בגיל תשעים נפטר בי“ג תמוז תש”ח והובא לקבורה בבית־העלמין הישן בתל־אביב, שפאק־לובזובסקי.

נולד בתרכ“א (1861) ברוז’ינוי (מחוז וולקוביסק), פלך גרודנה. למד ב”חדר" ובישיבה, שר' יחיאל מיכל פינס היה משגיחה. בגיל ארבע־עשרה נתיתם מאמו, ולאחר שאביו, ר' יצחק לובזובסקי, נשא לו אשה שניה, לא יכול הנער להסתגל לאם החורגת, עזב את בית אביו והחל לעמוד ברשות עצמו.

מתחילה עסק בעבודות שונות באחוזה בכפר, ובגלל זריזותו, מסירותו ונאמנותו נתמנה למנהל האחוזה, ורכש לו אמון מלא מצד בעל האחוזה. בהמלצתו הוזמן לספק בשר ומיצרכי־מזון אחרים לגדוד הצבא הרוסי שחנה בסלונים. אף כאן רכש את אמונם והוקרתם של אנשי המיפקדה עד כדי כך שעם העברת הגדוד לאירקוטסק, בסיביר המזרחית, הזמינה אותו המיפקדה לעבור שמה ולהמשיך את ההספקה המוגדלת בקבלנות. במרוצת הזמן נתמנה לספק ראשי של בשר ומזון לכל הצבא העצום במרכז סיביר. אחר כך הוזמן לספק מזון לעובדים במכרות הזהב. שנה־שנה היה הולך למוֹנגוֹליה לקנות שוורים לצרכי ההספקה, וזכה לאמון גמור מצד ראשי השלטונות הצבאיים והאזרחיים, שהיו לו קשרי־עסקים עמהם. במלחמת רוסיה־יאפאן, בשנת 1904–1905, הצטיין באספקות שונות ובארגון ההובלה הצבאית למזרח הרחוק מסביב לאגם־באיקאל – בטרם תיגמר מסילת־הברזל שם. לאות־הוקרה על שרותו הטוב והנאמן נתכבד במידאליה־של־כסף מאת הצאר הרוסי.

עם ניהול העסקים ביושר מוחלט, הצליח לצבור הון רב והכנסה גדולה. ממנה תרם ביד רחבה למוסדות קהילה, שתפס בה עמדה נכבדה, למוסדות תורה וחסד בתחום־המושב, ולמפעלי הישוב הישן והחדש בארץ־ישראל, והשד"רים השונים שביקרו בביתו נהנו לא רק מתרומה ביד נדיבה, אלא אף מקבלת־פנים והארחה והמלצה לגבירים אחרים ברוח נדיבה. כשהחריבה שריפה גדולה את וולוקוביסק בשנת 1910, עזר לנשרפים ברבבות רובלים – בתמיכות, בסידור פרנסה וכו'.

באחד מימי תרע“א, בהיותו לרגל עסקיו בבריסק־דליטא, נפגש שם עם מנחם שיינקין, שביקר אצלו באירקוטסק כשד”ר למען ארץ־ישראל. נתפתה לשיינקין לנסוע עמו מיד לביקור בארץ, ובהיות הפאספורט שלו בביתו באירקוטסק הרחוקה, והזמן לא הספיק לנסוע שמה ולחזור עד צאת השיירה באניה מאודיסה – השתמש בפאספורט של גיסו שפאק מוולקוביסק, וכך הפך שם־משפחתו בארץ מלובזובסקי לשפאק. שלח מכתב־פרידה לאשתו ונסע לארץ.

בבואו לביקור בגדרה נתחבב המקום עליו מאד, ובמצאו הזדמנות לקנות את המשק הגדול של ברסקי, נשאר מיד כתושב בארץ וכתב לאשתו שתחסל את העסקים ותבוא לארץ. ואכן עשתה כך והביאה הון רב להשקעה בארץ. חלק מן ההון הפקידה בבנק הממלכתי הרוסי, וחלק זה הלך לאיבוד. הוא השקיע הרבה הון ומרץ בהרחבת אחוזתו ושכלול משקו, עד שהיה לתפארת המושבה. כן רכש קרקעות בסביבה והרחיב את תחומי המושבה.

בשנת תר"פ נהרג במקרה אסון בן אחותו יצחק לובזובסקי, אשר גדל בביתו בגדרה. מזועזע מן האסון מכר את אחוזתו בגדרה למ. נובומייסקי ועבר לגור בתל־אביב. רכש לו בית גדול בן 3 קומות ברחוב יהודה הלוי, וכעבור זמן־מה מסרה לו העיריה בקבלנות את שרות הנקיון ואת החזקת סוסי המשטרה העירונית. במשך 6–7 שנים העסיק כמה עשרות פועלים בנקיון, אשר הרויחו את לחמם מעבודתם זו. יחסו אליהם היה מצוין, ומפעם לפעם היה מעניק להם תשלומים נוספים לחגים ולמועדים. הוא עזר הרבה לכמה וכמה מקרוביו, מכריו בני־עירו מרוסיה לעלות לארץ ולהסתדר בערים ובמושבות. ביתו היה תמיד פתוח לרווחה גם בגדרה וגם בתל־אביב. עשרות אורחים היו סועדים על שולחנו, ובפרט תמך באותם שסבלו בתקופת המלחמה הראשונה.

סח לי אחד מבני משפחתו, שפנה אליו פעם בבקשה לתת לו גמילות־חסד, מיד נענה לו שפאק־לובזובסקי, הניח את הארנק על השולחן ואמר: “קח כמה שנחוץ לך”. הקרוב נטל 80 לא“י והחזירן לו באפשרות הראשונה. אולם היו כמה מקרים שלא החזירו לו את הגמ”ח, והוא לא התרעם על כך.

הוא החשיב מאד את גאולת הקרקע ורכש מידי ערבים רבבות דונאמים בתל־אביב ובמושבות. קנה אדמה מן הגרמנים בשרונה ויסד את “שכונת שפאק” (כיום: רחוב ביל"ו והרחובות הסמוכים לו), חלקות אדמה מן הערבים אבו־כדארה, אבו־ דאוד, אבו־גזלה ועוד ועוד (כיום – רחובות חשובים ומרכזיים בתל־אביב). את הפרדס “מונטיפיורי” שקנה מן האפוטרופסים, מכר לבני דלת העם במחירים זולים, ולאחדים מכר באשראי לכמה שנים בלא רבית וגם את הקרן לא קיבל. כן קנה חלקות אדמה על־יד כרכור, בנגב ועוד.

הוא לא רדף אחר עושר, ואת כל הקרקעות מכר לאחרים ולקהק"ל כמעט בלי רווח. תמיד חי בצמצום ופיזר הענקות ומתנות לאחרים ביד נדיבה ובעין יפה. בשנים האחרונות לחייו התרושש לגמרי, וכוחותיו הגופניים עזבוהו לגמרי לעת־זקנתו. אולם עד יומו האחרון היה בהכרה ברורה, והיה מאושר שזכה לחיות את ימיו האחרונים במדינת ישראל.