א

במלאת למורנו החביב ר' מרדכי אזרחי (קרישבסקי) 85 שנה מלאו גם חמשים שנה לעלותו ארצה, וארבעים שנה להבחרו ליו"ר הועד המרכזי של הסתדרות המורים בארץ־ישראל.

בעל היובל המשולש הזה היה מיוצרי בית־הספר העברי בגולה. במלאת לו עשרים שנה (1882) היה מורה לעברית בפולטאבה, היה חבר ראשון של אגודת “בני משה”' מיסודו של אחד־העם ומנהיג הלשכה “מצפה”.

אביו, ר' יעקב קרישבסקי, היה מבני “העליה הראשונה”, שעלה לארץ בשנת תרמ“ז והיה ממיסדי סג’רה ומראשוני מתישביה. באייר תרנ”ז (1897) עלה מרדכי אזרחי לארץ, עם משפחתו בת שבע הנפשות, והתישב בבאר־טוביה כמורה בבית־הספר.

לאחר זמן־מה הוזמן לירושלים, כמורה בבית־הספר של “כל ישראל חברים” (אליאנס), ושימש בו מורה ראשי לעברית שבע שנים. בעת ובעונה אחת הורה את הלמודים העבריים גם בישיבת הספרדים בירושלים. בין תלמידיו הרבים בירושלים היו אישים, שיצאו להם אחר כך מוניטין בישוב העברי: הרב הראשי בן־ציון עוזיאל, הסופר א. אלמליח, הרב יוסף הלוי, הד"ר אופלטקה ועוד. בירושלים היה מקורב למחיה השפה אליעזר בן־יהודה, ומן המשתתפים בעתונים שהוצאו על ידו.

בשנת תרס"ד הוזמן כמנהל בית־הספר לבנות ביפו, שנתמך אז על־ידי ועד “חובבי ציון” באודיסה. כמורים בבית־הספר לבנות שימשו אז יחיאל יחיאלי, יוסף עוזרקובסקי (עזריהו) ואליעזר פפר. את הבית, שבו שכן בית־הספר לבנות, היו מכנים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית־הספר ובמעונות המורים, כי הישוב ברובו עדיין לא דיבר עברית. מרדכי אזרחי שימש שנים מספר מורה גם בבית־הספר לבנים ביפו, שנתמך על־ידי חברת “עזרה”, ובבית־המדרש למורות ולגננות, אשר נוסד על־ידי ועד חובבי־ציון ונקרא על־שמו של הסופר א. ל. לוינסקי. 

ב

בימים הראשונים לבואו לארץ לא היו עדיין ספרי־לימוד בעברית, והתלמידים היו לומדים מרשימות בכתב־יד של המורים. חסרה גם תכנית למודים מסויימת של בתי־הספר העממיים בארץ־ישראל. גם בתי־ספר תיכוניים לא היו עדיין בארץ. ומרדכי אזרחי, יחד עם חבריו המורים יוסף עזריהו ויחיאל יחיאלי, עיבדו אז את תכנית־הלימודים הראשונה בשביל בתי־הספר העממיים. תכנית זוֹ אוּשרה אחר כך על־ידי מרכז־המורים בארץ־ישראל, שמר מ. אזרחי עמד בראשו שנים מספר. אחר כך היה, יחד עם ניסן טורוב וד“ר חיים הררי, מעורכי הירחון הפדגוֹגי הראשון “החנוך”, שיצא לאור מטעם הסתדרות המורים בא”י בשנות תר“ע–תרע”ד, והופעתו חודשה בתום המלחמה.

בשנת תרע"ד הוציא לאור, יחד עם חבריו י. עזריהו וי. יחיאלי, את הספר “שעורי הסתכלות וידיעת המולדת” (הוצאת “קוהלת”) לשלש שנות־הלימוד הראשונות בבית־הספר.

מ. אזרחי השתתף עם חבריו המורים י. יחיאלי וא. פפר בהוצאת תרגילי־חשבון לשלש השנים הראשונות. בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי־לימוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת המורים יש“י אדלר, פ. אוירבוך, י. יחיאלי ומ. אזרחי, בהשתתפות ד”ר נ. טורוב.

מ. אזרחי היה חבר ועד־הלשון מראשית הווסדו, וכן היה עורך מדור קבוע בשם “לשוננו לעם” בעתון “הארץ”.

נוסף על ספרי־הלימוד תירגם דברי מדע וספרות יפה. הכין כמה מחזות בשביל “הבמה העברית” ולהצגות בתי־הספר. החזיון “אוריאל אקוסטה”, שהוצג לראשונה בעברית בשנת תרס"ה, תורגם לעברית על־ידי חמשה מורים, והעריכה הסופית נמסרה למרדכי אזרחי. הוא גם השתתף בהוצאת “קופת הספר” (ספריה מנוּקדת לילדים בהוצאת הסתדרות־המורים).

מ. אזרחי תירגם גם שירי־עם באידיש בשביל זמרים שבאו לארץ, ושירים עבריים מקוריים לא היו בפיהם.

עם הווסד הלהקה הראשונה של “חובבי הבימה העברית” בשנת תרס"ה, ביפו, בראשותו של חיים הררי ומנחם גנסין, הצטרפה הצעירה הראשונה לינה – בתו של מ. אזרחי – לחובבים הראשונים, ובמרוצת הזמן היתה אחת השחקניות הטובות בלהקת החובבים, ואחר כך מן המורות הראשונות לפסנתר בבית־הספר “שולמית”. בנו, יריב אזרחי, הוא מורה למוסיקה, קומפוזיטור ומבקר־מוסיקה.

גם בעברו את גיל הגבורות היה ער לכל פעולה צבורית ועומד בראש מועצת “הלואה וחסכון” בתל־אביב. היה עוקב אחרי פעולות החנוך, הספרות, הלשון והאמנות, ורואה את השתילים ששתל במשך יובל שנים ומעלה בלבלובם ובשגשוגם.

ד"ר יצחק אפשטיין היה מחנך בחסד עליון. מקור של השראה מוסרית, אמונה עמוקה, אהבה ללא־גבול לכל הנברא בצלם אלהים ומסירות יוצאת־מגדר־הרגיל ליעודו – לווהו כל ימי חייו. אצילות היתה שפוכה על פניו, הבלורית היפה והזקן המגודל הוסיפו לו הדרת כבוד. הוא היה אמן המבטא העברי, היה מקפיד על הטעמת כל מלה ומלה כהלכתה, ובדברו היתה הלשון העברית כאילו מתנגנת בפיו.

מוצאו מבוברויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה). נולד בכסלו תרכ"ג (1862). אביו, ר' נחום עפשטיין, היה תלמיד חכם ומורה עברי. בילדותו קיבל יצחק אפשטיין חנוך מסורתי בחדר ובבית־מדרש.

בהגיעו לגיל ארבע־עשרה שנה עבר עם הוריו לאודיסה, אשר שימשה אז מרכז חשוב לתרבות ולספרות עברית. שם נכנס לבית־הספר הריאלי באודיסה וגמר את בית־הספר התיכוני בגיל 21. תחילה רצה להשתלם בבית־ספר גבוה לחקלאות, אולם שערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפני תלמידים יהודים.

עוד בימי למודו בבית־הספר הריאלי הכיר מקרוב את משה־ליב לילינבלום, מראשי תנועת “חובבי־ציון” באודיסה. בהשתדלות לילינבלום, הוכנס יצחק אפשטיין לרשימת ששת הצעירים מרוסיה, שעליהם המליץ ועד חובבי־ציון לפני הבארון אדמונד רוטשילד, לשלחם על חשבון הבארון לארץ־ישראל לשם הכשרתם בעבודה חקלאית בארץ.

באלול תרמ"ו (1885) הגיע לארץ־ישראל עם חמשת חבריו, ותחנתם הראשונה היתה – המושבה זכרון־יעקב. משם עבר לראש־פינה והתמסר בעיקר לגננות, לגידול ירקות, צמחי נוי ומטעים. מן החקלאות עבר, לאחר ארבע שנים, לשדה החנוך והתחיל עוסק בהוראה, שבה הצליח ורכש לו שם טוב.

באביב תרנ"א (1891) נפתח בצפת בית־ספר בן שתי מחלקות, ויצחק אפשטיין נתמנה למנהלו. בימים ההם לא היו עדיין ספרי־הלימוד הדרושים בעברית, ואף שיטת ההוראה לא היתה ברורה ומגובשת, וכל מורה היה חייב ליצור כמעט יש מאין.

יצחק אפשטיין היה מחונן בסגולות הפדגוגיות והאישיות הדרושות, ובמשך עשר שנות הוראה עיבד שיטת הוראה חדשה, “עברית בעברית”, אשר נתפרסמה עד מהרה בחוגי המורים, ובהוצאת “אחיאסף” הוציא בתרס"א את ספרו “עברית בעברית”. הוא נחן בסגולות הדרושות למצוא דרך אל נפש הילד.

בתרס“ב יצא יצחק אפשטיין לשם השתלמות בפדגוגיה, ללוזאן (שווייץ), ושם נכנס להאוניברסיטה ולמד בה שלש שנים. בגמר חוק למודיו, בשנת 1905 הוסמך באוניברסיטה של לוזאן. במשך ארבע שנות שבתו בלוזאן עסק שם בהוראה, וגם היה מפרסם בעתונות העברית והלועזית מאמרים בבעיות חנוך, שהיו בהם הרבה חידושים ועשו רושם על קוראיהם. בשנת 1908 הוזמן מטעם חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) לנהל את ה”תלמוד־תורה" הגדול בסאלוניקי. בהנהלתו נעשה המוסד, במשך שנתים, לבית־ספר חדיש ועברי. שם נתחבב על מכריו והרצאותיו בעברית ובצרפתית היו מקסימות את שומעיהן בתכנן העמוק ורב־הענין ובסגנונן המלוטש והמבריק. בימי שהותו בסאלוניקי היה מפרסם מכתבים בעתונות העברית.

בשנת 1915, זמן מלהמת־העמים הראשונה, יצא אפשטיין לשווייץ, אל משפחתו, ושוב הוסיף להשתלם שם באוניברסיטה, וכן התרכז במחקרים בעניני בלשנות והוכתר בתואר “דוקטור לפדגוגיה ולספרות”, והוא אז כבר בן 51.

בגמר המלחמה חזר עם משפחתו לארץ־ישראל, ומיד נתמנה למנהל בית־המדרש למורות ולגננות על־שם לוינסקי בתל־אניב, במקומו של הד"ר ניסן טורוב, שיצא לארצות־הברית.

לאחר זמן־מה עזב אפשטיין את תל־אביב ועבר לירושלים. מטעם ההנהלה הציונית נתמנה כמפקח על רשת בתי־הספר שלה. והוא לא הסתפק בפיקוח בלבד, אלא נתן למורים “שעורים לדוגמה” והתווה להם דרכים חדשות בשדה ההוראה. החינוך – לדעת הד"ר אפשטיין – צריך להיות חינוך אנושי־יהודי־מוסרי־אסתטי,

וברוח זו הורה למורים. שיחות־המופת שלו, יחסו הידידותי, החן וההומור שלו, ורצונו העז לעזור ולא להכשיל – כל אלה עשו את בקורי־הפיקוח שלו למאורעות־חג בבתי־הספר.

לאחר הסתלקותו מן הפיקוח, חזר שוב להוראה. במרוצת הזמן הניח את ידו מעבודת המחקר שלו בעניני חינוך והוראה, והצטמצם בעניני לשון וסגנון עברי בלבד. אהב אהבת נפש את הלשון העברית, הקפיד הקפדה רבה על טוהר ניבה, שמר על זכות צלילה ויצר לעצמו סגנון מיוחד במינו, הן בדבור והן בכתב. הוא גם חידש הרבה מלים בפרט בשטח הפדגוגיה והפסיכולוגיה, שהתאזרחו בלשון. בין חדושיו שנקלטו בלשון ובספרות ואין זוכר עוד את שם המחדש: בעיה, תופעה, תודעה, תורשה, תבליט, תצפית, פעילות, רגישות ועוד ועוד. מזמן לזמן היה מפרסם בעתונות היומית מאמרים בעניני לשון ושפורה, מדגים סגנון לקוי כנגד סגנון משופר. הוא היה מרצה ומדריך בשפור הלשון לחברי להקות תיאטרוניות, שהם מפיצים מעל הבימה גם לשון מנופה וגם לשון פגומה. מטעם שרות הראדיו בירושלים הוזמן לקרוא בליל שבת את פרשת השבוע וההפטרה, ובמשך כמה שנים היו רבבות מאזינים בארץ־ישראל וגם בארצות הגולה הסמוכות שומעים בעונג ובצפיה לקולו של יצחק אפשטיין, שבפיו היו פסוקי התנ"ך מתנגנים כפרקי שירה.

בשנותיו האחרונות היה מתגורר בצניעות יתירה במעונות־עובדים בקצה רחביה שבירושלים. למעונו היו משכימים לשמוע תורה מפיו – סופרים ואנשי־בימה, מורים ובלשנים.

בשנת תש"ז נתפרסם בהוצאת “עם עובד” קובץ מאמריו הבלשניים בשם “הגיוני לשון”, ומאמריו הפדגוגיים קובצו בספר “מחקרים בפסיכולוגיה – של הלשון והחינוך העברי” (בצירוף תולדותיו ומבוא למשנתו), שיצא לאור – בהוצאת “קוהלת”, מיסודה של הסתדרות המורים בארץ־ישראל.

בגיל שמונים נפטר, בכ“ג אדר א' תש”ג, ד"ר יצחק אפשטיין – המחנך והפדגוג הגדול, איש המופת טהר־המידות ובעל המוסר הגבוה, אחד מיחידי הסגולה של דור התחיה העברית.

ד"ר אברהם ברוך (רוזנשטיין) היה איש התורה והעבודה, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לחינוך ולתרבות.

קיבל חינוך עברי ב“חדר מתוקן” ובבית־ספר רוסי בעיר מולדתו נובידבור (מחוז ווארשה). למד בגימנסיה ממשלתית בווארשה, ונכנס לאוניברסיטה במחלקה למאתימאטיקה עד סגירתה על־ידי השלטונות הרוסים בזמן המהפכה בשנת 1905.

כבר בשבתו על ספסל־הלימודים באוניברסיטה עבד הסטודנט הצעיר במערכת האנציקלופדיה העברית הכללית, שנחום סוקולוב אמר להוציא, במחיצתו של שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) ואחרים. עם בטול התכנית להוצאת האנציקלופדיה, עבד במערכת “הצפירה” ו“היום” בווארשה.

כשנפסקו העתונות והמו“לות העברית ברוסיה ובפולין בשנת 1905, יסד יחד עם קבוצת סופרים צעירים (פ. לחובר, ש. טשרנוביץ, ועוד) הוצאת־ספרים עברית בשם “חברים”, “לשם שמירה על הגחלת העברית שלא תכבה”. בהוצאה זו יצאו לאור החוברות: “מאגדות המזרח” של דורושביץ, “הכלכלה הפוליטית” של זומברט ו”יסודי הפיסיקה“. בשבתו בווארשה פירסם באידיש שני חלקים של “תורת הספרות”, שני חלקים “חשבון” ומלון למלים לועזיות בהוצאת “האור”, ו”מאגדות יוון" בהוצאת “אביב”. כן היה מזכיר הועד המרכזי של ציוני ווארשה, שבראשו עמד א. פודלישבסקי. היה גם יו"ר אגודת “כוכבי ציון” וחברת “דוברי עברית” בווארשה.

מחוסר אפשרות לסיים את לימודיו בפאקולטה המאתימאטית בווארשה, נסע (בשנת 1907) לווינה ולמד שם בפאקולטה הפילוסופית. עמד שם בראש המועדון “עבריה”, והיה ראש אגודת הסטודנטים “התחיה”. על־ידי ציוני ווארשה נבחר כציר הקונגרס השמיני בהאג. שם נפגש עם ד“ר ח. בוגרשוב ועם מ. שיינקין, והם הזמינוהו להורות מאתימטיקה, פיסיקה וחימיה בגימנסיה העברית ביפו, שנוסדה על־ידי ד”ר י. ל. מטמון־כהן. ובראשית תרס"ט עלה לארץ־ישראל עם אשתו ותינוקו, השתכן עם משפחתו בשכונת “נוה־צדק” ביפו, בחדר דל וצר. אשתו הצעירה הסתגלה, יחד עם בעלה, לתנאים הפרימיטיביים הקשים.

שנה אחת הורה חשבון בגימנסיה ביפו, ומתוך ששאף להשתלמות נוספת, נסע שוב לווינה (בשנת 1910) והוסמך באוניברסיטה למאתימטיקה (הדיסטרציה שלו: “יחסי הטמפרטורה בספרד המרכזית והדרומית”). עם גמר לימודיו חזר שוב ליפו והמשיך את ההוראה בגימנסיה “הרצליה”, שעברה מיפו לתל־אביב. במרוצת הזמן התרכז בעיקר בהוראת מתימטיקה. עם זה עסק גם בתצפיות מטאורולוגיות. בתחילה באופן פרטי, אחר כך מטעם עירית תל־אביב, ומשנת תרפ"ז מטעם ממשלת המנדט, שמינתה אותו מפקח על כל הארץ. כהערכה לפעולותיו הפוריות בשטח זה נתכבד (בשנת 1944) באות־כבוד, ונתקבל לחבר מיסדר הקיסרות הבריטית בתואר M.E.B.

ד"ר א. ברוך חיבר בעברית הרבה מונחים במתימטיקה ופיסיקה, והיה מן הראשונים שחיבר בעברית ספרי לימוד למקצועות שאותם הורה (בין ספריו: “תורת החשבון”,“שערי חשבון”, “תרגילי חשבון”, “גיאומטריה”, “גיאומטריה במישור”, “גיאומטריה במרחב”, “טריגונומטריה”, “אלגברה”, “פיסיקה כללית”, “קובץ נוסחאות מתימטיות”, “האקלים של תל־אביב ויפו”, תרגום מאנגלית של הספר “אנרגיה אטומית”, “התצפיות המטאורולוגיות בתל־אביב”, ועוד).

המנוח תפס מקום נכבד בהסתדרות המורים. השתתף כציר בכמה ועידות וכינוסים של המורים, ובמשך שנים שימש יו“ר סניף הסתדרות המורים בתל־אביב. המנוח היה ממיסדי החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ונשיאה ־ מתרע”ג עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה גורשו מן הארץ מנהלי הגימנסיה “הרצליה”, ד“ר ב. מוסינזון וד”ר ח. בוגרשוב. בימים קשים אלה עמד בראש הגימנסיה הד“ר י. ל. מטמון־כהן, ועל ידו הד”ר א. ברוך, יחד עם כותב הטורים האלה. מאות תלמידים שבאו לארץ בלי הורים, מרוסיה, מפולין ומארצות אחרות, נותקו מהוריהם ללא כל אמצעים כספיים, וצריך היה לדאוג לכלכלת מאות תלמידים ועשרות אמהות. עם גירוש יהודי יפו ותל־אביב בערב פסח תרע“ז (אפריל 1917), הוגלו גם מורי הגימנסיה ותלמידיהם והלכו לזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. רבות סבלו המורים והתלמידים, יחד עם המנהלים, עד שזכו לחזור לתל־אביב בחשוון תרע”ט (אוקטובר 1919).

המנוח נכנס שוב לעבודת ההוראה, שנים אחדות היה חבר בועד תל־אביב, ואחר כך במועצת העיר תל־אביב. בשנת 1924 נבחר לחבר האגודה המטאורולוגית המלכותית בלונדון.

הוא זכה לגדל בארץ דור שני ושלישי.

זכרו הטוב לא ימוש מקרב חבריו המורים, התלמידים, הסופרים והעסקנים הצבוריים.

מוצאו של שמואל חיים ברכוז מפינסק, מן הערים העתיקות בפולין, שלפי המסורת היה קיים בה ישוב יהודי למן המאה ה־16.

נולד בתשרי תר“ם (1879). בילדותו שמע תורה מפי מורים טובים, ונטיה מיוחדת היתה לו ללימודי התנ”ך. אחר כך השתלם באופן עצמאי.

בעודו צעיר התחיל עוסק בהוראה והורה שעורים פרטיים בעברית. המורה הצעיר נתחבב על תלמידיו שומעי־לקחו, ורכש לו שם טוב כמורה מצליח.

לאחר נשואיו בגיל צעיר, הוזמן כמורה לעברית בעיירה ברזינה (פלך ווהלין), ומיד התחיל להורות לפי השיטה החדשה בימים ההם “עברית בעברית”, שרק מורים ספורים העיזו להשתמש בה.

כעבור שנה עבר להומל (רוסיה הלבנה). שם עסק בהוראה ב“חדר מתוקן” של המורה יש"י אדלר.

במרוצת הזמן עבר ש. ח. ברכוז לברדיצ’וב (אוקראינה), ואף שם עסק בהוראה. כרוב המורים העברים בימים ההם, שהיו לא רק מפיצי תרבות אלא גם מפיצי חבת־ציון, שימש ברכוז מורשה הועד “חובבי־ציון” מאודיסה. כן היה ממיסדי “החברה הספרותית העברית” ואגודת “חובבי שפת עבר”.

יומם ולילה שקד ברכוז על התורה ועל העבודה הצבורית. ועם זה המשיך בעצמו בהשתלמות בפדגוגיה ופסיכולוגיה.

כדי להקל על המורים את ההוראה לפי שיטת עברית־בעברית, חיבר ש. ח. ברכוז, יחד עם חברו פ. ברגמן, את ספרי הלימוד “שפת ילדים”, “מעולמנו” ועוד, שנתקבלו ברצון על־ידי מורי “החדרים המתוקנים”, בבתי־הספר ובשעורי־הערב שבתפוצות הגולה. אף ב ארץ־ישראל לימדו זמן רב בבתי־הספר לפי ספרי־הלימוד של ברכוז וברגמן (גם באוניברסיטה בקהיר שבמצרים למדו עברית מתוך הספרים האלה).

בראשית תרע“ב (דצמבר 1911) יצא עם משפחתו מעיר־מגורו – ברדיצ’וב, ועלה לארץ. מיד נתבקש כמורה בבית־הספר לבנות בנוה־שלום (יפו), ולאחר שנה נתקבל כמורה לגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. במשך 35 שנה שימש בגימנסיה מורה לתנ”ך, תלמוד, לשון ודקדוקה.

מראשית בואו לארץ נפגשתי עם ש. ח. ברכוז בין כתלי הגימנסיה ומחוצה לה. זכורות לי גם פעולותיו באגודת “חובבי הבמה העברית” בתל־אביב (שבראשה עמד שנים מספר מיסדה הד"ר חיים הררי), זה היה הגרעין הראשון של התיאטרון העברי.

קבוצת חובבים קטנה פתחה את הבימה העברית, ובקבוצה – ש. ח. ברכוז, שתירגם בשביל “חובבי הבימה העברית” עשרה מחזות אשר הוצגו בהצלחה על־ידי השחקנים־החובבים. לפעמים השתתף בהצגות גם כשחקן.

מלבד מחזות תירגם ברכוז גם ספרים שונים אחרים לעברית, בפרט ספרי קריאה לנוער, וכן השתתף גם ב“דבר לילדים”.

בשנות מלחמת־העמים הראשונה (1914–1918) הוציא לאור ש. ח. ברכוז, יחד עם עם יש"י אדלר, ספריה קטנה, שהכילה ספורים ושירים לילדים ולנערים ממיטב ספרות־העולם. ספריה זו היתה לברכה אז, כשנסתתמו כל צנורות הספרות העברית מאירופה. ארץ־ישראל היתה כחמש שנים מנותקת מכל העולם הגדול, ואי־אפשר היה להשיג ספר עברי. בדרך־כלל היו מעטים הספרים לילדים בתקופה ההיא, והמורה והמחנך ש. ח. ברכוז טרח ודאג שהנוער ימצא חומר־קריאה.

לאור פתילת־שמן קטנה (חשמל לא היה עדיין בארץ, וגם בנפט היה מחסור בשנות המלחמה) ישבו שני המורים, יש“י אדלר וש. ח. ברכוז, וחיברו, תירגמו, ערכו וסידרו את החוברות הנ”ל שיצאו חוברת לשבוע. לפעמים היה עליהם לעסוק גם בקפול הגליונות ושאר העבודות הפשוטות, כדי לקמץ בהוצאות.

ש. ח. ברכוז חיבר והוציא לאור, יחד עם פ. ברגמן, חוברות ללימוד הדקדוק: “לוחות הפעלים וכנוייהם”. “לוחות השמות והמלים”, “כיצד מנקדים” (כללי הנקוד העברי), חוברות שמשתמשים בהן ברוב בתי־הספר בארץ.

ש. ח. ברכוז הוא גם חבר פעיל בלשכת הבונים החפשים “חירם” ובהגיעו לשנות שיבה עודנו במלוא כחותיו לאורך ימים!

הערת המבלה“ד: ש. ח. ברכוז ז”ל נפטר בכ“ו סיון תשט”ו (16.6.1955).

ישראל דושמן – מבני העליה השניה, היה אחד המורים הותיקים, אשר עסק בהוראה מיום בואו לארץ בשנת תרס"ה (1905) ועד יומו האחרון.

במשך ארבעים ושתים שנה גדל וחינך בארץ אלפי תלמידים ותלמידות, אשר כיבדו וחבבו אותו גם בשבתם על ספסל הלמודים בבית־הספר, וגם המשיכו לכבדו ולהוקירו לאחר התבגרותם.

למחרת פטירתו (בכ“ו תמוז תש”ז), סח לי אחד מבוגרי הגמנסיה “הרצליה” מן המחזור הכ"ד: “ישראל דושמן היה אחד מטובי המורים בגמנסיה ואהוב במיוחד על כל תלמידיו. שלש שנים היה מחנך שלי, ואני חבבתיו מאד. היה פדגוֹג בחסד עליון ואדם חביב ונבון”.

כזו היתה גם דעת יתר תלמידיו שומעי־לקחו במשך כארבעים שנה ויותר. דושמן נתחבב גם על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים.

כשם שהתלמידים היו קשורים אל מורם ומחנכם בעבותות אהבה נפשית, כך היה ישראל דושמן קשור אל תלמידיו וחניכיו בכל נימי נפשו. הגיגיו ומחשבותיו היו תמיד על בית־הספר, על תלמידיו, על הלמודים ועל ספרי הלמוד. הוא היה מורה “מלידה ומבטן”, וחי את חיי ההוראה גם מחוץ לכתלי בית־הספר. כשנשאל דושמן בראשית כהונתו בגמנסיה “הרצליה”, מה עיסוקו בצאתו מבית־הספר – השיב, שהוא ממשיך גם במעונו להגות במחברות התלמידים ולחשוב על כל אחד ואחד משומעי לקחו, כאילו הוא ממשיך את שעוריו בשעות הלמודים בין כתלי בית־הספר.

מורה אחר מן הצעירים, שנשאל אף הוא אותה שאלה השיב, כי בצאתו מבית־הספר הוא מעיין בעיקר ביצירותיו מפרי עטו, המוציאות אותו מאוירה של בית הספר ומחוג התלמידים, ומכניסות אותו לעולם הספרות היפה.

הד"ר ח. בוגרשוב, שעמד אז בראש הגמנסיה, בשמעו את תשובת שני המורים הצעירים העובדים במחיצתו, פסק ואמר אז, שדושמן נולד להיות מורה ופדגוג, המוכשר להרביץ תורה לילדי ישראל, ואילו השני מוטב לו שיפסיק את ההוראה ויתמסר לספרות. ואכן הלה שמע לעצה היעוצה לו, וכעבור שנה הפסיק את ההוראה והקדיש את עצמו אך ורק לספרות.

אך ישראל דושמן, אם כי אהב את ההוראה ובה שם את כל מעייניו, הקדיש מזמנו וממרצו גם לספרות תירגם בחייו לעברית יותר מ־50 מחזות מרוסית, מצרפתית, מאנגלית ומגרמנית, מהם “רביזור” לגוגול, “שמע ישראל” לאוסיף דימוב, “פינוקיה” לקולודי, “אותלו” לשקספיר, “הדב” לצ’יחוב, “ימי חיינו” לאנדרייב, ועוד ועוד. כן פירסם בעתונים ובקבצים לילדים הרבה מאמרים, ספורים ושירים מקוריים. כמע משיריו היו מושרים ונעשו כמעט שירי־עם.

אחד משיריו, “פה בארץ חמדת אבות” היה אחד השירים הנפוצים בתקופת העליה השניה:

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת,

תִּתְגַּשֵּמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת:

פֹּה נִחְיֶה, פֹּה נִיצוֹר

חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְרוֹר.

פֹּה תְּהִי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,

פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה –

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

כְּבָר הֵנֵצוּ נִצָּנִים

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

עוֹד יָבוֹאוּ הַבּוֹנִים.

ואיזה ילד בארץ אינו יודע את שיר “השקדיה” של דושמן? –

הַשְׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת,

וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת,

צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג,

מְבַשְׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג –

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

והנה כמה חרוזים משיר המכבים (שיר לכת):

שְׂמֹאל! יָמִין! נִצְעַד בָרֶגֶל.

בֶּאֱיָל הַשִּׁיר יִרְעָם:

בָּרָמָה נִשָּׂא הַדֶּגֶל,

כִּי לֹא בּוֹשְׁנוּ מִכָּל עָם.

בְּמָתְנֵינוּ אוֹן וָכֹחַ

וְלִבֵּנוּ לֵב אֲרִי!

לֹא נִדְכֶּה וְלֹא נָשֹׁחַ –

לְנַפְשֵנוּ גוּף בָּרִיא.

הַשְּׁרִירִים – בַּרְזֶל וְסֶלַע.

הַזְּרוֹעוֹת כְּחַלָּמִישׁ:

אִישׁ וְאִישׁ זָרִיז בְּקֶלַע

וְּכַלַּיִשׁ הוּא גָמִישׁ.

שְׂמֹאל! יָמִין! בְּעֹז וָמֶרֶץ.

הֵן אוֹיְבֵינוּ כֹּה־רַבִּים:

בְּאַחְדוּת תִּגָּאֵל –אֶרֶץ,

בִּגְּבוּרַת הַמַּכַּבִּים!

היתה תקופה של מלחמה לתוצרת הארץ, התוצרת מעמל כפיו של העובד העברי. והרי כמה חרוזים מתוך “שיר התוצרת” של דושמן:

הֲיִי בְּרוּכָה,

תַּעֲרוּכָה –

אֹסֶף הַתּוֹצֶרֶת!

לֹא רַק תּוֹרָה,

כִּי גַּם סְחוֹרָה

אֶרֶץ זוֹ אוֹצֶרֶת.

אֵין צֹרֶךְ בְּתוֹצֶרֶת חוּץ,

אִם יֵשׁ כְּבָר פֹּה כָּל הַנָּחוּץ –

בְּשֶׁפַע. בַּעֲתֶרֶת.

בְּלִי עֲבוֹדָה אֵין כָּל תְּחִיָּה!

נָסֹל דְּרָכִים לַעֲלִיָּה,

לַעֲלִיָּה מֻגְבֶּרֶת.

וְאֵין זֹה כְּכָל מַעֲשִׂיָּה,

כִּי יֵשׁ גַּם פֹּה תַּעֲשִׂיָּה

לְשֵם וּלְתִפְאֶרֶת:

בְּהוֹן, בְּמֶרֶץ, בְּמַדָּע,

כָּבַשְׁנוּ אֶת הַעֲבוֹדָה,

זֶרֶת אַחֲרֵי זֶרֶת

לשיריו חוברו מנגינות על־ידי המורה למוסיקה חיים קרצ’בסקי ז"ל, פ. גרינשפון ואחרים.

ישראל דושמן היה ממניחי היסוד של “חובבי הבימה העברית”, יחד עם ד"ר חיים ויהודית הררי, מנחם גנסין ואחרים. היה גם אחד השחקנים הראשונים, ומילא בעצמו כמה תפקידים על הבמה.

בפרט הראה פעילות רבה ומסירות נאמנה בהצגות תלמידי הגמנסיה “הרצליה”. במשך עשרות שנים טיפל בהן, יחד עם הד"ר הררי. בכל נשף או הצגת תלמידים היה י. דושמן הרוח החיה, והתלמידים צייתו לו תמיד.

מטבעו בעל אופי טוב, נוח לבריות, בעל מידות תרומיות, אהב את החברה ואב מסור למשפחתו: אשתו, בנו היחיד ושתי בנותיו.

בשנות תרס“ו, תרס”ז ותרס“ח היה מורה במושבות ראש־פנה ומתולה, ומשנת תרס”ט ועד יומו האחרון שימש מורה בגימנסיה “הרצליה”. בשנים הראשונות הורה במכינות, ואחר כך לימד בארבע המחלקות הראשונות עברית, תנ"ך אגדה ומשנה, ובשנים האחרונות לימד בחמישית ובששית בעיקר דקדוק.

כל ימי חייו היה חרוץ מאוד, שקד על התורה והספרות, הקפיד על הכנת השעורים של התלמידים, וגם בשנתים האחרונות כשמצב בריאותו היה רופף, לימד וכתב הרבה בערבים ובלילות, והשאיר אחריו כתבים בלתי־גמורים. ישראל דושמן נפטר בכ“ו תמוז תש”ז, בשנת ה־67 לחייו, בעודו מלא אהבת חיים ושמחת חיים. מת בבת־צחוק על שפתיו, כי אכן היה האיש מגזע האופטימיסטים הנצחיים, השמחים בחלקם ומאמינים בנצחן הטוב שבאדם.

א

את ד"ר א. ש. וואלדשטיין הכרתי מקרוב בעשרים שנות חייו האחרונות מיום בואו לארץ. ראיתיו בעבודת ההוראה, בעסקנות צבורית וגם בעבודתו הספרותית־המדעית. אציין כמה מומנטים מפעולותיו החשובות.

וקודם־כל כמה פרטים ביוגרפיים:

את חבתו לעם ישראל ולקנינים הלאומיים ירש וואלדשטיין מבית הוריו, שנתנו לו חנוך לאומי בישיבת סלובודקה. עם התבגרותו הצטרף לתנועה הציונית הסוציאליסטית, והיה בין המיסדים של תנועת “פועלי ציון” באמריקה, אף ערך את השבועון הסוציאליסטי “דער אידישער קעמפפער”, ובאותו הזמן היה גם מנהל גימנסיה פרטית בניו־יורק והורה בה דברי הימים ואנגלית.

לאחר סיימו את האוניברסיטה הרברד בבוסטוֹן בתעודת.B. A המשיך ללמוד באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק, בה הוכתר (1912) בתואר “דוקטור לפילוסופיה”. כן הוסיף להשתלם במדעי החברה ובמדעי היהדות.

במשך עשרים שנות שבתו באמריקה רכש לו שם טוב כסופר, מורה, מחנך ועסקן פעיל, ועמדה מכוּבדת בחברה. ישרו וטוהר־לבו, יחד עם השכלתו הגבוהה וכשרונותיו הספרותיים, חבבוהו על כל החוגים. מטבעו היה אופטימי ובעל־מעוף, מאמין בעתיד הטוב ובוטח בכחותיו להועיל. לא הסתפק בעבודה חד־צדדית ופעל בכל השטחים שהיו קרובים ללבו.

בעצם ימי פעולתו המגוונת והמוצלחת, נפגש בניו־יורק עם הד"ר ב. מוסינזון מנהל הגמנסיה “הרצליה”, שבא לאמריקה בעניני המוסד והרצה שם על תחית הלשון בארץ־ישראל ועל מוסדות־החנוך הראשונים שהיו בעצם התהווּתם. וואלדשטיין החליט להצטרף לחלוצי החנוך העברי בארץ, ועם היותו קשור בקשרים אמיצים בחברה התרבותית באמריקה, עזב בקיץ 1912 את אמריקה, ועלה אל הארץ על מנת להשתקע בה.

בפעם הראשונה פגשתי את הד“ר וואלדשטיין ואת אשתו הצעירה בביתו של הד”ר מוסינזון. לפני עמד אדם בריא וחסון, שלם ברוחו ובגופו, שופע אומץ־לב, אמונה ובטחון.

הד“ר וואלדשטיין הצטרף, סמוך לבואו ארצה, לחבר מורי הגמנסיה “הרצליה” כמורה לתנ”ך, עברית, דברי הימים ודברי ימי ישראל. אחר כך (משנת 1918 ועד 1925) לימד גם אנגלית.

בימים ההם היה עדיין כל הישוב העברי בארץ־ישראל דל ומצער, ותל־אביב – שכונה זערעורת עם שמונה רחובות קצרים, כמה עשרות בתים קטנים ומאות אחדות תושבים. ד"ר וואלדשטיין, שבא אז מכרכי הים, הסתגל מיד אל תנאי הארץ ואל החיים הזעיר־אנפיניים של תל־אביב, ולא זה בלבד: לאחר זמן־מה פרק מעליו את חסות הנתינות האמריקאית, שנתנה בימים ההם זכויות רחבות בארץ הקפיטולאציה, וקיבל עליו את הנתינות העוֹתוֹמאנית יחד עם קבוצה קטנה של בעלי העזה כמוהו.

ד“ר וואלדשטיין לא הצטמצם בד' אמותיו של הוראה וחנוך, אלא נכנס מיד לתנועת הפועלים והשתתף בעתונותה. בכל כתבי־העת של תנועת הפועלים בארץ ובחו”ל נתפרסמו מאמריו, מהם חתומים בכנויים שונים. גם בעתונות הפדגוגית השתתף בקביעות, אף תירגם כמה ספרים וכתב כמה מחקרים מקוריים בשאלות מדעיות וחברתיות. בין מאמריו הספרותיים החשובים ראוי להזכיר את מאמרו על לורד ביירון, במלאות מאה שנה למותו, שנתפרסם בכמה המשכים ב“הפועל הצעיר”, וכן את מאמרו על ג’ורג' אליוֹט, מחברת הספר “דניאל דירונדה”, במלאת מאה שנה להוולדה ועוד. שורה שלימה של מאמרים כתב גם באנגלית ובאידיש. בין השאר פירסם באנגלית ספר חשוב על התפתחות הספרות העברית החדשה.

וואלדשטיין לא ידע ליאות בעבודתו, ואת הכל עשה מתוך חבה, מסירות אידיאלית, בלא רעש והמולה ובלא הבלטת אישיותו.

ב

באחת השבתות של חורף 1915, השנה השניה למלחמת־העמים, טיילתי עם וואלדשטיין ועם מכר שני על גבעות החול שמחוץ לתל־אביב המוגבלת (כיום רחוב אלנבי). היחס מצד המשטר התורכי בזמן המלחמה, עם בטול חוקי הקפיטולאציה, היה קשה וחשדני מאד כלפי כל התושבים ובפרט כלפי הנקודה העברית הצעירה, שצמחה מבין החולות השוממים והעזובים. יום־יום היינו צפויים לגזירות ולפקודות חמורות. תל־אביב בתחומיה המצומצמים גבלה אז מצד צפון באהלי בידואים וצוענים נודדים, שפשטו על גבעות החול מצדדים שונים. מצד דרום התקרבה תל־אביב לשכונה הערבית “חרת אל תיניקה” (מעין מחנה צריפים מפחים חלודים), שהיתה מיושבת ברובה על־ידי ערביי יפו וגם על־ידי משפחות תימניות אחדות.

חברת “הכשרת הישוב לארץ־ישראל”, בהנהלת הד“ר א. רופין, נטעה אז בתחילת ימי המלחמה כרם־גפנים על המגרש שבין תל־אביב ויפו – במקום שבנויים כיום הרחובות: גאולה, יונה הנביא, האר”י, רחוב הרב קוק ורחוב הכובשים. כרם זה שימש כעין תריס כנגד הפורענויות. על־ידי נטיעות אלו רכש הד“ר א. רופין, לפי החוקים של אז, את זכות הבעלות על מאות דונאמים קרקע חול, שנקנו בכסף מלא מאת הבעלים הקודמים, לשם הרחבת התחומים הצרים של הישוב העירוני. והנה בטיולנו באותה שבת־חורף, ראינו מרחוק קבוצת ערבים עוסקת במרץ רב בעקירת הנטיעות. ד”ר וואלדשטיין עזב מיד את שני הטיילים אתו, ורץ בחפזון ובמהירות דרך החול העמוק למקום העקירה. אף־על־פי שהערבים היו מרובים התקרב ד“ר וואלדשטיין אליהם, הראה להם את נחת זרועו והרביץ על ימין ועל שמאל. אומץ־לבו הטיל אימה על ה”גבורים", ולאחר שספגו מכות נמרצות, נמלטו על נפשם.

בשנות המלחמה. ובפרט בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ומיפו, סיכן וואלדשטיין את חייו כמה פעמים וגילה אומץ־רוח יוצא מגדר הרגיל.

בחדשים הראשונים לאחר הגירוש, התפזרה הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה במושבות יהודה ושומרון, וברבות הימים התקבצו המורים והתלמידים לזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה חנה במאיר־שפיה, בחורשה שניטעה בשעתה על־ידי הבארון רוטשילד, כמקום הבראה ומרגוע. הועד המפקח של הגימסיה, ובראשו אליהו ברלין וד“ר הלל יפה, דרשו מאת המורים שיחדשו את הלמודים. אני נמצאתי באותם הימים ברחובות, ובאחד מימי הקיץ תרע”ז נזדמן לי להפגש כאן עם ד“ר וואלדשטיין, ועם בת־לויתו הגב' ר.י. הודעתי לד”ר וואלדשטיין על־פי דרישת הועד המפקח, שאני מתכוון לעבור לשפיה, והצעתי לו להתחבר אלי. תשובתו היתה, שאין לו שום אפשרות להפנות מ“עבודתו הארגונית”. אחר כך נודע לי, שד"ר וואלדשטיין סידר אותה שעה בעזרת “השומר” שמירה מעלה והגנה עצמית, במושבות יהודה שהיו צפויות להתנפלויות…

בכל שנות המלחמה (1914–1918) עמד ד"ר וואלדשטיין בשורות ההגנה, סבל את סבלותיהם של אחדים, נדד ממושבה למושבה ומקבוץ לקבוץ להקריב את עצמו ממש לשם ענין ההגנה.

סבל הנדודים והתלאות במשך שנים הביא לידי כך, שקיפח את כוח החיסון וההתנגדות למחלות המדבקות, שפשטו אותה שעה בין גולי תל־אביב ויפו. מתחילה חלה וואלדשטיין בכפר־סבא – מחנה הגולים – בטיפוס הבהרות ובדיזנטריה, אחר כך קדח זמן רב במחנה הגולים בחדרה, ולבסוף תקפה אותו מחלה קשה במרכז הגמנסיה הנודדת – בשפיה. נטול־הכרה הועבר על־ידי המורים והתלמידים על כפים משפיה לבית־החולים בזכרון־יעקב. מצב החולה היה אנוש, וכולנו אמרנו נואש לחייו. שבועות רבים שכב על ערש דוי, ורק טפולו המצוין של ד"ר הלל יפה, שטיפל בו ימים על לילות, הציל אותו. ברם גבורתו נשתה ונשברה וכחותיו עזבוהו. אבל רוחו הכביר לא נפל בקרבו. מיד לאחר שקם על רגליו, המשיך את עבודתו הקשה והחרוצה. יום־יום הופיע בנקודה אחרת ונדד ממושבה למושבה, ועודד וחיזק את הנחשלים והעייפים מסבלות המלחמה האיומה ומנגישות הרשות הצבאית והאזרחית כאחד.

בעת שיהודה שוחררה מעול התורכים, נמצא וואלדשטיין מחוץ לשטח הנכבש. כפר־סבא, הקרובה לפתח־תקוה, שימשה מעין מערכת־קרבות בין צבאות התורכים, הגרמנים והאוסטרים לבין צבאות הבריטים ובעלי־בריתם. מחנה הגולים מתל־אביב ויפו נמצא תחת מטר היריות של צבא האויר, וד"ר וו. צפוי היה לסכנת מות בנדודיו מכפר־סבא לחדרה, זכרון־יעקב ובנותיה. הוא ביקר תכופות בגליל התחתון ובגליל העליון, ומסר דרישת־שלום חיה לקרובים ולרחוקים. באותו הזמן מילא תפקידים חשובים מאד בשביל ועד ההגירה ושאר המוסדות. הוא לא ידע מנוחה אף יום אחד, וברגל עבר את הארץ מתוך סבל ומצוקת רעב – עד שנכבשו על־ידי צבאות הברית גם שומרון והגליל.

עם שובו מנדודיו הרבים, ועם פתיחת הגימנסיה בתל־אביב חזר לעבודת ההוראה. אירגן שעורי־ערב לאנגלית למבוגרים ולבוגרי הגימנסיה, התקין את המילון האנגלי־עברי, שנועד בעיקר בשביל החיילים היהודים מלגיונות האמריקאים והאנגליים. בהמשך הזמן ערך והוציא לאור גם את המילון העברי־האנגלי, וטיפל יחד עם חבריו בתכנית רחבה להוצאת ספרי למוד וקריאה לתלמידים ולמבוגרים. אבל השעה לא היתה עדיין כשרה לכך.

ואת הכל עשה בצניעות ובענוותנות. כאחד מן השורה, בלי להדחק לכסאות־כבוד ולשורות הראשונים של העסקנים.

וואלדשטיין היה, כאמור, ממיסדי תנועת “פועלי־ציון” באמריקה, ואחר כך – מנאמני הסתדרות־העובדים הכללית בא“י”. אבל עם זה לא היה איש־מפלגה צר וידע להעריך את הפעולות הקונסטרוקטיביות של שאר המעמדות והחוגים. כל מעיניו היו נתונים לעם ישראל ולארץ־ישראל.

מטעמים משפחתיים ראה הכרח לעצמו בשנת 1925 לצאת לזמן מסויים לאמריקה. כארבע שנים שימש בקולג' העברי בניו־יורק כמורה ראשי לתנ"ך וספרות עברית, ועם זה כתב כמה מאמרים והכין לדפוס ספר על “מדעי החברה”. בשנת 1927 פירסם בניו־יורק ספר גדול באנגלית בשם “פלשתינה המוֹדרנית”, ובו הקדיש פרק חשוב לתל־אביב והתפתחותה, והרצה בו על הבעיות של ארץ־ישראל החדשה. לספר היה הד רב גם בחוגים לא־יהודים.

אם כי מצבו החמרי היה מבוסס מאד, ורכש לו ידידים ומעריצים רבים בחוגי הסופרים ואנשי המדע, הדריכו את מנוחתו געגועיו אל הארץ. בשנת 1929 חזר לארץ־ישראל, יסד “גימנסיה הומאניסטית” בתל־אביב, ועבד עבודה ספרותית בשאלות חנוכיות ומדעיות. בעצם עבודתו נפסק פתיל חייו.

נפשו הטהורה תהיה צרורה בצרור חיי האומה כאחד מטובי החלוצים הפדגוגיים, מפיצי התרבות ואנשי ההגנה.

הכרתיו לראשונה (באייר תרנ"א), שעות מספר לאחר שיחד עם בני משפחתי ירדנו מן האניה הרוסית ועלינו על חוף יפו.

במלון, שנמצא בשוק הדגים־הבשר־הירקות־והחלב, באו להקביל את פנינו, העולים החדשים, כמה אכרים מראשון־לציון ואחד ממיסדי רחובות.

מבעד לחלונות המלון הגיעו אלינו צריחות וצווחות של הרוכלים הערבים, שהכריזו בקולי־קולות על מרכולתם.

בגלל הרעש וההמולה מחרישי־האזנים שמענו בקושי את דברי אורחינו. הם כולם דברו ביניהם ואתנו אידיש וגם קצת רוסית וגרמנית.

אך הנה התקרב אלינו אדם הדור בלבושו, ומהיר בהליכתו, הושיט לנו את ידו באמרו: “שלום עליכם, אורחים יקרים!” את המלים הללו ביטא הדובר בהברה הספרדית מוטעמת ובהדגשת הנגינה מלרע.

אודה ולא אבוש, שלא הבינותי אף מלה אחת מדבריו, אף כי ידעתי עברית מימי ילדותי.

בהפרדו בחפזה מאתנו, הפליט שוב כמה משפטים בעברית, שאף אותם לא קלטה אזני. שאלתי את אחד מאכרי ראשון־לציון, מי הוא, והלה ענה: “זה משוגע… הוא מורה בבית־הספר לילדי ראשון־לציון ושמו דוד יודילוביץ”.

בימים ההם רק “משוגעים לדבר אחד” דברו עברית. ובין המשוגעים: אליעזר בן־יהודה, יצחק אפשטיין, ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ.

לאחר ההכרה החטופה ביפו, התקרבתי כעבור ימים מספר לדוד יודילוביץ בראשון־לציון, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו המסועפות על רקע החנוך, התרבות והספרות, וגם בשדה העסקנות הישובית בכל שטחי החיים.

דוד יודילוביץ נולד ביאסי (רומניה) בח' תמוז תרכ“ג. נתחנך חנוך מסורתי ב”חדר" עד היותו לבר־מצוה, אחר כך רכש לו השכלה כללית אצל מורים פרטיים. הצטרף לתנועת הבילו“יים אשר עלו לארץ בקיץ תרמ”ב. בגלל עכובים שונים נתאחרה נסיעתו לחדשים מספר, ועלה רק בכסלו תרמ"ג עם שיירת יהודים מגאלאץ (רומניה), בת מאה חמשים ושש נפשות, שהיו ממיסדי המושבה זכרון־יעקב.

בבואו לארץ נצטרף אל הביל“ויים, ובפרט לאותה קבוצה שקראה לעצמה “שהו” (ש’יבת ה’חרש ו’המסגר). בראש הקבוצה עמד הסופר יחיאל מיכל פינס ז”ל, ידיד ומגן לבילו"יים.

כל אחד מן הקבוצה בחר לו מקצוע לפי ראות עיניו, ודוד יודילוביץ נהיה לחרש סכינים וכלי־נתוח. מלאכה זו למד אצל האומן הגרמני גוטליב בירושלים. ששה חדשים היה בבחינת שוליא ולא קיבל שכר בעבודתו, ואחר כך הקציב לו בעל־הבית שכר של ששה גרושים לשבוע, שעלה אחר כך פי־ששה בגלל חריצותו.

אתו יחד גרו אז בירושלים עוד אחדים מבני ביל"ו: שמשון בלקינד, זאב דובנוב, הלל מינץ, דבורה סירוט, נחמן רוזובסקי ויעקב שרתוק.

בני החבורה נאבקו קשה על קיומם וסבלו הרבה מן הקדחת הממארת, אך רוחם לא נפל בקרבם, והם המשיכו לשאת את סבלם מתוך אומץ־לב וגבורה נפשית.

דוד יודילביץ עבד מן הבוקר ועד הערב עבודה קשה ומפרכת, ואת הערבים והלילות הקדיש לקריאה ולכתיבת רשימות וזכרונות אשר פירסם במרוצת הזמן בעתונים שונים. הוא היה מבקר אצל אליעזר בן־יהודה, ד"ר הרצברג, משה לונץ ויחיאל מיכל פינס, ומכולם התקרב ביותר לבן־יהודה, וממנו למד את החבה הגדולה ללשון העברית, וכמוהו שקד על החיאתה בחיי יום־יום.

לאחר עבודת שנתים בבית המלאכה של הגרמני בירושלים, נסע יודילוביץ בתרמ"ו לפאריס, שם השתלם במשך שנה במלאכת כלי־נתוח. באותו פרק־זמן ביקר גם בסורבונה, כשומע חפשי, ושמע את שעוריו של הפרופיסור הרב ישראל הלוי בתורת ישראל וחכמתו.

לא נפתה לאפשרויות להסתדר בפאריס, אלא מיהר לחזור לארץ, ובשובו בתרמ"ח נתמנה מטעם הבארון רוטשילד למורה בבית הספר בראשון־לציון.

פקידות הנדיב החדירה אז לבתי־הספר העברים את הרוח הצרפתית, אל הלשון הצרפתית ואת התרבות הזרה, והתיחסה ללשון העברית מתוך בטול גמור.

דרוש היה אומץ־לב מיוחד להנהיג בבית־הספר בראשון־לציון את הלשון העברית כלשון הלמודים. לאחר מלחמה עקשנית נחל המורה הצעיר ד. יודילוביץ את הנצחון הראשון, ובית־ספר בראשון־לציון היה הראשון בעולם כולו, שבו נלמדו גם הלמודים הכלליים בעברית.

יודילוביץ טרח ויגע הרבה מאד, עד שעלה בידו ליסד בראשון־לציון את גן־הילדים העברי הראשון, בהנהלת אחת מתלמידותיו. בימים ההם חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית בשביל בתי־ספר הראשונים בארץ. יודילוביץ, יחד עם חבריו המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד וחיים צפרין, חיברו כמה ספרי לימוד שהתאזרחו בכל בתי־הספר העבריים. במשך ארבע־עשרה שנה גידל וחינך כאלף תלמידים ותלמידות.

גם מחוץ לכתלי בית־הספר נלחם יודילוביץ להשלטת העברית. היה נוהג להעמיד אנשים ברחוב שדיברו בלשונות זרות, והפציר בהם לדבר עברית. כך נהג גם באסיפות פומביות ובבקוריו בבתים פרטיים. בכל מקום, בחברה ובצבור, שקד מתוך קנאות על החדרת הלשון העברית. גם האציל על הורי תלמידיו והשפיע עליהם שידברו עברית.

כמה שנים עבד כמזכיר ומנהל־חשבונות של ועד המושבה ראשון־לציון. שם הנהיג לראשונה פנקסנות כפולה בעברית על פי שיטת הרץ הצרפתי, ואחר כך הנהיג אותה שיטה גם בחברת “כרמל מזרחי”.

בתקופת המשבר הגדול של עקירת הגפנים במושבות העבריות מחוסר שווקים לממכר היינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, התחבטו ועדי המושבות ומנהלי היקבים בפתרון הבעיה החמורה. אז חשבו ומצאו, שדוד יודילוביץ ראוי לצאת למרחקים – אל המזרח הרחוק, לארצות הודו, סין ויאפאן, למצוא שווקים למכירת היין הרב שנצטבר ביקבים. יודילוביץ הטיל על עצמו – בשנת תרמ“ב¹ – את אשר הטילו עליו, ואכן הצליח בשליחותו זו הצלחה יתירה. הוא לא בא לבקש נדבות ותרומות לטובת הישוב בארץ־ישראל אלא הציע למכירה את תוצרת הארץ. ומאז נפתחו בחו”ל כמה שווקים ליינות ושקדים של המושבות העבריות בארץ־ישראל.

לאחר זמן־מה עברה הנהלת היקבים לידי האכרים, וד. יודילוביץ נבחר לחבר מועצת היקבים הראשונה ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

בתרס“ו נתמנה כבא־כח של חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה ונשאר שם עד שנת תרפ”ד.

גם במצרים התמסר לעבודה צבורית מסועפת, וראה את עצמו כשליח הישוב העברי בארץ־ישראל. סמוך לבואו לאלכסנדריה נכנס בעול כמה וכמה שרותים צבוריים וחברותיים. בכל הזדמנות ובכל חוג שנשא ונתן אתו הטיף ללשון העברית ולאהבת המולדת העברית. הרצה מפרק לפרק באסיפות פומביות על הישוב העברי בארץ, על החנוך והתרבות העבריים. כן יסד חוגים של דוברי עברית, הכניס את הלשון העברית לבתי־הספר של הקהלה ושל חברת “כל ישראל חברים”, ולא נח עד שהצליח להחדיר את העברית כשפת־לימוד נוספת גם בליצאום הצרפתי לא־היהודי.

במרוצת הזמן נעשה משרדו באלכסנדריה כעין קונסוליה עברית, וכל יהודי שבא למצרים בדרך לארץ־ישראל או בחזרה ממנה, ראה לחובה נעימה לעצמו לבקר אצל דוד יודילוביץ ואף להמלך בו בעניניו.

היה מקובל גם על פקידי הממשלה הגבוהים ועל נציגי אומות אחרות בעיר זו.

בימי מלחמת־העמים הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) באו למצרים אלפי גולים יהודים, אשר גורשו מארץ־ישראל על־ידי הרשות הצבאית התורכית. בהם היו: ד“ר יוסף לוריא, ד”ר בן־ציון מוסינזון, מנחם שיינקין, ד“ר אבושדיד, ד”ר ח. בוגרשוב, ד“ר מ. ליבונטין, ד”ר ש. פרלמן, ד. בן־גוריון, י. בן־צבי ועוד ועוד. רובם הגדול באו בעירום ובחוסר כל, מפני שגורשו בכח במשך ימים ספורים.

ד. יודילוביץ התקרב מיד לגולי ארץ־ישראל, ובעזרת ז. ד. ליבונטין וזאב גלוסקין ואחרים אירגן ועד מיוחד, אשר פתח פעולה רחבה בהיקף גדול לשם הקלת מצב הגולים.

על־פי דרישת הועד, מסרו השלטונות לרשות הגולים שנים מהארמונות הגדולים של הכאדיב עבאס חילמי בפרברי אלכסנדריה.

בהשגחת הפקידות האנגלית העליונה, פתחה ממשלת מצרים בתי־ספר, בתי־חולים ובתי־מלאכה בשביל גולי א"י ומסרה להם כמה מן העבודות הצבוריות.

ועד זה, שד. יודילוביץ היה הרוח החיה בו, עשה רבות לטובת הגולים, וגם דאג לגורל הישוב העברי בארץ־ישראל שסבל נוראות במשטר התורכי. בעצם ימי המלחמה אירגן הועד, בעזרת ממשלת אנגליה ואמריקה, משלוח של מאה ושלשים אלף לירות זהב, בגדים, רפואות, ומצרכי מזון – מצות וקמח, סוכר ותה ועוד. הזהב והמיצרכים השונים הועברו באניות־מלחמה אמריקאיות, קודם שנכנסו ארצות הברית למלחמה לצד מעצמות הברית.

עזרה זו הצילה את הישוב העברי בארץ־ישראל ממצוקת רעב וממחלות מסוכנות, שפשטו בפרט בין מגורשי יפו ותל־אביב. בגמר המלחמה, בתרע"ט, סייע יודילוביץ לרבים מגולי ארץ־ישראל לשוב לארץ, ואף נהל תעמולה רבה בין עשירי היהודים באלכסנדריה ובקהיר להשקיע מהונם בארץ ולסייע לבנינה.

בתרפ"ד הפסיק ד. יודילוביץ את עבודתו כמנהל חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה, וחזר לראשון־לציון.

בשובו לארץ נבחר לחבר ועד הבקורת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

במיוחד יש לציין את עבודתו הספרותית והעתונאית של יודילוביץ. עוד בתרמ“ז הדפיסה חברת “בני־ציון” במוסקבה (ד“ר צ’לנוב, מ. אוסישקין, הרב מזא”ה, אברהם אידלסון ויחיאל יוסף ליבונטין) את ספרו של יודילביץ “המסחר וחרושת המעשה בארץ־ישראל”. בתרנ”ג ערך יחד עם יהודה גרזובסקי ואליעזר בן־יהודה את העתון העברי הראשון לילדים “עולם קטן”. במשך עשרות שנים פירסם מאות מאמרים בעתונים העבריים: הצבי, האור, השקפה, המגיד, המליץ, הצפירה, הארץ, דואר היום, דבר, ועוד. כן פירסם שורת מאמרים בעתונים ובקובצים של הבונים החפשים, ואף חיבר את הספר הראשון בעברית על “הבניה החפשית”. פירסם מאמרים גם בעתוני חו"ל, בצרפתית ורומנית. תירגם כמה ספרי קריאה לנוער, מצרפתית וגרמנית. יחד עם יהודה גרזובסקי חיבר ספרי־לימוד, כן ערך שני קבצים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל. הרבה כשרון, חריצות ועמל השקיע בספר היובל “ראשון־לציון”, בן אלף ומאה עמוד, שהוציא בשנת 1941. לספר יש ערך רב מבחינה היסטורית וישובית. יחד עם הסופר הצרפתי טיבו, חיבר בצרפתית “תולדות שרה ברנארד”.

בהגיעו לשנת השמונים היה כבר תשוש־כח ורפה־אונים אך מלא מרץ ושוחר פעולה, עסק בעבודה ספרותית וצבורית, ביקר באסיפות והשמיע את דבריו ברבים.

בימיו האחרונים נפגשתי אתו כמה פעמים באסיפות של הבונים החפשים, ושמעתי מפיו כמה מזכרונותיו על ראשית התהוות תנועת הבניה החפשית במצרים ובארץ־ישראל מלפני עשרות שנים. יודילוביץ נתקדש בשנת תר"ס (1900) בלשכה מעורבת של הבונים החפשים ביפו, שהיתה אז תחת חסות “הלשכה הגדולה במצרים”, אשר מרכזה היה בפאריס.

בין חברי הלשכה היו אז מטובי העיר בני שלוש הדתות. יחד עם ד. יודילוביץ נכנסו ללשכה זו גם יוסף פיינברג, מן המנין הראשון של מיסדי ראשון־לציון, וכמה מחשובי הערבים ביפו.

מפי יודילוביץ שמעתי הרבה זכרונות מעניינים על תקופת הבילו"יים, על סבלם הרב ועל מלחמתם הקשה והממושכת בימים הראשונים להתישבותם בארץ־ישראל השוממה והעזובה.

בשנותיו האחרונות שינה את שם־משפחתו הלועזי, שנשא כל ימי חייו וקשה היה להפרד ממנו בודאי מטעמים רגשיים – לנוסח עברי: יהודה־לב־איש. וכך חתם את שמו גם על ספר היובל של ראשון־לציון, שיצא בעריכתו.

כח זכרונו היה כמעט עד יומו האחרון. במותו נדם לבו של אחד מראשוני החולמים והלוחמים, שכל ימיו היו קדושים לחזון התחיה והתקומה, חלוץ בכל נימי נפשו.

את צלצול השפה העברית כשפה חיה ומדוברת זכיתי לשמוע בפעם הראשונה כשרגלי דרכו על אדמת המולדת ביפו, באייר תרנ"א, מפי המנוח דוד יודילוביץ. לאחר כמה ימים, כשהתישבתי עם בני משפחתי בראשון־לציון, שמעתי את הדבור העברי לראשונה מפי המנוח מרדכי לובמן, שגר אז תחת צל קורה אחת עם חברו המורה דוד יודילוביץ.

מרדכי לובמן כיהן בימים ההם כמנהל בית־הספר בראשון־לציון. יום־יום הייתי רואה אותו יוצא מפתח דירתו בשעה קבועה והולך, כשחבילת ספרים ומחברות תחת זרועו, בדרך המובילה לבית־הספר, שהיה אז בקומה התחתונה מאחורי בית הכנסת.

איש מתון ושקט היה המורה מרדכי לובמן, צנוע וענותן ודבריו בנחת נשמעים. חביב ונוח לבריות.

אז, בראשית בואי לארץ, שמעתי כמה משעוריו ומהרצאותיו בין כתלי בית הספר בראשון־לציון. קורת־רוח היתה לי להקשיב ללשונו השוטפת ולסגנונו הרהוט. כל משפט שיצא מפיו היה מלוטש ומדויק, ושומעי שעוריו האזינו לדבריו בענין ובעונג.

כשהכרתיו לראשונה היה כבן שלשים ושלש, שערות ראשו היו יורדות על מצחו הרחב. זקנו קצר ומסורק למשעי. עיניו בהירות וקורנות. פניו שקטים וחיוך קל תמיד על שפתיו, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הוא לא היה מרבה לדבר, אך כל הגה שהפליט מפיו היה קולע תמיד אל המטרה. הוא היה אוהב להאזין לדברי אחרים ורק מעיר לפעמים הערות קצרות ונכונות והמשיך להקשיב לדברי בן שיחתו.

כחמשים וחמש שנים עברו מאז הכרתיו לראשונה, דמות דיוקנו מאז עומדת גם כיום לנגד עיני. הנה הוא עומד על הקתדרה שלו בבית הספר ומרביץ תורה לילדי המושבה, וגם למבוגרים ששמעו תורה מפיו.

מרדכי לובמן נסתלק מן החיים באותו חודש, וכמעט באותו יום, שבו ראה את אור החיים, שלשים ושמונה שנים קודם לכן.

נולד בעשרה בטבת תרי“ח בפלך מוהילוב שעל נהר הדניפר. הוריו היו אמידים, והשתייכו לאחת המשפחות המיוחסות והנכבדות ברוסיה הלבנה. בילדותו קיבל, כנהוג, חנוך מסורתי בבית הוריו שנמנו עם חסידי חב”ד. הצטיין בכשרונותיו: תפיסה מהירה, זכרון טוב, שכל ישר והגיון בריא, ונחשב ל“עילוי” בעירו. עם התבגרותו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה הגונה בלימודים הכלליים, עמד בבחינות ונכנס לבית־ספר להנדסה. שקד בהתמדה על למודיו, גמר בהצטיינות והוסמך כמהנדס־מודד (בימים ההם היה “פורץ גדר” בחוג חסידי חב"ד). מרדכי לובמן, גם ברכשו השכלה כללית, נשאר נאמן לכל קדשי ישראל המסורתיים.

בהיותו עוד צעיר לימים נשא אשה בחארקוב – את גיטל לובמן, אחות רבקה לובמן, אשת דוב חביב־לובמן מראשון־לציון.

הצטרף בצעירותו לשורות “חובבי־ציון”, ואף הגשים הלכה למעשה: בשנת תרמ"ד חיסל עניניו ברוסיה ועלה לארץ עם בני ביתו על מנת להשתקע.

מתחילה עבד בכרמי המושבה; לאחר זמן קצר נתמנה על־ידי הפקידות של הבארון למדוד אדמות המושבות הראשונות, כגון: זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, קסטיניה ועוד. למקום־מושבו הקבוע בחר לו את המושבה ראשון־לציון. את עבודתו המקצועית אהב ומילא את תפקידו בסדר ובדייקנות מופתית. ניסה כחו גם בעט, ופרי התרשמותו מחיי המושבות פירסם בשורת מאמרים בעתונים “הצבי”, “המליץ”, “מזרח ומערב” ועוד. תיאר את חיי האכרים ואת תולדות המושבות הראשונות, שנוסדו בציה ובשממה. שמו הספרותי היה “מרדכי היהודי” ו“אליפז התימני”.

עבודת המדידה על ההרים השוממים והעזובים בגליל העליון, הרי הכרמל, ובהרי שומרון, ובין הביצות בשפלה ובעמקים וגבעות חול המדבריות, היתה מפרכת ומיגעת עד אפיסת הכחות. אמצעי התחבורה בימים ההם היו קשים מאד, צריך היה לרכב ימים על ימים על חמור ועל סוס, תחת קרני השמש הלוהטת, במקומות נגועי קדחת ממארת, אשר הפילה אז חללים רבים. אבל המהנדס הצעיר לא שם לב לתנאים הקשים ומילא את עבודתו מתוך הכרה, שהוא עושה שרות גדול למולדתו, שאלפי שנים חכתה לבניה־בוניה שיבואו ויקימו את הריסותיה.

בשנת תרמ“ח נתמנה למפקח על בתי־הספר של הבארון רוטשילד במושבות ראשון־לציון, פתח־תקוה, עקרון וקסטיניה. באותו זמן גם הורה בבית־הספר שבראשון־לציון “חשבון” ו”ידיעת הטבע".

בתקופה ההיא חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית, וצריך היה ליצור יש מאין. המורה העברי היה מכין את רשימותיו בכתב, לפי מיטב ידיעותיו במדעים שהרצה עליהם, וכך היה מכניס “יפיפותו של יפת באהלי שם”. יש להביא בחשבון אף זאת, שבתקופה ההיא פתחה חברת “כל ישראל חברים” בכל המזרח התיכון, וגם בסוריה וארץ־ישראל רשת של בתי ספר, אשר השפה השלטת בהם היתה הצרפתית. כל הלימודים הכלליים נלמדו בצרפתית, והרוח והתרבות הצרפתית היו שליטות בכל בתי־הספר שבערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שנתמכו על־ידי הבארון הנדיב. ואילו השפה העברית היתה בבחינת בת־חורגת, שנלמדה רק שעות מספר בשבוע. והתרבות העברית – מאן דכר שמה!… רוב מנהלי בתי־הספר בערים ובמושבות כיהנו זמן רב כמורים לצרפתית בבתי־ספר של כי“ח והמשיכו להחדיר את ידיעת הלשון הצרפתית גם לבתי־הספר בא”י שנתמכו על־ידי הנדיב. וכך נתחנך הדור הצעיר בארץ ברוח התרבות הצרפתית אשר נושאי דגלה היו מורים יהודים. דרוש היה אומץ־לב רב ועבודה נפשית גדולה, כדי להכריז מלחמה נגד הפקידות של הבארון, שנתכוונו להחדיר את התרבות הזרה אל שדרות הישוב הישן והישוב החדש כאחד. בין הלוחמים הנועזים היו המורים של הימים ההם: אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ. ישראל בלקינד, יצחק אפשטיין, יוסף מיוחס, יהודה גור ומרדכי אזרחי.

המורים הללו היו ראשוני־הראשונים, אשר העיזו להרים את דגל תחית שפתנו ותרבותנו בראשית בנין הישוב העברי החדש. הם היו מניחי היסוד לרשת של גני־ ילדים ובתי־ספר עירוניים ותיכוניים ולתכנית לימודים עבריים וכלליים.

מרדכי לובמן מת צעיר לימים והובא לקבורה בט' טבת תרנ"ו בראשון־לציון, ולא זכה לראות במו עיניו את מאות האלפים היהודים המדברים עברית, הכותבים והחושבים עברית כבשפת אמם. הוא לא זכה לראות את הפצת הדבור העברי וההוראה העברית גם בבתי־הספר העברים שבגולה. אך זכרו יהיה חרות בין ראשוני המורים ומחיי הלשון העברית בתקופת שיבת־ציון החדשה. 

למעלה מארבעים שנה היה הד"ר בן־ציון מוסינזון בין ראשי החולמים והלוחמים של תנועת שיבת ציון. מנעוריו התמסר לתנועה הציונית, שהיתה בראשית התהוותה. שנים רבות היה מסובב כמטיף ואיש־תעמולה בערי רוסיה, בארצות אירופה המערבית והתיכונית, באפריקה הדרומית ובארצות־הברית.

נאומיו. שהצטיינו בבנינם הנאה ובכח־השיכנוע שבהם, רכשו נפשות רבות לציונות, ושמו הלך לפניו.

גם בקונגרסים הציוניים, למן הקונגרס החמישי ועד הקונגרס האחרון בחייו (ג’ניבה, אבגוסט 1939), היה הד"ר מוסינזון מראשי המדברים בשאלות העבודה המעשית, וכן בעניני חנוך ותרבות וגם במדיניות הציונית.

את פעילותו בתנועת התחיה החל עוד בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה של ברן (שווייץ). כבר אז היה הרוח החיה באגודת הסטודנטים הציונים, ולא היפלה בין העבודה המדינית לעבודה המעשית והתרבותית.

באביב תרס"ד (1904) הפסיק הסטודנט מוסינזון את למודיו באוניברסיטה, ובא במיוחד לארץ־ישראל כדי להתבונן ולהתחקות על הנעשה בערים, במושבות ובכפרים. חדשים מספר עשה בארץ ועבר אותה לארכה ולרחבה, ובכל מקום־בואו נאם על העבודה הנעשית בגולה למען ארץ־ישראל, דיבר הרבה נגד הצעת “אוגנדה”, שהוצעה בקונגרס הששי.

לתמהונו הרב מצא בארץ תומכים רבים בהצעת אוגנדה, ועובדה זו המריצה אותו עוד יותר להלחם בעוז ובאומץ בהצעת־נפל זו.

את מוסינזון הכרתי פנים בסוף 1904, לאחר שובו מבקורו הראשון בארץ. הכרתיו בייליסבטגראד, שהיתה בימים ההם מרכז הציונות באוקראינה. איש צעיר, גבה־קומה, מבנה גופו איתן, שחור־שער, עינים חיות ומפיקות טמפראמנט. זריז ומהיר בהליכותיו. וכולו שופע כח־עלומים ומרץ.

באסיפה רבת־עם שנתכנסה למחרת בואו לעיר, בבית הכנסת “חובבי ציון”, פתח זאב טיומקין ונתן רשות הדבור לאורח שבא זה עתה מא"י.

כשעתים נאם מוסינזון בלי הפסקה, בחום וברגש ובהתלהבות דיבר, וקולו עז ומצודד. בין השאר אמר: “בבקרי במושבות העבריות וראיתי בהן את אחינו האכרים והפועלים העובדים על שדמות ציון, נצמדו רגלי אל קרקע המולדת והריחותי את ריח האדמה. ראיתי את אחינו המרווים בזיעת אפים את כרמי יהודה ושומרון ואת שדות התבואה בגליל. נשמתי את אויר ארצנו וכאילו חיים חדשים נתעוררו בי. ביקרתי בבתי הספר העבריים בערי הארץ ובמושבותיה. שמעתי את הדבור העברי מפי תלמידי ומורי בתי־הספר העברים ונוכחתי, שאכן חיים אנו בתקופה מעניינת, בתקופה של אתחלתא דגאולה”.

הנאום עשה רושם עצום על שומעיו, ואפילו אחד מאלה שעמדו בראש “ציוני אוגנדה”, לחש באותו מעמד, כי הסטודנט מוסינזון הפליא לעשות בדבריו ובודאי יעשה נפשות רבות לציונות־ציון.

מייליסטבטגראד עמד מוסינזון לצאת למחרת היום למסע־התעמולה בשורה של ערים חשובות – אודיסה, ניקולאייב, חרסון, חארקוב, ייקאטרינוסלב, פולטאבה ועוד, אך להפצרתם של חברי המרכז הציוני בייליסבטגראד הסכים להרצות שנית באולם יותר גדול ובפני קהל רב יותר. ההרצאה השניה עלתה על הראשונה בתכנה ובעמקוחה. דבריו החוצבים להבות אש ריתקו אליו את אלפי הנאספים, שבהם היו “מסלתה ושמנה” של יהודי ייליסבטגראד וסביבתה, ואפילו המתבוללים האזינו מתוך קשב רב לדברי הנואם רב־הכשרון, שהקסים במדברותיו.

ב. מוסינזון הסביר את עיקרי הציונות המדינית, הרחיב את הדבור על הצורך לכבוש את הקהילות היהודיות בגולה, וכן דיבר על החיאת קניינינו הלאומיים והתרבותיים. בפרט הזהיר את הציונים, לא להגרר אחרי האור המתעה של הצעת בריטניה הגדולה בדבר התישבות באוגאנדה. לפנינו הציונים – אמר הנואם – יש רק דרך אחת וישרה המובילה לציון, ומן הדרך הזאת אין לסטות. עלינו להרחיב את ההתישבות אך ורק בארץ־ישראל, בלי לחכות תחילה לזכויות מדיניות רחבות. חובתנו להכשיר את הקרקע לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים בכל התנאים הקיימים.

את דבריו סיים בדרישה להתכונן לקונגרס השביעי, לשם יצירת רוב, אשר יצביע נגד הצעת אוגאנדה ובעד הרחבת העבודה המעשית בא"י.

מוסינזון עבר במסע־תעמולה את מרחבי רוסיה הגדולה, ובכל מקום נחל נצחונות מזהירים, חיזק את העמדות של “ציוני־ציון” ונלחם במרץ רב באוגאנדיסטים ובטריטוריאליסטים למיניהם.

למן הקונגרס הששי ועד הקונגרס השביעי לא נח מוסינזון ולא נרגע. הפסיק את למודיו, והקדיש את כל זמנו לתעמולה ציונית.

אף חברו וידיד־נעוריו, הסטודנט חיים בוגרשוב, עזב את האוניברסיטה בברן, והעמיד את עצמו לרשות ההסתדרות הציונית ברוסיה, וכך עשה גם הסטודנט זאב ז’בוטינסקי, שהפסיק את למודיו באוניברסיטה ברומא, ושנה תמימה הקדיש לתעמולה ציונית בקנה־מדה רחב.

מלבדם התנדבו לתעמולה בימים ההם הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ (שאף הוא היה אז סטודנט בג’ניבה), הרב יצחק ניסנבוים, בר ברוכוב, נתן מיליקובסקי ומנחם שיינקין.

תודות לתעמולה הנמרצת והרחבה, שנתמכה על־ידי ראשי ההסתדרות הציונית ברוסיה (אוסישקין, ד“ר ברנשטיין־כהן, ד”ר ברוק, ד“ר בנדרסקי, פרופ' בלקובסקי, ד”ר יעקובסון, ז. טיומקין, הרב רבינוביץ ואחרים) עלה בידי “ציוני־ציון” לצאת בנצחון גמור מן המערכה בקונגרס השביעי, והצעת אוגאנדה נפלה ללא קום והוסרה לגמרי מעל הפרק.

לאחר הפסקה ארוכה, חזר מוסינזון שוב לברן לשם המשכת למודיו, ובשנת 1906 הוכתר בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

לאחר זמן קצר חידש מוסינזון שוב את מסע התעמולה, עבר מעיר לעיר ודרש מאת הנוער הציוני להתגייס לעבודה מעשית בארץ־ישראל.

וכדי לשמש דוגמה ומופת לאחרים, עלה ד"ר מוסינזון בשנת 1907 לארץ, יחד עם משפחתו והתישב ביפו, בשכונת נוה־צדק. היה זה עוד לפני הבנות תל־אביב, ודירתו היתה בקצה השכונה, בבית האחרון שגבל בחולות שעליהם הוקם אחר כך חלקו הראשון של רחוב יהודה הלוי.

עם בואו ליפו, הציעו לו חבריו הד“ר בוגרשוב והד”ר מטמן־כהן להצטרף לחבר מורי הגמנסיה העברית שמטמון היה מיסדה, – כמורה לתנ"ך ולדברי ימי ישראל. מוסינזון הסכים מיד להצעה, ומאז נקשרו חייו עם בית־הספר התיכוני העברי הראשון.

הגימנסיה שכנה באותם הימים בסימטה צרה ומזוהמת, בבית קטן שכור של ערבי. מספר התלמידים כחמשים, והמורים היו אז: ד“ר י. ל. מטמן־כהן – לעברית ולמדעי הטבע, ד”ר ח. בוגרשוב – לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה, הסטודנט ח. הררי לעברית, הגב' פניה מטמן־כהן – לחשבון, ברנרד מוסינזון – לצרפתית, מ. אלדמע – לציור ושטוט, וצ. נשרי – להתעמלות.

מצבה החמרי של הגמנסיה היה חמור מאד. המוסדות של הימים ההם, וכן העסקנים וגם מורים התיחסו קצת בבטול ובהסתייגות לבית־הספר החדש. ספרים ללמודים כלליים ומכשירי־למוד חסרו לגמרי, וקשה מאד היה לערוך את תכנית הלמודים, שתתאים לדרישות פדגוגיות וחנוכיות בעלות רמה. את הכל היה צורך ליצור יש מאין. ומובן, כי אף אמצעים כספיים היו חסרים להחזקה המוסד בראשיתו.

אולם עם כניסת שני המורים הצעירים בעלי השכלה גבוהה, הד“ר מוסינזון והד”ר בוגרשוב – בא מיפנה חשוב בהתפתחות הגימנסיה העברית.

באותו פרק־זמן נצטרף אליהם גם חברם בעבודה הציונית מ. שיינקין, ושלשתם הטילו על עצמם לבסס ולפתח את הגימנסיה העברית הראשונה.

שלשתם פתחו בתעמולה רחבה ברוסיה, במערב־אירופה ובקונגרסים הציוניים, רכשו הרבה אוהדים וידידים אשר נרשמו לחברי “אגודת הגימנסיה העברית ביפו”.

בהשפעת תעמולה זו תרם השופט יעקב מוזר מברדפורד את תרומתו הגדולה – סך 80000 פראנק, ואחר כך הוסיף עוד כמה עשרות אלפים פראנקים – לשם הקמת בית הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת ברחוב הרצל.

ועד חובבי־ציון באודיסה נטל את הגימנסיה תחת חסותו, והמוסד החנוכי התפתח והלך במהירות מפליאה, ובהמשך הזמן תפס מקום־של־כבוד בשדה החנוך והתרבות של הישוב העברי בארץ, ואף מוניטין יצאו לו בכל תפוצות הגולה.

ד“ר מוסינזון היה אחד המורים הראשונים, שהנהיג בתכנית הלמודים את לימוד התנ”ך לפי הפירושים החדשים. שיטה זו הקימה סערה גדולה בחוגי המורים, המחנכים והסופרים. הרב חיים טשרנוביץ (שהיה ידוע בכנויו הספרותי “רב־צעיר”) באודיסה יצא בחריפות נגד בקורת המקרא של ד“ר מוסינזון. ותבע ללמד את התנ”ך לפי המסורת גם בבתי־ספר התיכוניים.

אף אחד־העם היה ממתנגדי לימוד התנ“ך ברוח בקורת המקרא. ולאחר בקורו בגימנסיה בשנת תרע”ב (1912) מתח בקורת על שיטה זו במאמרו “בין הקצוות” שנדפס באותה שנה ב“השלוח”.

ד“ר מוסינזון לא נרתע מדברי הבקורת וענה למבקריו, הגן בתוקף על שיטתו, והמשיך ללמד לתלמידיו את התנ”ך לפי השקפתו המדעית.

ביקרתי בכמה משעוריו בתנ"ך, שהרצה לפני התלמידים וגם לפני שומעים חפשים מבין המבוגרים. ונוכחתי בענין הרב שעוררו הרצאותיו היפות עשירות־התוכן ורבות־הענין. הסברותיו המקיפות היו מרתקות את השומעים.

כשרון הדבור וההסברה עמד להצלחתו תמיד, ודבריו ריתקו גם את מתנגדיו־לדעה.

גם בהתרכזו בעבודת ההוראה, לא הצטמצם מוסינזון בעבודה זו בלבד, אלא הוסיף להיות עסקן פעיל בחיי הצבור, ובפרט המשיך כל ימיו בעבודתו, עבודת מטיף ותעמולן בתנועה הציונית, לא נעדר כמעט משום כנוסים, ועידות, קונגרסים, ואסיפות של ציוניים, ותמיד היה מראשי המדברים והנואמים.

גם בראשית בנינה והתהוותה של תל־אביב לקח ד“ר מוסינזון חלק פעיל מאד. באסיפה כללית של “אחוזת בית”, שנתקיימה בי”ז אדר תרס“ט במועדון “ישורון” ביפו, הוצעו שני חברים חדשים לאגודה, ואחד מהם – הד”ר מוסינזון. מקובל היה אז להצביע על כל מועמד חדש באסיפה כללית. משני המועמדים נבחר פה אחד הד“ר מוסינזון, והוא היה מששים הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב. באסיפה שניה של האגודה, בכ' אדר תרס”ט (באולם “לבנון” ביפו), נבחר ד“ר מוסינזון ליו”ר האסיפה ולצנן את הוכוחים הסוערים, להשקיט ולהרגיע קודם התחלת הבנין ובעצם תקופת הבנין.

בחול־המועד פסח תרס“ט נתקיימה הגרלת המגרשים לבנין ששים הבתים הראשונים. רק מורי הגמנסיה (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. ל. מטמן־כהן, ד”ר ח. הררי ומ. שיינקין) היו פטורים מלהשתתף בהגרלה הכללית. כיון שעל־פי הצעת שיינקין (יו"ר הועד המפקח של הגמנסיה) הסכימו להפריש להם ארבעה מגרשים סמוכים לבית הגימנסיה. מזכות זו נהנה אחר כך גם הד”ר ח. בוגרשוב. זו היתה כעין “שרשרת השמירה” של המורים הראשונים מסביב לבית־ספרם.

משנת 1907 ועד 1912 היה הד"ר מוסינזון מן המורים הראשיים בגימנסיה, וגם חבר הנהלתה. בשנת 1912 נבחר למנהל ראשי ובתפקיד זה כיהן עד 1940, השנה שבה נבחר למנהל מחלקת־החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ראוי להזכיר, שבתחילת מלחמת־העולם הראשונה הגלתה הרשות הצבאית של ממשלת תורכיה את הד"ר מוסינזון עם משפחתו מן הארץ (מאחר שהמפקד הראשי של צבאות התורכים בא"י ובסוריה, העריץ ג’מאל פחה, ראה אותו כמנהיג ציוני מסוכן ועסקן ראשי של הישוב העברי).

הד"ר מוסינזון הגלה למצרים ומשם לשווייץ, ומשם לארצות־הברית, שם שהה עד לאחר גמר המלחמה.

בימי שבתו בניו־יורק עשה הד"ר מוסינזון הרבה למען תל־אביב ולמען הגימנסיה, והצליח לקשור קשרים עם הורי התלמידים מאירופה, שנשארו בתל־אביב, וחודש־חודש היו נשלחים סכומים הגונים לתל־אביב, לתלמידים המנותקים מהוריהם. בהשפעת מוסינזון תמכו ההסתדרות הציונית ומוסדות־סיוע בארצות־הברית – בישוב העברי בארץ וגם בגימנסיה, שהוסיפה להחזיק מעמד במשך ארבע שנות המלחמה.

בתחילת 1919 חזזר ד"ר מוסינזון עם משפחתו לתל־אביב, וחזר לנהל את הגימנסיה ואף להורות במחלקות העליונות.

באפריל 1922 נבחר ד“ר מוסינזון ל”ועד הגדול" של עירית תל־אביב. מתוך ועד מורחב זה נבחרו שבעה חברים ל“ועד הפועל”, ובין הפעילים שבהם היה – מוסינזון. כן נבחר ליו"ר ועדת־התרבות של העיריה, ועל־פי הצעתו החליט הועד הגדול (ביום 22.5.1922) לפטור את בתי־הספר, את בתי־הכנסת ואת הספריה בתל־אביב מכל מסי העיריה, לרבות תשלומי מים. להצעתו, הסכימה העיריה לקבל תחת חסותה את הספריה “שערי־ציון” שעד אז היתה שייכת לרשות צבורית אחרת. מאז גדלה והתרחבה הספריה, שנעשתה לספריה עירונית.

בשעת הדיון על סיפוח ה“שכונות” שהיו בשטח שיפוטה של יפו לתל־אביב, נבחרה (27.12.1922) ועדה בת שלשה חברים (דיזנגוף, מוסינזון ואיזמוז’יק), שעליה הוטל לנהל משא־ומתן עם הועד המאוחד של השכונות, ולהביא לידי גמר את שאלת ספוחן לתל־אביב. המו"מ נמשך כמה חדשים וכל השכונות שהוקמו עוד לפני הבנות תל־אביב: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל־משה, מחנה־ישראל, מחנה־יוסף, מחנה־יהודה וכרם־התימנים – התאחדו עם תל־אביב, ובאי־כחן השתתפו באסיפות הועד ואחר כך במועצת־העיר.

בישיבת הועד הגדול (20.1.1923) הציע הד“ר מוסינזון. כיו”ר ועדת־התרבות, לאשר תקציב לחנוך ולתרבות, מאוקטובר 1922 עד אפריל 1923. את הסכומים הבאים (מפני חשיבותו “ההיסטורית” ראוי להביאו בפרוטרוט): למחלקת החנוך – 500 לירות מצריות; לשעורי־ערב לגדולים – 360; לבית־הספר למסחר –120; לבית־הספר למלאכה בנוה־שלום – 120; לשעורי השתלמות מקצועית – 60; לשעורי תלמוד בבית הכנסת –30; לאולמי הקריאה של הסתדרות הפועלים – 30; לבית־ספר למלאכה של אגודת נשים – 60; הספריה הצבורית “שער־ציון”–300; ובס“ה 1580 לימ”צ (המטבע המהלכת בארץ היתה אז הלירה המצרית).

לשם השוואה יש לציין, שבשנת 1921 הקציבה עירית תל־אביב לסעיף חנוך ותרבות 840 לימ“צ. בחצי שנה חלה איפוא קפיצה גדולה בסעיף זה, והצעת ד”ר מוסינזון עוררה אמנם התנגדות, והוכוחים מסביב לה היו ממושכים. אך המציע הגן בכל תוקף, והצעתו נתקבלה ברוב דעות. וכך היה תובע שנה־שנה הגדלת התקציב למוסדות החנוך והתרבות, בהתאם לגידול העיר. בין השאר היו מקציבים תמיכות שנתיות למוסדות האמנות שבעיר. (האופירה, בית־הספר לנגינה וכו').

אף בשנת 1924 נבחר ועד פועל מצומצם בן 7 חברים מתוך הועד הגדול, והד“ר מוסינזון נבחר כחברו. כן נבחרה נשיאות בת 3: מ. דיזנגוף – יו”ר, ושני סגניו – ד"ר מוסינזון ודוד בלוך.

בהעדרו של דיזנגוף, היה ד"ר מוסינזון ממלא לרוב את מקומו של ראש־העיר. בישיבות הועד הגדול (בין חבריו היה אחד־העם, שנבחר כחבר־כבוד לכל ימי חייו), היה מוסינזון היושב־ראש ברוב האסיפות.

מפרק לפרק היה מוסינזון יוצא, להזמנת ההסתדרות הציונית, למסע־תעמולה בארצות שונות, ורשות היתה לו, לדרישתו, לעשות בהזדמנות זו תעמולה גם לטובת הגימנסיה, לשם ביסוסה ופיתוחה.

בשנותיו האחרונות עשה הרבה, כמנהל מחלקת החנוך של הועד הלאומי, למען החנוך העברי בארץ כולה. והניח יסודות חזקים לחנוך הלאומי. 

חלוץ רב־זכויות בתולדות הספורט הארצישראלי הוא צבי־אריה נשרי. עוד בשנת תרס"ח הניח את היסוד לארגון מורי ההתעמלות בבתי־הספר העבריים בארץ־ישראל.

הרבה מזמנו וממרצו הקדיש במשך ארבעים שנה ומעלה לפיתוח הספורט בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

צבי־אריה נשרי היה מן הדוגלים בסיסמה הידועה “נפש בריאה בגוף בריא”, וכל ימיו היה נאמן לשיטתו ולהשקפתו. הוא זכה לגדל בארץ אלפים ורבבות תלמידים, הממשיכים את קו־פעולתו בשטח הספורט ומגדילים ומרחיבים אותו. צבי־אריה נשרי הוא אבי ההתעמלות לא רק בגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, כי אם כל בתי־הספר העממיים והתיכוניים בארץ.

מוצאו מאוקראינה – מפלך ייקטרינוסלאב. את האהבה לארץ־ישראל ולישראל ינק בבית אביו הסוחר – הציוני הותיק. כשבגר, גויס לצבא הרוסי וגמר בית־ספר צבאי לחובשים.

בראשית תרס"ה אנו מוצאים כבר את צ. א. אורלוב (אחר כך החליפו ל“נשרי”) בין הפועלים החקלאיים בכרמי אם־המושבות – פתח־תקוה. כשנתיים עסק בחקלאות וזמן־מה במלאכת הנגרות. עם הווסד מפלגת “הפועל הצעיר” היה מחבריה הראשונים, ששקדו על החדרת העבודה העברית בערי הארץ ומושבותיה.

בתרס“ז הוזמן כמורה להתעמלות לגימנסיה העברית ביפו, שנוסדה שנה אחת קודם לכן על־ידי הד”ר י. ל. מטמן־כהן, ומאז נעשה הראש וראשון במערכת ההתעמלות והספורט בעיר וגם בארץ.

לאחר שנה יצא לשווייץ, לשם השתלמות מקצועית באוניברסיטה בברן, ושם גמר את למודיו במחלקה לחנוך גופני. עם סיום חוק־למודיו חזר ליפו כמורה מוסמך להתעמלות, ומני אז הוא משמש כמורה ראשי להתעמלות בגימנסיה “הרצליה” ובבית־המדרש למורות וגננות על־שם הסופר לוינסקי.

צבי נשרי יסד את קבוצות המכבי בארץ־ישראל, ועמד בראשן שנים רבות. הוא שאירגן את קבוצות הצופים והיה מנהלן בשנים האחרונות. מפרק לפרק יצא לאירופה להשתלמות מקצועית בשעורים למורי התעמלות בדנמארק, שבדיה ושווייץ, ורכש לו נסיון רב בהלכה ובמעשה. מזמן לזמן היה מארגן חגיגות שנתיות להתעמלות למשתלמים ולמורים, חידש מונחי־ספורט רבים בעברית, שאושרו על־ידי ועדת־הלשון והופצו בכל בתי־הספר העבריים בארץ ו“התאזרחו” בכל האגודות לספורט והתעמלות. הוא גם פירסם שורת מאמרים על שעורי התעמלות בעתוני א"י: “הד־החנוך”, “דבר לילדים”, “מכבי” וכו' ואף חיבר במקצועות הספורט והחנוך הגופני כמה ספרים וחוברות. כגון: “שעורי התעמלות לבתי־ספר, לאגודות ולבית” (זה היה הספר הראשון בשנת 1913 במקצוע ההתעמלות בעברית, ואחת ממהדורותיו המתוקנות זכתה לפרס־כבוד של עירית תל־אביב לתרבות הגוף), “תרגילי סדר”, “הליכה וריצה לבתי־ספר ולאגודות”, “התעמלות ומשחקים לקטנים”, “מילון למונחי התעמלות” ועוד.

כשמפקד צבאות סוריה וארץ־ישראל, ג’מאל פחה, ביקר בשנת 1915 בגימנסיה “הרצליה” וראה את תרגילי ההתעמלות של כמה מאות מתלמידי הגימנסיה בהדרכתו של המורה צבי נשרי, התרשם מאד מן ההליכה בסך ומן התרגילים השונים, ואמר למנהל הגימנסיה הד“ר ב”צ מוסינזון: “אני רואה כאן פלוגות תלמידים הראויים לשמש צבא סדיר ומאוּמן היטב בשביל הצבא התורכי, ההולך לכבוש את תעלת סואץ”… הוא לחץ את ידי “המפקד” צבי נשרי, ואיחל לו התקדמוּת והצלחה.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה התנדבו כשמונים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” משני המחזורים הראשונים של שנות 1913–1914 לצבא הלוחם של תורכיה. רובם נסעו לבית־הספר הצבאי לקצינים בקושטא לשם השתלמות צבאית. בהם היו דוב הוז, משה שרתוק (שרת), חיים קרופסקי (אריאב), פנחס ריקליס, אליעזר ליפסון, ואחרים.

עם גירוש יהודי תל־אביב ויפו בערב פסח תרע"ז (1917), הלך צבי נשרי ברגל, יחד עם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה, עד הגיעם לזכרון־יעקב. מחוסר חדרי־מגורים התפזרו המורים והתלמידים בזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. צ. נשרי היה המקשר הראשי בין פלוגות המורים והתלמידים בכל תקופת הגירוש, שנמשכה מאפריל 1917 עד אוקטובר 1918. הוא גם טיפל הרבה במחנות המגורשים של יהודי תל־אביב ויפו, ששכנו באהלים ובצריפים בכפר־סבא, חדרה, זכרון־יעקב ובנותיה.

הוא עמד לימינו של ה“ריש גלותא” מאיר דיזנגוף, וסר למשמעתו בכל עת הצורך. נזכר אני בתקופה החמורה, כשהצבא התורכי צר על זכרון־יעקב וסביבתה בסוכות תרע"ח, בעת ששרה אהרונסון נאסרה על־ידי המיפקדה התורכית, שדרשה ממנה לגלות את עקבות חבריה מקבוצת “נילי”. ואז נפסק הקשר בין זכרון־יעקב ובנותיה. המורים והתלמידים ויתר המגורשים מתל־אביב ויפו נמצאו אותה שעה במצב קשה מאד, וצ. נשרי סיכן את חייו, ולאחר מאמצים מיוחדים בא לעזרת הסובלים ודאג למחיתם ולכלכלתם.

עם כיבוש צבאות הבריטים את שומרון, בתשרי, תרע"ט, שב צ. נשרי יחד המורים והתלמידים ויתר הגולים לתל־אביב.

גם בהגיעו לשנת השבעים לא נס ליחו, ועודנו ער ופעיל בכמה מפעלים ומשמש יו"ר בארגון מורי ההתעמלות, חבר מועצת־המכבי, חבר ועדת ההדרכה של המחלקה להכשרה גופנית של הועד הלאומי וחבר הועד הבוחן, חבר ועדת החנוך הגופני של מחלקת החנוך ועוד.

עדיין הוא ממשיך ללכת בקומה זקופה, בראש מורם ובצעדים בטוחים, ומשקיף מתוך סיפוק נפש על המוני תלמידיו, שאותם גידל וחינך על אדמת המולדת, והם “לא פשעו בו”. צבי נשרי אהוב ומכובד על חבריו המורים והתלמידים, כי אמנם הגדיל לעשות על רקע ההתעמלות והספורט.

אכן, נפש בריאה בגוף בריא!

צניעות וענותנות היו מלוות את זאב סמילנסקי כל ימיו, – בנערותו, בבגרותו ובשנות העמידה.

והא היה הבן הבכור במשפחתנו, ואנחנו, אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו בשנים. לא הבליט את ישותו ולא דרש לו את זכות הבכורה.

שתקן מטבעו, לא אהב גבוב דברים בעלמא ווכוחי סרק, ולא רק במשפחה, אלא גם בחברה ובצבור היה כאילו נחבא בצל, שלא ירגישו בו. רך המזג, טוב לבב, והאמת הטהורה נר לרגליו בכל אורח חייו.

שנים מספר חונך בילדותו בבית האדמו“ר ר' יחנצי טברסקי ז”ל ברחמיסטריבקי. אחר כך למד מפי מורה פרטי תנ"ך, דקדוק עברי, רוסית ולמודים כלליים.

בנערותו היה מן התלמידים השקדנים, והעדיף את ספרי הלמוד והקריאה על משחקי הילדים.

התמדתו וכח־זכרונו שחונן בהם עמדו לו, וכל מה ששנה וקרא לא נשתכח ממנו, בבחינת “בור סוד שאינו מאבד טפה”.

במלאת לו שלש־עשרה שנה זכה, שהצדיק הישיש האדמו“ר ר' יוחנצ’י מרחמיסטריבקי הניח לו בפעם הראשונה את התפילין, וב”קלויז" שבחצר הצדיק עלה ה“בר־בצוה” לתורה במעמדו של ר' יוחנצ’י, ואבינו ברך את הברכה המסורתית “ברוך שפטרני מענשו של זה”. מאות החסידים שהיו באותו מעמד, והרבי עמהם, שתו “לחיים” וברכו את ה“בר־מצוה”, להיות ירא־שמים, ולמדן ויהודי כשר. אכן זכות היתה לו, לאחי זאב, להתגדל ולהתחנך בסביבת צדיקים וחסידות, ושם טעם גם את השכלתו הראשונה.

בהיותו בן ארבע־עשרה, העתיקה משפחתנו את מושבה מרחמיסטריבסקי לכפר וויסקי הקטנה (במחוז ייליסבטגראד), מקום מגורם של סבא וסבתא, שהיו שם בעלי אחוזה גדולה עם משק חקלאי מסועף. הנער מרחמיסטריבסקי מצא פה עולם חדש, שעד כה היה זר לו. בניו ובנותיו של סבא שמעיה סמילנסקי נתחנכו ברוח ההשכלה משנות השמונים והתשעים. בבית סבא היו מורים בעלי השכלה עברית וכללית, ומסביבם התרכזו כמה סטודנטים צעירים בעלי שאיפות אידיאליות בין־לאומיות, שבאו מייליסבטגראד, נובומירגורוד, זלטופולי ועוד.

בימים ההם היה הנער ז. סמילנסקי בבחינת “תועה בדרכי החיים” גירסא דינקותא תססה בו עדיין, והוא אחז ביד אחת בגמרא, ובשניה בספרי הלימודים הכליים, וגם “הציץ” לתוך הספרות העברית החדשה וקרא את מאפו, סמולנסקין, קלמן שולמן, לילינבלום, ועוד.

מן הספרות הרוסית שתה בצמא מספרי גוגול, טורגינייב, ניקרסוב, פושקין, לרמונטוב, בלינסקי, דוברוליובוב, פיסארב ואחרים.

אז בא מיפנה בהלך רוחו בהשקפת עולמו. בלי להניח את למודיו העיוניים, החל ללמוד מלאכת המסגרות והנפחות בבית המלאכה שהיה באחוזת סבא שמעיה.

קריאת ה“אבטואמנציפציה” של י. ל. פינסקר, שעשתה עליו רושם עמוק, חיזקה בו את רעיון חבת־ציון החדשה, והוא החל עוקב אחרי מאמרי מ. ל. לילינבלום, זלמן עפשטיין. א. א. לווינסקי ואחרים. תנועת חבת־ציון לא פסחה גם על כפר וויסקי הקטן. אבינו, ר' ישראל סמילנסקי, היה בשנות תרמ“ח–תר”ן “מורשה” מטעם ועד חובבי־ציון באודיסה, והיה אוסף תרומות ונדבות לטובת הועד ומפיץ עלונים וכרוזים שלו.

באייר תרנ“א הצטרף זאב סמילנסקי לצעירי משפחתנו שעלו לארץ עם סבא שמעיה, שאף הוא היה חובב־ציון נאמן. כאן נצמד זאב אל עבודת האדמה, עבד כפועל בכרמי ראשון־לציון, ונחשב בין הפועלים הטובים והחרוצים. בערבים היה שומע הרצאותיהם של האגרונומים כהן, מאירוביץ ואחרים. באב תרנ”א עבר יחד עם בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, משה ומאיר סמילנסקי) לחדרה, שהיתה אז רחוקה מישוב אדם וביצות גדולות הקיפוה מכל עבריה. ביצות אלו גרמו להפצת הקדחת הממארת בחדרה וסביבתה. על אחת הגבעות השוממות הוקם צריף־עץ, שבו גרו בני משפחתנו במשך כל שבתנו בחדרה, הקדחת לא פסחה אף על אחד מן המתנחלים הראשונים, וגם זאב סמילנסקי לא נמלט מן הקדחת.

החיים בתוך הצריף, ששקע בחול עמוק, היו קשים עד למאד. הספקת מים דרך צנורות וברזים לא היתה אז, כמובן. הבאר הערבית היחידה, עם המים הדלוחים והמרופשים, היתה במרחק כשני קילומטרים מצריף־המגורים שלנו, וממנה שאבנו את מימינו, לא במשאבה המונעת במנוע־חשמל או של קיטור כמו היום, אלא בעזרת כדי־חרס או פחי־נפט ועל כפים ממש נשאנו את הכדים והפחים המלאים דרך רחוקה. צרכי מזון לא יכולנו להשיג במקום (בימים ההם לא היתה עוד אף חנות־מכולת אחת בחדרה), ואת כל המיצרכים, ואפילו החיוניים ביותר, היו מביאים על חמורים וגמלים מיפו או מחיפה. גם רופא ובית־מרקחת לא היו אז עדיין בחדרה. והקדחת הציקה ופגעה קשה בכל המתישבים הראשונים. זאב סמילנסקי לא נאנח ולא התאונן אף פעם על התנאים הקשים, ונשא בדומיה את הסבל הרב, מתוך ההכרה, שהחלוציות דורשת הקרבה עצמית, ואין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים.

עם פרוץ מגפת החולי־רע נתרוקנה חדרה מתושביה, אך זאב סמילנסקי היה מן האחרונים שיצאו את המושבה. בשובו לראשון־לציון המשיך לעבוד שם כפועל בכרמי ראשון ורחובות. לאחר שנים מספר נכנס לעבוד בבית־המלאכה המיכאני של ליאון שטיין ביפו – אחיו של הבילו“אי ד”ר מכס שטיין. זה היה בית־המלאכה הראשון בארץ, שהחל לקדוח ולנצל את מי התהום להשקאת הפרדסים וגם לשם שתיה. בית־המלאכה של ל. שטיין הנהיג לראשונה את המשאבות המונעות במנוע־נפט. קודם לכן היו שואבים את מי הבארות בארגזי־עץ שהיו מחוברים לגלגל־עץ גדול, המונע בעזרת גמל, פרד, או סוס.

כעשר שנים עשה זאב בארץ, ובמשך כל הזמן עבד כפועל חקלאי וכפועל־מסגר. הקדחת שתקפה אותו כפעם לפעם, כאת כל המתישבים הראשונים, החלישה את גופו במידה ניכרת, והוא יצא לרוסיה לשם החלפת האויר.

בשנים הראשונות עבד כמסגר בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות־יציקה ועשית דודי־ברזל, בייליסבטגראד ובפאסטוב, ותמיד נחשב על בעלי־המקצוע הטובים ביותר.

באותה תקופה נוסדו ברוסיה על־ידי “חובבי־ציון” בתי־ספר המתוקנים הראשונים, שבהם הונהגה לראשונה הלשון העברית כלשון למודים – “עברית בעברית”. גם בשטח זה דרושה היתה אז חלוציות נועזה, וזאב סמילנסקי עזב את המלאכה ועבר להוראה. שנים מספר היה מורה לעברית ולדקדוק עברי בבית־הספר המתוקן מיסודם של הציונים בייליסבטגראד. מיד נתחבב על המורים ועל התלמידים כאחד, ורכש לו שם טוב כמורה בעל שיטה חיה וטבעית. עד שנתקנאו ציוני חרסון בציוני ייליסבטגראד, והזמינו את המורה זאב סמילנסקי ללמד את ילדי בית־הספר הציוני בעירם. שם התקרב אל יעקב שרתוק, ה“בילו”אי", והיה מורהו הראשון לעברית של משה שרתוק (שרת – שר־החוץ וראש־הממשלה במדינת ישראל) ושל אחותו רבקה (אשת דוב הוז ז"ל). מפיו שמעו לראשונה את הדבור העברי כשפה חיה. והוא שנטע בלבות ילדי שרתוק את האהבה הראשונה לשפתנו הלאומית.

באותו פרק־זמן פירסם כמה מאמרים ב“המליץ” על שיטת הלמודים “עברית בעברית”, אף כתב כמה מאמרים על בעיות כלכליות. בתקופת מלחמת “ציוני ציון” ו“ציוני אוגנדה”, כתב ב“המליץ” מאמר מקיף “אור מתעה”, שבו שלל בהחלט את הצעת ה“מקלט ליל”. מאמר זה נקרא בשעתו מתוך ענין רב על־ידי שני הצדדים היריבים. 

עבודתו הציונית־העברית בגולה למען ציון לא נתנה ספוק לנפשו, ובשנת תרס"ד עזב את רוסיה וחזר לארץ־ישראל, שרבו געגועיו עליה.

בשנים הראשונות היה מנהל גן־ילדים ביפו, ובאותו פרק־זמן החל לחשוב על מיפקד סטאסיסטי של הישוב היהודי ביפו. ובלי כל סיוע מצד מוסד צבורי שהוא, נגש בקיץ תרס“ה להגשמת תכניתו. תוך חדשים מספר כיתת את רגליו מבית לבית ומדירה לדירה, אסף וליקט חומר רב ומסועף לפי השאלון המיוחד שנערך על ידו. זה היה המיפקד הראשון בארץ. את כל החומר הסטאטיסטי עיבד בעצמו בצורה ספרותית ומדעית, ואחר כך פירסמו, בשנת תרס”ז, ב“העומר”, שיצא לאור ביפו בעריכת ש. בן־ציון, דוד ילין ומשה סמילנסקי. ד"ר ארתור רופין סח לי, כי פעמים רבות השתמש למטרות ישוביות מעשיות בחומר הסטאטיסטי של זאב סמילנסקי על יפו, תל־אביב והמושבות.

בשנת תרס“ה היה זאב סמילנסקי ממייסדי הסתדרות הפועלים העברים בארץ־ישראל “הפועל הצעיר”. אחת המטרות העיקריות של ההסתדרות היתה: כבוש העבודה במושבות העבריות. “הפועל הצעיר” חרת על דגלו את הסיסמה: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. בשנת תרס”ח פירסם “הפועל הצעיר” קול קורא לציונים הצעירים בגולה לעלות ולכבוש את העבודה, ויצר קשרים עם “צעירי־ציון” בחוץ לארץ. ואז התחילה “העליה השניה”. זאב סמילנסקי היה גם חבר המערכת של “הפועל הצעיר” ופירסם בו שורת מאמרים חשובים, לעתון היתה השפעה מרובה בחיי הישוב העברי, והוא ריכז מסביבו את טובי הסופרים שבארץ וחינך את הנוער העברי לחלוציות ציונית. עם התמזגות המפלגות “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה” ב“מפלגת פועלי ארץ־ישראל” (מפא"י) לא הצטרף זאב רשמית למפלגה הממוזגת, אך היה קרוב לה ברוחו.

כמה שנים עבד שוב בחקלאות, והתמחה יפה בכל מקצועות העבודה בכרמי גפנים ושקדים וגם בפרדסים, ונעשה למשגיח על העבודה בפרדסים. לאחר שנים מספר עבר מן המושבה אל העיר, ועבד כמזכיר בבית־הספר לבנות שהיה אז בהנהלת יחיאל יחיאלי ז“ל. בתרפ”א הוזמן על־ידי מ. דיזנגוף ז“ל לכונן מחלקה לסטאטיסטיקה בעירית תל־אביב. ז. ס. התמסר לעבודה זו במרץ רב, ערך כל מיני שאלונים וטופסים וניהל את המחלקה לסטאטיסטיקה בכשרון רב, מתרפ”א ועד תרפ“ז. בהנהלתו ובהדרכתו ערכה עירית תל־אביב בפעם הראשונה, באלול תרפ”ה, מיפקד כללי בתל־אביב. את כל החומר המקיף והמסועף עיבד זאב סמילנסקי במשך שנה תמימה, ועירית תל־אביב הוציאה בטבת תרפ"ז, את הספר החשוב “תל־אביב לאור מספרים”, שערכו רב כמיסמך היסטורי לתולדות העיר תל־אביב.

בספר זה כונסו כל המאמרים שנתפרסמו קודם לכן בהמשכים בגליונות “ידיעות עירית תל־אביב” (תרפ"ו), המפיצים אור על מצבה הכלכלי, התרבותי, המסחרי, התעשיתי והמשקי של העיר תל־אביב בשנת תרפ“ה. ראשי הפרקים של הספר הם: 1) תנועת האוכלוסין והבנין בתל־אביב; 2) העסקים והמוסדות בתל־אביב; 3) התפתחותה של תל־אביב ונקודותיה; 4) טפוסי הבתים וצפיפות הישוב; 5) בעלי הבתים לסוגיהם בתל־אביב; 6) החלוקה המקצועית של האוכלוסין בתל־אביב; 7) הדירות בתל־אביב; 8) אוכלוסי תל־אביב לפי הגיל, המין ויחסי המשפחה; 9) הבתים בתל־אביב; 10) התנועה הטבעית בתל אביב בשנת תרפ”ה (לידות, תמותה, נשואין וגיטין); 11) שכר הדירה בתל־אביב; 12) סוגי התושבים לפי זמן ישיבתם בתל־אביב; 13) ארצות־מוצאם של המהגרים שנכנסו לתל אביב; 14) חדרי השמוש בבתי תל־אביב; 15) עסקי התושבים בתל־אביב. המספרים שנתפרסמו בפרקים אלה שימשו חומר עיקרי לממשלת ארץ־ישראל בדין וחשבון שלה בג’יניבה לפני חבר־הלאומים. הועד הלאומי ליהודי א"י השתמש בחומר זה בשביל תזכירו לועדת המנדטים.

הספר “תל־אביב לאור המספרים” היה לו הד רב גם בעתונות העולמית. המספרים והבאורים שבספר זה, מאלפים הרבה על מצב העליות והירידות בעיר החדשה, וגם על המפעלים והיצירות בכלל שנוצרו על־ידי המרץ וההון של העם העברי בשביל ביתו הלאומי על אדמת המולדת.

בתרפ“ב היה זאב סמילנסקי בין הבונים הראשונים בשכונת “תל־נורדוי” בצפונה של תל־אביב. השכונה “תל־נורדוי” היתה אז הגדולה ביותר בין 34 השכונות, שנספחו לתל־אביב המרכזית. כל 35 השכונות, יחד עם תל־אביב המרכזית, השתרעו על 709,244 מטרים מרובעים, בעוד ששכונת “תל־נורדוי” לבד השתרעה על שטח 226,515 ממ”ר.

עם צמצום תקציבה של עירית תל־אביב, בגלל המשבר הכלכלי, נסגרה המחלקה לסטאטיסטיקה, ומנהלה ז. סמילנסקי הפסיק את שרותו בעיריה בסוף תרפ"ז. אז יצא את תל־אביב והשתקע ברחובות, ושם ישב בקביעות בביתו הקטן ועסק בחקלאות בפרדסו הקטן…

כל ימיו חי ז. סמילנסקי בצמצום והסתפק במועט. מעולם לא היה אץ להעשיר. בשנת 1941 קרה לו אסון גדול, אשר דיכא את נפשו למאד: בנו הבכור ישראל שעסק בחקלאות, מיום שגמר את בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, נסע בשליחות הקרן הקיימת לנגב, ובשעת מילוי תפקידו נהרג בתאונה. ישראל היה צעיר חסון ובריא, גבה קומה, חביב ואהוב על הבריות, חקלאי חרוץ וקשור לעבודת האדמה; פעיל ב“מכבי” רחובות ובכמה ארגונים ישוביים אחרים. השאיר אחריו אשה צעירה עם תינוק בן חדשים מספר. זאת היתה מהלומה קשה לזאב סמילנסקי בערוב יומו.

בנו השני, יזהר, הוא הסופר הצעיר רב־הכשרון שיצא לו כבר מוניטין, “ס. יזהר” (סמילנסקי יזהר). אף הוא, כאביו, צנוע ונחבא אל הכלים. יצירותיו הספרותיות זכו להערכה טובה בחוגי הסופרים והמבקרים ואף זכה בפרס ספרותי בעד אחת מיצירותיו.

במשך ארבעים שנה פירסם זאב סמילנסקי מאות מאמרים בעתונים: הפועל הצעיר, הארץ, בוסתנאי, דבר ועוד. ברוב מאמריו דן בשאלות כלכלה וסטאטיסטיקה ולעתים גם בשאלות ישוביות כלליות. על מאמריו לא חתם בשום פעם בשמו המפורש אלא חתם: בן ישראל", “י. ז. ס.” וב. י. ולא רבים יודעים שבעל המאמרים בחתימות הללו הוא – זאב סמילנסקי.