פנחס רוטנברג נולד 1879. מנעוריו – חבר פעיל במפלגת ס.ר. ברוסיה. 1906 – מפעילי המהפכה; ברח לחו“ל, מהנדס באיטליה. בימי מלחמת העולם התקרב לציונות. 1917 – חזר לרוסיה. בימי מהפכת קרנסקי – סגן מושל פטרוגראד. בימי שלטון־הכבוש הצרפתי באודיסה – מיניסטר להספקת מזונות. אחרי כן יצא לארצות הברית והטיף לתנועת ההתנדבות ללגיונות העבריים לא”י. יוזם התכנית לחשמול א“י ולהפקת כח החשמל מן הירדן. אירגן באנגליה את חברת החשמל לא”י ופעל להשגת הזכיון. מ־1922 בקביעות בארץ־ישראל (בקורים מ־1920). 1929־1931 ו־1939־1940 – נשיא הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ארץ־ישראל הכירה לראשונה ‏ את פנחס רוטנברג בימי הפרעות שפרצו בירושלים באפריל 1920.

אולם ברוסיה הגדולה, וגם מחוצה לה, ידוע היה רוטנברג שנים רבות קודם לכן, עוד בימי היותו חבר פעיל בתנועת המהפכנים.

שנים רבות היה מראשי מפלגת הס. ר. (סוציאל־רבולוציונרים), אשר הקיפה רבבות ומאות־אלפים חברים.

הקרבתו העצמית ומסירותו לאידיאה אשר לה עבד – פרסמוהו וחבבוהו בחוגים, פתחו לו אפקים רחבים והעלוהו משלב לשלב בחיים הצבוריים. בימי ממשלת קרנסקי תפס רוטנברג מקום חשוב מאד.

נפלאים דרכי איש: מפנה עצום בא בתפיסת עולמו של האיש אשר רעה שנים רבות בשדות נכר, דאג לשחרור עמים אחרים, ולא ידע את עמו, את לבטיו ואת שאיפותיו.

בעצם מלחמת העמים – 1914–1918 – קרה הפלא: בינואר 1915 הזמין פ. רוטנברג אליו את זאב ז’בוטינסקי שעשה אז במצרים, לשם התיעצות דחופה באיטליה.

רוטנברג החל בימים ההם להתעמק בבעית עם ישראל, ובא לידי הכרה כי עת לעשות גם למען ארץ־ישראל.

והאיש שעמד כל השנים מחוץ למחנה הציוני, נחה עליו רוח התחיה הלאומית ופרסם חוברת “תחית העם” ובה דיבר בהתלהבות על הצורך בלגיון עברי, שילחם שכם אחד עם הלגיונות הלוחמים של מעצמות הברית. לשחרורה של ארץ־ישראל.

רוטנברג יצא לאמריקה, ושם דרש לקרוא “קונגרס יהודי” לשם דיון מקיף בשאלת עם ישראל וארץ־ישראל. במעוף ובמרץ המיוחדים לו, ובאש היוקדת בלבו תמיד נגש לכמה וכמה פעולות מעשיות.

מאמריקה בא פ. רוטנברג לארץ־ישראל, ובידו התכנית הגדולה ליצירת אור וכוח חשמלי.

דרכו הראשונה, ככל דרך חלוצית, היתה זרועה חתחתים. יש אשר ראו את תכניתו כהזיה רחוקה מן המציאות. אולם התלהבותו והתמדתו התגברו על הכל.

ואיש ההזיות ניצח: כיום תחנת הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל (או בלשון העם: “תחנת רוטנברג”) היא הגורם החשוב ביותר להתפתחות הארץ, למסחרה ולתעשיתה. איש המהפכה עשה מהפכה גם בחיי הארץ והצעיד אותה קדימה במדה שלא פילל איש.

ולא חת ולא זע בפני כל מכשול ומפריע: בעצם ימי הדמים במאי 1921, היה רוטנברג שקוע בהגשמת תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל משני עברי הירדן.

את תחנת הכח הראשונה בארץ הקים בתל־אביב בשנת 1923 ואחריה – הוקמו תחנות כח בחיפה, בטבריה ונהרים, אשר חוללו, כאמור, מהפכה בהתפתחות התעשיה, המסחר, הבניה והחקלאות בעיר ובכפר.

כעבור 15 שנה. בעצם שנות המאורעות 1936–1939 – הקים תחנת־כח עצומה מעבר לירקון הנקראת “תחנת רידינג”. שהיה בה משום הישג כלכלי וגם מדיני עצום.

והרי קצת זכרונות ועובדות לתולדות החשמל בארץ ובתל־אביב ומחוללו:

באחד מימות אביב 1920 מצאתי בביתו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף בשדרות רוטשילד, בין שאר האורחים, את פ. רוטנברג. האורחים שמילאו את חדרי הבית, הרבו שיחה על ענינים ישוביים שונים. ורק רוטנברג – האיש רחב הכתפים וחסון הגו, “משכמו ומעלה” – לא השתתף כמעט בכל השיחות והיה כולו קשב, כאדם שבא לארץ חדשה והוא חוקרה ולומדה.

כעבור שבועות מספר נפגשתי שוב עם רוטנברג בבית דיזנגוף. הפעם היה הוא המדבר ואחרים המקשיבים, השיחה נסבה על תכניתו הגדולה לחשמול ארץ־ישראל על ידי נצול עצמת מי הירקון, הירדן והירמוק.

הדברים נשמעו ברובם כעין חזון לעתיד רחוק, אם כי בימים ההם התחבט ועד תל־אביב בשאלת תאורה חשמלית של הרחובות, אשר עד כה הוארו במנורות־לוקס ובפנסי־נפט.

בישיבת ועד תל־אביב מיום ז' שבט תר“פ הוחלט על רכישת מכונת דינמו בת 14 קילובט, ובא' סיון תר”פ הודיע דיזנגוף, שבעזרת מכונת דיזל בת 50 כח־סוס והדינמו של 14 קילובט הנמצאים כבר ברשות הועד, יאירו את הרחובות, את המוסדות הצבוריים, את בתי המלון וגם כמה בתים פרטיים. הסדור החשמלי עלה אז כ־2000 לירה מצרית.

תכניתו הראשונה של רוטנברג. כפי שגוללה לפני דיזנגוף, היתה: ייסוד חברה בעלת הון של 100.000 לירה מצרית (המטבע החוקית המקובלת אז בארץ). סברו, שעירית יפו תשתתף בהון היסודי של החברה בסך 25.000 לירה מצרית ותל־אביב הקטנה ב־10.000 לי"מ.

נתעוררו פקפוקים, אם חברת החשמל תצליח לאסוף הון גדול כזה לפי התכנית, לאחר שועד תל־אביב ניסה בימים ההם לסדר הלואה פנימית בסכום 20.000 לי“מ, בערבותו של ועד הצירים לארץ־ישראל, ושטרי הערבון נמכרו רק ב־1500 לי”מ בערך.

אבל בין תיכון תכניות ‏ להגשמה נפלו מאורעות־דמים בארץ. מתחילה, באפריל 1920, בירושלים, ובמאי 1921 – ביפו ובמושבות אחרות. גם בירושלים וגם בתל־אביב היה רוטנברג ממארגני השמירה וההגנה. בימי פרעות מאי ביפו נשקפה סכנה גדולה לתל־אביב הקטנה, שמספר תושביה היה אז 3600 נפש, מצד אלפי פורעים משוסים אשר הקיפוה מכל רוחותיה. אז נתגלה רוטנברג בכל מרצו וכח ארגונו. ימים על לילות עבד האיש בלי ליאות. לצורך שמירה, דרש למסור לרשותו כארבעת אלפי לי“מ לשם גיוס 500 צעירים, אולם בקופת תל־אביב היו במזומנים רק כמה מאות לי”מ. הקשר עם יפו נפסק לגמרי, בנק אפ"ק שמקום־מושבו היה ביפו נסגר “עד יעבור זעם”, ובתל־אביב לא היה עדיין בימים ההם לא בנק ולא סניף ולא סוכנות.

אולם רוטנברג בשלו. מתחילה פנה ליו“ר הועד, לדיזנגוף, ואחרי כן – אלי, כמפקח כללי בועד תל־אביב, בדרישה נמרצת להמציא לו, במשך 48 שעה, את הסך הדרוש לארגון השמירה. לא הועילו הסברותי, שזה דבר מן הנמנע. הפקודה הנמרצת עשתה את שלה. יחד עם המנוח דוד ויסבורד ז”ל – חבר ועד תל־אביב – חזרנו על כל פתחי התושבים בתל־אביב. ובמשך 3־2 ימים אספנו אמנם את הסכום ומסרנוהו לתעודתו.

הגיוס המהיר של מאות בחורי ישראל הצליח, לפי התכנית, והמושב הקטן הדף בכוח הארגון את ההתקפות העזות שחזרו ונשנו ימים ולילות במשך כמה שבועות עד שהארץ שקטה והחיים שבו למסלולם.

בערב ראש השנה תרפ"ב (2.10.21) נקראה ישיבה של הנהלת תל־אביב, בנשיאותו של דיזנגוף. באותה ישיבה השתתף גם רוטנברג, שהודיע, כי קיבל את הקונצסיה לנצול הירקון, ובכל עניני החשמל במחוז יפו אין לעשות שום דבר בלי הסכמתו. באותה ישיבה הודיע מר רוטנברג גם את מחירי החשמל. הדברים נתקבלו בשמחה כללית, והיה מורגש כי כאן התרחש מאורע חשוב שיפתח דף חדש בהתפתחותה של תל־אביב.

עירית יפו הציעה. שתחנת הכח תיבנה בגבולותיה היא וגם הקצתה למטרה זו שטח־קרקע מתאים, אולם רוטנברג ביכר את תל־אביב הקטנה – שמנתה רק 200 בתים ו־4000 תושבים – על יפו, העיר הגדולה למסחר ולתעשיה בימים ההם, שמספר תושביה כ־25000, ובהם כ־6000 יהודים. מר רוטנברג דרש רק להקצות בקרבת תל־אביב חלקת אדמה בת כמה עשרות דונמים.

בפרדס רוק, שנרכש אז על ידי קבוצת יהודים, בשותפות עם עירית תל־אביב. לצרכי בנין – הופרשו כ־20 דונם. ולאחר זמן קצר החלה עבודה קדחתנית, אשר העסיקה כמה מאות פועלים.

היו ששערו, כי הקמת תחנת־הכח הראשונה תימשך שנים, ואילו רוטנברג החיש את מעשהו. בראשונה הוקמו בתחנת־הכח שבתל־אביב מכונות דיזל להספקת זרם חשמלי לתל־אביב. יפו, יהודה ונגב ארץ־ישראל. תפוקת המכונות הראשונות היתה 100 כח סוס, בעוד שמכונת הדיזל הקודמת של עירית תל־אביב היתה בת 50 כח סוס. בשנות 1922– 1923 היתה זו קפיצה גדולה. כיום מהווה קו התפוקה של תחנות הכח הקיימות בתל־אביב, חיפה, טבריה ונהרים 104.600 כח סוס.

יום־יום נתוספו עמודי חשמל חדשים, תחנות טרנספורמציה, כבלים למתח גבוה ולמתח נמוך ובנין תחנת הכח התקדם במהירות מפליאה. בכ“ד אייר תרפ”ג (10.5.1923) נחתם החוזה הראשון בין עירית תל־אביב מצד אחד ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי, מצד שני.

הרי כמה שורות מאותו חוזה היסטורי:

“היות שלפי ההסכם, שבא ביום 12 בספטמבר 1921. בין סוכני הכתר לעניני המושבות, בשמו של הוד מלכותו הנציב העליון לארץ ישראל, סיר הרברט סמואל G.B.E. בתוקף משרתו, מצד אחד, ובין פנחס רוטנברג, מהנדס אזרחי בירושלים, מהצד השני, ניתנה לפנחס רוטנברג הנ”ל קונצסיה להכנת אנרגיה אלקטרית והספקתה לצרכי מאור וכח ולהשקאה במחוז יפו ארץ־ישראל, בגבולות הסעיפים ולפי התנאים הרשומים בו".

עם חתימת החוזה העבירה עירית תל־אביב לרשות חברת החשמל את מכונות הדיזל שלה, את מכונת הדינמו יחד עם כל המכשירים השייכים להן וכן את רשת החלוקה לזרם סובב. הכל התקדם במהירות, וביולי 1923 הוארה כל תל־אביב על רחובותיה ובניניה על ידי חברת החשמל לא"י.

חישמולה של ארץ־ישראל הלך ונתגשם דרגות־דרגות. עם גמר בנין תחנת הכח הראשונה בתל־אביב, נגש רוטנברג בשנת 1925 להקמת תחנת־כח שניה במכונות דיזל, בנות תפוקה של 1200 כח־סוס – בחיפה, בשביל צפון ארץ־ישראל.

ובעת ובעונה אחת הקים מר רוטנברג בשנת 1925 תחנת־כח שלישית במכונות דיזל בנות תפוקה של 150 כח־סוס – בטבריה, המשמשת מרכז לגליל התחתון.

עם גידולה המהיר של תל־אביב רבתה גם הדרישה לחשמל משנה לשנה, ותחנת הכח הוגדלה מתפוקה של אלף כח־סוס בשנת 1923 עד 5750 כח סוס בשנת 1940.

ואחרי תחנות־כח שהונעו במכונות דיזל בתל־אביב, חיפה וטבריה, בוצע המפעל ההידרו־חשמלי הראשון על הירדן.

העבודה בבנין תחנת הכח בנהרים הוחלה בשנת 1928 ונסתיימה בשנת 1932. המכונות היו בנות תפוקה של 17000 כח־סוס; ולאחר שנה הורחבה תחנת הכח על הירדן עד 25.500 כח־סוס.

עם רבוי תצרוכת החשמל בערים ובמושבות, הוגדלו תחנות הכח בתל־אביב, בחיפה ובנהריים.

בשנת 1934–1935 הוקם בחיפה בית־כח חדש, ובו טורבינה של קיטור עם הספק של 24000 כח סוס. ובשנת 1936 הורחב בית הכח החדש בחיפה ונוספה בו טורבינת־קיטור גדולה. במשך 15 שנה כוסתה ארץ־ישראל ברשת ארוכה ומסועפת של חשמל המהווה עתה את חוט השדרה של תעשיתנו וחקלאותנו. התפתחותה של רשת החשמל מתבטאת במספרים מעטים אלה:

בשנת 1925 רשת של קוי הזרם על גבי עמודים קוי זרם רב־מתח (בין הערים) לאורך 13.3 קילומטר; ב־1940 – 1141 ק"מ.

בשנת 1925 קוי זרם רב־מתח מתחת לקרקע (ביציאות מן המרכזים בערים) לאורך 12.8 קילומטר; ב־1940 – 126.4 ק"מ.

בשנת 1925 – קוי זרם של מתח נמוך על גבי עמודים (בתוך הערים) לאורך 66.1 קילומטר; ב־1940 – 1192.9 ק"מ.

על גידול השמוש בחשמל למאור, להספקת מים, להשקאה ולתעשיה, מעידים מספרים אלה: בשנת 1925 היתה תפוקת החשמל 1.864.076 קו“ש; ב־1940 – 93.873.482 קו”ש.

המפעל הגדול האחרון, שנעשה על ידי מר רוטנברג בתחום תל־אביב ולמענה, הלא הוא: “תחנת רידינג”.

בעצם הימים הטרופים, עם התגברות הטירור הערבי והפגיעות התכופות בתחנות הטרנספורמציה ובקוי רשת החשמל המופקים מתחנת נהריים, בא שוב רוטנברג ובידו החלטה להקים תחנת־כח רזרבית עם טורבינות־קיטור מעבר לירקון בקרבת נמל תל־אביב.

עירית תל־אביב מסרה למטרה זו 100 דונם מאדמת “מחלול” (אדמת הפקר השייכת לממשלה ומוחכרת לעיריה) אשר מעבר לירקון.

והתחנה נבנתה בקצב מהיר והעסיקה יום־יום יותר מ־1000 פועל, ומבין ערמות החולות צץ במשך כשנה בנין גדול ורחב ידים. המצויד בטורבינות־קיטור בנות הספק של 32000 כח־סוס. תחנה זו מספקת רבבות מיליונים קילובט־שעות לתל־אביב וסביבתה. מסביב לבנין המתנוסס לתפארה ניטעו עצי־נוי ומרבדי־ירק ופרחים במקום בו היו לפני שנים מעטות גבעות־חול שוממות.

הון גדול משך מר רוטנברג לבצוע מפעל החשמל ורכש לו אמון רב בחוגים הפיננסיים של ה“סיטי” בלונדון.

ההישג הגדול בתשלום הדיבידנדה הרים את ערך מפעל החשמל בבורסה בלונדון, ועל ידי כך נוצר יחס של אמון רחב ליתר המפעלים הכלכליים שבארץ־ישראל.

אלה הם ראשי פרקים על תולדות מפעל האור ומחוללו:

רבות פעל רוטנברג בהשפעתו האישית על רבי המלוכה באנגליה – לטובת ארץ־ישראל והישוב העברי, בכל הזמנים ובפרט בימי צרה וגזירות רעות. רבות עשה בימי עמדו בראש הועד הלאומי לכנסת ישראל – לארגונו של הישוב ולליכודו.

חג־הולדתו הששים של רוטנברג, בשנת 1938, היה חגו של הישוב כולו. מועצת העיר תל־אביב ראתה להכתיר את “שר החשמל” בתואר אזרח־כבוד של העיר, כי אכן ראשית פעלו בארץ היתה בתל־אביב, ומכאן הסתעפה לכל הארץ.

אביא בזה שלש ברכות קצרות אשר נשלחו לרוטנברג בחג הששים, שלש ברכות מאת אישים שונים, הממצות במדה ידועה את תמצית פעולתו הברוכה של איש־המאור בארץ־ישראל:

פרופ' ח. ויצמן כתב לרוטנברג: "זה יותר מעשרים שנה, משנת 1916 והלאה, פעלנו רוטנברג ואני ביחד לתחית ארץ־ישראל. לעתים היינו נבדלים בדעותינו בשאלות תכסיסיות. אבל לעולם לא נבדלנו בענין התכליות העיקריות. רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר.

תודות למרץ של הדינאמי ולגאוניות הטכנית שלו זורמים מי הירדן להשקות אלפי אקרים של פרדסים, ואור וכוח הוכשרו לפיתוח מהיר של התעשיה והחקלאות. ראוי הוא לברכות ולשלמי תודה מקרב לב מכל אחד שהציונות קרובה ללבו".

מרת דאגדייל מלונדון, בת־אחיו של הלורד בלפור וידידת הציונות, כתבה: "הכל ברוטנברג "ש בו ממדת הגודל: דעותיו, הישגיו, תפיסת עולמו. תחנת הכח בחיפה יש בה משום תאור האיש יותר מאשר בכמה עמודים של דפוס. זהו יותר מבנין למכונות דינאמו עצומות. זוהי יצירה של יופי, סמל התרבות, המונעת את הכעור מן התעשיה.

האיש שבנה את הבית הזה אי אפשר שתהיה שום קטנות בטיבו. חזונו מוכרח להיות רחב ידים ואהבתו לארץ עמוקה.

כזה הוא רוטנברג. ידידיו אומרים לו כבוד וברכה לא רק על מה שעשה, אלא על טיבו".

ג’ימס רוטשילד כתב: “מקבל אני ברצון את ההזדמנות שניתנה לי לברך בפומבי את רוטנברג, זה האיש שכל יודעיו אינם יכולים שלא להתיחס אליו בחיבה יתירה. מקדמת נעוריו שירת את תנועת החירות. ועל הישג מפעליו בשנים האחרונות ראוי הוא לתודה עמוקה של ארץ־ישראל ועם ישראל”.

אכן, “רוטנברג עשה הרבה לבנין הארץ הממשי, אולי יותר מכל אדם יחיד אחר”, חלוץ היה לאחד המפעלים הגדולים ביותר, אשר הצעידו קדימה בצעדי ענק את ארץ־ישראל ואת תעשיתה וסחרה.