אחד מראשי המנצחים על ההתישבות והבנין בארץ־ישראל, חכם־כלכלה, איש המדע ואיש המעשה, אשר במשך עשרות שנים לא היה כמעט מפעל־יצירה בארץ ששמו לא היה קשור בו – היה הד"ר שמעון־ארתור רופין.

אביא בזה בקיצור תולדותיו: יליד העיר ראוויץ שבפוזן (נולד בשנת תרל"ו–1876), חניך האוניברסיטאות בהאלה ובברלין, גמר משפטים והתכונן לפרקליטות, היה זמן־מה עורך־דין בעיר מגדבורג. לאחר שזכה בפרס בהתחרות שהכריזה האוניברסיטה ביינה על הנושא “הדארוויניזם ומדע החברה”, החלה עבודתו המדעית, בעיקר בשטח הסטטיסטי. עם הד“ר אלפרד נוסיג יסד את “החברה לסטטיסטיקה של היהודים”, יסד את החברה לדימוגרפיה ולסטטיסטיקה. השתתף בהוצאה הציונית בלשון הגרמנית “יידישער פערלאג” יחד עם מרטין בובר, ד. טריטש ואחרים. פירסם מאמרים וספרים על היהדות בארצות אירופה, השתתף בכתבי־העת הציוניים בגרמנית “וולט” ו”פלשתינה“, פירסם ספרים על הדימוגרפיה של עם ישראל, שנתרגמו לכמה לשונות. עלה לארץ על־מנת להשתקע באביב 1908, וישב בה למעלה מל”ד שנים רצופות, עד יום מותו. נפטר בכ“ד טבת תש”ד (1.1.1943) בשעת עבודה בגינת ביתו.

את דברי על הד"ר רופין רוצה אני להקדיש בעיקר לפעולתו למען הישוב, וביתר יחוד – פעולתו לבנין העיר תל־אביב, שאחד מרחובותיה הנאים על שפת הים נקרא על שמו.

שמו של ד"ר רופין משולב בבנין תל־אביב, הר־הכרמל והדר הכרמל בחיפה, בנין שכונות עבריות בירושלים, גאולת אדמת עמק־יזרעאל, עמק החולה, הקמת מושבים קבוציים והאוניברסיטה העברית בירושלים.

מפעלים אלה משמשים מצבה חיה לאיש המעשה ובעל התכניות הרחבות. ודור לדור יספר את אשר פעל הד“ר ארתור רופין ז”ל בשביל בנין עמנו וארצנו.

 

בסימן העבודה המעשית    🔗

בקונגרס הששי. שנתקיים בבאזל באבגוסט 1903. התווכחו הצירים הרבה בבעית העבודה המעשית בארץ־ישראל. עם החלטת הקונגרס לשלוח משלחת חקירה לאוגנדה, נבחרה ועדה גם לפעולה מעשית בארץ־ישראל. תעודת הועדה היתה: חקירת ארץ־ישראל; יסוד תחנת־נסיון; פתיחת לשכת־מודיעין בעניני חקלאות ושאלות טכניות, ועוד. היא היתה מצורפת משלשה מומחים: פרופ' אוטו ווארבורג. ד“ר פראנץ אופנהיימר וד”ר ז. סוסקין. ובין הפעולות הראשונות של העבודה המעשית בארץ־ישראל היתה פתיחת “חברת אנגליה־פלשתינה ביפו” (אפ"ק) בראשותו של זלמן־דוד ליבונטין ז“ל. באותו פרק־זמן פתח ועד “חובבי ציון” לשכת־מודיעין ביפו בראשותו של מנחם שיינקין. הד”ר חיים חיסין נתמנה באותה שנה בא־כוחו הראשי של ועד חובבי ציון. משרד זה מקום מושבו היה ביפו, ששימשה בימים ההם שער לעולים והמתישבים הראשונים.

למן פתיחת המשרד הארץ־ישראלי ביפו, בשנת 1908, הבין הד"ר א. רופין שהעבודה המעשית צריכה להתבטא בכל שטחי החיים הכלכליים בעיר ובכפר, כדי להכשיר את הארץ לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים.

יוסף ברץ כותב בחוברת “דגניה” (ספרית ארץ־ישראל של הקהק"ל, חוברת ה'): “חשיבות יתירה היתה לעזרתו של הד”ר א. רופין. ביחוד בשנים הראשונות. הוא עמד אז בקשרים תמידיים עמנו וידע לכוון אותנו, בלי להתערב בענינינו, ולהשאיר לנו את החופש הגמור לקבוע לנו צורות חיים כחפצנו. יחסו זה אלינו, תשומת־לב זו, הרבה והנאמנה, לכל פרט מפרטי חיינו, כמו לחיי משפחה קרובה לו, – כל אלה היו סם חיים לנו והוסיפו לכולנו כח ואומץ להלחם בכל הפגעים אשר קמו לפנינו בדרך עד הכריענו אותם"… להלן כותב י. ב.: “מי יודע איזה גורל היה צפוי לקרקעות ראשונים אלה של הקרן הקיימת לישראל, אלמלא נטפלה להם חברת הכשרת הישוב? היא חכרה מאת הקרן הקיימת לישראל את קרקעות כנרת ודגניה, ויסדה שם בכספה היא משק חקלאי”.

הקשר בין ד“ר רופין והקבוצות לא נפסק מראשית הווסדן ועד הזמן האחרון. המשרד הארצישראלי וחברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל שבראשם עמד, היו בבחינת שותפים מסורים לקבוצות והמושבים החקלאיים. בקונגרסים השמיני והתשיעי ובועידות המוקדמות היה הד”ר א. רופין מרצה על תכניותיו בשטח גאולת הקרקע וההתישבות החקלאית, כשם שתבע פעולות מעשיות גם בהתישבות עירונית.

יוסף רבינוביץ כותב בחוברת “מרחביה” (ספרית א“י של הקהק”ל, חוברת נ“ח–נ”ט): “בסתיו שנת תרע”א קנה הד“ר רופין את חלקת האדמה הראשונה בעמק־יזרעאל: 9500 דונם מאדמת משפחת סורסוק הידועה”… על דבר הצעד הראשון הזה מספר הד“ר רופין: “בפקודת ה' א. בלומנפלד מרוסיה, אשר אמר לייסד לו חווה פרטית בארץ־ישראל על חלקה בת 1000 דונאם, עשה ה' חנקין חוזה על 9500 דונאם בפוליה. חנקין קיווה, כי יק”א, שהוא עומד לשרותה, תקנה לעצמה את שאר האדמה, אולם יק”א השיבה פניו וחנקין פנה אלי"…

להלן מספר ד"ר רופין: “הקימקאם בנצרת לא נתן לנו לבצע את הקניה, והיה הכרח לפנות לוואלי בבירות. בחודש פברואר 1910 לא יכלו להפליג האניות מחיפה ומבירות לרגל הסערה והסופה, וכבישים טרם היו אז בארץ. עם יהושע חנקין רכבנו על סוסים מחיפה לבירות, ורק ביום השני לרכיבתנו הגענו לבירות. שבועיים עשינו בעיר הראשית של סוריה. אישור הקניה הובטח לנו בכל יום, וסופו של דבר היה, כי עזבנו את העיר ולא העלינו בידינו כלום, רק אחרי השתדלותו של חנקין על־ידי ידידיו בקושטא קיבלנו מאת הוזיריה התורכית את האישור. כך השיגה ידנו את נקודת ההתישבות הראשונה בעמק”…

הד“ר רופין תיכן כמה וכמה תכניות ישוביות בקנה־מדה רחב, ובגלל חוסר אמצעים כספיים לא כולן נתגשמו. זכורני, שבשנות 1910–1911 טיפל יחד עם יהושע חנקין ברכישת שטח עצום בעמק־יזרעאל במחירים ירודים. קופת חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל היתה אז ריקה והוא פנה לבנק אפ”ק, ליק“א, לועד חובבי ציון, לחברת “גאולה”, ולאחרונה לקרן הקיימת בדרישה נמרצת להשקיע את הסכומים הדרושים לגאולת עמק־יזרעאל, ולצערו הגדול לא מצא אוזן קשבת, והקניה הגדולה נתבטלה. לאחר כמה שנים, בגמר המלחמה הקודמת, שילמו בעד אותה הקרקע מחיר גדול פי כמה, במקום 5–10 פרנקים שילמו 5–10 לא”י בעד כל דונאם.

לאחר מאמצים רבים השיג ד“ר רופין בשנת 1911 הלוואה בשביל חברת הכשרת הישוב מאת הקהק”ל בסך 10,000 לא“י, ובשנת 1912 השיג 350,000 פראנק מן הבארון רוטשילד באמצעות יק”א. בסכום האחרון נתאפשרה קנית אדמת כרכור ליד חדרה.

בשנת 1913 החל שוב לטפל יחד עם יהושע חנקין בקנית 140,000 דונאם בעמק־יזרעאל. לשם כך נסע במיוחד לרוסיה, והצליח לעניין בקניה זו את בעלי בתי־החרושת לסוכר שבקיוב: ברודסקי, הלפרין ואחרים, והם מסרו לד"ר רופין את הכסף הדרוש. הבארון רוטשילד הבטיח לאותה מטרה הלוואה גדולה, ומהממשלה התורכית כבר נתקבלה הסכמה להעברה זו והכל היה מוכן לגמר המפעל הגדול, אבל בגלל התפרצות המלחמה באבגוסט 1914 לא הספיק הכסף להגיע לארץ וכל התכנית החשובה נתבטלה.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה    🔗

עם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, נסגרו כל הבנקים והמצב החמיר מיום ליום. מיצרכי־המזון עלו ונתיקרו וקשה היה להשיגם אפילו במחירים המוגזמים. גם הפרוטה אזלה מן הכיס. העזרה הראשונה באה מאמריקה. בחשוון תרע“ה הגיעה אנית־מרוץ אמריקנית, שבה באו וורטהיים (חתנו של הנרי מורגנטוי – ציר ארצות־הברית בקושטא אז) והרופא לוין־אפשטיין (כיום ראש הסתדרות רופאי השינים בירושלים) והביאו אתם חמשים אלף דולאר (250,000 פראנק זהב). הרשות התורכית (הצבאית והאזרחית) קיבלה אף היא חלק מן ה”שלל" הבא אליה בהיסח הדעת. בעל כרחנו ענינו “אמן”.

הד“ר רופין, יחד עם ד”ר ח. חיסין ועם מר ז. הופיין, טיפלו הרבה לארגון הפעולה של קופת־העזרה האמריקאית. כל הפקידות של חברת הכשרת הישוב והמשרד הארצישראלי שבהנהלת הד“ר רופין ועוזרו הראשי הד”ר י. טהון. נכנסה בראשה ורובה לסידור עניני קופת־העזרה האמריקאית. מזמן לזמן היו באות לחוף יפו אניות־צבא אמריקאיות (“טניסי”, “וולקן” ועוד) ומביאות זהב, רפואות, בגדים וצרכי־מזון. וכל זה נמסר למשרד הארצישראלי, שמקומו היה אז ברחוב הרצל פנת אחד־העם. המשרד הארצישראלי הפך אז למוסד עליון של כל הישוב הארצישראלי וכל הפעולות העיקריות התרכזו בו, ובעצם עבודתו האחראית של ד“ר א. רופין, שם בו עיניו המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה ו”יעץ" לו לצאת את הארץ במשך ימים ספורים. ד“ר רופין היה אז נתין גרמני, ובמלחמה ההיא היתה תורכיה לבעלת־בריתה של גרמניה. אף־על־פי כן לא עזרה לו נתינותו, מכיון שעמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ויחד עם זה עסק בעבודה צבורית מסועפת. בשיחה עם ד”ר רופין, אמר לו ג’מאל פחה: “גידולו של הישוב העברי בארץ־ישראל מזיק לעותומניה, וכל זמן ש”התורכים הצעירים" יהיו השליטים במדינה לא יתנו ליהודים דריסת־רגל בארץ"…

לפני צאתו את הארץ הזמינו ג’מאל פחה לכתוב בשבילו ספר על המצב הכלכלי בסוריה ובארץ־ישראל וגם על תיקון המצב הכספי בתורכיה. רופין התמהמה אז בארץ כמה חדשים. ואחר שגמר את כתיבת הספר הוכרח לעזוב את הארץ (בשנת 1916). מתוך כאב רב נפרד מתל־אביב, מירושלים, מהמושבות שביהודה ושומרון ומן המושבות מרחביה, דגניה וכנרת. הוא בא לדגניה במיוחד כדי להפרד מילד־שעשועיו. הוא דיבר עם בני דגניה וכנרת, ודרש מהם לשמור את המושבים בשנות מצוקה וגם הבטיח את עזרתו מרחוק.

הוא עמד בדיבורו, ומילא את הבטחתו לישוב העברי בעיר ובכפר. בשנות־המלחמה יצר קשרים עם הארצות הנייטרליות, הולאנד, נורבגיה, שווייץ, ועל כולן עם ארצות־הברית, ולמקום־מושבו בחר לו את קושטא שהיתה אז עיר־הבירה של תורכיה. 

הוא הזמין אליו לקושטא את מ. דיזנגוף. ובכחות משותפים תיכננו תכנית רחבה להגשת סיוע לישוב העברי בארץ־ישראל.

בתום המלחמה מיהר לחזור ארצה, ומיד נכנס לעבודה הצבורית בכל היקפה. אז הניח את היסוד הכספי ל“בנק הפועלים” ומסר למיסדיו בראשית 1921 כארבעים אלף לא“י, ובאותו זמן מסר 15,000 לא”י להלוואות איפותיקאיות בתל־אביב. את הסכומים הללו הביא אתו מחלופי־הכספים וההמחאות, שעברו על ידו בתקופת גירושו מארץ־ישראל בזמן המלחמה הקודמת

 

חלקו של רופין בבנין תל־אביב    🔗

מיסדי “אחוזת בית”, בבואם להקים אח שכונתם, הגרעין הראשון של תל־אביב, התחבטו בשעתם בהשגת הלוואה לבנין ששים הבתים הראשונים. מתחילה היו הצעות בדבר קבלת הלוואה מחברות לא־יהודיות, אך הן נדחו מתוך נימוק, שההתישבות היהודית צריכה להעשות בהון עברי. ועד “אחוזת בית” נשא ונתן עם חברת יק"א על הלוואה לזמן ארוך, ואף זה בלא תוצאות חיוביות. רבים מעסקנינו, שעמדו בראש ההסתדרות הציונית ומוסדותיה העליונים, התיחסו באי־אמון לבנין הרובע העירוני החדש ודחו את הבקשה על מתן הלוואה.

הד"ר רופין היה מן הראשונים, שהתיחס בחיוב גמור לתכניתם של ראשוני תל־אביב – בנין פרבר־גנים חדיש, אשר ישמש מופת להתישבות היהודים בארץ.

המכתב הראשון ששלח ביוני 1907 ועד “אחוזת בית” ללשכה הראשית של הקרן הקיימת בברלין, נערך על־ידי הד"ר א רופין בבקורו הראשון בארץ. במכתב הודגש, כי ברשותה של “אחוזת־בית” יש מאה אלף פראנק זהב ולשם הקמת ששים הבתים הראשונים דרושים עוד שלש מאות אלף פראנק.

חברי הנהלת הקרן הקיימת ישבו אז בארצות שונות, הד“ר רופין לא חכה זמן רב, חזר וכתב – ביוני 1907 – ללשכה הראשית של הקרן הקיימת והדגיש את הצורך במתן ההלוואה בסך שלש מאות אלף פראנק לאגודת “אחוזת־בית” ביפו, והרי שורות מספר מן המכתב הנ”ל:

“… אני מיחס ערך גדול לדבר שביפו וגם בירושלים יבנה רובע יהודי, אשר לא יבוש בפני אלו של אחרים, ובמובן הסאניטארי יבדל לטובה מן השכונות היהודיות שקיימות ביפו ובירושלים. הרחובות הצרים, הלכלוך וטיב הבנינים שבשכונות אלו מטילים בושה וחרפה על היהודים. בנין דירות טובות ובריאות בשביל היהודים מבני המעמד הבינוני ביפו, הוא דבר חשוב שאין למעלה הימנו. אני מאמין, שלא אגזים אם אומר, שרובע יהודי בנוי כהלכה הוא הצעד החשוב ביותר לכבוש המשק של יפו בידי היהודים”…

ולהלן כותב רופין: “הקרן הקיימת אינה מסכנת את כספה בנתינת ההלוואה לחברי אחוזת־בית מפני שהאדמה וגם הבתים שיבנו ירשמו על שם בנק אפ”ק."

בישיבת הועד של אחוזת־בית, בתשרי תרס“ח, השתתף הד”ר רופין והודיע שקיבל מכתב מאת ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת בדבר ההחלטה לתת לאחוזת־בית הלוואה בשעור 300,000 פראנק ברבית 4% למשך 18 שנה. זו היתה בשורה משמחת לכל החברים, וראו בכך את השפעתו של ד"ר רופין.

האמת ניתנה להאמר, שהיו גם הרבה מתנגדים למתן ההלוואה על־ידי הקרן הקיימת. הטענה העיקרית היתה, שהקהק“ל מיועדת רק להתישבות חקלאית וכפרית, ואין זה מתפקידה לסייע להתישבות עירונית. היו שגרסו, כי הקהק”ל אינה מצווה לעזור לאמידים ועשירים, וכספה מיועד רק להתנחלות מחוסרי אמצעים כספיים.

אולם הד“ר רופין לא נרתע לאחור, ובישיבות הועד הפועל הציוני, שהיתה בינואר 1908 בקלן – הגן בעקשנות על השקפתו. באותה ישיבה נדונו ככה ענינים של הקרן הקיימת: יסוד החברה להכשרת הישוב ויצירת ישוב שתופי בארץ לפי הצעתו ותכניתו של הד”ר פרנץ אופנהיימר, ועוד כמה בעיות ישוביות עמדו על סדר היום. ושוב קמו מבין חברי הועד הפועל כמה מערערים, שהתנגדו למתן ההלוואה מכספי הקרן הקיימת לצרכי הישוב העירוני.

אפשר לומר בביטחה, שתודות לעקשנותו המתמדת נחתמה בקלן, במארס 1908, בחתימת הד“ר מ. בודנהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. לבונטין בשם בנק אפ”ק – האמנה הראשונה בדבר ההלוואה לחברת “אחוזת־בית” ביפו.

מאז התקרב הד“ר א. רופין יותר ויותר לעניני אחוזת־בית. באספה הכללית מכ”ז אדר תרס“ט נבחר ועד חדש בן שבעה חברים, ואחד מהם היה הד”ר א. רופין, אשר חיבר לראשונה את תקנות חוקי הבנין של החברה “אחוזת־בית” ביפו.

התקנות, שנוסחו על־ידי הד“ר רופין, הכילו כמה עשרות סעיפים ראשיים וסעיפי־משנה, ובאסיפות הכלליות דנו והתווכחו על כל סעיף וסעיף, הכניסו בהם שנויים ומלואים, אבל ברובם הגדול נתקבלו ושימשו בשנים הראשונות יסוד עיקרי להנהלת אחוזת־בית ויורשתה תל־אביב. ורק בראשית שנת תרע”א הכניס מרדכי בן הלל הכהן כמה תקונים בתקנון הראשון של הד“ר א. רופין, ובכסלו תרע”ה אושרו על־ידי האסיפה הכללית.

לפני התחלת בנין הבתים הראשונים, קבע בנק אפ“ק ועדה מיוחדת לסדור עניני ההלוואה לחברי אחוזת־בית. חברי הועדה היו: מ. דיזגגוף, ד”ר ח. חיסין, מרדכי בן הלל הכהן, שמעון רוקח וד“ר א. רופין ז”ל (כל חברי הועדה הלכו כבר לעולמם).

לאחר שנה נוסדה ביפו קבוצה שניה “נחלת בנימין” לשם בנין עוד שכונה עירונית כדוגמת אחוזת־בית, וגם היא התחבטה הרבה בשאלת השגת הלוואה לבנין הבתים וללא כל תוצאות חיוביות.

ולאחר שחברי אחוזת־בית גמרו את בנין ששים הבתים הראשונים, פנתה גם “נחלת־בנימין” לד"ר א. רופין, ראש המשרד הארצישראלי ובא־כוחה של הקרן הקיימת בארץ.

והרי קטע ממכתבה של נחלת־בנימין שנשלח לד"ר א. רופין ב־18 בנובמבר 1909:

“בית קטן מיוחד לאיש ואיש – זהו האושר, אשר אליו נושאים נפשם חברי נחלת־בנימין, ואנחנו פונים אליך, דוקטור נכבד, ומבקשים בשם “נחלת־בנימין” בת ארבעים חברים, בעלי־מלאכה וסוחרים זעירים, האומרת גם היא לבנות שכונה מודרנית בשביל חבריה כדוגמת אחוזת־בית. הקרן הקיימת תמצא לנכון לפסוק לה הלוואה מן הכספים שישולמו על־ידי אחוזת־בית”.

בישיבת ההנהלה של הקרן הקיימת בקלן שנתקיימה ב־11 באפריל 1910 נדחתה הצעת הד“ר א. רופין, ורק לאחר משא ומתן ממושך שארך שנה תמימה, הוחלט ב־25 באפריל 1911 לקבל את הצעת הד”ר א. רופין, וההלוואה אושרה לפי התנאים שניתנו לאחוזת־בית. ההבדל היה בזה, שחברי אחוזת־בית קבלו 4200 פראנק וחברי נחלת־בנימין קבלו 3200 פראנק כל אחד ואחד.

יש להניח בודאות, שרק דרישתו הנמרצת של ד"ר רופין עזרה לנחלת־בנימין להשיג את הלוואתה.

עם גמר סיפוחה של נחלת־בנימין (הרחוב הראשי החל מקרן רחוב אחד־העם ונסתיים בקרן רחוב גרוזנברג) בסיון תרע"א, עלתה על הפרק שאלת הרחבת גבולותיה של תל.אביב לצד מערב – שפת הים.

באסיפה הכללית מיום כ“ט סיון תרע”א הרצה היו"ר מ. דיזנגוף על הערך הרב של אדמת “מחלול” (אדמה ממשלתית) שעל גבול תל־אביב. על האדמה הזאת עוברים חלקי הרחובות מוהיליבר, קלישר, יעבץ ובנויות גם השכונות ברנר ומחנה־ברנר.

ושוב פנה דיזנגוף לד“ר א. רופין בטבת תרע”ב, ובמכתב אחד כתב לו בין השאר: “בנוגע לתנאי ההלוואה יכולים לשמש לדוגמה התנאים שנחתמו בין אחוזת־בית ונחלת־בנימין עם האפ”ק“. הכל ידעו, שגודל ההלוואה תלוי בידי הד”ר א. רופין, אשר דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. הוא עבד בלי ליאות, עד שהצליח לרכוש בשנת 1912 יותר ממאתים אלף אמה באדמת אמין נאסיף. דרך אדמה זו עובר חלק של רחוב אלנבי מקרן רחוב פינסקר עד קרן רציף סמואל. ראוי לציין, שיהושע חנקין היה הרוח החיה ברכישת הקרקעות על־ידי חברת “הכשרת הישוב” ומנהלה הד“ר רופין. בשנת 1913 קנתה חברת הכשרת הישוב עוד ששים אלף אמה. דרך אדמה זו עובר חלק הרחוב אליעזר בן־יהודה. באותו פרק־זמן רכשה החברה עוד מאה ועשרה אלפים אמה “כרם בידראני”. על האדמה הזאת הוקמו הבנינים העירוניים שברחוב בלפור: בית־החולים העירוני, בית הבריאות שטראוס, בית־הספר העירוני בלפור וכן נטוע על אדמה זו “גן מאיר” ברחוב המלך ג’ורג'. כל הקרקעות הללו נמכרו בחלקן לועד תל־אביב, לאגודת “מאה שערים” ביפו ולאגודת “נחלת יצחק” ביפו ולאנשים פרטיים בפנים הארץ ובחו”ל.

שנה־שנה היה הד“ר רופין רוכש חלקים־חלקים שגבלו באדמות תל־אביב. בשנת 1914 קנה 90,000 אמה לצד מערב. על האדמה הזאת הוקם בשנת 1920–1921 בית־החרושת הראשון של לבני “סיליקט”. באותה שנה קנה עוד 385,000 אמה לצד צפון “כרם מטרי”. על חלק מן האדמה הזאת נבנתה שכונת תל־נורדוי. דומני, שכמעט בכל הקניות אשר הוצאו אל הפועל בשנים שלפני המלחמה הקודמת היה לד”ר רופין חלק גדול.

כאן יש להזכיר שאשתו הראשונה, שולמית רופין ז"ל, יסדה בנובמבר 1910 את בית־הספר הראשון למוסיקה בארץ־ישראל, שנקרא לאחר מותה על שמה “שולמית”. בימים ההם היה בית־ספר ראשון למוסיקה מפעל חלוצי גדול. הנסיון הצליח ותושבי תל־אביב ידעו להעריך את המפעל התרבותי והאמנותי הזה, שמילא תפקיד חשוב מאד בחינוכם של ילדי הקריה הצעירה. מוסד זה היה מרכז ראשון ויחידי במשך שנים רבות בתל־אביב לחינוך מוסיקאלי בארץ־ישראל, כשם שהגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב היתה בית־הספר התיכוני העברי הראשון בארץ.

בתולדות תל־אביב יזכר איפוא בית הד"ר א. רופין, אשר מתוכו יצאו גם מפעלי התישבות וגם מפעל חינוכי רב־ערך.