א. ז. לוין־אפשטיין – עסקן ‏ ציוני־ישובי. נולד 1863 בוולקוביסק (פולין). חובב־ציון פעיל מנעוריו בוורשא, ממארגני “בני משה” שם וחברת “מנוחה ונחלה” ומנהלן. 1890–1900 – בארץ־ישראל. ממיסדי רחובות וראשיה. ממיסדי חברת “כרמל” ומנהליה. מ־1900 מנהל “כרמל” בניו־יורק ועוסק בהפצת תוצרת ארץ־ישראל. מראשי ההסתדרות הציונית בארצות הברית וגזברה. 1915 ביקר בארצות אירופה לפעולה מדינית בעניני היהודים. 1917 – בשליחות הנשיא וילסון בספרד, יחד עם פרופ' פראנקפורפטר והנרי מורגנטוי. 1918–1920 – בא לא“י באניה האמריקנית הראשונה לעזרת נפגעי המלחמה. חבר ועד הצירים. מת ט”ו תמוז, תרצ“ב, בדרך לא”י, והובא לקברות ברחובות.

לפנ' כחמשים שנה זכיתי להכיר בפעם הראשונה את מנהל המושבה רחובות א. ז. לוין־אפשטיין.

בעלות ארצה, בעודני נער, יחר עם בני משפחתי, באייר תרנ"א (1891), קבלו את פנינו באניה הרוסית שעגנה בחוף יפו, בן משפחתנו העלם הצעיר משה סמילנסקי בלוית צעירים אחדים מבני המושבה ראשון־לציון (משרד לעליה טרם היה בארץ).

התחנה הראשונה על אדמת המולדת היתה במלון משה כהן – מרים הורביץ (אינני זוכר בדיוק, מי מהם היה בעל מלוננו) בשוק הדגים והירקות שביפו העתיקה. “אשל” זה שימש שנים רבות אכסניה קבועה לבני המושבות וגם לעולים החדשים.

בין אורחי המלון נמצא איש צעיר לימים כבן 28, שישב במסבת אכרים אחדים ושוחח בשקט ובמתינות על השלטת העבודה העברית במושבות, על סדור שטרי מקנה על שמות הבעלים האמיתיים, על הפקידות של הבארון אדמונד רוטשילד, על נטיעת גפנים, שקדים, זיתים, תאנים ועוד.

מוחי הצעיר לא קלט את כל הפרובלימות הישוביות, ואני רק הסתכלתי בפני המדבר הראשי, שהקסים אותי בעיניו המלטפות, בפניו הטובים והשקטים, ובחיוך הנעים על שפתיו. כתום השיחה נגש אלינו ראש המדברים, נעץ בנו את מבטו, שאל לשלומנו, הושיט את ידו לכל אחד מבני חבורתנו הקטנה, וברך אותנו בברכה המסורתית “ברוכים הבאים”. לאחר שנפרד מאתנו נודע לי, שזה היה לוין־אפשטיין, בא־כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה” ואחד ממיסדי המושבה רחובות.

בימים ההם (1891) היה מספר המושבות העבריות בארץ מועט, ונער יכתבם. פתח־תקוה, ראשון־לציון, עקרון, גדרה, זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה ומשמר הירדן נתמכו ברובן על ידי הנדיב הבארון רוטשילד, ומקצתן על ידי ועד חובבי־ציון.

המושבה רחובות נוסדה מראשיתה על בסיס של “איניציאטיבה פרטית”, ובמשך כל שנות קיומה עמדו ברשות עצמה ולא קבלה עליה מרות של אפוטרופסות, לא של חובבי ציון ולא של פקידות הבארון ויק"א.

את הכוון הראשון להנהלה עצמאית נתן לוין־אפשטיין, וחבריו הקרובים (המנוח אהרן אייזנברג וחבריו) הלכו בעקבותיו – בדרך, שהצעידה את המושבה רחובות לבסוסה ולהרחבת גבולותיה.

בשנת תר"ן נקנתה אדמת דורן על ידי יהושע חנקין, מידי נוצרי קתולי אנטון רוק מיפו, במחיר אחד־עשר פרנק הדונאם. על כל השטח, שהכיל 10620 דונאם קרקע (כיום מקיפה רחובות ובנותיה שטח שלשים אלף דונאם ויותר), לא היו שום נטיעות, ומלבד הבאר המזוהמת לא נמצא בו אף בנין אחד. האדמה היתה שוממה ועזובה, ומסביב לבאר החרבה שכנו באהלים קרועים ומטולאים עשרות אחדות בידואים, שהיו מסתפקים ברצועות אדמה צרות לשם זריעת מעט שעורה או אבטיחים ולמרעה דל לגמליהם. עיקר פרנסתם של הבידואים האלה היה על השוד והבזה. “מושב” זה היה מקום מוכן לפורענות בשביל עוברי דרך.

עם קנית האדמה מיהר לוין־אפשטין להעביר את הנחלאות על שמות הבעלים החדשים, ולאחר מאמצים רבים השיג את הרשיונות הראשונים לבנין אורוות לבהמות השדה. שנהפכו אחר כך לדירות ומעונות למתישבים הראשונים.

עם התחלת עונת העבודה בשדות ובכרמים הנהיג לוין־אפשטיין ברחובות עבודה עברית, ובקיץ תרנ"א הגיע מספר הפועלים העברים ברחובות לחמש מאות, בעוד שבשאר המושבות עבדו בעיקר פועלים ערביים.

כדי להקל את תנאי העבודה הוקמו ברחובות, במרכז המושבה, שני צריפי עץ גדולים, ששמשו מקום לינה חנם לפועלים העברים. כן הוקם בנין גדול למטבח הפועלים, שהיה מספק לעובדים היהודים בחצי פרנק (בשני גרושים א"י) שלש סעודות של מאכלי חלב, ירקות ופירות ושלש או ארבע פעמים בשבוע גם מאכלי בשר. היחסים בין האכרים ובין הפועלים היו לבביים וידידותיים, והוא הדבר בין הפועלים ובין הפקידות של “מנוחה ונחלה”, שבראשה עמד לוין־אפשטיין. הפקידות של “מנוחה ונחלה” יצרה קרן מיוחדת לקניית צרכי אוכל למטבח הפועלים וגם ארגנה עזרה רפואית חנם לפועלים. אף הערבים מן הכפרים הסמוכים היו מקבלים ברחובות עזרה רפואית בלי כל תשלום.

אני זוכר את הרושם העמוק שעשו עלי בימים ההם מחנות הפועלים העבריים, שהיו יוצאים השכם בבוקר לעבודתם בשורות מסודרות ושירים עברים בפיהם, ובערב היו שבים למושבה מן השדות והכרמים כשכלי העבודה על שכמיהם. קבוצות־קבוצות היו עוברות בסך, ושירת העבודה היתה ממלאת את חלל המושבה. ללוין־אפשטיין היו קוראים “אבי העבודה העברית”. פקידי הבארון, וביחוד המומחים הנוצרים, היו נוהגים לומר: “כל ישראל יש להם מוחות חזקים וידים רפות”, אבל לאחר שראו את העבודה המאורגנת והמסודרת של פועלי רחובות, הוכרחו לשנות את דעתם.

אליעזר קפלן מוורשא, שהיה ממיסדי “אחוזה ונחלה”, אמר לאחר שביקר בקיץ תרנ“א ברחובות, בדו”ח לפני שולחיו בוורשא על המושבה החדשה רחובות:

“לוין־אפשטיין הוא שוטה מופלג, או מלאך אלהים”. קפלן ראה בעיניו את הענויים והיסורים הרבים, שנגרמו למנהל לוין־אפשטיין על ידי פקידי השלטון התורכי, ראה את החיים הקשים, את הסבל הגדול מפאת המחלות הממאירות, את אבני הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל בדרך הבנין החדש, והשתומם על ההקרבה העצמית, על האידיאליות של הלוחם הגדול, אשר קיבל את הצרות והתלאות הרבות מתוך אהבה ומתוך מסירות שאין דוגמתה.

בספר זכרונותיו כתב לוין־אפשטיין: “השכר שקבלתי מאת “מנוחה ונחלה” היה דל ומצער, הוספה לא דרשתי ולא קבלתי, ואילו הייתי צריך להתפרנס משכרי לא היה מספיק לי. לאשרי היתה הכנסתי מצויה מבית מסחר הספרים שלנו בוורשא. שכר עבודתי הספיק בצמצום ל”נדבות" ולהכנסת אורחים"…

עשר שנים רצופות עבד לוין־אפשטיין את עבודת הקודש הזאת, עבד אותה בצניעות ובגבורה כאחת והגן בכל כחותיו על עמדותיה של רחובות, ועם זה עסק בעבודות הצבוריות והחברתיות שנגעו לישוב העברי כולו. לוין־אפשטיין היה בימים ההם היחידי שרכש לו אמון בכל חוגי הישוב הארצישראלי וגם בארצות הגולה. הוא לא ידע מנוחה בעבודתו לא ביום ולא בלילה.

לוין־אפשטיין הבין עוד בימים ההם את החשיבות הגדולה שיש למשקי־עזר לפועלים על יד המושבות הגדולות. בהשפעתו הסכימה, באבגוסט 1895, החברה להתישבות “עזרא” שבברלין (בראשה עמדו הפרופ' אוטו ווארבורג, ד"ר הירש הילדסהיימר ואיזראעל בעל בית המסחר הגדול הידוע) ליסד שכונת פועלים בתחומה של רחובות. בצור כל משפחה עלה בשלשת אלפים ומאתים פרנק. המתנחלים נבחרו מתוך הפועלים החרוצים והמנוסים ביותר, ו“עזרא” מסרה לשכונת הפועלים הלואה לשלשים שנה. הנסיון הראשון הצליח, ולאחר שאחדים מחברי “עזרא” בקרו במושב הפועלים ברחובות, פרסמו באפריל שנת 1899 קול קורא ליהודי גרמניה ליסד בכל עיר ועיר חברה להתישבות דוגמת “עזרא”.

כל המתישבים הראשונים הרחיבו במשך הזמן, בעזרת ההלואה הזאת, את גבולות נחלותיהם והיו לאכרים טובים ומבוססים ברחובות, וחברת “עזרא” היתה מרוצה מיצירתה המוצלחת בארץ־ישראל.

לחשבונו של לוין־אפשטיין יש לזקוף גם את ההלואה האפותיקאית הראשונה, מאה ועשרים אלף פרנק, שנתקבלה באביב שנת תרנ“ו מאת חברת יק”א בשביל עשרים משפחה מן המתישבים החדשים ברחובות. הלואה זו ניתנה בתנאים נוחים מאד, לשלשים שנה. תשלומי הקרן שנקבעו בשנים הראשונות היו קטנים מאד, והרבית של 2% היתה צריכה להשתלם לאחר שלשים שנה, ז. א. לאחר סלוק קרן ההלואה.

לוין־אפשטין היה בא כחה הראשי של חברת “מנוחה ונחלה”, ונהל את כל אחוזותיה ונחלותיה, ועם זה היה גם ראש ועד המושבה רחובות כולה. הוא היה שקדן ומתמיד גדול, בעל רצון ומרץ כביר, נלחם בלי ליאות לבסוס המושבה ודאג גם לגורל כל הישוב העברי בא"י.

בשנת תר"ס גדל שטח הנטיעות של הגפנים והשקדים בכל המושבות, וגדלו גם תוצרת היין ויבול השקדים. יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב נתמלאו יינות רבים, ואסמי הפקידות והאכרים היו מלאים שקדים. היה צורך לדאוג ליצירת שווקים למכירת תוצרת הארץ על יסודות מסחריים, וכאן הראה לוין־אפשטיין לא רק את חריצותו ומסירותו אלא גם את כשרונו המסחרי. נוסדה חברת “כרמל”, וביחד עם מר זאב גלוסקין סידר את מכירת היין והשקדים ברוסיה ובפולין על ידי פתיחת מחסנים גדולים של חברת “כרמל” בוורשא ובאודיסה. לאחר שהצליחו לבסס כאן את הצד המסחרי של “כרמל” הלכו שניהם לאמריקה, ופתחו בניו־יורק מחסן גדול למכירת יינות “כרמל”. גלוסקין עשה באמריקה שני חדשים ושב לווארשא. ואילו לוין־אפשטיין ראה הכרח לעצמו להשאר בארצות הברית כשנה־שנתים וחשב לשוב אחרי כן לארץ־ישראל. אבל בסוס המסחר החדש בארץ החדשה הטיל עליו אחריות מרובה והוכרח להשתקע בניו־יורק עם משפחתו לשנים רבות.

במשך כל זמן שבתו באמריקה לא נפסק הקשר בינו ובין רחובות, יצירת כפיו, ומזמן לזמן היה בא אל הארץ כדי להתחקות על העבודה הישובית, ולבקש דרכים חדשות לשחרור המושבות מאפיטרופסותה של פקידות הבארון.

לוין־אפשטיין היה גם ממיסדי “כרמל מזרחי” וארגן את מכירת היינות והשקדים בארצות המזרח הקרוב. (מצרים, סוריה ועוד).

הארגון הטוב של הצד המסחרי בחוץ־לארץ הביא לידי כך, שמצב הכורמים והשקדנים התבסס על יסוד מסחרי איתן.

עם פרוץ מלחמת העולם ניתק הקשר בין ארץ־ישראל ובין העולם החיצוני. משלוח היינות והשקדים לחוץ־לארץ נפסק לגמרי, העבודות הפרטיות והצבוריות בעיר ובכפר נשבתו, עלית מתישבים חדשים פסקה, התחילה פרשת הגרושים מן הארץ, הגיוס הכללי גם של המתעתמנים החדשים (נתינים זרים שהוכרחו לקבל את הנתינות העותומנית). השלטונות, הצבאיים והאזרחיים כאחד, הטילו מסים כבדים על הישוב העברי ומצצו כעלוקות את דם היהודים. המצוקה הכספית הלכה וגדלה, הבנקים היו סגורים, הוכרז מורטוריום. ובעלי הפקדונות לא יכלו להוציא את כספם, ואלה שהיו זקוקים להלואות לא יכלו להשיגן בכל מחיר, ובחורף 1915 פשט הארבה על השדות, הכרמים והפרדסים והשחית את כל הצומח. נוצר מצב קשה, שהישוב לא יכול לעמוד בו. העירוניים והכפריים עמדו על עברי פי פחת, הכל עמד להחרב.

ובעצם ימי החורבן וההרס, כשהגיעו מים עד נפש, התעורר לוין־אפשטיין, שישב אותה שעה בניו־יורק, ועשה תעמולה עצומה בין יהודי אמריקה לשם הצלת הישוב העברי בא"י מכליון.

מי אינו זוכר את העזרה הגדולה, שהושיט ועד הסיוע של היהדות האמריקאית ליהודי ארץ־ישראל בשנות המלחמה? בנו של לוין־אפשטיין (רופא־השינים, הגר בתל־אביב זה שנים רבות) יחד עם לוין, עורך העתון היהודי האמריקאי “מורגן ז’ורנאל”, סיכנו את נפשם ובעצם ימי זועות המלחמה עברו את האוקינוס האטלנטי ואת ים התיכון, שהיו זרועים צוללות ומוקשי מלחמה, ובאו לארץ־ישראל, בחורף 1915, באנית מלחמה אמריקאית “וולקן”, והביאו אתם צרכי אוכל, בגדים, רפואות, מכתבים וגם זהב בשביל מוסדות ואנשים פרטיים, ומאז סודר על ידי היהדות האמריקאית שרות קבוע של אניות־מלחמה אמריקניות. שהיו באות בזמנים קבועים לחופי א"י וביחוד ליפו, להובלת הפליטים המגורשים, חנם בלי כל תשלום. עם זה היו מפקדי האניות ממציאים בכל פעם צרכי מזון, הלבשה, רפואה וגם זהב בשביל הישוב העברי.

בגמר מלחמת העמים שב לוין־אפשטיין אל הארץ, בשנת 1918, בתלבושת צבאית של קולוניל אמריקאי בראש גדוד מתנדבים של הסתדרות “הדסה”, ולאחר זמן־מה אנו רואים אותו בין ראשי “ועד הצירים”. הוא היה הרוח החיה במוסד העליון ותמיד היה ער ופעיל בכל מאורע ישובי, ומקדיש את מרצו ואת כשרונותיו לעמו ולארצו.

בספר תולדות הישוב הארצישראלי והתנועה הלאומית תתפוס פרשת מעשיו ופעולותיו של העסקן החשוב והאיש הדגול מרבבה הזה פרק חשוב ורב־ענין.