“אמרו עליו על מלאך המות שכּוּלו מלא עינים. בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלוּפה בידו וטיפה של מרה תלוּיה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פּיו – ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פּניו מוריקות”.

(עבודה זרה, כ')

“שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו – – – וקול נשמה שיוצאת מן הגוּף…”

(יומא כ')

והאדם הפּרימיטיבי עמד נדהם לפני חידת המוות. האגדה מספרת “והיאך הרגו (קין את הבל)? נטל אבן ועשה בו פּציעות פּציעות, חַבּורוֹת חבּוּרוֹת, בידיו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצואר”. איש־הטבע ראה אל נכון במחלה איזו תופעה בלתי־טבעית; המלחמה במחלה מוּבנה היה לגבי דידיה מלחמה בדבר שהוּא מחוּץ לגדר הטבע – שד, דימוֹן, מַזיק. את ה“מַזיק” הזה, שהשתכּן בגוּפו של אדם, אין לתת לו להשתרש ולהרפּוֹת ממנוּ. על כן מן הצורך להקים רעש, לרקוד, לעשות כנגדו העוָיוֹת משוּנות, ללבוש מסיכה, להכות, לגרשו ע“י עשן, ע”י קמיעוֹת ותפילוֹת. ואם בכל זאת אינו יוצא משם, צריכים למשוך אותו לתוך כבשׂ או חיה אחרת. לפעמים צריך להתנהג אתו בטוב, לפייסו ולהקריב לו קרבנות. ואם כל אלה לא הצליחוּ, האָשם הוּא בחולה עצמו, כמוּבן… “הרופא”־הקוֹסם לא איבד את הפּרסטיז’ה שלו; אדרבה, הוּא רכש לו נסיון יותר.

המכשף – כרופא

סיבת המחלות – נקמת אלהים; דימוֹנים שולטים באדם; הם מרובים מן העלים שעל עצי היער. רב הפּחד מפני האויב הבלתי־נראה הגרוע מנחש ותנין, שאותם רואים, לפחות, בעין בלתי־מזוּינת ולפעמים אפשר להימלט מפּניהם, שעה שמפּני השדים והרוּחות אין מנוס, כי הם בכל – באוכל, במתים, באויר. אפשר לחפּש גהה וּמזוֹר רק אצל המכשף, השולט בשדים הללוּ ויכול להם. ה“רופאים” הראשונים בהיסטוריה של האנוֹשוּת היוּ המכשפים, אנשי המסתורין – כזה היה איש־הרפוּאה הקדמון. היה צריך להצטיין באיזה דבר מיוּחד כלפּי האחרים – בכוח, בתבוּנה, או להיפך: מכוֹער ביותר, נכה, חוֹלה־נכפה, או מי שהכישוֹ נחש ונשאר בחיים, מי שראוּהוּ בחלום וכד'. לאלה היו תלמידים אשר למדוּ בשקידה ובחריצוּת התנהגוּת על יד מיטת־החולה, מנהגי פּוּלחן, וכל מיני ערמה. היה עליו גם לדעת השפּעת העשׂבים למיניהם. מאליו מוּבן, כי “רופא” כזה לא יכול היה להיות כאחד האדם, אלא שונה מאחרים: בהתנהגוּתוֹ, בלבוּשוֹ, להיות נסתר – מסתורי. כדי להגדיל א ערכוֹ צבע את גוּפוֹ בצבע אדום. (גם בתקוּפות מאוּחרות יותר כשהתרבּוּת כבר התקדמה בהרבה, לבש הרופא מעיל אדום) לפעמים גם היה מוּחזק איש־אלהים, נביא, כוהן וחכם (חַכּים בערבית – רופא).

במרוּצת מאות בשנים עבר מרכז הרפוּאה מארץ לארץ, וכל עם הטבּיע את חותמו על התפּתחוּתה: מצרים, יוון, ספרד בתקוּפה הערבית, אנגליה, איטליה הוֹלנד, אוֹסטריה, צרפת וגרמניה, ארצות־הברית של אמריקה.

מצרים היתה מרכז רפוּאי של התקוּפה העתיקה. ירמיהו הנביא, בעשותו את מצרים ללעג, אומר עליה: “עלי גלעד וקחי צרי בתוּלת בת־מצרים. לשוא הרבית רפוּאות, תעלה אין לך”. (ירמיהו, מ“ו, י”א) כלומר: מצרים זו, המצטיינת ברפוּאה, אין בכוחה לעזור לעצמה.

הוֹמרוּס מדבּר על מצרים כ“ארץ אשר כל איש בה רופא, מאוּמן יותר מכוּלם”.

הרודוט מתאר את מצרים כארץ המוּמחים (ספּציאליסטים): “הרפוּאה מסודרת אצלם על עקרון הספּציאַליזציה. כל רופא מרפּא מחלה מסוּימת ולא עוד. ככה שורצת הארץ מרופאים. אחדים מרפּאים מחלות־עינים, אחדים את הראש, אחרים את השינַיִם, אחרים את המעיים”.

היוונים

הרודוט (מאה ה’–ו' לפני הספירה) מתאונן, שהקהל אינו פּוֹנה לרופאים אלא להדיוטים: “בלי לשאול בעצת הרופאים הם נושאים את החולה אל השוּק ואלה אשר חָלוּ פּעם במחלה דומה, או שראוּ אחרים במצב דומה, מתקרבים לחולה ומייעצים לו עצות שונות בענין מחלתו, הם מספּרים לו באילו אמצעים הם עצמם השתמשוּ ונרפּאוּ. אף אחד אינו עובר על יד החולה בלי לדבר ולשאול מה היא מחלתו”.

היפוקרטס (370־460 לפה"ס) נחשב בצדק כאבי הרפוּאה. תקוּפתו ביוון היתה תקוּפת הפּריחה במקצועות ואמנוּיות אחרים. זו היתה התקופה הקלַסית של היוונים. נזכיר את פינדר, פידיאס, אֶסכילוס, סופוקלס, אבריפידס, ארסיטופנס, סוקרטס, אפלטוֹן, הרודוט, דמוקריטס, אמפידוֹקלס לעומת כל שיטות הדימוֹנים היה איש־אשכולות זה – היפוקרטס – מורה־דרך לכל התקוּפות הבאות; הוּא אשר הורה לדעת, כי לא דימון שוכן בגוּפו של החולה, אשר יש לגרשו בכל מיני אחיזת־עינים, אלא המחלה הוא הופעה מן הטבע וכוחות הגוּף עצמם הם הנלחמים בה. אין לטלטל אל הדימוֹן ולהפחידו בכל מיני אמצעים חריפים, אלא מן הראוּי להשכיב את החולה במיטתו, וסביבו ישׂרוֹר שקט. אין להשתמש בתרוּפות חריפות מדי, לרבות בהקזת דמו, אלא רק במידת־הצורך. במקרה של עצירוּת, צריך להשתמש רק בחוקן ובפתיליות. מתוך אמוּנה בכוחות המעודדים של הטבע, היה נוהג להמתין על יד מיטת החולה ולהתבונן במהלך־המחלה. הוּא גם התנגד לריבּוי התרוּפות והיה מלמד לרפא באמצעים חדשים, כגון: דיאֶטה, אויר צח, שינוּי האַקלים, ריפּוּי פיסיקאלי. “הטבע מרפא. הרופא הוּא רק עוזרו של הטבע” כתב הגאון הרפוּאי הזה – Vis mediatirix naturae (הכוח המרפא של הטבע). הוא למד לדעת את דלקת־הריאוֹת, דלקת קרוּם־הריאה, שחפת ומַלריה לכל צוּרותיה. בספרו על מחלת הנכפה (אֶפילפּסיה) – שהיתה מקוּבלת כמחלה “קדושה” – הוא כותב: “לפי דעתי, אין שוּם מחלה שהיא יותר אלוהית, יותר “קדושה” מאיזו מחלה אחרת; לכל מחלה סיבה טבעית והמחשבה על הקדושה שבמחלה זו באה רק מחמת חוסר־הנסיון של האנשים והאופי המיוּחד של מחלה זו”. באימרה זו גירש היפוקרטס את האלילים מהרפוּאה (אם כי עוד במשך מאות ואלפים שנים לא הספּיק רופא גדול זה לגרש אותם כליל ממחשבותיהם של הדיוטות!)

ואכן, חולל מַהפכה ברפוּאה ועשה אותה למקצוע מדעי, והרים את מדע הרפוּאה לרמתן של הפילוסופיה, הסַפרוּת והאמנוּת בתקוּפתו. הוּא שהיה גם המייסד של המוּסר והאֶתיקה הרפוּאיים. מספרו על “הרופא” הוא כותב: “כבודו של הרופא דורש שייראה בריא וחזק, כי הקהל חושב, שאיש שאינו בריא אין באפשרוּתו להבריא אחרים. (תוֹאֵם את הפיסקא במדרש ויקרא רבה, ה': “עלוּבה מדינתא דאסיה פודגריס ודאקטוטא בחדא עינא”. – (עלובה המדינה שרופאה חולה־רגלים ורופא־עינים שלה בעל עין אחת). הוּא צריך להיות נקי, מלוּבּש יפה וצפּרניו עשוּיות במשחה בעלת ריח נעים. עליו להיות שקט, איש מוּסרי ובעל אורח חיים נוֹרמַלי. – זה יגדיל את שמו הטוב. עליו להיות אציל, רציני, עדין ואדיב לבריות. ביחסי־ציבוּר עליו להיות הגוּן, ביחסים האינטימיים בין הרופא והחולה עליו להיות עצוּר. החולים מוסרים עצמם בידי הרופא ביניהם נשים, עלמות ועליו לשלוט ברוּחו”. בשאלת התשלום הוּא מייעץ לרופא “לא להתחיל בויכוּח על התשלוּם בעד הטיפוּל. נכון יותר לתבוע את המגיע לו מאת החולה אחרי החלמתו, מאשר להוציא כסף בחזקה מחולה הנמצא בפתח המוות”. ועוד הוא אומר: “בשם אלהים, מי יתנהג באכזריוּת ולא יבדוק קודם כל את החולה, כדי לתת הוראות לרפויו ולהבראתו”? “לפעמים אתה צריך להגיש את עזרתך חינם אין כסף”. “ואם יש לך הזדמנוּת לעזור לזר – עזור לו ככל האפשר”. “במקום שיש אהבת האדם, שם אהבת המקצוע”; כמה חולים מַבריאים על אף מצבם הקשה מקורת רוּחם על טוּב־לבו של הרופא".

מפוּרסמת השבוּעה של היפוקרטס – אשר הרופא צריך היה להישבע עם קבלת הדיפּלוֹמה. “בטוֹהר וקדוּשה אעבור את חיי ואעסוק במקצועי”; “בכל בית שאֶכּנס, אֶפעל לטובת החולה ואֶתאַפּק מכל פּעולה מזיקה וּמכל שחיתוּת”.

דברים נכוֹחים אלה מפּי אַב־הרפוּאה, לא כל הרופאים בכל התקוּפות נשמעו להם. במאה ה־18 התנהג הכירוּרג Rush, בניגוּד להשקפותיו היפוקרטס והשתמש בשיטות־ריפּוּי אכזריות – הקזות־דם ומנות גדולות של רעלים, והוּא כותב “אי אפשר לתאר את האסון אשר היפוקרטס גרם על ידי השקפתו. מיליוני אנשים איבדוּ את חייהם במשך דורות וארצות רבות”. בהזדמנוּת זו נזכיר לדראון עולם את השיטות, שבהן השתמשוּ הרופאים הנאצים בזמננוּ אנוּ בקרבנות מחנות הריכוּז…

מהתקוּפה הערבית בפרקים הקודמים כבר הזכרנוּ כמה רופאים בעלי־שם. נשוּב ונזכיר את הרופא ראזי וכן את **סינן אבן־תביט **(Sinan ibn Thabit) שמלבד פּירסוּמו כרופא, היה מתימתיקן, אסטרוֹנוֹם ודיפּלוֹמַט; נתפּרסם על ידי התעניינוּתוֹ בפוֹשעים ואסירים חולים והצטיין באדמיניסטרציה של בתי־חולים (על אבן תביט בתורת בוחן ראשון בהיסטוֹריה, ר' להלן). הרפוּאה הערבית הצטיינה בסידורי בתי־חולים ועוד בשנת 707 לספה“נ הקים הכּליף וַליד (Welid) בי”ח לעיוורים ולחולי־צרעת. כן היוּ קיימים אז בתי־חולים: בבגדד, דמשק, אלכסנדריה, קאהיר, קורדובה, אנטיוֹכיה, ירוּשלים, מכּה, מדינה, מוֹסוּל, המֵר, חַלבּ, אַלג’יר ועוד. מעניינת השיטה שלפיה בחרוּ את המקום המתאים ביותר בשביל בי“ח: ראזי פּיזר נתחי־בשר בחלקים שונים בעיר, והמקום שבו החל רקבון הבשר במאוּחר יותר, נחשב למקום המתאים ביותר להקמת ביה”ח.

וכך נהג ראזי להדריך בבי“ח: סביבו נמצאוּ תלמידיו, לאלה היוּ תלמידים שלהם ולאלה שוּב תלמידים שלהם (בשפה המוֹדרנית אנוּ קוראים להם מנהל־המחלקה, רופאים ראשים, אסיסטנטים, רופאי־בית). כאשר הוּבא חולה למחלקה נבדק תחילה ע”י אחד מרופאי הבית ואלה מסרוּ לאסיסטנטים מה שמצאוּ אצלו. וכאשר לא עלה בידם לקבוע את האבחנה, הוּבא החולה לרופאים הראשיים – עד לראזי עצמו.

הארון אל ראשיד כונן על יד כל מסגד מדרשה ובית־חולים. הוא גם יסד בית־חולים לחולי־רוּח. הרגש ההוּמַני של המושל הזה לא הפריע אותו מלצווֹת על הרופא היהוּדי שמח, להרעיל יריב שלו…

בנימין מטודילה במַסעוֹתיו במאה ה־12, מנה 60 בתי"ח בבגדד הוּא כותב: “כל הציוּד בא מהמחסנים של המלך וכל חולה שדרש עזרה קיבל אותה על חשבון המלך עד שנרפּא”.

נורדין, אחד המושלים הערבים הכי־מכוּבדים, החזיק בית־חולים גדול מצוּיד במיטב הציוּד על חשבונו וכאשר חולה עשיר אמר: “אני עשיר למַדי כדי לשלם”, נענה: “אף משפּחת השולטן סַלַדין מקבלת פּה את הרפואה בלי תשלוּם”.

פּעם עבר פּרסי אחד, עולה רגל למכּה את דמשק, עייף ויגע ורעב מהדרך וראה בביקוּרוֹ בבית החולים את הדיאֵטה של החולים וכן כל הנוחיות. הוּא עשה את עצמו חולה וקיבל בשר עוף, עוּגות ושרבת (מין גלידה מימית) וכל מיני פּירות. אבל אחרי יוֹמַיים הודיע לו הרופא, שאורח אינו יכול להישאר שם למעלה משלושה ימים והנודד המיסכּן צריך היה לעזוב את ביה"ח.

*

במאה ה־12 עברוּ ענפי מדע שונים מערב לאנגליה. היהוּדים מילאוּ כאן תפקיד חשוּב. אברהם אבן עזרא ופטרוס אלפונזי באוּ שניהם מספרד לאנגליה וביקוּרם עורר שם התענינוּת רבה באסטרוֹנוֹמיה וּמַתימטיקה. אבן עזרא כותב על מסע זה: “אני שהיתי שם כזר, כתבתי ספרים וגיליתי את הסודות של המדע”. את פּעליו של הרמב"ם הזכרנוּ בפרקים הקודמים. בהתחלת המאה השלוש־עשרה תוּרגמוּ כמה ספרים של הרמב“ם ללטינית; מאוּחר יותר תירגם בלַזיוס בברצלוֹנה, בשביל האפיפיור קלמנט החמישי, את החיבוּר של הרמב”ם על הרעלים.

בדרך כלל גדול היה תפקידם של הרופאים היהוּדיים כמתרגמים מלשון ללשון וישנה תמוּנה מהמאה השלוש־עשרה המראה תורגמנים יהוּדיים מקבלים מאת מושל מהמזרח ספר רפוּאי בערבית והם מחזירים את הספר בתרגוּמו למלך ממערב.

בתקוּפת הרנסנס חזרוּ וגילוּ את המקורות שנשכחוּ בתקופת ימי־הבינַיִם. אמנם, גילוּי זה בא, בצנורות וגלגוּלים שונים וע"י תרגוּמים מרוּבים משפה לשפה. את אריסטוֹ, למשל, למדוּ מתרגוּם לַטיני שתוּרגם מעברית מפּירוּשים בערבית של תרגוּם עברי מתרגוּם מיוונית.

בשנת 1443 גילה סרצנה¹ את כתבי צלזוס בכנסיה במילנו – (סרצנה זה נהיה אחרי 10 שנים אפיפיור מלוּמד, אשר יסד את הספריה של הותיקן.) באמצעוּת כתב־יד זה קיבלה התקוּפה ההיא תמצית מהתורה של היפוקרטס. כתבי צלזוס היוּ בין הספרים הקלַסיים של הרפוּאה שנדפּסוּ אז, ושוּב התחילוּ להשתמש בטרמינולוגיה של צלזוס. בתקופה זו מרדוּ באבן סינה והשתחררוּ מהשקפוֹת הרופאים הערביים ומשגיאותיהם והשקפותיהם. אף כי עוד במאה החמש־עשרה שלטה באוּניברסיטה הותיקה של טידינגן הרפוּאה הערבית; אך במאה ה־16 החיוּ לאט לאט את הרפוּאה היוונית וחזרוּ לתורת היפוקרטס.

ליאונרדו דה וינצי. ב־1952 מלאו 500 שנה להוּלדתו של ליאונרדו (15 באפּריל 1519־1452). ילד בלתי־ליגלי זה, יפה־תואר, מוּסיקאי, אמן מפוּרסם, מהנדס מוּכשר מאד וּבּיוֹלוֹג מצוּין, מתמטיקאי ופיסיקאי – נחשב גם לאביה של האַנטוֹמיה המוֹדרנית. היה איטר יד ימינו – וכנראה לא ציר אף פעם בידו הימנית – זה נכיר מכמה ציוּרים שלו שהקוים יורדים משמאל לימין תחת אשר מימין לשמאל. הוּא רגיל היה לכתוב “כתב־ראי” (Spiegefschrit). קיימת סברא, שאירעה לו תאוּנה וזה נרמז גם בפסוּק של: “תודה לאל, שניצלתי מידי רוצחים ויצאתי רק בנקע של היד”. ליאונרדו הלך לשוּק וקנה כלוּבים עם צפּרים, שיחרר את הצפּרים ותוך כדי מעופן אל־על למד עקרון כינוּן המטוס… עבודותיו של גאון מגוּון זה על תנועת־המים (הידרויליקה) ועל ביוּב, הם מקוֹריים כמו תצפּיותיו על מקורות המַחצבים.

החיוּך על שפתותי מונה ליזה הנעימה (“גיוקונדה”), “הסעוּדה האחרונה” ותמוּנות אמנוּתיות רבות אחרות מפוּרסמות למדי. 120 הספרים אשר ליאונרדו השאיר מעידים על פּוֹריותוֹ הרבה.

נזכיר רופא יהוּדי של אותה תקוּפה, גם הוּא ממוצא איטלקי אברהם בן דוד משער אריה (“פורטה־ליאוני”) שנולד במאנטובה (1612־1542) הוּא נחשב ע“י בני־דוֹרוֹ כּ”אַבּיר הרופאים". והיה טרוּד הרבה – לפי עדות עצמו – “ברפוּאת אחינוּ היהוּדים והשׂרים בעיר הזאת ואֵלי־הארץ חוצה לה”. גם ניתנה לו הרשוּת מאת האפיפיור גריגוריוס ה־14 לרפּא חולים נוצרים. הוא חיבר כמה ספרים ברפוּאה: “עצות לרופאים”, “מהתרוּפות הנבחרות”, התעניין באבנים טובות וסגוּלותיהן הרפוּאיות וּמלָחים שונים, לימד את הכנת מלחי זהב וכסף ושימוּשם ברפוּאה. אף עסק בענינים² מדיניים וצבאיים; הסביר את יסודות הטקטיקה הצבאית, עיקריי הנשק החם והכנת אבק שריפה.

*

בתחילת המאה השמונה־עשרה דרך בשמי הוֹלנד כוכב רפוּאי – הרמן ברהבה (ֹHerman Boerhave) (1738־1668), שעדיין תמך יתדותיו על היפוקרטס ונקרא “היפוקרטס ההולנדי”; חיבר כמה ספרים ובסוף שנותיו היה הרופא המפוּרסם בכל העולם בתקוּפה ההיא וע“י כך היתה האוּניברסיטה של לידן (Leyden) המנהיגה בעולם הרפוּאה. נולד לכהן דתי, התחיל בלימוּד התיאוֹלוֹגיה, כמנהג אבותיו. והנה קרה אינצידנט מעניין אשר הינחה אותו ללימוּדים חילוֹניים. פּעם השתתף בשיוּט בסירה יחד עם סטוּדנטים בני כוהנים אחרים והנה שמע שיחה ביניהם על יהוּדי הולנדי אחר – שפּינוֹזה – אשר בני דתו החרימוּ אותו בגלל אפיקורסוּת ואשר מת בצעירותו ונקבר כמו כלב. וכאשר אחד הסטוּדנטים הפליג בקללות ונזיפות, שאל אותו ברהבה: “האם קראת פּעם את שפינוֹזה?”… בגלל הגנתו על האפיקורס הגדול שפּינוֹזה נמצא ברהבה מצד הכנסיה בלתי מתאים למקצוע התיאוֹלוֹגיה ועבר לרפוּאה. ע”י אֶפיזוֹדה זו זכתה האנוֹשוּת באחד הרופאים הכי־מפוּרסמים והעיר לידן ומדינת הוֹלנד – להיות זמן מה בין הראשונות במדעי הרפוּאי.

ברהבה היה בר־אוּריין וכלל לא חד־צדדי. היה בקיא בספרות הקלסית, ידע לשונות אוֹריינטליוֹת ואירוֹפּיוֹת, היה בקיא במוּסיקה, שירה, פילוסופיה היסטוֹריה, בּוֹטניקה, בכימיה יצר את התיאוֹריה של קירבה (משיכת אלמנטים שונים זה לזה). הוּא שהפיץ את מדידת החום ברפוּאה; בעל אופי טהור ותמים ואישיוּת גדולה בעל לב טוב ונחוֹן בהגיוֹן רב. ספריו היוּ הכי־ פּוֹפּוּלריים בקרב הרופאים במה ה־18. מבין תלמידיו נזכיר את וַן סויטן (Van Swieten) אשר נקרא מהוֹלנד לוינה; למלכה מריה טרזיה לא היוּ ילדים והיתה סכּנה גדולה שכסא השלטון האוסטרי יישאר בלי יורש־עצר. וַן סויטן קרא הצידה את המלך ונתן לו עצות בחיי־מין ומריה טרזיה הרתה וילדה 16 פּעם – וכך הציל את מלכוּת ההבּסבּוּרגים. (אוּלי ע"י עצה זו זכה ון סויטן שרחוב בוינה נקרא על שמו…).

נציין, שתלמיד אחר של בּרהבה עוד הגן על האמוּנה במכשפות ונסים. תלמיד אחר שלו – הלר – נולד בברן שבשוייץ³ והיה ילד־פלא: בן 4 קרא את התנ"ך; כתב סטירה בלטינית עוד טרם מלאו לו עשר שנים; חיבּר ראשי פרקים על דקדוּק השׂפה הכשדית, הכין מלון יווני ועברי.

פעם חשב פּרופיסור קושויץ, מפוּרסם באנטומיה, שהוּא גילה בלוּטת רוק חדשה, בא הלר הצעיר והראה לו שבלוּטה זו – היא וריד. הוּא כתב נוֹבלוֹת וּפוֹאֶמוֹת ויחד עם זה היה פיסיוֹלוֹג גדול. ביחוּד בפיסיוֹלוֹגיה של השריר והעצב. שוּב הוכחה אחת מני רבות, עד כמה הרופאים בכל התקוּפות לא היו חד־צדדיים אלא היוּ בקיאים בכמה מקצועות.

כדי להכיר היטב במבט חודר את מצב הרפוּאה בארצות שונות במאה ה־18 נביא ציטטה ממחבּר אחד, שנוּן־לשון, המתאר את המצב, כמובא להלן:

"הצרפתים מקיזים דם, עושים חקנים, נותנים רפואות משלשלות ועוצרות.

האנגלים נותנים כל מיני מלחים, עשבים ומינרלים, ואם אתה קורא דברי מחבר אחד, אתה יודע כבר את כל השאר.

הוינאים מתפארים באמצעים החדישים שלהם אשר הבנים האחרים של אסקולפ אינם יכולים לאשר את תועלתם.

הגרמנים טוחנים וטוחנים, מנסים את זה ואת זה ובריפוי הם מתנהגים כמו בשטחים אחרים – הם מחקים אחרים ומעריצים את הזרים (הערה: בתקופה ההיא חיקו הגרמנים בכל את הצרפתים והשפה הצרפתית היתה השלטת בחברה הגבוהה בגרמניה), אוספים ועושים תרכובת מכל מה שנעשה בכל העולם.

אמנם ישנם רופאים טובים בצרפת וגם באנגליה ישנם קליניקאים מוכשרים, אם כי לא רבים. חבל שהרופאים הצעירים, ואלה שיש להם פחות מכולם נסיון עצמי ברפואה, כותבים כל כך הרבה ואילו רופאים בעלי נסיון מעדיפים לצבוֹר את השילינגים ואת הדוקטים מאשר לכתוב ספרים. רוב ספרי הלימוד כתובים ע“י רופאים ופרופיסורים אשר רק לעתים רחוקות ראו איזה חולה”.

נזכיר כאן עוד כמה רופאים מהתקוּפה ההיא (המאות ה־18 וה־19).

פריסניץ (1851־1799) החלוּץ בשדה ההידרוֹתרפּיה (ריפּוי במַים) – ענף ריפּוּי אשר התפּתח בצעדי־ענק במאה ה־19.

פריסניץ לא היה רופא אלא איכּר משלזיה. פּעם נקע את פּרק־ידו וריפּא את עצמו במים קרים ותחבושות רטוּבות. מאוּחר יותר עברה עליו עגלה ונשברוּ כמה מצלעותיו. הוּא קרע מעליו את התחבושות אשר הרופאים חבשוּ אותו ושם תחבושות רטוּבות. הוּא לא ידע דבר ברפוּאה ובכל זאת הצליח להקים מוסד להידרוֹתרפּיה שנתפּרסם תוך זמן קצר ומכל הארצות באוּ אליו להתרפּא במים. כאשר הספּיק כבר לצבּוֹר את המיליון הראשון, כעסוּ עליו הרופאים והתחילוּ להילחם ב“רופא הבלתי ליגלי”, אבל הממשלה האוסטרית הגנה עליו ולא עבר זמן רב עד שרופאים רבים באוּ ללמוד אצלו את הטיפּוּּל הרפוּאי במים; מקלחת חמה וקרה, טבילה במים, הסדין הרטוב, אמבטית הרגלים, אמבטיות ישיבה, אמבטיה חמה ועוד.

יעקב הֶנְלֶה, האַנַטוֹם הגדול ביותר במאה ה־19 (1855־1809) היה נכדו של רב שהמיר את דתוֹ. בקשתו להתקבל כמורה בפקוּלטה הרפואית נדחתה על־ידי הממשל הפּרוּסית. הוּא נכלא גם זמן־מה בבית־הסוהר בגלל “פּשעים” שונים מתקופות היותו סטוּדנט – ובדיוּק בשעה שקיבל הזמנה מצד האוּניברסיטה של דורפאט נלקח למאסר, מקום שם שהה כמה שבוּעות, עד שבעזרתו של הומבולד שוּחרר ממאסרו. וגם יותר מאוּחר כאשר שוב נענש בשש שנים מאסר במבצר, היה שוב הומבולד אשר עזר לשחרוּרו. חייו של הנלה היו מלאים דרמטיוּת: הריב שלו עם ה־“Burshenschaft – אגוּדת הסטוּדנטים” – הוּא אשר גרם למאסרו, הדוּ־קרבות שלוֹ, בקיאוּתוֹ במוסיקה, התפרסמו כאנטוֹם הראשון, סירוּבו לקבל הצעה לשמש פרוֹפיסוֹר של אנטוֹמיה בברלין, התנגדוּתוֹ לביסמַרק ועוד – באלה ניכר נכדוֹ של הרב. דארוין הילל מאד את ציוּריו באנטוֹמיה. ידוּעות בעולם הרפואה מחקריו החשוּבים על האֶפיטל – שכבת התאים העליונה של העוֹר וקרוּמי הריר, על אַנטוֹמיית הכּלָיוֹת (ה“לוּלאָה של הנלה” בּכּליה). גם פעל רבות בשטח האֶפידמיולוגי.

מארצות־הברית נזכיר מתקופה זו את בנימין פרנקלין. הוא נולד בבוֹסטוֹן בתחילת המאה השמונה־עשרה, הוּצא מבית־הספר בגיל 10, כדי לעזור לאביו בתור מבשל־סבון ונרות־חלב אבל תוך זמן קצר גדל מהרי כפילוסוף והיה בין הראשונים לייסוד אגוּדת הפילוסופים, אגוּדת הרופאים, ספריה נוֹדדת ובית־חולים. הוּא המציא את המשקפיים הביפוקליים ואת הקטטר. הוּא היה חסיד גדול של אויר צח. ג’ון אַדמס כותב באבטוֹבּיוֹגרפיה שלוֹ, שפעם לָן במלוֹן בחדר אחד ובמיטה אחת עם פרנקלין בלי תנוּר. החלון היה פּתוּח “ובהרגישי את עצמי לא בטוב ותוך פּחד מפּני אויר הלילה הצוֹנן סגרתי את החלון, אבל פרנקלין לא נתן לי לסגרו באמרו שתוך זמן קצר האויר בחדר יהיה יותר גרוּע מבחוּץ. בוא ונפתח את החלון ונשכב במיטה ואסביר לך את התיאוֹריה שלי על “הצטננוּת”. אמרתי שאני יודע את מכתביו לקוּפר (Cooper). בהם הוּא מַסבּיר, שאין אדם עשוּי להיפּגע בנזלת בכניסתו לכנסיה קרה או מקום קר אחר. רצתי למיטה ושמעתי את הסברותיו אבל תוך זמן קצר נרדמתי, אני רק זוכר שהוּא סיפּר, כי האיש מפסיד ע”י נשימה והזעה גָלוֹן אויר בדקה וכי שני אנשים בחדר קטן זה ינצלוּ את כל האויר תוך שעה־שעתיים ואח"כ נשאוף לתוכנוּ את הסיבה העיקרית של הצטננוּת לא מהחוּץ כי אם מבפנים.

פרנקלין נתפּרסם – מלבד הקריירה הפּוליטית המעניינת שלו – בתורת מַמציא הכּליא־בּרק. הוּא גם הניח את היסוד לריפּוּי בחשמל.

לפני מאה שנים למדוּ אלפי סטוּדנטים מתוך עבודה מעשית בתורת עוזרים לרופאים בעלי־שם בלי להזדקק לבי"ס לרפוּאה. תוך כדי מילוּי שליחוּיות שונות, ניקוּי החדר והמכשירים וטיפּוּל בסוּסים, למדוּ את הרפוּאה מתוך המעשה בלי להזדקק לתיאוֹריה וללימוּדים עיוּניים. בשיטה זו החריפוּ את חוש ההסתכּלוּת והתפּתחוּ על אף הכל, לרופאים מוּכשרים. אחד מאלה היה Wiliam Beanmont, אשר לא רק הצליח ברפוּאה ובכירוּרגיה אלא גם חיבר מוֹנוֹגרפיה שלמה על נסיונות והסתכלוּיות על מיץ הקיבה והפיסיוֹלוֹגיה של העיכּוּל (1833). בהסתכלוּיות אלה קדם לפבלוב ותלמידיו, אשר פּירסמוּ בשנת 1897 את מחקרם על “בלוּטוֹת העיכּוּל.” גם בומונט ניצל את ההזדמנוּת להסתכל מקרוב במהלך העיכוּל אצל חולה עם פיסטולה (נצור) בקיבה.

אוֹפיינית למצב העניינים בארה"ב במאה הקודמת היא המודעה דלקמן של בומונט "Beanmont ושוּתפו קיבלוּ זה עתה עכשיו ומציעים למכירה במחירים הכי נמוכים מבחר גדול של דברי מכולת, יין פּוֹרט, מדירה, ייני שרי, קוגנקע, ברנדי צרפתי, רום, תה, סוּכּר, אורז, קפה, מלח, פּלפּל, טבּק… שוקולד…, שמשות לחלונות, עמילן… ועוד. נוסף לכל אלה מבחר גדול של תרוּפות וכו' "…

מי שמכיר יותר את ה־Drügstores באמריקה של עכשיו, ימצא ענין במודעה הנ"ל. ואמנם גם בארצות אחרות היתה הרוֹקחוּת קשוּרה עם חנוּיות המכּוֹלת ורק במאה ה־17 נוסדה באנגליה אגוּדת רוקחים; חלה הפרדה בין הרוֹקחוּת להמכוֹלת.

במאה ה־19 – ואף בתחילת המאה העשרים באוּ רופאים אמריקנים בהמוניהם לאוּניברסיטאות בצרפת, אנגליה, גרמניה, וינה כדי ללמוד את שיטת העבודה בהן. עד־מהרה רכשוּ להם ידיעות מעשיות. נחוֹנים בחוּש־מציאוּת ובאמצעים הרבים שעמדוּ לרשוּתם, פתחוּ בתי חולים, מכוֹני־מחקר וציידוּ מַעבּדוֹת. בזמן קצר הגיעוּ לרמה גבוהה. עם ירידת הרמה המדעית של הרפוּאה הגרמנית והוינאית אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וביחוּד עם משטר היטלר וגירוּש הרופאים היהוּדים, עברה נקוּדת הכובד של המדע הרפוּאי אל האנגלים והאמריקנים, פּרט לשבדיה ושוייץ, שנשארוּ עומדים ברמתם הגבוהה.

רשיונות לרופאים; יחסים בין הרופא והחולה

ההסדר שרופא נזקק לבחינה ורשיון, הוּנהג לראשונה בתולדות הרפוּאה בבגדד בשנת 931, בעקבות טעוּת גסה של רופאים שהגיעה לאזני השלטונות. הכליף ציווה, שמלבד הרופאים הראשיים שבעיר, צריכים כל הרופאים לעמוד לבחינה. 860 רופאים היוּ צריכים להופיע לפני סינן אבן־תביט – הבוחן הראשון בהיסטוריה. בין הנבחנים מצא תביט אחד עם הבעת פנים כזאת, שתביט חשב שעליו להתייעץ אתו וללמוד ממנוּ, תחת אשר לבחון אותו. להפתעתו שמע מפּיו שאינו יודע קרוא וכתוב וביקש ממנו שישאיר לו את הרשוּת להמשיך בפרקטיקה שלו. תביט ענה: אני מוּכן לכך בתנאי שלא תעסוק בהקזת דם ואל תתן משלשלים חריפים. ענה לו: אני באמת נוהג ככה, למחרת הופיע צעיר לבחינה וכאשר תביט שאלוֹ, אצל מי למד, ענה: אצל אבי – זה האיש אשר עשה ביום לפני־כן רושם כה עז על תביט. אמר לו: אתן לך את הרשיון בתנאי שתשתמש רק באותם האמצעים אשר אביך משתמש בהם.

Roger II. סבוֹ של פרידריך השני, הוציא בשנת 1140 את החוק הראשון על רשיונות לרופאים, האומר: “מי שירצה לעסוק ברפוּאה חייב להתייצב לפני השלטונות ולעמוד בבחינה, ואם הוּא עוסק ברפוּאה על דעת עצמו יוּשׂם במאסר וכל רכוּשו יימכר פּוּמבית. המטרה היא למנוע מאנשים שבממלכתנוּ להביא סכּנה לחוֹלים בגלל הבּוּרוּת של הרופאים”. –

הגדיל לעשות נכדו – פרידריך השני – אשר הרחיב את החוק הזה בשנת 1240 ודרש שהרופא מוּכרח להיות מחוּנך וכי עליו לעבור קוּרס לימוּדים של שלוש שנים לפני שיתחיל את חוק־לימוּדיו ברפוּאה גוּפה, שנמשכוּ 5 שנים. אחרי זה הוּא חייב לעמוד בבחינה כדי להשיג רשיון מאת השלטונות. אבל הרשוּת להתחיל בפרקטיקה רפוּאית מעשית ניתנת לו, רק לאחר ששימש כאַסיסטנט אצל רופא במשך שנה שלמה. הוּא חייב לבקר את חוֹלָיו פּעמַיים ביום וּפעם אחת בלילה, בזמן הצורך. התשלוּם ביום יסודר בהתאם למרחקים. את העניים עליו לרפא חינם. אסוּר לרופא בעל רשיון לעשות עסקים עם בעלי בתי־מרקחת, ואסוּר לו להחזיק בעצמו בית־מרקחת. מפקחים יפקחו שהתרוּפות יוּכנוּ מתוך אחריוּת־המַצפּוּן ועד כמה שאפשר – בנוכחוּתם. אם המפקחים ימעלוּ בתפקידם יוּענשוּ בעונש מוות. אם הרופא רוצה לעסוק בכירוּרגיה עליו להביא תעוּדה שהוּא בקיא באנטוֹמיה."

הרופא והחולה

בעיית היחסים בין הרופא והחולה העסיקה את הרופאים ואת הקהל עוד בימי קדם. Arctacus, שחי במאה השניה, כתב: "אם אַתה נותן תרוּפה לחולה כשנשמתו קצרה מאד או בהתקרב אליו המוות, יאשימוּ

אותך במוֹתוֹ".

ראזי (המאה התשיעית לספירה) היה האישיוּת החשוּבה ביותר ברפואה הערבית. הוּא נולד בטהרן והתחיל ללמוד רפואה כאשר היה כבר באמצע שנותיו – בן למעלה מארבעים שנה, ידע לנגן בנבל והיה גם מזמר, סייר בארצות שונות – ירוּשלים, אפריקה וספרד – ושימש מנהל רפוּאי של ביה"ח בבגדד, משׂרה אשר רבים היוּ הקופצים עליה: היתה לו פּרקטיקה עשירה ונהרוּ אליו רופאים מכל הארצות.

איש־מעשה זה כתב על היחסים בין הרופא לבין החולה:

“אחת הסיבות, אשר בגללן עוזבים החולים את הרופאים, היא האילוּסיה, שהרופא חייב לדעת הכל ואסוּר לו לשאול שאלות. אם הוּא מסתכל בשתן או ממַשש את הדופק, מניחים שהוּא יודע מה שהחולה אָכל ומה עשה. כשלעצמי, עוד בהיותי צעיר החלטתי בנפשי לא לשאול שאלות כאשר הגישוּ לי את השתן לבדיקה ורכשתי לי רוב כבוד. מאוּחר יותר, כאשר התחלתי לשאול כמה שאלות ירד כבודי בעיני הבריות. סיבה אחרת הגורמת לבזיון הרופא היא זו, שהרבה מחלות אינן רחוקות מגבול הנורמַלי וקשה להבחין ולרפא אותן; ואילוּ אחרות, גם אם הן קשות, נראות קלות־ערך במבט ראשון כאשר החולה רואה שהרופא נמצא בספק בנוגע לשיטת הריפּוי שלו הוּא מסיק מסקנה, שהרופא בודאי יבין עוד פּחות במחלות רציניות יותר. דבר זה אינו נכון. הסימפּטומים של מחלות אלוּ הם פּחות ברוּרים, מכיון שהם מהווים רק סטיות קלות מהנורמה, וריפּויין קשה יותר, כי בלתי־אפשרי להשתמש באמצעים נמרצים יותר. פּקיד גבוה של בית־החולים התאונן פּעם, שאין ביכולתו להניע את אצבעו בגלל פּצע קל, סרבן להתרפּא. הוּא אמר לרופאים: אם אין בידכם לרפא פצע קטן באצבע איך תוּכלוּ לרפּא שברי צלעות וזרועות? והיה שוחר ריפּוּי אצל נשים והדיוטות. אם טוענים, שאין להאמין למי ששגה פּעם שגיאה, יש לענות על כך, כי צריך להאמין לזה שהוּא הכי־רחוק משגיאה והטועה לעתים רחוקות. אחרת דומה הדבר לאיש המסרב לרכב על סוּס או לישון על ספּה, כי סוּס עלוּל למעוד וספּה עלולה ליפול – תופעות שהן נדירות. לפעמים מעריכים את הרופא פּחות מדי, אם יש לו קשיים בטיפּוּל במחלה שאינה ניתנת לריפּוּי, אבל יש להביא במנין, שהרפוּאה טרם הגיעָה לשלימוּת… החסרון הוּא במקצוע עצמו ולא ברופא. – הקהל דורש, שהרופא ירפא מיד כמכשף או ישתמש, לפחות, בשיטות נעימות, מה שבלתי אפשרי תמיד ובכל מקרה. הרי זה אי־צדק משווע – לנזוף ברופא על חשבון הטבע. זו היא הסיבה מדוּע הקוסמים מצליחים כל כך, שעה שרופאים חיים בעניוּת. לפעמים פּונה הקהל עורף לרופא המוּכשר והולך אל הטפשים, מכיון שההדיוטות הללו מצליחים לפעמים להסיר תלוּנות אשר גם הרופא המפורסם לא היה בכוחו לעשות זאת. הסיבות הן שונות: מזל, מקריוּת וכו'. לפעמים מביא הרופא המוּסמך את המחלה לידי הטבה מסוּיימת בלי שתהיה כבר ניכרת הטבה זו, ואם בזמן זה מחפש החולה ריפּוּי אצל רופא אחר, הוא רואה הטבה אחרי זמן קצר והכל נזקף לזכוּתו של השני. לפעמים מתמסר רופא־אליל ללמוד שיטת־ריפּוּי במחלה אחת או שתים ורוכש לו נסיון, מעצמו או ממַה שראה אצל רופא, והקהל נתעה לחשוב שהוּא יודע כבר לרפא את כל המחלות. אני עצמי למדתי אמצעי טיפּוּל מנשים ואוספי־עשׂבים, אשר לא היה להם מוּשׂג מרפוּאה. זכור, אף רופא בעל־נסיון רב שרוּי לעתים קרובות בספק ודרוּש הרבה זמן עד שימצא את האמצעי הנכון. זה קרה גם את גלן”.

כדאי להביא עוד כמה ציטטות מדברי החבכם הזה בעל הנסיון הרב:

“אל תרפא את המחלה בהתחלתה באמצעים העלוּלים להחליש את כוחו של החולה”.

“כאשר הרופא הוּא מלוּמד והחולה בעל־משמעת – תיעלם המחלה מהר”.

“אם הנך יכול לרפא ע”י משטר מסוּים הווה מונע עצמך מהשתמש בתרופות, ואם אַתה יכול להשיג ריפּוּי בעזרת תרוּפה פּשוּטה, הימנע מהשימוּש בתרוֹפה מוּרכבת".

דברים אלה כוחם יפה גם בימינוּ אלה…

רפואה פּנימית וכירוּרגיה

עוד במאה ה־17 טרם נמתח הגשר בין הרפוּאה הפּנימית והכירוּרגיה. הרופא הפּנימי בז וליגלג לכירוּרג, ואילו זה האחרון פּחד להיכנס לתוך תחוּמי הרפוּאה הפּנימית. דיקן אחד בפקוּלטה הפּריסאית הכריז על הכירוּרגים כעל “גזע בעל רוע לב ורשעוּת, טרזנים מפריזים על המידה המגדלים שפם ומתקשטים בתער”. בסוף המאה ה־17 קרה דבר, אשר העלה את כבוד הכירוּרגיה בעיני הקהל. המלך לוּאי ה־14 נתקף פּתאום במחלה עדינה במקצת – נצוּר (פיסטוּלה) ע“י פּי הטבּעת. היה הכרח בניתוּח – אבל איך יכול אדם פּשוּט עלי אדמות להעז אפילוּ לנגוע במלך־אליל זה? היה הכרח להעלות את הכירורג של המלך – פליכּס היה שמו – למדרגת אצילוּת. ובזה הורמה קרנו של מקצוע הכירוּרגיה. אז קמה אָפנה חדשה: כל אנשי חצר המלך גילוּ שיש להם נצוּר ע”י פּי הטבּעת ורבים נזקקוּ לכירוּרגים וע"י כך עלוּ הללוּ בדרגה החברתית.

בכל זאת היתה הכירוּרגיה עוד במשך המאה ה־18 במצב ירוּד מאד ובגרמניה נחשבה כמעט כפשע. בצבא היה נאלץ הכירוּרג לגלח את הקצינים. הרופאים הנודדים – רופאי העינים, “מיישר העצמות”, חותך האבנים (בשלפּוּחית השתן) המוּמחים לשברים – כל אלה שוטטוּ ממקום למקום והיו לעתים קרובות טרף לאכזריוּתוֹ של ההמון; שלא לדבר על השוּליא של הסנור – זו הדרגה הראשונה בקריירה של הכירוּרגים – אשר נרדף כחַיה במקרה של אי־הצלחה. כירוּרג אשר פּתח תחבושת מעל פּצע ולא צירף לפעוּלה זו איזו נוסחת־קסמים, נעזב על ידי החולה שלו אשר פּנה לשרלטן. התליין הפּרוּסי, אשר בודאי היתה לו בקיאוּת רבה בשבירת עצמות ונקיעת פרקים, הוּרשה לרפּא פּצעים ולתקן שברי־עצם. וכאשר הכירוּרגים פּנוּ בתלוּנה על כך אל פרידריך הגדול קיבלוּ תשוּבה “אם אַתם יודעים את מקצועכם, כפי שהנכם טוענים, הכל יאמינוּ לכם ולא יפנוּ לתליין; אבל אם הנכם בּוּרים גמוּרים, הקהל אינו חייב לסבול מזה ובמקום להישאר נכים יפנוּ לתליין”.

גם היום ניכרים עוד בארצות אחדות ההבדלים ויחסים מסוּיימים בין הרופא הפּנימי לבין הכירוּרג. הרופא הפּנימי רואה את עצמו עליון ביחוּד באותן הארצות אשר הכירוּרגיה טרם הגיעה לשלבה הגבוה ואילוּ הקהל מַעריך יתר על המידה את הכירוּרג בין לטובה – אם הוּא מַצליח – ובין לרעה במקרה של אי הצלחה – כי בכירוּרגיה רואה החולה את התוצאה של הטפּוּל סמוּך לעשייתוֹ.

גם במקצועות־רפוּאה אחרים עברוּ על אנשים המדע סבל ועינוּיים נפשיים רבים עד שגילוּייהם כבשוּ את מקומם. לאט לאט רכשוּ להם המקצועות השונים ברפוּאה את העמדה הראוּיה להם.

[בפרק זה מסתיים העזבון שנמצא בין המאמרים שלא ראוּ אור. היתה זו, כנראה, התחלה לשורת מאמרים בשם “המקצועות השונים ברפוּאה”, שמהם נכתב רק המאמר הנ“ל על ה”רפוּאה פּנימית וכירוּרגיה".]