צנוע וענותן, מתון ומיושב בדעתו, מחונן באדיבות ובסגולות טובות, דבריו בנחת נשמעים. כאיש מן השורה הוא מטיל על עצמו תפקידים שונים בעסקנות הצבורית וממלא אותם מתוך התנדבות, לשם שמים. נמנה תמיד על החיילים האלמונים, אשר מפקדיהם ומנהיגיהם סומכים עליהם מתוך בטחון גמור, שימלאו את חובתם באמונה ובמסירות.

מראשית התבגרותו ועד היום, אינו מדבר רמות ונשגבות ואינו נדחק אל כסא־הכבוד, אלא מציית לגדולים ומנוסים ממנו.

כל פקודה היא לו בבחינת חוק ולא יעבור.

נולד בתרמ"ו (1885) בכפר בפלך פודוליה (אוקראינה). נתחנך חנוך מסורתי. מן העיירה הקטנה עברו הוריו לברדיצ’וב הגדולה, אשר 80 אחוז מתושביה היו יהודים, והיא נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בתחום־המושב של יהודי רוסיה (מטעם זה כונתה בשם “ירושלים דווהלין”).

העיר ברדיצ’וב היתה אז עיר־ואם בישראל, ונעשתה מעוז לחסידות מזמן שקבע בה דירתו הצדיק ר' לוי יצחק, המפורסם בעם כסניגורם של ישראל.

בעיר זו התחנך יעקב בוקשטיין באוירה של תורה וחסידות.

ברדיצ’וב, עיר החסידות היתה גם מרכז להשכלה, והנוער העברי החל נוהה אחרי המשכילים העברים. וגם יעקב בוקשטיין, בהיותו בן י"ד, טעם מפרי ההשכלה.

ומן ההשכלה אל התנועה הציונית.

יעקב בוקשטיין נכנס בראשו ורובו לעבודה המעשית של האגודות הציוניות, מכר שקלים, מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, רכש חברים חדשים להסתדרות הציונית, הפיץ את הספרות הציונית וכו'.

בשנת 1905 התישב הצעיר יעקב בוקשטיין במוסקבה. ולא קל היה הדבר: בימים ההם, במשטר הצארי, היו תחומי־ישוב מוגבלים בשביל יהודי רוסיה. והעיר מוסקבה היתה אז מחוץ לתחום־המושב היהודי.

היתר ישיבת־קבע היה רק לסוחרים עשירים מ“דרגה ראשונה” ומ“דרגה שניה” באזור מיוחד, לבעלי השכלה גבוהה ולבעלי־מלאכה.

הצעיר בן העשרים יעקב בוקשטיין הצטייד בתעודה של אביו־זקנו, שהיה סוחר מדרגה ראשונה, ותעודה זו הקנתה לו זכות ישיבה בבירת רוסיה העתיקה.

במוסקבה ישב אז הד“ר יחיאל צ’לנוב, אשר עמד בראש ההסתדרות הציונית ברוסיה. מפיו שמע בוקשטיין שורה ארוכה של הרצאות עיוניות על הציונות המדינית, על העבודה התרבותית והמעשית בארץ־ישראל. באותו פרק־זמן היה גם משומעי לקחו של הרב ד”ר יעקב מזא"ה, שעמד אז בראש הקהילה העברית במוסקבה. עם זה השתלם גם בלמודים כלליים, ובמשך שנתיים שמע הרצאות מדעיות באוניברסיטה של שינבסקי.

בוקשטיין היה פעיל בתנועה הציונית, ובזכות פעילותו נבחר בשנת 1913 כציר לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתקיים בווינה, כן השתתף בועידה של ההסתדרות העברית, שבה נשא המשורר ח. נ. ביאליק ז"ל את משאו המזהיר הידוע על הלשון והתרבות.

בוקשטיין התרשם מאד מן הנאומים וההרצאות של הקונגרס והועדה, והחל עוד אז לחשוב על העליה לארץ־ישראל.

אשת נעוריו יצאה בשנת 1914 ממוסקבה לארץ־ישראל, לשם השתלמות בלשון העברית ובספרות העברית, וגם י. בוקשטיין עמד אף הוא לחסל את עסקיו במוסקבה ולעלות לארץ באותה שנה.

בגלל מלחמת־העמים, שפרצה באבגוסט 1914, נדחתה התכנית על עליה לארץ, ורעיתו נאלצה לצאת את הארץ בראשית המלחמה וחזרה ב־1915 למוסקבה.

יעקב בוקשטיין המשיך בינתים בעבודתו הציונית בעיר־מגוריו, והיה מנושאי כליו של ד“ר י. צ’לנוב ז”ל.

מ־1915 עד 1919 היה חבר הועד העירוני של ציוני מוסקבה, שבין חבריו היו: ליב יפה, יצחק ניידיץ', חיים גרינברג, ואחרים.

נאמן לחבתו העמוקה לתרבות העברית ולאמנות הלאומית, שמח לקראת בואו של נחום צמח למוסקבה בשנת 1915. השחקן נחום צמח חלם אז על הקמת בימה עברית, יחד עם חברו מנחם גנסין. לאחר כמה התלבטויות הצליח, כידוע, צמח בשנת 1917 להשיג את עזרת טובי הכחות התיאטרוניים, ויסד את “הבימה” במוסקבה.

על הבקשה לקבלת הרשיון הדרוש לפתיחת “הבימה” חתמו הרב ד“ר מזא”ה ועוד חמשה אנשים מציוני מוסקבה, ובהם גם יעקב בוקשטיין.

מאז היה לידיד נאמן של “הבימה” ברוסיה, ואחר כך בארץ־ישראל (מכספו יסד בוקשטיין שני פרסים שנתיים לאמני “הבימה”, שהם על־שם נ. צמח ומ. גנסין).

לאחר מלחמת־העולם הראשונה, החליט י. בוקשטיין לעלות לארץ עם רעיתו ושני ילדיו הקטנים, שש פעמים הגיש בקשה לרשיון היציאה מרוסיה, ובקשותיו נדחו. לאחר השתדלות במשך חמש שנים רצופות, הצליח להשיג את הרשיון הדרוש והוא מיהר לצאת עם משפחתו מרוסיה. הנסיעה ממוסקבה לארץ־ישראל ארכה ששה שבועות.

בפברואר 1925 הגיע לחוף יפו, והתישב עם משפחתו בתל־אביב.

הוא התאקלם מהר והסתגל לתנאי הארץ, השתרש בעולם המסחר והתעשיה בתל־אביב. אף ילדיו גדלו וחונכו בארץ, קיבלו את השכלתם בבתי־הספר התיכוניים בתל־אביב, ובבוא השעה הקימו חיי־משפחה יפים.

ויעקב בוקשטיין לא הצטמצם במסגרת הכלכלה בלבד, כי אם התקרב גם לחברה ולצבור. בין השאר משך את לבו המיסדר של “הבונים החפשים”, עלה משלב אל שלב, ונבחר לנשיא בלשכת הבנאים החפשים “חירם” בתל־אביב, וכיהן כנשיא במשך שנתיים. הוא גם הצטרף ללשכת “בני ברית” של “שער ציון” בתל־אביב, ומשתתף בעוד מפעלים צבוריים,

במשך שתי עשרות שנים לשבתו בתל־אביב רכש לו ידידים ומכרים המכבדים אותו.

במלחמת־השחרור בתש"ח נפל בנו הטייס, דניאל, בשעת פעולתו בהרי ירושלים. מות בנו האהוב דיכא את רוחו זמן רב, והוא ספד לו ולא אבה להנחם. הקדיש לזכרו פרסים לטייסים וכן לתלמידים מצטיינים באוניברסיטה הירושלמית. כן הוציא ספר לזכרו ויסד על שמו ספריה לתעופה. לאחר שהתאושש קצת מאסונו, הוא ממשיך בעבודתו הצבורית הפוריה והברוכה.