הלומד אנטומיה יודע את מקומם של האברים השונים, את קשריהם ההדדיים ואת השינויים החלים בגוּף בשעת מצבים חולניים שונים (פתולוגיה אנטומית). אולם בכך לא די. חייב הלומד לדעת גם את תיפקוּדם (פוּנקציה) של האברים השונים, כגון: פעוּלת הלב מה וכיצד? מהו תפקידה של הריאה? כיצד מפרישה הכליה את השתן, ועוד– בקצרה: תורת הפיסיולוגיה. כהשלמה לה יש ללמוד את הרכבם הכימי של הנוזלים השונים המצויים והנפרשים החוּצה – הדם, נוזל עמוד השדרה, השתן, הרוק וכו'.

עד שנת 1816 היה הדופק אמצעי יחיד, כמעט, להכרת הלב במצבו הנורמלי והחולני כאחד. מאותה שנה כבר ניתן להאזין לצליליו ולאוושות חולניות בו. כיום אפשר, בעזרת קרני רנטגן, לראות את הלב, ואפילו לקרוא – בעזרת האלקטרוקרדיוגרף – את תיפקוּדיו העדינים ביותר במצבים הנורמלי והפּתלוֹגי גם יחד.

ודלקת־ריאה זו, עד למאה השמונה־עשרה יכלו המומחים לנחש בלבד את דבר מציאוּתה ע“י סימנים כלליים שהופיעוּ בגוּף, מאז יכלוּ להאזין לה ע”י שיטות־איבחוּן מיוּחדות, וכיום אפשר אף לראותה בעזרת מכשיר הרנטגן.

כיום מצוּיים מכשירים מיוחדים שאפשר להחדירם אל תוך האברים החלוּלים, – כגון: כיס השתן, סימפונות הריאה, הקיבה, חלל בית־החזה, חלל הבטן וכו' ולראותם מבפנים. כל המכשירים הללוּ יצירי 150 השנים האחרונות הם, וכל אחד מהם בצעדי־צב נתגלה, תכוּפות על אף התנגדותם של בני הדור. בעמל נמלים ובלבטים, במלחמות באמוּנות תפלות – ואף בקרבנות.

ועדיין רחוקים אנוּ משלימוּת, ויום־יום אנוּ מצפּים לשכלוּלים נוספים.

מהמוּמיות (החנוּטים) אפשר היה ללמוד על מחלות שונות שרווחו במצרים העתיקה: מורסות בכליה אשר את החידקים שבהן אפשר היה לצבוע ולראות במיקרוסקוֹפ, אבנים בכיס המרה ובכיס השתן, תוצאות אחרי אפנדיציטיס, דלקת הריאות, שינוּיים בעורקים המעידים על לחץ דם גבוה. כן מצאוּ כהן שנתגבן כתוצאה משחפת חוליות השידרה.

רופאי הודו הקדמונים ידעוּ את טעמו המתוק של השתן אצל חולה סוכרת מאות שנים לפני שהכירו הרופאים האירופיים את המחלה. אחד מהם – סוסרוטה – מתאר, כבר במאה הששית לפנה“ס, את חלקם של חמשת החושים באיבחון: “בחוּש השמע” מאזינים אם מצוּיים גזים במורסה; בתחוּשה מבחינים אם העור חם או קר, חלק או מחוּספס, עבה או דק; בחוּש הראוּת מבחינים בהשתמנוּת, בכוח ובמרץ, בחילוּפי צבעים; בחוּש הטעם עומדים על מצב השתן בסוּכרת ובמחלות אחרות של דרכי השתן; בחוּש הריח אנו מבחינים בריחן המיוּחד של המחלות השונות”. האורוסקופיה (“מראות השתן”) – ההסתכלוּת בשתן – אמנם מילאה במשך מאות בשנים תפקיד חשוּב מאוד באיבחוּן מחלות. הרופא היהודי יצחק הישראלי (חי במאות ט' וי' לספירה) כתב על כך ספר שתורגם גם ללטינית.

כדוּגמה לצורת האיבחוּן ע"י השתן נביא כמה ציטטות מתוך ספר, אשר הופיע ב־1728 בלייפציג שבגרמניה בשם “רופא השתן” ( Der Urin־Arzt):

“רופא המזניח את ההסתכלוּת בשתן לא יעשה חיל בקרב בני הכפר שיחשבוּהוּ כבלתי־מלוּמד, שאינו מבין דבר במקצועו”. העם הירבה להאמין ביחוד בבדיקות השתן. נזכר אני שלפני שנה באה איכרה אל רופא והביאה עמה את השתן של בנה, אשר חלה במלריה שלישונית. הרופא הציץ בשתן וקבע שהבן סובל מכאבי גב וכתף. העירה האשה: “נכון; הגם תכיר בשתן שבני הוא בן 20 שנה וחומד את בתו של מנהל בית־הספר?”.

רמאים ורופאי־אליל למיניהם ניצלוּ לרע בדיקות־שתן אלו והתריעו לפיהן על קיומן של מחלות ממחלות שונות, עד כי נמצא לנכון להזכיר כי אין להכיר בשתן נקיעת עצם, נפילה מגובה רב וחירשוּת. הפקוּלטות לרפוּאה בהולנד, בדניה ובמדינות אחרות, אסרו אף הן “דיאגנוזות” מעין אלו שקובעיהן שׂמוּ תכוּפות רק בכסף מעייניהם.

נביא בזה מכתבו של אחד מרופאי האליל מענין זה:

לכבוד הגברת האצילה והעדינה,

גברת אדיבה,

הנני מאשר את קבלת מכתבך בדבר האשה החולה, ואני שולח בזה כוסית עם טיפות ואבקה אשר בתמוּרה להן קיבלתי סך 6 גולדין ע“י השליח. מאחר שנוכחתי לפי השתן שמצב חולה הוא בכל רע – יהיה עליה לקחת 25–30 טיפות אחת לשעתיים עם בירה קרה עד עשר בלילה, ואח”כ תיקח את האבקה עם בירה חמה. לאחר זאת תזיע במקצת.

בהכנעה

ס.ס.מ.

מנתח ורופא מעשי

חולה זו לא היתה אלא אשה לאחר לידה שמצבה בכי טוב, אך סובלת מ… יבלת בידה.

בספר “רופא השתן”, הנזכר לעיל מוּבאים כללים רבים לבדיקת השתן ופרטים מלאים על כמוּתו, צבעו, איכוּתו וּמוּצקוּתו; על השתן הסמיך והדליל, על צבא החלב, צבע העופרת, צבע כחול, צהוב, אדום, חום, ירוק, שחור, צבע הזית, שתן חיור, עכור; על הקצף על שתן המכיל גרעינים, אבק, חול, “תולעים”, דם, זרע, קשקשים, מוּגלה, ריר אפר; על ריחו של השתן; על ההבדלים בין שתן אשה לבין שתן גבר, בין שתן אדם לבין שתן בעל־חיים, על שתן של אשה הרה, ועוד.

מחלות אבני השתן היוּ שכיחות מאד בעת העתיקה ובימי הביניים וכבר במאה הרביעית לפני הספירה המציא אריסטרטוס את הצנתר (קטטר) צלזוס וגלנוס (שחיו במאה הראשונה והשניה לספירה) כבר הוציאו אבנים משלפוחית השתן ע“י ניתוּח. אולם תיאור נכון של פעולות הכליה ניתן רק בשנת 1700, ע”י בליני, ואז גם החלו חקר השתן מבחינה כימית, בדיקת חלבון בשתן וכו'. רק בשנת 1827 גילה הרופא האנגלי ברייט את דלקת הכליות הקרויה על־שמו – מחלת ברייט. בחקר מחלות הכליות נתבלטו בעיקר הרופאים היהודים, שמהם ראוּי להזכיר את ג’מס ישראל (ברלין, סוף המאה ה־19) ואת צוקרקנדל (וינה).

עוד לפני תקופת היפוקרטס כתב השליט הסיני Hoamti (2500 לפנה"ס) כמה ספרים על הדופק.

הרופאים הסיניים ביקרוּ אצל חוליהם בבוקר לפני הארוחה כדי להתרכז במימוּש הדופק בלבד. שעון דקות לא היה. הרופא מנה את הדופק לפי מספר הנשימות שלו עצמו: 4 דפיקות על כל נשימה בתור נורמה. זרועו של החולה היתה מוּנחת על כר והרופא בחן את הדופק בשלושה מקומות בבת אחת בשלוש אצבעות. בדיקה כזאת ודאי נמשכה שעות.

בחינת הדופק היתה מפותחת גם אצל הרופאים ההודיים. סוסרוטה – “גלן ההודי” מצוּייר בהחזיקו את הדופק של חולה. גם הם שׂמוּ לב לא בלבד למצב החולה בשעת הבדיקה הזאת, אלא גם למצבו של הרופא. אצל הגבר בחנוּ את הדופק מצד ימין ואצל האשה ביד שמאל. מצבו של הרופא היה קצת קשה כאשר צריך היה למשש את הדופק של אנדרוגינוס או טומטום.

אמנם כאשר קבעו את מצבו של הדופק לא ידעו להסיק את המסקנות הדרוּשות, כי ענין מחזור הדם נתגלה רק אחרי אלפי שנים.

אבי הרפואה, היפוקרטס (460–370 לפנה"ס) לא זכה להכיר את הדופק ואילו הרופילוס (חי במאה הרביעית לפנה"ס) היה בין הראשונים למכירי הדופק וראשון שלמד להכיר את הדפיקות הריתמיות של עורקים בעת ובעונה אחת עם דפיקות הלב. גם אז טרם היה שעון־דקות; אעפי"כ למד הרופילוס להבחין לפי דופק האדם אם בריא הוא או חולה. ולא היה זה מן הדברים הקלים. האנציקלופדיסט פליניוס (במאה הראשונה לפנה"ס) מסביר: “כדי להבין את הדופק ואת היחס בינו לבין הגיל ומצב של מחלה – לפי הרופילוס – חייב אדם להיות מוּסיקאי וּמתימטיקאי כאחד”. הראשון אשר ספר את הדופק בשעון־דקות היה סיר ג’ון פלוי, אשר חי בשנים 1649–1734.

*

סרבטוס¹ (1509–1553) קבע שהדם אינו עובר ישר דרך המחיצה מהחדר הימני אל החדר השמאלי, אלא מהחדר הימני אל הריאה: שם מקבל הוא את החמצן וחוזר אל החדר השמאלי.

אולם מחזור הדם נתגלה רק במאה ה־17, ע"י ויליאם הרויי (Harvey) רופא המלך. תחילה סברוּ שבתוך כלי־הדם מצוּי אויר ואילו הדם מהלך באין מפריע ברקמות; כיום יודעים אנו שחדירת כמות קטנה של אויר אל כלי־הדם – פירושה מות מיידי. מה פשוּטה נראית לנו כיום העוּבדה, שהדם זורם בתוך כלי־הדם ומה הירבוּ ללעו להרויי בני דורו לפני שלוש־מאות שנה בלבד. בעוד שהרויי עקב בהתמדה וביגיעה רבה אחרי מהלך הדם בעורקים ובורידים – שקדוּ המלומדים מתנגדיו, בשמרנוּת, על דברי הקדמונים והירבו בכתיבת ספרים… הרויי נתכנה על שם גילוייו בשם “המסובב” (The Circulator). עם גילוּי זה תפסה את מקומה גם השקפה חדשה ברפואה: תחילה סברו שבאברי־הגוף קפוּאות ועומדות בריכות־דם, ועתה נתרווחה הדעה כי הדם נתון בנזילה ובהתחדשוּת מתמדת, וכן מתחלפים החמרים והרקמות.

ספרו של הרויי “על תנוּעת הלב” (De motu cardis) הופיע ב־1628. בה בשנה נולד חוקר אח, מלפיגי, אשר שב וגילה את מחזור־הדם הקטן בריאות, את חילוּפי הגזים – חמצן ודו־תחמוצת הפחמן – בין כלי־הדם של הריאה לבין האויר הנשאף אל בועות הריאה. את כל זאת תיאר הלפיגי בספרו “על הריאה”. כן גילה כמה גילוּיים בפיסיולוגיה של העור והשערות, כגון: הפיגמנט שבעור. הוא אף עסק בבוטניקה והניח את היסוד לתורת העובּר (אֶמבּריולוגיה).

ענין מדידת החום מוּבן כל־כך מאליו במאה העשרים עד כי משפט רגיל הוא בפי ההורים: “תן את המדחום ונמדוד את חומו של הילד”. הן רק במאה ה־17 (!) מדד סנקטוריוס לראשונה את החום, ובירהאבה (Boerhave) הפיץ ברבים את שיטת המדידה.

שיטת ההקשה (פאֶרקוסיה), שעיקרה דפיקה על האצבע המוּנחת על בית־החזה (האזנה לקול ההקשה) היתה בבחינת חידוּש אשר לא בנקל נתקבל על הדעת.

שיטה זו הומצאה בשנת 1761 ע“י הוינאי אוינברוגר (Auenbruger 1722–1809). הוא כתב בחיבורו “גילוי חדש” (Inventum novum) כי ע”י דפיקות על בית־החזה, באצבעות או במכשיר מיוחד, אפשר להבחין בין ריאה מלאה אויר לבין ריאה שדלקת בה והאויר נדחק ויוצא ממנה. אוינברוגר ציפה להתנגדות ובחיבורו כתב: “יודע אני היטב שאתקל בהתנגדות לא מעטה להשקפתי, ומתוך הנחה זו אני מוסר את אמצאתי לציבור”. ואכן, בית הספר הוינאי לרפואה לא הכיר בשיטה עד שבא הצרפתי קרביזר (Carvizart), ארבעים שנה לאחר מכן, ועשה לה פומבי רב. בינואר 1801 הצטנן נפוליאון בונפרטה ושיעול עז תקפו. מיד חיפשוּ מומחה למחלות בית־החזה והבהילו אליו את קרביזר אשר נזקק לשיטה זו.

*

שנים מספר לאחר מכן גילה תלמידו של רקביזר, לאינק (Laenek), את הסטאַטוסקופּ, זה מכשיר ההאזנה שעורר בשעתו סנסציה בעולם הרפוּאה: באחד מימי 1816 היה עליו לבדוק אשה צעירה חולת־לב, מפאת צעירוּתה לא העז לשים את אזנו על לבה. אז צץ במוחו הרעיון לגלגל גליון־נייר בדמות צינור; את קצהו האחד הניח על לב החולה ואת קצהו השני קירב את אזנו והקשיב להלמוּת להב, לטוֹנים ולאוושות הנורמליות והחולניים.

גליון־נייר מקוּפל זה נרשם בתולדות הרפואה כסטאֶטוסקופ הראשון והצעיד – יחד עם שיטת ההקשה – את רפוּאת הריאה, הלב ואברים אחרים בפסיעות־ענק קדימה. כל סטוּדנט ברפוּאה חייב לדעת שיטות אלה על בורין, ועד לתקוּפת הרנטגן היו אלה שיטות־האיבחוּן העיקריות של מחלות ריאה ולב. עתה נדחקות הן לקרן־זוית ע"י דרכי האיבחוּן החדישות.

*

במאה ה־18 חי באנגלי כומר בשם הלס (Hales); כומר זה ערך ניסויים בסוּסים לשם לימוּד לחץ הדם (אילולי גילוּייו אפשר שלא רבות היו מחלות לחץ־הדם בימינו, שכּן חולים אלה לא היו יודעים את שורש מחלתם. הלס היה גם מחלוּצי הפיסיולוגיה הנסיונית ובמקום נכבד לו אף במדע הסניטריה. הוא גילה את שיטת האיורוּר המלאכותי, שהשתמשוּ בו לראשונה בבתי־הסוהר ובבתי־חולים (באותם הימים נודעה לגילוּי זה מידת אַקטוּאַליוּת רבה, מחמת מס־החלונות שבגללו קיצצוּ במספר החלונות, ביחוּד בבתי־הסוהר, בלי שים לב להשפעה השלילית של חוסר־אויר).

והמיקרוסקופ – זה המכשיר הידוּע כיום אפילו לתלמידי בתי־הספר: עוד בראשית המאה ה־19 תבע הצ’כי פורקיניה (Purkinie, 1787–1869), כתנאי לכניסתו לפקולטה לפיסיולוגיה, שיעמידו לרשותו מיקרוסקופ. הוא הציג את מועמדותו למשרה זו בגרמניה – ונדחה מחמת צ’כיותו. אולם שני גדולי הדור – גטה והוּמבולט – העבירוּ את רוע הגזירה, והוא נתקבל למחלקה הפיסיולוגית באוניברסיטה של ברסלאו (בברלין הבירה אמנם לא נתקבל!) על אפם של מתנגדיו. מה לפיסיולוג ולמיקרוסקופ? – שאלו אנשי המדע. מתחרה הגרמני ברטלס, שהרביץ תורה בפקולטה שבברלין, הירבה לכתוב ספרים על הפילוסופיה של הטבע, אך את הסטאֵטוסקופ ואת המיקרוסקופ – הס מלהזכיר! פורקיניה לא נח ולא שקט עד אשר הקים את המעבדה הפיסיולוגית הראשונה בהיסטוריה – בביתו הפרטי.

רואים אנוּ איפוא מה רבוּ לבטיהם של אנשי המדע בבואם להניח יסודות לענפים ולמכשירים שאין עורר עליהם כיום.

לעומת הפסיעות הבודדות הללו, חלה במאה ה־19 התקדמות עצוּמה בכל ענפי הרפואה.

בגרמניה פרחה ביחוּד הבּיולוגיה – אחות הפיסיולוגיה. ראוי להזכיר את יוהנס מילר ואת תלמדיו, את הלמהולך. – ממציא האופטלמוסקופּ (מכשיר לבדיקת קרקעית העין, הומצא ב־1851) – הנלה, ריכרט ואחרים.

מן האנגלים ראוּי להזכיר כמה רופאים אשר כמה מחלות נקראות על שמם: פרקינזון (מחלת פרקינזון – מחלת־עצבים ידוּעה); ברייט (מחלת ברייט – דלקת־כליות); הודג’קין (מחלת הודג’קין – גידוּל ממאיר של בלוּטות הלשד); אדיסון (חוסר־דם של אדיסון; מחלת אדיסון – מחלת יתר הכליה).

האירים והצרפתים תרמוּ אף הם את חלקם.

בתקוּפה זו זרח גם שמשו של דרוין הגדול.

עתה ראוּי שנעמדו בקצרה על אמצעי־האיבחוּן העומדי לרשוּתנוּ כיום ובראש וראשונה המיקרוסקופּ. מכשיר זה הצעיד קדימה, בצעדי־ענק מהירים, את הבקטריולוגיה (תורת הבקטריות), הסרולוגיה (איבחוּן מחלות מידבקות ע"י הסרוּם של דם החולה) והאימונולוגיה (תורת החיסוּן), וכן הפתולוגיה וההיסטולוגיה. די אם נזכיר את קוך, אהרליך ופסטר (עיין בפרק על מחלות מידבקות ותורת החיסוּן). בזמן האחרון מגלה לנוּ האלקטרון־מיקרוסקופ – המגדיל פי 100,000 – גוּפיפים זערערים כגון וירוּסים, וּודאי עוד יוכנוּ בהישגים חשוּבים.

מכונת הרנטגן מסייעת ללימוּד האנטומיה והפיסיולוגיה של אברים שונים בעוד האדם חי. ממנה נסתעפוּ גם המכשירים החדישים לטומוגרפיה ואנגיוגרפיה. הריפּוּי בקרני רנטגן פתח אפקים חדשים בשדה הרפוּאה. מן המכשירים המודרניים ייזכרו" האופטלמוֹסקופ (להצצה אל פני העין), הברונכוסקופ (להצצה אל תוך הסימפונות), הגסטרוסקופ (להצצה אל תוך הקיבה), התורקוסקופ (להצצה אל תוך חלל החזה), הציסטוסקופ (להצצה אל תוך כיס השתן), הרקטוסקופ, ועוד. כן ראוּי להזכיר את האלקטרוקרדיוגרף, המעלה על נייר את תיפקוּדו של הלב בכל שלבי פעילותו.

פרק מיוּחד בהתפתחוּת הרפוּאה הן הבדיקות הכימיות של הנוזלים בגוּף – נוזל השידרה, מרה, דם, שתן וכו' שהביאוּ לאיבחוּן מדוייק של מחלות שונות.

הסוקר עתה לאחור יראה בסיפוּק את התפתחוּת־הענק של הרפוּאה במאה האחרונה, וביחוּד בעשרות השנים האחרונות. אף כי ההיסטוריקה של המאה העשרים ואחת ודאי יספר קוּריוזים על תמימוּתם ודלוּתם של אמצעי־האיבחוּן במאה העשרים.