א.
בשנת הס“ו לחייו, נפטר בי' סיון תר”ץ בתל־אביב, אהרן בר' סעדיה איתן.
ציוני ותיק, תלמיד חכם ובר־אורין, חביב ומכובד על הבריות, ממיסדיה של העיר העברית הראשונה והיחידה ומחלוציה הראשונים של התעשיה העברית העירונית בא"י.
המנוח נולד בבירדיאנסק (פלך אוראל), בשבט תרכ"ד. אביו היה “חייל בצבא ניקולאי”, מן הקאנטוניסטים (החטופים לצבא) שרובם נשתמדו בעל כרחם על־פי גזירת המלך עוד בימי עלומיהם. העלם סעדיה איתן היה מן המעטים שעמד ביהדותו, ולא עוד אלא התאמץ ללמד את בנו אהרן תורה, שהצטיין בלמודיו, ובעודנו צעיר התחיל עוסק בצרכי צבור, ונמשך לתנועה הלאומית.
עד שיצא לארץ־ישראל ישב בבירדיאנסק, והיה המורשה מטעם הועד של חובבי־ציון מאודיסה, עמד בראש הארגון הציוני בבירדיאנסק וסביבתה, היה חבר פעיל בועד־הקהלה והרוח החיה בכל העבודה הצבורית: במאמציו נבנה בבירדיאנסק בית־כנסת יפה.
בעיר זו היה לא. איתן בית־דפוס גדול, שהצטיין בעבודה משובחת ונקיה. הוא עצמו היה אמן ובעל־מקצוע ממדריגה ראשונה. מצבו החמרי בעיר־מגורו היה מבוסס. מטבעו צנוע ורך־הלב, מתרחק מן הפרסום והכבוד המדומה, אהב את המלאכה ואת העסקנות המעשית הקשורה בפעולות חיות. דאג הרבה לחנוך בניו, שגדלו בסביבה של נכרים. שאף לחנוך לאומי ועברי, וכשהגיעה אליו הידיעה הראשונה על פתיחת גמנסיה עברית ביפו, טילגרף מיד למייסד הגמנסיה ד"ר י. ל. מטמן־כהן, שישאיר בגמנסיה שלשה מקומות לילדיו. לאחר זמן קצר חיסל את כל עסקיו המבוססים, עזב את עיר־מולדתו ויצא עם משפחתו, בת שבע נפשות, לארץ־ישראל.
בפעם הראשונה נפגשתי עם א. איתן, ימים מספר לאחר בואו אל הארץ, באמצע הקיץ תרס“ו, באחת הסימטאות הצרות של יפו העתיקה. בימים ההם, בתחילת העליה השניה, מנה הישוב העברי ביפו כמה עשרות משפחות עבריות בני עדות שונות וארצות שונות, שבאו אל הארץ בשנים תר”ן–תר"ס, והיו מפוזרות בסימטאות העקלקלות והמעופשות. רובם דרו בבתי ערבים ללא אור וללא אויר וללא נקיון. גם השכונות העבריות שנבנו על יד יפו, נוה־שלום, נוה־צדק, אחוה וכו' לא הצטיינו מבחינה סאניטארית והיגיינית, ובני העליה השניה הוכרחו להצטוֹפף בגיטו זה. ביום היו הכל טרודים בדאגת הפרנסה, ובערבים – לאחר שקיעת החמה – נפסקה תנועת החיים, כי לפי החוק התורכי והמנהג הקדום, שהיו נוהגים ביפו, מותרת היתה ההליכה ברחובות רק עד שמונה בערב, ומי שהוצרך לעבור את הרחוב לאחר שעה זו, הוכרח ללכת בלוית נשים או לכל הפחות אשה אחת, או להחזיק פנס ביד.
בני “העליה השניה” מתקופת תר“ס־תרס”ו לא הסתפקו בהטפה ציונית לאחרים, ובלי לעשות חשבונות ולחכות להכשרת הארץ על־ידי אחרים, נצטרפו בעצמם לשורות העולים והתושבים הראשונים ועלו לארץ לבנות ולעבוד בה.
שערי הארץ היו סגורים באופן רשמי על־פי פקודה מקושטא, ובני “העליה השניה” היו נכנסים לארץ על־פי “פיתקה אדומה”, שנתנה זכות ישיבה רק לשלשה חדשים, ונשארו בארץ ישיבת קבע.
ב.
בימים ההם היה קיים ביפו, על חוף הים, דפוס קטן יחידי, של הקונסול האיטלקי בשם “אלונזו ובניו”. הישוב היהודי ביפו, כמה עשרות משפחות, לא נזדקק אז לדפוס עברי, ואף המושבות העבריות המועטות שבסביבות יפו (פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, עקרון וגדרה) לא היה להן אז שום צורך בדפוס עברי ביפו. ואף־על־פי כן בא אהרן איתן ויסד בית־דפוס עברי בבית ערבי ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש).
איתן התעלם מן העובדה שהוא עצמו היה בלתי־ליגאלי כביכול, וישב ביפו בחסדה של “פיסת ניר” כתייר שבא לתור ולהשתטח על קברי קדושים, רק לשלשה חדשים. בימים ההם לא היה ביפו שום מוסד או לשכה שאפשר לשאול בעצתם. כל עולה חדש היה מגשש כעוור באפילה, וכל אחד היה מסדר את עניניו על אחריותו הפרטית, בלי לבוא בדרישות ותביעות למישהו.
א. איתן בלי לצפות לעזרה או לעצות, מן החוץ, הביא בחשאי את מכונות־הדפוס ממצרים הקרובה, התחיל לעבוד ולהציע את שרותו לצבור העברי הקטן ביפו ובמושבות המועטות. הצעותיו הבלתי־פוסקות יצרו לאט־לאט ביקוש־מה בחוג העברי המצומצם, והדפוס הצנוע התחיל להתפתח בהדרגה ולרכוש לו מזמינים חדשים. הדבר נודע לבעל בית־הדפוס הנוצרי, שהיה תקיף ו“קרוב לרשות”, והוא הביא את דיבת הדפוס העברי לפני השלטונות התורכיים והתוצאות: סגירת הדפוס, החרמת המכונות והאותיות וכו' וכו'.
בתוקף הפקודה הפסיק המנוח את עבודתו בדפוס, ומיד נתן דעתו אל יצירת תעשיה חדשה ביפו. כעבור זמן־מה פתח המנוח – בשותפות עם ה' דוד טריטש, ע. א. וייס, צ. פוגלסון וזרנקי – בית־חרושת לנגרות אמנותית, שבו עבדו עשרות פועלים עבריים. חוסר נסיון וידיעת תנאי הארץ, חוסר פועלים מקצועיים, חוסר שוק למכירת התוצרת, חוסר אשראי תעשיתי וחוסר התאמה בין חמשת השותפים, שהיו עד אז זרים ורחוקים איש לרעהו, היו הגורמים העיקריים שהפריעו את התפתחות התעשיה החדשה, והתוצאות היו – שבית־החרושת נסגר, והמנוח הפסיד סכום הגון מהונו הפרטי.
איתן לא נואש, והתחיל מבקש דרכים איך לחדש את בית־דפוסו הסגור. עברו שבועות אחדים ואיתן מצא את הדרך הנכונה – מתן בסתר – לבטל את רוע הגזירה של השליט התורכי. אולם למעשה עבד בית־הדפוס בקביעות, גם לפני קבלת הרשיון הרשמי, ועם גידול הישוב העברי ה“אי־חוקי”, בעיר ובכפר הלך המפעל והתפתח, התרחב והשתכלל במידה ניכרת, והגיע למדריגת דפוס מסודר ומורחב ומשוכלל. בית־הדפוס התחיל מקבל הזמנות גם ממוסדות ממשלתיים תורכיים, וגם מן הקונסולים של חוץ־לארץ שדרו ביפו. ואין צריך לומר, שחלוצי הספרות העברית החדשה בארץ־ישראל הדפיסו את ספריהם רק בבית הדפוס הנאה של איתן: ספרי “קוהלת”, “מולדת”, “החנוך”, “הוצאת לעם”, ועוד ועוד.
המנוח היה אחד מבעלי־המניות הראשונים של “אגודת הגמנסיה העברית”, גם מן ההורים הראשונים בועד המפקח. הוא האמין בעתידו הגדול של המוסד הקטן (עם תריסר תלמידיו ותלמידותיו), וקווה שהמפעל הצעיר יפתח אפקים חדשים בשמי החנוך העברי.
זקני העיר זוכרים עדיין את א. איתן כ“בעל קורא” יחידי בתורה בשבתות, בחגים ובמועדים, וגם כ“בעל תוקע” מנוסה. המנוח זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, ושנים אחדות היה חבר הועד של “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב. הוא היה גם מן השופטים הראשונים בבית־משפט השלום העברי ביפו ותל־אביב, וגם מן הגבאים הראשונים בבית־הכנסת הקטן – צריף עץ, ברחוב יהודה הלוי – והרבה שנים עבד במסירות לטובת בנין בית־הכנסת הגדול והמרכזי, כאחד הגבאים הפעילים עד יומו האחרון.
ג.
ובעוד ידי איתן מלאות עבודה לשפר ולשכלל את בית־הדפוס על כל מחלקותיו, פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914, ובאחד הימים נגזר עליו מאת המפקדה הצבאית לצאת מן הארץ במשך 24 שעות. לא הועילה שום השתדלות לבטל את רוע הגזירה.
המנוח קיבל עליו את גזר־הדין הקשה, ובחורף 1915 יצא הוא ומשפחתו לאלכסנדריה. וכעבור זמן־מה יסד שם תעשית־סבון, ממנה התפרנס כל ימי שבתו בגולה.
לאחר שפסקה המלחמה, היה המנוח בין השבים הראשונים מגלות מצרים. בימי גלותו היה מפקח על בית־הדפוס בן־אחותו סעדיה שושני, שנלחם בכל כחותיו לקיים את בית־הדפוס על כל מחלקותיו (בית־כריכה, צינקוגראפיה, תעשית חותמות, ליטוגראפיה) במשך ארבע שנות המלחמה, והצליח להציל את המפעל מכליון וחורבן, אף בעת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב.
א. איתן העריך כראוי את עבודת “תלמידו” ובן־אחותו ושיתף אותו במפעל, וזמן רב היה ידוע בשם “בית־הדפוס א. איתן וס. שושני”. בתל־אביב הקטנה היו בשנת 1919 לערך מאתים בתים עם 3600 תושבים. המסחר והתעשיה היו מרוכזים רק ביפו, ובית־הדפוס היה אז במקום המרכזי ביותר – ברחוב הראשי ביפו. ואיתן היה מן הראשונים שהבין את ערך התעשיה העברית בשביל התפתחותה של העיר העברית העתידה, וכבר בשנת 1919, קנה מחברת “גאולה” מגרש על הגבול הקיצוני של תל־אביב, בדרך ליפו, מקום שמם ונדח אז, ובשנת 1920 הקים שם בנין גדול ומשוכלל והעביר לתוכו את הדפוס מן המקום המרכזי שביפו. עם התפשטותה של תל־אביב, נעשה המקום השומם ההוא מרכז חשוב.
תעשית הדפוס התפתחה בתל־אביב במידה שלא שערוה. מספר בתי־הדפוס מגיע למאות, ומספר עובדי הדפוס לסוגיהם – לאלפים. למעלה ממחצית מכל תוצרת הדפוס בארץ – עתונים, ספרים וכו' – מפיקה תל־אביב. תל־אביב נעשתה, בפרט לאחר שנות השואה וחיסול רוב מרכזי ישראל באירופה – למרכז־הדפוס היהודי הגדול ביותר בעולם.
ראוי לזכור איפוא, את שמו של חלוץ־חדפוס בתל־אביב, המורה והמדריך, ראשון הראשונים.
א.
אחד מבני העליה הראשונה היה יהודה־־ליב גליקמן, שהלך לעולמו בג' אלול תש"ז.
בשבט תרנ"ג (ינואר 1893) מצאתיו, את י. ל. גליקמן, במושבה ראשון־לציון, במקום שעבד כפועל חקלאי. תנאי העבודה בימים ההם היו קשים מאד, הפועלים היו יוצאים לעבודה בכרמים ובשדות עם זריחת השמש, לצלצול פעמון המושבה, וחוזרים מן העבודה עם שקיעה. שכר העבודה היה ירוד מאד. תזונת הפועלים היתה דלה מאד.
כשנתיים ימים עבד י. ל. גליקמן כפועל חקלאי בראשון־לציון, וכאשר נשא לאשה בשנת תרנ"ה (1895) את מרים בת הרב משה אוסטרובסקי מסלונים, עבר ליפו, אשר שימשה אז “שער ציון” לעולים החדשים, ועבד כמנהל חשבונות בבתי־מסחר שונים. מיד קנה לו שם טוב בידיעותיו המקצועיות, בדייקנותו, זריזותו וישרו, כעבור זמן־מה הוזמן כמנהל חשבונות בבית־המסחר הגדול של שמעון רוקח ושותפיו ביפו. במרוצת הזמן נעשה לשותפו של שמעון רוקח, ובית־המסחר נתפתח בממדים רחבים משנה לשנה ונעשה גורם חשוב בביסוס ובפיתוח המסחר העברי ביפו ובמושבות יהודה.
הבונים הראשונים של “אחוזת בית” רכשו חלק רב של חמרי הבנין, להקמת עשרות הבתים הראשונים, בבית־המסחר של ש. רוקח ושותפיו, אשר בראשו עמדו אז י. ל. גליקמן וז. כהן. שמעון רוקח עצמו היה שקוע ראשו ורובו בעניני חברת “פרדס”, אך ידע שבית־המסחר נמצא בידים נאמנות. הכל ידעו שבבית־מסחר זה המחיר קבוע לכל הסחורות והחמרים ואין לעמוד על המקח. והלקוחות רחשו אימון גמור למנהלי בית־המסחר.
כשתי עשרות שנים עמד י. ל. גליקמן בראש בית־המסחר, ובתקופת המלחמה הראשונה בשבת 1915 פתח בית־מסחר לעצמו ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו. בגלל מרצו הרב ושקידתו המתמדת, התפתח סחרו בממדים גדולים מאד.
ב.
י. ל. גליקמן לא הסתגר בבית־מסחרו בלבד, אלא לקח חלק פעיל בכל פעולה צבורית.
עם הכרזת הגיוס הצבאי, בפרוץ המלחמה הראשונה, באבגוסט 1914 דרשו מכל הגברים, מבני עשרים עד חמשים, להתגייס לצבא התורכי הלוחם או לצאת לעבודות צבוריות צבאיות (“מונפיה עמומי”) במדבר המוביל לתעלת סואץ, או לשלם כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך 1000 פראנק מכל איש. רבים לא יכלו לשלם 1000 פראנק, ותנאי העבודה בחזית המדבר היו קשים ואיומים. צרכי מזון חסרו לגמרי, אהלים וצריפים לא היו, לעזרה רפואית לצבא ולעמלים לא דאגו בכלל, אף־על־פי שפשטו כמה מחלות מסוכנות, אשר הפילו חללים רבים. חלק גדול מאלה שיצאו לעבודה צבאית (“עמליה”) לא חזרו לגמרי, או הובאו הביתה דוויים וסחופים.
ובימים מרים אלה באו לעזרה מ. דיזנגוף וי. א. שלוש, שקבלו עליהם לסלול כבישים ודרכים במדבר, ושמעון רוקח וי. ל. גליקמן היו בבחינת ספקים של עצים ופחמים לצבא התורכי הלוחם. וכל מי שהצטייד בתעודה (“וסיקה”) שהוא בונה דרכים אצל הקבלנים הצבאיים “דיזנגוף ושלוש”, או חוטב עצים ושורף פחמי־עץ בשביל הצבא, שוחרר מעבודת כפיה בחזית המדבר של הצבא התורכי. וכך ניצלו מאות.
עם התחלת הבניה בערבות חול, ב“חברה חדשה”, היה י. ל. גליקמן מן הראשונים שהקים ברחוב הנקרא כיום אלנבי, בית בן שתי קומות בתוך גבעות־החול השוממות. אחריו באו אחרים ובנו עוד כמה בתים באותו רחוב. שנים אחדות היה חבר פעיל בועד תל־אביב, ואחר כך במועצת העיריה של תל־אביב. שנים שימש חבר הועד המפקח בבית הספר לבנות בתל־אביב, סגן נשיא לשכת המסחר, פעיל בועדה להוצאת “ספר תל־אביב” בנשיאותו של מר מ. דיזנגוף (הספר שיצא לאור בתרצ“ד, בשנת הכ”ה לייסוד תל־אביב, בעריכת א. דרויאנוב).
ג.
הוא היה מיוזמי “אוצר מפעלי הים”, וסייע הרבה לבנין הגשר הראשון בימה של תל־אביב בשנת 1936. בשנת 1937 פירסם רשימה על הצורך החיוני בנמל בתל־אביב, ואני מביא כמה קטעים אופייניים מאותה רשימה: “ליום מלאת שנה להתחלת בנינו של נמל תל־אביב עלינו לברר לעצמנו, מהו הערך הכלכלי והפוליטי שהישוב העברי רכש לעצמו עם כבוש הים. לשם כך נסתכל נא קצת בימים, שבהם היינו תלויים בנמל יפו. מה היה אז מצבנו? חיינו, רכושנו, מסחרנו וקיומנו היו מסורים בידי זרים ועושי פוליטיקה. ברצותם מחרימים, וברצותם שובתים. גם הנפש וגם הרכוש היו משחק בידיהם. סבלנו תלאות למכביר. לא פעם ופעמים שלמנו בדמים – דמים תרתי משמע. אלפים ורבבות לירות זרמו מכיסינו לכיסם, אך לפועל היהודי לא ניתנה שם דריסת רגל”…
ובסיום רשימתו: “כשיבואו עולים ותיירים, יפגשו אותם אחים וידידים, שיטפלו בהם באהבה ובידידות, והם ירגישו כי אכן על אדמת המולדת דורכות רגליהם”.
איש־הכלכלה היה גם איש החזון והאמונה. המעשיות והשאיפה האידיאלית נתמזגו אצלו למזיגה נאה.
עד ימיו האחרונים התעניין בכל הנעשה בישוב העברי, ועל כולם בתל־אביב ומוסדותיה. בשנים האחרונות תרם 7000 לא“י ל”ליגה למלחמה בשחפת" לשם הקמת בית־הבראה. תרם 5000 ל"י לפאקולטה הרפואית בירושלים, ונדב סכומים מסויימים לכמה מוסדות חסד וצדקה.
אזרח טוב וישר־דרך, מן הטפוסים המעולים של בני העליה הראשונה.
בין ששים הנחשונים הראשונים, אשר נעצו שרטון בים החולות, מחוץ לתחומי יפו העתיקה, והקימו את הבתים הראשונים של תל־אביב, היה גם אברהם גרשון חנוך.
חנוך היה נצר ממשפחת ר' שמואל־יוסף פין, מגדולי תקופת ההשכלה, וכן ממשפחת הלמדן מתתיהו שטראשון מווילנא. בימי נעוריו היה שמו “חנעך”, ועל־פי עצת זאב ז’בוטינסקי שינה את שמו בשנת 1906 ל“חנוך”.
נולד בכ“ב כסלו תרכ”ח (18.12.1868) בעיירה קטנה איה הסמוּכה לווילנא, למד בבית־מדרש וגמר בית־ספר מחוזי. עם התבגרותו נשא אשה ופתח בביאליסטוק בית־חרושת לטויה ואריגה, מצבו החמרי היה מבוסס למדי, ולתוצרתו יצא שם טוב.
בעודו צעיר הצטרף לתנועה הציונית ונתן דעתו על העבודה המעשית בארץ־ישראל. בראשית 1906 חיסל את עסקיו הטובים בביאליסטוק, וביולי של אותה שנה עלה לארץ עם אשתו ושני ילדים והתישב ביפו.
כעבור חדשים מספר נכנס לשותפות בבית בורסקי ביפו (השותף השני היה חודורובסקי). עם זה נטע גם פרדס בנס־ציונה, והיה נוסע שבוע־שבוע מן העיר למושבה וחזרה. את הבן ואת הבת הכניס לגימנסיה ביפו שנוסדה אז על־ידי ד"ר י. ל. מטמון־כהן, והיה שמח שזכה לתת לילדיו חנוך בגימנסיה העברית הראשונה.
עם הווסד “אחוזת־בית” היה א. ג. חנוך מן הראשונים שנצטרפו לחברה זו. ששים מבוני הבתים הראשונים קיבלו, כידוע, הלוואה מן הקרן הקיימת בתשלומים ל־18 שנה. רק שלשה חברים – והם: מרדכי בן הלל הכהן, א. ג. חנוך וד"ר י. ל. פוחובסקי – לא נזדקקו להלוואה זו.
כל הבתים שנבנו היו בני קומה אחת, ואילו שלשת האחרונים הקימו בתים בני שתי קומות, ושלשת הבתים האלה התבלטו, כמובן מאליו, בגבהם בין יתר הבתים הקטנים והנמוכים, את היסוד לביתו ברחוב הרצל קרן יהודה הלוי, הניח א. ג. חנוך בקיץ תרס“ט, והבית הושלם בשנת תר”ע.
פעיל היה א. ג. חנוך, איש הכלכלה, בעבודה צבורית. עוד לפני היות תל־אביב, השתתף חנוך יחד עם המנוח מ. שיינקין, ביסוד הקהילה העברית ביפו, ושנה אחת שימש כסגן יו"ר ועד הקהלה ליהודי יפו.
בשנים הראשונות לבנין תל־אביב היה חבר הועד וחבר ועד־הבקורת, אף לקח חלק פעיל בועדת המים, ועדת הכספים, ועדה לעבודות צבוריות וכו'. כן היה חבר פעיל בועד בית־העם בתל־אביב, שופט במשפט־השלום העברי, חבר בועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” ועוד. שבועות מספר לפני מותו ביקר אצלי א. ג. חנוך במשרד מפעל־המים העירוני, בקשר עם הספקת מים לבנין ביתו החדש ברחוב שטאנד אף הזמינני לבקרו. זו היתה, לצערי, פגישתנו האחרונה.
א. ג. חנוך זכה לגדל בארץ דור שני ושלישי.
עד ימיו האחרונים היה פעיל, ער לכל המתרחש בארץ ובתל־אביב. הלך לעולמו ביום כ“ח שבט תש”ז (1947. 2.18).
לא בעל־מוניטין היה א. ג. חנוך, אך בונה ועסקן נאמן, מן החיילים האלמונים המעולים של התנועה הציונית שכל התנועה נשענת עליהם. יהי זכרו ברוך.
בעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה, הלך מאתנו שלמה יפה, בן החמשים וחמש, ולא נפגש אתו עוד בעולם־החיים.
נולד בתרנ“ד (1894) בגרודנה לאביו אברהם, אחיהם של הציונים הידועים בצלאל וליב יפה. למד ב”חדר", ואחר כך בגמנסיה. בשנת 1912 שהה כמה חדשים בארץ־ישראל.
לאחר השתלמותו באוניברסיטה הצרפתית (נאנסי), ובבית־הספר הגבוה לחקלאות במוסקבה, הוכתר בתואר אינג’ינר־אגרונום. בגמר חוק־ למודיו החל לעבוד בענף מסחרי במזרח הרחוק (סיביר, סין, יאפאן). בשבתו בוולאדיבוסטוק שעל שפת האוקינוס השקט לא הצטמצם במסחר בלבד, כי־אם חרג למרחב של העבודה הצבורית. בראשית פעולתו נבחר לועד העירוני הציוני, והיה מעורכי השבועון הציוני ברוסית “סיביר־פלשתינה”.
נתחבב בחוגי הציונים בכל רחבי המזרח הרחוק, ושטחי פעולתו הצבורית הלכו והסתעפו. אך העבודה הציונית בגולה בלבד לא סיפקה אותו, והוא בא לידי הכרה שבתרומות בלבד לא תיבנה הארץ, אלא בעליה ובהגשמה עצמית.
בשנת 1920 יצא ש. יפה את רוסיה, ועלה לארץ בפעם השניה, בלוית רעיתו הרופאה, והתישב בתל־אביב. צעיר היה ומלא מרץ ושאיפות לעבוד ולפעול בשטח החיים הצבוריים. תל־אביב היתה אז בראשית בנינה, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563, והאוכלוסיה היתה בת 2084. סמוך לבואו רכש לו מגרש על גבעת־חול במרחק מן “המרכז” של אז. עם הווסד חברת “הבונה” על־ידי המנוח י. ל. גולדברג וחבריו, הצטרף ש. יפה לעבודת החברה והשתתף בהקמת הבתים הראשונים בערבה ובישימון (כיום – רחוב אלנבי, בין הרחובות המלך ג’ורג' וטשרניחובסקי). הוא גם היה מבוני הבתים הראשונים ברחובות הנקראים כיום: ביאליק ואידלסון. ביתו של שלמה יפה הוקם בקרן ביאליק־אידלסון.
איש מעשה היה שלמה יפה בכל מהותו. כבר אז הבין, שלשם יצירת קשר חי של המסחר והתעשיה, התרבות והאמנות עם העולם הרחב, יש צורך לערוך תערוכות כלליות של תוצרת הארץ. בראש וראשונה יסד, יחד עם חבריו א. יבזרוב וא. אידלסון, את החברה “מסחר ותעשיה”, ולאחר זמן־מה פתחו שלשתם את התערוכה הראשונה בארץ, שבה ייצגו את תוצרת הארץ של העיר והכפר.
במרוצת הזמן הרחיבו את המסגרת הארצית ופתחו “יריד המזרח” בהשתתפות עשרות ארצות ומדינות, אשר הציגו את תוצרתן בביתנים מיוחדים. בתערוכות ביקרו מאות אלפים איש.
“יריד המזרח” סייע במידה ניכרת להידוק הקשרים בין נציגי היבוא והיצוא, ועל־ידי כך נוצר קשר חי ומתמיד בין הארצות השכנות והמדינות הרחוקות. שלמה יפה וחבריו היו מיוצרי התנועה הגדולה למען תוצרת הארץ.
החבורה הפעילה אירגנה כמה פעמים תערוכות מתוצרת הארץ לא רק בתל אביב, כי אם גם בארצות־הברית, בצרפת, באוסטריה, בתורכיה, בפולין ועוד. הרוח החיה בכל התעמולה היה תמיד – שלמה יפה.
החברה הוציאה לאור במשך מספר שנים דו־שבועון בשם “מסחר ותעשיה”, אשר בו נידונו במלוא היקפן בעיות המסחר והתעשיה, היצוא והיבוא, פיתוח תוצרת הארץ והפצתה בכל ארצות תבל. החבורה הוציאה כלי־מבטא “כל ארץ־ישראל”, שנפוץ הרבה בחוגי הכלכלה בארצנו ומחוצה לה.
שלמה יפה השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות ישוביים, כמו: “תור”, חברה לפיתוח התיירות בארץ; בית־דין לעניני מסחר על־יד מחלקת העבודה הממשלתית; שימש חבר בית־הדין העליון של התאחדות בעלי תעשית היהלומים; יו"ר ההנהלה של “קרדיט למלאכה”; חבר במועצת בנק “זרובבל”; חבר בועדים העירוניים של הקרן הקיימת וקרן היסוד; חבר המועצה של “שוחרי האוניברסיטה העברית”; מן המייסדים הראשונים של גן־החיות בתל־אביב וגזבר־הכבוד של המפעל; חבר ותיק במיסדר “בני־ברית” – בלשכת “שער־ציון”.
אל הבונים החפשים הצטרף שלמה יפה סמוך לבואו לארץ. היה ממייסדי לשכת “חירם”, ושימש בה כמזכיר וכמפקח ראשון.
איש רעים להתרועע, והיה מאיר פנים לכל. לא חס על זמנו וטירחתו, אם פנה אליו מישהו לעזרה ולעצה.
ידיו תמיד מלאות עבודה צבורית, ואת מיטב זמנו ומרצו הקדיש לחברה ולצבור.
נפטר בתל“אביב בכ“ג סיון תש”ט (20.6.1949).
חיים יפים ואינטנסיביים חי שלמה יפה את חייו – למען הזולת, למען הטוב, למען העם והאדם.
ר' צבי פכטהולט – נצר ממשפחת רבנים, נולד בתרל“ה (1874) בדרוהוביץ' גליציה. במלאת לו חמש־עשרה שנה, בא מיפנה חשוב בחייו: הוא עזב את כתלי ה”ישיבה", ונכנס לבית־ספר טכני לשם לימוד מקצוע הבניה. הוא התמסר בכל שקדנותו והתמדתו ללימוד הבנאות. במלאת לו 24 שנה גמר את חוק למודיו, בתעודה של “בונה אחראי”. כבר אז החל הצעיר פכטהולט לשאוף להשתתפות בעבודה מעשית בארץ־ישראל.
באחת האסיפות הציוניות הכיר לראשונה את רפאל סופרמן (אחר כך מן המורים החשובים בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב), אשר הרצה אז בדרוהוביץ' על העבודה התרבותית והחנוכית בארץ־ישראל, והדברים נכנסו ללבו והגבירו בו את הרצון לעלות לארץ. עד עליתו היה פעיל בכל העבודות הציוניות: הפיץ שקלים, מכר מניות אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, בולי הקרן הקיימת לישראל, הפיץ חוברות תעמולה וכו'.
בשנת 1918 לקח חלק רב בועד ההצלה שנוסד על־ידי ה“ג’וינט” לשם הגשת סיוע לכל היהודים שסבלו קשה בתקופת המלחמה. באותו פרק־זמן היה יושב־ראש של ארגון בעלי המלאכה “יד־חרוצים” בעיר־מגוריו סאמבור, ועמד בראש הארגון הזה 11 שנה עד יום צאתו לארץ.
בגמר המלחמה חיסל צ. פכטהולט את עסקיו בסאמבור, ובשנת 1920 עלה לארץ עם משפחתו. לפי דבריו, היה זה היום המאושר בחייו אותו יום שבו דרכה כף רגלו בפעם הראשונה על אדמת המולדת. הוא התישב בתל־אביב, שהיתה אז בראשית בנינה, ורתם את עצמו לעגלה הצבורית.
בפרט התעניין בארגון החברה לבנין בתים, אשר נקראה אז (1921) חברת “מחוסרי דירות”. בראש החברה עמד הד"ר ח. בוגרשוב, ופכטהולט נבחר לועדת הבנין של החברה, אשר נקראה במרוצת הזמן שכונת “נורדיה” (על שם מכס נורדאו). הוא התנדב להשגיח על בנין עשרות הבתים הראשונים, ובעת ובעונה אחת הקים גם את ביתו ברחוב בוקי בן יגלי.
צבי פכטהולט נבחר למועצה הראשונה של עירית תל־אביב באפריל 1922, כנציג בעלי המלאכה, “עמך”.
בישיבות המועצה לא היה מדבר כמעט, אלא היה משתתף באופן פעיל בועדות, ובפרט בועדת הבנין. את כל התפקידים היה ממלא במסירות, בדייקנות ובנאמנות.
צ. פכטהולט זכה להבחר גם למועצת־העיר השניה, אשר כיהנה ממאי 1925 ועד דצמבר 1926. הוא לא רדף אחרי כסאות־כבוד ולא נדחק למזרח, אלא מעשיו הטובים, עירנותו וגישתו הכנה קרבוהו להרבה מוסדות, שנעשו חלק בלתי־נפרד מחייו.
נציין פה כמה מוסדות, שפכטהולט התאזרח בהם, ובכמה מהם שימש כחבר הנהלה או כיו“ר: במועצת הקהילה העברית ליהודי תל־אביב ויפו היה חבר במשך שמונה שנים; שנים רבות היה מכהן כשופט עירוני; חמש־עשרה שנה היה שופט ב”משפט השלום העברי“; היה ממיסדי בית־החולים לחולי־רוח, יחד עם דבורה כהנוביץ; היה חבר ההנהלה של אגודת “בנות ציון”, בחנוך מקצועי לבנות בתל־אביב; שנים רבות הוא חבר המועצה של מושב־הזקנים; יו”ר ועדת הבנין של בית־היתומים על־שם בלובשטיין מראשית הווסדו; יו“ר המועצה של הבנק למלאכה; נשיא הכבוד של “ארגון הקבלנים” בתל־אביב; נשיא הכבוד של קופת גמילות־חסדים על־שם אוסטרובסקי בשכונת “נורדיה”; ראש ועדת הבנין של בית־הכנסת הכללי ב”נורדיה“; מיסד ונשיא ההנהלה של בית־הכנסת הכללי ב”נורדיה“; מיסד ונשיא ההנהלה של בית־הכנסת “אהל־אברהם” ב”נורדיה“; אח ותיק ומסור בלשכת הבונים החפשים “כוכב”; ממיסדי בנק בעלי הבתים ויו”ר המועצה, ועוד ועוד.
בעל מזג טוב מטבעו, חביב ומעורב עם הבריות. אופטימי ומאמין, שארץ־ישראל תיבנה ותתבסס על־ידי הון יהודי ומרץ יהודי.
דברים אלה נכתבים בכסלו תש"ד, כשר' צבי פכטהולט הגיע לגיל שבעים, ועדיין הוא מלא מרץ, ער ופעיל. גם כיום אנו פוגשים את “הזקן הצעיר” באסיפות ובישיבות, מתעניין בכל המתרחש בעולמנו העברי.
באחד הימים אמר לי פכטהולט לפי תומו: “מי ידמה לי ומי ישוה לי? הרי כל ימי התפללתי, שאזכה לעבוד ולפעול בארץ־תחיתנו. באתי הנה לבנות ולהבנות בה, ובמיטב יכלתי מלאתי את חובתי בכל שטחי הבניה והיצירה, הריני מתגאה בזה, שגם אני הוספתי כמה נדבכים להקמת הבית הלאומי, המנחיל כבוד רב לעמנו ולארצנו”…
עד שנת תרע“ט לא השתמשו בארץ ברואי־חשבונות מוסמכים, וכל המקצוע הזה היה זר. ראובן קסלמן היה אחד הראשונים, אשר הביא את המוסדות והמפעלים הקיימים בארץ־ישראל לידי הכרת הנחיצות, והיעילות בבקורת שיטתית של ספרי־החשבונות. כיום אין עוד מוסד כספי, מסחרי ותעשׂיתי בארץ, שהחשבונות, התקציב והמאזן השנתי שלו אינם מבוקרים בתמידות ע”י מבקר ורואה־חשבונות מוסמך.
ראובן קסלמן נולד באודיסה בתמוז תרמ"א (1881). גמר בית־ספר תיכוני למסחר, ואחר כך עבד בהנהלת חשבונות.
בשנת 1901 עזב את אודיסה ויצא לארצות־הברית. בזמן הראשון עברו עליו, כעל כל המהגרים בבואם לארץ חדשה, “שבעה מדורי גיהינום”: היה מוכר עתונים בניו־יורק, עבד כפועל יומי בנמל ובבתי־חרושת שונים, ובקושי השתכר למחיתו מכל העבודות המפרכות את הגוף שעסק בהן.
כשבאה אליו רעיתו בת־שבע מאודיסה, מצא לו ר. קסלמן מקום לעבוד בהנהלת חשבונות, בשעות היום, ובערבים למד במכון לאלקטרוטכניקה. תוך עבודתו, שהפיקה רצון נותניה, הוזמן כמנהל חשבונות בבית־חרושת להלבשה. עם זה השתלם בבית־ספר גבוה למבקרי חשבונות, והוסמך (בשנת 1911) כ“מבקר חשבונות מוסמך” “C.P.A.”
מלבד עבודתו המקצועית, עבד כעסקן צבורי בהסתדרות הציונית.
בראש הועד הציוני בניו־יורק עמד בשנת 1914 השופט העליון לואיס ברנדייס, ור. קסלמן, שעבד בהסתדרות הציונית כעסקן מתנדב, הוזמן כמבקר־חשבונות ראשי של הועד הציוני בניו־יורק.
בראשית מלחמת־העולם הראשונה נתארגנה באמריקה עזרה מהירה ליהודי ארץ־ישראל, שהקשר ‘’שלהם עם אירופה ואמריקה נפסק לגמרי. הבנק אנגלו־פלשתינה, שמרכזו היה בלונדון, נסגר בארץ כמוסד של ארץ אויבת, וכל בעלי הפקדונות נשארו מחוסרי אמצעים כספיים. גם המלאי של מיצרכי מזון, הלבשה והנעלה, הוחרמו על־ידי השלטונות הצבאיים התורכיים. יהודי אמריקה נחלצו איפוא, לעזרת הישוב העברי בארץ, שהיה צפוי לסכנת רעב וכליה. בראש וראשונה שלחו באניה “וולקאן” זהב, מזון, רפואות ובגדים. עם זה נקט הציר היהודי של ארצות־ הברית בקושטא, הנרי מורגנטאו, גם אמצעים מדיניים לשם הקלת המשבר והטבת יחסה של הרשות התורכית אל הישוב היהודי.
ר. קסלמן לקח חלק פעיל בארגון העזרה המהירה מארצות־הברית לישוב היהודי בארץ, וגם ליהודים בארצות הלוחמות.
בשנת 1917 היה קסלמן ציר בקונגרס היהודי שנתכנס בניו־יורק, והשתתף בביצוע כמה תכניות חשובות להקלת מצבם של יהודי ארץ־ישראל.
בגמר מלחמת־העולם עזב מר ר. קסלמן את ניו־יורק, ועלה לארץ בערב סוכות תרע“ט (1919). באותו זמן באו לארץ חברי “ועד הצירים” מ. אוסישקין, לוין־אפשטיין, ד”ר אידר ואחרים. המשרד הראשי של ועד־הצירים היה בתל־אביב ור. קסלמן הוזמן מיד כמבקר ראשי במשרדי ועד־הצירים. הוא הנהיג את הנהלת החשבונות המשוכללת ואת שיטת הקצרנות (סטינוגרפיה), וכל הענינים המשרדיים התנהלו בפיקוחו. בכל עבודתו היו ניכרים נסיונו הרב וידיעתו את המקצוע לפי השיטות המשוכללות ביותר. קסלמן היה גם משתתף בישיבות “ועד הצירים”, שבהן נידונו בעיות כלכליות ומדיניות של הישוב העברי בארץ. בישיבות אלו היו משתתפים: ד“ר ח. וייצמן, מ. מ. אוסישקין, ד”ר י. אידר, לוין־אפשטיין, מ. דיזנגוף, י. ל. גולדברג, מ. שיינקין, ז. ד. ליבונטין, ד“ר פול, ד”ר עליאש ועסקנים חשובים אחרים. בשנת 1920 היה ממארגני ההגנה, יחד עם פ. רוטנברג, ז. ז’בוטינסקי, מ. אוסישקין, א. רופין, ר. סברדלוב ואחרים. במרוצת הזמן הוזמן ר. קסלמן על־ידי הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, כמנהל־חשבונות ראשי במשרדי ממשלת ארץ־ישראל. בשנות עבודתו בממשלה העריכו הכל את הכשרתו ונאמנותו.
בגמר זמן נציבותו של הרברט סמואל ושובו ללונדון, במלאת חמש שנים לכהונתו, עזב ר. קסלמן את עבודתו בממשלה, ופתח משרד פרטי בירושלים, ואחר כך גם סניפים בתל־אביב ובחיפה, ונתפרסם בכל הארץ כמבקר־חשבונות ממדרגה ראשונה. הוא היה גם מבקר־החשבונות המוסמך הראשון בעירית תל־אביב.
בין השאר התנדב לארגן בקורת שיטתית בהנהלת החשבונות באוניברסיטה העברית בירושלים.
כעסקן צבורי הקדיש הרבה מזמנו וממרצו ל“הדסה”, לחנוך עוורים ולכמה מוסדות אחרים בירושלים. ר. קסלמן היה מראשוני הבונים והמתישבים בשכונה תלפיות בירושלים. ביתו היה פתוח לרווחה, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. איש־תרבות בכל הליכותיו, היה גם חבר מיסדר “בני ברית” בירושלים, חבר מיסדר הבונים החפשיים, ובשנות 1938–1939 נשיא לשכת,'מצפה" בירושלים.
בשנת תרצ“ב (1932) הוציא לאור ר. קסלמן ספר מקצועי “עקרוני בקורת החשבונות” (הוצאת ספרים “מצפה”, תל־אביב) עם מבוא מאת מר א. ז. הופיין – מנהל ראשי של אפ”ק אז. במבואו לספר כותב הופיין בין השאר: “יש לקוות, שעם התקדמותם והתפתחותם של המפעלים הכספיים, המסחריים והתעשיתיים, יורגש הצורך בעצות מומחים בכל עניני חשבונות במידה יותר רחבה, והמקצוע יורם בארץ הזאת לכל הפחות לגובה, שאליו הגיע כבר לפני הרבה שנים בארצות יותר מפותחות. האסקיזה הקצרה של העקרונות היסודיים בבקורת החשבונות, שמר קסלמן חיבר, הנה תרומת־עט רצויה להרחבתה של ידיעת עניני חשבון בין הצבור בכלל ובין רואי ומנהלי חשבונות בפרט”… ר. קסלמן חיבר גם ספר בעברית ובאנגלית על השופט לואיס ברנדייס, שבמחיצתו עבד בהסתדרות הציונית באמריקה.
רעיתו של קסלמן, בת שבע, שעמדה לימינו במשך ארבעים שנה – אף היא עסקנית מובהקת ב“הדסה”, “ויצ”ו" ובהסתדרות נשים עבריות, יחד עם הנריטה סולד.
בעצם עמידתו במערכת העבודה, חלה ר. קסלמן במחלת־גרון ממארת ולא נרפא ממנה. בח' באדר תש"ב נפטר ונטמן בבית־העלמין בהר הזיתים בירושלים – החלוץ להנהלת־חשבונות מוסמכת בארץ, הציוני הנאמן והאדם המצוין.
בבית הד“ר אברהם ברוך (רוזנשטיין), מורה ראשי למתימטיקה ופיסיקה בגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב, פגשתי בשנת תרע”ב את אחיו הצעיר דוב רוזנשטיין, שעלה אותה שנה מוורשה.
בן 23 היה אז דוב רוזנשטיין, בחור נאה, גבה קומה, בעל פנים מפיקים מרץ והחלטיות.
סמוך לבואו נכנס כחבר בהסתדרות הפקידים, אשר מרכזה היה בתל־אביב, ואני עמדתי אז בראש הועד של הסתדרות זו. ראיתי לפני צעיר משכיל ובעל הכשרה מקצועית, ועל־פי המלצתי נתקבל כפקיד לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו.
השכלתו, כשרונותיו, חריצותו ותפיסתו המהירה סללו לפניו את הדרך לעליה מהירה משלב אל שלב. הנהלת הבנק החשיבה את סגולותיו, והוא עלה לדרגת הפקידים הגבוהים.
דוב רוזנשטיין לא הסתפק בעבודתו הפקידותית ושאף גם לעבודה צבורית. ראשית פעולתו הצבורית היתה בחוגי הספורטאים העברים. מסר הרבה מזמנו ל“מכבי”, וכמה שנים היה חבר הועד. כן נכנס כחבר להסתדרות “המכבים הקדמונים” ואף שם היה מן החברים הפעילים. היה גם חבר הועד של הספריה “שער־ציון” ביפו, בתקופה שמנהל הספריה היה הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ואחר כך עמד בראש הועד עם ברוך הוז.
בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב, באביב תרע"ז (אפריל 1917), נתרוקנה השכונה מתושביה, ורק מנין צעירים בעלי אומץ־לב וגבורה נפשית, התנדבו לשמור על הרכוש של תל־אביב. בין מארגני השמירה היו: סעדיה שושני, המורה לציור אלדמע, בוגר הגמנסיה “הרצליה” אולשנסקי (כיום: השופט העליון אולשן), אליהו גולומב, דוב רוזנשטיין, ואחרים.
בגמר מלחמת־העמים הראשונה, הוזמן דוב רוזנשטיין כמזכיר כללי של הסיוע האמריקני ליד ועד הצירים בשביל ארץ־ישראל וסוריה, והתמסר בכל מרצו לתפקיד חשוב זה, אף מילא אותו בנאמנות ובכשרון – בשנות 1918–1921. כן עמד כמה שנים בראש בתי־התבשיל בירושלים מיסודו של נתן שטראוס, ועם זה ניהל גם את יתר המוסדות בארץ שנתמכו על־ידי הנדיב הזה.
בשנים 1921–1933 שימש מנהל בקופת־מלוה מרכזית ובנק להלוואות של הסיוע האמריקני.
לאחר שרכש לו נסיון רב בהנהלת בנקים, ניסה את מזלו ופתח בשנת 1933 בירושלים בנק חדש בשם “שלמה המלך” שהתקיים שבע שנים. אולם ההצלחה לא האירה פנים למפעל כספי זה, ורוזנשטיין נאבק קשה על קיומו עד שירד לגמרי מנכסיו. היו כמה גורמים קשים לכך, ובהם – שנות המשבר בתקופת מאורעות הדמים של שנות 1936–1939, וכן מלחמת־העמים השניה שפרצה בספטמבר 1939.
לאחר שהפסיד את כל הונו, אשר צבר תוך עשרות שנים, עסק במקצוע של רואה־חשבונות מוסמך בכמה מפעלים כלכליים בארצנו. אגב: הוא גם היה בין המיסדים הראשונים של ארגון רואי־חשבון מוסמכים, וכמה שנים היה חבר הועד המרכזי של הארגון הזה.
דוב רוזנשטיין נולד בנובי־דבור (מחוז וורשא) במאי 1888. למד בבית־ספר למסחר בוורשה, ואחר כך למד מסחר ומשפטים באוניברסיטאות ווינא, לוזאן ופאריס. מלבד עברית שלט יפה בכמה לשונות: פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית.
בהיותו תלמיד האוניברסיטה בלוזאן, היה בין מיסדי האגודה האקדימאית “התקוה” ומזכיר הועד.
שנים רבות היה חבר מסור במיסדר “בני ברית” בירושלים, וגם השתייך למסדר “הבנאים החפשים” והיה נשיא בלשכה “הר ציון” בירושלים.
עד יומו האחרון עסק במקצועו וגם בעסקנות צבורית. בליל שבת, אור לכ“ה מרחשון תש”ט, נפטר מהתקפת־לב.
במותו הסתלק אחד מן הכחות הפעילים של הישוב, עסקן צבורי בכל נימי נפשו.
בגיל תשעים נפטר בי“ג תמוז תש”ח והובא לקבורה בבית־העלמין הישן בתל־אביב, שפאק־לובזובסקי.
נולד בתרכ“א (1861) ברוז’ינוי (מחוז וולקוביסק), פלך גרודנה. למד ב”חדר" ובישיבה, שר' יחיאל מיכל פינס היה משגיחה. בגיל ארבע־עשרה נתיתם מאמו, ולאחר שאביו, ר' יצחק לובזובסקי, נשא לו אשה שניה, לא יכול הנער להסתגל לאם החורגת, עזב את בית אביו והחל לעמוד ברשות עצמו.
מתחילה עסק בעבודות שונות באחוזה בכפר, ובגלל זריזותו, מסירותו ונאמנותו נתמנה למנהל האחוזה, ורכש לו אמון מלא מצד בעל האחוזה. בהמלצתו הוזמן לספק בשר ומיצרכי־מזון אחרים לגדוד הצבא הרוסי שחנה בסלונים. אף כאן רכש את אמונם והוקרתם של אנשי המיפקדה עד כדי כך שעם העברת הגדוד לאירקוטסק, בסיביר המזרחית, הזמינה אותו המיפקדה לעבור שמה ולהמשיך את ההספקה המוגדלת בקבלנות. במרוצת הזמן נתמנה לספק ראשי של בשר ומזון לכל הצבא העצום במרכז סיביר. אחר כך הוזמן לספק מזון לעובדים במכרות הזהב. שנה־שנה היה הולך למוֹנגוֹליה לקנות שוורים לצרכי ההספקה, וזכה לאמון גמור מצד ראשי השלטונות הצבאיים והאזרחיים, שהיו לו קשרי־עסקים עמהם. במלחמת רוסיה־יאפאן, בשנת 1904–1905, הצטיין באספקות שונות ובארגון ההובלה הצבאית למזרח הרחוק מסביב לאגם־באיקאל – בטרם תיגמר מסילת־הברזל שם. לאות־הוקרה על שרותו הטוב והנאמן נתכבד במידאליה־של־כסף מאת הצאר הרוסי.
עם ניהול העסקים ביושר מוחלט, הצליח לצבור הון רב והכנסה גדולה. ממנה תרם ביד רחבה למוסדות קהילה, שתפס בה עמדה נכבדה, למוסדות תורה וחסד בתחום־המושב, ולמפעלי הישוב הישן והחדש בארץ־ישראל, והשד"רים השונים שביקרו בביתו נהנו לא רק מתרומה ביד נדיבה, אלא אף מקבלת־פנים והארחה והמלצה לגבירים אחרים ברוח נדיבה. כשהחריבה שריפה גדולה את וולוקוביסק בשנת 1910, עזר לנשרפים ברבבות רובלים – בתמיכות, בסידור פרנסה וכו'.
באחד מימי תרע“א, בהיותו לרגל עסקיו בבריסק־דליטא, נפגש שם עם מנחם שיינקין, שביקר אצלו באירקוטסק כשד”ר למען ארץ־ישראל. נתפתה לשיינקין לנסוע עמו מיד לביקור בארץ, ובהיות הפאספורט שלו בביתו באירקוטסק הרחוקה, והזמן לא הספיק לנסוע שמה ולחזור עד צאת השיירה באניה מאודיסה – השתמש בפאספורט של גיסו שפאק מוולקוביסק, וכך הפך שם־משפחתו בארץ מלובזובסקי לשפאק. שלח מכתב־פרידה לאשתו ונסע לארץ.
בבואו לביקור בגדרה נתחבב המקום עליו מאד, ובמצאו הזדמנות לקנות את המשק הגדול של ברסקי, נשאר מיד כתושב בארץ וכתב לאשתו שתחסל את העסקים ותבוא לארץ. ואכן עשתה כך והביאה הון רב להשקעה בארץ. חלק מן ההון הפקידה בבנק הממלכתי הרוסי, וחלק זה הלך לאיבוד. הוא השקיע הרבה הון ומרץ בהרחבת אחוזתו ושכלול משקו, עד שהיה לתפארת המושבה. כן רכש קרקעות בסביבה והרחיב את תחומי המושבה.
בשנת תר"פ נהרג במקרה אסון בן אחותו יצחק לובזובסקי, אשר גדל בביתו בגדרה. מזועזע מן האסון מכר את אחוזתו בגדרה למ. נובומייסקי ועבר לגור בתל־אביב. רכש לו בית גדול בן 3 קומות ברחוב יהודה הלוי, וכעבור זמן־מה מסרה לו העיריה בקבלנות את שרות הנקיון ואת החזקת סוסי המשטרה העירונית. במשך 6–7 שנים העסיק כמה עשרות פועלים בנקיון, אשר הרויחו את לחמם מעבודתם זו. יחסו אליהם היה מצוין, ומפעם לפעם היה מעניק להם תשלומים נוספים לחגים ולמועדים. הוא עזר הרבה לכמה וכמה מקרוביו, מכריו בני־עירו מרוסיה לעלות לארץ ולהסתדר בערים ובמושבות. ביתו היה תמיד פתוח לרווחה גם בגדרה וגם בתל־אביב. עשרות אורחים היו סועדים על שולחנו, ובפרט תמך באותם שסבלו בתקופת המלחמה הראשונה.
סח לי אחד מבני משפחתו, שפנה אליו פעם בבקשה לתת לו גמילות־חסד, מיד נענה לו שפאק־לובזובסקי, הניח את הארנק על השולחן ואמר: “קח כמה שנחוץ לך”. הקרוב נטל 80 לא“י והחזירן לו באפשרות הראשונה. אולם היו כמה מקרים שלא החזירו לו את הגמ”ח, והוא לא התרעם על כך.
הוא החשיב מאד את גאולת הקרקע ורכש מידי ערבים רבבות דונאמים בתל־אביב ובמושבות. קנה אדמה מן הגרמנים בשרונה ויסד את “שכונת שפאק” (כיום: רחוב ביל"ו והרחובות הסמוכים לו), חלקות אדמה מן הערבים אבו־כדארה, אבו־ דאוד, אבו־גזלה ועוד ועוד (כיום – רחובות חשובים ומרכזיים בתל־אביב). את הפרדס “מונטיפיורי” שקנה מן האפוטרופסים, מכר לבני דלת העם במחירים זולים, ולאחדים מכר באשראי לכמה שנים בלא רבית וגם את הקרן לא קיבל. כן קנה חלקות אדמה על־יד כרכור, בנגב ועוד.
הוא לא רדף אחר עושר, ואת כל הקרקעות מכר לאחרים ולקהק"ל כמעט בלי רווח. תמיד חי בצמצום ופיזר הענקות ומתנות לאחרים ביד נדיבה ובעין יפה. בשנים האחרונות לחייו התרושש לגמרי, וכוחותיו הגופניים עזבוהו לגמרי לעת־זקנתו. אולם עד יומו האחרון היה בהכרה ברורה, והיה מאושר שזכה לחיות את ימיו האחרונים במדינת ישראל.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.