תורת ההתעמלוּת תלמדנוּ לא רק את דריכת השרירים וחלוקת האנרגיה בין קבוּצות־השרירים השונות, אלא גם את הרפיית השרירים ואת הרגעתם הגמורה בין פעוּלה לפעוּלה.

מתח מסוּיים יש לשרירים גם בשעות מנוּחה, ואפילוּ בשעת שינה. לכשנסתכל ביונק בימיו הראשונים, נמצא שרגליו וזרועותיו כפוּפות וכפּות־ידיו קמוּצות. אין בזה – כפי שמקובל בין הבריות – משום בטוּי של מחאה על סדר העולם הזה שלתוכו נקלע באופן כה פתאומי ואכזרי במקצת, אלא סימַן הוא להתגברוּת שרירי־הכפיפה על השרירים הנגדיים – המיישרים. רק אַט אַט מתפתחים השרירים המיישרים ומתהווה שיווּי־משקל בין המיישרים ובין המכופפים. זה הוא מתח פיסיולוגי של שרירי־הכפיפה גם בשעת המנוּחה. מדה מסוּימת של מתיחוּת המכופפים נשארת לו לאָדם כל ימי חייו. התבוננוּ באָדם ההולך לתוּמו ותראו שגם בשעת מנוּחה כפוּפה ידו קצת. יש אנשים ששרירי־הלעיסה מפוּתחים אצלם יתר על המידה וגם בשעת השינה, כשכל השרירים רפים, נמצאים שרירי לעיסתם במצב של מתיחוּת יתירה והם מהדקים את שוּרת־השינים התחתונה אל השוּרה העליונה עד שנשמעת חריקה. “חורקי שינים” ייקרא להם. הנסיון מראה, שע"י תשומת־לב מיוּחדת ותרגילים מכוּוָנים ניתן להיפטר מהרגל מזיק זה, ז. א. אפשר לרפות את שרירי־הלעיסה ברצון ובכוונה תחילה. אָמרנו: התעמלות באה גם ללמד את ההרפייה. אולם גם במערכת־העצבים המרכזית שולט הכלל הזה של דריכה והרפייה. כשם שיש צורך בהתעמלות גופנית בשביל השרירים, כן יש צורך בהתעמלות רוּחנית בשביל העצבים, ועוד במידה מרוּבה.

התעמלות רוחנית – על שום מה?

אנוּ חיים תמיד במתח גבוה. דומה, שאף היונק בימינו לא כפות־ידיו בלבד קמוּצות הן, אלא כל עצביו דרוּכים ומוחו נטוּי לצד אחד, אם כי לא כך נולד. הוא לומד את הלכות המתח הגבוה כבר בשחר ילדוּתו. הוא לומדן מהוריו, ובעיקר מפּי האם, הגננת, המחנכים, הסביבה. בכל מקום הוּא נתקל במתח הגבוה של העצבים ואיך יישאר בודד? חיש מהר ילמד, איפוא, גם הוא למתוח את עצביו הרכים, ועוד ביתר מהירות ישׂכּיל למתוח את עצבי זוּלתו. הקרבן הראשון היא האם. והרי לפנינו מעגל־קסמים. האם משפּיעה על הילד וזה משפּיע על האם, וחוזר חלילה. בגר הילד, הריהוּ רוכש לו אזרחוּת במידה הגוּנה בתוקף המתח הגבוה של עצביו. הראיתם פּעם אדם, שבגלל מתיחוּת יתירה של שרירי־ראשו בצד אחד, או מחמת התקצרוּת שרירים אלה מלידה, הוא מהלך כשראשו נטוּי לצדדין? – כך, נדמה לי, מתהלכים אנוּ, כוּלנוּ, ומוחנוּ נטוי לצד אחד. מרכזי־העצבים מתוּחים בכיווּן אחד, והחד־צדדיוּת שולטת בנוּ שליטה גמוּרה. עתה תארוּ לכם שני בני־אדם, האחד – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר אחד, והשני – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר שני, וכל חייהם, כל הגיגיהם ומעשיהם מוּשפעים מכך. והנה נפגשו. איך יבואו לכלל הבנה? איך יגיעו לעמק השווה? והלא לשם כך חייב כל אחד מהם לרפות קצת את המתיחוּת החד־צדדית, לעמוד זה מול זה ולהביט ישר איש בעיני חברו. וזה נבצר מהם לעשות. לכל היותר ייפגשו מבטיהם בדרך פּזילה, מן הצד. להציץ ישר – לא יוּכלוּ, כי לא למדו מעולם את תורת ההרפּייה.

הרפייה – כיצד?

מתורת ההתעמלוּת למדנוּ, שאם ברצוננוּ לרפות קבוצת־שרירים אחת, עלינו לדרוך קבוצת־שרירים אחרת – אנטאגוניסטית. וכן הדבר גם בעצבים ובמרכזיהם. התעסקוּת מתמדת בענין אחד גורמת למתיחוּת־יתר ולחד־צדדיוּת. הרוצה לרפּות את עצביו, חייב להטות את אנרגית־המתיחוּת לצד אחר, וממילא ירפּוּ העצבים המתוּחים. ובכן – הרפייה ע“י הטייה, ע”י היסח הדעת.

וזאת לזכור: מתח גבוה של עצבים – רישומו ניכר בחברה, בחיים המפלגתיים, בין מפלגה אחת לחברתה, ובתוך הסיעות שבמפלגה ונזקיו נראים בכל. מתיחוּת כלי־הדם תלוּיה במידה רבה במתיחות העצבים. הייפלא, איפוא, אם מספּר הסובלים מלחץ־דם גבוה כה רב אצלנוּ? לתעוּקת־הלב (Angina pectoris) וגם למחלת־בירגר (התכווצוּת כלי־הדם ברגלים); גם לפעולת המעיים (שלשוּל או עצירוּת כרונית), ויש אומרים: גם לכיב־הקיבה־והתריסריון – יש קשר, ישיר או עקיף, עם המתח הגבוה של העצבים.

אמור מעתה, אם יש הצדקה לתעמוּלה רחבה למען התעמלוּת גוּפנית. על אחת כמה וכמה שיש הכרח לעשות למען ההתעמלוּת הרוּחנית.

אגב, עצם ההתעמלוּת הגוּפנית היא בעת ובעונה אחת גם אמצעי חשוב מאד להתעמלוּת רוּחנית, ע"י שהיא מסיחה את הדעת מטרדות יום־יום ומשחררת את העצבים ממתיחוּתם הרגילה.

העסקן הציבורי – דוגמה חיה

אב־טיפוס ישמש לנו העסקן הצבוּרי דנן. סמל של מתח גבוה!

אם בעבודה הגוּפנית הונהג זה כבר יום־עבודה בן 8 שעות, הרי בעבודה הרוחנית עדיין רחוקים אנו מהישג זה יותר מת"ק פרסה. והטעם פשוט בתכלית הפשטוּת: הגם עבודה רוחנית בגדר של עבודה היא? העבודה בטוריה, למשל, עבודה שמה, אך לישב במשרד, על כוס תה וסיגריה, לקבל אנשים ולהשתתף בישיבות – כלוּם גם זה ייקרא עבודה?

ואכן, שרירים גשמיים אלה אינם יודעים “חכמות”. העבדת אותם בפרך יתר על המידה – מיד הם מתמרדים ועורכים לך שביתת־שֶבֶת. ואילו העצבים הללוּ, שכוּלם רוחניות, אין קץ לכושר־מתיחוּתם! עוד סיגריה ועוד כוס תה, ושוב סיגריה וכוס־תה, והרי הם מתמתחים והולכים בלי שתרגיש בהם. ועוד רעה חולה: עובד רוחני במוסד פרטי – שעות־עבודתו קצובות, אך העובד במוסד ציבורי, וביחוּד העסקן הציבוּרי – כלום רשאי הוא להגביל את זמן עבודתו? מה יגיד הציבוּר? ובוחריו? ועצם האחריוּת! אפשר וכל העולם יחזור לתוהו אם ייעדר מישיבה פלונית, או לא יקח חבל בועדה אלמונית. ישיבה על גבי ישיבה, כמה וכמה ישיבות; ועדה על גבי ועדה, ושוב ועדה, וביניהן אסיפות. בין אסיפה לישיבה חוטפים ארוחת־צהרים, ממהרים לנמנם, מעיינים בעתון – מי פנוּי לקריאת ספר? – וכך עוברים ימים, שבועות, שנים, עד שהאיש כורע־נופל. כי גם העצבים העדינים והגמישים – סופם לבעוט ולמרוד, לבשתם ולחרפתם! שכחו כליל, כי האיר להם מזלם לשמש עסקן צבורי והילכך מוטל עליהם תמיד להיות מוכנים ומזומנים, דרוּכים ומתוּחים…

אינו דומה עסקן בישראל לעסקן בחו"ל

עסקן בחוּץ־לארץ עובד – נגיד – שתים עשרה שעות ביום ופורש לביתו. בא הביתה – יעסוק בגינה, בספורט; יבלה שעות במשפחתו, ישתעשע עם ילדיו, יבקר ידידים – בכל זה יש מן הסחת־הדעת והרפיית העצבים והרגעתם. בארצנו שאני. העסקן דנן כשהוא בא הביתה, – גם לפשוט בגדיו, להתרחץ ולישב בנחת לא יוכל. לא עברו חמש דקות – וכבר דופקים על הדלת. ויש שהדפיקה מיוּתרת, כי על כן בעסקנוּת צבורית עסקינן. ענין דחוף שאינו ניתן להידחות. “סלח ומחל שהטרדתיך בביתך”. ומה לא דחוף אצלנו?

ואתם, העצבים, הוסיפו ומשכו, לכו והתמתחו, לכו ונטו לצד אחר!

מנהג נפסד נשתרש, ביחוד בין עסקני ההסתדרות, ובשם “דמוקרטיה” הכתירוּהוּ. הגדרה מיוחדת־במינה למוּשג “דמוקרטיה”, ופירושו: מתח את עצבי זולתך עד להתפּקע. יש והענין אינו דחוף אפילו לגבי מושגי “הדחיפות” אצלנוּ, אבל האיש חשוב הוא. "במשרדך אתה טרוד, אנשים צובאים על דלתך. אמרתי: אבקרך בביתך, למען נוכל לשוחח בשקט “רגעים מספּר”…

אדיר במרום! “שקט” יקרא לזאת והרגעים המעטים נמשכים חצי שעה, שעה. עקרת־הבית מחכה, האוכל הצטנן. “האומנם עדיין לא אכלת? כלל לא ידעתי”. וידיעה זו באה תמיד בסוף השיחה ולא בתחילתה. הילדים נרגזים. מתח גבוה בכל הבית. סוף סוף מסיבים ב“שקט” לשולחן עם בני המשפחה (אם הילדים לא חטפו בינתיים את ארוחתם במטבח) עד – הדפיקה הבאה על הדלת, או עד צלצוּל הטלפון.

מי זה קצב שלוש דקות לשיחת־טלפון?

אראה בנחמה אם לא ראיתי עסקן ציבוּרי אחד, שבכל בוקר צובאים על דלתו – בביתו – מנין אנשים ויותר, ועצוּמותיהם – בקולי־קולות.

ביקור בתיאטרון ובקונצרט – אמצעי משובח להרפיית העצבים, אך אֵי עסקן ציבורי הבא להצגה לשמה? על פי רוב אין הוּא בא אלא כדי להיפגש עם פלוני לשם שיחה בדבר מסוּיים; ועם אלמוני – לסיים ענין שהחלוּ בו בבוקר ולא הספּיקוּ להביאו לידי תכלית. הוּא הדין לגבי ביקור פּרטי אצל חבר, בשבּת או בחג.

ואת הישיבות במוסדותינוּ – מי לא ידע? האחד רוגז, כי עוד מן הישיבה הקודמת נותר אצלו חומר מפוצץ; השני מאַחר; השלישי הקדים והוּא רוגז על האיחור; הרביעי אץ לישיבה אחרת ושעתו דחוקה. ובאוירה כזו נמשכת הישיבה, בלי שתבוא לידי גמר לעולם. את פוריותה של הישיבה נקל לתאר. דומה, שכל עיקרן של ישיבות ואסיפות אלו לא בא אלא להגביר את המתח. ההחלטות מתקבלות בחפזון ובעצבנות, ויש שבישיבה הבאה מן הצורך לשוב ולדון ולסתרן בהחלטות חדשות…

ומשבח אני ישיבה שבאו אליה אחרי מנוחה ארוכה, בלי הפרעה וחפּזון, אחרי ארוחה כהלכתה עם כל בני המשפחה, אחרי בלוּי זמן בנעימים, אחרי שינה מרגעת. ישיבה כזו יכולה להיות קצרה, עניינית ומאוד פוריה.

ויום השבת? והחג? ימי המנוחה והשמחה?

בליל התקדש השבּת והחג – אסיפה סוערת במפלגה, או שיחה וּויכוּח באותם הענינים, ושוּב המוח נוטה לצד אחד, תמיד לצד אחד. למחרת היום, לפני הצהרים, ישיבה אחת או שתים. אחרי הצהרים – “עלי לגשת לפלוני, לפגישה קצרה, אמנם דבר לא רציני, אך ציבורי”. אַל נכחד: יש בין עסקני הציבוּר – והם לא רבים – החוטאים ומבקרים בקולנוע, אבל גם כאן הראש נטוּי והעצבים מתוּחים, גם הנאה פּורתא זו אינה שלמה.

חופשה שנתית? אם תמצאו פעם עסקן הסתדרותי המבלה את חופשתו השנתית, חודש בשנה, שלוש שנים רצופות, בלי שאחזתו קודם מחלה קשה, או משבר־עצבים, ובלי ישיבות והפסקות באמצע “לרגל ענינים דחופים”, בלי טלפונים ובלי המשך המתיחוּת; אם תמצאו עסקן כזה – אנא, שמרו זאת בסוד, כי הדבר עלוּל להיות בעוכריו. מה יאמרו אנשים על כך? עסקן במוסד דמוקרטי, בהסתדרות, בימים קשים אלה, פורש לחופשה ואין רואים פניו 30 ימים תמימים?! לא ולא. אל תספרו בגת!

התעמלוּת רוחנית, היסח הדעת לסירוגין מעניני יום יום, הרפיית השרירים והעצבים, חלוקה נכונה בין העבודה ובין המנוחה, התרחקות מחד־צדדיות ומקיצוניות, שימוּש תכליתי בחופשה השבועית והשנתית –

אֵי המוֹרה שיוֹרנוּ כל אלה?

1942

“אחרי מות – קדושים”

אין המוות בא לפתע – כפי שנדמה לנו – חוץ, כמובן, ממוות בלתי־טבעי: מתאוּנות, בחזית המלחמה, ההתנקשוּיות וכד'. מותו של כל בעל־חיים הוא אטי. יום־יום מתים או מתנוונים סיבים אחדים של שריר־הלב, כמה תאים במוח, מסתיידים כלי־הדם, עד כי מספר התאים הבריאים בריקמת העצבים או בכלי־הדם שוב אין בכוחם להחזיק את האורגניזם במצב תקין – והאיש כורע ונופל; נדמה לנו שהמוות בא כחתף, כי לא ידענו שעבד בימיו האחרונים בסיבים האחרונים של לבו או בתאים האחרונים של כלי־הדם שלו.

בעצם מתחיל האיש למות מיום היוָלדו: יום יום מתים אלפים ורבבות תאים מגופנו ויום יום נוצרים מחדש אלפים ורבבות תאים, הממַלאים מקומם של הקודמים. בתקוּפות הגידול עולה מספּר התאים המתחדשים על המתים – מאזן כוחות־הגוף הוא חיובי. ואילו מגיל 45־50 שנה מתחילה הנטיה למאזן שלילי. אולם כוחותיו הרזרביים של בעל־החיים עצוּמים. האדם מסוּגל להחזיק מעמד עשרות בשנים, על אף הנטיה למאזן שלילי. אם אין באפשרותנו להרבות ביצירת תאים חדשים, יש ביכלתנו לחסוך ולמנוע במידה רבה בעד התנוונוּת תאי־החיים יתר־על־המידה על־ידי משק־חסכון. כל משק־בזבוז בגיל המאזן החיובי נתוּן עוד לתיקון באיזה אופן שהוא, אולם בגיל המאזן השלילי אין משק־הבזבוז ניתן לתיקון כלל.

ואצלנו? כרגיל, עולה האיש לארץ בגיל 25־20 שנה; 20־15 שנה הוּא משקיע לרוב בבנין משקו הפרטי או הקיבוּצי, ובהתקרבו לגיל המאזן השלילי הוא נסחב לפעוּלה ציבוּרית וזו – לפי הסגנון המקוּבּל אצלנוּ בשטח העסקנוּת הציבוּרית – מוסיפה כהנה וכהנה למאזן השלילי. ועוד מנהג מוזר: אם הצליח אצלנו האיש בשטח מסוּיים, מַטילים עליו תפקידים נוספים, עד שאין ועדה ציבוּרית אשר לא ישתתף בה; וכאשר כּוֹרע האיש ונופל, אנו מַכּים “על חטא” ואחרי מותו הוּא נעשה קדוש בעינינוּ, בעוד אשר רק תמול־שלשום נהגנוּ בו מנהג גזל; ואף שמתחרטים על העבר, מוסיפים לנהוג לפי אותה שיטה של “והחזיקו שבעה מוסדות בעסקן אחד”, – נאוּמים וּויכוּחים וישיבות ואסיפות במשך שעות וימים ולילות – עד אין סוף כמעט.

לא רק גיל ומקצוע ותפקיד בעלי מאזן שלילי, מצוּיים, אלא יש גם תקוּפות של מאזן שלילי לכל. אין ספק, שבארצנו הקיץ הוּא, במוּבן זה, שלילי והחורף – חיוּבי. ואוּלי אין זה כלל מקרה שרוב האסונות הלאוּמיים בארץ (חוּרבן בית ראשון, חוּרבן בית שני וכו', עד למאורעות הדמים בארצנוּ) נתארעוּ בחדשי תמוּז – אב. דבר זה מלמדנו, שאין לערוך פּעוּלות הגוזלות הרבה כוח ומרץ, כמו בחירות וכד' בחדשי הקיץ. לפלא הדבר, שבתקוּפה אשר בארצות אחרות נסגרים פּרלמנטים ונדחות ועידות – מסדרים אצלנו, בארץ סובטרוֹפּית, בחירות בחדשים הללוּ דוקא.

אם עבד אחד בכוחותיו האחרונים בלי כל רזרבה – ומת – ספדנוּהוּ מר; אבל אלפי ורבבות התאים החיים של הגוּף שנתבזבזוּ שעה שעה אצל רבים אחרים, אינם נראים לעין. לוּ יכוֹלנוּ לצרף את האבידות ה“קטנות” הללוּ, היינוּ מגיעים לידי סיכּוּם עגוּם מאד, כי אז עלינוּ להספּיד לא רק את האחד הדגוּל, כי אם הרבה “יחידות־מוות” מבין אנשינוּ הטובים ביותר. אלמלי היה בידינוּ מכשיר מתאים למדוד את הנזק הגוּפני־בריאוּתי הנגרם ע"י ריב־האחים – היינו כוּלנו נבהלים מהנזק הרב אשר אנוּ גורמים לעצמנוּ במו ידינוּ, ודאי שהיינו מוצאים דרכים למנוע כל זה.

הנלמַד לקח?…

1944