יש אוהדים וּמתנגדים להסברה שיטתית של הלכות־היגיינה בצוּרה של הרצאות, תערוּכות, מאמרים ומדורים קבוּעים בעתון.

מאַיִן נובעים חילוקי הדעות?

הציבור הרחב ברובו הגדול לא רק שהוא אוהד את ההסברה, אלא גם שואף לה, דורש אותה, מכיון שאינו רוצה להישאר בבערוּתו. חוּש בקרתוֹ דורש הבחנה בין טוב לרע. מזה נובעת הדרישה מהרופאים להרבות הסברה בכל סעיפי ההיגיינה הציבוּרית והפּרטית וּבאמצעי הפּרוֹפילקטיקה, הדרוּשים לקידום פני המחלה. הסברה זו אינה יכולה להינתן בצורה לקונית של “עשה” ו“אַל תעשה”. הרשות לקהל לדרוש ידיעה בטיב המחלה, כגון: מהו הטיפוס, מה סכנותיו, מהלך המחלה הזאת והפרוגנוזה שלה. אבל הקהל אינו מסתפק בזה, הוא תּאֵב לדעת את אפני הריפוי לכל פרטיו, את השיטות השונות ברפואה. אולם הרפואה אינה ניתנת ללימוד ממאמר פופולרי בעתון, אלא דרושה לה הכנה יסודית במשך שנים והמשך בהשתלמות בלתי־פּוֹסקת וכל הקונה לו ידיעה בשעה אחת, סכּנה גדולה כרוּכה בדבר, באשר הוּא “אינו יודע, שאינו יודע”.

על כן נלחמים הרופאים בתוקף, ובצדק גמוּר, נגד “הפלדשריזם”, נ.א. השאיפה של אנשים שונים, חסרי השכלה רפואית מספיקה, לקבל על עצמם ריפּוּי מחלות על סמך נסיון של מקרים אחדים שראוּ בחיים ואין להם כל אפשרוּת של הבחנה אינדיבידוּאַלית. כי לא כל רצפּט או טיפּוּל מַתאים לכל החולים, גם אם מחלתם נקראת באותו שם. העתונים, אשר מתוך שאיפה לסנסציה מביאים מדי שבוּע חדשות מפוצצות בשדה הרפוּאה, כאילוּ גילוּ כבר את סיבת הסרטן או את אפשרוּת ריפּוּיו או שמצאוּ אמצעי מצוּין כנגד השחפת וכו'. מאמרים בסוּג זה מביאים לירידת קרנה של ההסברה ההיגיינית.

יש תמימים הדורשים עצה רפואית אינדיבידואלית מפי העתון או רוצים להשתמש בו כדי לבקר את פעוּלת הרופא שלהם. עצות כאלה אינן יכולות להינתן. לא תיתכן כלל מיכניזציה של הרפוּאה, כאילוּ היוּ זורקים מטבע לתוך אבטומאט ולוחצים על כפתור, אשר עליו כתוּב שם המחלה – הרפוּאה יוצאת מאליה. מתן עצות בעתון דוֹמה לריפּוּי ממרחק. ישנם “רופאים” החושבים לאפשרי לקבל במכתב את תלונות החולה ועל סמך זה לשפּוט על טיב המַחלה ולשלוח שוב ע“י מכתב את הרצפּטים, המתקבלים ע”י החולים באמוּנה תמימה עד שהם מעדיפים אותם על הרפוּאות שנותנים להם הרופא הבודק אישית; זו רעה חולה. אין לשפּוט את המחלה אלא אם כן ראו תחילה את החולה, ואין לקבוע את טיבה של מחלת קיבה לפני שמתבוננים אל צורת הגוּלגוֹלת, צבע השערות והעינים, מבנה הגוּף וגבהו, הליכותיו ומנהגיו של החולה ועוד ועוד. כל הסימנים החיצוניים הללוּ כשהם מאוּחדים, משאירים רושם כללי, המשפּיע לא מעט על האינטוּאיציה של הרופא בקביעת האבחנה ודרכי הריפּוי. מי שמוותר על הרושם הכללי הזה, יספיק לפעמים לרפא סימפטום זה או אחר, אבל לעולם לא ירפא את המחלה ועאכו"כ – את החולה.

יש רבים, בתוכם לא מעט רופאים, המתנגדים לחלוּטין לכל הסברה פּופּוּלרית ברפואה. נימוּקים אחדים ליחס שלילי זה נזכרו כבר לעיל. גם העוּבדה, שפּירסוּם מאמרים ברפוּאה או הרצאות בפוּמבי מַקנים שם לרופא המרצה, ומשמש ריקלמה בלתי הוגנת, הוא נימוק רציני נגד הסברה פּופּוּלרית. הקהל אינו יודע להבחין היטב בין רופא העובד ברצינוּת בחדר־עבודתו לבין הרופא המופיע לפני הציבוּר הרחב במאמר ובהרצאה. יש סבוּרים, שאם רופא יודע לכתוב על מחלה ולהרצות עליה ודאי שהוא “רופא טוב”. ואמנם נחוּץ להסביר לקהל, שאלה הם שני דברים שאין שייכוּת ביניהם. רופאים־היגייניקים מטפלים כל חייהם בשאלות הסברה ואינם עוסקים כלל ברפוּאה מעשית. שני הנימוּקים האחרונים הם רציניים למדי, אבל הם נתוּנים לתיקוּן ואין, לכן, לפסול כל הסברה באיזו צוּרה שהיא.

חלק מהרופאים מביאים עוד נימוּק פּסיכולוגי אשר לא כוּלם מודים בו. הרופאים מהאַסכּוֹלה הישנה רואים בהסברה רפוּאית פּוֹפּוּלרית ווּלגריזאציה של הרפוּאה ואינם יכולים להתרגל לרעיון שיבואוּ הדיוטות וידברוּ על עניני־רפוּאה. דבר זה הוּא כעין חילוּל הקודש בעיניהם, מצד שני דוקא רופאים אלה הם הכועסים על החולים, שבאים אליהם בשאלות “טפּשיוֹת”. מנַיִן לו לחולה להבדיל בין שאלה טפּשית לבין שאלה במקומה, אם כל הסברה ברפואה מוקצה היא לו? רופאים אלה, יודעים היטב לטפל בפרט, ואילו הכלל זר להם; הם רופאים טובים אבל אין להם מושג מהיגיינה. וגם זה מנהג רע, שבאוניברסיטאות אין מחנכים את הסטודנטים למדע ההיגיינה. והאוניברסיטה שלנו תיטיב לעשות, אם תתחיל בהפצת המדע הזה בין הרופאים עצמם ובין המתעתדים להיות רופאים.

1932

כל מזון משייר, עם עיכוּלו הפנימי, פסולת בגוּף. עם כניסת המזון לתוך המעיים הוא מתפרק בפעוּלת המיצים השונים של הקיבה, הכבד, אצבע־הכבד והמעיים עד שהוא נוח להיספג, דרך דפני־המעיים, לתוך הלשד וצינורות־הדם. הצורה הגסה של העיכוּל, או העיכוּל החיצוני, דומה להחלפת הגַזים בריאה ע“י הנשימה, שהיא חיצונית; אך בדומה לנשימה פנימית – שהיא החלפת הגַזים בין כלי־הדם והרקמות – כן נעשה גם בדם וברקמות עיכוּל עדין, שהוא מסובך יותר – העיכוּל הפנימי. ע”י תבלינים שונים מתפרקים המוליקוּלות והאטומים שברוב חמרי־המזון, ביחוּד בחלבון ובשומן, עד שהם חוזרים להיות חומצות־פחם ומים. בתחנות־הביניים שבין התהליכים השונים הללוּ מתהווים גם חמרים ארסיים, המצטברים והולכים בכמוּת ידוּעה בגוּף (חומצת השתן, חומר השתן וכו').

יש מזונות, שהתפרקות המוליקוּלות שבהם אינה מגיעה עד כדי החמרים הסופיים, אלא כדי חמרי־ביניים בלבד, שעל־פי־הרוב הם ארס לגוף. כך נמצאים בגוּף אברים, כגון: הכבד, שתפקידו לצבור לתוכו את כל החמרים והסיגים ולעבּדם לשם התפקידים האחרים; המרה, המספּקת מיץ חשוּב לעיכּוּל הכּליוֹת – ובמידת־מה גם בלוּטות־הזיעה – שכוחן יפה להפריש מתוך הדם את חמרי הארס וחסרי־התוֹעלת. גם התעשיה בימינוּ משתמשת בשיטות־עבודה כאלו – הוצאת הפרודוּקטים המיוּתרים ועיבודם למילוּי תפקיד חשוב אחר, בהבדל זה שהתעשיה לא הגיעה, ואין לקוות שתגיע אי־פעם לידי אמנות־היצירה של הגוּף החי. כל אותם התהליכים נקראים חילופי החמרים. החמרים מתחלפים, המוליקוּלות מתפרקות וחוזרות ומתאחדות. נוצרים סיגים – חמרי־ביניים – הנפרשים החוּצה או לתוך אבר פנימי ומתעבדים למילוּי תפקיד אחר בגוּף.

ההבדל בין השתן (פרי פעוּלת הכליות) לבין המרה (פרי פעוּלת הכבד) הוּא: השתן נפרש החוצה ואינו מביא עוד כל תועלת לגוּף, ואילוּ המרה נפרשת לתוך המעיים וממלאה תפקיד חשוּב בעיכוּל החלבונים והשמנים. הכּליה פּוֹעלת, איפוא, בבזבוּז, בעוד אשר הכּבד נוהג חסכון במידה יתרה.

בתוך התהליכים המסובכים של חילוּף החמרים קיים הבדל גדול בין חמרי המזונות השונים. הסוּכּר, למשל, ככל הפּחמימנים, מוּרכב מאטוֹמים ומוליקולות קלים וקטנים בערך, לכן אף פירוקם עולה בנקל ומעלה בסופו חמרים שאינם ארסיים כלל – חומצת־הפחם ומים (כלומר: אינו מייצר חמרי־גיניים ארסיים, כפי שהם נוצרים בשעת פירוּק המוליקוּלות הגדולות והכבדות של החלבונים והשמנים). אמנם, כל־אימת שאברי הספיגה וההפרשה, כמו הכבד והשתן, פועלים כתיקנם, אין צפויה לגוּף סכנה של הרעלה עצמית. ברם, משעה שהם מתקלקלים או משתפשפים מרוב שימוּש, מצטברים והולכים בתוך הגוּף רעלים הגורמים למחלות חילוף־החמרים. דוּגמה לכך – הפודגרה. כאשר הכלָיות אינן עובדות כתיקנן וחומצת־השתן – שהיא חומר־ביניים – אינה נפרשת החוּצה במידת הצורך; חומר זה מצטבר אט אט בתוך הדם ובמשך שנים נפרש לתוך הרקמות וגורם כאב בפרקים וכו'. ראוּי לזכור, כי בה במידה שההכבדה על אברים אלה מרוּבה יותר, קלקולם בא במוּקדם, היינו: אכילה גסה של חלבונים ושמנים במשך שנים, הגורמים לחמרי־ביניים ארסיים, מכבידה על שני אורגני־ההפרשה העיקריים – הכבד והכליות – וגורמת לקלקולם, עם כל התוצאות הכרוכות בכך. בעלי קונסטיטוּציה גוּפנית חולנית, הנוטים לחלות במחלות חילופי־החמרים, צריכים להיות זהירים ומוזהרים לא להביא לידי הכבדה יתירה על האברים הפנימיים הממלאים תפקיד חשוּב בחילוּף החמרים. אנשים כאלה מצוּוים על דיאָטה, המכילה, במידת האפשר, פחות חלבונים ושמנים ועליהם להסתפק בפחמימנים וירקות ופירות, שהם מעוטי־חלבונים.

כדי שלא להכביד ביותר על אנשים כאלה נוצרה שיטת־ה“זיגזג” (שבירת־הקוים) בהזנה, כלומר: תקופות של דיאָטה רגילה ותקוּפות של דיאָטה חמוּרה חסרת־חלבונים – לסירוגין. התזונה המודרנית מצדדת בשיטה כזו אף בתזונת אנשים בריאים; אדם הנזון יום יום, במשך חדשים ושנים, בחלבונים ושמנים מרובים מן הראוּי שיינזר מהם בתקוּפה מסוּיימת ויסתפק בפחמימנים, ירקות ופירות.

הרוצה להיזהר מפּני מחלות חילוּפי־החמרים – וכידוּע, נוטים היהודים למחלות אלוּ – יקבע לעצמו בכל שבוּע יום אחד לאכילת לחם, ירקות ופירות בלבד, ואל יאכל באותו יום מזונות המכילים חלבונים, מעין שבתון לאברי־העיכול הפנימיים, שיתחזקו ויחליפו כוח להמשך עבודתם המאומצת. זה היה הצד המועיל בתעניתם של האדוקים, למעט את הליקוּי הגדול בתענית כזו – איסור השתיה, מפני שאין לשטוף את הגוף מסיגיו בלא מים. אף איסור העישון בשבת הוא מעין שיטת־סירוגין בעישון, העשוּיה להפחית בהרבה את סכנת ההרעלה ע"י הטבק. מנהג נאה הוא להקפיד על אכילה טבעונית יום אחד בשבוע; ויש סבורים שמן הראוי להוסיף לכך אכילה צמחונית במשך שבועות מספר בכל שנה.

לשיטה זו גם ערך סוציאַלי. לרוב עובדת האשה במשק־ביתה; בעוד אשר הגבר נהנה מיום־מנוחה שבועי – עסוקה האשה שבעה ימים בשבוע במטבח ואין לה אפילו יום מנוּחה אחד. עם הנהגת השיטה של אכילת מאכלים קלים בצוּרה טבעונית בשבת, תוכל גם האשה להמנע מעבודת־המטבח יום אחד בשבוע.

האוכל הצמחוני הוא גם דל־מלח ולכן נודעת לו חשיבות לשם הרקת הגוּף מן המלחים השונים. האוכל הזה הוּא גם מעוּט־שמנים, עשיר בויטאמינים – כל אלה יש בהם כדי לצדד בזכוּתה של השיטה הזאת.

1933

¹

המאכלים שעלו על שולחנם של היהודים בעיירות־הגולה לא הצטיינו ברב־גוֹניוּת, לא בראציוֹנַליוּת, ואף לא בהתחשב עם מחירי־השוק. הירבּוּ באכילת בצל וּפלפל. הבישוּל הצטמצם בעיקר בטיגוּן, ולעתים נפגם טעמו של התבשיל מעודף מלח. כשיצא היהודי מחומות־הגיטו והתערב באוּמות־העולם, קיבל מהן את הכל מן המוּכן, ללא כל בחירה; בעיקרו־של־דבר לא נשתנה כלום. את ה“קוּגל” החליף ב“גוגלהופף”, את בשר־העוף – בבשר־חזיר ונקניקים, ואת השוּם והבצל השמיט מתפריטו מטעמים “אֶסתטיים”, בלי למַלא מקומם בירקות אחרים. זו היתה “התבוללות” בתבשילים ובמאכלות. את התפריטים ה“מקוֹריים” הללוּ הבאנוּ, לצערנוּ, לארץ־ישראל וממשיכים בהם, מבלי לשים־לב לשינוּיים הכבירים בתנאי־העבודה, לאַקלים וכו'. בשוּם שטח בחיינו אין השמרנוּת שולטת במידה כה מרוּבה כמו בהרגלי־האכילה. הדג המלוּח והשימוּרים אינם יורדים מעל שולחננו. בקבוצות נהגו לאכול בכל סעודה לחם וחצילים או קטניות, ולקינוּח – הרבה תה עם סוּכּר או בלעדיו, היינו: מטבח חד־גוֹני ושתיה “בלתי מרוסנת”. הבחוּרות שאפו לעבוד במעדר ובמחרשה והמטבח היה להן לזרא. מי ישים לבו לקטנות כאלה? כלוּם האנשים, שהתביישו לעבור מן החוּשות הערביות באוּם־ג’וּני לבתים בנוּיים, יהרהרו באכילה ושתיה?

התוצאות לא איחרו לבוא: מחלות־קיבה ומעיים, קוֹליטיס, חוסר מיץ בקיבה; ואולי יש לחפּש בתרכובת־המזון גם את הסיבה לסובלים מאבני־כליות שנתרבוּ כל כך בארצנו. האנשים רזוּ ונחלשו עד כדי חוסר אפשרות למַלא את העבודה הרבה המוּטלת עליהם. מספר ה“דיאֶטניקים” גדל והולך מיום ליום.

חבר המושב, הפּועל העירוני, הפּקיד – מידת הצלחתם בחיים והקמת משק־ביתם המסוּדר תלוּיים באמנוּת־הבישול ובידיעת ארבע הפּעולות האריתמטיות בהנהלת המשק, וזה חסר לעתים קרובות. מלבד הצד הבריאותי יש בדבר גם צד יישוּבי כללי; לפני היוָלד הילד הראשון אין מחַשבים חשבונות, כרגיל. אולם ביחס לילד שני ושלישי מתחילים לחַשב אם ביכולת המשק לפרנס עוד נפש אחת. ישנן משפּחות רבות שנקטו בשיטת הילד היחיד לא מחוסר־רצון, כי אם מאין אפשרות כלכלית להרשות לעצמם את ה“מותרות” של ילד נוסף בבית. סידור ראציונלי וחיסכוני של משק־הבית יכול למלא במקצת את החסר.

והנה הועלו על סדר־יומנו הענינים הגשמיים האלה. גם הרופאים החלו לעסוק בהם. התוַכחו, הירצוּ הרצאות, בחרו בוַעדות. כל אחד טרח בפינתו: ויצ“ו, משה וילבושביץ, מחלקת ההיגיינה של האוּניברסיטה; כל אחד לשיטתו. גם ברוב המשקים חל שינוּי. החלו מתענינים, עורכים תפריטים. על השולחן עלו החלב והגבינה, הביצה והחמאה. עם אלה עלה הצורך במפה נקיה, כף, כפּית ומזלג נקיים. הספל ה”אינטליגנטי" העשוי אֶמַייל דחק את רגלי ספל הפּח, המרוסק והמוּחלד. קיצוּרו־של־דבר: פּני־השולחן נשתנו. וכידוע, לא רק האהבה, כי אם גם מצב־הרוח “עובר דרך הקיבה”…

אולם בזה לא נשלמה העבודה. משקים רבים – פּרטיים וקיבוציים – עדיין עומדים במרדם, מחוסר הבנה או הדרכה. הספרות העברית במקצוע זה דלה מאד וההרצאה משעממת. את הפּגם הזה ממלאת התערוּכה. הפסוק הקצר והתמונה משפּיעים יותר מהרצאה ארוּכה, ותהא המוּצלחת ביותר.

התערוכה מסוּדרת מחלקות־מחלקות: מטבח, מַאזן־המים, הויטמינים וכו'. בכל מחלקה – טבלאות מאַלפות. בעלת־הבית תמצא כאן טבלה של הירקות והפּירות הטריים, המצוּיים בשוּק בכל עונות השנה. וּמוּצדק מאד חידוּל השימוּש בשימוּרים – המוּבלט בטבלה שמנגד.

חשוב גם לדעת את “זמני הבישול של הירקות”, להסתכל בשעון, המַראֶה כמה זמן נשאר האוכל בקיבה. יש גם תקציב המַראֶה, כמה צריכה משפחה בינונית להוציא על האוכל. מצוּי גם מאזן־המים – דבר שאין מַחשיבים אותו, הואיל והמים אינם נמכרים בכסף, אבל הם עולים לפעמים בבריאוּת. די אם נזכור את כמוּת המים שהאדם שותה ביום־קיץ ללא גבול ובלי צורך. ההשוָאָה בין “המטבח המסוּדר” לבין “המטבח הבלתי־מסוּדר” מראה שלא הכל תלוי בכסף, ואין להיתלות באמתלה זו; אפילו מי שמתגורר בצריף קטן ודל יכול להגיע לכך. וכשהנך רואה בפינה המיוחדת את הכמות הענקית שבן אדם בולע במשך שנה תמימה, מתחוור לך שאין לזלזל ב“קטנות” אלה המצטרפים במשך הזמן לסכוּמים ניכּרים למדי.

התערוכה עוד לא הגיעה למדרגת־שיכלוּל גבוהה והרבה חסר בה, בכל זאת ניכּרת בה יד חרוצה ורצון טוב להדריך ולחַנך, לתועלת הפרט והכּלל.

תשמש נא התערוכה הזאת שלב נוסף בהתפּתחות ההכּרה בהמונים, שגם תורת ההזנה תורה היא ולימוד היא צריכה.

1932

במשך דורות איבדנוּ את שיווּי־המשקל בין הגוּף והנפש. סבלנוּ מהיפּרטרוֹפּיה של “נפש” על חשבון הטיפּוּל ב“גוף”. גם בתקוּפת ההשׂכּלה, כששאַפנוּ להיות “כּכל הגויים”, התכוונו רק לרוּח. במקום התלמוד באו שילר וגיטה ובמקום “מורה נבוכים” ו“הכּוזרי” – קנט וּשפּינוזה. הבחור היהודי התחיל להסתובב בין כתלי האוּניברסיטה, תחת אשר הסתובב קודם בין כתלי בית־המדרש. רק עם השיבה למולדת התחילה תנוּעה של חזרה לאדמה ולטבע. אפס זה גם מחַייב דאגה לבריאוּת הגוּף.

כאן ראוּי לציין שלושה שלבּים שעברו, במובן זה, על היישוב:

בראשית היתה הזנחת המחלה; חשבו להתגבר על המחלה על־ידי יחס של ביטוּל אליה. בזוּ לדירה, לחיים מסוּדרים, להלבשה ולאוכל. הבחוּרים יצאו לעבודה בשדה בחום של שלושים ותשע מעלות בגופם; ביטלו את הקדחת והכינין גם יחד. התוצאות היוּ גרוּעות מאד: הקדחת הפכה לקדחת שחור־השתן – מחלה מסוּכנת מאד – ורבים נאלצוּ לעזוב את הארץ, רבים נשארו עד היום נכים, הסובלים מחולשה כללית, רזון, קדחת כרונית, מחלות ריאות, מחלות מעיים וכו'.

החלה תקופה שניה: שׂימַת לב למטבח, לסדר־חיים נורמלי פּחות או יותר. לא התביישו להחליף את הצריפים בדירות־אבן, התחילו להישמר בשעת המחלה, וכדי לגרשה כליל מן הארץ – אין זמן ואין כסף לחלות – הפריזוּ במרפּאות, ברופאים ובחובשות. בכל פּינה – חובשת, בכל נקוּדת־יישוּב – רופא. היתה זאת דרישת השעה. היישוב שאף לבריאוּת וחשב לתומו שעל־ידי ריבוּי רופאים, תרבה הבריאוּת.

הגיע תורו של השלב השלישי. אי אפשר להשמיד את המחלה על־ידי הזנחתה, וברופאים וחובשות אין לגרשה מן הארץ. התחילה תקופה של קידוּם פּני המחלה ושל תרבוּת הגוּף. הכירו בצדקת הפּתגם הלטיני “הרופא מרפּא, הטבע מבריא”. אין לדרוש מאת הרופא יותר ממידת יכלתו, והיא עדיין מוּגבלת מאד. במקומות הנגוּעים בקדחת התחילוּ גם המבוּגרים להשתמש בכילה על גבי המיטות. הקיבוצים הבינו מיד, שתחת סעיף ההוצאות לאוהל, רבמַטיזם, ריפוּי־חשמלי – מוטב להוציא יותר להקמת בית אבן, שישמש תריס בפני מחלות. לפני שנים הכירה קוּפּת־חולים שבית־הבראה טוב מכל מיני כדוּרים, תרוּפות וזריקות, והתחיל במלחמה במחלות־המדבּקות, הוּקמה רשת של לשכות־עצה והנוער התחיל לשחק בכדורגל ובמשך זמן קצר גם פּנה לכדור־יד, ריצה, משחקים ליד הים, שׂחיה, שַיִט, התעמלות. ואם לא תמיד היתה בזה כּוונה תחילה, ואולי היה בזה משום חיקוּי, הרי ההתפּתחוּת מוכיחה, שכוחם של קלוּבּי הספורט גדול לפעמים יותר מכוחו של רופא. האם יביאו מגרשי־הספורט והמשׂחקים לידי הפחתת הביקורים במרפּאות ואצל הרופאים? – ימים יגידו. מכל מקום זו הדרך, שעלינו ללכת בה להבראת העם ולשיפּוּר הגזע. מי שאינו מאמין בזה, יעמיד זה כנגד זה בחור־ישיבה ובחור מ“הפועל” או מ“המכבי” – ויוָכח.

אבל עוד רחוקה הדרך. טרם חדר הרעיון של פּיתוּח הגוּף לשׂדרות רחבות של העם, טרם עברה ההתעמלות ממגרש הספּורט ומשפת־הים לתוך הבתים. עוד רבים בקרבנו חלוּשי־גו, כפוּפי־גב וצרי־חזה.

התערוכה בבית־הבריאות מטעם “הדסה” בתל־אביב¹, מנַסה ללמדנו את ערך תרבות הגוּף ותיקון ליקוּייו. תנאי ראשון – ידיעת־מה באַנטומיה ופיסיאולוגיה של הגוף; חשוב מאד, שהאיש המתעמל ידע צורת השריר ותפקידו, יכיר את מיבנה העצמות והשלד, יבין את הפיסיאולוגיה של הנשימה ושל הלב – אלה האיברים המתפּתחים בעיקר על־ידי התעמלות – אך מתנוונים, כשאין אימון תמידי של איברי־התנועה. המחלקה הראשונה בתערוכה – אַנטומיה ופיסיאולוגיה – היא כעין פּרוזדור אשר דרכו נכנסים לפני ולפנים; במחלקה השניה מראים את ליקוּיי הגוּף בגילים השונים. ליקוּיים הנגרמים על־ידי משלוח יד, עמידה וישיבה בלתי־נכונה, השפעת המשא על הגוּף וכד‘. במחלקה השלישית מוצגות תמונות המראות את צורות הספּורט השונות והשפעתן על הגוף, על הלב ועל ליקויי הגוף, וגם אזהרה חמוּרה מפּני נזקי הספּורט. הנוער בארץ־ישראל זקוּק מאד לאזהרה זו. אין להפריז על המידה ויש להתאים את סוּגי הספּורט לגיל, למין וכו’. אבל המושג “תרבות־הגוף” אינו מצטמצם אך ורק בגבולות הספורט; הוא רחב הרבה יותר וכולל הטיפול הכללי בגוף, הרחיצה, הטיפול בעור, אויר, שמש, חיסון הגוף ועוד.

1932

האדם נמנה עם בעלי־החיים שמידת חומם הפּנימי קבועה ובלתי־תלויה במזג האויר. גם בהמצא האדם באויר של 30 מעלות חום או 20 מעלות קור תהיה הטמפּרטוּרה הפּנימית של גופו 37 מעלות, בערך. על כל הוויסוּת הזה מנצח מנגנון שלם שמרכזו במוח – מרכז החום.

לגוף האדם אמצעים שונים להרבות את החום הפּנימי, אם נשקפת סכנה שעל־ידי הקור החיצוני ילך הרבה חום לאיבוד. אחד האמצעים העיקריים לכך היא עבודת השרירים. תנוּעת השרירים מגדילה את החום. זוהי גם הסיבה, שהאנשים אשר עליהם להימצא זמן רב בקור מפעילים את שריריהם מדעת (הליכה, ריצה, שפשוּף הידים, ניקוּש רגל ברגל וכו'), ושלא מדעת – רעד, צמרמורת. להיפך בזמן החום הכבד משתדל האדם מדעת ושלא־מדעת להדיר את שריריו מהפּעולה וליתן להם מנוחה גמורה. באופן כזה פּוחתת התוצרת של החום עד למינימום.

לגוף אמצעים שונים לנהוג חסכון בחומו הפּנימי על־ידי התכּווצוּת צינורות־הדם בעור. העור נעשה חיור ומקבל צרת גבשושיות (“עור־האוז”). תודות לכך אין הדם בא במגע קרוב עם האויר ורוּבו מצטמצם באברים הפּנימיים, כשהוּא מוּגן על־ידי העור העבה. לעומת זאת מתרחבים בזמן החום צינורות הדם שבעור: העור מסמיק, ההזעה מרובה, ועל־ידי התנדפוּת הזיעה מתקרר הדם בצינורות העור.

בימי החמסינים קיימים כל התנאים החיצוניים המַקשים על הגוּף להשתחרר מן החום הפּנימי. אמנם, צינורות הדם שבעור מתרחבים, אבל הדם אינו מתקרר, כיון שהטמפּרטוּרה החיצונית שווה לטמפּרטוּרה הפּנימית ולפעמים עוד גבוהה ממנה. הזיעה מרובה, אבל איננה מתנדפת, מחוסר תנוּעת־האויר. למזלנו הרטיבוּת היחסית של האויר בימי החמסינים היא נמוכה מאד ועל כן ישנה עוד אפשרות כלשהי להתנדפות הזיעה. אבל בזה בלבד לא סגי.

מתוך הרגשה טבעית אנו נוקטים בימי החום באמצעים מהסוג הראשון שהזכרנו לעיל, כלומר: קימוץ מַכּסימלי בתוצרת של החום הפּנימי – מנוחה גמורה וכו'. כל העובד עבודה גוּפנית קשה בימי החמסינים מגדיל באופן מלאכותי את מידת החום הפּנימי בלי שתהיה לו האפשרות להשתמש באמצעים נגדיים כדי להשתחרר מן החום המיוּתר. החום מצטבר, איפוא, בגוּף והתוצאה – מַכּת־חוֹם. יש להבדיל בין מַכּת־חום לבין מַכּת־שמש. מכת־חום יכולה לבוא גם ביום סגריר, והיא: הצטברות החום הפנימי בלי ש“מרכז החום” במוח יכול לעשות את הוויסוּת הדרוש באמצעים שהוּזכרו לעיל.

משום כך ישנה סכנה רבה לתינוקות בימי שרב, כי וויסוּת החום אינו בסדר גמור בגיל זה; החום מצטבר, איפוא, והילדים מקבלים לפעמים חום גבוה – עד 40 מעלות – עם כל הנזקים הכרוכים בו לגוף האדם.

ברם, גם אם אין מכת־חום באה בפתאומיוּת, משאירה הצטברות החום בגוף נזקים רבים לאורגנים הפּנימיים וביחוד ללב. שריר הלב הולך ונחלש לפעמים במידה כזו, שאין האיש מסוגל לעבודה גוּפנית קלה. המסקנה היא, איפוא: אם אין האפשרוּת לשבות בימי־השרב וליתן מרגוע לגוף – שכן החיים דורשים מאתנו לעבוד גם ביום כּזה – חובה עלינו להימנע, לפחות, מכל עבודה מיוּתרת שאין בה הכרח. היוצא מזה: כל פּעולה ספּורטיבית בימי־שרב אסורה בהחלט.

1931

בנוהג שבעולם, יהודי היוצא לדרך ארוכה, מוּבטח לו שישוב עם איזה “מיחוּש”. ראשו כואב מטלטולי הדרך ומהרשמים והן גם ייתכנו התרגזויות בדרך. לפעמים מתקלקלת הקיבה: אוכלים לא לפי הסדר הרגיל, ארוחת־הצהרים בשעה שלוש, והמנוחה של אחרי־הצהרים גם היא חסרה; את סעוּדת־הערב סועדים בעשר בלילה; המאכלים במסעדה אינם ערבים והדגים לא תמיד טריים ביותר. עם שינוי סידרי האכילה חל גם שינוי בסדר השינה ומלבד זה – מי רגיל לישון במיטה זרה? והיכן הזדמנות נאותה להתקרר, אם לא בדרך? “רוח פּרצים” מצוּיה בכל מקום – ולך הזהר מפּניה! וכאשר הגעת לגבול סבלנוּתך ואתה מתכונן לסגור את החלון ברכבת או במכונית, עוצר בעדך שכנך הטוב ובשוּם אופן אינו נותן לסגור, – חם לו והוּא זקוּק לאויר צח! ואם את שולח אותו הביתה – לשבת שם ב“רוח פּרצים” כזו ולסַכּן את חייו, עונה הוא בשקט ובשלוה, שאינו מתנגד שאתה תשאר בבית עם חלונות סגוּרים ותריסים מוּגפים. והנהג – כאילו אינו שומע מאוּמה ונדמה שאין זה נוגע לו כלל; הוא יושב לו ליד ההגה, משוחח לו עם בחוּרה היושבת מאחוריו וכאילו אינו יודע את הנעשה בפנים המכונית.

צא וחשוב, מה רב הדרך אשר הנהג עובר בו במשך ימי חייו? רבבות מילין! נהג זה, הנמצא תמיד בנסיעות – “בדרך” – כמה מיחוּשים צריכים להתרגש עליו! הן סדרי חייו הם תמיד ללא כל סדר. ובכל זאת אין הדבר כך: מתרגלים.

ארבע שנים רצופות שכבו מיליוני אנשים בחפירות ההגנה בבוץ ובקור, בפחד ורעדה, – ובכל זאת “התרגלו”. “האדם הוא בריה, היודעת להסתגל”. אבל על סמך ה“בכל זאת” נעשים לעתים קרובות דברים מיוּתרים, עד לידי הפקרוּת. גם הנהג איננו הפקר, ובכל אי־הסדר הזה אפשר להנהיג סדר ידוּע.

דוגמאות אחדות מן החיים:

השתיה. נהג, הנוסע בקיץ דרך ארוכה, כיצד זה אינו צריך לשתות דבר מה? אבל עליו להזהר משתיית מים מפוקפקים־מזוהמים, כדי להישמר מהדיזנטריה והטיפוּס. יתרגל־נא לקחת עמו לדרך בקבוּק מים נקיים או תה קלוּש ועל־ידי זה יישמר מכל מיני חלאים רעים.

האכילה. קשה לנהג לשמור על סדרי אכילה, בשעות קבועות וקצוּבות מראש, ומסיבה זו שכיחות הן מחלות המעיים בין הנהגים. אבל גם כאן אפשר להנהיג סדר ידוע. הארוחה העיקרית צריכה להיות אחרי העבודה מפּני שהיא צריכה להאכל בשקט ובמנוּחה, אבל אפשר לאכול – ובסדר – גם בשעת עבודה. ואם גם האוטו נחפּז ורץ, יכול הפּה בכל זאת ללעוס היטב ובנחת, כי אכילה מהירה גם היא גורמת לקלקול הקיבה והמעיים.

מצוות נטילת ידים לפני האכילה, גם הנהג יכול לקיים אותה.

האלכּוֹהוֹל. כשמדברים על שתיית אלכּוֹהוֹל מתכוונים, כרגיל, לשכרוּת ועל זו, כמוּבן, מיוּתר לדבר כאן. אבל גם כוס אחת של יין רגיל לפני הנסיעה עלוּלה לגרום לנהג נזק רב ואסונות גדולים. כוס יין אחת אינה משכּרת, אבל היין מחליש את אפשרות ההכרעה וכוח המדידה, גם כשהוא במשורה. נהג, אשר לעתים קרובות תלוּיים חייו וחיי נוסעיו בעשירית השניה, צריך לשמור על הכשרון להכיר ולהעריך את המרחקים. בהשוואה עם מהירות הנסיעה, בדיוק נמרץ. כוח־הערכה זה ניטל ממנו על־ידי אלכּוֹהוֹל מוּט שבמוּעט, גם אם אינו מוּרגש.

על חשיבוּת השינה במידה מַספּקת לנהג, אין צורך להרבות בדברים; מוחו ועצביו מתוּחים מאד במשך כל היום והוא זקוּק למנוחה שלימה יותר מכל בעל־מקצוע אחר. כדאי הדבר, שבמוּסכים גדולים יוּנהג מזנון זול בשביל הנהגים וגם מקום מנוחה מיוחד להם. לפעמים מבלה הנהג שעות שלימות ליד המוּסך, מתוך שיחה בטלה. והרי אפשר לנַצל את השעות האלה, מתוך סידוּר מתאים, למנוּחה ולקריאה שקטה.

העצבּנוּת. לוּ ידעו הנהגים, מה טוב מרגישים את עצמם הנוסעים באוטו, אשר הנהג שלו שקט, אינו מתרגז, אינו ממהר, אינו נחפּז להקדים ולעבור מכונית שלפניו – לוּ ידעוּ זאת, היוּ לומדים לשלוט ברוּחם ולשמור על השקט הפּנימי שלהם.

נהג זה, אשר רשמיו והרגשותיו מתחלפים בכל רגע, – וסכנות הדרך הן כה מרוּבות – כמה זקוּקים עצביו לשקט פנימי ולשליטה על עצמו!

הבאתי רק דוגמאות אחדות, כדי להוכיח כי גם על הנהג חלים אותם חוּקי־הטבע אשר כולנו נכנעים להם וכי גם לתיאוריה של ו“בכל זאת” ושל “הסתגלוּת” יש גבול.

הקואופּרטיב מצוּוה על שמירת המקצוע ושכר העבודה, אבל לא פחות מזה – על הגנת בריאותם של חבריו; בכוחו של הקואופרטיב להכניס סדר בחיי הנהג. והעומדים בראשו צריכים לחשוב בכיווּן זה. יחשבו, ידאגו, יפעלו – וסופם להצליח.

1933

בכל יום תאוּנות; אין יום עובר בלי פּצוּעים ונפגעים. במחלקות הכירורגיות בכל בתי־החולים תפוסות ארבעים אחוז של המיטות ע“י פצועי תאונות־הדרכים; במחלקה לניתוח־מוח ועצבים נתפסו 38% מהמיטות ע”י נפגעים כאלה.

מי אשם בכל זה? – הציבוּר, הנהגים ובראש וראשונה השלטונות. כאשר יקרה אסון גדול כמו זה שעל הקסטל, או כאשר אדם מפורסם נספה בתאוּנה – מתעוררים, כביכול, לאיזו פּעוּלה, שהיא בבחינת נֵפל, וכעבור זמן־מה מסיחים את הדעת ממנה, ואילו מקרים “רגילים” אינם גורמים להתעוררות כלל.

על מדוכה זו ישבוּ שׂרים, הממשלה דנה בענין זה – ותשוּעה אָין. והרי בתאונות דרכים “רגילות” נהרגים כמעט בכל שבוע כמספר הקרבנות שנפלו על הקסטל. וכך נמשך הדבר שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, מאות נפגעים בשנה. רבים מהם נעשו בעלי־מום, ולעתים גרועה הנכוּת ממוות – ואין התרגשות בישוב, פרט למאמר בעתון או הרצאה ברדיו.

בשווייץ נהרגים במשך שנה 9 אנשים מכל 10,000 מכוניות, וכן בארצות־הברית, באנגליה – 12 איש, ובארצנו – 72!

כלום תופעה מדהימה זו אינה ניתנת לשינוי? אכן, אפשר לשנותה ע"י חינוך, הדרכה ופיקוח. בראש וראשונה יש לחנך את הנהג; אך בטרם נבוא לחנכו, צריך לתהות יפה על קנקנו, אם ראוּי הוא להיות נהג בכלל. לא בדיקת הראייה בלבד – כפי שהיא מקובלת עתה – אלא בדיקה יסודית, על־ידי מומחים לדבר, של קרקעית־העין והבחנתו בצבעים, בדיקת השמיעה וכו'. אין להירתע מפּני הוצאה כספּית הכרוּכה בקבלת הרשיון ובלבד שנדע, כי המועמד כשר לנהגות ואין חשש שיקטול בני־אדם בדרכים; וכן ראוּי לבחון את האיש, אם הוּא מוּכשר בכלל, מבחינה פּסיכית, לנהיגה. אם רואים הכרח לבדוק את בלמי־המכוניות, על אחת כמה וכמה שיש לבחון את הנהג, אם מעצוריו הרוּחניים פּועלים כהלכה, אם מסוּגל הוא לשליטה עצמית, שלא יגלה להיטות לעבור על־פני המכונית אשר לפניו – ויהי מה! אם יוּכל למנוע עצמו מנסיעה מהירה מכפי המוּתר. יש מין יצר־ספּורטיבי־רע, הדוחף לנסיעת־חפּזון, שאפילו אנשים אינטליגנטיים ובעלי עמדה בחברה אינם יכולים לכבשו.

פּעם, אחרי אסון גדול בדרכים, הייתי במכונית שנסעה במהירוּת רגילה, ועברה אותה ביעף, במהירוּת תשעים ק"מ ומעלה, מכונית שישב בה אחד השרים שלנוּ (סחוּ לי בסוד, כי זו המהירוּת הרגילה בנסיעותיו). ולא נמצא שוטר שיעמיד פעם מכונית זאת וישלול מן הנהג את רשיון־הנהיגה לשלוש שנים.

קראתי בעתונות על שלילת רשיון־הנהיגה של נהג למשך חודש ימים, לאחר שאירע בעטיו אסון־דרכים. כבודו של בית־המשפט במקומו מונח, אבל הרי זה פרס ולא קנס: זימנו לאותו נהג שעת־כושר לצאת לבית־הבראה לחודש ימים. האין ראוי יותר, כי יעצרוהו לפני האסון ויחמירוּ בענשו, ללמד את חבריו לקח, שינהגוּ במכוניות במהירוּת רגילה, ובערבים יקטינוּ את האורות בהתאם לחוק, וליד הצטלבוּת־דרכים יעצרו ויתבוננוּ לכל הצדדים, כנהוּג בארצות אחרות, כדי לא לסכּן בני־אדם בחצותם את הכביש; אילו עשו כן היו מאות נשארים בחיים, ואלפים – בריאים.

בארץ שוררת תפיסה מוטעית מעיקרה כלפי הולכי־הרגל. בארצות אחרות חוּנך הנהג לשמור על ההולכים ברגל, ואילוּ זה שבארצנוּ סבוּר, כי הולכי־הרגל – שביניהם גם זקנים, ילדים, תשושים, נכים, חרשים – חייבים להישמר מפניו, והוא יוצא ידי חובתו אם הוא תוקע תקיעות גדולות בצופר שלו, בלי להאֵט במקצת את מהלך המכונית! הצופר מקנה לנהג הרגשת עליונות – פּנו דרך! ומי שאינו נזהר נופל קרבּן. וזו גם אמתלה לנהג להתחמק מאחריוּת: הוא הזהיר והאנשים לא נשמעו.

הנהג צריך לחנך עצמו להשקפה, כי הוא חייב בזהירוּת, וכי זכות קדימה להולכים ברגל. ההולך ברגל מוּתר לו להיות חלש וזקן ונכה, ואפילוּ חרש שוטה וקטן; ואילוּ הרשוּת להיות נהג רק למי שהוּא בריא ושלם בגופו ובעל מעצורים נפשיים. פעם הצעתי למשרד התחבורה, שלפחות פּעם בשנה יחזרו ויבחנו כל הנהגים שקיבלו את רשיונותיהם בימי ממשלת המנדט או בצבא. ידוע, מה ערך היה לבחינות ההן ואין ספק, שבחינה נכונה היתה פּוֹסלת הרבה נהגים. יש גם מקרים שחולים בקרב הנהגים – לרבות בעלי מכוניות פרטיות – אינם מוכשרים לנהגות. אין גם לשכוח שהראיה משתנית אצל האדם וכן חלים שינוּיים בשמיעה ובמערכת־העצבים. מצוּיות מחלות – מחלות־עצבים, מחלות־לב מסוימות – אשר הנחלה בהן מאַבּד לרגעים את הכרתו, ואז הוא מסכּן את חיי הנוסעים. לפני זמן לא רב אירע אסון גדול במכונית ציבוּרית ובו נהרג גם הנהג, ותיק וּמנוּסה במקצועו. נוסעי האוטובוּס מעירים, שהוּא איבד את הכּרתוֹ לפני התאונה וכך נגרם האסון. אילוּ נבדק האיש באופן שיטתי, היוּ קובעים תחילה את מחלתו והיה נמנע האסון.

עוד סיבה חשובה לריבוי התאוּנות: הגיל. אחוז גדול של תאונות נזקף לחובתם של נהגים צעירים. זו גם אחת הסיבות לריבוי התאונות בצבא – ואין להסיח את הדעת מבעיית הסמים המשכּרים בכלל והאלכּוֹהוֹל בפרט. הקהל טועה בחשבו, שרק על הנהג השיכור יש לאסור את הנהיגה. די אם שתה כוס בירה או שתים או כוסית קוניאק או שרי, והוא רק שרוי במצב של גילופין, מרבה להג, חומד לצון ובודאי אינו יודע להעריך נכונה מרחקים ומאותה סיבה של התרוֹפפוּת המעצורים הוּא נוטה למהר בנסיעה, להיכשל ולהמיט אסון גם על המוסעים. זהו גם הגורם לריבוּי התאוּנות בטיולים אחרי נשפים ומסיבות.

אולם גם הקהל אינו פטור מאשמה. ביחוד יש טינה בלבי על רוכבי האופניים, העושים אקרוֹבּטיקה בין האוטובוּסים בלי שים לב לסכּנה. מעולם לא ראיתי שיגש פּעם שוטר לבחוּר כזה וישלחנוּ הביתה בלי אופנים ובשלילת רשיונו. אדרבה, ילמד בחוּר זה ללכת קצת ברגל. כאשר יוּטלוּ עשרה קנסות כאלה על נוסעי־אפניים בעיר, ילמדו הצעירים כיצד לרכב. מובן, כי לכל זה יש ערך אם הקנסות יבואוּ קודם האסון, כי לרוב הצעירים עצמם הם הקרבנות.

ועתה לקהל. הקהל שלנו אינו יודע כיצד להלך ברחוב, ולעתים שכיחות אף אינו מבחין מאיזה כיווּן צריכה לבוא מכונית – הוּא מביט לשמאל ולמין, לימין ולשמאל, עד שהוּא מתחיל לרוּץ ריצה מבוהלת דוקא בשעה שהמכונית עוברת, ובאמת מתרחשים אצלנוּ נסים בכל רגע. והאֵם המסיחה דעתה מילדה הקטן, כדי לפטפט עם שכנתה ונמצאת מוּפתעת על ידי מכונית.

ובכלל נוסעים אצלנו יתר־על־המידה; דומה, כי תושבי־הערים נגמלים מהליכה.

אף הנסיעה בעמידה באוטובוס עשויה לגרור אסון, כיון שהעומדים מסתירים מהנהג את המכוניות שמאחוריו. האין מחובת המשטרה, או משרד הבריאוּת, לקבוע גבול מכסימלי למספר העומדים באוטובוס?

1951

בעוד שבארצות אחרות חיי אדם הולכים ומאריכים (באמריקה אורך החיים הממוּצע הוּא עתה 62 שנה, לעוּמת 42 לפני ¹50 שנה), קיים הרושם, שאין הדבר כן בארצנו. אמנם, אנו עדים לתמותה נמוכה בגיל הינקוּת ואיננו נופלים בנידון זה מארצות אחרות, ואפילו עולים עליהן במידה מסויימת – ואילו בגיל הזיקנה – אנו מפגרים בהחלט. נמצא, כי מה שאנו נשׂכּרים מצד אחד, הרינו מפסידים בצד שני.

ייתכן, שאילו באנו לערוך סטאטיסטיקה במשך 20 שנה היינו מוצאים, שמצבנוּ אינו שונה, במוּבן זה, ממַצבם של עמים אחרים. אבל הרי לא מפי הסטאטיסטיקה אנו חיים, אלא מפּי המציאוּת. והמציאות היא מרה ואכזרית. מקרה מוות פּתאומי – לרוב המכריע משבץ־הלב – נהיה דבר שכיח, מעשה בכל יום. ובאיזה גיל! לא בני 80־70, אלא בני 55־50־45, אנשים בשׂיא־התפּתחותם, כורעים ונופלים לפתע.

רבים ושונים הם הגורמים למצב בלתי־תקין זה, מהם גורמים ידועים לנו ומהם בלתי־ידועים, מהם נתונים לשינוּיים על־ידינו ומהם שאין בידינו לשנותם.

המלחמה הקשה והממוּשכת משפּיעה לא רק על האנשים שבחזית, אלא גם על אלה שבעורף ולא בלבד על־ידי גירושים, נדודי־דרך, הפצצות, רעב ומחלות. לא מעטים הם קרבנות ההתרגזוּת המתמדת והמתיחוּת הבלתי־פוסקת, ובין אלו הלב הוא הקרבן הראשון. כשהמדוּבר בהשפעתם של מאורעות שונים על העצבים, רגילים בקהל לחשוב מיד על מחלות־רוח וכו'; ולא היא, אין הכרח להשתגע דווקא מחמת מאורע מזעזע, אפשר להישאר בריא, כביכול, ברוח ובנפש, ואף־על־פי־כן ל“השתגע” בלב, בקיבה, במעיים…

מלבד המלחמה שהיא משותפת לכל עמי העולם, אנו נתונים מאז שנת 1933 במלחמה משלנו. אין כל ספק, שבייחוד השנה האחרונה, עם הגיע הבשורות הרעות מארצות־הגולה, כשכל אחד ואחד מאתנו פגש במכּרים וקרובים מ“שם” וחי את המאורעות הללו – השפּיעה השפּעה מכרעת על חיי העצבים המרכזיים שלנו ועל דרך־תגוּבתם.

והרי גם לפני המלחמה הגדולה, שהיא כשלעצמה כפוּלה בשבילנו, היו לנו שלוש שנות מתיחות לרגל המאורעות בארץ.

גם המצב הפּוליטי והתנודות הבלתי פוסקות חודש־חודש, בין בשׂורה רעה לבין בשׂורה טובה, בין איגרא רמא לבין בירא עמיקתא – גם הוא אֶחד הגורמים החשובים בחיינו הרוּחניים.

אף הרעב נותן אותותיו. היש רעב בתוכנו? יש ויש. יותר משאנו משערים, למעלה משהרופאים יכולים לציינו. למראית־עין שׂוררת גיאוּת בארץ, והפּרוטה מצוּייה בכיס; אין חוסר עבודה, אך יש מחסור במזון. עם כל הרווחים הגדולים והמשכורות “הגבוהות”, אין הפּועל הרגיל והעובד הרוחני הרגיל יכולים לקנות בשר וּביצים וחלב במידה הדרושה לכל בני משפחתם. הקרבן הראשון היא האשה. שכּן היא הדואגת שהחלב והביצה יגיעו קודם־כל לילדים ואחר־כך לבעלה, ואילו לה לא נשאר מאומה.

לא מעטים עתה המקרים, שאשה נכנסת לבית־חולים בלי שהרופא ידע להגדיר בדיוק את מחלתה. והנה מתברר שעל־ידי תזונה טובה ועשירה נעלמת המחלה תוך שבועות מעטים. עוּבדה היא שמחלות־החֶסֶר הללו רבוּ בזמן האחרון. רעב זה היה בידינו למנעו במידה רבה, לו ידענו לפתוח מתחילת המלחמה, בעזרת הממשלה והמוסדות, מטבחים זולים, שיינתנו בהם בארוחה אחת מזונות־המגן הדרושים לאדם; כשם שאין ספק שהזנת הילדים בבתי־הספר סייעה לילדים רבים לעבור את תקוּפת־המשבר בלי זעזועים גדולים בהתפּתחותם הגוּפנית.

על הגורמים הללו, שאין בידינו לשנותם, אנו באים ומוסיפים במו־ידינו רוגזה על רוגזה ומתיחוּת על מתיחוּת, שהם ודאי קשים יותר מתלאות־שבידי־שמים. ריב־אחים ושנאת־אחים הם מן הדברים הקשים ביותר העלוּלים לקצר את חיינו, חיי כולנו. המחלוקת ביישוּב והריב בתוך ההסתדרות והמפלגות והסיעות השונות, בין אחים לצרה ובין אחים לשאיפה אחת, בין אנשים אשר עשרות בשנים הלכו יחד לקראת מטרה אחת – אין לך דבר שכּה עלול להרוס את הגוּף והנפש כאחד.

האם מיצינוּ בזה את כל הגורמים המשפּיעים לרעה על בריאותנו? לא ולא. כמה אנו מַרבּים לדבּר על אורח חיים. גם באסיפות־אֵבל מעירים ומעוררים ומטיפים לאורח־חיים תקין. ומן האסיפה הזאת הולכים המטיפים עצמם ישר לישיבת־לילה. בודאי אי־אפשר להיעדר מהישיבה. ובישיבה זו יושבים אנשים בגיל העמידה, לרוב בני 55־40 – וּמדיינים, יום־יום ולילה־לילה, ללא מנוחת־צהרים, ללא מנוחת־לילה, ללא מנוחת־שבּת, ללא חופשה שנתית, בלי אפשרות להפיג את מתיחוּת־העצבים בחוּג־המשפחה. באין כל התבּדרוּת בתיאַטרון וּבאוּלַם־הקונצרט, יושבים ומתוַכחים מי אחרי התקפת־הלב, ומי לפני התקפת־הלב. אנשים, שהיו שנים רבות קרובים זה לזה, נחלקו לסיעות – אלא שלא נפרדו לגמרי. עתה מתדיינים הם, עוצרים ברוחם לבל יתפּרץ זעמם. זהו אולי אסונם האישי, שאינם נותנים מוצא לזעמם, שאלמלי כן אפשר והיו מֵקלים על לבם. ואם מתעייפים העצבים מוּבא התה לשולחן ואחריו הקפה, תוך כדי עישון סיגריה אחרי סיגריה.

ואם לא די בכך, עוד מעמיסים על איש אחד תפקידים רבים ושונים עד שאינו יכול למלא אחד מהם. מעמיסים? לא, אין אפשרות להכריח. הם עצמם נוטלים תפקיד אחרי תפקיד – מתוך צניעוּת, כביכול. מה לעשות, הן דורשים ממני! אך לאמיתו של דבר, יש בכך משום יהירוּת רבה, כאילו אין אחר היודע גם הוא למלא את התפקיד. ודאי מפעם אותו רצון כּן ותמים לעזור, אך העזרה אינה עזרה, כי מילוּי תפקידים רבים – נעלה הוא מיכולת אדם. ועל־ידי כך ענינים לא מעטים מוּזנחים ומסתבּכים. מוטב היה, אילו היה מטפּל בכל ענין איש פּחות מוּכשר ופחות מנוּסה, אך מסוּר כוּלו לאותו ענין בלבד – אין ספק שהיו מסתדרים בקלוּת יֶתר ובסיבוּכים פּחות.

עד מתי? עד מתי ניתן למלאך המוות להלך בתוכנו ולבחור לו את מיטב אנשינו, בלי שאנו נעמוד בפרץ, לשינוי פּני הדברים?

1945

א

מה היא העייפוּת?

כל יצור, כל תא חי כוחו לעבודה מוגבל, ואחרי זמן ידוע של עבודה הם מַראים סימני עייפוּת.

כמה זמן יכול אדם לעבוד עד שמופיעים סימני העייפות בגוּפו? הדבר תלוּי בהרבה גורמים, בעיקר בכוחותיו הגופניים והרוחניים, לאמר: בכושר עבודתו של האיש, בהרגלו לעבודה, באופן עבודתו – בהתאמצוּת או בלי התאמצוּת, בסדר או שלא בסדר – וחוּץ מזה בתנאי האקלים, בגיל ובמין ובתנאים פּסיכוֹלוֹגיים (מצב־רוּח!) וכד'.

את התופעה הזאת מבארים הפּסיכוֹלוֹגים בזה, שבזמן העבודה מתאַספים בתוך התאים שבגוּף סיגים, בעיקר חומצת־החלב, שהכרח הוא להרחיקם בכל רגע מן התאים ע"י צינורות הלימפה והדם, כדי שהתאים יוכלו להתחדש ולהמשיך לפעול.

ברם, משעה שקצב העבודה וכמוּתה הם מסוּג כזה, שאין די בזרם מן התאים אל כלי הלימפה והדם להרחיק את כל הסיגים שהצטברוּ בזמן העבודה – אין התאים מספיקים להתחדש ומשום כך אינם מסוּגלים יותר לעבודה, היינו: הם “מתעייפים”. ואין הבדל בדבר באיזה תא נוגע הדבר, אם העייפות פוגעת בתא השריר שעבד עבודה גופנית, או בתא הכבד שהיה עסוק בעבודת העיכול, או בתא המוח והעצבים שהתייעפו בעבודה רוחנית או באיזו תא אחר של איזו ריקמה שהיא.

העייפות, היא, איפוא, שאיפת התא העובד למנוחה, שאיפה שנגרמת ע"י הצטברוּת סיגים בגוּף, שאין צינורות הלימפה והדם מספיקים להרחיקם. הסוּגים האלה הם, כידוע בתורת הפיסיאולוגיה, ארסיים ומזיקים לגוף ולתאיו.

סימני העייפות הם: הרגשה של חולשה כללית, קהות במוח, חוסר תיאבון, חוסר מרץ, עינים אדומות, דופק מהיר וכו' ולפעמים גם חום – קיצוּרו של דבר: אדם עייף הוּא בחזקת חולה.

אפשר גם להגדיר את העייפות כמין מחלה חריפה הבאה במהירוּת ועוברת במהירוּת וסיבתה – הרעלה עצמית של הגוף ע“י העבודה היתירה. להגדרה זו, שהעייפוּת היא כעין מחלה חריפה – יש להתיחס ברצינות גמוּרה, ואין לך שעה, שבה עלוּל אדם לחלות באיזו מחלה, מאשר מתוך עייפוּת; אם, למשל, בן־אדם “מתקרר” ע”י מקלחת קרה ולוקה בנזלת או נחלה בדלקת הריאות, הרי זה בעיקר, על שום שהתקלח בהיותו עייף. כן עלול אדם לקלקל יותר את קיבתו ע"י ארוחה כבדה בשעת העייפות. דוגמאות כאלה אפשר להביא למאות. וזה גם מובן. מקלחת קרה, אמבט חם, ארוחה כבדה, גם הם דורשים עבודה והתאמצות וכאשר תאי־הגוּף הם במצב של עייפוּת, דומה הדבר להעמסת משא כבד מדי על איש שהגיע עד קצה גבוּל כוחותיו הגופניים וסופו כורע תחתיו.

מתוך הגדרת המושג “עייפות” כמחלה חריפה שבאה מתוך הרעלה עצמית אפשר כבר לדעת את ריפוּי המחלה הזאת. כמו בכל הרעלה יש להפסיק קודם כל את התווספות הרעל בגוּף והרחקתו. שני אלה משיגים ע"י מנוחה.

ב

העייפוּת היא הגשר בין בריאוּת לחולי. חַיוֹת, אשר עייפו אותן באופן מלאכותי, נוטות יותר לחלוֹת בדלקת־הריאות מאלו שלא נתעייפו. והוּא הדין באנשים. השחפת שכיחה פּי שלושה אצל פועלים בלתי־מקצועיים מאשר אצל פּקידים, למשל. סיבות רבות לכך, אבל גם כאן ממלאה העייפות תפקיד חשוב. אפשר לומר: היא ראשית מחלה. צפרדע רעננה שהזריקו לתוכה תמצית של צפרדע שעייפוּה – מראה אף היא סימני עייפוּת חזקה. בשריר עייף מצטבר רעל, שאינו נפרש החוּצה אלא לאחר מנוחה. משך המנוחה הנדרש תלוי במידת ההתאמצוּת שקדמה לה. אַתלאֶט טעוּן החלמה שעה שלימה לאחר התאמצות של עשר שניות.

באנגליה נתברר בימי המלחמה, ש־25 אחוז מן הנשים שעבדו בהתאמצוּת רבה, נאלצו להפסיק את העבודה אחרי 3 חדשים מחמת מחלה. גברים שעבדו 64 שעות ונשים שעבדו 62 שעות בשבוע, החולים ביניהם היו כפליים מאלה שעבדו 54 שעות בשבוע. הווה אומר: גורם העייפוּת תלוּי גם במין. נשים המבקשות הישׂגי עבודה של גברים בהתאמצות יתירה – סופן לחלות. חקירה שנעשתה באנגליה לסיבת התאוּנות בעשרת אלפים מקרים הוכיחה, כי נשים אשר עבדו 12 שעות ביום, נגרמו להן תאונות פי שלושה, מאלו שעבדו רק 10 שעות ביום. בבית־חרושת אחד לחמרים מפוצצים באמריקה הגדילו את שעות העבודה ב־32 אחוזים, והתוצאה היתה שמספר התאונות גדל ב־297 אחוזים. רוב התאונות מתרחשות אחרי שעה 4 אחרי־הצהרים.

בבית־חרושת לנשק באמריקה היה נהוג יום־עבודה בין 10 שעות. כשהוסיפו עוד 2/3 2 שעות – ירדה התפוקה ב־ 1/2 6 אחוזים. בבית־חרושת אחר הפחיתו את שעות העבודה בשבוע מ־1/2 74 ל־1/2 63, ואחר כך ל־1/2 55, ואם ההפחתה גדלה התפוקה.

אשר למספר השעות ה“נורמַלי” הראה הנסיון, שאם מפחיתים את שעות־העבודה מ־12 ל־10, גדלה גם התפוקה בכל שעה וגם התפוקה היומית הכללית. אם מפחיתים את מספר השעות מ־10 עד ל־8, התפוקה בכל שעה; לרבות התפוקה היומית, גדלות והולכות. ואילו אם מפחיתים את מספר השעות לפחות מ־8, גדלה אמנם התפוקה לשעה אבל זו היומית אינה גדלה עוד. מכאן, שהאוֹפּטימוּם הוּא 8 שעות־עבודה ביום.

לשם שמירה על בריאות העובדים והגבּרת התפוקה גם יחד חשוב לא רק מספּר שעות־העבודה אלא גם החלוקה הנכונה בין העבודה והמנוחה. שני קצינים שהוּטל עליהם לחפור חפירות באורך שווה ובאותו מספּר האנשים, פּתחו בתחרות: האחד נתן לאנשים לעבוד הרבה כּכל האפשר ולנוּח בשעה שירצו. השני חילק את אנשיו לשלוש קבוצות. כל קבוצה עבדה 5 דקות ונחה 10. האחרון ניצח בתחרות.

ביאוגרפים של אנשים מפורסמים מסַפּרים, כיצד ניצלו גבּוריהם כל הזדמנוּת לשם נופש ומנוחה. לויד ג’ורג' היה נרדם תמיד מיד עם כניסתו למכונית. נפּוליאון היה ישן בשעת הרכיבה על הסוס. אולי משום כך היה ממַעט בשינה במיטה, עד שיכול היה לומר: “6 שעות־שינה לגבר, 7 שעות לאשה, 8 שעות לטפּשים”. צ’יאן־קאַי־שאֶק אינו מסתפּק בשינה של אחה"צ אלא עושה גם עבודות רבות תוך שכיבה על הסַפּה.

בבתי־חרושת הנהיגו, שפּעמון מצלצל חמש דקות לפני גמר כל שעה לשם מנוּחה. כעבור חמשת הרגעים מתחילה העבודה מחדש. נותן עבודה אחד השיג תוצאות טובות על־ידי שנתן לפועליו לשכב כל שעתים 10 דקות.

נוֹפש יכול להתבטא גם בישיבה נוחה בכוּרסה ובעצימת־עינים. גם שתית כוס תה משמשת הזדמנות טובה למנוּחה – אמנם לא בתוך אוּלם־הישיבה, כנהוּג אצלנוּ.

אצל העובד הרוּחני המנוחה היא לא רק בשכיבה, אלא גם בעבודה קלה. תושבי פּאריס היו רואים כל יום את דאלאדיֶה רוכב על אופנַיִם דרך רחובות העיר, בשעה שהיה עייף מעבודה מרובה. גם גיווּן העבודה הוא גורם חשוב. רופאי קופת־חולים מספּרים, ששמונה שעות עבודה בתוך המרפאה קשות יותר מעבודה מחוּלקת מקצתה במרפּאה ומקצתה בביקוּרים בבית־החולה, אף כי לכאורה מצריכים הביקוּרים התאמצות פיסית. כשאני לעצמי, נהגתי תמיד שלא להתמיד שעות מרוּבות בנושא אחד, אם ללימוּד ואם לקריאה.

ואצלנו? – כשאתה מסתכל בדרכי העבודה בקיבוּצים, במושבים, בבתי־החרושת – תתמה, איך יכול עם תרבוּתי לעבוד בצורה כה פּראית ובאופן לא־חסכוני ברכוש ובכוחות־אדם. דומה, כי בנדון זה עשו יד אחת נותני־העבודה ופועלי בתי־החרושת. עובדים בהתאמצוּת מכּסימלית 10 שעות ויותר ביום, ללא מנוחה, בתנאים קשים, בחום היום הלוהט ובאוּלמים מואפלים בלילה, והכל מתוך שאיפה לרווחים מדוּמים, שכּן בסופו של דבר גם נותן העבודה מפסיד: התפוּקה יורדת והפּועל מפסיד את כוחותיו ונעשה נכה. בקיבוּצים לא זו בלבד שאין נהוּגות הפסקות נופש בשעת העבודה, אלא אף החופשה השנתית לא הוּסדרה עדיין. ואפילו החוּפשה השבוּעית הולכת לעתים קרובות לאיבוד על־ידי גיוסי־שבּת לשם עבודות דחוּפות.

הגיע הזמן שנחשוב קצת על שימוש ראציונאלי בזמן ובכוחות העבודה. לא כל המרבּה לעבוד הרי זה משוּבח. עלינו ללמוד, איך לעבוד ואיך

לנוּח.

1943

תורת ההתעמלוּת תלמדנוּ לא רק את דריכת השרירים וחלוקת האנרגיה בין קבוּצות־השרירים השונות, אלא גם את הרפיית השרירים ואת הרגעתם הגמורה בין פעוּלה לפעוּלה.

מתח מסוּיים יש לשרירים גם בשעות מנוּחה, ואפילוּ בשעת שינה. לכשנסתכל ביונק בימיו הראשונים, נמצא שרגליו וזרועותיו כפוּפות וכפּות־ידיו קמוּצות. אין בזה – כפי שמקובל בין הבריות – משום בטוּי של מחאה על סדר העולם הזה שלתוכו נקלע באופן כה פתאומי ואכזרי במקצת, אלא סימַן הוא להתגברוּת שרירי־הכפיפה על השרירים הנגדיים – המיישרים. רק אַט אַט מתפתחים השרירים המיישרים ומתהווה שיווּי־משקל בין המיישרים ובין המכופפים. זה הוא מתח פיסיולוגי של שרירי־הכפיפה גם בשעת המנוּחה. מדה מסוּימת של מתיחוּת המכופפים נשארת לו לאָדם כל ימי חייו. התבוננוּ באָדם ההולך לתוּמו ותראו שגם בשעת מנוּחה כפוּפה ידו קצת. יש אנשים ששרירי־הלעיסה מפוּתחים אצלם יתר על המידה וגם בשעת השינה, כשכל השרירים רפים, נמצאים שרירי לעיסתם במצב של מתיחוּת יתירה והם מהדקים את שוּרת־השינים התחתונה אל השוּרה העליונה עד שנשמעת חריקה. “חורקי שינים” ייקרא להם. הנסיון מראה, שע"י תשומת־לב מיוּחדת ותרגילים מכוּוָנים ניתן להיפטר מהרגל מזיק זה, ז. א. אפשר לרפות את שרירי־הלעיסה ברצון ובכוונה תחילה. אָמרנו: התעמלות באה גם ללמד את ההרפייה. אולם גם במערכת־העצבים המרכזית שולט הכלל הזה של דריכה והרפייה. כשם שיש צורך בהתעמלות גופנית בשביל השרירים, כן יש צורך בהתעמלות רוּחנית בשביל העצבים, ועוד במידה מרוּבה.

התעמלות רוחנית – על שום מה?

אנוּ חיים תמיד במתח גבוה. דומה, שאף היונק בימינו לא כפות־ידיו בלבד קמוּצות הן, אלא כל עצביו דרוּכים ומוחו נטוּי לצד אחד, אם כי לא כך נולד. הוא לומד את הלכות המתח הגבוה כבר בשחר ילדוּתו. הוא לומדן מהוריו, ובעיקר מפּי האם, הגננת, המחנכים, הסביבה. בכל מקום הוּא נתקל במתח הגבוה של העצבים ואיך יישאר בודד? חיש מהר ילמד, איפוא, גם הוא למתוח את עצביו הרכים, ועוד ביתר מהירות ישׂכּיל למתוח את עצבי זוּלתו. הקרבן הראשון היא האם. והרי לפנינו מעגל־קסמים. האם משפּיעה על הילד וזה משפּיע על האם, וחוזר חלילה. בגר הילד, הריהוּ רוכש לו אזרחוּת במידה הגוּנה בתוקף המתח הגבוה של עצביו. הראיתם פּעם אדם, שבגלל מתיחוּת יתירה של שרירי־ראשו בצד אחד, או מחמת התקצרוּת שרירים אלה מלידה, הוא מהלך כשראשו נטוּי לצדדין? – כך, נדמה לי, מתהלכים אנוּ, כוּלנוּ, ומוחנוּ נטוי לצד אחד. מרכזי־העצבים מתוּחים בכיווּן אחד, והחד־צדדיוּת שולטת בנוּ שליטה גמוּרה. עתה תארוּ לכם שני בני־אדם, האחד – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר אחד, והשני – מוחו ועצביו נטוּיים לעבר שני, וכל חייהם, כל הגיגיהם ומעשיהם מוּשפעים מכך. והנה נפגשו. איך יבואו לכלל הבנה? איך יגיעו לעמק השווה? והלא לשם כך חייב כל אחד מהם לרפות קצת את המתיחוּת החד־צדדית, לעמוד זה מול זה ולהביט ישר איש בעיני חברו. וזה נבצר מהם לעשות. לכל היותר ייפגשו מבטיהם בדרך פּזילה, מן הצד. להציץ ישר – לא יוּכלוּ, כי לא למדו מעולם את תורת ההרפּייה.

הרפייה – כיצד?

מתורת ההתעמלוּת למדנוּ, שאם ברצוננוּ לרפות קבוצת־שרירים אחת, עלינו לדרוך קבוצת־שרירים אחרת – אנטאגוניסטית. וכן הדבר גם בעצבים ובמרכזיהם. התעסקוּת מתמדת בענין אחד גורמת למתיחוּת־יתר ולחד־צדדיוּת. הרוצה לרפּות את עצביו, חייב להטות את אנרגית־המתיחוּת לצד אחר, וממילא ירפּוּ העצבים המתוּחים. ובכן – הרפייה ע“י הטייה, ע”י היסח הדעת.

וזאת לזכור: מתח גבוה של עצבים – רישומו ניכר בחברה, בחיים המפלגתיים, בין מפלגה אחת לחברתה, ובתוך הסיעות שבמפלגה ונזקיו נראים בכל. מתיחוּת כלי־הדם תלוּיה במידה רבה במתיחות העצבים. הייפלא, איפוא, אם מספּר הסובלים מלחץ־דם גבוה כה רב אצלנוּ? לתעוּקת־הלב (Angina pectoris) וגם למחלת־בירגר (התכווצוּת כלי־הדם ברגלים); גם לפעולת המעיים (שלשוּל או עצירוּת כרונית), ויש אומרים: גם לכיב־הקיבה־והתריסריון – יש קשר, ישיר או עקיף, עם המתח הגבוה של העצבים.

אמור מעתה, אם יש הצדקה לתעמוּלה רחבה למען התעמלוּת גוּפנית. על אחת כמה וכמה שיש הכרח לעשות למען ההתעמלוּת הרוּחנית.

אגב, עצם ההתעמלוּת הגוּפנית היא בעת ובעונה אחת גם אמצעי חשוב מאד להתעמלוּת רוּחנית, ע"י שהיא מסיחה את הדעת מטרדות יום־יום ומשחררת את העצבים ממתיחוּתם הרגילה.

העסקן הציבורי – דוגמה חיה

אב־טיפוס ישמש לנו העסקן הצבוּרי דנן. סמל של מתח גבוה!

אם בעבודה הגוּפנית הונהג זה כבר יום־עבודה בן 8 שעות, הרי בעבודה הרוחנית עדיין רחוקים אנו מהישג זה יותר מת"ק פרסה. והטעם פשוט בתכלית הפשטוּת: הגם עבודה רוחנית בגדר של עבודה היא? העבודה בטוריה, למשל, עבודה שמה, אך לישב במשרד, על כוס תה וסיגריה, לקבל אנשים ולהשתתף בישיבות – כלוּם גם זה ייקרא עבודה?

ואכן, שרירים גשמיים אלה אינם יודעים “חכמות”. העבדת אותם בפרך יתר על המידה – מיד הם מתמרדים ועורכים לך שביתת־שֶבֶת. ואילו העצבים הללוּ, שכוּלם רוחניות, אין קץ לכושר־מתיחוּתם! עוד סיגריה ועוד כוס תה, ושוב סיגריה וכוס־תה, והרי הם מתמתחים והולכים בלי שתרגיש בהם. ועוד רעה חולה: עובד רוחני במוסד פרטי – שעות־עבודתו קצובות, אך העובד במוסד ציבורי, וביחוּד העסקן הציבוּרי – כלום רשאי הוא להגביל את זמן עבודתו? מה יגיד הציבוּר? ובוחריו? ועצם האחריוּת! אפשר וכל העולם יחזור לתוהו אם ייעדר מישיבה פלונית, או לא יקח חבל בועדה אלמונית. ישיבה על גבי ישיבה, כמה וכמה ישיבות; ועדה על גבי ועדה, ושוב ועדה, וביניהן אסיפות. בין אסיפה לישיבה חוטפים ארוחת־צהרים, ממהרים לנמנם, מעיינים בעתון – מי פנוּי לקריאת ספר? – וכך עוברים ימים, שבועות, שנים, עד שהאיש כורע־נופל. כי גם העצבים העדינים והגמישים – סופם לבעוט ולמרוד, לבשתם ולחרפתם! שכחו כליל, כי האיר להם מזלם לשמש עסקן צבורי והילכך מוטל עליהם תמיד להיות מוכנים ומזומנים, דרוּכים ומתוּחים…

אינו דומה עסקן בישראל לעסקן בחו"ל

עסקן בחוּץ־לארץ עובד – נגיד – שתים עשרה שעות ביום ופורש לביתו. בא הביתה – יעסוק בגינה, בספורט; יבלה שעות במשפחתו, ישתעשע עם ילדיו, יבקר ידידים – בכל זה יש מן הסחת־הדעת והרפיית העצבים והרגעתם. בארצנו שאני. העסקן דנן כשהוא בא הביתה, – גם לפשוט בגדיו, להתרחץ ולישב בנחת לא יוכל. לא עברו חמש דקות – וכבר דופקים על הדלת. ויש שהדפיקה מיוּתרת, כי על כן בעסקנוּת צבורית עסקינן. ענין דחוף שאינו ניתן להידחות. “סלח ומחל שהטרדתיך בביתך”. ומה לא דחוף אצלנו?

ואתם, העצבים, הוסיפו ומשכו, לכו והתמתחו, לכו ונטו לצד אחר!

מנהג נפסד נשתרש, ביחוד בין עסקני ההסתדרות, ובשם “דמוקרטיה” הכתירוּהוּ. הגדרה מיוחדת־במינה למוּשג “דמוקרטיה”, ופירושו: מתח את עצבי זולתך עד להתפּקע. יש והענין אינו דחוף אפילו לגבי מושגי “הדחיפות” אצלנוּ, אבל האיש חשוב הוא. "במשרדך אתה טרוד, אנשים צובאים על דלתך. אמרתי: אבקרך בביתך, למען נוכל לשוחח בשקט “רגעים מספּר”…

אדיר במרום! “שקט” יקרא לזאת והרגעים המעטים נמשכים חצי שעה, שעה. עקרת־הבית מחכה, האוכל הצטנן. “האומנם עדיין לא אכלת? כלל לא ידעתי”. וידיעה זו באה תמיד בסוף השיחה ולא בתחילתה. הילדים נרגזים. מתח גבוה בכל הבית. סוף סוף מסיבים ב“שקט” לשולחן עם בני המשפחה (אם הילדים לא חטפו בינתיים את ארוחתם במטבח) עד – הדפיקה הבאה על הדלת, או עד צלצוּל הטלפון.

מי זה קצב שלוש דקות לשיחת־טלפון?

אראה בנחמה אם לא ראיתי עסקן ציבוּרי אחד, שבכל בוקר צובאים על דלתו – בביתו – מנין אנשים ויותר, ועצוּמותיהם – בקולי־קולות.

ביקור בתיאטרון ובקונצרט – אמצעי משובח להרפיית העצבים, אך אֵי עסקן ציבורי הבא להצגה לשמה? על פי רוב אין הוּא בא אלא כדי להיפגש עם פלוני לשם שיחה בדבר מסוּיים; ועם אלמוני – לסיים ענין שהחלוּ בו בבוקר ולא הספּיקוּ להביאו לידי תכלית. הוּא הדין לגבי ביקור פּרטי אצל חבר, בשבּת או בחג.

ואת הישיבות במוסדותינוּ – מי לא ידע? האחד רוגז, כי עוד מן הישיבה הקודמת נותר אצלו חומר מפוצץ; השני מאַחר; השלישי הקדים והוּא רוגז על האיחור; הרביעי אץ לישיבה אחרת ושעתו דחוקה. ובאוירה כזו נמשכת הישיבה, בלי שתבוא לידי גמר לעולם. את פוריותה של הישיבה נקל לתאר. דומה, שכל עיקרן של ישיבות ואסיפות אלו לא בא אלא להגביר את המתח. ההחלטות מתקבלות בחפזון ובעצבנות, ויש שבישיבה הבאה מן הצורך לשוב ולדון ולסתרן בהחלטות חדשות…

ומשבח אני ישיבה שבאו אליה אחרי מנוחה ארוכה, בלי הפרעה וחפּזון, אחרי ארוחה כהלכתה עם כל בני המשפחה, אחרי בלוּי זמן בנעימים, אחרי שינה מרגעת. ישיבה כזו יכולה להיות קצרה, עניינית ומאוד פוריה.

ויום השבת? והחג? ימי המנוחה והשמחה?

בליל התקדש השבּת והחג – אסיפה סוערת במפלגה, או שיחה וּויכוּח באותם הענינים, ושוּב המוח נוטה לצד אחד, תמיד לצד אחד. למחרת היום, לפני הצהרים, ישיבה אחת או שתים. אחרי הצהרים – “עלי לגשת לפלוני, לפגישה קצרה, אמנם דבר לא רציני, אך ציבורי”. אַל נכחד: יש בין עסקני הציבוּר – והם לא רבים – החוטאים ומבקרים בקולנוע, אבל גם כאן הראש נטוּי והעצבים מתוּחים, גם הנאה פּורתא זו אינה שלמה.

חופשה שנתית? אם תמצאו פעם עסקן הסתדרותי המבלה את חופשתו השנתית, חודש בשנה, שלוש שנים רצופות, בלי שאחזתו קודם מחלה קשה, או משבר־עצבים, ובלי ישיבות והפסקות באמצע “לרגל ענינים דחופים”, בלי טלפונים ובלי המשך המתיחוּת; אם תמצאו עסקן כזה – אנא, שמרו זאת בסוד, כי הדבר עלוּל להיות בעוכריו. מה יאמרו אנשים על כך? עסקן במוסד דמוקרטי, בהסתדרות, בימים קשים אלה, פורש לחופשה ואין רואים פניו 30 ימים תמימים?! לא ולא. אל תספרו בגת!

התעמלוּת רוחנית, היסח הדעת לסירוגין מעניני יום יום, הרפיית השרירים והעצבים, חלוקה נכונה בין העבודה ובין המנוחה, התרחקות מחד־צדדיות ומקיצוניות, שימוּש תכליתי בחופשה השבועית והשנתית –

אֵי המוֹרה שיוֹרנוּ כל אלה?

1942

“אחרי מות – קדושים”

אין המוות בא לפתע – כפי שנדמה לנו – חוץ, כמובן, ממוות בלתי־טבעי: מתאוּנות, בחזית המלחמה, ההתנקשוּיות וכד'. מותו של כל בעל־חיים הוא אטי. יום־יום מתים או מתנוונים סיבים אחדים של שריר־הלב, כמה תאים במוח, מסתיידים כלי־הדם, עד כי מספר התאים הבריאים בריקמת העצבים או בכלי־הדם שוב אין בכוחם להחזיק את האורגניזם במצב תקין – והאיש כורע ונופל; נדמה לנו שהמוות בא כחתף, כי לא ידענו שעבד בימיו האחרונים בסיבים האחרונים של לבו או בתאים האחרונים של כלי־הדם שלו.

בעצם מתחיל האיש למות מיום היוָלדו: יום יום מתים אלפים ורבבות תאים מגופנו ויום יום נוצרים מחדש אלפים ורבבות תאים, הממַלאים מקומם של הקודמים. בתקוּפות הגידול עולה מספּר התאים המתחדשים על המתים – מאזן כוחות־הגוף הוא חיובי. ואילו מגיל 45־50 שנה מתחילה הנטיה למאזן שלילי. אולם כוחותיו הרזרביים של בעל־החיים עצוּמים. האדם מסוּגל להחזיק מעמד עשרות בשנים, על אף הנטיה למאזן שלילי. אם אין באפשרותנו להרבות ביצירת תאים חדשים, יש ביכלתנו לחסוך ולמנוע במידה רבה בעד התנוונוּת תאי־החיים יתר־על־המידה על־ידי משק־חסכון. כל משק־בזבוז בגיל המאזן החיובי נתוּן עוד לתיקון באיזה אופן שהוא, אולם בגיל המאזן השלילי אין משק־הבזבוז ניתן לתיקון כלל.

ואצלנו? כרגיל, עולה האיש לארץ בגיל 25־20 שנה; 20־15 שנה הוּא משקיע לרוב בבנין משקו הפרטי או הקיבוּצי, ובהתקרבו לגיל המאזן השלילי הוא נסחב לפעוּלה ציבוּרית וזו – לפי הסגנון המקוּבּל אצלנוּ בשטח העסקנוּת הציבוּרית – מוסיפה כהנה וכהנה למאזן השלילי. ועוד מנהג מוזר: אם הצליח אצלנו האיש בשטח מסוּיים, מַטילים עליו תפקידים נוספים, עד שאין ועדה ציבוּרית אשר לא ישתתף בה; וכאשר כּוֹרע האיש ונופל, אנו מַכּים “על חטא” ואחרי מותו הוּא נעשה קדוש בעינינוּ, בעוד אשר רק תמול־שלשום נהגנוּ בו מנהג גזל; ואף שמתחרטים על העבר, מוסיפים לנהוג לפי אותה שיטה של “והחזיקו שבעה מוסדות בעסקן אחד”, – נאוּמים וּויכוּחים וישיבות ואסיפות במשך שעות וימים ולילות – עד אין סוף כמעט.

לא רק גיל ומקצוע ותפקיד בעלי מאזן שלילי, מצוּיים, אלא יש גם תקוּפות של מאזן שלילי לכל. אין ספק, שבארצנו הקיץ הוּא, במוּבן זה, שלילי והחורף – חיוּבי. ואוּלי אין זה כלל מקרה שרוב האסונות הלאוּמיים בארץ (חוּרבן בית ראשון, חוּרבן בית שני וכו', עד למאורעות הדמים בארצנוּ) נתארעוּ בחדשי תמוּז – אב. דבר זה מלמדנו, שאין לערוך פּעוּלות הגוזלות הרבה כוח ומרץ, כמו בחירות וכד' בחדשי הקיץ. לפלא הדבר, שבתקוּפה אשר בארצות אחרות נסגרים פּרלמנטים ונדחות ועידות – מסדרים אצלנו, בארץ סובטרוֹפּית, בחירות בחדשים הללוּ דוקא.

אם עבד אחד בכוחותיו האחרונים בלי כל רזרבה – ומת – ספדנוּהוּ מר; אבל אלפי ורבבות התאים החיים של הגוּף שנתבזבזוּ שעה שעה אצל רבים אחרים, אינם נראים לעין. לוּ יכוֹלנוּ לצרף את האבידות ה“קטנות” הללוּ, היינוּ מגיעים לידי סיכּוּם עגוּם מאד, כי אז עלינוּ להספּיד לא רק את האחד הדגוּל, כי אם הרבה “יחידות־מוות” מבין אנשינוּ הטובים ביותר. אלמלי היה בידינוּ מכשיר מתאים למדוד את הנזק הגוּפני־בריאוּתי הנגרם ע"י ריב־האחים – היינו כוּלנו נבהלים מהנזק הרב אשר אנוּ גורמים לעצמנוּ במו ידינוּ, ודאי שהיינו מוצאים דרכים למנוע כל זה.

הנלמַד לקח?…

1944

מה היא הצוּרה הנכונה ביותר של מנוחה בשבת? פנינה זו ושבת שמה איך לשמור עליה?

יש מערבבים שני מוּשגים שונים: קדושת השבת ומנוחת השבת. מי שזוכר את יום השבת בקדושתו: את ההכנות לשבת עוד מיום רביעי בשבוע, את ההיטהרוּת וההזדככוּת בערב שבת, את פּריקת העול של ימות החול האפורים והעכורים בבית־המרחץ, את אור פּניה של עקרת הבית בשעת הדלקת הנרות, את תפילת “לכה דודי” עם הפניית הפּנים כלפי מערב לשם קבלת פּני שבת מלכתא, את ה“כל מקדש” וגם – את הדגים הממולאים ואת שלוש הסעודות; ולמחרת, בהשכּמה – ההליכה לטבילה, אמירת התהלים, קריאת פּרשת השבוּע על־פּי טעמי המקרא, לימוּד־עיוּן בפרקי הזוֹהר, ב“עין יעקב” – איש לפי יכולתו ולפי השכלתו – את הרצינות שבתפילת השחרית והמוּסף ואת רגש המסתורין שב“אַתה אחד ושמך אחד” וב“בני היכלא דכסיפין” שבסעודה שלישית – מי שזוכר כל זה ואינו יכול להסתפּק בתחליפים, בהאזנה לפרשת השבוע ברדיו, יתגעגע כל ימי חייו ל“יום זה שכוּלוֹ קודם”. אבל כל זה אינו עוד. המַלכּה ירדה מגדוּלתה – השבּת יצאה ממנה קדוּשתה, ולא רק בעיני האפּיקורסים, גם אנשי הדת אינם חשים עוד אותה קדושה שריחפה לפנים באוירו של ה“שטיבּל”. אבדה לשבת לחלוחיתה ונשארה יבשה ומצומקת. בודאי יש להצטער על כך.

מנוּחה לאיש־הכפר ולבן־העיר

אבל אם קדושה אין כאן, האם ישנה לכל הפּחות מנוחת השבת? ומה היא? איש דגניה מעבּד כל ימות החול את אדמתו עד עייפוּת גוּפנית גמורה ואינו מקיים 47 או 42 שעות־עבודה בשבוע. גם אין סיפק בידו לקרוא ספר או לכתוב מכתב לידיד בכל ימות השבוע. איש האדמה, החי בכל שעה משעות היום והלילה בחיק הטבע והטבע חי בתוכו – טבעי הדבר, שיום־המנוחה שלו פּירושו מנוחה גוּפנית ממש: אחרי ליל שבת של ישיבה בצוותא בחדר האוכל – שינה ארוכה, ממושכת, ללא עול קימה לעבודה מפרכת בשעה חמש בבוקר, קריאה בעתון ובספר, שמיעת רדיו, שיחת רעים, משחק עם הילדים על הדשא והתרעננוּת לקראת שבוּע של עבודה מאומצת. מנוחה גוּפנית כזאת מתאימה, אולי, לאיש הכפר, אם כי גם הוא חייב יום אחד בשבוע ליישר את גבּו בהתעמלות ורחיצה בים וגם אינו צריך להסתגר בד' אַמות של מקום מושבו ואין הוא פטור מלראות פּעם את הנעשה במקומות־ישוּב אחרים. ומתי יעשה זאת, אם לא ביום הפּנוּי, בשבּת?

ומה יעשה איש העיר? אחרי ישיבה דחוּקה בכל ימות־השבוּע במשרדים בכפיפת גב והצרת הנפש, בחיטוּטים והתלבטויות ומתיחת עצבים ונשימת עשן הטבּק; אחרי עבודה במשך ששת ימי השבוע בבית־חרושת בענן אבק וריחות של זיעה ושמן מכונות; אחרי שבוּע מלא דאגת פּרנסה וצרות במשפּחה, באויר הדחוס של בתי קסרקטין גדולים, בצפיפוּת ומחנק מבפנים ומבחוץ, בלא צמח ובלא עץ, ללא דשא וּללא אויר צח… איך יבלה הוא מנוחת השבת? קדושה אין כאן: האם גם מנוחה מכל האוירה האופפת אותו בחול לא תהיה לו? מנוחה מעשן ואבק וצפיפוּת ומחנק ודברי רכילות.

האם ישכב בפיג’מה ויקרא עתונים? במה ישיבה בפיג’מה ושיחה על דברים בטלים נקראת קדוּשת שבּת, ועבודה במעדר בגינת הבית נקראת חילול שבת? האם ישחק עם ילדיו בדירה צפופה של ד' על ד' ללא אויר צח, ללא תנועה וללא הרחבת האופק? או אולי ישחק בקלפים עד חצות־הלילה כדי לגרש את השעמוּם?!

אל חיק הטבע

האם לא טוב לו ולמשפּחתו לצאת קצת מהעיר ולבלות תחת עץ מצל ועל שפת נהר משקשק, בטיוּל ובשיט וברחיצה בים עם טעימת ארוּחה בחברת ידידים וקרובים על עשב ירוק תחת תכלת השמים? האם גם היושב במשרד, גם מנהל מוסד, גם איש המקצוע החפשי, גם העוסק בפּוליטיקה אינו חייב לרענן את גופו במשחק חפשי בכדור יד, התבדרוּת ושכחת הדאגות וההתרגזויות של כל ימות השבוע? וגם הפּועל בבית־החרושת, והמלצר והטבּח והסַפּר – האם ימשיכו כל ימי חייהם בתנועה חדגונית אחת המפעילה קבוצות שרירים אחרות ובלי לאַמץ ולזרז קצת את שרירי בית החזה ושריר הלב בנשימת אויר חפשי?

הבה נלמד קצת מה“גויים” ההם. שבת קודש אין להם, אבל מנוחת יום השבת יש ויש. המונים, המונים, מיליונים אנשים נוהרים, אצים־רצים החוצה, הרחק מהעיר ומשאונה, הרחק מהחדר הצר ומהרחוב המעופש – יום שלם הם משתובבים, משתוללים, פּוגשים איש את רעהו בפנים צוחקות, בהרגשת אושר בחיק הטבע.

אם קדושה אין, תהיה לכל הפּחות מנוחה גוּפנית ורוחנית – רוחנית יותר מגופנית – תוך הכרת הארץ והנוף, החלפת הסביבה וגיווּן הרשמים.

1952