את היאבקוּת האנושוּת עם המחלות המדבקות ניתן להשוות למאבקו של חולה במחלה־מדבקת עם המחולל שבתוכו. משך תקוּפות ארוּכות גיששה באפילה, פה ושם נדלק ניצוץ־מחשבה שהיה צריך להאיר את הדרך הנכונה – ושוב אָבדה הדרך. וכך תעוּ מאות בשנים ללא שביל. רק במאה ה־19 נתגלוּ בזו אחר זו תגליות של מחוללי־מחלות אפידמיולוגיות, והופיעוּ תורות החיסוּן – האקטיבי והפּסיבי; זכתה המאה העשרים ונודעוּ בה תרוּפות ספציפיות – הסוּלפא, האנטיבּיוטיקה – ועוד יד־המחקר נטוּיה…

נשוּב לתקוּפה ההיסטורית הראשונה.

“מבּשׂרם לא תאכלוּ ובנבלתם לא תגעוּ – טמאים הם לכם”; “וכל אשר יפל מנבלתם עליו יטמא, תנוּר וכיריים יוּתץ, טמאים הם וּטמאים יהיוּ לכם; והאוכל מנבלתה יכבּס בגדיו וטמא עד־הערב והנושא את נבלתה יכבּס בּגדיו וטמא עד הערב” (ויקרא י"א). “וטמא אותו הכוהן, נֶתֶק הוּא צרעת הראש או הזקן הוּא” (הכוונה כנראה לטריכופיטיה – מה שאנוּ קוראים היום “גזזת”). רק הקרחת והגבחת אינם מדבקים: "ואיש כי ימָרט ראשו קרח הוּא טהור הוּא; ואם מפּאַת פניו ימרט ראשו, גבה הוא טהור הוא (ויקרא י"ג).

והנה גם איזולציה (בּידוּד החולה) ודיזנפקציה (חיטוּי): "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בּשׂרוֹ במים. “הזֵה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בּשׂרם וכבּסו בגדיהם והטהרוּ”.

והנה גם הסתכלוּת ב“חולה צרעת”: שבעה ימים ועוד שבעה ימים, עד התברר ממהלך המחלה, אם היא מדבקת או לא.

וישנה פּרופילקסה: “ביום זבחכם יֵאָכל ולמחרת, והנותר עד יום שלישי באש ישׂרף”. מקררים חשמליים טרם היו ושרב שרר גם אז בארץ. טבעי הדבר, שביום השלישי יתקלקל הבּשׂר ואסוּר הוּא באכילה, אם כי לא נאמר בפירוּש על כל בשר ועל כל מאכל העלוּל להתקלקל.

איתרע גורלה של האנושוּת שהיוּ צריכות לעבור אלפי שנים עד אשר ניצוצות גאוניים אלה של גדול־המחוֹקקים וגדול מנהיגי־העם ייקלטוּ ויתפּשטוּ ויהיוּ לקנין המדע והעם.

אפּידמיות ופנדמיות

יש מחלות מדבקות מופיעות בהיסטוריה של האנושוּת בצוּרה של התפרצוּת פּתאומית של אפּידמיות ולעתים יגיעוּ עד לפנדמיות, כלומר: אֶפּידמיה המתפּשטת בכל הארצות, בקוֹנטיננט שלם.

אחת המגיפות מסוּג זה היתה הדֶבֶר – “המגיפה השחורה”. פנדמיה של דֶבֶר הגדולה בעולם היתה בשנת 1348, כאשר האפיפיור קלמנס השישי שאל למספר מקרי־המוות מדֶבֶר, היוּ לחישות, שכמחצית האוכלוסיה של העולם מתה. לבסוף קיבל מספרים מדוּייקים יותר שאף הם מחרידים – 42,836.486 מתים. באירופה עצמה מתוּ 25 מיליון איש. והיו שהעריכוּ את מספרם בשישים מיליון!

אין תימה, איפוא, כי הפּחד היה גדול. מי שהיה בידו, ברח ממקום המגיפה. מסַפּרים מעשיות מחרידות על הורים שעזבוּ את ילדיהם וברחו. כמרים ורופאים ברחוּ מפּני המגיפה. נראה, כי מהלך־המחלה היה חריף ומהיר ביותר. מסַפּרים על יונקים שמצאוּ אותם מוצצים משדי אמוֹתיהם המתות; על ילד שנשאר לפליטה מעיר אחת וכאשר חזר לעיר־מולדתו פגש בזקן אחד, אשר סיפר לו כי הוּא היחיד שנשאר בחיים; על רועת־אווזים אשר התהלכה לבוּשה שמלות נהדרות וּמקוּשטת יהלומים יקרים, כנסיכה – כי היתה היחידה שנשארה בחיים באותה אחוּזה; שמוּעות התהלכוּ על אניות עם רוּחות ושדים השטוֹת בים עם צוות האניה שכולם מתים; על זאבים אשר השתכנוּ בדירות מפוארות בערים. קהילות יהוּדיות שלמות הועלו על המוקד מתוך אמוּנת־ההבל, שהם היוּ הגורם למגיפה, בעוד אשר נסיכים וכמרים מתבוססים בזהבם ודמם של בני ישראל. אניות־עבדים נשכרוּ בשכר גבוה כדי שיהיו לקברים, פושטי־יד נעשו עשירים – ליום אחד בלבד, כי למחרתו נפלוּ גם הם קרבן למגיפה. בתוך ההרס הכללי והמבוּכה הגדולה פרצוּ חגיגות היסטריות, נשים ערוּמות ברחובות – שיכּורות ופרוּצות – עד הרגע האחרון לחייהן. היו מקרים של התעללות בנשים גוססות ואחרי מותן, כל מיני צוּרות של פרברסיה מינית, ריקוּדים על גוּפות המתים. בתוך המערבולת המטורפת הזאת נשמעה שירה משגעת של כיתות דתיות – לא היה חוק ומשפט כי לא היה מי שישמור עליו.

זכרונות מהימים המחרידים הללו נשארוּ בספריהם של פטררקה וּבּוֹקצ’יוֹ.

*

ידוּעות תקופות קשות של אֶפידמיוֹת חלירע. בילדוּתי שמעתי סיפּורים מזעזעים על מגיפת חולירע בעיירתי, המזכירים במקצת את סיפּוּרי־ הזוועה מהמגיפות שבעבר הרחוק. אנשים התהלכוּ ברחובות שותים לשכרה בליווי כלי־זמר, כדי לשמח את החולים ולעודד את הקרובים שנשארוּ בחיים. אמנם, אלה לא עזבוּ את העיר ולא ברחוּ אלא התארגנוּ חבוּרות חבוּרות והלכוּ מבית לבית מקום שם היוּ חולים וטיפּלוּ בהם. אז היתה התקוּפה האנטיספּטית וחומצת־הקרבּוֹל משלה בכיפּה. כל הבתים והרחובות היוּ מלאים ריח קרבּוֹל. זכורני, מה שסחוּ לי בילדוּתי, כי אבי ז“ל כמעט שהורעל בטעוּת או בזדון ע”י איש שהגיש לו לשתייה בקבוּק עם קרבול, תחת בירה.

זכורים הימים הקשים של מגיפת ה“שפּעת הספרדית”, שפרצה בצורה פנדמית ממש, ואת האֶפּידמיה¹ הגדולה של טיפוּס הבהרות במזרח־אירופה, אשר עשו שַמות באוכלוסיה; מיליונים אנשים הושמדוּ בשתי המגיפות הללוּ. – יצוּיין שעד המאה העשרים עלו בשנות המלחמות השונות קרבנות האֶפּידמיות בהרבה על הרוּגי המלחמה.

המשורר הרומאי אובידיוס (43 לפנה“ס – 17 לספה”נ) כותב “אף אחד אינו יכול לעכב את הדבר (Pest) מה שהאיש יותר קרוב לחולה ובמידה שהוא מתמסר לשרתו הוא נתקף יותר מהר ע”י המחלה עד למוות". הוא גם מזכיר אינפקציה מחַיה לחַיה ומאיש לאיש וכל זה בתקופה שמקצוע הרפוּאה האמין עדיין בהשפעת האויר במקום האינפקציה.

Gilbertus Angelicus (המאה השלוש־עשרה) הכיר את האבעבועות ואת החצבת כמחלות המדבקות ביותר. “וכאשר בנו של הוד־מלכוּתו (אדוארד השני) חלה באבעבועות דאגתי לכך, שהכל סביב מיטתו יהיה אדום והוּא נתרפּא לגמרי בלי להשאיר אף סימן”. (אגב, המנהג להקיף את החולה בחצבת בצבע אדום נהוּג אף בימינו).

*

הישועי אטנזיום קיינר במאה השבע־עשרה היה הראשון אשר שם לבו אל החיידקים, שנתגלוּ רק אז עם התחלת השימוּש במיקרוֹסקוֹפּ, כמחוללי מחלות מדבקות; הוא כתב: “זבוּבים המוצצים מהמיצים של החולים והגוססים עפים ושׂמים את ההפרשות על דברי מאכל, אשר מי שאוכל מהם נדבק בהמחלה”. הוּא כבר ניבא את המלחמה הפּנימית בין הגוּפיפים השונים בגוּף החי בכתבו: “מלחמה ומלחמה־נגדית מחזיקות את החיים”.

ההולנדי Antony Van Loevenhock (1632–1723) הכין מאות עדשות למיקרוסקופּ וגילה את הפרוטוצואים אינפוזוריים ועוד – כל הגזעים השונים של החיידקים. פעם הראה לו סטודנט מינֵי יצורים משוּנים המסתובבים ורצים תחת המיקרוסקופּ. זה היה זרע אדם אשר כלאוּהוּ אז בפעם הראשונה וחשבוּהוּ תחילה לחיידק. – – –

הרבה דברים ברפוּאה לוּקחוּ מהעם ומאמוּנות שונות בעם, מהן אמוּנות טפלות רבות, לפי הכרתנוּ כיום, ומהן כאלו שנשארו ברפואה הרשמית כאמצעים חשוּבים עד מאד.

בסוף המאה השמונה־עשרה שמע רופא כפרי אחד באנגליה שיחה של צעירות כפריות ואחת אומרת לשניה: “אני כבר לא אחלה באבעבועות כי היוּ לי אבעבוּעות של פּרה”. ג’אנר – Jener – שם הרופא הכפרי הזה – לא שכח את השיחה הזאת, ותחת להשתתף לפי הזמנת הקפיטן קוק בנסיעה סביב לכדור הארץ התמסר לחקירת מחלת האבעבועות. החלבנית שרה נלמס נדקרה בקוץ והפצע זוהם באבעבועות מפרה בשעת חליבה. מחומר־זיהום זה לקח ג’אנר קצת מוגלה והרכיבה על זרועו של ילד בן 8 – James Phipps – ע"י כמה שׂריטות שעשה על העור. כעת בא המומנט הדרמטי – בהסכמת הורי הילד הזריק ג’אנר בחודש יולי 1796 – תאריך חשוּב מאד בתולדות האנושוּת – חומר מאבעבועות אמיתיות של אדם חולה – והילד נשאר בריא.

*

עוד לפני אלפיים שנה היתה ידוּעה מחלת אבעבועות אצל הסינים והמצרים. אף־על־פי־כן גרמוּ האבעבוּעות במאות י“ז–י”ח לעשרה אחוּזים מכל מקרי־המוות, ביחוד אצל ילדים.

ואמנם כבר Averrocs בקורדובה (1126–1198) קבע את העוּבדה, שהאבעבועות אינן תוקפות את האדם פעמיים. זה היה הניצוץ של תורת־החיסוּן. גם ג’אנר לא ידע את תורת החיסוּן האקטיבי והפּסיבי, אבל ע"י הסתכלוּת מעשית הצליח לשחרר את האנושוּת ממגיפות קשות אשר התקיפוּ תחילה ארצות שלמות והפּילוּ חללים רבים.

גם תגלית חשוּבה זו לא עברה בלי התנגדוּת. במשך כל הזמן ועד ימינוּ אלה היוּ אנשים וכיתות אשר התנגדוּ מסיבות שונות להרכבת אבעבועות. כמה עיקש, לפעמים לב האדם!

*

“זאת תורת הצרעת – – איש צרוע הוא טמא הוא – – וטמא טמא יקרא…” (ויקרא, פרשת תזריע)². “הארץ מלאה טמאים”. זעקה זו נשמעה בכל התקופות. בימי הביניים היה בכל עיר גדולה הלֶפרוזוריוּם – בית־המצורעים – שלה. 19 אלף בתי־גורל כאלה היו אז, ואלפי שנים לא הכירוּ את “הכוכב” הזה הגורם ליסורים כה רבים לאנושוּת ולבידוּד חולים למשך עשרות שנים – “צרעת לשעה – צרעת לתמיד” – עד שבא הנורבגי הנסן וגילה בשנת 1871 את חיידק־הצרעת העומד בקרבת משפחה עם “כוכב” אחר – חיידק השחפת. וכשנמצא כבר המחולל, קל יותר לחפשׂ ולמצוא את התרוּפה המתאימה. השמן מעץ הגדל בהודוּ־המזרחית – טשולמוגרה – מרפּא במקרים רבים את המחלה הזאת ועדיין מתגלות והולכות תרוּפות חדשות. תרכובת שמן טשולמוגרה עם התרוּפות החדשות – הסוּלפונים – נראית להיות מועילה כנגד צרעת. הוּברר, שתקוּפות ארוּכות אין חולה הצרעת מדבק ואין נשקפת סכנת הדבקה ממנו ועל כן לא תמיד נחוּצה איזוֹלציה כה אכזרית.

החיידק הזערער דחק לאט לאט את רגלי ה“כוכבים”. לא המכשף וגם לא היהוּדי אשמים, אם מגיפה מתפּשטת והולכת מעיר לעיר ומארץ לארץ, אלא בריה קטנה הנמצאת בתוך האדם ולא מחוּצה לו. אין לחפשׂ את היריב בטלסקופּ אלא במיקרוסקופּ, ובה במידה שמכשיר זה משתכלל והולך, מתגלים והולכים מחוללי־מחלה חדשים – יצורים זערערים כמו הוירוּס, אשר רק באלקטרון־מיקרוסקופּ, בהגדלה פּי מאה־אלף, אפשר לראותו. כיום מתפּצל מהבקטריולוגיה הכללית ענף מיוחד – הוירולוגיה – תורת לימוד הוירוס, אופן חייו, דרכי התפשטוּתו בגוּף האדם ודרך ההדבקה בו.

עוד היפוקרטס תיאר את האסכרה; היא גם נקראה המחלה המצרית או הכיב הסוּרי. מהלך המחלה היה חריף וקשה וההדבקה מהירה עד שהיוותה סכנה לרופאים. במשך הזמן פגה חריפוּתה, אך עדיין טמנה בחוּבּה סכנות רבות. מה עלוב היה מצבו של הרופא ומה טראגי מצב החולה כאשר הקרומים התפשטו בלוע ועד לבית־הבליעה ולגרגרת הגיעו ואיימוּ לסתום את כלי־הנשימה והילד נחנק ממש מסתימת הגרון ע“י קרומי המחלה, עד שהיו נאלצים לפתוח את הגרגרת בניתוּח מתחת לקרומים הללו (טרכיאוטומיה) כדי לתת אפשרות לאויר להיכנס לתוך הקנה. אחרי זה גילו את האינטובציה – הכנסת צינור דרך הפה אל הקנה. עד שקלבס ולפלר Klebs – Loeffler (1852–1915) גילוּ את הבּצילוּס הנקרא על שמם; ומשגילוּ אותו נוכחו לדעת, כי לא הבצילוּס עצמו אלא הארס הנפרש ע”י החיידק לתוך הגוף – הטוקסין – הוא הגורם העיקרי לתופעות קשות אלו. משעה שנתגלה הטוקסין כבר לא רחוקה הדרך לגילוי האנטיטוקסין ע“י בֶּהרינג במעבדה של קוֹך ובשנת 1891 ניצל הילד הראשון בברלין ע”י אנטיטוקסין זה. זה היה החיסוּן הפּסיבי שמכניסים מנות גדולות של אנטיטוקסין לתוך גוף החולה בלי שהגוף עצמו ישתתף בייצוּר האנטיטוקסינים הללו. מחַסנים סוּסים קמעה קמעה במנות גדלות והולכות של הטוקסין והם יוצרים בגופם גוּפיפים שכנגד – אלה הם האנטיטוקסינים שהזכרנו – במידה כזאת שמִסֶרוּם של סוּס מחוּסן כזה אפשר לסַפּק אנטיטוקסין ל־800 סוּסים שנדבקוּ באסכרה.

ומשיודעים את הטוקסין ואת האנטיטוקסין, אפשר להכין תמיסת של טוקסין־אנטיטוקסין ולהחליש את הטוקסין עד כדי כך שאם מזריקים את התמיסה הזאת אין האדם נחלה, אבל רוכש לעצמו אנטיטוקסינים, כי הטוקסין שהוכנס לגוּפו, גם אם נחלש ע"י התערבוּת עם האנטיטוקסין – מעורר את הדם ליצור בעצמו אנטיטוקסינים – זה החיסוּן האקטיבי.

מאוחר יותר הצליחו להחליש את הטוקסין בצורה אחרת וייצרו את הטוקסואיד – זו היא הוַקצינה אשר בה אנוּ מחסנים כיום את ילדינו הבריאים בחיסון אקטיבי נגד האסכרה.

*

"איש איש כי יהיה זב מבשרו זוֹבוֹ טמא הוּא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא (ויקרא, ט"ו, א‘; ד’). אם זוהי הזיבה של היום הרי גרמה מחלה זו צרות רבות לאנוֹשוּת – מיליוני גברים ונשים נשארוּ עקרים בשל מחלה כרוֹנית זו; מיליוני ילדים נתעוורוּ בשעת צאתם לאור היום ועברם את אברי ההולדה אשר זוהמוּ במחולל המחלה. עד שבאה תקוּפה וצעיר בן 24 שנים, תלמידו של פרדיננד כהן, גילה בברסלאו את המחולל – הגונוקוקוס, אלה היצורים הזערערים, אשר גדלם כשליש או רבע מגדלו של בצילוס. אחרי שלמדו איך לצבּע את ההפרשה מהאדם הזב, אפשר בנקל להכיר את הגונוקוקים האלה במיקרוסקופּ. ריבוּי הזיבה אשר ברוב המקרים עברה מהתקוּפה החריפה לתקופה ממושכת, נתקל בקשיים גדולים ונמשך, ברוב המקרים, במשך שנים ועדיין לא היה בטחון אם הריפּוּי הוא יסודי ומוחלט – עד שבשנים האחרונות נתגלתה השפעת הפּניצילין על מחלה זו והיא נרפאת תוך יום־יומיים ולפעמים תוך שעות ספוּרות. שוב ניטל עוקצה של מחלה כרונית, אשר רק מי שטיפל קודם במשך שנים בחולים אלה, לעתים קרובות תוך יאוּש, יודע להעריך את ערכו המפתיע של הפניצילין. עוד קודם לכך המציא קרדיי (Credé) בשנת 1884 את השיטה שהתפשטה מהר בכל העולם לטפטף לתוך עיני כל ילד טיפות אחדות מתמיסה של Argent Nitric ובזה נמנע זיהוּמו של קרום־העין ומאות אלפי ילדים ניצלו מעוורון.

בסוף המאה ה־15 פרצה העגבת באירופה. בדצמבר 1494 כבש צ’רלס השמיני את ניאפול ואז פרצה המחלה בצבא הצרפתי. יש טוענים, שלא ייתכן כי צוות המלחים הספרדים – כפי שמניחים – הביא אתו את המחלה בשוּבם עם קולומבוס מאמריקה לאירופה. האם אפשרי, שואלים, שקומץ קטן של אנשים יגרמוּ לאֶפּידמיה כה גדולה. ויש טוענים, שהגבת שׂררה עוד בתקוּפה הקדומה ומצטטים את היפוקרטס המתאר מחלה הגורמת “לפצעים בפה ובאברי־המין”. המלך מכּסימיליאן מזכיר לראשונה ב־7 באוגוסט 1495 את ה“אבעבועות הממאירות”. הוא האמין שהעגבת נשלחה מאלוהים כעונש עבור חילול השם; וזו לשון הפקודה: “מקודם באו כתוצאה מחילול השם, רעב, רעידת אדמה, דבר וּמַגיפוֹת אחרות על האדמה. בימינוּ באות עלינוּ מחלות קשות – להזכיר את ה־ poesen plattern, אשר אף פעם לא קרו ולא נשמע עליהם מקודם”. בשנים 1495–1498 נכתבו הרבה חיבוּרים על מחלה זו ביניהם הכי חשוּב של טורלה, המסַפּר שתוך חדשיים טיפּל ב־17 חולים בחצר האפיפיור.

Jacques de Bethencourt כותב אז: המחלה הופיעה בפעם הראשונה בצבא הצרפתי כאשר צ’רלס השמיני פלש לניאפול. האיטלקים קראו למחלה: “המחלה הצרפתית” ואילו הצרפתים קראו לה “המחלה הניאפוליטנית”. קוראים לה גם “האבעבועות הגדולות” ובאופן יותר כללי “המחלה הגדולה”. אני חושב שיש לכנותה בשם Morbus Venereus – מחלת מין.

מאז התפשטה העגבת באירופה ירדו לעתים קרובות שתי המחלות כרוכות זו בזו – הזיבה והעגבת, תחילה היו סבורים, שהזיבה היא הסטדיום הראשון של העגבת כי תקופת הדגירה – התקופה מהאינפקציה עד הופעת הסימנים הראשונים של מחלת־הזיבה אינה אלא שנים־שלושה ימים; ואילו תקופת הדגירה של העגבת היא שבועות אחדים ולעתים קרובות כאשר האיש חולה רק בזיבה טיפלו ועינו אותו חדשים ושנים במשחת כספית (האמצעי היחידי בשעתו לריפּוּי העגבת) – עד שבא בנו של פונדקאי Fritz Schadinn וגילה ב־1905 את הספּירוכיטה החוורת – מחוֹלל העגבת.

שוידין זה עשה גם נסיונות על עצמו עם האמֶבָּה של דיזנטריה ונפטר בעודו צעיר, בן 35 שנים; ומשעה שנמצא מחולל המחלה נסללה הדרך לריפּוּיה. תגלית זו נפלה בחלקו של פּאוּל אֶרליך (1854–1915), שנסיונותיו בצביעת החיידיקים השונים נשאוּ פרי, כי הם שימשוּ יסוד לכימותרפיה, אשר עליה מבוססת כיום כל התעשיה של התרוּפות המודרניות. הוא גם העשיר את המדע בתיאוריה שלו על החיסוּן, שנתנה דחיפה לביסוּס תורת החיסון כולה, אף כי מאוחר יותר החלו מערערים על תיאוריה זו. על זו מתבססת התגוּבה הידוּעה של וסרמן אשר בעזרתה אפשר להכיר מבדיקת דמו של החולה אם הוא חולה עגבת ואם שוחרר כבר ממחלתו. אחרי 606 נסיונות גילה ארליך את הסַלברסַן שנקרא אז “606” והניאוסלברסן (בשנת 1914).

עוד בהיותי סטוּדנט, בימים הראשונים של הנסיונות עם סלברסן, היינו מענים את החולים הללוּ במשחת כספית, בה היה החולה מורח את כל גופו לפי סדר מסוּים אבר אחרי אבר יום יום במשך שבוּעות וחדשים בליווּי דלקת החניכיים והופעות בכלָיות כתוצאה מהרעלה בכספית. והנה נתגלוּ האלט־סלברסן והניאוסלברסן ואחריהם הביסמוּט ואחרון אחרון הפּניצילין – ושוב ניטל עוּקצה של מחלה כרונית קשה הניתנת היום לריפּוּי יותר מהיר ויותר יסודי מאשר לפני שלוש עשרות שנים.

בתקוּפתו של ארליך חי ברוסיה מלומד אחר – זואולוג – אלי מטשניקוף – לא רופא (1916־1845) אשר ברח מרוסיה למסינה (איטליה) ועבר משם לפּאַריס לאינסטיטוּט של פּאַסטר. מטשניקוף גילה את התיאוריה של פגוציטוזה – מלחמת הכדורים הלבנים בדם בחיידקים החודרים לתוך הגוּף והגנתו ע“י יצירת מיתרס של כדורים לבנים אשר הפכו ללפגוציטים – ה”אוכלים" והורסים את החיידקים ונהפכים למוגלה.

שני המלומדים הללו – ארליך ומטשניקוף – קיבלו את פרס נובל בשנת 1908.

האינטרנציונל של החוקרים

הכרנו כבר כמה מהחוקרים מארצות שונות, רופאים ולא רופאים, אשר כל אחד בפינתו, וכולם יחד, העלו את התקדמות האפידמיולוגיה ותורת החיסון למדרגה גבוהה: הנסן הנורבגי, ג’אנר האנגלי, לבנהק ההולנדי, לפלר ובהרינג, ארליך היהוּדי, מטשניקוֹף הרוסי ועוד. ועדיין אנוּ נמצאים באמצע ההתפתחות ועדיין ידם של המלומדים נטויה לחקירה ולביסוס הקיים ולרעיונות חדשים הנראים בתחילתם כמהפכניים.

משעה שגילוּ את המיקרוֹסקוֹפּ ובעזרתו את המיקרוֹבּים השונים, היו צריכים למַיין וּלסַייג אותך לסוּגיהם ולייחס לכל אחד את המחלה שהוא מעורר. בהתחלה שׂררה ערבוביה גדולה, עד שלאט לאט למדו להכיר את הספּציפיוּת של המחולל. בשנת 1730 כתב מלומד אנגלי אחד: “לכל זרע שייך הגוּף שלו. אין מחולל־הדבר עשוּי לחולל מחלת אבעבועוֹת ומחולל־אבעבוּעוֹת אין בכוחו לגרום לחצבת, כמו שהתרנגולת אינה יכולה ללדת ברווז וזאב אינו יכול להוליד כבשׂ. כצואה מזה אין מין אחד יכול למנוע התהווּת מחלה אחרת”. באופן בולט יותר ביטא זאת מלומד וינאי אחר בשנת 1762: “כל המחלות המדבקות נגרמות ע”י מיקרובים חיים, לכל מחלה אחראי מיקרוב מיוחד. מכאן תקוּפות דגירה שונות לכל מחלה ומחלה". רק כעבור מאה שנה נתגלתה ונתבססה התיאוריה של החיידקים.

בשנת 1840 פירסם האנטום המפורסם, נכדו של רב אחד – יעקב הנלה – חקירה על מחוללי מחלות מדבקות בה הוא קובע בבירור, שמחלות מדבקות נגרמות ע“י חיידקים מיוחדים. הוא חיפש את החיידקים בגופות המתים מטיפוּס הבטן, במורסה של אבעבועות ובקשקשות של חולי שָנית. היתה לו האידיאה הנכונה אבל עדיין לא עמדה לרשוּתו הטכניקה הדרושה ועל כן היו חיפּוּשיו לחינם; שכּן אין די באידיאה, באין בצידה אמצעים טכניים ורק ע”י צירוּף של שני אלה ניתן להתקדם.

בדור אחד מאוחר יותר גילה תלמידו של הנלה, רוברט קוך, (1910־1843) את שיטות הצביעה אשר על ידיהן אפשר להבחין בין חיידק לחיידק. משפחת קוך היתה כה עניה שהוחלט בחוג המשפחה, כי על רוברט הצעיר ללמוד את מקצוע הסנדלרות. כאשר מצבה הכלכלי של המשפחה הוּטב נשלח קוֹך לאוּניברסיטה בגְטינגֶן, זו “האוּניברסיטה הגדולה בעיר קטנה” כפי שכּינוּה אז. שם יצק מים על־ידי הנלה. אחר גמרו את חוק הלימוּדים באוניברסיטה, נאלץ קוך לשמש כרופא כללי בעיירה רַכויל. אחרי שרותו במלחמת פּרוסיה־צרפת חזר שוב לרפואה כללית בעיר וולשטיין בפרובינציה הפולנית־גרמנית בפוזן. קוך הביא אתו לעיירה זו את המיקרוסקפּ שלו ולא חדל מלהמשיך בחקירות. אחרי אי־התגלוּת במשך 10 שנים היה קוך הראשון שהראה את מהלך־החיים וההתרבוּת של החיידקים. בקטריולוגיה טרם היתה אז ענף מיוחד ברפואה אלא נספח לבוטניקה, אשר משם מוצאָה. בימים ההם חי בברסלאו הבוטניקן הגדול פרדיננד כהן, שאליו כתב קוֹך בשנת 1876 בעונה יתרה, שהוּא גילה את התפּתחוּת החיידק של הגחלת ולפני תתו את תוצאות חקירה זו לפרסום הוא כותב לפרדיננד כהן כי הוא “רוצה להתיעץ אתך – הער פרופסור – האוטוריטה הכי גדולה בבקטריות – ולשמוע את חוות־דעתך”. תחילה התייחס כהן בספקנות לתגלית הזאת, כי כל יום היה מקבל מחוקרים שונים “תגליות” אבל אחר כך תמך ברוב התלהבות בחוקר הצעיר הזה. הוא הזמין את החוקרים מהימים ההם להיות נוכחים בהדגמת השיטות החדישות של קוך. ביניהם יש להזכיר שמות חוקרים מפוּרסמים מהימים ההם את ויגרט, טראובה, אורבך, ליכטהים ובראש וראשנה את כהנהיים, הפּתוֹלוֹג הגדול ביותר באירופּה בתקוּפה ההיא. כנהיים זה גילה בין השאר את הנדידה של הכדוּרים הלבנים בדם אל מקום הדלקת והפיכתם למוּגלה במלחמתם בחיידקים. – להפתעתו הרבה של פרדיננד כהן בה כהנהיים עצמו להסתכל בתגלית של קוך. ובחזרו הביתה אמר כהנהיים לעוזריו: “עזבוּ את הכל ולכוּ מיד לקוך. הוא המציא תגלית נפלאה וההפתעה היא בזאת, שקוך זה לא היו לו כל קשרים עם אנשי המדע ועבד רק עפ”י איניציאטיבה עצמית שלו ועשה את מלאכתו עד גמירא. הכל נעשה ואין מה להוסיף. אני חושב תגלית זו להכי חשוּבה בבקטריולוגיה ומאמין אני שקוֹך זה יבייש אותנוּ ויפתיענוּ בתגליות נוספות“. זו אחרי זו באוּ תגליותיו של קוך, איך להבחין את הבקטריות, איך לשמר אותן וגם איך לצלם אותן ועוד עתיד גדול לפניו. כהן וכהנהיים השתדלוּ להביא את קוך לברסלאו – מרכז רפוּאי חשוּב בימים ההם – בתור רופא מחוזי. אבל משכוּרתוֹ הדלה לא הספיקה כדי לקיים את משפּחתו והיה נאלץ אחרי 3 חדשים לחזור לוולשטיין, עד שבשנת 1880 סידרו לו משרה בברלין. כאשר רואים את האפשרוּיות הבלתי מוגבלות כמעט לחקירה במעבדות הגדולות בכרכי אירופּה, ובעיקר בארצות הברית, ומשווים אותן להתלבּטוּיוֹת הקשות של גאון כמו קוך עד שהשיג איזו אפשרות מינימלית לעבודת חקירה יסודית מסודרת – מתמלאים הוקרה לאותם האָרליכים, הקוֹכים, והפסטרים ועוד, אשר ידעו להתגבר על כל הקשיים המרובים ולתת לאנושות מה שנתנו. קוך סייר באסיה, אפריקה ואמריקה וחזר לברלין, שם המשיך את חקירותיו ושיכלל את שיטות התרבוּיות של החידקים ע”י התאמת קרקע־מזון מתאים לכל חיידק במַבחנות, הוא גם שיכלל את שיטות הצביעה. וביום 24 למארס 1882 – יום היסטורי חשוּב – הפתיע את האגוּדה הפיסיולוגית בברלין בהודיעו על גילוּי **חיידק השחפת. **

היפוקרטס כותב ביאוּש מר על השחפת: “רבים, ולמעשה רובם של החולים, מתים ומאלה הכפוּתים למיטה אינני מכיר אחד שנשאר בחיים”. ועוד בסוף המאה ה־18הצהיר Rush. מפילדלפיה, ששחפת אינה מדבקת וריפא את החולים ע“י הקזת דם, דיגיטליס וכספּית – עד שבא קוֹך וגילה ע”י תגליתו אפקים חדשים לחקירת מחלה קשה זו.

קוך לא הסתפק בתגליותיו אשר הוציאו לו מוניטין; ב־1883 נסע למצרים והודו, ומשם חזר לברלין וב־1884 הפתיע את עולם הרפוּאה בתגלית חדשה – הפעם גילה את חיידק החלירע. הוא גם הצליח למצוא את החיידק במי השתיה, במזון ובבגדים. – אחרי חיפוּשים והתאמצוּיות וטעוּיות של חוקרים שונים במשך מאות בשנים באה התקוּפה אשר בה בשל הפרי ונפל מהעץ “כּבכּוּרה בטרם קיץ”. מכל קצווֹת העולם באוּ החוקרים לברלין ללמוד את שיטות העבודה של קוך. בתוכם יש להזכיר את קיטזטו היפאני Baron Shibasaburo Kitasuto – (1931־1952), – אשר למד מקוֹך את הטכניקה ובעזרתה גילה את חיידקי הצפדיניה (טטנוס) ודבר. קוֹך הדגיש בשנת 1891 את הגורם הרב של מים מזוהמים בהתהווּת אֶפּידמיוֹת וכי ע“י סינוּן המים במסַננת מיוחדת אפשר למנוע מגיפות. הממשלה האנגלית פנתה לקוך ושלחה אותו לאפריקה הדרומית ללמוד בעית דבר־הבהמות. כן עסק קוך במלריה טרופית, קדחת־שחור־השתן ודבר, בהודוּ המזרחית. בשנת 1902 נשלח ע”י ממשלת גרמניה לאפריקה המזרחית לשם חקירות חשוּבות של מחלות טרופיות שונות. הוא גם קבע שיטות הטיפול במניעת טיפוס הבטן. בשנת 1905 קיבל את פרס נובל. יצא בראש המשלחת לאפריקה המזרחית והמרכזית לחקור את מחלת השינה. בשנת 1905 ביקר ביפאן, שם נפגש עם תלמידו קיטזטו – (“קוך היפאני” כפי שקראוּהוּ אז), ונתקבל בהתלהבות רבה. היפאנים הדפיסוּ לכבודו גלוּיה עליה מצוּיירים כל החיידקים שנתגלו ע"י קוך.

המַחצית השניה של המאה ה־18 עמדה בסימן הבּקטריוֹלוֹגיה. בתקוּפת הפריחה של “אינטרנציונל החוקרים” נולד חוקר אחד – לא רופא – לואי פסטר (1895־1822) בנו של בוּרסקאי בעיירה קטנה בצרפת, אשר בילדוּתו לא הראה כל סימנים של כשרון מיוּחד. בשנתו התשיעית היתה לו חויה עמוּקה אשר השפיעה לא מעט על התפּתחוּתו. זאב שוֹטה רץ דרך כל העיר ונשך בהמות ואדם ורבים מהם מתוּ. על יד הבורסקי של אביו עמדה נפּחיה לשם הביאוּ את הנשוּכים והילד הקטן הסתכל איך מרפּאים את הכלבת ע"י צריבה בברזל לוֹהט. במשך אַלפיים שנה ריפּאוּ את הנשוּכים האוּמללים לא במרפּאה, כי אם בנפּחיה.

הכימאי המפוּרסם ליביג Justus Von Liebig (1873־1803) עדיין הכחיש את תפקידם של חידקים ברקבון. פסטר, אשר נולד רק 19 שנים אחרי ליביג, עשה שימוּש מלא במיקרוסקופּ לגילוּי וטיפּוּל במחלות אחדות.

בנוֹ של הבּורסקאי התחיל בצמח – מחלות הגפן – והציל ענף כלכלי חשוּב בצרפת. אחרי מחלת־הגפן בא התור למחלת־הבירה ואם כיום ידוּעה שיטת הפיסטוּר – מקוֹרה בבית־מיבשל־השכר. אם כי פסטר לָקה בשיתוּק והיה קרוב למוּת המשיך אחרי הבראתו לרוּץ דרך המעבדות זרוע ורגל משוּתקות כדי ללמוד באופן שיטתי את ה“עולם הקטן” – את סוד המחלות המדבקות. נחוּץ היה לו “שטח מחיה” במעבּדוֹת אוּניברסיטאיות. הוּא נתקבל לאקדמיה של הרפוּאה רק ברוב של קול אחד (יהוּדי ולא רופא!). סֵבל רב סָבל פסטר מהבזיונות והתנגדוּת מצד המלוּמדים באקדמיה. הרופאים בוודאי התנגדו לחילוני זה – לא רופא. כאשר פסטר הדגים עוּבדות חשוּבות מתגליוֹתיו שאלוּהוּ הם: "אדוני, איפה ה־M.D (Medicine Doctor, כלומר: הדיפּלוֹמה) שלך? כמה וכמה מלוּמדים בצרפת זו, אשר אחרי זמן לא רב התעסקוּ במאורע דרייפוס, זכרוֹנם נשאר בהיסטוריה רק תודות לכך שלעגו למלוּמד גדול זה. בעוד אשר מתנגדיו של פסטר מכחישים את שייכותם והשפּעתם של החיידקים על מחלות מדבּקוֹת, עשה הבּצילוס של הגחלת (Anthrax) שמוֹת בעדר הבּקר בצרפת. מספּרים, שרוֹעה אחד נרדם בשדה ובקוּמוֹ והנה המוות התפּשט על כל העדר ואחרי שנשרט מעגל או פרה, מת הרוֹעה יחד עם העדר.

פסטר – הרועה הנאמן – גילה וַקצינה נגד מחלה קשה זו. והנה הסיפּוּר הדרמטי מחיי פסטר: כדי לנסות את האמצעי הפּרוֹפילקטי שלו הציע פסטר את הנסיון דלקמן: ל־50 כבשׂים הוזרקה מנה גדולה, העשוּיה להמית חיידקי גחלת – 25 מהם חוּסנוּ תחילה עפ"י שיטת פסטר ו־25 לא חוסנו. פסטר אמר בבטחון מלא: המחוּסנים ישארוּ בחיים, הבלתי־מחוּסנים ימוּתו. מתנגדיו חיכוּ בכליון עינים לכשלון הנסיון הזה – לוּ במקרה קרה דבר כזה, מי יודע לכמה עשרות או מאות בשנים היתה נדחית שיטת החיסוּן האַקטיבי כנגד מחלות שונות. גם אחרי תגליתו של ג’אנר עם הרכבת האבעבוּעוֹת! – והנה כמה מהכבשׂים המחוּסנים חָלוּ בהם ואחד מהם אף הראה סימנים של שיתוּק. משעה לשעה גדלה המתיחוּת. בלילה סיפּרוּ לפסטר שכבשׂ אחד מהמחוּסנים עומד למוּת… למחרת התאַספוּ כל הוטרינרים בחצר הכבשים כדי לראות את התוצאות. למזלו של פסטר – ושל העולם כוּלו – נשארוּ בחיים כל הכבשׂים המחוּסנים ואילוּ כל הבלתי־מחוּסנים שכבוּ פּגרים.

בא התור של הכּלבת – זו המחלה הנוראה בגילוּייה האכזריים, שהחולה אינו יכול לבלוע והפּחד של החולה מפּני הבליעה הוּא כה גדול שאם החולה רואה מרחוק מים תופסת אותו עוית בית־הבליעה תוך כדי סַכּנת־חנק (מכאן שם המחלה גם Hydrophobia, אֵימַת־המים). פסטר עשה נסיונות על חיות ואחרי ההצלחה של נסיונותיו בא הזמן לנסות על בני אדם. והנה באה במרוּצה אֵם עם ילד בן 9 – יוסף מיסטר – אשר נוּשך ע“י כלב שוטה ב־14 מקומות בגוּפו. פסטר שזכר עוד את חווייתוֹ בנפּחיה בהיותו גם הוא בן 9 החליט לעשות את הנסיון על ילד זה אשר כמעט נחרץ גורלו למות. לפי שיטת פסטר מַזריקים לנשוּך תמיסה ממוח של חיה שוֹטה, אשר הוירוס שלו נחלש עפ”י שיטות שונות ואח"כ מַגדילים את המנה מדי יום ביומו עד כדי כך שלבסוף מַגיעים לידי מנה כזאת העלוּלה להמית כל בן־אדם אשר לא עבר מקודם את כל תהליך החיסוּן האטי מדי יום ביומו. כאשר הגיע פסטר אצל יוסף מיסטר לידי מנה כה גדולה, תקף אותו הפּחד פּן ייכּשל הנסיון. מספרים שבאחד מלילות הנדוּדים של פסטר הוּא עזב עם בתו את המַעבּדה בהשאירו את המשך הטיפּוּל בידי עוזריו – יוסף מיסטר נשאר בחיים ואחרי התבגרותו היה בין הראשונים שנדב להקמת “מכוֹן פסטר” הראשון בפאריס.

מקרה אחד עדיין אינו מוכיח הרבה. והנה סמוּך למאורע הנ“ל רעוּ שישה ילדים צעירים עדר וכלב שוטה התנפּל על הכבשׂים. כל הילדים ברחוּ חוץ מאחד שהעֵז להילחם עם הכלב כדי להציל את העדר וגם הוּא נוּשך קשה. הילד הזה הוּבא לפסטר רק ביום הששי אחרי הנשיכה וגם הוּא ניצל ממוות ע”י שיטת פסטר. המלוּמד הגדול נשאר עוד זמן בקשרי מכתבים עם שני החולים הראשונים שלו. ומה מלבּב מכתב אחד של פסטר לחולה השני: “כתב ידך שופּר, כותב פ. – אבל האִיוּת שלך אינו טוב עדיין. יוסף מיסטר כותב גם הוא אבל מכתביו משוּפּרים יותר משלך. אבקשך, איפוא, אַל תבזבז את זמנך ולמד בשקידה”. – היוּ גם כשלונות, שמסיבות שונות אי אפשר היה להציל את הנשוּך ומתנגדיו ניצלוּ את המקרים האלה והמשיכוּ בהתקפותיהם על שיטת פסטר. אבל השיטה הזאת נתפּשטה בכל העולם. 19 אכרים רוְסיים שנושכוּ ע"י זאב שוֹטה עשוּ את דרכם לפאריס ועל שפתותיהם המלה הצרפתית היחידה: פסטר. הכל חשבוּ שזוהי דרכם האחרונה עלי אדמות… 16 מהם חזרוּ בריאים למולדתם והצאר הרוּסי שלח לפסטר דקוֹרציה עם יהלומים. גם מניוּ־יורק נשלחוּ 4 ילדים נשוּכים לפסטר וחזרוּ בריאים.

עתה מצוּי בכל ארץ ובכל עיר גדולה מכוֹן פסטר. ייזכר לברכה ד“ר בעהם ז”ל אשר בימי המלחמה הראשונה הקים בירוּשלים את “מכוֹן הפסטר”.

אנו רואים, איפוֹא, מה רבּוּ התלבּטויוֹת החוֹקרים בעמים וארצות שונים ומה גדולים היוּ הקשיים – גם אחרי שהצליח מישהוּ להגיע לידי תוצאות רצויות, – לשכנע את הקהל הרחב ואת הרופאים בני זמנם בתועלת שבנסיונותיהם ומה רבה ההתקדמוּת בשטח המלחמה במחלות מדבּקוֹת. ואם כיום הגענוּ לאורך חיים ממוּצע של ששים וכמה שנים, הרי זה תודות למלחמה בתמותת־התינוקות ובמחלות מדבּקות. אחרי הקשיים בתזוּנה וסכנת הטוקסיקוזיס של הילד בשנת חייו הראשונה, באות ארבע הסכּנות: השָנית, השעלת, החצבת והאַסכּרה (וזה מלבד החזרת, אבעבוּעות, טטנוס וכו'). מאוּחר יותר בחיי הילד צפוּיות הסכּנות של דלקת הריאות, שחפת – אשר לפני היתה טבועה בחותם המוות – השפּעת וכו‘: אחרי זה מחלות הטיפוּס, הדיזנטריה וכו’.

מרוב המחלות נטל עוּקצן ואפילוּ בתקוּפות מלחמה אין המגיפות ממלאות תפקיד רציני בתמוּתת הצבא והאוכלוסיה האזרחית.

ועדיין אנוּ נמצאים בעיצוּמה של ההתקדמוּת, וּמַדע־הרפוּאה צוֹעד קדימה בצעדי־ענק.