מה היא הצוּרה הנכונה ביותר של מנוחה בשבת? פנינה זו ושבת שמה איך לשמור עליה?
יש מערבבים שני מוּשגים שונים: קדושת השבת ומנוחת השבת. מי שזוכר את יום השבת בקדושתו: את ההכנות לשבת עוד מיום רביעי בשבוע, את ההיטהרוּת וההזדככוּת בערב שבת, את פּריקת העול של ימות החול האפורים והעכורים בבית־המרחץ, את אור פּניה של עקרת הבית בשעת הדלקת הנרות, את תפילת “לכה דודי” עם הפניית הפּנים כלפי מערב לשם קבלת פּני שבת מלכתא, את ה“כל מקדש” וגם – את הדגים הממולאים ואת שלוש הסעודות; ולמחרת, בהשכּמה – ההליכה לטבילה, אמירת התהלים, קריאת פּרשת השבוּע על־פּי טעמי המקרא, לימוּד־עיוּן בפרקי הזוֹהר, ב“עין יעקב” – איש לפי יכולתו ולפי השכלתו – את הרצינות שבתפילת השחרית והמוּסף ואת רגש המסתורין שב“אַתה אחד ושמך אחד” וב“בני היכלא דכסיפין” שבסעודה שלישית – מי שזוכר כל זה ואינו יכול להסתפּק בתחליפים, בהאזנה לפרשת השבוע ברדיו, יתגעגע כל ימי חייו ל“יום זה שכוּלוֹ קודם”. אבל כל זה אינו עוד. המַלכּה ירדה מגדוּלתה – השבּת יצאה ממנה קדוּשתה, ולא רק בעיני האפּיקורסים, גם אנשי הדת אינם חשים עוד אותה קדושה שריחפה לפנים באוירו של ה“שטיבּל”. אבדה לשבת לחלוחיתה ונשארה יבשה ומצומקת. בודאי יש להצטער על כך.
מנוּחה לאיש־הכפר ולבן־העיר
אבל אם קדושה אין כאן, האם ישנה לכל הפּחות מנוחת השבת? ומה היא? איש דגניה מעבּד כל ימות החול את אדמתו עד עייפוּת גוּפנית גמורה ואינו מקיים 47 או 42 שעות־עבודה בשבוע. גם אין סיפק בידו לקרוא ספר או לכתוב מכתב לידיד בכל ימות השבוע. איש האדמה, החי בכל שעה משעות היום והלילה בחיק הטבע והטבע חי בתוכו – טבעי הדבר, שיום־המנוחה שלו פּירושו מנוחה גוּפנית ממש: אחרי ליל שבת של ישיבה בצוותא בחדר האוכל – שינה ארוכה, ממושכת, ללא עול קימה לעבודה מפרכת בשעה חמש בבוקר, קריאה בעתון ובספר, שמיעת רדיו, שיחת רעים, משחק עם הילדים על הדשא והתרעננוּת לקראת שבוּע של עבודה מאומצת. מנוחה גוּפנית כזאת מתאימה, אולי, לאיש הכפר, אם כי גם הוא חייב יום אחד בשבוע ליישר את גבּו בהתעמלות ורחיצה בים וגם אינו צריך להסתגר בד' אַמות של מקום מושבו ואין הוא פטור מלראות פּעם את הנעשה במקומות־ישוּב אחרים. ומתי יעשה זאת, אם לא ביום הפּנוּי, בשבּת?
ומה יעשה איש העיר? אחרי ישיבה דחוּקה בכל ימות־השבוּע במשרדים בכפיפת גב והצרת הנפש, בחיטוּטים והתלבטויות ומתיחת עצבים ונשימת עשן הטבּק; אחרי עבודה במשך ששת ימי השבוע בבית־חרושת בענן אבק וריחות של זיעה ושמן מכונות; אחרי שבוּע מלא דאגת פּרנסה וצרות במשפּחה, באויר הדחוס של בתי קסרקטין גדולים, בצפיפוּת ומחנק מבפנים ומבחוץ, בלא צמח ובלא עץ, ללא דשא וּללא אויר צח… איך יבלה הוא מנוחת השבת? קדושה אין כאן: האם גם מנוחה מכל האוירה האופפת אותו בחול לא תהיה לו? מנוחה מעשן ואבק וצפיפוּת ומחנק ודברי רכילות.
האם ישכב בפיג’מה ויקרא עתונים? במה ישיבה בפיג’מה ושיחה על דברים בטלים נקראת קדוּשת שבּת, ועבודה במעדר בגינת הבית נקראת חילול שבת? האם ישחק עם ילדיו בדירה צפופה של ד' על ד' ללא אויר צח, ללא תנועה וללא הרחבת האופק? או אולי ישחק בקלפים עד חצות־הלילה כדי לגרש את השעמוּם?!
אל חיק הטבע
האם לא טוב לו ולמשפּחתו לצאת קצת מהעיר ולבלות תחת עץ מצל ועל שפת נהר משקשק, בטיוּל ובשיט וברחיצה בים עם טעימת ארוּחה בחברת ידידים וקרובים על עשב ירוק תחת תכלת השמים? האם גם היושב במשרד, גם מנהל מוסד, גם איש המקצוע החפשי, גם העוסק בפּוליטיקה אינו חייב לרענן את גופו במשחק חפשי בכדור יד, התבדרוּת ושכחת הדאגות וההתרגזויות של כל ימות השבוע? וגם הפּועל בבית־החרושת, והמלצר והטבּח והסַפּר – האם ימשיכו כל ימי חייהם בתנועה חדגונית אחת המפעילה קבוצות שרירים אחרות ובלי לאַמץ ולזרז קצת את שרירי בית החזה ושריר הלב בנשימת אויר חפשי?
הבה נלמד קצת מה“גויים” ההם. שבת קודש אין להם, אבל מנוחת יום השבת יש ויש. המונים, המונים, מיליונים אנשים נוהרים, אצים־רצים החוצה, הרחק מהעיר ומשאונה, הרחק מהחדר הצר ומהרחוב המעופש – יום שלם הם משתובבים, משתוללים, פּוגשים איש את רעהו בפנים צוחקות, בהרגשת אושר בחיק הטבע.
אם קדושה אין, תהיה לכל הפּחות מנוחה גוּפנית ורוחנית – רוחנית יותר מגופנית – תוך הכרת הארץ והנוף, החלפת הסביבה וגיווּן הרשמים.
1952
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.