צניעות וענותנות היו מלוות את זאב סמילנסקי כל ימיו, – בנערותו, בבגרותו ובשנות העמידה.

והא היה הבן הבכור במשפחתנו, ואנחנו, אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו בשנים. לא הבליט את ישותו ולא דרש לו את זכות הבכורה.

שתקן מטבעו, לא אהב גבוב דברים בעלמא ווכוחי סרק, ולא רק במשפחה, אלא גם בחברה ובצבור היה כאילו נחבא בצל, שלא ירגישו בו. רך המזג, טוב לבב, והאמת הטהורה נר לרגליו בכל אורח חייו.

שנים מספר חונך בילדותו בבית האדמו“ר ר' יחנצי טברסקי ז”ל ברחמיסטריבקי. אחר כך למד מפי מורה פרטי תנ"ך, דקדוק עברי, רוסית ולמודים כלליים.

בנערותו היה מן התלמידים השקדנים, והעדיף את ספרי הלמוד והקריאה על משחקי הילדים.

התמדתו וכח־זכרונו שחונן בהם עמדו לו, וכל מה ששנה וקרא לא נשתכח ממנו, בבחינת “בור סוד שאינו מאבד טפה”.

במלאת לו שלש־עשרה שנה זכה, שהצדיק הישיש האדמו“ר ר' יוחנצ’י מרחמיסטריבקי הניח לו בפעם הראשונה את התפילין, וב”קלויז" שבחצר הצדיק עלה ה“בר־בצוה” לתורה במעמדו של ר' יוחנצ’י, ואבינו ברך את הברכה המסורתית “ברוך שפטרני מענשו של זה”. מאות החסידים שהיו באותו מעמד, והרבי עמהם, שתו “לחיים” וברכו את ה“בר־מצוה”, להיות ירא־שמים, ולמדן ויהודי כשר. אכן זכות היתה לו, לאחי זאב, להתגדל ולהתחנך בסביבת צדיקים וחסידות, ושם טעם גם את השכלתו הראשונה.

בהיותו בן ארבע־עשרה, העתיקה משפחתנו את מושבה מרחמיסטריבסקי לכפר וויסקי הקטנה (במחוז ייליסבטגראד), מקום מגורם של סבא וסבתא, שהיו שם בעלי אחוזה גדולה עם משק חקלאי מסועף. הנער מרחמיסטריבסקי מצא פה עולם חדש, שעד כה היה זר לו. בניו ובנותיו של סבא שמעיה סמילנסקי נתחנכו ברוח ההשכלה משנות השמונים והתשעים. בבית סבא היו מורים בעלי השכלה עברית וכללית, ומסביבם התרכזו כמה סטודנטים צעירים בעלי שאיפות אידיאליות בין־לאומיות, שבאו מייליסבטגראד, נובומירגורוד, זלטופולי ועוד.

בימים ההם היה הנער ז. סמילנסקי בבחינת “תועה בדרכי החיים” גירסא דינקותא תססה בו עדיין, והוא אחז ביד אחת בגמרא, ובשניה בספרי הלימודים הכליים, וגם “הציץ” לתוך הספרות העברית החדשה וקרא את מאפו, סמולנסקין, קלמן שולמן, לילינבלום, ועוד.

מן הספרות הרוסית שתה בצמא מספרי גוגול, טורגינייב, ניקרסוב, פושקין, לרמונטוב, בלינסקי, דוברוליובוב, פיסארב ואחרים.

אז בא מיפנה בהלך רוחו בהשקפת עולמו. בלי להניח את למודיו העיוניים, החל ללמוד מלאכת המסגרות והנפחות בבית המלאכה שהיה באחוזת סבא שמעיה.

קריאת ה“אבטואמנציפציה” של י. ל. פינסקר, שעשתה עליו רושם עמוק, חיזקה בו את רעיון חבת־ציון החדשה, והוא החל עוקב אחרי מאמרי מ. ל. לילינבלום, זלמן עפשטיין. א. א. לווינסקי ואחרים. תנועת חבת־ציון לא פסחה גם על כפר וויסקי הקטן. אבינו, ר' ישראל סמילנסקי, היה בשנות תרמ“ח–תר”ן “מורשה” מטעם ועד חובבי־ציון באודיסה, והיה אוסף תרומות ונדבות לטובת הועד ומפיץ עלונים וכרוזים שלו.

באייר תרנ“א הצטרף זאב סמילנסקי לצעירי משפחתנו שעלו לארץ עם סבא שמעיה, שאף הוא היה חובב־ציון נאמן. כאן נצמד זאב אל עבודת האדמה, עבד כפועל בכרמי ראשון־לציון, ונחשב בין הפועלים הטובים והחרוצים. בערבים היה שומע הרצאותיהם של האגרונומים כהן, מאירוביץ ואחרים. באב תרנ”א עבר יחד עם בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, משה ומאיר סמילנסקי) לחדרה, שהיתה אז רחוקה מישוב אדם וביצות גדולות הקיפוה מכל עבריה. ביצות אלו גרמו להפצת הקדחת הממארת בחדרה וסביבתה. על אחת הגבעות השוממות הוקם צריף־עץ, שבו גרו בני משפחתנו במשך כל שבתנו בחדרה, הקדחת לא פסחה אף על אחד מן המתנחלים הראשונים, וגם זאב סמילנסקי לא נמלט מן הקדחת.

החיים בתוך הצריף, ששקע בחול עמוק, היו קשים עד למאד. הספקת מים דרך צנורות וברזים לא היתה אז, כמובן. הבאר הערבית היחידה, עם המים הדלוחים והמרופשים, היתה במרחק כשני קילומטרים מצריף־המגורים שלנו, וממנה שאבנו את מימינו, לא במשאבה המונעת במנוע־חשמל או של קיטור כמו היום, אלא בעזרת כדי־חרס או פחי־נפט ועל כפים ממש נשאנו את הכדים והפחים המלאים דרך רחוקה. צרכי מזון לא יכולנו להשיג במקום (בימים ההם לא היתה עוד אף חנות־מכולת אחת בחדרה), ואת כל המיצרכים, ואפילו החיוניים ביותר, היו מביאים על חמורים וגמלים מיפו או מחיפה. גם רופא ובית־מרקחת לא היו אז עדיין בחדרה. והקדחת הציקה ופגעה קשה בכל המתישבים הראשונים. זאב סמילנסקי לא נאנח ולא התאונן אף פעם על התנאים הקשים, ונשא בדומיה את הסבל הרב, מתוך ההכרה, שהחלוציות דורשת הקרבה עצמית, ואין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים.

עם פרוץ מגפת החולי־רע נתרוקנה חדרה מתושביה, אך זאב סמילנסקי היה מן האחרונים שיצאו את המושבה. בשובו לראשון־לציון המשיך לעבוד שם כפועל בכרמי ראשון ורחובות. לאחר שנים מספר נכנס לעבוד בבית־המלאכה המיכאני של ליאון שטיין ביפו – אחיו של הבילו“אי ד”ר מכס שטיין. זה היה בית־המלאכה הראשון בארץ, שהחל לקדוח ולנצל את מי התהום להשקאת הפרדסים וגם לשם שתיה. בית־המלאכה של ל. שטיין הנהיג לראשונה את המשאבות המונעות במנוע־נפט. קודם לכן היו שואבים את מי הבארות בארגזי־עץ שהיו מחוברים לגלגל־עץ גדול, המונע בעזרת גמל, פרד, או סוס.

כעשר שנים עשה זאב בארץ, ובמשך כל הזמן עבד כפועל חקלאי וכפועל־מסגר. הקדחת שתקפה אותו כפעם לפעם, כאת כל המתישבים הראשונים, החלישה את גופו במידה ניכרת, והוא יצא לרוסיה לשם החלפת האויר.

בשנים הראשונות עבד כמסגר בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות־יציקה ועשית דודי־ברזל, בייליסבטגראד ובפאסטוב, ותמיד נחשב על בעלי־המקצוע הטובים ביותר.

באותה תקופה נוסדו ברוסיה על־ידי “חובבי־ציון” בתי־ספר המתוקנים הראשונים, שבהם הונהגה לראשונה הלשון העברית כלשון למודים – “עברית בעברית”. גם בשטח זה דרושה היתה אז חלוציות נועזה, וזאב סמילנסקי עזב את המלאכה ועבר להוראה. שנים מספר היה מורה לעברית ולדקדוק עברי בבית־הספר המתוקן מיסודם של הציונים בייליסבטגראד. מיד נתחבב על המורים ועל התלמידים כאחד, ורכש לו שם טוב כמורה בעל שיטה חיה וטבעית. עד שנתקנאו ציוני חרסון בציוני ייליסבטגראד, והזמינו את המורה זאב סמילנסקי ללמד את ילדי בית־הספר הציוני בעירם. שם התקרב אל יעקב שרתוק, ה“בילו”אי", והיה מורהו הראשון לעברית של משה שרתוק (שרת – שר־החוץ וראש־הממשלה במדינת ישראל) ושל אחותו רבקה (אשת דוב הוז ז"ל). מפיו שמעו לראשונה את הדבור העברי כשפה חיה. והוא שנטע בלבות ילדי שרתוק את האהבה הראשונה לשפתנו הלאומית.

באותו פרק־זמן פירסם כמה מאמרים ב“המליץ” על שיטת הלמודים “עברית בעברית”, אף כתב כמה מאמרים על בעיות כלכליות. בתקופת מלחמת “ציוני ציון” ו“ציוני אוגנדה”, כתב ב“המליץ” מאמר מקיף “אור מתעה”, שבו שלל בהחלט את הצעת ה“מקלט ליל”. מאמר זה נקרא בשעתו מתוך ענין רב על־ידי שני הצדדים היריבים. 

עבודתו הציונית־העברית בגולה למען ציון לא נתנה ספוק לנפשו, ובשנת תרס"ד עזב את רוסיה וחזר לארץ־ישראל, שרבו געגועיו עליה.

בשנים הראשונות היה מנהל גן־ילדים ביפו, ובאותו פרק־זמן החל לחשוב על מיפקד סטאסיסטי של הישוב היהודי ביפו. ובלי כל סיוע מצד מוסד צבורי שהוא, נגש בקיץ תרס“ה להגשמת תכניתו. תוך חדשים מספר כיתת את רגליו מבית לבית ומדירה לדירה, אסף וליקט חומר רב ומסועף לפי השאלון המיוחד שנערך על ידו. זה היה המיפקד הראשון בארץ. את כל החומר הסטאטיסטי עיבד בעצמו בצורה ספרותית ומדעית, ואחר כך פירסמו, בשנת תרס”ז, ב“העומר”, שיצא לאור ביפו בעריכת ש. בן־ציון, דוד ילין ומשה סמילנסקי. ד"ר ארתור רופין סח לי, כי פעמים רבות השתמש למטרות ישוביות מעשיות בחומר הסטאטיסטי של זאב סמילנסקי על יפו, תל־אביב והמושבות.

בשנת תרס“ה היה זאב סמילנסקי ממייסדי הסתדרות הפועלים העברים בארץ־ישראל “הפועל הצעיר”. אחת המטרות העיקריות של ההסתדרות היתה: כבוש העבודה במושבות העבריות. “הפועל הצעיר” חרת על דגלו את הסיסמה: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. בשנת תרס”ח פירסם “הפועל הצעיר” קול קורא לציונים הצעירים בגולה לעלות ולכבוש את העבודה, ויצר קשרים עם “צעירי־ציון” בחוץ לארץ. ואז התחילה “העליה השניה”. זאב סמילנסקי היה גם חבר המערכת של “הפועל הצעיר” ופירסם בו שורת מאמרים חשובים, לעתון היתה השפעה מרובה בחיי הישוב העברי, והוא ריכז מסביבו את טובי הסופרים שבארץ וחינך את הנוער העברי לחלוציות ציונית. עם התמזגות המפלגות “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה” ב“מפלגת פועלי ארץ־ישראל” (מפא"י) לא הצטרף זאב רשמית למפלגה הממוזגת, אך היה קרוב לה ברוחו.

כמה שנים עבד שוב בחקלאות, והתמחה יפה בכל מקצועות העבודה בכרמי גפנים ושקדים וגם בפרדסים, ונעשה למשגיח על העבודה בפרדסים. לאחר שנים מספר עבר מן המושבה אל העיר, ועבד כמזכיר בבית־הספר לבנות שהיה אז בהנהלת יחיאל יחיאלי ז“ל. בתרפ”א הוזמן על־ידי מ. דיזנגוף ז“ל לכונן מחלקה לסטאטיסטיקה בעירית תל־אביב. ז. ס. התמסר לעבודה זו במרץ רב, ערך כל מיני שאלונים וטופסים וניהל את המחלקה לסטאטיסטיקה בכשרון רב, מתרפ”א ועד תרפ“ז. בהנהלתו ובהדרכתו ערכה עירית תל־אביב בפעם הראשונה, באלול תרפ”ה, מיפקד כללי בתל־אביב. את כל החומר המקיף והמסועף עיבד זאב סמילנסקי במשך שנה תמימה, ועירית תל־אביב הוציאה בטבת תרפ"ז, את הספר החשוב “תל־אביב לאור מספרים”, שערכו רב כמיסמך היסטורי לתולדות העיר תל־אביב.

בספר זה כונסו כל המאמרים שנתפרסמו קודם לכן בהמשכים בגליונות “ידיעות עירית תל־אביב” (תרפ"ו), המפיצים אור על מצבה הכלכלי, התרבותי, המסחרי, התעשיתי והמשקי של העיר תל־אביב בשנת תרפ“ה. ראשי הפרקים של הספר הם: 1) תנועת האוכלוסין והבנין בתל־אביב; 2) העסקים והמוסדות בתל־אביב; 3) התפתחותה של תל־אביב ונקודותיה; 4) טפוסי הבתים וצפיפות הישוב; 5) בעלי הבתים לסוגיהם בתל־אביב; 6) החלוקה המקצועית של האוכלוסין בתל־אביב; 7) הדירות בתל־אביב; 8) אוכלוסי תל־אביב לפי הגיל, המין ויחסי המשפחה; 9) הבתים בתל־אביב; 10) התנועה הטבעית בתל אביב בשנת תרפ”ה (לידות, תמותה, נשואין וגיטין); 11) שכר הדירה בתל־אביב; 12) סוגי התושבים לפי זמן ישיבתם בתל־אביב; 13) ארצות־מוצאם של המהגרים שנכנסו לתל אביב; 14) חדרי השמוש בבתי תל־אביב; 15) עסקי התושבים בתל־אביב. המספרים שנתפרסמו בפרקים אלה שימשו חומר עיקרי לממשלת ארץ־ישראל בדין וחשבון שלה בג’יניבה לפני חבר־הלאומים. הועד הלאומי ליהודי א"י השתמש בחומר זה בשביל תזכירו לועדת המנדטים.

הספר “תל־אביב לאור המספרים” היה לו הד רב גם בעתונות העולמית. המספרים והבאורים שבספר זה, מאלפים הרבה על מצב העליות והירידות בעיר החדשה, וגם על המפעלים והיצירות בכלל שנוצרו על־ידי המרץ וההון של העם העברי בשביל ביתו הלאומי על אדמת המולדת.

בתרפ“ב היה זאב סמילנסקי בין הבונים הראשונים בשכונת “תל־נורדוי” בצפונה של תל־אביב. השכונה “תל־נורדוי” היתה אז הגדולה ביותר בין 34 השכונות, שנספחו לתל־אביב המרכזית. כל 35 השכונות, יחד עם תל־אביב המרכזית, השתרעו על 709,244 מטרים מרובעים, בעוד ששכונת “תל־נורדוי” לבד השתרעה על שטח 226,515 ממ”ר.

עם צמצום תקציבה של עירית תל־אביב, בגלל המשבר הכלכלי, נסגרה המחלקה לסטאטיסטיקה, ומנהלה ז. סמילנסקי הפסיק את שרותו בעיריה בסוף תרפ"ז. אז יצא את תל־אביב והשתקע ברחובות, ושם ישב בקביעות בביתו הקטן ועסק בחקלאות בפרדסו הקטן…

כל ימיו חי ז. סמילנסקי בצמצום והסתפק במועט. מעולם לא היה אץ להעשיר. בשנת 1941 קרה לו אסון גדול, אשר דיכא את נפשו למאד: בנו הבכור ישראל שעסק בחקלאות, מיום שגמר את בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, נסע בשליחות הקרן הקיימת לנגב, ובשעת מילוי תפקידו נהרג בתאונה. ישראל היה צעיר חסון ובריא, גבה קומה, חביב ואהוב על הבריות, חקלאי חרוץ וקשור לעבודת האדמה; פעיל ב“מכבי” רחובות ובכמה ארגונים ישוביים אחרים. השאיר אחריו אשה צעירה עם תינוק בן חדשים מספר. זאת היתה מהלומה קשה לזאב סמילנסקי בערוב יומו.

בנו השני, יזהר, הוא הסופר הצעיר רב־הכשרון שיצא לו כבר מוניטין, “ס. יזהר” (סמילנסקי יזהר). אף הוא, כאביו, צנוע ונחבא אל הכלים. יצירותיו הספרותיות זכו להערכה טובה בחוגי הסופרים והמבקרים ואף זכה בפרס ספרותי בעד אחת מיצירותיו.

במשך ארבעים שנה פירסם זאב סמילנסקי מאות מאמרים בעתונים: הפועל הצעיר, הארץ, בוסתנאי, דבר ועוד. ברוב מאמריו דן בשאלות כלכלה וסטאטיסטיקה ולעתים גם בשאלות ישוביות כלליות. על מאמריו לא חתם בשום פעם בשמו המפורש אלא חתם: בן ישראל", “י. ז. ס.” וב. י. ולא רבים יודעים שבעל המאמרים בחתימות הללו הוא – זאב סמילנסקי.