ואם עשירים היוּ רוכשים ארונות עשוּיים ברזל – הגוויות הוסיפו להיעלם. האנטום קופר (1768– 1841) אמר בעדוּתו לפני ועדת בית־הנבחרים: “יהא מעמדו של האדם בחיים אשר יהיה – לאחר מותו אשיג את גוויתו אם אצטרך לנתחה. החוק רק מעלה את דמי הגוויה – אך אינו מונע את הוצאתה מן הקבר”. לדברי קוּפר עמדוּ מורי האנטומיה באנגליה לצידם של “ציידי” הגוויות, וברוּר ש“חברוּתא” זו לא הוסיפה כבוד ויקר לאנשי־המדע. אחד ה“ציידים” אף מכר את גווית אחותו….

בכיכר הכירורגים אשר באדינבורג התגוררו 6 מורים לאנטומיה, אשר נזקקו לגוויות. בקירבת מקום דרוּ שני זוּגות, בני העולם התחתון, שהיו שותים תמיד לשכרה, מהם האחד בעל בית־מלון. לימים מתה אחת הנשים שהתארחו במלון בטרם היה סיפּק בידה להחזיר את חובה למארחה, בסך 4 לירות שכניהם של הכירורגים לא היססוּ הרבה ומכרוּ את גוויתו לנוקס, הפופולרי מששת המנתחים. הם קיבלו בשכרה 8 לירות ונתבקשו לבוא שנית לכשתזדמן “סחורה” לידם. היה זה 29 בנובמבר 1827. זמן־מה לאחר־מכן חנקוּ בעלי המלון אחד מאורחיהם אשר נטה למות וקיבלוּ 10 לירות במחיר גוויתו. באחד הימים חטפוּ זקנה ברחוב, השקוּה לשכרה – ושילחוּ את גוויתה אל אותו נוקס. בפעם אחרת הערימוּ על שני שוטרים שגררוּ שיכור למעצר – באמרם שמכּריו הם ויודעים את מקום־מגוריו – ונוקס זכה בגוויה נוספת. פושעים אלה ביצעוּ את מעשיהם בזקנות ונכדיהן, בילדים קטנים ובנערות צעירות שפּיתוּן לשתות אתם לשכרה. הם גם המציאוּ ברשעוּתם שיטה מיוחדת לחניקה קרבנותיהם.

אוּלם סוף פושע לתליה. גוויתו של ה“צייד” בורקה, זה שם הפושע נמסרה אף היא – לאחר היתלוּתו – לאחד האנטומים, וכל המבקר במוזיאון האנטומי של אוניברסיטת אדינבורג יכול להזין עיניו בשלדו.

רק לאחר גילוּי מעשי־זוועה אלה הותרה הרצועה, והחוק התיר את לימודי האנטומיה בפרהסיה – ובכך נסתם הגולל על ה“ציידים” למיניהם.

המכשול הוּסר.

הנה כי כן רואים אנו כיצד נאבקוּ אנשי המדע עם אנשי הדת על רכישת אמצעי לימוּד לסטוּדנטים ברפואה לטובת האנושוּת כוּלה. בלעדי זאת לא יקשה לתאר מה רב היה הפּיגור בהתפתחוּת הרפוּאה. יש התמהים על העוּבדה כי הרפוּאה בערב בימי הביניים, למרות פריחתה באדמיניסטרציה של בתי־חולים, בהסתכלות במהלך האבעבוּעות והחצבת, בכירורגיה, בריפּוּי החולים וברעיונות על חיסוּן ועוד – לא הורישה לעולם נכסי צאן ברזל כאשר עשו זאת היוונים. יש המסבירים זאת בהימנעוּתם של הערבים – מטעמים דתיים – מניתוּח גוויות, שבגללה לא יכלוּ ללמוד את תרות הרפוּאה באופן לימודי ונאלצוּ לסמוך תמיד על היוונים.

הלומד אנטומיה יודע את מקומם של האברים השונים, את קשריהם ההדדיים ואת השינויים החלים בגוּף בשעת מצבים חולניים שונים (פתולוגיה אנטומית). אולם בכך לא די. חייב הלומד לדעת גם את תיפקוּדם (פוּנקציה) של האברים השונים, כגון: פעוּלת הלב מה וכיצד? מהו תפקידה של הריאה? כיצד מפרישה הכליה את השתן, ועוד– בקצרה: תורת הפיסיולוגיה. כהשלמה לה יש ללמוד את הרכבם הכימי של הנוזלים השונים המצויים והנפרשים החוּצה – הדם, נוזל עמוד השדרה, השתן, הרוק וכו'.

עד שנת 1816 היה הדופק אמצעי יחיד, כמעט, להכרת הלב במצבו הנורמלי והחולני כאחד. מאותה שנה כבר ניתן להאזין לצליליו ולאוושות חולניות בו. כיום אפשר, בעזרת קרני רנטגן, לראות את הלב, ואפילו לקרוא – בעזרת האלקטרוקרדיוגרף – את תיפקוּדיו העדינים ביותר במצבים הנורמלי והפּתלוֹגי גם יחד.

ודלקת־ריאה זו, עד למאה השמונה־עשרה יכלו המומחים לנחש בלבד את דבר מציאוּתה ע“י סימנים כלליים שהופיעוּ בגוּף, מאז יכלוּ להאזין לה ע”י שיטות־איבחוּן מיוּחדות, וכיום אפשר אף לראותה בעזרת מכשיר הרנטגן.

כיום מצוּיים מכשירים מיוחדים שאפשר להחדירם אל תוך האברים החלוּלים, – כגון: כיס השתן, סימפונות הריאה, הקיבה, חלל בית־החזה, חלל הבטן וכו' ולראותם מבפנים. כל המכשירים הללוּ יצירי 150 השנים האחרונות הם, וכל אחד מהם בצעדי־צב נתגלה, תכוּפות על אף התנגדותם של בני הדור. בעמל נמלים ובלבטים, במלחמות באמוּנות תפלות – ואף בקרבנות.

ועדיין רחוקים אנוּ משלימוּת, ויום־יום אנוּ מצפּים לשכלוּלים נוספים.

מהמוּמיות (החנוּטים) אפשר היה ללמוד על מחלות שונות שרווחו במצרים העתיקה: מורסות בכליה אשר את החידקים שבהן אפשר היה לצבוע ולראות במיקרוסקוֹפ, אבנים בכיס המרה ובכיס השתן, תוצאות אחרי אפנדיציטיס, דלקת הריאות, שינוּיים בעורקים המעידים על לחץ דם גבוה. כן מצאוּ כהן שנתגבן כתוצאה משחפת חוליות השידרה.

רופאי הודו הקדמונים ידעוּ את טעמו המתוק של השתן אצל חולה סוכרת מאות שנים לפני שהכירו הרופאים האירופיים את המחלה. אחד מהם – סוסרוטה – מתאר, כבר במאה הששית לפנה“ס, את חלקם של חמשת החושים באיבחון: “בחוּש השמע” מאזינים אם מצוּיים גזים במורסה; בתחוּשה מבחינים אם העור חם או קר, חלק או מחוּספס, עבה או דק; בחוּש הראוּת מבחינים בהשתמנוּת, בכוח ובמרץ, בחילוּפי צבעים; בחוּש הטעם עומדים על מצב השתן בסוּכרת ובמחלות אחרות של דרכי השתן; בחוּש הריח אנו מבחינים בריחן המיוּחד של המחלות השונות”. האורוסקופיה (“מראות השתן”) – ההסתכלוּת בשתן – אמנם מילאה במשך מאות בשנים תפקיד חשוּב מאוד באיבחוּן מחלות. הרופא היהודי יצחק הישראלי (חי במאות ט' וי' לספירה) כתב על כך ספר שתורגם גם ללטינית.

כדוּגמה לצורת האיבחוּן ע"י השתן נביא כמה ציטטות מתוך ספר, אשר הופיע ב־1728 בלייפציג שבגרמניה בשם “רופא השתן” ( Der Urin־Arzt):

“רופא המזניח את ההסתכלוּת בשתן לא יעשה חיל בקרב בני הכפר שיחשבוּהוּ כבלתי־מלוּמד, שאינו מבין דבר במקצועו”. העם הירבה להאמין ביחוד בבדיקות השתן. נזכר אני שלפני שנה באה איכרה אל רופא והביאה עמה את השתן של בנה, אשר חלה במלריה שלישונית. הרופא הציץ בשתן וקבע שהבן סובל מכאבי גב וכתף. העירה האשה: “נכון; הגם תכיר בשתן שבני הוא בן 20 שנה וחומד את בתו של מנהל בית־הספר?”.

רמאים ורופאי־אליל למיניהם ניצלוּ לרע בדיקות־שתן אלו והתריעו לפיהן על קיומן של מחלות ממחלות שונות, עד כי נמצא לנכון להזכיר כי אין להכיר בשתן נקיעת עצם, נפילה מגובה רב וחירשוּת. הפקוּלטות לרפוּאה בהולנד, בדניה ובמדינות אחרות, אסרו אף הן “דיאגנוזות” מעין אלו שקובעיהן שׂמוּ תכוּפות רק בכסף מעייניהם.

נביא בזה מכתבו של אחד מרופאי האליל מענין זה:

לכבוד הגברת האצילה והעדינה,

גברת אדיבה,

הנני מאשר את קבלת מכתבך בדבר האשה החולה, ואני שולח בזה כוסית עם טיפות ואבקה אשר בתמוּרה להן קיבלתי סך 6 גולדין ע“י השליח. מאחר שנוכחתי לפי השתן שמצב חולה הוא בכל רע – יהיה עליה לקחת 25–30 טיפות אחת לשעתיים עם בירה קרה עד עשר בלילה, ואח”כ תיקח את האבקה עם בירה חמה. לאחר זאת תזיע במקצת.

בהכנעה

ס.ס.מ.

מנתח ורופא מעשי

חולה זו לא היתה אלא אשה לאחר לידה שמצבה בכי טוב, אך סובלת מ… יבלת בידה.

בספר “רופא השתן”, הנזכר לעיל מוּבאים כללים רבים לבדיקת השתן ופרטים מלאים על כמוּתו, צבעו, איכוּתו וּמוּצקוּתו; על השתן הסמיך והדליל, על צבא החלב, צבע העופרת, צבע כחול, צהוב, אדום, חום, ירוק, שחור, צבע הזית, שתן חיור, עכור; על הקצף על שתן המכיל גרעינים, אבק, חול, “תולעים”, דם, זרע, קשקשים, מוּגלה, ריר אפר; על ריחו של השתן; על ההבדלים בין שתן אשה לבין שתן גבר, בין שתן אדם לבין שתן בעל־חיים, על שתן של אשה הרה, ועוד.

מחלות אבני השתן היוּ שכיחות מאד בעת העתיקה ובימי הביניים וכבר במאה הרביעית לפני הספירה המציא אריסטרטוס את הצנתר (קטטר) צלזוס וגלנוס (שחיו במאה הראשונה והשניה לספירה) כבר הוציאו אבנים משלפוחית השתן ע“י ניתוּח. אולם תיאור נכון של פעולות הכליה ניתן רק בשנת 1700, ע”י בליני, ואז גם החלו חקר השתן מבחינה כימית, בדיקת חלבון בשתן וכו'. רק בשנת 1827 גילה הרופא האנגלי ברייט את דלקת הכליות הקרויה על־שמו – מחלת ברייט. בחקר מחלות הכליות נתבלטו בעיקר הרופאים היהודים, שמהם ראוּי להזכיר את ג’מס ישראל (ברלין, סוף המאה ה־19) ואת צוקרקנדל (וינה).

עוד לפני תקופת היפוקרטס כתב השליט הסיני Hoamti (2500 לפנה"ס) כמה ספרים על הדופק.

הרופאים הסיניים ביקרוּ אצל חוליהם בבוקר לפני הארוחה כדי להתרכז במימוּש הדופק בלבד. שעון דקות לא היה. הרופא מנה את הדופק לפי מספר הנשימות שלו עצמו: 4 דפיקות על כל נשימה בתור נורמה. זרועו של החולה היתה מוּנחת על כר והרופא בחן את הדופק בשלושה מקומות בבת אחת בשלוש אצבעות. בדיקה כזאת ודאי נמשכה שעות.

בחינת הדופק היתה מפותחת גם אצל הרופאים ההודיים. סוסרוטה – “גלן ההודי” מצוּייר בהחזיקו את הדופק של חולה. גם הם שׂמוּ לב לא בלבד למצב החולה בשעת הבדיקה הזאת, אלא גם למצבו של הרופא. אצל הגבר בחנוּ את הדופק מצד ימין ואצל האשה ביד שמאל. מצבו של הרופא היה קצת קשה כאשר צריך היה למשש את הדופק של אנדרוגינוס או טומטום.

אמנם כאשר קבעו את מצבו של הדופק לא ידעו להסיק את המסקנות הדרוּשות, כי ענין מחזור הדם נתגלה רק אחרי אלפי שנים.

אבי הרפואה, היפוקרטס (460–370 לפנה"ס) לא זכה להכיר את הדופק ואילו הרופילוס (חי במאה הרביעית לפנה"ס) היה בין הראשונים למכירי הדופק וראשון שלמד להכיר את הדפיקות הריתמיות של עורקים בעת ובעונה אחת עם דפיקות הלב. גם אז טרם היה שעון־דקות; אעפי"כ למד הרופילוס להבחין לפי דופק האדם אם בריא הוא או חולה. ולא היה זה מן הדברים הקלים. האנציקלופדיסט פליניוס (במאה הראשונה לפנה"ס) מסביר: “כדי להבין את הדופק ואת היחס בינו לבין הגיל ומצב של מחלה – לפי הרופילוס – חייב אדם להיות מוּסיקאי וּמתימטיקאי כאחד”. הראשון אשר ספר את הדופק בשעון־דקות היה סיר ג’ון פלוי, אשר חי בשנים 1649–1734.

*

סרבטוס¹ (1509–1553) קבע שהדם אינו עובר ישר דרך המחיצה מהחדר הימני אל החדר השמאלי, אלא מהחדר הימני אל הריאה: שם מקבל הוא את החמצן וחוזר אל החדר השמאלי.

אולם מחזור הדם נתגלה רק במאה ה־17, ע"י ויליאם הרויי (Harvey) רופא המלך. תחילה סברוּ שבתוך כלי־הדם מצוּי אויר ואילו הדם מהלך באין מפריע ברקמות; כיום יודעים אנו שחדירת כמות קטנה של אויר אל כלי־הדם – פירושה מות מיידי. מה פשוּטה נראית לנו כיום העוּבדה, שהדם זורם בתוך כלי־הדם ומה הירבוּ ללעו להרויי בני דורו לפני שלוש־מאות שנה בלבד. בעוד שהרויי עקב בהתמדה וביגיעה רבה אחרי מהלך הדם בעורקים ובורידים – שקדוּ המלומדים מתנגדיו, בשמרנוּת, על דברי הקדמונים והירבו בכתיבת ספרים… הרויי נתכנה על שם גילוייו בשם “המסובב” (The Circulator). עם גילוּי זה תפסה את מקומה גם השקפה חדשה ברפואה: תחילה סברו שבאברי־הגוף קפוּאות ועומדות בריכות־דם, ועתה נתרווחה הדעה כי הדם נתון בנזילה ובהתחדשוּת מתמדת, וכן מתחלפים החמרים והרקמות.

ספרו של הרויי “על תנוּעת הלב” (De motu cardis) הופיע ב־1628. בה בשנה נולד חוקר אח, מלפיגי, אשר שב וגילה את מחזור־הדם הקטן בריאות, את חילוּפי הגזים – חמצן ודו־תחמוצת הפחמן – בין כלי־הדם של הריאה לבין האויר הנשאף אל בועות הריאה. את כל זאת תיאר הלפיגי בספרו “על הריאה”. כן גילה כמה גילוּיים בפיסיולוגיה של העור והשערות, כגון: הפיגמנט שבעור. הוא אף עסק בבוטניקה והניח את היסוד לתורת העובּר (אֶמבּריולוגיה).

ענין מדידת החום מוּבן כל־כך מאליו במאה העשרים עד כי משפט רגיל הוא בפי ההורים: “תן את המדחום ונמדוד את חומו של הילד”. הן רק במאה ה־17 (!) מדד סנקטוריוס לראשונה את החום, ובירהאבה (Boerhave) הפיץ ברבים את שיטת המדידה.

שיטת ההקשה (פאֶרקוסיה), שעיקרה דפיקה על האצבע המוּנחת על בית־החזה (האזנה לקול ההקשה) היתה בבחינת חידוּש אשר לא בנקל נתקבל על הדעת.

שיטה זו הומצאה בשנת 1761 ע“י הוינאי אוינברוגר (Auenbruger 1722–1809). הוא כתב בחיבורו “גילוי חדש” (Inventum novum) כי ע”י דפיקות על בית־החזה, באצבעות או במכשיר מיוחד, אפשר להבחין בין ריאה מלאה אויר לבין ריאה שדלקת בה והאויר נדחק ויוצא ממנה. אוינברוגר ציפה להתנגדות ובחיבורו כתב: “יודע אני היטב שאתקל בהתנגדות לא מעטה להשקפתי, ומתוך הנחה זו אני מוסר את אמצאתי לציבור”. ואכן, בית הספר הוינאי לרפואה לא הכיר בשיטה עד שבא הצרפתי קרביזר (Carvizart), ארבעים שנה לאחר מכן, ועשה לה פומבי רב. בינואר 1801 הצטנן נפוליאון בונפרטה ושיעול עז תקפו. מיד חיפשוּ מומחה למחלות בית־החזה והבהילו אליו את קרביזר אשר נזקק לשיטה זו.

*

שנים מספר לאחר מכן גילה תלמידו של רקביזר, לאינק (Laenek), את הסטאַטוסקופּ, זה מכשיר ההאזנה שעורר בשעתו סנסציה בעולם הרפוּאה: באחד מימי 1816 היה עליו לבדוק אשה צעירה חולת־לב, מפאת צעירוּתה לא העז לשים את אזנו על לבה. אז צץ במוחו הרעיון לגלגל גליון־נייר בדמות צינור; את קצהו האחד הניח על לב החולה ואת קצהו השני קירב את אזנו והקשיב להלמוּת להב, לטוֹנים ולאוושות הנורמליות והחולניים.

גליון־נייר מקוּפל זה נרשם בתולדות הרפואה כסטאֶטוסקופ הראשון והצעיד – יחד עם שיטת ההקשה – את רפוּאת הריאה, הלב ואברים אחרים בפסיעות־ענק קדימה. כל סטוּדנט ברפוּאה חייב לדעת שיטות אלה על בורין, ועד לתקוּפת הרנטגן היו אלה שיטות־האיבחוּן העיקריות של מחלות ריאה ולב. עתה נדחקות הן לקרן־זוית ע"י דרכי האיבחוּן החדישות.

*

במאה ה־18 חי באנגלי כומר בשם הלס (Hales); כומר זה ערך ניסויים בסוּסים לשם לימוּד לחץ הדם (אילולי גילוּייו אפשר שלא רבות היו מחלות לחץ־הדם בימינו, שכּן חולים אלה לא היו יודעים את שורש מחלתם. הלס היה גם מחלוּצי הפיסיולוגיה הנסיונית ובמקום נכבד לו אף במדע הסניטריה. הוא גילה את שיטת האיורוּר המלאכותי, שהשתמשוּ בו לראשונה בבתי־הסוהר ובבתי־חולים (באותם הימים נודעה לגילוּי זה מידת אַקטוּאַליוּת רבה, מחמת מס־החלונות שבגללו קיצצוּ במספר החלונות, ביחוּד בבתי־הסוהר, בלי שים לב להשפעה השלילית של חוסר־אויר).

והמיקרוסקופ – זה המכשיר הידוּע כיום אפילו לתלמידי בתי־הספר: עוד בראשית המאה ה־19 תבע הצ’כי פורקיניה (Purkinie, 1787–1869), כתנאי לכניסתו לפקולטה לפיסיולוגיה, שיעמידו לרשותו מיקרוסקופ. הוא הציג את מועמדותו למשרה זו בגרמניה – ונדחה מחמת צ’כיותו. אולם שני גדולי הדור – גטה והוּמבולט – העבירוּ את רוע הגזירה, והוא נתקבל למחלקה הפיסיולוגית באוניברסיטה של ברסלאו (בברלין הבירה אמנם לא נתקבל!) על אפם של מתנגדיו. מה לפיסיולוג ולמיקרוסקופ? – שאלו אנשי המדע. מתחרה הגרמני ברטלס, שהרביץ תורה בפקולטה שבברלין, הירבה לכתוב ספרים על הפילוסופיה של הטבע, אך את הסטאֵטוסקופ ואת המיקרוסקופ – הס מלהזכיר! פורקיניה לא נח ולא שקט עד אשר הקים את המעבדה הפיסיולוגית הראשונה בהיסטוריה – בביתו הפרטי.

רואים אנוּ איפוא מה רבוּ לבטיהם של אנשי המדע בבואם להניח יסודות לענפים ולמכשירים שאין עורר עליהם כיום.

לעומת הפסיעות הבודדות הללו, חלה במאה ה־19 התקדמות עצוּמה בכל ענפי הרפואה.

בגרמניה פרחה ביחוּד הבּיולוגיה – אחות הפיסיולוגיה. ראוי להזכיר את יוהנס מילר ואת תלמדיו, את הלמהולך. – ממציא האופטלמוסקופּ (מכשיר לבדיקת קרקעית העין, הומצא ב־1851) – הנלה, ריכרט ואחרים.

מן האנגלים ראוּי להזכיר כמה רופאים אשר כמה מחלות נקראות על שמם: פרקינזון (מחלת פרקינזון – מחלת־עצבים ידוּעה); ברייט (מחלת ברייט – דלקת־כליות); הודג’קין (מחלת הודג’קין – גידוּל ממאיר של בלוּטות הלשד); אדיסון (חוסר־דם של אדיסון; מחלת אדיסון – מחלת יתר הכליה).

האירים והצרפתים תרמוּ אף הם את חלקם.

בתקוּפה זו זרח גם שמשו של דרוין הגדול.

עתה ראוּי שנעמדו בקצרה על אמצעי־האיבחוּן העומדי לרשוּתנוּ כיום ובראש וראשונה המיקרוסקופּ. מכשיר זה הצעיד קדימה, בצעדי־ענק מהירים, את הבקטריולוגיה (תורת הבקטריות), הסרולוגיה (איבחוּן מחלות מידבקות ע"י הסרוּם של דם החולה) והאימונולוגיה (תורת החיסוּן), וכן הפתולוגיה וההיסטולוגיה. די אם נזכיר את קוך, אהרליך ופסטר (עיין בפרק על מחלות מידבקות ותורת החיסוּן). בזמן האחרון מגלה לנוּ האלקטרון־מיקרוסקופ – המגדיל פי 100,000 – גוּפיפים זערערים כגון וירוּסים, וּודאי עוד יוכנוּ בהישגים חשוּבים.

מכונת הרנטגן מסייעת ללימוּד האנטומיה והפיסיולוגיה של אברים שונים בעוד האדם חי. ממנה נסתעפוּ גם המכשירים החדישים לטומוגרפיה ואנגיוגרפיה. הריפּוּי בקרני רנטגן פתח אפקים חדשים בשדה הרפוּאה. מן המכשירים המודרניים ייזכרו" האופטלמוֹסקופ (להצצה אל פני העין), הברונכוסקופ (להצצה אל תוך הסימפונות), הגסטרוסקופ (להצצה אל תוך הקיבה), התורקוסקופ (להצצה אל תוך חלל החזה), הציסטוסקופ (להצצה אל תוך כיס השתן), הרקטוסקופ, ועוד. כן ראוּי להזכיר את האלקטרוקרדיוגרף, המעלה על נייר את תיפקוּדו של הלב בכל שלבי פעילותו.

פרק מיוּחד בהתפתחוּת הרפוּאה הן הבדיקות הכימיות של הנוזלים בגוּף – נוזל השידרה, מרה, דם, שתן וכו' שהביאוּ לאיבחוּן מדוייק של מחלות שונות.

הסוקר עתה לאחור יראה בסיפוּק את התפתחוּת־הענק של הרפוּאה במאה האחרונה, וביחוּד בעשרות השנים האחרונות. אף כי ההיסטוריקה של המאה העשרים ואחת ודאי יספר קוּריוזים על תמימוּתם ודלוּתם של אמצעי־האיבחוּן במאה העשרים.

מעלות ומורדות, התקדמוּת ונסיגה, דחיקת שיטה ע"י הבאה אחריה. חידוּשן של תגליות לאחר עשרות ומאות שנות שיכחה – כל אלה מנת־חלקן של האנטומיה והדיאגנוסטיקה; תופעה זאת נשנית ביתר שאת בפרשת גילוין של שיטות־ריפּוּי חדשות והשימוּש בהן.

גורמים שונים נתנוּ אותותיהם בפרשה זו:

הפולקלור. התרופות העממיות שנזקק להן האדם הפּרימיטיבי בימים קדומים, תוך הסתכלוּת בטבע וּבבעלי־החיים. הדם למד מבעלי־החיים כיצד להישמר מצמחים ארסיים ולהיזקק לאלה שנודעת להם, כפי שסברו, השפעה תרפאית. אף בימינוּ יש קופצים על רבות מתרופות אלו.

האמונות התפלות, שלפיהן נודעה השפעה לשדים, לרוחות ולמזיקין, וכן לכוכבים ולמזלות – על התהווּת מחלות ומהלכן. האסטרוֹלוֹגיה מילאה מבחינה זאת תפקיד נכבד מאד במשך מאות בשנים. דרך משל: בשעת מאורע חשוּב – טוב או רע, נצחון או רעב ומגיפה – נמצאוּ אנשים שהבחינוּ במעמדם המסוּיים של שני כוכבים בשמים ובמרחקם המסוּיים זה מזה, והסיקוּ מכך, כי בהימצאם במעמד זה, סימן טוב הוא לפרט ולכלל, ואילו בהימצאם במעמד שונה וּמנוּגד סימן רע הוּא. מתוך האַסטרולוגיה קמה אט־אט והתפתחה האסטרונומיה, וזו האחרונה לא השתחררה מכבלי קודמתה אלא במאה ה־16, בהשפעת תורתו של קופרניקוּס (1473–1543) ותפיסת עולמו.

בשעה שפירסם קופּרניקוּס את ספרו על מסילת גרמי השמים – קם רעש גדול בקרב בני כל הדתות – קתולים ופרוטסטנטים ויהודים כאחד. מרטין לוּתר הצהיר באותה שעה: “אויל זה רוצה להפוך את מדע האסטרוֹנוֹמיה על פּיהוּ, הן נאמר בכתבי הקודש, כי יהושע פקד על השמש – ולא על הארץ – לעמוד דום”.

רבים הרופאים הקדמונים שהיוּ אסטרונומים וזמן רב לא יכלה הרפוּאה להשתחרר מכבלי האסטרולוגיה. גם חכמי המדעים המדוייקים לא נוּקוּ מהשפעה זו.

רבות ושונות התפיסות ששלטו בתקוּפות השונות, ומהן ששימשו תכוּפות בערבוּביה. בעיקר נודעוּ לשם שתי תפיסות מנוּגדות, שנאבקו זו עם זו במשך דורות רבים: האחת, שראשיתה בימי קדם, גורסת כי המחלה היא עונש מאת האלהים. דימון או שד נכנס לגופו של הדם, או “דיבוּק” דבק בו וּבנשמתו – ואין תקנה לכך אלא ריפּוי אכזרי: גירוּש הדימון בהכאות, כבלים, לחישות, קמיעות, הקזת דם לרוב, חמרי־שלשוּל חריפים וכדומה. התפיסה השניה – זו של היפּוקרטס – תולה יתדותיה בטבע: “תן לטבע לעשות את שלו. הרופא אינו אלא עזר כנגדו” – זו הסיסמה החוזרת ונשנית אצל היפוקרטס ותלמידיו עד עצם היום הזה; אי המחלה באה ע“י גורם מן החוץ אשר יש לגרשו, אלא ע”י שינוּיים פתולוגיים בתוך גופו של החולה – שתקנתם בידי הטבע בלבד בעזרת האמצעים הרבים שברשותנוּ.

התגליות בענפי־המדע השונים כגון: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תרמוּ אף הן את מלוא חלקן להתפּתחוּתו של המדע הרפואי הוּא הדין בהשקפות־עולם ובעיות חברתיות שונות.

עד העת האחרונה לא רווחה חלוּקתה של הרפוּאה למקצועות שונים. יצאה מהכלל הכירוּרגיה, כענף עצמאי וזרם מיוּחד, עוד משנים קדמוניות ודורות הרבה עשאוּה קרדום לחפור בו גם לא־רוֹפאים – עד שהגיעה השעה והרפוּאה הפּנימית והכירורגיה התקרבוּ בצעדי ענק זו לעוּמת זו, ועתה כשארות־בשר הן. הפסיכותרפיה אף היא שרשים עמוּקים לה, בימים קדמונים, בלא שנתקראה בשם זה.

יקצר המצע מלעמוד בפרוטרוט על התפתחוּתן של שיטות הריפוי השונות, לא כל שכּן על ההיסטוריה של הרפוּאה. נסתפק בציוּן תמרורי הדרך בהתפתחוּת התרפּיה, אשר כמוה כדיאגנוֹסטיקה לא הלכה בהתפתחוּתה בדרך סלוּלה.

לשם בהירוּת־יתר נעמוד על התפתחוּת הרפוּאה הפנימית, הכירורגית והפסיכותרפּיה.

הרפאה הפּנימית

האדם בבואו לבקש תרוּפה למחלותיו ולנגעיו, נעזר כמעט בכל החמרים מן החי, הצומח והדומם, כאחד, ויהא זה יקר ביותר או מלוּכלך ביותר.

מענין הדבר: דוקא בעשרות השנים האחרונות רב ביותר השימוש באבריה הפּנימיים של החיה, ואף נתבסס על אשיות המדע; וענף מיוחד האנדוקרינולוגיה (תורת הבלוּטות בעלות ההפרשה הפּנימית) – כבש את מקומות ברפוּאה.

קלוד בּרנר (Claud Bernard, 1813–1878) עמד לראשונה על תפקיד של בלוּטות אלה, הוא כתב פרקים חשוּבים על הלבלב, הכבד והסוכרת. באחד ביוני 1889 עורר בראון סקר (Brown Sequard) בן ה־72 סנסציה גדולה בהופיעו לפני החברה הביולוגית ומראהו כבן 52 בהשפעת הניסוּיים שערך בגוּפו ע"י הזרקת תמצית אשך. ניסוּייו של בראון סקר ושל הבאים אחריו איכזבו עד מהרה את התקוות שתלו בהם, אולם גרעין גילוּיו של סקר גרעין של ממש היה, וראוּי האחד ביוּני 1889 להיפּקד כיום־הולדתה של האנדוקרינולוגיה. האנושוּת כבר נעזרה רבות במדע צעיר זה, החל באינסוּלין נגד הסוכרת וכלה בתרופה החדישה, קורטיזון, אשר הניסויים בה עודם בעיצומם – אוּלם הם מבשרים הישׂגים חשוּבים מאד.

אך אין חדש תחת השמש. בימים דומים השתמשוּ הסינים באפרם של אצות וספוגים להגדלת הזפק. כיום יודעים שהאצות מכילות יוד לרוב. הצרפתי קורטואה (Curois) גילה זאת. הרומאים הכירו בעבדיהם בעלי העינים הבולטות – שממהרים הם להתעייף. צלזיוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) ופליני (23–79 לספירה) ידעוּ על הגדלת הזפק בהשפעת מים בלתי־נקיים. רק בשנת 1840 כתב באזדוב את המונוגרפיה החשוּבה של המחלה הנושאת את שמו: מחלת באזדוב. 1600 שנה לפני בראון סקר, במאה השניה לספירה, כתב ארקטיאוס (Arcteus):

“הזרע הוא העושה אותנו לגברים, חזקים ושעירים, בעלי קול חזק ורוח חזקה במחשבה ובמעשה – תכוּנות אופייניות לגברים. והיה אם איבד הזרע מחיוּניותו מתכווצים הגברים ומתקמטים, קולם נעשה חד יותר, שׂערות הפנים והזקן נושרות ורב דמיונם לנשים”. הנה הדרך הארוּכה מארקטיאוס במאה השניה ועד צונדק שבירושלים בימינו. תיאור זה הוא תמרור־דרך לאנדוקרינולוגיה ה“מודרנית”. היזקקוּתם הרבה של המצרים לאברים פנימיים שונים ולהפרשות האדם הפכוּ בני עם זה סוללי־דרך לאורגנותרפיה ולאנדוקרינולוגיה של ימינוּ. כיום נעזרים באשכים ובשחלה, בכבד וביתרת הכליות (קורטיזוון) וכן בתירואיד יותר מאשר אי־פעם בעבר.

“הלנה מסכה לתוך היין אשר שתוּ תרופה המשקיטה כל כאב ומביאה שיכחה על כל חולי. היא קיבלה תרופות אלה מאת פולידאמנה, אשה ממצרים, מקום שם מצויים המחסנים הגדולים ביותר של תרופות, שרבות מהן מרפאות, ורבות מלאות ארס; שם כל איש הוא רופא חכם מכל אדם עלי אדמות”.

אלה דברי הומרוס ב“אודיסיאה” שלו, על שיטות־הריפוי האכזריות של המצרים. עם כל זאת לא עלה בידי רופאי מצרים לרפא את רגלו של דריוש מלך פרס אשר נקעה ובמצבו החמיר מיום ליום. ביום השמיני למחלתו, משהגיעו יסוריו ומכאוביו לשׂיאם והוא לא יכול לשאתם עוד – הביאו לפניו את דמוצדס (Democedes), רופא יוני שבוי. משנשאל אם יודע הוא פרק ברפואה השיב בשלילה, כי חשש פן לא יתנוּהוּ לחזור למולדתו. לאחר שאיימו עליו בעינוּיים הודה דמוצדס שאמנם רכש לו כמה ידיעות ברפוּאה תוך הסתכלות בעבודתם של כמה רופאים במולדתו. הוא הצליח לרפא את המלך – ואף בא על שכרו. הוא קיבל מתנות רבות מנשי ההרמון. משאמר המלך להמית את הרופאים המצריים ביקש דמוצדס על נפשם ובקשתו נתמלאה.

חזירתו של דמוצדס ליון היתה דרמטית למדי. אטוסה (Atossa) אשת דריוש (בתו של כורש) היתה לה שאת בשד. כל עוד היה הגידול קטן בושה לפנות לרופא. אך משגדל והלך – שאלה בעצת דמוצדס. הלה הבטיח לרפא אותה בתנאי שתמלא את מבוּקשו. בעזרתה נתפתה דריוש לשלוח צי־מלחמה נגד היונים בראשותו של דמוצדס, אשר לא היסס בסופו של דבר להסגיר את הפרסים לידי היונים.

גידול זה אצל אטוסה אפשר שהיה סרטן. הסרטן היה ידוּע כבר בימי היפּוקרטס כגידוּל ממאיר. לדברי גלן נקרא הוא “סרטן” משום שהתפשטותו מעלה בזכרון את הסרטן הפושט רגליו מכל חלקי גוּפו, וכדוגמת הסרטן מחזיק הגידוּל את הקרבן ואינו מרפה ממנו עד המתתו. כבר אז ידוע את ממאירותו של הסרטן. צלזוס כותב כי אין מועיל נגד הסרטן – לא תרופות, לא הברזל הלוהט ולא האיזמל. אמנם, הערבים והיונים ניתחוּ את סרטן השד והגפיים, אך גם הם ידעוּ כי הניתוּח עשוּי להועיל רק אם נתגלה הסרטן בשלב מוקדם.

בשלב האחרון של סרטן הושט והקיבה – כאשר החולה אינו יכול לבלוע – נוהגי היו הרופאים להכניסו לתוך אמבטיה מלאה חלב חם בהאמינם כי החלב יחדור אל הגוּף דרך נקבוביות העור; עד שבא אבן זוהר מקורדובה (1113–1162), בתור הזהב של ספרד, ודחה שיטה זו. הוּא הציע הזנה דרך החלחלת באמצעוּת חוֹקן – בניגוּד לדעתו של גלן. תחילה שטפו את המעיים – “חוקן ניקוּי” – ואחר־כך הכניסו לתוך המעיים חלב, ביצים ודייסות. היתה זו ראשיתה של ההזנה המלאכוּתית. מאות שנים לאחר מכּן לעגוּ לשיטה זו, הממלאת גם כיום תפקיד חשוב בטיפול בחולה קשה.

אבן־זוהר היה אחד הקליניקאים המשוּבחים ביותר בספרד, ומוצאו ממשפחת רופאים (הוּא הכחיש את השמוּעה שהיה יהוּדי). עם זאת היה אחראי, כפי שסבוּרים, לאמוּנה התפלה על הריפוּי באבן־המעיים.

כיום קיימת שיטה משוּכללת יותר להזנה מלאכוּתית – עירוי דם ופּלסמה והזרקת חמרים וּתרוּפות שונות דרך הוריד. גם שיטה זו אינה חדשה, הוּמצאה במאה ה־17 ע“י הארכיטקט כריסטופר רן (Cristopher Wren), מעבד התכנית של הקתדרלה ע”ש פאול הקדוש (St. Paul). את הניסויים הראשונים ערך רן יחד עם חברו רוברט בויל (Boyle) בכלבים. וכרגיל לעגו לו המלוּמדים בני זמנו. אלסהולץ מברלין אף הציע, מתוך לעג, להשכין שלום בין זוּגות נשוּאים שאין התאמה ביניהם ע"י העברת דם מן האחד אל משנהו. אוּלם הלעג היה לשוא – השיטה נתקבלה ונפוצה כיום מאד ומצילה רבים ממוות.

שיטה אחרת, אכזרית מאד, שהיתה נפוצה מאות בשנים, היא הקזת דם. הרופא דובר (Dover, 1742־1660), בהיותו סטוּדנט, חלה באבעבוּעות, נמסר לטיפּוּלו של הרופא הנודע סידנהם (Sydenham). “תחילה הקיז לי”, מספר דובר, “22 אוקיות דם, אח”כ נתן לי סמים להקאה. הוא אסר עלי להעלות אש בתנור שבבית. החלונות היו פתוּחים ומותר היה להתכסות בשמיכה עד לחזה בלבד. תריסר בקבוּקי בירה היה עלי לשתות בכל יממה בתוספת ספּירט עם חוּמצת גפרית". משהחלים החליט דובר לערוך שיט סביב העולם, ורק כשהזקין חזר לרפוּאה. הוא גילה את התרוּפה הנקראת על־שמו ושכיחה עד היום, היא –Pulvis Doveri אבקת דובר נגד שיעוּל.

סידנהם הנזכר, שהיה הרופא הנודע ביותר במאה ה־17, נהג כהיפּוקרטס וראה את המחלה לא כשד הנכנס לגוּפו של אדם, אלא כדבר טבעי שכוחותיו הפנימיים של הגוּף יכולים וצריכים להתגבר עליו. לפיכך גם נקרא “היפּוקרטס האנגלי.” הוא ידע להבדיל בין ריבמטיזם חריף לבין פודגרה, בין שנית לבין חצבת, והעניק למדע תיאור קלסי של ההיסטריה. מחמת דביקוּתו הרבה בהיפוקרטס לא רצה אף לעיין בספרוּת המקצועית של זמנו ולפיכך לא הכיר את ההתקדמוּת באַנטוֹמיה ובפיסיולוגיה. נהרי־נחלי־דם זרמוּ מהחולים במשך מאות בשנים, עד אשר קם במאה ה־18 וולשטיין, והכריז מלחמה על הקזת הדם. “חום אינו מחלה”, טען, “כי אם הנשק החזק למלחמה במחלה. דם אינו מים – הוא עסיס החיים”. אך קריאתו לא נשאה פרי והרופאים הוסיפוּ להקיז את דמם של החולי כמים. לא הועילה גם קריאתו של דקרט: “רבותי, חסכוּ את דמם של הצרפתים”.

רש (Rush) מפילדלפיה, שחי בסוף המאה ה־18, הצהיר כי שחפת אינה מידבקת ויש לרפּא אותה ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספית. “כאשר נקראתי אל חולה שנית”, כותב רש, “מעולם לא החטיאוּ אמצעי הקאה יחד עם קלומל (כספית) את המטרה: המחלה נרפאה”. הוא הסכים שהכלבת היא מחלה איוּמה – אך אפשר למנעה ע”י כספית ולרפאה ע"י הקזת דם רב.

נוכח כל זאת ראוּי להביא כאן את דבריו של הרמב“ם (אשר חי במאה ה־11): “הרופא צריך להתחיל בטיפּוּל פּשוּט ולהשתדל לרפא ע”י דיאֶטה, לפני שהוא מתחיל להשתמש בתרוּפות”. מה חשוּב לחזור ולהשמיע דברים נכונים אלה באזני החולים וגם באזני רופאים לא מעטים בימינוּ.

בקברות המצרים נמצאו זרעי שמן קיק, ובכל זאת לא השתמשוּ הרופאים בתרוּפה משלשלת רכה זו מאות בשנים, ונזקקוּ לאמצעים חריפים אשר החלישו את החולה, אם בכלל יש מקום לשימוש במשלשלים במחלות המלוּוות חום, ובכל זאת נזקקוּ לה רופאים וחובשים, לצורך ושלא לצורך, עד היום הזה.

וכגורל שמן־הקיק גורל האופּיוּם, שנודע על מציאוּתו כנראה כבר בימי הומרוס (הלנה היפה מסכה אותו ביין…). דיוסקרידס (במאה הראשונה לספירה) תיאר לראשונה, במפורט, את השפּעת האופּיוּם: “הוא מקל את הכאב, מרדים, נודעת לו השפּעה על שיעול כרוני – ובהינתנו במנות גדושות הוּא גורם שינה עמוּקה ונוראה”. על שמו מונים קרוב לאלף תרופות שהשתמש בהן. הוא גם המליץ על תרופות למניעת הריון ולהגברת הילודה. רק במאה ה־19 הצליחוּ לגלות את הרכב האוֹפּיוּם ולבודדו לחלקיו (מוֹרפיום, קודאין וכו').

רבות התרופות ושיטות־הריפּוּי בדברי־ימי הרפוּאה שנתגלוּ ע“י מחלתם של מלכים, נסיכים ו”רמי מעלה" אחרים, שדירבּנוּ את הרופאים לחפשׂ תרוּפות מועילות. הון תועפות וכבוד רב היוּ מנת־חלקם של רופאים אלה – אם מאמציהם נשאוּ פּרי; אך אם נכשלוּ – היוּ צפויים לבזיון ולעינוּיים, לגירוּש מן הארץ ופעמים אף למיתה.

השימוּש הרב בכינין, דרך משל, בזכוּתה של נסיכה אחת מצא לו מהלכים. בשנת 1638 חלתה אשתו של המשנה־למלך בפּרוּ במלריה. רופא החצר נתן לה חפיסה שהכילה אבקה מקליפּת העץ צינכונה (Cinchone), אשר נודעה כתרוּפה יעילה למלריה שלישונית. משהחליפה שלחה הנסיכה כמוּיות גדולות של אבקה זו לידידיה באירופה – ולפיכך קראוּה “אבקת הנסיכה”, ותוך שנה נוכחוּ בכל אירופּה ביעילוּתה. כן נקראה התרוּפה בשם “אבקת הישוּעים”, הואיל והם נתנו לה פרסוּם רב. אגדה, שיש להטיל ספק באמיתוּתה, מספרת שהישוּעים חילקוּ תרופה זו חינם לעניים – ולעשירים תמורה זהב כמשקל האבקה. הפּרוטסטנטים סירבו ליהנות מאבקה “קתולית” זו, שנקראה גם “אבקת הקרדינל”, גם אם נטוּ למוּת. הרופאים השמרנים היססוּ להשתמש בתרוּפה שאינה רשוּמה אצל גלן. לפי דרך מחשבתו של גלן – שהאירה להמוני הרופאים – היתה רתיחת הנוזלים בגוּף יוצרת חום וחדשים רבי נמשכה הוצאת הנוזלים המקוּלקלים מן הגוּף. לשם כך הקיזו דם ונתנוּ תרוּפות משלשלות – הגוּף נחלש וצריך היה ליתן לו תרופה לחיזוּקו. רופאים אלה לא יכלו להעלות בדעתם תרוּפה אשר תוך שעות או ימים היא “מגרשת” את החום.

רבות התרוּפות שמקורן בין המון העם.

ר' יוחנן חש בצפדינה (חולי הפה) הלך אצל מטרונה אחת…" וגומ' “אמר אביי: אני עשיתי את כוּלם ולא נרפּאתי עד שאמר לי אותו הערבי”… (מסכתא יומא פד).

הבוטניקאי הנודע ויליאם וידרינג – אשר חקר ביסודיות (בשנת 1785) את הדיגיטליס (“האצבעוני”), צמח חשוּב אשר ממנוּ מתקינים תרוּפה חשוּבה מאד למחלות לב – מודה שזקנה אחת רמזה לו על כך.

אחת המחלות השכיחות ביותר מאלו שידעו לאבחן אותן היא אבן בשלפוחית השתן. במאה ה־18 רכשה לה אשה אחת בשם יוהנה סטפנס כבוד רב והון תועפות כשגילתה תרוּפה סודית לאבן בשלפּוּחית. אשה זו לא ידעה דבר באלכימיה אך ידעה להפוך אבן לזהב, כלומר: לצבור הון רב מאבן בשלפוּחית. היא ניאותה לפרסם את סודה רק במחיר 5000 לי“ש (בימים ההם!) משלא עלה בידי הנסיכים והכנסיה להשיג סכום עצום זה – מינה הפרלמנט הבריטי ועדת־מומחים לבחינת טיב התרוּפה. עם חברי הועדה נמנה כירורג מפורסם שהצליח לפתוח את השלפוחית ולהוציא את האבן תוך 54 שניות. הועדה סמכה ידיה על התרוּפה, יוהנה קיבלה את 5000 הלי”ש ופירסמה ב“לונדון גאזט” את סודה. היתה זו מרקחת מצמחים שונים ומסבון.

לעומת ההתלבטוּיות הרבות בגילוי תרופות ומכשירי־רפוּאה שונים נזכיר בקצרה את התגליות של המאה התשע־עשרה: קופאין, קודאין, ניקוטין, אטרופין, אמטין, סטריכנין, הפקת כינין מעץ הצינכונה ועוד. כן נתגלו הקרנים האינפרה־אדומות והאולטרה־סגוּלות, האלקטרומגנט, עקרון האלקטרוליזה, והורחב השימוש באלקטרותרפיה (ריפּוי בחשמל) ובהידרותרפיה (ריפּוי במים)

באוקטובר 1895 גילה אחד המורים לפיסיקה, וילהלם רנטגן, את הקרנים החודרות דרך הרקמות והורסות תאי־גידול. בכך נפתח פתח רחב לריפוי שאתות. באותו פרק־זמן גילה פינסן את המנורה, הקרויה על שמו, אשר שימשה כיסוד לפוטוגרפיה הוא גם למד את השימוש בקרני־שמש מלאכותיות (קוַרץ).

הזוג קירי (Curie), מפּאריס, העשיר באותו זמן את המדע בגילוּי הראדיוּם.

מעלות ומורדות, התקדמוּת ונסיגה, דחיקת שיטה ע"י הבאה אחריה. חידוּשן של תגליות לאחר עשרות ומאות שנות שיכחה – כל אלה מנת־חלקן של האנטומיה והדיאגנוסטיקה; תופעה זאת נשנית ביתר שאת בפרשת גילוין של שיטות־ריפּוּי חדשות והשימוּש בהן.

גורמים שונים נתנוּ אותותיהם בפרשה זו:

הפולקלור. התרופות העממיות שנזקק להן האדם הפּרימיטיבי בימים קדומים, תוך הסתכלוּת בטבע וּבבעלי־החיים. הדם למד מבעלי־החיים כיצד להישמר מצמחים ארסיים ולהיזקק לאלה שנודעת להם, כפי שסברו, השפעה תרפאית. אף בימינוּ יש קופצים על רבות מתרופות אלו.

האמונות התפלות, שלפיהן נודעה השפעה לשדים, לרוחות ולמזיקין, וכן לכוכבים ולמזלות – על התהווּת מחלות ומהלכן. האסטרוֹלוֹגיה מילאה מבחינה זאת תפקיד נכבד מאד במשך מאות בשנים. דרך משל: בשעת מאורע חשוּב – טוב או רע, נצחון או רעב ומגיפה – נמצאוּ אנשים שהבחינוּ במעמדם המסוּיים של שני כוכבים בשמים ובמרחקם המסוּיים זה מזה, והסיקוּ מכך, כי בהימצאם במעמד זה, סימן טוב הוא לפרט ולכלל, ואילו בהימצאם במעמד שונה וּמנוּגד סימן רע הוּא. מתוך האַסטרולוגיה קמה אט־אט והתפתחה האסטרונומיה, וזו האחרונה לא השתחררה מכבלי קודמתה אלא במאה ה־16, בהשפעת תורתו של קופרניקוּס (1473–1543) ותפיסת עולמו.

בשעה שפירסם קופּרניקוּס את ספרו על מסילת גרמי השמים – קם רעש גדול בקרב בני כל הדתות – קתולים ופרוטסטנטים ויהודים כאחד. מרטין לוּתר הצהיר באותה שעה: “אויל זה רוצה להפוך את מדע האסטרוֹנוֹמיה על פּיהוּ, הן נאמר בכתבי הקודש, כי יהושע פקד על השמש – ולא על הארץ – לעמוד דום”.

רבים הרופאים הקדמונים שהיוּ אסטרונומים וזמן רב לא יכלה הרפוּאה להשתחרר מכבלי האסטרולוגיה. גם חכמי המדעים המדוייקים לא נוּקוּ מהשפעה זו.

רבות ושונות התפיסות ששלטו בתקוּפות השונות, ומהן ששימשו תכוּפות בערבוּביה. בעיקר נודעוּ לשם שתי תפיסות מנוּגדות, שנאבקו זו עם זו במשך דורות רבים: האחת, שראשיתה בימי קדם, גורסת כי המחלה היא עונש מאת האלהים. דימון או שד נכנס לגופו של הדם, או “דיבוּק” דבק בו וּבנשמתו – ואין תקנה לכך אלא ריפּוי אכזרי: גירוּש הדימון בהכאות, כבלים, לחישות, קמיעות, הקזת דם לרוב, חמרי־שלשוּל חריפים וכדומה. התפיסה השניה – זו של היפּוקרטס – תולה יתדותיה בטבע: “תן לטבע לעשות את שלו. הרופא אינו אלא עזר כנגדו” – זו הסיסמה החוזרת ונשנית אצל היפוקרטס ותלמידיו עד עצם היום הזה; אי המחלה באה ע“י גורם מן החוץ אשר יש לגרשו, אלא ע”י שינוּיים פתולוגיים בתוך גופו של החולה – שתקנתם בידי הטבע בלבד בעזרת האמצעים הרבים שברשותנוּ.

התגליות בענפי־המדע השונים כגון: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תרמוּ אף הן את מלוא חלקן להתפּתחוּתו של המדע הרפואי הוּא הדין בהשקפות־עולם ובעיות חברתיות שונות.

עד העת האחרונה לא רווחה חלוּקתה של הרפוּאה למקצועות שונים. יצאה מהכלל הכירוּרגיה, כענף עצמאי וזרם מיוּחד, עוד משנים קדמוניות ודורות הרבה עשאוּה קרדום לחפור בו גם לא־רוֹפאים – עד שהגיעה השעה והרפוּאה הפּנימית והכירורגיה התקרבוּ בצעדי ענק זו לעוּמת זו, ועתה כשארות־בשר הן. הפסיכותרפיה אף היא שרשים עמוּקים לה, בימים קדמונים, בלא שנתקראה בשם זה.

יקצר המצע מלעמוד בפרוטרוט על התפתחוּתן של שיטות הריפוי השונות, לא כל שכּן על ההיסטוריה של הרפוּאה. נסתפק בציוּן תמרורי הדרך בהתפתחוּת התרפּיה, אשר כמוה כדיאגנוֹסטיקה לא הלכה בהתפתחוּתה בדרך סלוּלה.

לשם בהירוּת־יתר נעמוד על התפתחוּת הרפוּאה הפנימית, הכירורגית והפסיכותרפּיה.

הרפאה הפּנימית

האדם בבואו לבקש תרוּפה למחלותיו ולנגעיו, נעזר כמעט בכל החמרים מן החי, הצומח והדומם, כאחד, ויהא זה יקר ביותר או מלוּכלך ביותר.

מענין הדבר: דוקא בעשרות השנים האחרונות רב ביותר השימוש באבריה הפּנימיים של החיה, ואף נתבסס על אשיות המדע; וענף מיוחד האנדוקרינולוגיה (תורת הבלוּטות בעלות ההפרשה הפּנימית) – כבש את מקומות ברפוּאה.

קלוד בּרנר (Claud Bernard, 1813–1878) עמד לראשונה על תפקיד של בלוּטות אלה, הוא כתב פרקים חשוּבים על הלבלב, הכבד והסוכרת. באחד ביוני 1889 עורר בראון סקר (Brown Sequard) בן ה־72 סנסציה גדולה בהופיעו לפני החברה הביולוגית ומראהו כבן 52 בהשפעת הניסוּיים שערך בגוּפו ע"י הזרקת תמצית אשך. ניסוּייו של בראון סקר ושל הבאים אחריו איכזבו עד מהרה את התקוות שתלו בהם, אולם גרעין גילוּיו של סקר גרעין של ממש היה, וראוּי האחד ביוּני 1889 להיפּקד כיום־הולדתה של האנדוקרינולוגיה. האנושוּת כבר נעזרה רבות במדע צעיר זה, החל באינסוּלין נגד הסוכרת וכלה בתרופה החדישה, קורטיזון, אשר הניסויים בה עודם בעיצומם – אוּלם הם מבשרים הישׂגים חשוּבים מאד.

אך אין חדש תחת השמש. בימים דומים השתמשוּ הסינים באפרם של אצות וספוגים להגדלת הזפק. כיום יודעים שהאצות מכילות יוד לרוב. הצרפתי קורטואה (Curois) גילה זאת. הרומאים הכירו בעבדיהם בעלי העינים הבולטות – שממהרים הם להתעייף. צלזיוס (25 לפנה"ס – 50 לספירה) ופליני (23–79 לספירה) ידעוּ על הגדלת הזפק בהשפעת מים בלתי־נקיים. רק בשנת 1840 כתב באזדוב את המונוגרפיה החשוּבה של המחלה הנושאת את שמו: מחלת באזדוב. 1600 שנה לפני בראון סקר, במאה השניה לספירה, כתב ארקטיאוס (Arcteus):

“הזרע הוא העושה אותנו לגברים, חזקים ושעירים, בעלי קול חזק ורוח חזקה במחשבה ובמעשה – תכוּנות אופייניות לגברים. והיה אם איבד הזרע מחיוּניותו מתכווצים הגברים ומתקמטים, קולם נעשה חד יותר, שׂערות הפנים והזקן נושרות ורב דמיונם לנשים”. הנה הדרך הארוּכה מארקטיאוס במאה השניה ועד צונדק שבירושלים בימינו. תיאור זה הוא תמרור־דרך לאנדוקרינולוגיה ה“מודרנית”. היזקקוּתם הרבה של המצרים לאברים פנימיים שונים ולהפרשות האדם הפכוּ בני עם זה סוללי־דרך לאורגנותרפיה ולאנדוקרינולוגיה של ימינוּ. כיום נעזרים באשכים ובשחלה, בכבד וביתרת הכליות (קורטיזוון) וכן בתירואיד יותר מאשר אי־פעם בעבר.

“הלנה מסכה לתוך היין אשר שתוּ תרופה המשקיטה כל כאב ומביאה שיכחה על כל חולי. היא קיבלה תרופות אלה מאת פולידאמנה, אשה ממצרים, מקום שם מצויים המחסנים הגדולים ביותר של תרופות, שרבות מהן מרפאות, ורבות מלאות ארס; שם כל איש הוא רופא חכם מכל אדם עלי אדמות”.

אלה דברי הומרוס ב“אודיסיאה” שלו, על שיטות־הריפוי האכזריות של המצרים. עם כל זאת לא עלה בידי רופאי מצרים לרפא את רגלו של דריוש מלך פרס אשר נקעה ובמצבו החמיר מיום ליום. ביום השמיני למחלתו, משהגיעו יסוריו ומכאוביו לשׂיאם והוא לא יכול לשאתם עוד – הביאו לפניו את דמוצדס (Democedes), רופא יוני שבוי. משנשאל אם יודע הוא פרק ברפואה השיב בשלילה, כי חשש פן לא יתנוּהוּ לחזור למולדתו. לאחר שאיימו עליו בעינוּיים הודה דמוצדס שאמנם רכש לו כמה ידיעות ברפוּאה תוך הסתכלות בעבודתם של כמה רופאים במולדתו. הוא הצליח לרפא את המלך – ואף בא על שכרו. הוא קיבל מתנות רבות מנשי ההרמון. משאמר המלך להמית את הרופאים המצריים ביקש דמוצדס על נפשם ובקשתו נתמלאה.

חזירתו של דמוצדס ליון היתה דרמטית למדי. אטוסה (Atossa) אשת דריוש (בתו של כורש) היתה לה שאת בשד. כל עוד היה הגידול קטן בושה לפנות לרופא. אך משגדל והלך – שאלה בעצת דמוצדס. הלה הבטיח לרפא אותה בתנאי שתמלא את מבוּקשו. בעזרתה נתפתה דריוש לשלוח צי־מלחמה נגד היונים בראשותו של דמוצדס, אשר לא היסס בסופו של דבר להסגיר את הפרסים לידי היונים.

גידול זה אצל אטוסה אפשר שהיה סרטן. הסרטן היה ידוּע כבר בימי היפּוקרטס כגידוּל ממאיר. לדברי גלן נקרא הוא “סרטן” משום שהתפשטותו מעלה בזכרון את הסרטן הפושט רגליו מכל חלקי גוּפו, וכדוגמת הסרטן מחזיק הגידוּל את הקרבן ואינו מרפה ממנו עד המתתו. כבר אז ידוע את ממאירותו של הסרטן. צלזוס כותב כי אין מועיל נגד הסרטן – לא תרופות, לא הברזל הלוהט ולא האיזמל. אמנם, הערבים והיונים ניתחוּ את סרטן השד והגפיים, אך גם הם ידעוּ כי הניתוּח עשוּי להועיל רק אם נתגלה הסרטן בשלב מוקדם.

בשלב האחרון של סרטן הושט והקיבה – כאשר החולה אינו יכול לבלוע – נוהגי היו הרופאים להכניסו לתוך אמבטיה מלאה חלב חם בהאמינם כי החלב יחדור אל הגוּף דרך נקבוביות העור; עד שבא אבן זוהר מקורדובה (1113–1162), בתור הזהב של ספרד, ודחה שיטה זו. הוּא הציע הזנה דרך החלחלת באמצעוּת חוֹקן – בניגוּד לדעתו של גלן. תחילה שטפו את המעיים – “חוקן ניקוּי” – ואחר־כך הכניסו לתוך המעיים חלב, ביצים ודייסות. היתה זו ראשיתה של ההזנה המלאכוּתית. מאות שנים לאחר מכּן לעגוּ לשיטה זו, הממלאת גם כיום תפקיד חשוב בטיפול בחולה קשה.

אבן־זוהר היה אחד הקליניקאים המשוּבחים ביותר בספרד, ומוצאו ממשפחת רופאים (הוּא הכחיש את השמוּעה שהיה יהוּדי). עם זאת היה אחראי, כפי שסבוּרים, לאמוּנה התפלה על הריפוּי באבן־המעיים.

כיום קיימת שיטה משוּכללת יותר להזנה מלאכוּתית – עירוי דם ופּלסמה והזרקת חמרים וּתרוּפות שונות דרך הוריד. גם שיטה זו אינה חדשה, הוּמצאה במאה ה־17 ע“י הארכיטקט כריסטופר רן (Cristopher Wren), מעבד התכנית של הקתדרלה ע”ש פאול הקדוש (St. Paul). את הניסויים הראשונים ערך רן יחד עם חברו רוברט בויל (Boyle) בכלבים. וכרגיל לעגו לו המלוּמדים בני זמנו. אלסהולץ מברלין אף הציע, מתוך לעג, להשכין שלום בין זוּגות נשוּאים שאין התאמה ביניהם ע"י העברת דם מן האחד אל משנהו. אוּלם הלעג היה לשוא – השיטה נתקבלה ונפוצה כיום מאד ומצילה רבים ממוות.

שיטה אחרת, אכזרית מאד, שהיתה נפוצה מאות בשנים, היא הקזת דם. הרופא דובר (Dover, 1742־1660), בהיותו סטוּדנט, חלה באבעבוּעות, נמסר לטיפּוּלו של הרופא הנודע סידנהם (Sydenham). “תחילה הקיז לי”, מספר דובר, “22 אוקיות דם, אח”כ נתן לי סמים להקאה. הוא אסר עלי להעלות אש בתנור שבבית. החלונות היו פתוּחים ומותר היה להתכסות בשמיכה עד לחזה בלבד. תריסר בקבוּקי בירה היה עלי לשתות בכל יממה בתוספת ספּירט עם חוּמצת גפרית". משהחלים החליט דובר לערוך שיט סביב העולם, ורק כשהזקין חזר לרפוּאה. הוא גילה את התרוּפה הנקראת על־שמו ושכיחה עד היום, היא –Pulvis Doveri אבקת דובר נגד שיעוּל.

סידנהם הנזכר, שהיה הרופא הנודע ביותר במאה ה־17, נהג כהיפּוקרטס וראה את המחלה לא כשד הנכנס לגוּפו של אדם, אלא כדבר טבעי שכוחותיו הפנימיים של הגוּף יכולים וצריכים להתגבר עליו. לפיכך גם נקרא “היפּוקרטס האנגלי.” הוא ידע להבדיל בין ריבמטיזם חריף לבין פודגרה, בין שנית לבין חצבת, והעניק למדע תיאור קלסי של ההיסטריה. מחמת דביקוּתו הרבה בהיפוקרטס לא רצה אף לעיין בספרוּת המקצועית של זמנו ולפיכך לא הכיר את ההתקדמוּת באַנטוֹמיה ובפיסיולוגיה. נהרי־נחלי־דם זרמוּ מהחולים במשך מאות בשנים, עד אשר קם במאה ה־18 וולשטיין, והכריז מלחמה על הקזת הדם. “חום אינו מחלה”, טען, “כי אם הנשק החזק למלחמה במחלה. דם אינו מים – הוא עסיס החיים”. אך קריאתו לא נשאה פרי והרופאים הוסיפוּ להקיז את דמם של החולי כמים. לא הועילה גם קריאתו של דקרט: “רבותי, חסכוּ את דמם של הצרפתים”.

רש (Rush) מפילדלפיה, שחי בסוף המאה ה־18, הצהיר כי שחפת אינה מידבקת ויש לרפּא אותה ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספית. “כאשר נקראתי אל חולה שנית”, כותב רש, “מעולם לא החטיאוּ אמצעי הקאה יחד עם קלומל (כספית) את המטרה: המחלה נרפאה”. הוא הסכים שהכלבת היא מחלה איוּמה – אך אפשר למנעה ע”י כספית ולרפאה ע"י הקזת דם רב.

נוכח כל זאת ראוּי להביא כאן את דבריו של הרמב“ם (אשר חי במאה ה־11): “הרופא צריך להתחיל בטיפּוּל פּשוּט ולהשתדל לרפא ע”י דיאֶטה, לפני שהוא מתחיל להשתמש בתרוּפות”. מה חשוּב לחזור ולהשמיע דברים נכונים אלה באזני החולים וגם באזני רופאים לא מעטים בימינוּ.

בקברות המצרים נמצאו זרעי שמן קיק, ובכל זאת לא השתמשוּ הרופאים בתרוּפה משלשלת רכה זו מאות בשנים, ונזקקוּ לאמצעים חריפים אשר החלישו את החולה, אם בכלל יש מקום לשימוש במשלשלים במחלות המלוּוות חום, ובכל זאת נזקקוּ לה רופאים וחובשים, לצורך ושלא לצורך, עד היום הזה.

וכגורל שמן־הקיק גורל האופּיוּם, שנודע על מציאוּתו כנראה כבר בימי הומרוס (הלנה היפה מסכה אותו ביין…). דיוסקרידס (במאה הראשונה לספירה) תיאר לראשונה, במפורט, את השפּעת האופּיוּם: “הוא מקל את הכאב, מרדים, נודעת לו השפּעה על שיעול כרוני – ובהינתנו במנות גדושות הוּא גורם שינה עמוּקה ונוראה”. על שמו מונים קרוב לאלף תרופות שהשתמש בהן. הוא גם המליץ על תרופות למניעת הריון ולהגברת הילודה. רק במאה ה־19 הצליחוּ לגלות את הרכב האוֹפּיוּם ולבודדו לחלקיו (מוֹרפיום, קודאין וכו').

רבות התרופות ושיטות־הריפּוּי בדברי־ימי הרפוּאה שנתגלוּ ע“י מחלתם של מלכים, נסיכים ו”רמי מעלה" אחרים, שדירבּנוּ את הרופאים לחפשׂ תרוּפות מועילות. הון תועפות וכבוד רב היוּ מנת־חלקם של רופאים אלה – אם מאמציהם נשאוּ פּרי; אך אם נכשלוּ – היוּ צפויים לבזיון ולעינוּיים, לגירוּש מן הארץ ופעמים אף למיתה.

השימוּש הרב בכינין, דרך משל, בזכוּתה של נסיכה אחת מצא לו מהלכים. בשנת 1638 חלתה אשתו של המשנה־למלך בפּרוּ במלריה. רופא החצר נתן לה חפיסה שהכילה אבקה מקליפּת העץ צינכונה (Cinchone), אשר נודעה כתרוּפה יעילה למלריה שלישונית. משהחליפה שלחה הנסיכה כמוּיות גדולות של אבקה זו לידידיה באירופה – ולפיכך קראוּה “אבקת הנסיכה”, ותוך שנה נוכחוּ בכל אירופּה ביעילוּתה. כן נקראה התרוּפה בשם “אבקת הישוּעים”, הואיל והם נתנו לה פרסוּם רב. אגדה, שיש להטיל ספק באמיתוּתה, מספרת שהישוּעים חילקוּ תרופה זו חינם לעניים – ולעשירים תמורה זהב כמשקל האבקה. הפּרוטסטנטים סירבו ליהנות מאבקה “קתולית” זו, שנקראה גם “אבקת הקרדינל”, גם אם נטוּ למוּת. הרופאים השמרנים היססוּ להשתמש בתרוּפה שאינה רשוּמה אצל גלן. לפי דרך מחשבתו של גלן – שהאירה להמוני הרופאים – היתה רתיחת הנוזלים בגוּף יוצרת חום וחדשים רבי נמשכה הוצאת הנוזלים המקוּלקלים מן הגוּף. לשם כך הקיזו דם ונתנוּ תרוּפות משלשלות – הגוּף נחלש וצריך היה ליתן לו תרופה לחיזוּקו. רופאים אלה לא יכלו להעלות בדעתם תרוּפה אשר תוך שעות או ימים היא “מגרשת” את החום.

רבות התרוּפות שמקורן בין המון העם.

ר' יוחנן חש בצפדינה (חולי הפה) הלך אצל מטרונה אחת…" וגומ' “אמר אביי: אני עשיתי את כוּלם ולא נרפּאתי עד שאמר לי אותו הערבי”… (מסכתא יומא פד).

הבוטניקאי הנודע ויליאם וידרינג – אשר חקר ביסודיות (בשנת 1785) את הדיגיטליס (“האצבעוני”), צמח חשוּב אשר ממנוּ מתקינים תרוּפה חשוּבה מאד למחלות לב – מודה שזקנה אחת רמזה לו על כך.

אחת המחלות השכיחות ביותר מאלו שידעו לאבחן אותן היא אבן בשלפוחית השתן. במאה ה־18 רכשה לה אשה אחת בשם יוהנה סטפנס כבוד רב והון תועפות כשגילתה תרוּפה סודית לאבן בשלפּוּחית. אשה זו לא ידעה דבר באלכימיה אך ידעה להפוך אבן לזהב, כלומר: לצבור הון רב מאבן בשלפוּחית. היא ניאותה לפרסם את סודה רק במחיר 5000 לי“ש (בימים ההם!) משלא עלה בידי הנסיכים והכנסיה להשיג סכום עצום זה – מינה הפרלמנט הבריטי ועדת־מומחים לבחינת טיב התרוּפה. עם חברי הועדה נמנה כירורג מפורסם שהצליח לפתוח את השלפוחית ולהוציא את האבן תוך 54 שניות. הועדה סמכה ידיה על התרוּפה, יוהנה קיבלה את 5000 הלי”ש ופירסמה ב“לונדון גאזט” את סודה. היתה זו מרקחת מצמחים שונים ומסבון.

לעומת ההתלבטוּיות הרבות בגילוי תרופות ומכשירי־רפוּאה שונים נזכיר בקצרה את התגליות של המאה התשע־עשרה: קופאין, קודאין, ניקוטין, אטרופין, אמטין, סטריכנין, הפקת כינין מעץ הצינכונה ועוד. כן נתגלו הקרנים האינפרה־אדומות והאולטרה־סגוּלות, האלקטרומגנט, עקרון האלקטרוליזה, והורחב השימוש באלקטרותרפיה (ריפּוי בחשמל) ובהידרותרפיה (ריפּוי במים)

באוקטובר 1895 גילה אחד המורים לפיסיקה, וילהלם רנטגן, את הקרנים החודרות דרך הרקמות והורסות תאי־גידול. בכך נפתח פתח רחב לריפוי שאתות. באותו פרק־זמן גילה פינסן את המנורה, הקרויה על שמו, אשר שימשה כיסוד לפוטוגרפיה הוא גם למד את השימוש בקרני־שמש מלאכותיות (קוַרץ).

הזוג קירי (Curie), מפּאריס, העשיר באותו זמן את המדע בגילוּי הראדיוּם.

ריפּוּי הנפש כשלעצמו מנין שנותיו כמנין שנות הרפוּאה בכללה. לאמיתו של דבר קדמה הפסיכותרפּיה לרפוּאה. השם פסיכותרפּיה הוא בלבד מודרני ורק לשלביה הגבוהים הועלתה שיטת ריפוּי הנפש בעשרות השנים האחרונות, ועם הופעתו המדהימה והמהפכנית של פרויד חדרה לשכבות רחבות ולמקצועות שונים.

כל רופא הוא פסיכותרפאי בלא יודעים והאמוּנה בלחישות, קמיעות, מגעו של המלך, תפילות וב“קוויטלאך” של הרבי יסודה בריפּוי פסיכי ובהשפעה חיצונית על הנפש. הרפוּאה המודרנית הכירה בעובדה שלא יתכן ריפּוּי סומטי (סומה – גוף) בלי ריפוי הפסיכה (הנפש) – ושיטה זו הפּסיכוסומטיקה, משתלטת והולכת ברפוּאה, אף כי לא מעטים הרופאים שעודם מסתייעם בשיטה ה"סומטית בלבד.

אגדה הודית מספּרת: לקיסוגוטמי היה ילד יפה להפליא והוא חלה ומת. לא יכלה האם השכוּלה להשלים עם מות בנה, והלכה מבית לבית לבקש עזרה. איש לא יכול להחיותו והכל אמרו לה: “לכי אל בודהא”. הלכה אל בודהא והפילה תחינתה לפניו: “מורי ורבי, התוכל לעזור לי? היש בידך תרופה לבני?” הניע בודהא בראשו ואמר: “הביאי לו חרדל מבית אשר לא מת בו איש”. היש קל מהשגת חרדל? רצה לבית הראשון: “היש לכם חרדל?” “יש!” לשאלתה “המת מישהו בבית זה?” השיבו: “החיים הם מעטים, המתים הם רבים”. בבית אחד שכלו בן, בשני – הורים וכן הלאה. אין בית אשר לא היה בו מת. אז הבינה את אשר נתכוון בודהא לרמז לה, הלכה ליער וקברה שם את בנה.

ומעשה באנטיוכוס, בנו של Seleucus Nicator. שהתאהב באשתו השניה של אביו, Stratonica. הוּא נלחם ונאבק עם מַצפּוּנוֹ והתאמץ לדכא רגש זה – וסופו שחלה במלנכוליה. הוא זנח את עצמו וסירב לקחת אוכל לפיו. כל הרופאים שהזמין אביו – העלוּ חרס בידם. גם ארסיסטרטוס לא הצליח לגלות פּשר דבר. אך פּעם, כשבדק את החולה ומישש את דופקו חש לפתע שהדופק קופץ ועולה במהירות יתירה. הסתכל הרופא סביבו והנה – סטרטוניקה עומדת בפתח. מיד הבין הכל וסיפר זאת לאב. הלה, מתוך דאגה לבריאות בנו, ויתר על אשתו השניה והשיא אותה לבנו – והכל היו שבעי רצון, פּרט לגלן, יריבו של ארסיסטרטוס, אשר טען כי אין “דוֹפק של מתאהב”.

מעשה זה, שנתרחש במאה הרביעית לפני הספירה, מכיל את תסביך אדיפּוּס, ריפּוּי פּסיכי וכן שתי אסכולות ברפואה: זו של גלן השמרני אשר האמין במרקחות וברצפּטים בלבד, ולעוּמתה זו של ארסיסטרטוס, הפּסיכוֹתרפאי המוּבהק.

על מקרה דומה כותב ארקטיאוס במאה השניה: “מעשה בחולה אנוּש שהרופאים לא יכלו להעלות לו ארוּכה והוא הבריא משהתאהב בנערה אחת. לי נראה שהחולה התאהב בצעירה בטרם חלה והיא השיבה את פניו ריקם, ומרוב צער נעשה מלנכולי. הוא לא ידע שהתאהב, אולם כאשר התוודה לפני הצעירה על אהבתו פג צערו והוא נתעלה בשמחה מנחיתוּת־הרוּח והאמין שהאהבה ריפאתוּ”. דברים כדרבונות על תת־הידע כגורם למחלה, על הסחה ועל בריחה למחלה – לפי השיטות הפסיכותראפיות המודרניות.

לעתים קרובות נזקקו הרופאים לאמצעים דרסטיים גם לשם ריפוּי פסיכי. הערבים מספּרים מעשה באשה צעירה ששוּתקוּ זרועותיה והרופא המטפל הזמינה לעמוד לפני קבוצת רופאים. בלא להודיעה מראש הסיר בבת אחת את הצעיף מעל פניה והרים את שמלתה עד מעל ראשה. באופן אינסטינקטיבי הרימה זרועותיה כדי להוריד שמלתה – ונתרפּאה.

בדרך דומה נהג גם אבו בקר מוחמד אבן זכריה אל ראזי (850–923, נולד בעיירה ליד טהרן שבפרס). אחד האמירים חלה ב“רבמטיזם” ולא יכול ללכת, ואפילוּ לא לזוּז. אבו בקר הכניסו לאמבטיה, קלחוּ במקלחות והניחו לנפשו. לאחר שהות קצרה חזר, איים עליו בסכין בלווית צעקות והאשים אותו כי רצה לרצחו. האמיר נתרתח וקפץ על רגליו.

ראזי נמלט ושלח לאמיר מכתב. הוא הסביר לו את שיטתו וציין כי החום הרגיל והטבעי לא יכול לרפאותו ולפיכך נאלץ להיעזר ב“פסיכותרפיה” (כך כינה ראזי שיטה זו). במתכוון הכעיסו כדי להעלות את חומו הפנימי. האמיר החלים מן הרבמטיזם הכרוני והעניק לראזי מתנות לרוב: שלל בגדים, עבד ושפחה, פנסיה שנתית בסך אלפיים דינרי זהב, סוּס וריתמתו וכן 200 מטעני־חמור של תבוּאה¹.

בן 40 היה ראזי כשהחל ללמוד רפוּאה. לאחר שסייר בירושלים, בספרד ובאפריקה חזר לבגדד ושימש שם מנהל בית־החולים המפורסם. שמו יצא לתהילה כקליניקאי מובהק בתור הזהב של הרפוּאה הערבית, ומכל הארצות נהרוּ אליו לשמוע תורה מפיו. רוב ספריו תורגמו לעברית. “פרקי ראזי” תוּרגמו ללטינית יחד עם פּרקי הרמב"ם. הוּא ידע להבדיל בין אבעבוּעות לבין מחלות חריפות אחרות מלוות פריחה בעור (שנית וכו'); כן ניתח חיות בחוטי־מעיים. חיבר ספר על מחלות ילדים.

המפורסם ברופאי פרס היה אבן סינא (Avicenna, 980–1037). היהודים חשבוּהוּ יהודי (סברו שהוא אלפסי), ואף הרמב"ם מצטט אותו.

ומעשה באחד הנסיכים שחלה במלנכוליה והאמין כי הוא פרה: היה הולך ומצעק: “שחטוּני ועשו ממני צלי טוב”. משלא יכלו הרופאים לרפא אותו קראו לאבן־סינא, שכבר היה אז ראש הוזירים. הוא שלח לפני את עוזרו ופקד עליו לומר לחולה שהנה הקצב הולך ובא. הוא נכנס לחדר החולה וגרזן־קצבים בידו ושאל: “הפרה היכן היא? לשחוט אותה אני הולך”. הנסיך החולה התחיל מצווח: “מוּ”… אז פקד הרופא להשליכו ארצה ולכבלו בכבלים. אחר מישש את “הפרה” ומצא כי הרזה מכדי לשחטה ויש לפטמה תחילה, פיטמוּ את החולה עד שנתחזקוּ כוחותיו – והחלים.

השפעתם ההדדית של הגוּף והנפש עוברת איפוא כחוּט השני בדברי ימי האנושות, ממשה ואהרן ואלישע הנביא ובודהא וישו הנוצרי, דרך ימי הביניים הרצוּפים אמונות תפלות אשר יסוד השפעתן הוא פסיכי, ועד לסיפורי החסידים ומופתיהם של הצדיקים ועד לפרוֹיד ואדלר והפסיכוסומטיקה. השפעה הדדית זו של הגוּף והנפש עשויה להסביר תופעות רבות בריפוּי אשר בדרך אחרת יקשה להבינן.

כבר במאה השניה לספירה ניתח ארכיגנס את סרטן השד והרחם, וכן ביצע קיטוע גפיים (אמפוטציה). אלבוקזיס (Albucasis 1013–1106) נחשב גדול המנתחים בתקוּפה הערבית, וכתב ספר מיוחד על הכירוּרגיה (ההיסטוריונים הנוצריים חשבוּהוּ יהודי למקרא תיאורו לברית־מילה – אך היהודים לא קיבלוּ דעה זו). הוא תיאר וצייר 200 מכשירים כירוּרגיים (ביניהם מכשירים לריפוּי שיניים). כן קבע את תנוּחתה המתאימה של היולדת. מאחר שהמוסלמים לא התירו בדיקת אשה ע"י גבר – נאלץ אלבוקזיס להסתפק במתן הוראות למילדת כיצד לנהוג במצבים שונים. הוא ידע גם על קיוּמה של ההימופיליה כמחלה מופלאה ומיוחדת במינה: בעלי תכוּנה הימופילית היו מתים משטף־דם קל לאחר עקירת שן וכדומה. כדי לעצור את שטף־הדם הציע אלבוקזיס לצרוב את מקום הדימום (קויטריזציה בלשון המדע). שיטה זו נפוצה בין הערבים עד ימינוּ, והם נוהגים בכל מקרה מחלה לעשות כוויות בגוּף. גם יהודי המזרח סיגלו שיטה זו לעצמם.

*

צעדי־התקדמות חשוּבים צעדה הכירורגיה במאה השש־עשרה. פרצלזוס (Philippus Aureolus Theophrastus Paracelsus Bombastus von Hohenheim) חי במחצית השניה של אותה מאה, היה מחלוּצי הכירוּרגיה. רתחן מטבעו, נעדר שויון־משקל ושוגה במיסטיציזם מטבעו – נתמנה, בכל זאת, בזכות שמו שהלך לפניו, כפרופיסור לכירוּרגיה בבזל. זילזל בגדולה הרפוּאה בזמנו ואף בבני הדורות הקודמים: “אתם, אבן סינא, גלן, ראזי ואחרים; אתם בני פּאַריס ומונפליה, קלן וּוינה, איטליה, דלמציה ואתוּנה; אתם היוונים, הערבים והיהוּדים – לא ישאר זכר לכם. אבזמי נעלים תבוּנתם רבה מתבוּנת גלן או אבן סינא” המאמין בטבע, כמוהו כמורה הגדול היפוקרטס. “במלחמת הטבע עם המחלה משמש הרופא עוזר בלבד. ענינו הוא איפוא ליתן לטבע את הדרוש לו במלחמה זו. בטיפול בפצעים הטבע הוא הרופא. כל מה שנחוץ הוא למנוע אינפקציה מהפצעים. אין השפעה לנוזלים בגוּף, כשם שאין השפעה לדיאטה, למזג־האויר ולכוכבים. הטיפול החשוּב הוא להניח לטבע לפעול בשקט וללא אפרעות”. עם כל זאת דבק במסתורין, בכישוּף ובאוקולטיזם. הוא נחשב אבי ה“אישון” Homunculus יצור זה בדמוּת אדם בבקבוּק זכוּכית, העשוי מתערובת של צואת כלב וזרע אדם, יחד עם כמה חמרים כימיים נוספים.

אחד המנתחים הפלסטיים הראשונים היה טגליאקוסי (Tagliacozzi 1546–1594), אשר הרכיב, בין השאר, חוטם חדש לחולי עגבת שחטמם נרקב. וביצע ניתוּחים כיוצא בזה. כן כתב חיבוּר על כירוּרגיה פלסטית. הכירוּרג הראשון במאה ה־16 היה אמברוז פרי (Ambroise Paré) שהיה בתחילה עוזר לסַפּר. הוּא לא יכול לקרוא את היפוקרטס במקורו וכן את גלן בתרגומו הלטיני – אך ניחן באינטוּאיציה ובכוח־הסתכלוּת.

בימיו רווח המנהג לצקת על הפצעים שמן צורב כדי לכלות את הריקמה הרקוּבה ולא שמו אל לב כי הריקמה הבריאה שמסביב לפצע אף היא נהרסת ע"י הצריבה, מלבד הכאב האיום הכרוּך בכך. והנה אירוע לו, לפרי, שאזל השמן שבכליו והוא נאלץ לחבוש את פצעיהם של כמה נפגעים בחזית בתחבושת פשוּטה. לאחר ליל־נדוּדים מיהר לראות את שלום פצועיו והופתע ממראה עיניו: הפצועים שנהנו מן השמן הצורב התפתלוּ בכאבם ואילו חבוּשי התחבושת הפשוּטה נמו את שנתם בשלווה, ללא כל דלקת בפצעיהם. “הביטוּ וראו”, קרא, “החיים לימדוני לטפל בפצועים ולא הספרים”.

יקשה לתאר במלים מה היה בימים ההם ניתוּח לחולה ולמנתח כאחד. הזכרנו לעיל את פרצלזוס ופרי מהמאה ה־16, שכבר אצלם אפשר למצוא רמזים על טיפול אנטיספטי ואספטי עם זאת, עוד באמצע המאה ה־19 תואר מצבו של החולה כמחריד: פחדו לפני הניתוּח, כבילתו אל השוּלחן עד לבלי זוז תוך צווחות נוראות – שכן סמי ההרדמה מימי הביניים כבר נשכחו ואילו אחרים טרם באו לעולם, והדבר האחד שבכוחו היה לסייע לא היה אלא מהירות הביצוּע. וכאן, בכך הגיעוּ הכירוּרגים לשיאים גדולים. הטוב בכירורגים היה זה אשר סיים עד מהרה את פעלו. הניתוּח נעשה תוך כדי החזקת השעון ניד וספירת הדקות והשניות. רוברט ליסטון – שחי במחציתה הראשונה של המאה ה־19 נוהג היה, בשעת קטיעת רגל, ללחוץ בידו האחת על העורק ובשנית חתך וניסר את העצם. כשנזקק לשתי ידיו, החזיק את המשור בפיו.

האקרובטיקה של הניתוּחים הגיעה למדרגה כזאת, שהמסתכל אשר הסיט את ראשו או התעטש עם נצנוּצו של האיזמל, כבר לא ראה את חלקו העיקרי של תהליך הניתוּח. הכירוּרגים באותם הימים צריכים היוּ להיות גם חזקים בגוּפם. אחד החולים שעמד להינתח ע"י ליסטון (הוצאת אבל מהשלפוחית) איבד לפתע את אומץ לבו, קפץ מעל שוּלחן הניתוּחים, רץ דרך המסדרון וסגר עצמו בחדר־הרחצה. ליסטון מיהר אחריו, דחף בחזקה את הדלת ופתחה – והחזיר את החולה למקומו.

תרוּמה חשובה לאנושות ניתנה ע"י רופאי אמריקה שפיתחוּ את האנסתזיה (הרדמה). זו התפתחה אצלם עד לענף מיוּחד ברפוּאה. שנים רבות לפני גילוין של תרוּפות ההרדמה היו מרצים וכימאים סובבים ומשעשעים את הקהל בהנשמת גזים שונים, לרבות ה־Nitr. Oxidi Lachgas, שרבה חשיבוּתוֹ כסם מַרדים בשעת טיפּוּל בשיניים. צעירים אמריקניים היו חוטפים כפעם בפעם כוּשי ולוחצים אל אַפּוֹ ואל פיו מטפחת רווּיית אתר –עד שאיבד את הכרתו.

הניתוּח הראשון בעזרת הרדמה ע“י אתר נעשה ע”י האמריקני לונג, אשר רשם בפנקסו: “James Venable.1842 (שם החולה). אתר וכריתת הגידוּל. 2 דולרים”. ליסטון היה האירופי הראשון שהלך בעקבות האמריקאי. סמואל גוטרי פתח – ללא דיפלומה – בראשית המאה ה־18 מעבדה במקום נידח והצליח לגלות את הכלורופורם, “הויסקי המתוק” ככינויו אז. גילה ולא ידע מה גילה, עד שבא המיילד סימפסון מאדינבורג וגילהו מחדש כאמצעי־הרדמה חשוּב בשעת ניתוּח.

אחד המכשולים העיקריים בשעת ניתוּח, הכאב, נוצח איפוא אף כי האנסתזיה המודרנית שונה בתכלית מזו שלפני 20 שנה. אולם גדול אויביה של הכירוּרגיה – הזיהום (אינפקציה) – עוד נשאר במלוא אונו; והאנסתזיה אף החמירה את המצב, שכן לאחר שנתגלתה לבשו הכירוּרגים עוז והירבו בניתוּחים – וקרבנות הזיהוּמים למיניהם רבו גם רבוּ. הכירורגים לא ידעו את ערך הנקיון והסטריליות, לא נטלו ידיהם לפני הניתוּח והלכוּ ישר מחדר האנטומיה אל חדר הניתוחים או הלידות. מעיליהם היו מזוהמים וריבוי הדם על המעיל הוציא לבעליו מוניטין ככירורג גדול. הגיעו דברים לידי כך, שבבית־חולים באנגליה הציע אחד האורחים, בספר המבקרים, ליתן הוראה להחליף את מעילי הרופאים לפחות פעם בחודש, גם אם אינם דורשים זאת. כיוצא בזה טיפּוּל האחות, שהיה בשפל המדרגה עד לרפורמות של פלורנס נייטינגיל – ולא יקשה לתאר את מצבו של החולה.

*

במשך שנים רבות העסיקה בעיה חמוּרה את ציבור הרופאים: כיצד להתגבר על ה“הוספיטליזם” רב היה הנזק שנגרם לתינוק וליולדת מעצם שהותם בבית־החולים; שכן אוירם של בתי־החולים באותם הימים היה מלא חיידקים מסוּכנים ביותר ורבים החולים שמתו מפצעים אנושים לאחר ניתוּחים קלים ביותר. ולדברי המילד סימפסון: “השוכב על שולחן הניתוּחים באחת המחלקות הכירורגיות שלנו רבים סיכוייו למות מסיכוּייו של החייל האנגלי בשדות ווטרלו”. מספר ארונות המתים היה שווה תכוּפות למספר החולים שהובאו לניתוּח. הגיעו דברים לידי כך, שלדעת כמה רופאים מוטב היה לוותר על האישפוז, כי האויר בבית החולה היה טהור יותר לאין שיעור.

אחד הלוחמים הגדולים בזיהוּם היה זמלווייס (Semmelweiss) בן אוֹסטריה־הוּנגריה. כבר ב־1847 הכריז על הצורך בסטריליוּת בחדר הלידה ונאבק על כך מרה עם חבריו. הוא נתמלא יאוּש למראה היולדות שהיוּ מתות לאחר לידות נורמַליוֹת מחמת הזיהום בחדר הלידה וידיהם המזוהמות של הרופאים המיילדים והסטוּדנטים: “אילו רחצוּ, לפחות, את ידיהם בתמיסה אנטיספּטית קודם לבדיקת היולדת!” זמלווייס גורש מוינה ע"י הרופאים ולבסוף חזר לשם אך סיים את חייו הטרגיים בבית חולי רוּח.

ממשיכי דרכו היו פסטר בצרפת, במעבדה וליסטר באנגליה בקליניקה ליד מיטת החולה. ליסטר (1827–1912) נודע בהיסטוריה של הרפוּאה כאבי השיטה האנטיספטית. הוא היה הראשון למשתמשים בפאֶנול (קרבול) בסברו כי בכך ישמיד את החיידקים בפצעים ובסביבתם.

רבה היתה ההפתעה בעולם הרפוּאה, כאשר הופיע (בקיץ 1867) בעתון הרפואי “לנצט”, מאמרו הראשון של ליסטר על האנטיספטיקה. מאז מקובלת ברפוּאה החלוּקה לתקוּפה שלפני ליסטר ולתקוּפה שאחריו. ליסטר טיהר את הכירורגיה ועשה אותה נקיה.

אך שיטה זו לא האריכה ימים כי הקרבול – או כל רעל אחר – הממית את החיידקים, הורס גם את הריקמה הבריאה של החולה. את מקומה של האנטיספטיקה ירשה האספטיקה, שעיקרה השימוש במכשירים סטריליים, כפפות, תחבושות, ולבנים סטריליים וכן החזקת חדר הניתוח והסובב אותו במצב של נקיון למופת. גם שיטה זו, אשר עשתה גדולות בשעתה, לא על נקלה התרגלוּ לה. האחיות התנגדו לריסוס קרבול בחדר הניתוּחים ולהחלפת התחבושות בכל שבת – ולא נרתעו אף מהפגנות.

את היאבקוּת האנושוּת עם המחלות המדבקות ניתן להשוות למאבקו של חולה במחלה־מדבקת עם המחולל שבתוכו. משך תקוּפות ארוּכות גיששה באפילה, פה ושם נדלק ניצוץ־מחשבה שהיה צריך להאיר את הדרך הנכונה – ושוב אָבדה הדרך. וכך תעוּ מאות בשנים ללא שביל. רק במאה ה־19 נתגלוּ בזו אחר זו תגליות של מחוללי־מחלות אפידמיולוגיות, והופיעוּ תורות החיסוּן – האקטיבי והפּסיבי; זכתה המאה העשרים ונודעוּ בה תרוּפות ספציפיות – הסוּלפא, האנטיבּיוטיקה – ועוד יד־המחקר נטוּיה…

נשוּב לתקוּפה ההיסטורית הראשונה.

“מבּשׂרם לא תאכלוּ ובנבלתם לא תגעוּ – טמאים הם לכם”; “וכל אשר יפל מנבלתם עליו יטמא, תנוּר וכיריים יוּתץ, טמאים הם וּטמאים יהיוּ לכם; והאוכל מנבלתה יכבּס בגדיו וטמא עד־הערב והנושא את נבלתה יכבּס בּגדיו וטמא עד הערב” (ויקרא י"א). “וטמא אותו הכוהן, נֶתֶק הוּא צרעת הראש או הזקן הוּא” (הכוונה כנראה לטריכופיטיה – מה שאנוּ קוראים היום “גזזת”). רק הקרחת והגבחת אינם מדבקים: "ואיש כי ימָרט ראשו קרח הוּא טהור הוּא; ואם מפּאַת פניו ימרט ראשו, גבה הוא טהור הוא (ויקרא י"ג).

והנה גם איזולציה (בּידוּד החולה) ודיזנפקציה (חיטוּי): "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בּשׂרוֹ במים. “הזֵה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בּשׂרם וכבּסו בגדיהם והטהרוּ”.

והנה גם הסתכלוּת ב“חולה צרעת”: שבעה ימים ועוד שבעה ימים, עד התברר ממהלך המחלה, אם היא מדבקת או לא.

וישנה פּרופילקסה: “ביום זבחכם יֵאָכל ולמחרת, והנותר עד יום שלישי באש ישׂרף”. מקררים חשמליים טרם היו ושרב שרר גם אז בארץ. טבעי הדבר, שביום השלישי יתקלקל הבּשׂר ואסוּר הוּא באכילה, אם כי לא נאמר בפירוּש על כל בשר ועל כל מאכל העלוּל להתקלקל.

איתרע גורלה של האנושוּת שהיוּ צריכות לעבור אלפי שנים עד אשר ניצוצות גאוניים אלה של גדול־המחוֹקקים וגדול מנהיגי־העם ייקלטוּ ויתפּשטוּ ויהיוּ לקנין המדע והעם.

אפּידמיות ופנדמיות

יש מחלות מדבקות מופיעות בהיסטוריה של האנושוּת בצוּרה של התפרצוּת פּתאומית של אפּידמיות ולעתים יגיעוּ עד לפנדמיות, כלומר: אֶפּידמיה המתפּשטת בכל הארצות, בקוֹנטיננט שלם.

אחת המגיפות מסוּג זה היתה הדֶבֶר – “המגיפה השחורה”. פנדמיה של דֶבֶר הגדולה בעולם היתה בשנת 1348, כאשר האפיפיור קלמנס השישי שאל למספר מקרי־המוות מדֶבֶר, היוּ לחישות, שכמחצית האוכלוסיה של העולם מתה. לבסוף קיבל מספרים מדוּייקים יותר שאף הם מחרידים – 42,836.486 מתים. באירופה עצמה מתוּ 25 מיליון איש. והיו שהעריכוּ את מספרם בשישים מיליון!

אין תימה, איפוא, כי הפּחד היה גדול. מי שהיה בידו, ברח ממקום המגיפה. מסַפּרים מעשיות מחרידות על הורים שעזבוּ את ילדיהם וברחו. כמרים ורופאים ברחוּ מפּני המגיפה. נראה, כי מהלך־המחלה היה חריף ומהיר ביותר. מסַפּרים על יונקים שמצאוּ אותם מוצצים משדי אמוֹתיהם המתות; על ילד שנשאר לפליטה מעיר אחת וכאשר חזר לעיר־מולדתו פגש בזקן אחד, אשר סיפר לו כי הוּא היחיד שנשאר בחיים; על רועת־אווזים אשר התהלכה לבוּשה שמלות נהדרות וּמקוּשטת יהלומים יקרים, כנסיכה – כי היתה היחידה שנשארה בחיים באותה אחוּזה; שמוּעות התהלכוּ על אניות עם רוּחות ושדים השטוֹת בים עם צוות האניה שכולם מתים; על זאבים אשר השתכנוּ בדירות מפוארות בערים. קהילות יהוּדיות שלמות הועלו על המוקד מתוך אמוּנת־ההבל, שהם היוּ הגורם למגיפה, בעוד אשר נסיכים וכמרים מתבוססים בזהבם ודמם של בני ישראל. אניות־עבדים נשכרוּ בשכר גבוה כדי שיהיו לקברים, פושטי־יד נעשו עשירים – ליום אחד בלבד, כי למחרתו נפלוּ גם הם קרבן למגיפה. בתוך ההרס הכללי והמבוּכה הגדולה פרצוּ חגיגות היסטריות, נשים ערוּמות ברחובות – שיכּורות ופרוּצות – עד הרגע האחרון לחייהן. היו מקרים של התעללות בנשים גוססות ואחרי מותן, כל מיני צוּרות של פרברסיה מינית, ריקוּדים על גוּפות המתים. בתוך המערבולת המטורפת הזאת נשמעה שירה משגעת של כיתות דתיות – לא היה חוק ומשפט כי לא היה מי שישמור עליו.

זכרונות מהימים המחרידים הללו נשארוּ בספריהם של פטררקה וּבּוֹקצ’יוֹ.

*

ידוּעות תקופות קשות של אֶפידמיוֹת חלירע. בילדוּתי שמעתי סיפּורים מזעזעים על מגיפת חולירע בעיירתי, המזכירים במקצת את סיפּוּרי־ הזוועה מהמגיפות שבעבר הרחוק. אנשים התהלכוּ ברחובות שותים לשכרה בליווי כלי־זמר, כדי לשמח את החולים ולעודד את הקרובים שנשארוּ בחיים. אמנם, אלה לא עזבוּ את העיר ולא ברחוּ אלא התארגנוּ חבוּרות חבוּרות והלכוּ מבית לבית מקום שם היוּ חולים וטיפּלוּ בהם. אז היתה התקוּפה האנטיספּטית וחומצת־הקרבּוֹל משלה בכיפּה. כל הבתים והרחובות היוּ מלאים ריח קרבּוֹל. זכורני, מה שסחוּ לי בילדוּתי, כי אבי ז“ל כמעט שהורעל בטעוּת או בזדון ע”י איש שהגיש לו לשתייה בקבוּק עם קרבול, תחת בירה.

זכורים הימים הקשים של מגיפת ה“שפּעת הספרדית”, שפרצה בצורה פנדמית ממש, ואת האֶפּידמיה¹ הגדולה של טיפוּס הבהרות במזרח־אירופה, אשר עשו שַמות באוכלוסיה; מיליונים אנשים הושמדוּ בשתי המגיפות הללוּ. – יצוּיין שעד המאה העשרים עלו בשנות המלחמות השונות קרבנות האֶפּידמיות בהרבה על הרוּגי המלחמה.

המשורר הרומאי אובידיוס (43 לפנה“ס – 17 לספה”נ) כותב “אף אחד אינו יכול לעכב את הדבר (Pest) מה שהאיש יותר קרוב לחולה ובמידה שהוא מתמסר לשרתו הוא נתקף יותר מהר ע”י המחלה עד למוות". הוא גם מזכיר אינפקציה מחַיה לחַיה ומאיש לאיש וכל זה בתקופה שמקצוע הרפוּאה האמין עדיין בהשפעת האויר במקום האינפקציה.

Gilbertus Angelicus (המאה השלוש־עשרה) הכיר את האבעבועות ואת החצבת כמחלות המדבקות ביותר. “וכאשר בנו של הוד־מלכוּתו (אדוארד השני) חלה באבעבועות דאגתי לכך, שהכל סביב מיטתו יהיה אדום והוּא נתרפּא לגמרי בלי להשאיר אף סימן”. (אגב, המנהג להקיף את החולה בחצבת בצבע אדום נהוּג אף בימינו).

*

הישועי אטנזיום קיינר במאה השבע־עשרה היה הראשון אשר שם לבו אל החיידקים, שנתגלוּ רק אז עם התחלת השימוּש במיקרוֹסקוֹפּ, כמחוללי מחלות מדבקות; הוא כתב: “זבוּבים המוצצים מהמיצים של החולים והגוססים עפים ושׂמים את ההפרשות על דברי מאכל, אשר מי שאוכל מהם נדבק בהמחלה”. הוּא כבר ניבא את המלחמה הפּנימית בין הגוּפיפים השונים בגוּף החי בכתבו: “מלחמה ומלחמה־נגדית מחזיקות את החיים”.

ההולנדי Antony Van Loevenhock (1632–1723) הכין מאות עדשות למיקרוסקופּ וגילה את הפרוטוצואים אינפוזוריים ועוד – כל הגזעים השונים של החיידקים. פעם הראה לו סטודנט מינֵי יצורים משוּנים המסתובבים ורצים תחת המיקרוסקופּ. זה היה זרע אדם אשר כלאוּהוּ אז בפעם הראשונה וחשבוּהוּ תחילה לחיידק. – – –

הרבה דברים ברפוּאה לוּקחוּ מהעם ומאמוּנות שונות בעם, מהן אמוּנות טפלות רבות, לפי הכרתנוּ כיום, ומהן כאלו שנשארו ברפואה הרשמית כאמצעים חשוּבים עד מאד.

בסוף המאה השמונה־עשרה שמע רופא כפרי אחד באנגליה שיחה של צעירות כפריות ואחת אומרת לשניה: “אני כבר לא אחלה באבעבועות כי היוּ לי אבעבוּעות של פּרה”. ג’אנר – Jener – שם הרופא הכפרי הזה – לא שכח את השיחה הזאת, ותחת להשתתף לפי הזמנת הקפיטן קוק בנסיעה סביב לכדור הארץ התמסר לחקירת מחלת האבעבועות. החלבנית שרה נלמס נדקרה בקוץ והפצע זוהם באבעבועות מפרה בשעת חליבה. מחומר־זיהום זה לקח ג’אנר קצת מוגלה והרכיבה על זרועו של ילד בן 8 – James Phipps – ע"י כמה שׂריטות שעשה על העור. כעת בא המומנט הדרמטי – בהסכמת הורי הילד הזריק ג’אנר בחודש יולי 1796 – תאריך חשוּב מאד בתולדות האנושוּת – חומר מאבעבועות אמיתיות של אדם חולה – והילד נשאר בריא.

*

עוד לפני אלפיים שנה היתה ידוּעה מחלת אבעבועות אצל הסינים והמצרים. אף־על־פי־כן גרמוּ האבעבוּעות במאות י“ז–י”ח לעשרה אחוּזים מכל מקרי־המוות, ביחוד אצל ילדים.

ואמנם כבר Averrocs בקורדובה (1126–1198) קבע את העוּבדה, שהאבעבועות אינן תוקפות את האדם פעמיים. זה היה הניצוץ של תורת־החיסוּן. גם ג’אנר לא ידע את תורת החיסוּן האקטיבי והפּסיבי, אבל ע"י הסתכלוּת מעשית הצליח לשחרר את האנושוּת ממגיפות קשות אשר התקיפוּ תחילה ארצות שלמות והפּילוּ חללים רבים.

גם תגלית חשוּבה זו לא עברה בלי התנגדוּת. במשך כל הזמן ועד ימינוּ אלה היוּ אנשים וכיתות אשר התנגדוּ מסיבות שונות להרכבת אבעבועות. כמה עיקש, לפעמים לב האדם!

*

“זאת תורת הצרעת – – איש צרוע הוא טמא הוא – – וטמא טמא יקרא…” (ויקרא, פרשת תזריע)². “הארץ מלאה טמאים”. זעקה זו נשמעה בכל התקופות. בימי הביניים היה בכל עיר גדולה הלֶפרוזוריוּם – בית־המצורעים – שלה. 19 אלף בתי־גורל כאלה היו אז, ואלפי שנים לא הכירוּ את “הכוכב” הזה הגורם ליסורים כה רבים לאנושוּת ולבידוּד חולים למשך עשרות שנים – “צרעת לשעה – צרעת לתמיד” – עד שבא הנורבגי הנסן וגילה בשנת 1871 את חיידק־הצרעת העומד בקרבת משפחה עם “כוכב” אחר – חיידק השחפת. וכשנמצא כבר המחולל, קל יותר לחפשׂ ולמצוא את התרוּפה המתאימה. השמן מעץ הגדל בהודוּ־המזרחית – טשולמוגרה – מרפּא במקרים רבים את המחלה הזאת ועדיין מתגלות והולכות תרוּפות חדשות. תרכובת שמן טשולמוגרה עם התרוּפות החדשות – הסוּלפונים – נראית להיות מועילה כנגד צרעת. הוּברר, שתקוּפות ארוּכות אין חולה הצרעת מדבק ואין נשקפת סכנת הדבקה ממנו ועל כן לא תמיד נחוּצה איזוֹלציה כה אכזרית.

החיידק הזערער דחק לאט לאט את רגלי ה“כוכבים”. לא המכשף וגם לא היהוּדי אשמים, אם מגיפה מתפּשטת והולכת מעיר לעיר ומארץ לארץ, אלא בריה קטנה הנמצאת בתוך האדם ולא מחוּצה לו. אין לחפשׂ את היריב בטלסקופּ אלא במיקרוסקופּ, ובה במידה שמכשיר זה משתכלל והולך, מתגלים והולכים מחוללי־מחלה חדשים – יצורים זערערים כמו הוירוּס, אשר רק באלקטרון־מיקרוסקופּ, בהגדלה פּי מאה־אלף, אפשר לראותו. כיום מתפּצל מהבקטריולוגיה הכללית ענף מיוחד – הוירולוגיה – תורת לימוד הוירוס, אופן חייו, דרכי התפשטוּתו בגוּף האדם ודרך ההדבקה בו.

עוד היפוקרטס תיאר את האסכרה; היא גם נקראה המחלה המצרית או הכיב הסוּרי. מהלך המחלה היה חריף וקשה וההדבקה מהירה עד שהיוותה סכנה לרופאים. במשך הזמן פגה חריפוּתה, אך עדיין טמנה בחוּבּה סכנות רבות. מה עלוב היה מצבו של הרופא ומה טראגי מצב החולה כאשר הקרומים התפשטו בלוע ועד לבית־הבליעה ולגרגרת הגיעו ואיימוּ לסתום את כלי־הנשימה והילד נחנק ממש מסתימת הגרון ע“י קרומי המחלה, עד שהיו נאלצים לפתוח את הגרגרת בניתוּח מתחת לקרומים הללו (טרכיאוטומיה) כדי לתת אפשרות לאויר להיכנס לתוך הקנה. אחרי זה גילו את האינטובציה – הכנסת צינור דרך הפה אל הקנה. עד שקלבס ולפלר Klebs – Loeffler (1852–1915) גילוּ את הבּצילוּס הנקרא על שמם; ומשגילוּ אותו נוכחו לדעת, כי לא הבצילוּס עצמו אלא הארס הנפרש ע”י החיידק לתוך הגוף – הטוקסין – הוא הגורם העיקרי לתופעות קשות אלו. משעה שנתגלה הטוקסין כבר לא רחוקה הדרך לגילוי האנטיטוקסין ע“י בֶּהרינג במעבדה של קוֹך ובשנת 1891 ניצל הילד הראשון בברלין ע”י אנטיטוקסין זה. זה היה החיסוּן הפּסיבי שמכניסים מנות גדולות של אנטיטוקסין לתוך גוף החולה בלי שהגוף עצמו ישתתף בייצוּר האנטיטוקסינים הללו. מחַסנים סוּסים קמעה קמעה במנות גדלות והולכות של הטוקסין והם יוצרים בגופם גוּפיפים שכנגד – אלה הם האנטיטוקסינים שהזכרנו – במידה כזאת שמִסֶרוּם של סוּס מחוּסן כזה אפשר לסַפּק אנטיטוקסין ל־800 סוּסים שנדבקוּ באסכרה.

ומשיודעים את הטוקסין ואת האנטיטוקסין, אפשר להכין תמיסת של טוקסין־אנטיטוקסין ולהחליש את הטוקסין עד כדי כך שאם מזריקים את התמיסה הזאת אין האדם נחלה, אבל רוכש לעצמו אנטיטוקסינים, כי הטוקסין שהוכנס לגוּפו, גם אם נחלש ע"י התערבוּת עם האנטיטוקסין – מעורר את הדם ליצור בעצמו אנטיטוקסינים – זה החיסוּן האקטיבי.

מאוחר יותר הצליחו להחליש את הטוקסין בצורה אחרת וייצרו את הטוקסואיד – זו היא הוַקצינה אשר בה אנוּ מחסנים כיום את ילדינו הבריאים בחיסון אקטיבי נגד האסכרה.

*

"איש איש כי יהיה זב מבשרו זוֹבוֹ טמא הוּא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא (ויקרא, ט"ו, א‘; ד’). אם זוהי הזיבה של היום הרי גרמה מחלה זו צרות רבות לאנוֹשוּת – מיליוני גברים ונשים נשארוּ עקרים בשל מחלה כרוֹנית זו; מיליוני ילדים נתעוורוּ בשעת צאתם לאור היום ועברם את אברי ההולדה אשר זוהמוּ במחולל המחלה. עד שבאה תקוּפה וצעיר בן 24 שנים, תלמידו של פרדיננד כהן, גילה בברסלאו את המחולל – הגונוקוקוס, אלה היצורים הזערערים, אשר גדלם כשליש או רבע מגדלו של בצילוס. אחרי שלמדו איך לצבּע את ההפרשה מהאדם הזב, אפשר בנקל להכיר את הגונוקוקים האלה במיקרוסקופּ. ריבוּי הזיבה אשר ברוב המקרים עברה מהתקוּפה החריפה לתקופה ממושכת, נתקל בקשיים גדולים ונמשך, ברוב המקרים, במשך שנים ועדיין לא היה בטחון אם הריפּוּי הוא יסודי ומוחלט – עד שבשנים האחרונות נתגלתה השפעת הפּניצילין על מחלה זו והיא נרפאת תוך יום־יומיים ולפעמים תוך שעות ספוּרות. שוב ניטל עוקצה של מחלה כרונית, אשר רק מי שטיפל קודם במשך שנים בחולים אלה, לעתים קרובות תוך יאוּש, יודע להעריך את ערכו המפתיע של הפניצילין. עוד קודם לכך המציא קרדיי (Credé) בשנת 1884 את השיטה שהתפשטה מהר בכל העולם לטפטף לתוך עיני כל ילד טיפות אחדות מתמיסה של Argent Nitric ובזה נמנע זיהוּמו של קרום־העין ומאות אלפי ילדים ניצלו מעוורון.

בסוף המאה ה־15 פרצה העגבת באירופה. בדצמבר 1494 כבש צ’רלס השמיני את ניאפול ואז פרצה המחלה בצבא הצרפתי. יש טוענים, שלא ייתכן כי צוות המלחים הספרדים – כפי שמניחים – הביא אתו את המחלה בשוּבם עם קולומבוס מאמריקה לאירופה. האם אפשרי, שואלים, שקומץ קטן של אנשים יגרמוּ לאֶפּידמיה כה גדולה. ויש טוענים, שהגבת שׂררה עוד בתקוּפה הקדומה ומצטטים את היפוקרטס המתאר מחלה הגורמת “לפצעים בפה ובאברי־המין”. המלך מכּסימיליאן מזכיר לראשונה ב־7 באוגוסט 1495 את ה“אבעבועות הממאירות”. הוא האמין שהעגבת נשלחה מאלוהים כעונש עבור חילול השם; וזו לשון הפקודה: “מקודם באו כתוצאה מחילול השם, רעב, רעידת אדמה, דבר וּמַגיפוֹת אחרות על האדמה. בימינוּ באות עלינוּ מחלות קשות – להזכיר את ה־ poesen plattern, אשר אף פעם לא קרו ולא נשמע עליהם מקודם”. בשנים 1495–1498 נכתבו הרבה חיבוּרים על מחלה זו ביניהם הכי חשוּב של טורלה, המסַפּר שתוך חדשיים טיפּל ב־17 חולים בחצר האפיפיור.

Jacques de Bethencourt כותב אז: המחלה הופיעה בפעם הראשונה בצבא הצרפתי כאשר צ’רלס השמיני פלש לניאפול. האיטלקים קראו למחלה: “המחלה הצרפתית” ואילו הצרפתים קראו לה “המחלה הניאפוליטנית”. קוראים לה גם “האבעבועות הגדולות” ובאופן יותר כללי “המחלה הגדולה”. אני חושב שיש לכנותה בשם Morbus Venereus – מחלת מין.

מאז התפשטה העגבת באירופה ירדו לעתים קרובות שתי המחלות כרוכות זו בזו – הזיבה והעגבת, תחילה היו סבורים, שהזיבה היא הסטדיום הראשון של העגבת כי תקופת הדגירה – התקופה מהאינפקציה עד הופעת הסימנים הראשונים של מחלת־הזיבה אינה אלא שנים־שלושה ימים; ואילו תקופת הדגירה של העגבת היא שבועות אחדים ולעתים קרובות כאשר האיש חולה רק בזיבה טיפלו ועינו אותו חדשים ושנים במשחת כספית (האמצעי היחידי בשעתו לריפּוּי העגבת) – עד שבא בנו של פונדקאי Fritz Schadinn וגילה ב־1905 את הספּירוכיטה החוורת – מחוֹלל העגבת.

שוידין זה עשה גם נסיונות על עצמו עם האמֶבָּה של דיזנטריה ונפטר בעודו צעיר, בן 35 שנים; ומשעה שנמצא מחולל המחלה נסללה הדרך לריפּוּיה. תגלית זו נפלה בחלקו של פּאוּל אֶרליך (1854–1915), שנסיונותיו בצביעת החיידיקים השונים נשאוּ פרי, כי הם שימשוּ יסוד לכימותרפיה, אשר עליה מבוססת כיום כל התעשיה של התרוּפות המודרניות. הוא גם העשיר את המדע בתיאוריה שלו על החיסוּן, שנתנה דחיפה לביסוּס תורת החיסון כולה, אף כי מאוחר יותר החלו מערערים על תיאוריה זו. על זו מתבססת התגוּבה הידוּעה של וסרמן אשר בעזרתה אפשר להכיר מבדיקת דמו של החולה אם הוא חולה עגבת ואם שוחרר כבר ממחלתו. אחרי 606 נסיונות גילה ארליך את הסַלברסַן שנקרא אז “606” והניאוסלברסן (בשנת 1914).

עוד בהיותי סטוּדנט, בימים הראשונים של הנסיונות עם סלברסן, היינו מענים את החולים הללוּ במשחת כספית, בה היה החולה מורח את כל גופו לפי סדר מסוּים אבר אחרי אבר יום יום במשך שבוּעות וחדשים בליווּי דלקת החניכיים והופעות בכלָיות כתוצאה מהרעלה בכספית. והנה נתגלוּ האלט־סלברסן והניאוסלברסן ואחריהם הביסמוּט ואחרון אחרון הפּניצילין – ושוב ניטל עוּקצה של מחלה כרונית קשה הניתנת היום לריפּוּי יותר מהיר ויותר יסודי מאשר לפני שלוש עשרות שנים.

בתקוּפתו של ארליך חי ברוסיה מלומד אחר – זואולוג – אלי מטשניקוף – לא רופא (1916־1845) אשר ברח מרוסיה למסינה (איטליה) ועבר משם לפּאַריס לאינסטיטוּט של פּאַסטר. מטשניקוף גילה את התיאוריה של פגוציטוזה – מלחמת הכדורים הלבנים בדם בחיידקים החודרים לתוך הגוּף והגנתו ע“י יצירת מיתרס של כדורים לבנים אשר הפכו ללפגוציטים – ה”אוכלים" והורסים את החיידקים ונהפכים למוגלה.

שני המלומדים הללו – ארליך ומטשניקוף – קיבלו את פרס נובל בשנת 1908.

האינטרנציונל של החוקרים

הכרנו כבר כמה מהחוקרים מארצות שונות, רופאים ולא רופאים, אשר כל אחד בפינתו, וכולם יחד, העלו את התקדמות האפידמיולוגיה ותורת החיסון למדרגה גבוהה: הנסן הנורבגי, ג’אנר האנגלי, לבנהק ההולנדי, לפלר ובהרינג, ארליך היהוּדי, מטשניקוֹף הרוסי ועוד. ועדיין אנוּ נמצאים באמצע ההתפתחות ועדיין ידם של המלומדים נטויה לחקירה ולביסוס הקיים ולרעיונות חדשים הנראים בתחילתם כמהפכניים.

משעה שגילוּ את המיקרוֹסקוֹפּ ובעזרתו את המיקרוֹבּים השונים, היו צריכים למַיין וּלסַייג אותך לסוּגיהם ולייחס לכל אחד את המחלה שהוא מעורר. בהתחלה שׂררה ערבוביה גדולה, עד שלאט לאט למדו להכיר את הספּציפיוּת של המחולל. בשנת 1730 כתב מלומד אנגלי אחד: “לכל זרע שייך הגוּף שלו. אין מחולל־הדבר עשוּי לחולל מחלת אבעבועוֹת ומחולל־אבעבוּעוֹת אין בכוחו לגרום לחצבת, כמו שהתרנגולת אינה יכולה ללדת ברווז וזאב אינו יכול להוליד כבשׂ. כצואה מזה אין מין אחד יכול למנוע התהווּת מחלה אחרת”. באופן בולט יותר ביטא זאת מלומד וינאי אחר בשנת 1762: “כל המחלות המדבקות נגרמות ע”י מיקרובים חיים, לכל מחלה אחראי מיקרוב מיוחד. מכאן תקוּפות דגירה שונות לכל מחלה ומחלה". רק כעבור מאה שנה נתגלתה ונתבססה התיאוריה של החיידקים.

בשנת 1840 פירסם האנטום המפורסם, נכדו של רב אחד – יעקב הנלה – חקירה על מחוללי מחלות מדבקות בה הוא קובע בבירור, שמחלות מדבקות נגרמות ע“י חיידקים מיוחדים. הוא חיפש את החיידקים בגופות המתים מטיפוּס הבטן, במורסה של אבעבועות ובקשקשות של חולי שָנית. היתה לו האידיאה הנכונה אבל עדיין לא עמדה לרשוּתו הטכניקה הדרושה ועל כן היו חיפּוּשיו לחינם; שכּן אין די באידיאה, באין בצידה אמצעים טכניים ורק ע”י צירוּף של שני אלה ניתן להתקדם.

בדור אחד מאוחר יותר גילה תלמידו של הנלה, רוברט קוך, (1910־1843) את שיטות הצביעה אשר על ידיהן אפשר להבחין בין חיידק לחיידק. משפחת קוך היתה כה עניה שהוחלט בחוג המשפחה, כי על רוברט הצעיר ללמוד את מקצוע הסנדלרות. כאשר מצבה הכלכלי של המשפחה הוּטב נשלח קוֹך לאוּניברסיטה בגְטינגֶן, זו “האוּניברסיטה הגדולה בעיר קטנה” כפי שכּינוּה אז. שם יצק מים על־ידי הנלה. אחר גמרו את חוק הלימוּדים באוניברסיטה, נאלץ קוך לשמש כרופא כללי בעיירה רַכויל. אחרי שרותו במלחמת פּרוסיה־צרפת חזר שוב לרפואה כללית בעיר וולשטיין בפרובינציה הפולנית־גרמנית בפוזן. קוך הביא אתו לעיירה זו את המיקרוסקפּ שלו ולא חדל מלהמשיך בחקירות. אחרי אי־התגלוּת במשך 10 שנים היה קוך הראשון שהראה את מהלך־החיים וההתרבוּת של החיידקים. בקטריולוגיה טרם היתה אז ענף מיוחד ברפואה אלא נספח לבוטניקה, אשר משם מוצאָה. בימים ההם חי בברסלאו הבוטניקן הגדול פרדיננד כהן, שאליו כתב קוֹך בשנת 1876 בעונה יתרה, שהוּא גילה את התפּתחוּת החיידק של הגחלת ולפני תתו את תוצאות חקירה זו לפרסום הוא כותב לפרדיננד כהן כי הוא “רוצה להתיעץ אתך – הער פרופסור – האוטוריטה הכי גדולה בבקטריות – ולשמוע את חוות־דעתך”. תחילה התייחס כהן בספקנות לתגלית הזאת, כי כל יום היה מקבל מחוקרים שונים “תגליות” אבל אחר כך תמך ברוב התלהבות בחוקר הצעיר הזה. הוא הזמין את החוקרים מהימים ההם להיות נוכחים בהדגמת השיטות החדישות של קוך. ביניהם יש להזכיר שמות חוקרים מפוּרסמים מהימים ההם את ויגרט, טראובה, אורבך, ליכטהים ובראש וראשנה את כהנהיים, הפּתוֹלוֹג הגדול ביותר באירופּה בתקוּפה ההיא. כנהיים זה גילה בין השאר את הנדידה של הכדוּרים הלבנים בדם אל מקום הדלקת והפיכתם למוּגלה במלחמתם בחיידקים. – להפתעתו הרבה של פרדיננד כהן בה כהנהיים עצמו להסתכל בתגלית של קוך. ובחזרו הביתה אמר כהנהיים לעוזריו: “עזבוּ את הכל ולכוּ מיד לקוך. הוא המציא תגלית נפלאה וההפתעה היא בזאת, שקוך זה לא היו לו כל קשרים עם אנשי המדע ועבד רק עפ”י איניציאטיבה עצמית שלו ועשה את מלאכתו עד גמירא. הכל נעשה ואין מה להוסיף. אני חושב תגלית זו להכי חשוּבה בבקטריולוגיה ומאמין אני שקוֹך זה יבייש אותנוּ ויפתיענוּ בתגליות נוספות“. זו אחרי זו באוּ תגליותיו של קוך, איך להבחין את הבקטריות, איך לשמר אותן וגם איך לצלם אותן ועוד עתיד גדול לפניו. כהן וכהנהיים השתדלוּ להביא את קוך לברסלאו – מרכז רפוּאי חשוּב בימים ההם – בתור רופא מחוזי. אבל משכוּרתוֹ הדלה לא הספיקה כדי לקיים את משפּחתו והיה נאלץ אחרי 3 חדשים לחזור לוולשטיין, עד שבשנת 1880 סידרו לו משרה בברלין. כאשר רואים את האפשרוּיות הבלתי מוגבלות כמעט לחקירה במעבדות הגדולות בכרכי אירופּה, ובעיקר בארצות הברית, ומשווים אותן להתלבּטוּיוֹת הקשות של גאון כמו קוך עד שהשיג איזו אפשרות מינימלית לעבודת חקירה יסודית מסודרת – מתמלאים הוקרה לאותם האָרליכים, הקוֹכים, והפסטרים ועוד, אשר ידעו להתגבר על כל הקשיים המרובים ולתת לאנושות מה שנתנו. קוך סייר באסיה, אפריקה ואמריקה וחזר לברלין, שם המשיך את חקירותיו ושיכלל את שיטות התרבוּיות של החידקים ע”י התאמת קרקע־מזון מתאים לכל חיידק במַבחנות, הוא גם שיכלל את שיטות הצביעה. וביום 24 למארס 1882 – יום היסטורי חשוּב – הפתיע את האגוּדה הפיסיולוגית בברלין בהודיעו על גילוּי **חיידק השחפת. **

היפוקרטס כותב ביאוּש מר על השחפת: “רבים, ולמעשה רובם של החולים, מתים ומאלה הכפוּתים למיטה אינני מכיר אחד שנשאר בחיים”. ועוד בסוף המאה ה־18הצהיר Rush. מפילדלפיה, ששחפת אינה מדבקת וריפא את החולים ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספּית – עד שבא קוֹך וגילה ע”י תגליתו אפקים חדשים לחקירת מחלה קשה זו.

קוך לא הסתפק בתגליותיו אשר הוציאו לו מוניטין; ב־1883 נסע למצרים והודו, ומשם חזר לברלין וב־1884 הפתיע את עולם הרפוּאה בתגלית חדשה – הפעם גילה את חיידק החלירע. הוא גם הצליח למצוא את החיידק במי השתיה, במזון ובבגדים. – אחרי חיפוּשים והתאמצוּיות וטעוּיות של חוקרים שונים במשך מאות בשנים באה התקוּפה אשר בה בשל הפרי ונפל מהעץ “כּבכּוּרה בטרם קיץ”. מכל קצווֹת העולם באוּ החוקרים לברלין ללמוד את שיטות העבודה של קוך. בתוכם יש להזכיר את קיטזטו היפאני Baron Shibasaburo Kitasuto – (1931־1952), – אשר למד מקוֹך את הטכניקה ובעזרתה גילה את חיידקי הצפדיניה (טטנוס) ודבר. קוֹך הדגיש בשנת 1891 את הגורם הרב של מים מזוהמים בהתהווּת אֶפּידמיוֹת וכי ע“י סינוּן המים במסַננת מיוחדת אפשר למנוע מגיפות. הממשלה האנגלית פנתה לקוך ושלחה אותו לאפריקה הדרומית ללמוד בעית דבר־הבהמות. כן עסק קוך במלריה טרופית, קדחת־שחור־השתן ודבר, בהודוּ המזרחית. בשנת 1902 נשלח ע”י ממשלת גרמניה לאפריקה המזרחית לשם חקירות חשוּבות של מחלות טרופיות שונות. הוא גם קבע שיטות הטיפול במניעת טיפוס הבטן. בשנת 1905 קיבל את פרס נובל. יצא בראש המשלחת לאפריקה המזרחית והמרכזית לחקור את מחלת השינה. בשנת 1905 ביקר ביפאן, שם נפגש עם תלמידו קיטזטו – (“קוך היפאני” כפי שקראוּהוּ אז), ונתקבל בהתלהבות רבה. היפאנים הדפיסוּ לכבודו גלוּיה עליה מצוּיירים כל החיידקים שנתגלו ע"י קוך.

המַחצית השניה של המאה ה־18 עמדה בסימן הבּקטריוֹלוֹגיה. בתקוּפת הפריחה של “אינטרנציונל החוקרים” נולד חוקר אחד – לא רופא – לואי פסטר (1895־1822) בנו של בוּרסקאי בעיירה קטנה בצרפת, אשר בילדוּתו לא הראה כל סימנים של כשרון מיוּחד. בשנתו התשיעית היתה לו חויה עמוּקה אשר השפיעה לא מעט על התפּתחוּתו. זאב שוֹטה רץ דרך כל העיר ונשך בהמות ואדם ורבים מהם מתוּ. על יד הבורסקי של אביו עמדה נפּחיה לשם הביאוּ את הנשוּכים והילד הקטן הסתכל איך מרפּאים את הכלבת ע"י צריבה בברזל לוֹהט. במשך אַלפיים שנה ריפּאוּ את הנשוּכים האוּמללים לא במרפּאה, כי אם בנפּחיה.

הכימאי המפוּרסם ליביג Justus Von Liebig (1873־1803) עדיין הכחיש את תפקידם של חידקים ברקבון. פסטר, אשר נולד רק 19 שנים אחרי ליביג, עשה שימוּש מלא במיקרוסקופּ לגילוּי וטיפּוּל במחלות אחדות.

בנוֹ של הבּורסקאי התחיל בצמח – מחלות הגפן – והציל ענף כלכלי חשוּב בצרפת. אחרי מחלת־הגפן בא התור למחלת־הבירה ואם כיום ידוּעה שיטת הפיסטוּר – מקוֹרה בבית־מיבשל־השכר. אם כי פסטר לָקה בשיתוּק והיה קרוב למוּת המשיך אחרי הבראתו לרוּץ דרך המעבדות זרוע ורגל משוּתקות כדי ללמוד באופן שיטתי את ה“עולם הקטן” – את סוד המחלות המדבקות. נחוּץ היה לו “שטח מחיה” במעבּדוֹת אוּניברסיטאיות. הוּא נתקבל לאקדמיה של הרפוּאה רק ברוב של קול אחד (יהוּדי ולא רופא!). סֵבל רב סָבל פסטר מהבזיונות והתנגדוּת מצד המלוּמדים באקדמיה. הרופאים בוודאי התנגדו לחילוני זה – לא רופא. כאשר פסטר הדגים עוּבדות חשוּבות מתגליוֹתיו שאלוּהוּ הם: "אדוני, איפה ה־M.D (Medicine Doctor, כלומר: הדיפּלוֹמה) שלך? כמה וכמה מלוּמדים בצרפת זו, אשר אחרי זמן לא רב התעסקוּ במאורע דרייפוס, זכרוֹנם נשאר בהיסטוריה רק תודות לכך שלעגו למלוּמד גדול זה. בעוד אשר מתנגדיו של פסטר מכחישים את שייכותם והשפּעתם של החיידקים על מחלות מדבּקוֹת, עשה הבּצילוס של הגחלת (Anthrax) שמוֹת בעדר הבּקר בצרפת. מספּרים, שרוֹעה אחד נרדם בשדה ובקוּמוֹ והנה המוות התפּשט על כל העדר ואחרי שנשרט מעגל או פרה, מת הרוֹעה יחד עם העדר.

פסטר – הרועה הנאמן – גילה וַקצינה נגד מחלה קשה זו. והנה הסיפּוּר הדרמטי מחיי פסטר: כדי לנסות את האמצעי הפּרוֹפילקטי שלו הציע פסטר את הנסיון דלקמן: ל־50 כבשׂים הוזרקה מנה גדולה, העשוּיה להמית חיידקי גחלת – 25 מהם חוּסנוּ תחילה עפ"י שיטת פסטר ו־25 לא חוסנו. פסטר אמר בבטחון מלא: המחוּסנים ישארוּ בחיים, הבלתי־מחוּסנים ימוּתו. מתנגדיו חיכוּ בכליון עינים לכשלון הנסיון הזה – לוּ במקרה קרה דבר כזה, מי יודע לכמה עשרות או מאות בשנים היתה נדחית שיטת החיסוּן האַקטיבי כנגד מחלות שונות. גם אחרי תגליתו של ג’אנר עם הרכבת האבעבוּעוֹת! – והנה כמה מהכבשׂים המחוּסנים חָלוּ בהם ואחד מהם אף הראה סימנים של שיתוּק. משעה לשעה גדלה המתיחוּת. בלילה סיפּרוּ לפסטר שכבשׂ אחד מהמחוּסנים עומד למוּת… למחרת התאַספוּ כל הוטרינרים בחצר הכבשים כדי לראות את התוצאות. למזלו של פסטר – ושל העולם כוּלו – נשארוּ בחיים כל הכבשׂים המחוּסנים ואילוּ כל הבלתי־מחוּסנים שכבוּ פּגרים.

בא התור של הכּלבת – זו המחלה הנוראה בגילוּייה האכזריים, שהחולה אינו יכול לבלוע והפּחד של החולה מפּני הבליעה הוּא כה גדול שאם החולה רואה מרחוק מים תופסת אותו עוית בית־הבליעה תוך כדי סַכּנת־חנק (מכאן שם המחלה גם Hydrophobia, אֵימַת־המים). פסטר עשה נסיונות על חיות ואחרי ההצלחה של נסיונותיו בא הזמן לנסות על בני אדם. והנה באה במרוּצה אֵם עם ילד בן 9 – יוסף מיסטר – אשר נוּשך ע“י כלב שוטה ב־14 מקומות בגוּפו. פסטר שזכר עוד את חווייתוֹ בנפּחיה בהיותו גם הוא בן 9 החליט לעשות את הנסיון על ילד זה אשר כמעט נחרץ גורלו למות. לפי שיטת פסטר מַזריקים לנשוּך תמיסה ממוח של חיה שוֹטה, אשר הוירוס שלו נחלש עפ”י שיטות שונות ואח"כ מַגדילים את המנה מדי יום ביומו עד כדי כך שלבסוף מַגיעים לידי מנה כזאת העלוּלה להמית כל בן־אדם אשר לא עבר מקודם את כל תהליך החיסוּן האטי מדי יום ביומו. כאשר הגיע פסטר אצל יוסף מיסטר לידי מנה כה גדולה, תקף אותו הפּחד פּן ייכּשל הנסיון. מספרים שבאחד מלילות הנדוּדים של פסטר הוּא עזב עם בתו את המַעבּדה בהשאירו את המשך הטיפּוּל בידי עוזריו – יוסף מיסטר נשאר בחיים ואחרי התבגרותו היה בין הראשונים שנדב להקמת “מכוֹן פסטר” הראשון בפאריס.

מקרה אחד עדיין אינו מוכיח הרבה. והנה סמוּך למאורע הנ“ל רעוּ שישה ילדים צעירים עדר וכלב שוטה התנפּל על הכבשׂים. כל הילדים ברחוּ חוץ מאחד שהעֵז להילחם עם הכלב כדי להציל את העדר וגם הוּא נוּשך קשה. הילד הזה הוּבא לפסטר רק ביום הששי אחרי הנשיכה וגם הוּא ניצל ממוות ע”י שיטת פסטר. המלוּמד הגדול נשאר עוד זמן בקשרי מכתבים עם שני החולים הראשונים שלו. ומה מלבּב מכתב אחד של פסטר לחולה השני: “כתב ידך שופּר, כותב פ. – אבל האִיוּת שלך אינו טוב עדיין. יוסף מיסטר כותב גם הוא אבל מכתביו משוּפּרים יותר משלך. אבקשך, איפוא, אַל תבזבז את זמנך ולמד בשקידה”. – היוּ גם כשלונות, שמסיבות שונות אי אפשר היה להציל את הנשוּך ומתנגדיו ניצלוּ את המקרים האלה והמשיכוּ בהתקפותיהם על שיטת פסטר. אבל השיטה הזאת נתפּשטה בכל העולם. 19 אכרים רוְסיים שנושכוּ ע"י זאב שוֹטה עשוּ את דרכם לפאריס ועל שפתותיהם המלה הצרפתית היחידה: פסטר. הכל חשבוּ שזוהי דרכם האחרונה עלי אדמות… 16 מהם חזרוּ בריאים למולדתם והצאר הרוּסי שלח לפסטר דקוֹרציה עם יהלומים. גם מניוּ־יורק נשלחוּ 4 ילדים נשוּכים לפסטר וחזרוּ בריאים.

עתה מצוּי בכל ארץ ובכל עיר גדולה מכוֹן פסטר. ייזכר לברכה ד“ר בעהם ז”ל אשר בימי המלחמה הראשונה הקים בירוּשלים את “מכוֹן הפסטר”.

אנו רואים, איפוֹא, מה רבּוּ התלבּטויוֹת החוֹקרים בעמים וארצות שונים ומה גדולים היוּ הקשיים – גם אחרי שהצליח מישהוּ להגיע לידי תוצאות רצויות, – לשכנע את הקהל הרחב ואת הרופאים בני זמנם בתועלת שבנסיונותיהם ומה רבה ההתקדמוּת בשטח המלחמה במחלות מדבּקוֹת. ואם כיום הגענוּ לאורך חיים ממוּצע של ששים וכמה שנים, הרי זה תודות למלחמה בתמותת־התינוקות ובמחלות מדבּקות. אחרי הקשיים בתזוּנה וסכנת הטוקסיקוזיס של הילד בשנת חייו הראשונה, באות ארבע הסכּנות: השָנית, השעלת, החצבת והאַסכּרה (וזה מלבד החזרת, אבעבוּעות, טטנוס וכו'). מאוּחר יותר בחיי הילד צפוּיות הסכּנות של דלקת הריאות, שחפת – אשר לפני היתה טבועה בחותם המוות – השפּעת וכו‘: אחרי זה מחלות הטיפוּס, הדיזנטריה וכו’.

מרוב המחלות נטל עוּקצן ואפילוּ בתקוּפות מלחמה אין המגיפות ממלאות תפקיד רציני בתמוּתת הצבא והאוכלוסיה האזרחית.

ועדיין אנוּ נמצאים בעיצוּמה של ההתקדמוּת, וּמַדע־הרפוּאה צוֹעד קדימה בצעדי־ענק.

“אמרו עליו על מלאך המות שכּוּלו מלא עינים. בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלוּפה בידו וטיפה של מרה תלוּיה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פּיו – ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פּניו מוריקות”.

(עבודה זרה, כ')

“שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו – – – וקול נשמה שיוצאת מן הגוּף…”

(יומא כ')

והאדם הפּרימיטיבי עמד נדהם לפני חידת המוות. האגדה מספרת “והיאך הרגו (קין את הבל)? נטל אבן ועשה בו פּציעות פּציעות, חַבּורוֹת חבּוּרוֹת, בידיו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצואר”. איש־הטבע ראה אל נכון במחלה איזו תופעה בלתי־טבעית; המלחמה במחלה מוּבנה היה לגבי דידיה מלחמה בדבר שהוּא מחוּץ לגדר הטבע – שד, דימוֹן, מַזיק. את ה“מַזיק” הזה, שהשתכּן בגוּפו של אדם, אין לתת לו להשתרש ולהרפּוֹת ממנוּ. על כן מן הצורך להקים רעש, לרקוד, לעשות כנגדו העוָיוֹת משוּנות, ללבוש מסיכה, להכות, לגרשו ע“י עשן, ע”י קמיעוֹת ותפילוֹת. ואם בכל זאת אינו יוצא משם, צריכים למשוך אותו לתוך כבשׂ או חיה אחרת. לפעמים צריך להתנהג אתו בטוב, לפייסו ולהקריב לו קרבנות. ואם כל אלה לא הצליחוּ, האָשם הוּא בחולה עצמו, כמוּבן… “הרופא”־הקוֹסם לא איבד את הפּרסטיז’ה שלו; אדרבה, הוּא רכש לו נסיון יותר.

המכשף – כרופא

סיבת המחלות – נקמת אלהים; דימוֹנים שולטים באדם; הם מרובים מן העלים שעל עצי היער. רב הפּחד מפני האויב הבלתי־נראה הגרוע מנחש ותנין, שאותם רואים, לפחות, בעין בלתי־מזוּינת ולפעמים אפשר להימלט מפּניהם, שעה שמפּני השדים והרוּחות אין מנוס, כי הם בכל – באוכל, במתים, באויר. אפשר לחפּש גהה וּמזוֹר רק אצל המכשף, השולט בשדים הללוּ ויכול להם. ה“רופאים” הראשונים בהיסטוריה של האנוֹשוּת היוּ המכשפים, אנשי המסתורין – כזה היה איש־הרפוּאה הקדמון. היה צריך להצטיין באיזה דבר מיוּחד כלפּי האחרים – בכוח, בתבוּנה, או להיפך: מכוֹער ביותר, נכה, חוֹלה־נכפה, או מי שהכישוֹ נחש ונשאר בחיים, מי שראוּהוּ בחלום וכד'. לאלה היו תלמידים אשר למדוּ בשקידה ובחריצוּת התנהגוּת על יד מיטת־החולה, מנהגי פּוּלחן, וכל מיני ערמה. היה עליו גם לדעת השפּעת העשׂבים למיניהם. מאליו מוּבן, כי “רופא” כזה לא יכול היה להיות כאחד האדם, אלא שונה מאחרים: בהתנהגוּתוֹ, בלבוּשוֹ, להיות נסתר – מסתורי. כדי להגדיל א ערכוֹ צבע את גוּפוֹ בצבע אדום. (גם בתקוּפות מאוּחרות יותר כשהתרבּוּת כבר התקדמה בהרבה, לבש הרופא מעיל אדום) לפעמים גם היה מוּחזק איש־אלהים, נביא, כוהן וחכם (חַכּים בערבית – רופא).

במרוּצת מאות בשנים עבר מרכז הרפוּאה מארץ לארץ, וכל עם הטבּיע את חותמו על התפּתחוּתה: מצרים, יוון, ספרד בתקוּפה הערבית, אנגליה, איטליה הוֹלנד, אוֹסטריה, צרפת וגרמניה, ארצות־הברית של אמריקה.

מצרים היתה מרכז רפוּאי של התקוּפה העתיקה. ירמיהו הנביא, בעשותו את מצרים ללעג, אומר עליה: “עלי גלעד וקחי צרי בתוּלת בת־מצרים. לשוא הרבית רפוּאות, תעלה אין לך”. (ירמיהו, מ“ו, י”א) כלומר: מצרים זו, המצטיינת ברפוּאה, אין בכוחה לעזור לעצמה.

הוֹמרוּס מדבּר על מצרים כ“ארץ אשר כל איש בה רופא, מאוּמן יותר מכוּלם”.

הרודוט מתאר את מצרים כארץ המוּמחים (ספּציאליסטים): “הרפוּאה מסודרת אצלם על עקרון הספּציאַליזציה. כל רופא מרפּא מחלה מסוּימת ולא עוד. ככה שורצת הארץ מרופאים. אחדים מרפּאים מחלות־עינים, אחדים את הראש, אחרים את השינַיִם, אחרים את המעיים”.

היוונים

הרודוט (מאה ה’–ו' לפני הספירה) מתאונן, שהקהל אינו פּוֹנה לרופאים אלא להדיוטים: “בלי לשאול בעצת הרופאים הם נושאים את החולה אל השוּק ואלה אשר חָלוּ פּעם במחלה דומה, או שראוּ אחרים במצב דומה, מתקרבים לחולה ומייעצים לו עצות שונות בענין מחלתו, הם מספּרים לו באילו אמצעים הם עצמם השתמשוּ ונרפּאוּ. אף אחד אינו עובר על יד החולה בלי לדבר ולשאול מה היא מחלתו”.

היפוקרטס (370־460 לפה"ס) נחשב בצדק כאבי הרפוּאה. תקוּפתו ביוון היתה תקוּפת הפּריחה במקצועות ואמנוּיות אחרים. זו היתה התקופה הקלַסית של היוונים. נזכיר את פינדר, פידיאס, אֶסכילוס, סופוקלס, אבריפידס, ארסיטופנס, סוקרטס, אפלטוֹן, הרודוט, דמוקריטס, אמפידוֹקלס לעומת כל שיטות הדימוֹנים היה איש־אשכולות זה – היפוקרטס – מורה־דרך לכל התקוּפות הבאות; הוּא אשר הורה לדעת, כי לא דימון שוכן בגוּפו של החולה, אשר יש לגרשו בכל מיני אחיזת־עינים, אלא המחלה הוא הופעה מן הטבע וכוחות הגוּף עצמם הם הנלחמים בה. אין לטלטל אל הדימוֹן ולהפחידו בכל מיני אמצעים חריפים, אלא מן הראוּי להשכיב את החולה במיטתו, וסביבו ישׂרוֹר שקט. אין להשתמש בתרוּפות חריפות מדי, לרבות בהקזת דמו, אלא רק במידת־הצורך. במקרה של עצירוּת, צריך להשתמש רק בחוקן ובפתיליות. מתוך אמוּנה בכוחות המעודדים של הטבע, היה נוהג להמתין על יד מיטת החולה ולהתבונן במהלך־המחלה. הוּא גם התנגד לריבּוי התרוּפות והיה מלמד לרפא באמצעים חדשים, כגון: דיאֶטה, אויר צח, שינוּי האַקלים, ריפּוּי פיסיקאלי. “הטבע מרפא. הרופא הוּא רק עוזרו של הטבע” כתב הגאון הרפוּאי הזה – Vis mediatirix naturae (הכוח המרפא של הטבע). הוא למד לדעת את דלקת־הריאוֹת, דלקת קרוּם־הריאה, שחפת ומַלריה לכל צוּרותיה. בספרו על מחלת הנכפה (אֶפילפּסיה) – שהיתה מקוּבלת כמחלה “קדושה” – הוא כותב: “לפי דעתי, אין שוּם מחלה שהיא יותר אלוהית, יותר “קדושה” מאיזו מחלה אחרת; לכל מחלה סיבה טבעית והמחשבה על הקדושה שבמחלה זו באה רק מחמת חוסר־הנסיון של האנשים והאופי המיוּחד של מחלה זו”. באימרה זו גירש היפוקרטס את האלילים מהרפוּאה (אם כי עוד במשך מאות ואלפים שנים לא הספּיק רופא גדול זה לגרש אותם כליל ממחשבותיהם של הדיוטות!)

ואכן, חולל מַהפכה ברפוּאה ועשה אותה למקצוע מדעי, והרים את מדע הרפוּאה לרמתן של הפילוסופיה, הסַפרוּת והאמנוּת בתקוּפתו. הוּא שהיה גם המייסד של המוּסר והאֶתיקה הרפוּאיים. מספרו על “הרופא” הוא כותב: “כבודו של הרופא דורש שייראה בריא וחזק, כי הקהל חושב, שאיש שאינו בריא אין באפשרוּתו להבריא אחרים. (תוֹאֵם את הפיסקא במדרש ויקרא רבה, ה': “עלוּבה מדינתא דאסיה פודגריס ודאקטוטא בחדא עינא”. – (עלובה המדינה שרופאה חולה־רגלים ורופא־עינים שלה בעל עין אחת). הוּא צריך להיות נקי, מלוּבּש יפה וצפּרניו עשוּיות במשחה בעלת ריח נעים. עליו להיות שקט, איש מוּסרי ובעל אורח חיים נוֹרמַלי. – זה יגדיל את שמו הטוב. עליו להיות אציל, רציני, עדין ואדיב לבריות. ביחסי־ציבוּר עליו להיות הגוּן, ביחסים האינטימיים בין הרופא והחולה עליו להיות עצוּר. החולים מוסרים עצמם בידי הרופא ביניהם נשים, עלמות ועליו לשלוט ברוּחו”. בשאלת התשלום הוּא מייעץ לרופא “לא להתחיל בויכוּח על התשלוּם בעד הטיפוּל. נכון יותר לתבוע את המגיע לו מאת החולה אחרי החלמתו, מאשר להוציא כסף בחזקה מחולה הנמצא בפתח המוות”. ועוד הוא אומר: “בשם אלהים, מי יתנהג באכזריוּת ולא יבדוק קודם כל את החולה, כדי לתת הוראות לרפויו ולהבראתו”? “לפעמים אתה צריך להגיש את עזרתך חינם אין כסף”. “ואם יש לך הזדמנוּת לעזור לזר – עזור לו ככל האפשר”. “במקום שיש אהבת האדם, שם אהבת המקצוע”; כמה חולים מַבריאים על אף מצבם הקשה מקורת רוּחם על טוּב־לבו של הרופא".

מפוּרסמת השבוּעה של היפוקרטס – אשר הרופא צריך היה להישבע עם קבלת הדיפּלוֹמה. “בטוֹהר וקדוּשה אעבור את חיי ואעסוק במקצועי”; “בכל בית שאֶכּנס, אֶפעל לטובת החולה ואֶתאַפּק מכל פּעולה מזיקה וּמכל שחיתוּת”.

דברים נכוֹחים אלה מפּי אַב־הרפוּאה, לא כל הרופאים בכל התקוּפות נשמעו להם. במאה ה־18 התנהג הכירוּרג Rush, בניגוּד להשקפותיו היפוקרטס והשתמש בשיטות־ריפּוּי אכזריות – הקזות־דם ומנות גדולות של רעלים, והוּא כותב “אי אפשר לתאר את האסון אשר היפוקרטס גרם על ידי השקפתו. מיליוני אנשים איבדוּ את חייהם במשך דורות וארצות רבות”. בהזדמנוּת זו נזכיר לדראון עולם את השיטות, שבהן השתמשוּ הרופאים הנאצים בזמננוּ אנוּ בקרבנות מחנות הריכוּז…

מהתקוּפה הערבית בפרקים הקודמים כבר הזכרנוּ כמה רופאים בעלי־שם. נשוּב ונזכיר את הרופא ראזי וכן את **סינן אבן־תביט **(Sinan ibn Thabit) שמלבד פּירסוּמו כרופא, היה מתימתיקן, אסטרוֹנוֹם ודיפּלוֹמַט; נתפּרסם על ידי התעניינוּתוֹ בפוֹשעים ואסירים חולים והצטיין באדמיניסטרציה של בתי־חולים (על אבן תביט בתורת בוחן ראשון בהיסטוֹריה, ר' להלן). הרפוּאה הערבית הצטיינה בסידורי בתי־חולים ועוד בשנת 707 לספה“נ הקים הכּליף וַליד (Welid) בי”ח לעיוורים ולחולי־צרעת. כן היוּ קיימים אז בתי־חולים: בבגדד, דמשק, אלכסנדריה, קאהיר, קורדובה, אנטיוֹכיה, ירוּשלים, מכּה, מדינה, מוֹסוּל, המֵר, חַלבּ, אַלג’יר ועוד. מעניינת השיטה שלפיה בחרוּ את המקום המתאים ביותר בשביל בי“ח: ראזי פּיזר נתחי־בשר בחלקים שונים בעיר, והמקום שבו החל רקבון הבשר במאוּחר יותר, נחשב למקום המתאים ביותר להקמת ביה”ח.

וכך נהג ראזי להדריך בבי“ח: סביבו נמצאוּ תלמידיו, לאלה היוּ תלמידים שלהם ולאלה שוּב תלמידים שלהם (בשפה המוֹדרנית אנוּ קוראים להם מנהל־המחלקה, רופאים ראשים, אסיסטנטים, רופאי־בית). כאשר הוּבא חולה למחלקה נבדק תחילה ע”י אחד מרופאי הבית ואלה מסרוּ לאסיסטנטים מה שמצאוּ אצלו. וכאשר לא עלה בידם לקבוע את האבחנה, הוּבא החולה לרופאים הראשיים – עד לראזי עצמו.

הארון אל ראשיד כונן על יד כל מסגד מדרשה ובית־חולים. הוא גם יסד בית־חולים לחולי־רוּח. הרגש ההוּמַני של המושל הזה לא הפריע אותו מלצווֹת על הרופא היהוּדי שמח, להרעיל יריב שלו…

בנימין מטודילה במַסעוֹתיו במאה ה־12, מנה 60 בתי"ח בבגדד הוּא כותב: “כל הציוּד בא מהמחסנים של המלך וכל חולה שדרש עזרה קיבל אותה על חשבון המלך עד שנרפּא”.

נורדין, אחד המושלים הערבים הכי־מכוּבדים, החזיק בית־חולים גדול מצוּיד במיטב הציוּד על חשבונו וכאשר חולה עשיר אמר: “אני עשיר למַדי כדי לשלם”, נענה: “אף משפּחת השולטן סַלַדין מקבלת פּה את הרפואה בלי תשלוּם”.

פּעם עבר פּרסי אחד, עולה רגל למכּה את דמשק, עייף ויגע ורעב מהדרך וראה בביקוּרוֹ בבית החולים את הדיאֵטה של החולים וכן כל הנוחיות. הוּא עשה את עצמו חולה וקיבל בשר עוף, עוּגות ושרבת (מין גלידה מימית) וכל מיני פּירות. אבל אחרי יוֹמַיים הודיע לו הרופא, שאורח אינו יכול להישאר שם למעלה משלושה ימים והנודד המיסכּן צריך היה לעזוב את ביה"ח.

*

במאה ה־12 עברוּ ענפי מדע שונים מערב לאנגליה. היהוּדים מילאוּ כאן תפקיד חשוּב. אברהם אבן עזרא ופטרוס אלפונזי באוּ שניהם מספרד לאנגליה וביקוּרם עורר שם התענינוּת רבה באסטרוֹנוֹמיה וּמַתימטיקה. אבן עזרא כותב על מסע זה: “אני שהיתי שם כזר, כתבתי ספרים וגיליתי את הסודות של המדע”. את פּעליו של הרמב"ם הזכרנוּ בפרקים הקודמים. בהתחלת המאה השלוש־עשרה תוּרגמוּ כמה ספרים של הרמב“ם ללטינית; מאוּחר יותר תירגם בלַזיוס בברצלוֹנה, בשביל האפיפיור קלמנט החמישי, את החיבוּר של הרמב”ם על הרעלים.

בדרך כלל גדול היה תפקידם של הרופאים היהוּדיים כמתרגמים מלשון ללשון וישנה תמוּנה מהמאה השלוש־עשרה המראה תורגמנים יהוּדיים מקבלים מאת מושל מהמזרח ספר רפוּאי בערבית והם מחזירים את הספר בתרגוּמו למלך ממערב.

בתקוּפת הרנסנס חזרוּ וגילוּ את המקורות שנשכחוּ בתקופת ימי־הבינַיִם. אמנם, גילוּי זה בא, בצנורות וגלגוּלים שונים וע"י תרגוּמים מרוּבים משפה לשפה. את אריסטוֹ, למשל, למדוּ מתרגוּם לַטיני שתוּרגם מעברית מפּירוּשים בערבית של תרגוּם עברי מתרגוּם מיוונית.

בשנת 1443 גילה סרצנה¹ את כתבי צלזוס בכנסיה במילנו – (סרצנה זה נהיה אחרי 10 שנים אפיפיור מלוּמד, אשר יסד את הספריה של הותיקן.) באמצעוּת כתב־יד זה קיבלה התקוּפה ההיא תמצית מהתורה של היפוקרטס. כתבי צלזוס היוּ בין הספרים הקלַסיים של הרפוּאה שנדפּסוּ אז, ושוּב התחילוּ להשתמש בטרמינולוגיה של צלזוס. בתקופה זו מרדוּ באבן סינה והשתחררוּ מהשקפוֹת הרופאים הערביים ומשגיאותיהם והשקפותיהם. אף כי עוד במאה החמש־עשרה שלטה באוּניברסיטה הותיקה של טידינגן הרפוּאה הערבית; אך במאה ה־16 החיוּ לאט לאט את הרפוּאה היוונית וחזרוּ לתורת היפוקרטס.

ליאונרדו דה וינצי. ב־1952 מלאו 500 שנה להוּלדתו של ליאונרדו (15 באפּריל 1519־1452). ילד בלתי־ליגלי זה, יפה־תואר, מוּסיקאי, אמן מפוּרסם, מהנדס מוּכשר מאד וּבּיוֹלוֹג מצוּין, מתמטיקאי ופיסיקאי – נחשב גם לאביה של האַנטוֹמיה המוֹדרנית. היה איטר יד ימינו – וכנראה לא ציר אף פעם בידו הימנית – זה נכיר מכמה ציוּרים שלו שהקוים יורדים משמאל לימין תחת אשר מימין לשמאל. הוּא רגיל היה לכתוב “כתב־ראי” (Spiegefschrit). קיימת סברא, שאירעה לו תאוּנה וזה נרמז גם בפסוּק של: “תודה לאל, שניצלתי מידי רוצחים ויצאתי רק בנקע של היד”. ליאונרדו הלך לשוּק וקנה כלוּבים עם צפּרים, שיחרר את הצפּרים ותוך כדי מעופן אל־על למד עקרון כינוּן המטוס… עבודותיו של גאון מגוּון זה על תנועת־המים (הידרויליקה) ועל ביוּב, הם מקוֹריים כמו תצפּיותיו על מקורות המַחצבים.

החיוּך על שפתותי מונה ליזה הנעימה (“גיוקונדה”), “הסעוּדה האחרונה” ותמוּנות אמנוּתיות רבות אחרות מפוּרסמות למדי. 120 הספרים אשר ליאונרדו השאיר מעידים על פּוֹריותוֹ הרבה.

נזכיר רופא יהוּדי של אותה תקוּפה, גם הוּא ממוצא איטלקי אברהם בן דוד משער אריה (“פורטה־ליאוני”) שנולד במאנטובה (1612־1542) הוּא נחשב ע“י בני־דוֹרוֹ כּ”אַבּיר הרופאים". והיה טרוּד הרבה – לפי עדות עצמו – “ברפוּאת אחינוּ היהוּדים והשׂרים בעיר הזאת ואֵלי־הארץ חוצה לה”. גם ניתנה לו הרשוּת מאת האפיפיור גריגוריוס ה־14 לרפּא חולים נוצרים. הוא חיבר כמה ספרים ברפוּאה: “עצות לרופאים”, “מהתרוּפות הנבחרות”, התעניין באבנים טובות וסגוּלותיהן הרפוּאיות וּמלָחים שונים, לימד את הכנת מלחי זהב וכסף ושימוּשם ברפוּאה. אף עסק בענינים² מדיניים וצבאיים; הסביר את יסודות הטקטיקה הצבאית, עיקריי הנשק החם והכנת אבק שריפה.

*

בתחילת המאה השמונה־עשרה דרך בשמי הוֹלנד כוכב רפוּאי – הרמן ברהבה (ֹHerman Boerhave) (1738־1668), שעדיין תמך יתדותיו על היפוקרטס ונקרא “היפוקרטס ההולנדי”; חיבר כמה ספרים ובסוף שנותיו היה הרופא המפוּרסם בכל העולם בתקוּפה ההיא וע“י כך היתה האוּניברסיטה של לידן (Leyden) המנהיגה בעולם הרפוּאה. נולד לכהן דתי, התחיל בלימוּד התיאוֹלוֹגיה, כמנהג אבותיו. והנה קרה אינצידנט מעניין אשר הינחה אותו ללימוּדים חילוֹניים. פּעם השתתף בשיוּט בסירה יחד עם סטוּדנטים בני כוהנים אחרים והנה שמע שיחה ביניהם על יהוּדי הולנדי אחר – שפּינוֹזה – אשר בני דתו החרימוּ אותו בגלל אפיקורסוּת ואשר מת בצעירותו ונקבר כמו כלב. וכאשר אחד הסטוּדנטים הפליג בקללות ונזיפות, שאל אותו ברהבה: “האם קראת פּעם את שפינוֹזה?”… בגלל הגנתו על האפיקורס הגדול שפּינוֹזה נמצא ברהבה מצד הכנסיה בלתי מתאים למקצוע התיאוֹלוֹגיה ועבר לרפוּאה. ע”י אֶפיזוֹדה זו זכתה האנוֹשוּת באחד הרופאים הכי־מפוּרסמים והעיר לידן ומדינת הוֹלנד – להיות זמן מה בין הראשונות במדעי הרפוּאי.

ברהבה היה בר־אוּריין וכלל לא חד־צדדי. היה בקיא בספרות הקלסית, ידע לשונות אוֹריינטליוֹת ואירוֹפּיוֹת, היה בקיא במוּסיקה, שירה, פילוסופיה היסטוֹריה, בּוֹטניקה, בכימיה יצר את התיאוֹריה של קירבה (משיכת אלמנטים שונים זה לזה). הוּא שהפיץ את מדידת החום ברפוּאה; בעל אופי טהור ותמים ואישיוּת גדולה בעל לב טוב ונחוֹן בהגיוֹן רב. ספריו היוּ הכי־ פּוֹפּוּלריים בקרב הרופאים במה ה־18. מבין תלמידיו נזכיר את וַן סויטן (Van Swieten) אשר נקרא מהוֹלנד לוינה; למלכה מריה טרזיה לא היוּ ילדים והיתה סכּנה גדולה שכסא השלטון האוסטרי יישאר בלי יורש־עצר. וַן סויטן קרא הצידה את המלך ונתן לו עצות בחיי־מין ומריה טרזיה הרתה וילדה 16 פּעם – וכך הציל את מלכוּת ההבּסבּוּרגים. (אוּלי ע"י עצה זו זכה ון סויטן שרחוב בוינה נקרא על שמו…).

נציין, שתלמיד אחר של בּרהבה עוד הגן על האמוּנה במכשפות ונסים. תלמיד אחר שלו – הלר – נולד בברן שבשוייץ³ והיה ילד־פלא: בן 4 קרא את התנ"ך; כתב סטירה בלטינית עוד טרם מלאו לו עשר שנים; חיבּר ראשי פרקים על דקדוּק השׂפה הכשדית, הכין מלון יווני ועברי.

פעם חשב פּרופיסור קושויץ, מפוּרסם באנטומיה, שהוּא גילה בלוּטת רוק חדשה, בא הלר הצעיר והראה לו שבלוּטה זו – היא וריד. הוּא כתב נוֹבלוֹת וּפוֹאֶמוֹת ויחד עם זה היה פיסיוֹלוֹג גדול. ביחוּד בפיסיוֹלוֹגיה של השריר והעצב. שוּב הוכחה אחת מני רבות, עד כמה הרופאים בכל התקוּפות לא היו חד־צדדיים אלא היוּ בקיאים בכמה מקצועות.

כדי להכיר היטב במבט חודר את מצב הרפוּאה בארצות שונות במאה ה־18 נביא ציטטה ממחבּר אחד, שנוּן־לשון, המתאר את המצב, כמובא להלן:

"הצרפתים מקיזים דם, עושים חקנים, נותנים רפואות משלשלות ועוצרות.

האנגלים נותנים כל מיני מלחים, עשבים ומינרלים, ואם אתה קורא דברי מחבר אחד, אתה יודע כבר את כל השאר.

הוינאים מתפארים באמצעים החדישים שלהם אשר הבנים האחרים של אסקולפ אינם יכולים לאשר את תועלתם.

הגרמנים טוחנים וטוחנים, מנסים את זה ואת זה ובריפוי הם מתנהגים כמו בשטחים אחרים – הם מחקים אחרים ומעריצים את הזרים (הערה: בתקופה ההיא חיקו הגרמנים בכל את הצרפתים והשפה הצרפתית היתה השלטת בחברה הגבוהה בגרמניה), אוספים ועושים תרכובת מכל מה שנעשה בכל העולם.

אמנם ישנם רופאים טובים בצרפת וגם באנגליה ישנם קליניקאים מוכשרים, אם כי לא רבים. חבל שהרופאים הצעירים, ואלה שיש להם פחות מכולם נסיון עצמי ברפואה, כותבים כל כך הרבה ואילו רופאים בעלי נסיון מעדיפים לצבוֹר את השילינגים ואת הדוקטים מאשר לכתוב ספרים. רוב ספרי הלימוד כתובים ע“י רופאים ופרופיסורים אשר רק לעתים רחוקות ראו איזה חולה”.

נזכיר כאן עוד כמה רופאים מהתקוּפה ההיא (המאות ה־18 וה־19).

פריסניץ (1851־1799) החלוּץ בשדה ההידרוֹתרפּיה (ריפּוי במַים) – ענף ריפּוּי אשר התפּתח בצעדי־ענק במאה ה־19.

פריסניץ לא היה רופא אלא איכּר משלזיה. פּעם נקע את פּרק־ידו וריפּא את עצמו במים קרים ותחבושות רטוּבות. מאוּחר יותר עברה עליו עגלה ונשברוּ כמה מצלעותיו. הוּא קרע מעליו את התחבושות אשר הרופאים חבשוּ אותו ושם תחבושות רטוּבות. הוּא לא ידע דבר ברפוּאה ובכל זאת הצליח להקים מוסד להידרוֹתרפּיה שנתפּרסם תוך זמן קצר ומכל הארצות באוּ אליו להתרפּא במים. כאשר הספּיק כבר לצבּוֹר את המיליון הראשון, כעסוּ עליו הרופאים והתחילוּ להילחם ב“רופא הבלתי ליגלי”, אבל הממשלה האוסטרית הגנה עליו ולא עבר זמן רב עד שרופאים רבים באוּ ללמוד אצלו את הטיפּוּּל הרפוּאי במים; מקלחת חמה וקרה, טבילה במים, הסדין הרטוב, אמבטית הרגלים, אמבטיות ישיבה, אמבטיה חמה ועוד.

יעקב הֶנְלֶה, האַנַטוֹם הגדול ביותר במאה ה־19 (1855־1809) היה נכדו של רב שהמיר את דתוֹ. בקשתו להתקבל כמורה בפקוּלטה הרפואית נדחתה על־ידי הממשל הפּרוּסית. הוּא נכלא גם זמן־מה בבית־הסוהר בגלל “פּשעים” שונים מתקופות היותו סטוּדנט – ובדיוּק בשעה שקיבל הזמנה מצד האוּניברסיטה של דורפאט נלקח למאסר, מקום שם שהה כמה שבוּעות, עד שבעזרתו של הומבולד שוּחרר ממאסרו. וגם יותר מאוּחר כאשר שוב נענש בשש שנים מאסר במבצר, היה שוב הומבולד אשר עזר לשחרוּרו. חייו של הנלה היו מלאים דרמטיוּת: הריב שלו עם ה־“Burshenschaft – אגוּדת הסטוּדנטים” – הוּא אשר גרם למאסרו, הדוּ־קרבות שלוֹ, בקיאוּתוֹ במוסיקה, התפרסמו כאנטוֹם הראשון, סירוּבו לקבל הצעה לשמש פרוֹפיסוֹר של אנטוֹמיה בברלין, התנגדוּתוֹ לביסמַרק ועוד – באלה ניכר נכדוֹ של הרב. דארוין הילל מאד את ציוּריו באנטוֹמיה. ידוּעות בעולם הרפואה מחקריו החשוּבים על האֶפיטל – שכבת התאים העליונה של העוֹר וקרוּמי הריר, על אַנטוֹמיית הכּלָיוֹת (ה“לוּלאָה של הנלה” בּכּליה). גם פעל רבות בשטח האֶפידמיולוגי.

מארצות־הברית נזכיר מתקופה זו את בנימין פרנקלין. הוא נולד בבוֹסטוֹן בתחילת המאה השמונה־עשרה, הוּצא מבית־הספר בגיל 10, כדי לעזור לאביו בתור מבשל־סבון ונרות־חלב אבל תוך זמן קצר גדל מהרי כפילוסוף והיה בין הראשונים לייסוד אגוּדת הפילוסופים, אגוּדת הרופאים, ספריה נוֹדדת ובית־חולים. הוּא המציא את המשקפיים הביפוקליים ואת הקטטר. הוּא היה חסיד גדול של אויר צח. ג’ון אַדמס כותב באבטוֹבּיוֹגרפיה שלוֹ, שפעם לָן במלוֹן בחדר אחד ובמיטה אחת עם פרנקלין בלי תנוּר. החלון היה פּתוּח “ובהרגישי את עצמי לא בטוב ותוך פּחד מפּני אויר הלילה הצוֹנן סגרתי את החלון, אבל פרנקלין לא נתן לי לסגרו באמרו שתוך זמן קצר האויר בחדר יהיה יותר גרוּע מבחוּץ. בוא ונפתח את החלון ונשכב במיטה ואסביר לך את התיאוֹריה שלי על “הצטננוּת”. אמרתי שאני יודע את מכתביו לקוּפר (Cooper). בהם הוּא מַסבּיר, שאין אדם עשוּי להיפּגע בנזלת בכניסתו לכנסיה קרה או מקום קר אחר. רצתי למיטה ושמעתי את הסברותיו אבל תוך זמן קצר נרדמתי, אני רק זוכר שהוּא סיפּר, כי האיש מפסיד ע”י נשימה והזעה גָלוֹן אויר בדקה וכי שני אנשים בחדר קטן זה ינצלוּ את כל האויר תוך שעה־שעתיים ואח"כ נשאוף לתוכנוּ את הסיבה העיקרית של הצטננוּת לא מהחוּץ כי אם מבפנים.

פרנקלין נתפּרסם – מלבד הקריירה הפּוליטית המעניינת שלו – בתורת מַמציא הכּליא־בּרק. הוּא גם הניח את היסוד לריפּוּי בחשמל.

לפני מאה שנים למדוּ אלפי סטוּדנטים מתוך עבודה מעשית בתורת עוזרים לרופאים בעלי־שם בלי להזדקק לבי"ס לרפוּאה. תוך כדי מילוּי שליחוּיות שונות, ניקוּי החדר והמכשירים וטיפּוּל בסוּסים, למדוּ את הרפוּאה מתוך המעשה בלי להזדקק לתיאוֹריה וללימוּדים עיוּניים. בשיטה זו החריפוּ את חוש ההסתכּלוּת והתפּתחוּ על אף הכל, לרופאים מוּכשרים. אחד מאלה היה Wiliam Beanmont, אשר לא רק הצליח ברפוּאה ובכירוּרגיה אלא גם חיבר מוֹנוֹגרפיה שלמה על נסיונות והסתכלוּיות על מיץ הקיבה והפיסיוֹלוֹגיה של העיכּוּל (1833). בהסתכלוּיות אלה קדם לפבלוב ותלמידיו, אשר פּירסמוּ בשנת 1897 את מחקרם על “בלוּטוֹת העיכּוּל.” גם בומונט ניצל את ההזדמנוּת להסתכל מקרוב במהלך העיכוּל אצל חולה עם פיסטולה (נצור) בקיבה.

אוֹפיינית למצב העניינים בארה"ב במאה הקודמת היא המודעה דלקמן של בומונט "Beanmont ושוּתפו קיבלוּ זה עתה עכשיו ומציעים למכירה במחירים הכי נמוכים מבחר גדול של דברי מכולת, יין פּוֹרט, מדירה, ייני שרי, קוגנקע, ברנדי צרפתי, רום, תה, סוּכּר, אורז, קפה, מלח, פּלפּל, טבּק… שוקולד…, שמשות לחלונות, עמילן… ועוד. נוסף לכל אלה מבחר גדול של תרוּפות וכו' "…

מי שמכיר יותר את ה־Drügstores באמריקה של עכשיו, ימצא ענין במודעה הנ"ל. ואמנם גם בארצות אחרות היתה הרוֹקחוּת קשוּרה עם חנוּיות המכּוֹלת ורק במאה ה־17 נוסדה באנגליה אגוּדת רוקחים; חלה הפרדה בין הרוֹקחוּת להמכוֹלת.

במאה ה־19 – ואף בתחילת המאה העשרים באוּ רופאים אמריקנים בהמוניהם לאוּניברסיטאות בצרפת, אנגליה, גרמניה, וינה כדי ללמוד את שיטת העבודה בהן. עד־מהרה רכשוּ להם ידיעות מעשיות. נחוֹנים בחוּש־מציאוּת ובאמצעים הרבים שעמדוּ לרשוּתם, פתחוּ בתי חולים, מכוֹני־מחקר וציידוּ מַעבּדוֹת. בזמן קצר הגיעוּ לרמה גבוהה. עם ירידת הרמה המדעית של הרפוּאה הגרמנית והוינאית אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וביחוּד עם משטר היטלר וגירוּש הרופאים היהוּדים, עברה נקוּדת הכובד של המדע הרפוּאי אל האנגלים והאמריקנים, פּרט לשבדיה ושוייץ, שנשארוּ עומדים ברמתם הגבוהה.

רשיונות לרופאים; יחסים בין הרופא והחולה

ההסדר שרופא נזקק לבחינה ורשיון, הוּנהג לראשונה בתולדות הרפוּאה בבגדד בשנת 931, בעקבות טעוּת גסה של רופאים שהגיעה לאזני השלטונות. הכליף ציווה, שמלבד הרופאים הראשיים שבעיר, צריכים כל הרופאים לעמוד לבחינה. 860 רופאים היוּ צריכים להופיע לפני סינן אבן־תביט – הבוחן הראשון בהיסטוריה. בין הנבחנים מצא תביט אחד עם הבעת פנים כזאת, שתביט חשב שעליו להתייעץ אתו וללמוד ממנוּ, תחת אשר לבחון אותו. להפתעתו שמע מפּיו שאינו יודע קרוא וכתוב וביקש ממנו שישאיר לו את הרשוּת להמשיך בפרקטיקה שלו. תביט ענה: אני מוּכן לכך בתנאי שלא תעסוק בהקזת דם ואל תתן משלשלים חריפים. ענה לו: אני באמת נוהג ככה, למחרת הופיע צעיר לבחינה וכאשר תביט שאלוֹ, אצל מי למד, ענה: אצל אבי – זה האיש אשר עשה ביום לפני־כן רושם כה עז על תביט. אמר לו: אתן לך את הרשיון בתנאי שתשתמש רק באותם האמצעים אשר אביך משתמש בהם.

Roger II. סבוֹ של פרידריך השני, הוציא בשנת 1140 את החוק הראשון על רשיונות לרופאים, האומר: “מי שירצה לעסוק ברפוּאה חייב להתייצב לפני השלטונות ולעמוד בבחינה, ואם הוּא עוסק ברפוּאה על דעת עצמו יוּשׂם במאסר וכל רכוּשו יימכר פּוּמבית. המטרה היא למנוע מאנשים שבממלכתנוּ להביא סכּנה לחוֹלים בגלל הבּוּרוּת של הרופאים”. –

הגדיל לעשות נכדו – פרידריך השני – אשר הרחיב את החוק הזה בשנת 1240 ודרש שהרופא מוּכרח להיות מחוּנך וכי עליו לעבור קוּרס לימוּדים של שלוש שנים לפני שיתחיל את חוק־לימוּדיו ברפוּאה גוּפה, שנמשכוּ 5 שנים. אחרי זה הוּא חייב לעמוד בבחינה כדי להשיג רשיון מאת השלטונות. אבל הרשוּת להתחיל בפרקטיקה רפוּאית מעשית ניתנת לו, רק לאחר ששימש כאַסיסטנט אצל רופא במשך שנה שלמה. הוּא חייב לבקר את חוֹלָיו פּעמַיים ביום וּפעם אחת בלילה, בזמן הצורך. התשלוּם ביום יסודר בהתאם למרחקים. את העניים עליו לרפא חינם. אסוּר לרופא בעל רשיון לעשות עסקים עם בעלי בתי־מרקחת, ואסוּר לו להחזיק בעצמו בית־מרקחת. מפקחים יפקחו שהתרוּפות יוּכנוּ מתוך אחריוּת־המַצפּוּן ועד כמה שאפשר – בנוכחוּתם. אם המפקחים ימעלוּ בתפקידם יוּענשוּ בעונש מוות. אם הרופא רוצה לעסוק בכירוּרגיה עליו להביא תעוּדה שהוּא בקיא באנטוֹמיה."

הרופא והחולה

בעיית היחסים בין הרופא והחולה העסיקה את הרופאים ואת הקהל עוד בימי קדם. Arctacus, שחי במאה השניה, כתב: "אם אַתה נותן תרוּפה לחולה כשנשמתו קצרה מאד או בהתקרב אליו המוות, יאשימוּ

אותך במוֹתוֹ".

ראזי (המאה התשיעית לספירה) היה האישיוּת החשוּבה ביותר ברפואה הערבית. הוּא נולד בטהרן והתחיל ללמוד רפואה כאשר היה כבר באמצע שנותיו – בן למעלה מארבעים שנה, ידע לנגן בנבל והיה גם מזמר, סייר בארצות שונות – ירוּשלים, אפריקה וספרד – ושימש מנהל רפוּאי של ביה"ח בבגדד, משׂרה אשר רבים היוּ הקופצים עליה: היתה לו פּרקטיקה עשירה ונהרוּ אליו רופאים מכל הארצות.

איש־מעשה זה כתב על היחסים בין הרופא לבין החולה:

“אחת הסיבות, אשר בגללן עוזבים החולים את הרופאים, היא האילוּסיה, שהרופא חייב לדעת הכל ואסוּר לו לשאול שאלות. אם הוּא מסתכל בשתן או ממַשש את הדופק, מניחים שהוּא יודע מה שהחולה אָכל ומה עשה. כשלעצמי, עוד בהיותי צעיר החלטתי בנפשי לא לשאול שאלות כאשר הגישוּ לי את השתן לבדיקה ורכשתי לי רוב כבוד. מאוּחר יותר, כאשר התחלתי לשאול כמה שאלות ירד כבודי בעיני הבריות. סיבה אחרת הגורמת לבזיון הרופא היא זו, שהרבה מחלות אינן רחוקות מגבול הנורמַלי וקשה להבחין ולרפא אותן; ואילוּ אחרות, גם אם הן קשות, נראות קלות־ערך במבט ראשון כאשר החולה רואה שהרופא נמצא בספק בנוגע לשיטת הריפּוי שלו הוּא מסיק מסקנה, שהרופא בודאי יבין עוד פּחות במחלות רציניות יותר. דבר זה אינו נכון. הסימפּטומים של מחלות אלוּ הם פּחות ברוּרים, מכיון שהם מהווים רק סטיות קלות מהנורמה, וריפּויין קשה יותר, כי בלתי־אפשרי להשתמש באמצעים נמרצים יותר. פּקיד גבוה של בית־החולים התאונן פּעם, שאין ביכולתו להניע את אצבעו בגלל פּצע קל, סרבן להתרפּא. הוּא אמר לרופאים: אם אין בידכם לרפא פצע קטן באצבע איך תוּכלוּ לרפּא שברי צלעות וזרועות? והיה שוחר ריפּוּי אצל נשים והדיוטות. אם טוענים, שאין להאמין למי ששגה פּעם שגיאה, יש לענות על כך, כי צריך להאמין לזה שהוּא הכי־רחוק משגיאה והטועה לעתים רחוקות. אחרת דומה הדבר לאיש המסרב לרכב על סוּס או לישון על ספּה, כי סוּס עלוּל למעוד וספּה עלולה ליפול – תופעות שהן נדירות. לפעמים מעריכים את הרופא פּחות מדי, אם יש לו קשיים בטיפּוּל במחלה שאינה ניתנת לריפּוּי, אבל יש להביא במנין, שהרפוּאה טרם הגיעָה לשלימוּת… החסרון הוּא במקצוע עצמו ולא ברופא. – הקהל דורש, שהרופא ירפא מיד כמכשף או ישתמש, לפחות, בשיטות נעימות, מה שבלתי אפשרי תמיד ובכל מקרה. הרי זה אי־צדק משווע – לנזוף ברופא על חשבון הטבע. זו היא הסיבה מדוּע הקוסמים מצליחים כל כך, שעה שרופאים חיים בעניוּת. לפעמים פּונה הקהל עורף לרופא המוּכשר והולך אל הטפשים, מכיון שההדיוטות הללו מצליחים לפעמים להסיר תלוּנות אשר גם הרופא המפורסם לא היה בכוחו לעשות זאת. הסיבות הן שונות: מזל, מקריוּת וכו'. לפעמים מביא הרופא המוּסמך את המחלה לידי הטבה מסוּיימת בלי שתהיה כבר ניכרת הטבה זו, ואם בזמן זה מחפש החולה ריפּוּי אצל רופא אחר, הוא רואה הטבה אחרי זמן קצר והכל נזקף לזכוּתו של השני. לפעמים מתמסר רופא־אליל ללמוד שיטת־ריפּוּי במחלה אחת או שתים ורוכש לו נסיון, מעצמו או ממַה שראה אצל רופא, והקהל נתעה לחשוב שהוּא יודע כבר לרפא את כל המחלות. אני עצמי למדתי אמצעי טיפּוּל מנשים ואוספי־עשׂבים, אשר לא היה להם מוּשׂג מרפוּאה. זכור, אף רופא בעל־נסיון רב שרוּי לעתים קרובות בספק ודרוּש הרבה זמן עד שימצא את האמצעי הנכון. זה קרה גם את גלן”.

כדאי להביא עוד כמה ציטטות מדברי החבכם הזה בעל הנסיון הרב:

“אל תרפא את המחלה בהתחלתה באמצעים העלוּלים להחליש את כוחו של החולה”.

“כאשר הרופא הוּא מלוּמד והחולה בעל־משמעת – תיעלם המחלה מהר”.

“אם הנך יכול לרפא ע”י משטר מסוּים הווה מונע עצמך מהשתמש בתרופות, ואם אַתה יכול להשיג ריפּוּי בעזרת תרוּפה פּשוּטה, הימנע מהשימוּש בתרוֹפה מוּרכבת".

דברים אלה כוחם יפה גם בימינוּ אלה…

רפואה פּנימית וכירוּרגיה

עוד במאה ה־17 טרם נמתח הגשר בין הרפוּאה הפּנימית והכירוּרגיה. הרופא הפּנימי בז וליגלג לכירוּרג, ואילו זה האחרון פּחד להיכנס לתוך תחוּמי הרפוּאה הפּנימית. דיקן אחד בפקוּלטה הפּריסאית הכריז על הכירוּרגים כעל “גזע בעל רוע לב ורשעוּת, טרזנים מפריזים על המידה המגדלים שפם ומתקשטים בתער”. בסוף המאה ה־17 קרה דבר, אשר העלה את כבוד הכירוּרגיה בעיני הקהל. המלך לוּאי ה־14 נתקף פּתאום במחלה עדינה במקצת – נצוּר (פיסטוּלה) ע“י פּי הטבּעת. היה הכרח בניתוּח – אבל איך יכול אדם פּשוּט עלי אדמות להעז אפילוּ לנגוע במלך־אליל זה? היה הכרח להעלות את הכירורג של המלך – פליכּס היה שמו – למדרגת אצילוּת. ובזה הורמה קרנו של מקצוע הכירוּרגיה. אז קמה אָפנה חדשה: כל אנשי חצר המלך גילוּ שיש להם נצוּר ע”י פּי הטבּעת ורבים נזקקוּ לכירוּרגים וע"י כך עלוּ הללוּ בדרגה החברתית.

בכל זאת היתה הכירוּרגיה עוד במשך המאה ה־18 במצב ירוּד מאד ובגרמניה נחשבה כמעט כפשע. בצבא היה נאלץ הכירוּרג לגלח את הקצינים. הרופאים הנודדים – רופאי העינים, “מיישר העצמות”, חותך האבנים (בשלפּוּחית השתן) המוּמחים לשברים – כל אלה שוטטוּ ממקום למקום והיו לעתים קרובות טרף לאכזריוּתוֹ של ההמון; שלא לדבר על השוּליא של הסנור – זו הדרגה הראשונה בקריירה של הכירוּרגים – אשר נרדף כחַיה במקרה של אי־הצלחה. כירוּרג אשר פּתח תחבושת מעל פּצע ולא צירף לפעוּלה זו איזו נוסחת־קסמים, נעזב על ידי החולה שלו אשר פּנה לשרלטן. התליין הפּרוּסי, אשר בודאי היתה לו בקיאוּת רבה בשבירת עצמות ונקיעת פרקים, הוּרשה לרפּא פּצעים ולתקן שברי־עצם. וכאשר הכירוּרגים פּנוּ בתלוּנה על כך אל פרידריך הגדול קיבלוּ תשוּבה “אם אַתם יודעים את מקצועכם, כפי שהנכם טוענים, הכל יאמינוּ לכם ולא יפנוּ לתליין; אבל אם הנכם בּוּרים גמוּרים, הקהל אינו חייב לסבול מזה ובמקום להישאר נכים יפנוּ לתליין”.

גם היום ניכרים עוד בארצות אחדות ההבדלים ויחסים מסוּיימים בין הרופא הפּנימי לבין הכירוּרג. הרופא הפּנימי רואה את עצמו עליון ביחוּד באותן הארצות אשר הכירוּרגיה טרם הגיעה לשלבה הגבוה ואילוּ הקהל מַעריך יתר על המידה את הכירוּרג בין לטובה – אם הוּא מַצליח – ובין לרעה במקרה של אי הצלחה – כי בכירוּרגיה רואה החולה את התוצאה של הטפּוּל סמוּך לעשייתוֹ.

גם במקצועות־רפוּאה אחרים עברוּ על אנשים המדע סבל ועינוּיים נפשיים רבים עד שגילוּייהם כבשוּ את מקומם. לאט לאט רכשוּ להם המקצועות השונים ברפוּאה את העמדה הראוּיה להם.

[בפרק זה מסתיים העזבון שנמצא בין המאמרים שלא ראוּ אור. היתה זו, כנראה, התחלה לשורת מאמרים בשם “המקצועות השונים ברפוּאה”, שמהם נכתב רק המאמר הנ“ל על ה”רפוּאה פּנימית וכירוּרגיה".]