במוצאי יום כפור תרפ"ט נפסק, במקום־מגוריו בתל־אביב, פתיל חייו של אחד מזקני תנועתנו ומראשוני הראשונים – חיים אטינגר, ולמחרת הובא למנוחת־עולמים בבית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

חיים אטינגר נולד באומאן (פלך קיוב, אוקראינה) בשנת תרי"ז. בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וישב כמה שנים במזריץ' (פולין), עסק במסחר ורכש לו שם טוב בחוגי הכלכלה.

בשנת תרל"ט (1879) העתיק את מושבו לאודיסה והמשיך לעסוק במסחר, הצליח ונעשה לאחד הסוחרים האמידים.

ראשית עבודתו הצבורית התחילה בשורת חובבי־ציון הראשונים באודיסה, בשנות תרמ“ב–תרמ”ג. הוא היה אז כבן 25–26. לא בין הנואמים הדברנים היה חלקו, כי אם בין הפעילים והעושים. היה תורם בעין יפה וברוח נדיבה, וידע להתרים גם אחרים לטובת חובבי־ציון.

כשלש־עשרה שנה היה אחד החברים הפעילים ביותר בועד חובבי־ציון באודיסה. עם צאתו של המנוח מ. אוסישקין מרוסיה, עמד ח. אטינגר בראש הועד בשנות תרע“ט–תר”פ, ולא פעם סיכן את עצמו בימי משטר הבולשביקים ברוסיה. תודות להקרבתו העצמית, הצליח להציל את הארכיון של ועד חובבי־ציון באודיסה, וגנזו בביתו ואחר כך העלו בעצמו לארץ־ישראל.

בשנת תרס"ג (1903) ביקר אטינגר בארץ־ישראל כשליח ועד חובבי־ציון בלוית מ. אוסישקין, א. דרויאנוב וז. גלוסקין. הוא השתתף בכנסית זכרון־יעקב, שבה הונח היסוד לארגון הישוב העברי בארץ.

בשנת תרס"ד (1904) היה יחד עם י. ל. גולדברג, מ. דיזנגוף וז. גלוסקין, ממיסדי חברת “גאולה”. באופן רשמי נקראה חברת “גאולה” בימים ההם, בשם “חברת ח. אטינגר ושותפיו” (לשם זהירות מפני השלטונות).

כשנוסדה בתרס“ה “ישיבת אודיסה”, על־ידי הרב חיים צ’רנוביץ (“רב צעיר”), היה ח. אטינגר מראשי עסקניה. ישיבה זו פעלה הרבה להפצת ידיעות היהדות, הספרות וההיסטוריה הישראלית בעברית, ובה נלמדו גם מדעים כלליים. מ”ישיבה" זו יצאו תלמידי חכמים, סופרים, חוקרים ואנשי מדע, תורה וחכמה. בין המרצים הראשיים בישיבה היו ח. נ. ביאליק, פרופ' קלוזנר, הרב ש. אסף, הרב ח. צ’רנוביץ ואחרים.

בימי המהפכות ומלחמת־העולם הראשונה, בשנות תרע“ד–תרע”ח – היה אטינגר פעיל מאד בהנהלת העזרה לפליטים ולקח חלק בעסקנות מדינית ברוסיה.

בהיותו חבר המפלגה הליבראלית ברוסיה (קאדוטים), תמך הרבה בתנועת־השחרור הרוסית.

ר' חיים אטינגר פעל זמן רב בעסקנות מקומית בעיר־מגוריו – אודיסה, ששימשה שנים רבות מרכז תרבותי חשוב בשביל יהודי רוסיה. עם זה היה גבאי בבית־הכנסת הגדול, יושב־ראש הועד המפקח של בית־החולים היהודי הגדול באודיסה, יסד ספריה על־שם ח. נ. ביאליק והיה ממיסדי החברה להוצאת ספרים “דביר”, יחד עם ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי וד"ר שמריהו הלוי.

בתקופת הרעב ברוסיה – בשנת תרפ"א (1921), עזר הרבה מאד לנפגעי הרעב היהודים.

בשנת תרפ“ב (1922) עלה לארץ והתישב בתל־אביב. פה נפגש עם ידידיו הותיקים ה”ה מ. אוסישקין, י. גולדברג, מ. דיזנגוף, ב. יפה, ש. זלצמן, א. דרויאנוב, ד“ר י. ספיר, ז. גלוסקין ואחרים. עם כולם עבד עשרות שנים בחבת־ציון ובציונות ברוסיה. ב”כתבים לתולדות חבת־ציון" של דרויאנוב, מובאים כמה ממכתביו של ח. אטינגר בעניני חבת ציון וגאולת הארץ.

ואף כאן, בארץ־ישראל, הקדיש את שנותיו האחרונות לעבודה צבורית, השתתף בהנהלת חברת “גאולה”, היה חבר פעיל ומסור בהנהלת “מושב זקנים” הראשון ברחוב אלנבי, היה מראשוני חברי המועצה של “בית וגן” (כיום בת־ים), בדרומה של יפו.

כל חייו היו שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען עם ישראל ולמען ארץ־ישראל.

הרב ד“ר יעקב אלישקובסקי – שהלך לעולמו בתל־אביב בעשרה בשבט תש”י – היה אדם יקר, דמות אצילה, מחנך בחסד עליון ומראשוני העסקנים בתנועה הדתית־הלאומית.

רבות פעל בשדה הציונות והחנוך המסורתי – מתחילה ברוסיה ואחר כך בארץ־ישראל.

עוד בשנות כהונתו כרב בקיוב (בירת אוקראינה) עשה הרבה להרמת קרן היהדות, ופעילותו לעניני הצבור היהודי לא היה לה גבול. תמיד נשא ברמה ובקומה זקופה את דגל התחיה הלאומית, והגן בגבורה ובחרוף־נפש על עניני הקהילה היהודית בקיוב. מיום הכנסו לרבנות לא היה מוסד, שלא צרף אותו לעבודתו, כי בכל מקום היה לברכה.

בפרט התבלטה אישיותו בתקופת מלחמת־העולם הראשונה ובימי המהפכה ברוסיה. אלישקובסקי לא הסתגר בלשכת הרבנות, אלא יצא למרחב בשטח העסקנות הצבורית. לאות הוקרה נבחר למועצה הלאומית באוקראינה. היה חבר הנשיאות בכל הועידות היהודיות, וכן נבחר לועד הפועל של “אחדות ישראל”, אשר אחדה בתוכה את היהדות הדתית לזרמיה.

נולד בכ“ב סיון תרל”ב (1872) במוסקבה, לאביו הרב מאיר ולאמו אסתר בת הרב חיים ברלין, רבה של קהילת מוסקבה. בהיותו בן שנתים נתיתם מאביו וגדל ונתחנך בבית אבי־אמו במוסקבה. ראשית חנוכו ב“חדר” ואחר כך – בישיבת וולוז’ין.

במלאת לו עשרים ושתים שנה, הוסמך להוראה, וכן קיבל תעודת בגרות בבית־ספר תיכוני וגם תעודת מורה. אחר כך למד זמן־מה בפאקולטה לרפואה, ושמע שעורים בפילוסופיה באוניברסיטה של קיוב. בשנת 1917 הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”, ובשנת 1918 קיבל תעודת סגן עורך־דין.

לאחר מהפכת 1917 ברוסיה, היה חבר הקהילה הדימוקרטית בקיוב, חבר המזכירות הלאומית ליהודי אוקראינה, חבר המרכז הציוני באוקראינה, וכן נבחר כציר לאסיפה המכוננת באוקראינה. בשנת תרפ“א (1921) נשלח מקיוב כציר לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, אך בפולין נעצר על שעבר את הגבול בלא רשיון, ישב ששה שבועות במאסר ולא הספיק להגיע לקונגרס. עם שחרורו ממאסרו נשאר לגור בוורשה ומיד נבחר למרכז “המזרחי” בפולין, ושימש כמזכיר לשכת המזרחי העולמי לאירופה, ועם זה היה גם יו”ר הועד המרכזי של פליטי רוסיה.

בשנת תרפ“ה (1925) הוזמן לרב ראשי ומנהל הגמנסיה היהודית בהלסינקי (בירת פינלאנד), אך הרב ד”ר יעקב אלישקובסקי החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה ולהשתתף בבנינה, ועוד באותה שנה עלה לארץ ועשה זמן־מה בירושלים. לא רדף אחרי כסא־רבנות, אלא הסכים לעסוק בהוראה באחד מבתי הספר של המזרחי. מיד הוזמן כמנהל ביתהספר “נצח ישראל” בפתח־תקוה, והוא קיבל ברצון את התפקיד הזה. שם נתחבב מיד על מורי בית־הספר, על התלמידים והוריהם. כולם התקשרו למנהל החדש בעבותות חבה וידידות, והתיחסו אליו בהוקרה והערצה.

כעבור שלש שנים החליט הועד המפקח להעבירו מפתח־תקוה לתל־אביב, כמנהל בית־הספר הדתי לבנות “תלפיות”.

הרב ד"ר י. אלישקובסקי נכנס בראשו ורובו למלוי תפקידו בתל־אביב. כאן נפתח לפניו שדה־פעולה נרחב של עבודה צבורית ותרבותית. לא הסתפק בעבודתו בבית־הספר העממי, אלא יסד כעבור זמן קצר בתל־אביב את הגימנסיה “תלפיות”, וכעבור שנים מספר פתח גם בית־מדרש לגננות “תלפיות”. כן יסד את גן־הילדים הדתי הראשון בתל־אביב.

מלבד פעילותו החנוכית־תרבותית היה גם עסקן פעיל במרכז הארצי של המזרחי, ויו"ר מועצתו הארצית, חבר ועד “התאחדות יהודי רוסיה” בארץ, אח במיסדר “בני ברית” (לשכת “שער ציון”), ועוד.

את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש הרב אלישקובסקי לצבור ולחברה, לאומה ולמולדת. ובעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה נקרא לישיבה של מעלה האדם יקר־הרוח ורב־הפעלים, אשר חינך אלפי תלמידים ותלמידות והיה אהוב על כל יודעיו.

במוצא־עלית פתח המזרחי מוסד מיוחד לנוער העולה, שבו מתחנכים ילדים וילדות. המוסד נושא את שמו “אלישע”, מפני שבצוואתו חתם המנוח את שמו “אלישע” במקום “אלישקובסקי”.

בתולדות הציונות והישוב ינון שמו של אחד מטובי הבונים והעסקנים, שכל שנות חייהם היו קודש לעם.

צנוע וענותן, מתון ומיושב בדעתו, מחונן באדיבות ובסגולות טובות, דבריו בנחת נשמעים. כאיש מן השורה הוא מטיל על עצמו תפקידים שונים בעסקנות הצבורית וממלא אותם מתוך התנדבות, לשם שמים. נמנה תמיד על החיילים האלמונים, אשר מפקדיהם ומנהיגיהם סומכים עליהם מתוך בטחון גמור, שימלאו את חובתם באמונה ובמסירות.

מראשית התבגרותו ועד היום, אינו מדבר רמות ונשגבות ואינו נדחק אל כסא־הכבוד, אלא מציית לגדולים ומנוסים ממנו.

כל פקודה היא לו בבחינת חוק ולא יעבור.

נולד בתרמ"ו (1885) בכפר בפלך פודוליה (אוקראינה). נתחנך חנוך מסורתי. מן העיירה הקטנה עברו הוריו לברדיצ’וב הגדולה, אשר 80 אחוז מתושביה היו יהודים, והיא נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בתחום־המושב של יהודי רוסיה (מטעם זה כונתה בשם “ירושלים דווהלין”).

העיר ברדיצ’וב היתה אז עיר־ואם בישראל, ונעשתה מעוז לחסידות מזמן שקבע בה דירתו הצדיק ר' לוי יצחק, המפורסם בעם כסניגורם של ישראל.

בעיר זו התחנך יעקב בוקשטיין באוירה של תורה וחסידות.

ברדיצ’וב, עיר החסידות היתה גם מרכז להשכלה, והנוער העברי החל נוהה אחרי המשכילים העברים. וגם יעקב בוקשטיין, בהיותו בן י"ד, טעם מפרי ההשכלה.

ומן ההשכלה אל התנועה הציונית.

יעקב בוקשטיין נכנס בראשו ורובו לעבודה המעשית של האגודות הציוניות, מכר שקלים, מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, רכש חברים חדשים להסתדרות הציונית, הפיץ את הספרות הציונית וכו'.

בשנת 1905 התישב הצעיר יעקב בוקשטיין במוסקבה. ולא קל היה הדבר: בימים ההם, במשטר הצארי, היו תחומי־ישוב מוגבלים בשביל יהודי רוסיה. והעיר מוסקבה היתה אז מחוץ לתחום־המושב היהודי.

היתר ישיבת־קבע היה רק לסוחרים עשירים מ“דרגה ראשונה” ומ“דרגה שניה” באזור מיוחד, לבעלי השכלה גבוהה ולבעלי־מלאכה.

הצעיר בן העשרים יעקב בוקשטיין הצטייד בתעודה של אביו־זקנו, שהיה סוחר מדרגה ראשונה, ותעודה זו הקנתה לו זכות ישיבה בבירת רוסיה העתיקה.

במוסקבה ישב אז הד“ר יחיאל צ’לנוב, אשר עמד בראש ההסתדרות הציונית ברוסיה. מפיו שמע בוקשטיין שורה ארוכה של הרצאות עיוניות על הציונות המדינית, על העבודה התרבותית והמעשית בארץ־ישראל. באותו פרק־זמן היה גם משומעי לקחו של הרב ד”ר יעקב מזא"ה, שעמד אז בראש הקהילה העברית במוסקבה. עם זה השתלם גם בלמודים כלליים, ובמשך שנתיים שמע הרצאות מדעיות באוניברסיטה של שינבסקי.

בוקשטיין היה פעיל בתנועה הציונית, ובזכות פעילותו נבחר בשנת 1913 כציר לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתקיים בווינה, כן השתתף בועידה של ההסתדרות העברית, שבה נשא המשורר ח. נ. ביאליק ז"ל את משאו המזהיר הידוע על הלשון והתרבות.

בוקשטיין התרשם מאד מן הנאומים וההרצאות של הקונגרס והועדה, והחל עוד אז לחשוב על העליה לארץ־ישראל.

אשת נעוריו יצאה בשנת 1914 ממוסקבה לארץ־ישראל, לשם השתלמות בלשון העברית ובספרות העברית, וגם י. בוקשטיין עמד אף הוא לחסל את עסקיו במוסקבה ולעלות לארץ באותה שנה.

בגלל מלחמת־העמים, שפרצה באבגוסט 1914, נדחתה התכנית על עליה לארץ, ורעיתו נאלצה לצאת את הארץ בראשית המלחמה וחזרה ב־1915 למוסקבה.

יעקב בוקשטיין המשיך בינתים בעבודתו הציונית בעיר־מגוריו, והיה מנושאי כליו של ד“ר י. צ’לנוב ז”ל.

מ־1915 עד 1919 היה חבר הועד העירוני של ציוני מוסקבה, שבין חבריו היו: ליב יפה, יצחק ניידיץ', חיים גרינברג, ואחרים.

נאמן לחבתו העמוקה לתרבות העברית ולאמנות הלאומית, שמח לקראת בואו של נחום צמח למוסקבה בשנת 1915. השחקן נחום צמח חלם אז על הקמת בימה עברית, יחד עם חברו מנחם גנסין. לאחר כמה התלבטויות הצליח, כידוע, צמח בשנת 1917 להשיג את עזרת טובי הכחות התיאטרוניים, ויסד את “הבימה” במוסקבה.

על הבקשה לקבלת הרשיון הדרוש לפתיחת “הבימה” חתמו הרב ד“ר מזא”ה ועוד חמשה אנשים מציוני מוסקבה, ובהם גם יעקב בוקשטיין.

מאז היה לידיד נאמן של “הבימה” ברוסיה, ואחר כך בארץ־ישראל (מכספו יסד בוקשטיין שני פרסים שנתיים לאמני “הבימה”, שהם על־שם נ. צמח ומ. גנסין).

לאחר מלחמת־העולם הראשונה, החליט י. בוקשטיין לעלות לארץ עם רעיתו ושני ילדיו הקטנים, שש פעמים הגיש בקשה לרשיון היציאה מרוסיה, ובקשותיו נדחו. לאחר השתדלות במשך חמש שנים רצופות, הצליח להשיג את הרשיון הדרוש והוא מיהר לצאת עם משפחתו מרוסיה. הנסיעה ממוסקבה לארץ־ישראל ארכה ששה שבועות.

בפברואר 1925 הגיע לחוף יפו, והתישב עם משפחתו בתל־אביב.

הוא התאקלם מהר והסתגל לתנאי הארץ, השתרש בעולם המסחר והתעשיה בתל־אביב. אף ילדיו גדלו וחונכו בארץ, קיבלו את השכלתם בבתי־הספר התיכוניים בתל־אביב, ובבוא השעה הקימו חיי־משפחה יפים.

ויעקב בוקשטיין לא הצטמצם במסגרת הכלכלה בלבד, כי אם התקרב גם לחברה ולצבור. בין השאר משך את לבו המיסדר של “הבונים החפשים”, עלה משלב אל שלב, ונבחר לנשיא בלשכת הבנאים החפשים “חירם” בתל־אביב, וכיהן כנשיא במשך שנתיים. הוא גם הצטרף ללשכת “בני ברית” של “שער ציון” בתל־אביב, ומשתתף בעוד מפעלים צבוריים,

במשך שתי עשרות שנים לשבתו בתל־אביב רכש לו ידידים ומכרים המכבדים אותו.

במלחמת־השחרור בתש"ח נפל בנו הטייס, דניאל, בשעת פעולתו בהרי ירושלים. מות בנו האהוב דיכא את רוחו זמן רב, והוא ספד לו ולא אבה להנחם. הקדיש לזכרו פרסים לטייסים וכן לתלמידים מצטיינים באוניברסיטה הירושלמית. כן הוציא ספר לזכרו ויסד על שמו ספריה לתעופה. לאחר שהתאושש קצת מאסונו, הוא ממשיך בעבודתו הצבורית הפוריה והברוכה.

בצדי הדרכים התהלך ר' אברהם דובינסקי ברחובות תל־אביב. התבונן בעין חודרת לנעשה מסביבו, סוקר, בוחן ובודק את הנפגשים על דרכו, נכנס בשיחה קלה עם מיודעיו ורעיו, מאזין ומקשיב לדבריהם ועונה קצרות לשואליו.

דבריו היו בנחת נשמעים, בקצב ובהטעמה היה מדבר על חזיונות החיים, על אישים בני דורנו, מעלה זכרונות מן העבר הרחוק והקרוב, מביע את דעתו על בעיות הישוב, על התנועה הציונית ובפרט על הספרות העברית, שהיתה ילד־שעשועיו.

נולד בשנת תרכ"א בעיירה הייסין, פלך פודוליה שבאוקראינה, במשפּחת למדנים חסידים. קיבל חנוך מסורתי בבית הוריו האדוקים. עם התבגרותו “הציץ ונפגע” מתוך קריאת הספרות החדשה. לאחר שרכש לו בקיאות רבה בספרות העברית העתיקה והחדשה כאחת, התמסר ללמוד השפה הרוסית וספרותה, ונכנס בראשו ורובו לספרות החדישה של הימים ההם. עם זה החל עוסק במסחר, אך בלא הצלחה יתירה, כי עניני הרוח היו קרובים ללבו יותר מעניני מסחר.

דובינסקי עבד לפלך ביסארביה, ועסק בהוראה בעיירה טילינשטי. ביום היה נותן שעורים בעברית, ובלילות למד בעצמו למודים כלליים לפי תכנית הלמודים של הגימנסיה בקישינוב. בעיר נתפרסם בחוגי הנוער הלומד כתלמיד מחונן, ונערים רבים היו פונים אליו ומבקשים את עזרתו בלמודים. בין אלה היה אז גם הנער שמחה גוטמן, שנתפרסם אחר כך כאחד מטובי המספרים בשם “ש. בן־ציון”. נוסף לספרות העברית והרוסית, למד דובינסקי גם ספרות גרמנית.

הצעיר דובינסקי “תעה בדרכי החיים” וביקש להרחיב את השכלתו. לשם כך יצא בשנת 1886 לגרמניה, ואחר כך לווינה. בעיר זו שמע את דרשותיו של המטיף הנודע אהרון יילינק. מווינה עבר לברסלאו ומשם לטיבינגן, והיה משוחרי האוניברסיטה. דובינסקי נתפרסם בין הסטודנטים כידען גדול בתנ"ך ובדקדוק עברי, וגם הפרופיסורים העדיפוהו על יתר המתלמדים והיו מרבים לשוחח אתו בעניני מדע וספרות. אף־על־פי שדובינסקי נמצא בחוג המתבוללים שהתכחשו ללאומיות יהודית, לא הושפע מהם והבליט תמיד את נאמנותו לקנינינו הלאומיים.

גלגולים רבים עברו עליו בגרמניה ובאוסטריה והוא שב לקישינוב, בנה לו בית ונכנס בעול חיי משפחה. מעכשיו בא מיפנה בחייו הפרטיים והתחילה תקופה חדשה – גם בחייו הצבוריים והתרבותיים.

בימים ההם מעטים מבני הנעורים נהו אחרי הרעיון הלאומי. רובם נהו אחרי תנועות זרות של העמים שבתוכם ישבו, ומספר חובבי ציון בין המון המתבוללים היה כמעט אחד בעיר ושנים במדינה. דובינסקי הצטרף לחובבי־ציון שבאודיסה. אחר כך התמסר גם לתנועת הציונות המדינית. ביתו שימש שנים רבות מרכז לנאמני ציון בקישינוב. ההכנות לועידות, לכינוסים ולקונגרסים הציוניים, הדינים והחשבונות של הצירים היו נערכים בביתו, שהיה פתוח לרווחה. זמן רב היה ד. הרוח החיה בלשכה המרכזית, שבראשה עמד הד"ר יעקב כהן־ברנשטיין בקישינוב – בשנים 1898–1903. טירדות הפרנסה גזלו ממנו שעות מספר ביום, אולם את מיטב זמנו הקדיש לעבודה תרבותית ולהרצאות על מהות הציונות.

לילדיו נתן דובינסקי חנוך לאומי וציוני, נוסף על השכלה כללית.

בנסיעותיו בערי רוסיה בעניני מסחר, לא שכח דובינסקי את העבודה הציונית ובכל מקום ומקום קשר קשרים עם מנהיגי הציונות. בשנת 1920 שלח את בניו לארץ־ישראל, ואחריהם עלה בעצמו לארץ, השתקע בתל־אביב ופתח בית־מסחר לספרים עבריים “למען הספר”. דובינסקי היה הראשון, שאירגן את הפצת הספר העברי לפי השיטה האירופית, על־ידי שליחים, סוכנים ובתשלומים לשעורין. מבחינה זו היה החלוץ להפצת הספר העברי בארץ, וסלל את הדרך בפני אחרים. מפרק לפרק היה מדפיס בעתונים רשימות ומאמרים.

בתמוז ת"ש (יולי 1940) נפטר בתל־אביב, העיר אשר אהב ובה פעל בשנות שבתו בארץ, ובה מצא את מנוחתו האחרונה. 

אף הוא היה משרשרת ה“גווארדיה הישנה” של הציונות הרוסית.

באותה תקופה, שבה החלה צומחת תנועת חבת־ציון כתנועה מאורגנת, היו המשכילים והמתקדמים היהודים ברובם הגדול, נוהים אחרי המטיפים לטמיעה בתנועות החברתיות הכלליות: הסוציאל־דימוקרטים (ס.ד.), הסוציאל־ריבולוציונרים (ס. ר.) והתנועות המהפכניות האחרות. הנוער היהודי המחפש־את־דרכו נסחף עם הזרם.

רק חלק קטן, מועט שבמועט, לא נסחף עם הזרם ולא הלך אחרי האור המתעה של התנועות הכלליות, ובחר בתנועות יהודיות, ובתנועה הלאומית.

בין המעטים האלה היה גם הצעיר שלמה בן דוד זלצמן. נולד בתרל“ג (1872) בסלץ שבפלך גרודנה. ינק בימי ילדותו ממקורות היהדות המסורתית בבית הוריו וכן ב”ישיבת מיר", ישיבה מפורסמת בימים ההם.

בן עשרים־וארבע בא להתגורר באודיסה, שהיתה אז המרכז היהודי השני בחשיבותו אחרי המרכז בוורשה.

באודיסה היתה בימים ההם רבה השפעתה של “חברת מפיצי השכלה”, שמטרתה היתה להפיץ את התרבות הרוסית בין יהודי רוסיה. המשכילים היהודים השתייכו ברובם לחברה זו, ואילו החוגים הלאומיים – והם היו המעטים – התרכזו מסביב לאחד־העם ומשה־ליב לילינבלום וחבריהם ותלמידיהם – זלצמן, עפשטיין, מאיר דיזגגוף, א. ל. לוינסקי, י. ח. רבניצקי וכו'. דיזנגוף ורעיתו צינה־חיה חזרו אז מארץ־ישראל, לאחר שבית־החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה), מיסודו של הבארון רוטשילד, אשר בראשו עמד – נסגר. זלצמן התקרב אל החוג הלאומי באודיסה, בפרט היה מבאי־ביתו התמידיים של דיזנגוף. ידידות זו נמשכה אחר כך, ברבות הימים, כששניהם היו אזרחי תל־אביב ועסקניה.

זלצמן נכנס בראשו ורובו לתפקידים חשובים של ההסתדרות הציונית, וקנה לו שם בפרט בהוצאת ספרים ועתונים ציוניים ברוסית, שתפוצתם היתה בכל רוסיה הגדולה.

כשגרתי בשנים 1899–1905, בייליסבטגראד, הייתי בא בכתובים במשך שבע שנים רצופות עם זלצמן, בעניני התעמולה הציונית. הוא היה שולח אלי להפצה ספרים, חוברות ועלונים מהוצאות “קדימה”, “השחר” וכו', ואני הייתי מפיצם בהתנדבות באלפי טפסים בין מאות אגודות ציוניות, שהיו אז בגליל ייליסבטגראד, שהתנהל אז על־ידי כותב השורות בנשיאותו של מורשה־הגליל זאב טיומקין.

תמורת זה עזר לי ש. זלצמן בהפצת הירחון הציוני ברוסית “סיוניסטקוֹיה אובוזרניה” (“השקפה ציונית”), שיצא לאור בייליסבטגראד בעריכתם של זאב טיומקין וד"ר יוסף שטיין.

עם התפלגות ההסתדרות הציונית לשני מחנות יריבים אחר הקונגרס הששי, היה זלצמן בין המתנגדים להצעת “אוגנדה”, שהם היו גם תובעי העבודה המעשית והעבודה התרבותית בארץ־ישראל.

זלצמן השתתף כציר בכמה קונגרסים וכנוסים ציוניים, לא היה מן הדברנים, ואם השתתף לעתים רחוקות בוכוחים היו דבריו תמיד מדודים וקצובים, לצורך המעשה בלבד. ועל־כן היה תמיד משקל לדבריו, שלא המריאו שחקים אלא ינקו מן המציאות.

נחרתה בזכרוני השתתפותו הפעילה של זלצמן במלחמת־הבחירות של “רב מטעם” ממשלתי באודיסה בשנת 1902. למשרה זו הוצעו שני מועמדים: זאב טיומקין, ששימש קודם לכן שנים רבות “רב מטעם” בייליסבטגראד, וד“ר שמריהו לוין, ששימש במשרה כזאת בייקטרינוסלב. שני המועמדים היו, כידוע, ציונים בעלי זכויות מרובות, ונתפלגו דעותיהם של הבוחרים היהודים באודיסה: אחד־העם, מנחם אוסישקין, ואחרים מראשי הציונים “העברים” תמכו בשמריהו לוין, וטעמם ונמוקם עמם, שבראש קהילה יהודית גדולה כאודיסה צריך לעמוד גם כ”רב מטעם" אדם המעורה בתרבות העברית.

כנגד זה צידדו אחרים מתושבי אודיסה, ציונים אף הם, במועמד השני, זאב טיומקין, מצירי הקונגרס הציוני הראשון, שקנה לו שם כנואם מצוין ברוסית, היה חבר הועד הפועל הציוני מראשיתו ושימש שנים רבות מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייליסבטגראד. ואם כי זאב טיומקין לא ידע עברית והיה רחוק מן הספרות העברית, נפלה ההכרעה בבחירות לצדו, וברוב דעות הוכתר ל“רב מטעם” באודיסה. בין תומכי טיומקין במלחמת הבחירות היו: שלמה זלצמן, ד"ר יוסף ספיר ועוד.

עם הווסד חברת “גאולה” (לשם גאולת קרקע בארץ־ישראל) בשנת 1904, היה זלצמן מבעלי־המניות הראשונים. מחיר כל מניה היה אז מאה רובל (סכום חשוב בימים ההם), וזלצמן הפיץ את מניות “גאולה” בחוגים שונים בעיר־מגוריו אודיסה ומחוצה לה.

כאמור, חיים את העבודה החיה בארץ־ישראל בכל התנאים במשטר התורכי. הטיף לעליה לארץ ולהשקעות לשם פיתוח הארץ והכשרתה לעליה המונית. בא לארץ, כדי לראות מקרוב את הנעשה בה בניסן תרע“ד (1914). פגשתיו אז בבית ידידו מאודיסה מאיר דיזנגוף. זלצמן עשה בארץ כמה חדשים ועבר אותה לארכה ולרחבה, ואף השקיע מכספו ברכישת מגרשים בירושלים, תל־אביב וחיפה. אף היה בדעתו לחסל את עסקיו ברוסיה ולהשתקע בארץ־ישראל. בשובו לרוסיה פרצה מלחמת־העמים באבגוסט של אותה שנה, ונאלץ להשאר ברוסיה עד תום המלחמה בנובמבר 1918. גם בעצם המלחמה הקודמת ומיד לאחריה תיכן תכניות מעשיות להתישב בא”י, חיסל את עסקיו שסבלו הרבה בתקופת המשטר הבולשביסטי, עזב את רוסיה ועשה זמן מסוים בגרמניה שנעשתה למרכז עברי, ובשנת 1919 עלה לארץ עם משפחתו, בת ארבע נפשות, בחר לו להשתקע בתל־אביב שמנתה אז כאלפיים נפש.

יחד עם י. ל. גולדברג, הוציא בירושלים את העתון “הארץ” (במקום העתון “חדשות מהארץ” שהמחלקה המדינית של השרות הצבאי הבריטי הוציאה בשנות המלחמה במצרים). זלצמן היה מחלוצי המו"לים של העתונות העברית היומית בארץ, לאחר המלחמה. הוא היה כעבור שנים רבות גם בקבוצת מיסדי “הבוקר”.

אדם ער ושוחר־פעולה היה, עסקן בכל רמ"ח אבריו ונתן ידו לכל מפעל צבורי רצוי בעיניו.

נפגשתי עמו במשך עשרות שנים בישיבות הועד המפקח של הגמנסיה “הרצליה”, במועצת העיר תל־אביב, בישיבות של הציונים הכלליים, ועוד. בשום מקום לא היה מראשי המדברים בישיבות, אבל היה מראשי הפעילים והמגשימים את תכניותיו־הוא ותכניות מעשיות של אחרים.

ארבעה ימים קודם מותו (27.11.46) נפגשנו בגן־מאיר, במיסדר קבלת פנים של השוטרים החדשים, אשר באו לשרת את העיר תל־אביב, לאחר גמרם את חוק־למודם בבית־הספר לשוטרים יהודים בתל־מונד. רוחו היתה טובה עליו והיה כדרכו פולט מימרות של בדיחה. לא עלה על דעתי אז, שזאת היא פגישתנו האחרונה. יפה אמר אחד המספידים בלויתו: שלמה זלצמן חי כל שנות חייו כחכם, וגם מת כחכם – מיתת נשיקה.

אחד מן העסקנים הפעילים והמפעילים היה בצלאל יפה מראשית התבגרותו ועד יומו האחרון.

נולד בז' תמוז תרכ"ח בגרודנה (פולין). אביו דוב היה בנו של הרב החובב־ציון הידוע ר' מרדכי גימפל יפה מרוזינוי, שניהל את הישיבה “דגל תורה” בכפר יהודיה, על יד פתח־תקוה.

חניך “ישיבה” וגם גימנסיה. מבית הוריו ירש את החבה העמוקה לציון, לעם ישראל ולתרבות העברית. בעיר־מגוריו גרודנה יסד חברת “מקראי תורה”, שהיתה קשורה עם ועד חובבי־ציון באודיסה ואף תמכה בבית־הספר לבנות ביפו. שנים מספר שימש מורשה של ועד “חובבי ציון” בגרודנה, ואסף תרומות חברים בשביל הועד. בשבתו בגרודנה יסד את ה“חדר המתוקן”, ואחר כך הניח את היסוד לקורסים פדגוגיים בעיר זו, אשר נתנו בהמשך הזמן את טובי המורים העברים ברוסיה, בפולין ובליטא.

בביתו של בצלאל יפה, בגרודנה, התרקמו כמה תכניות ופעולות ציוניות חשובות. בצלאל יפה הצטרף לתנועה הציונית בראשיתה, והיה ציר הקונגרסים הציונים הראשונים. הוא נתמנה למורשה ציוני של גליל גרודנה, והראה תמיד פעילות ערה ופוריה בכל שטחי העבודה המעשית והתרבותית. כמה שנים שימש חבר הועד הפועל הציוני והועד המרכזי לציוני רוסיה.

בשנת 1904 בא לארץ בפעם הראשונה, יחד עם מ. אוסישקין, ז. גלוסקין, א. דרויאנוב וח. אטינגר, ועזר הרבה בארגון הכנסיה הראשונה של הישוב בזכרון־יעקב. מארץ־ישראל נסע לקונגרס הציוני הששי שנתקיים בבאזל (שווייץ), בו הגיש ד"ר הרצל את הצעת אוגנדה.

בשנת 1906 יצא לבקור שני בארץ־ישראל אך לא שהה בה זמן רב, ונסע למצרים ללמוד שם את דרכי חקלאות־השלחין. לאחר שלש שנים, בא בפעם השלישית, בלווית רעיתו ובתו היחידה על מנת להשתקע בארץ, ומאז ועד יומו האחרון פעל ויצר בה בעיר ובמושבה. הוא יסד בארץ את חברת ההשקאה, שבנתה (1912) את תחנת־ההשקאה הראשונה מן הירקון – בבנין הראשון מבטון־ברזל. בשנת 1910 נתמנה למנהל חברת “גאולה” (לפניו שימש כמנהל “גאולה” – מאיר דיזנגוף). החברה שמה לה למטרה לעזור לגאולת הארץ על יסודות מסחריים, על־ידי רכישת קרקעות בעיר ובכפר, כדי למכרן לאחרים בריוח מינימאלי, וגם לעזור ליחידים ולקבוצות לרכוש קרקעות על אחריותה ובעזרתה הטכנית והכספית.

חברת “גאולה” גאלה שטחי־קרקע הגונים, הרחיבה את השטחים של המושבות הקיימות, גאלה קרקע בשביל ישובים חדשים, השתתפה גם ברכישת כמה חלקות לצורך הרחבת תחומי תל־אביב וחיפה. האדמה והמגרשים נמכרו לרוב בשעורים חלקיים ובתנאים נוחים, ועל־ידי כך עזרה “גאולה” למאות משפחות להתנחל בארץ.

“גאולה” עבדה גם בשותפות עם “חברת הכשרת הישוב לא”י" מיסודו של ד“ר א. רופין, והוציאה אל הפועל כמה קניות גם בשביל הקרן הקיימת לישראל. עם התחלת ההתישבות ב”אחוזת־בית" היה בצלאל יפה מראשוני מתישביה. כמה שנים היה חבר ועד תל־אביב ומילא כמה תפקידים חשובים. בעת ובעונה אחת היה פעיל מאד בשדה החנוך, מראשי חברת “קוהלת” להוצאת ספרי פדגוגיה ולימוד. היה גם מראשי הלוחמים נגד חברת “עזרה” והמגמות שלה להשלטת התרבות הגרמנית.

בתקופת המלחמה הראשונה (1914–1918) והגירוש ההמוני מתל־אביב–ויפו, גילה בצלאל יפה פעילות רבה, יחד עם ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף, בועד ההגירה ובועד המכולת. גם השתתף בהנהלת המשרד הארץ־ישראלי בפתח־תקוה ועמד לימינו של המנהל ד“ר י. טהון. בינואר 1918 היה בין ראשי המארגנים של האסיפה המכוננת ליסוד הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, ועמד בראש ההנהלה המרכזית. בזמן הראשון השתתף במשא־ומתן עם השלטונות הבריטיים עד בוא ועד הצירים לא”י. בצלאל יפה היה מן המארגנים הראשיים של ועד הקהילה ליהודי יפו ותל־אביב ועמד בראשו עד יום מותו. הוא חידש את משפט־השלום העברי בתל־אביב, ושימש זמן ממושך אחד השופטים. הוא גם סייע לעתון “הארץ” בראשיתו.

בשנת 1920 הגדיל את פעולות חברת “גאולה” בקנה־מדה רחב, ביצע את רכישת “לב תל־אביב” ובנייתו. הרחיב את גבולות תל־אביב מערבה וצפונה. כיום קיימים שם הרחובות: שדרות־רוטשילד, אחד־העם, מונטיפיורי, טשרניחובסקי, ביאליק, הס, גאולה ועוד ועוד. ב. יפה תיכן תכניוֹת־ישוב רחבות־היקף ומרחיקות לכת בתל־אביב וסביבתה. שנים רבות שימש חבר הועד הלאומי, ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות ומפעלים ישוביים. ארבע שנים (תרס“ז–תרע”א) שימש נשיא בלשכת “שער־ציון” של מיסדר “בני־ברית”.

מטבעו היה צנוע ועניו בכל הליכותיו, וכל ימיו עבד מתוך התאמצות מוגברת, ובעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה נפסק פתיל חייו – בי“ז כסלו תרפ”ו, בהיותו בן 58. 

אדם יקר רוח, חביב ונוח לבריות. התורה והעבודה התמזגו בו למזיגה גאה, ואת מיטב שנות חייו הקדיש לעסקנות צבורית בהיקף רחב.

ר' יהודה ליב גרשון כהנוביץ נולד במחוז הומל ברוסיה בשנת תרל"ט (1879), ומנעוריו נמשך אחרי הרעיון הלאומי והיה אוסף תרומות לועד “חובבי ציון” באודיסה.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, הצטרף להסתדרות הציונית, ועבד במזכירות של לשכת הגליל הציוני בהומל, שבראשה עמד אז המורשה הגלילי ד“ר צבי ברוק. במזכירות זו עסק שלש שנים ופעל הרבה ברכישת חברים חדשים, ביסוד אגודות ציוניות בגליל הציוני, מכר שקלים והפיץ את הספרות הציונית. אחר כך שימש עשרים ואחת שנה (תרס“ב–תרפ”ג) כמזכיר ההסתדרות הציונית, ואגודת חובבי שפת־עבר בהומל. ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית שלא על מנת לקבל פרס. בשנים תרע”ז–תרע“ט ייצג י. ל. כהנוביץ את ההסתדרות הציונית במועצת העיר הומל, בועד הקהילות ובבנק העירוני. בשנת תר”ס השתתף כציר בועידה הציונית בווילנה. בתרס"ב – כציר בכנוס ציוני רוסיה במינסק, בכנסיה הארצית בהלסינגפורס (תרס"ז), ובכינוס הציונים בפטרוגראד (תרע"ז). בועידת הציונים במוסקבה נאסר יחד עם כל צירי הועידה, באשמת פעילות ציונית.

עם שחרורו מן המאסר, השתתף באופן פעיל ביסוד עשרים מוסדות קואופרטיביים לאשראי בפלכי מוהילוב, מינסק וצ’רניגוב, שנוסדו מטעם מרכז יק"א שבפטרוגראד, ואת עבודתו הציונית לא הפסיק.

בתרפ"ג עלה כהנוביץ לארץ־ישראל עם משפחתו והוריו הזקנים והשתקע בתל־אביב. כעבור זמן־מה הוזמן מטעם מרכז בעלי המלאכה בתל־אביב לייסד ולנהל את הבנק למלאכה, ומאז ועד יומו האחרון, למעלה מעשרים וחמש שנה, עמד בראש המוסד כמנהל ראשי.

יל“ג כהנוביץ לא הצטמצם במסגרת הבנק למלאכה בלבד, אלא עסק בעבודה צבורית רחבה, אזכיר רק כמה מוסדות, שבהם השתתף באופן פעיל ומתמיד, כגון: יו”ר הנהלת “עונג־שבת” ב“אוהל־שם” מיסודו של ביאליק; גזבר “בית ביאליק”; גזבר “ברית ראשונים”; חבר מועצת אגודת שוחרי האוניברסיטה; חבר ועדת הבקורת של “בית אחד־העם”; סגן יו“ר התאחדות יהודי רוסיה; חבר נשיאות המועצה המאוחדת של הקואופרציה הארצישראלית; מיסד ועורך הירחון “קואופרציה” ו”הלוח הקואופרטיבי", ועוד ועוד.

יל“ג כהנוביץ פירסם מאמרים רבים בעתונים שיצאו לאור בשעתם ברוסיה: “המליץ”, “הזמן”, “הד הזמן” ו”דער פריינד". גם בארץ השתתף בעתונות היומית והמקצועית וכתב על נושאים צבוריים כלליים וקואופרטיביים, ואף פירסם חוברת בעניני קואופרציה, וכן חיבר והכין לדפוס ספר מונוגרפי על הומל היהודית.

ועל הכל – אישיות חביבה, עממית, חובב ספר וחובב אנשי־ספר, ציוני שלם בכל מהותו, מן הדמויות הנאות של הגווארדיה הישנה בתנועה הציונית, דאבדין ולא משתכחין.

הערת המלה"ד: יל“ג כהנוביץ נפטר בתל־אביב בכ”ז טבת תש"ט (18.1.1949).

חובב ציון מנעוריו היה מיכאל בן יעקב לבקובסקי.

עוד בהיותו נער כמעט היה מקבל על עצמו כל מיני מצווֹת מעשיות: מאסף תרומות לטובת ועד חובבי־ציון, שוקד על הזמנת אסיפוֹת, שבהן נידונו עניני ההתישבות בארץ, וכן היה גם בין המתנדבים להפצת הספרות העברית כמנהג הימים ההם. היה מרחיב את פעולותיו גם בחוגים שעמדו מרחוק לתנועת שיבת־ציון ומקרבם לתנועה. כי אכן חזקה אמונתו בתחית העם והארץ.

נולד בשנת 1875 בעיירה קטנה גרודוק, הסמוכה לביאליסטוק, להורים אדוקים. למד בישיבות ידלובקה, ואף הוסמך להוראה. אך לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בה.

בד בבד עם שקידתו על למודי התורה, למד גם למודים חילוניים עברים וגם למודים כלליים, רכש לו ידיעה הגונה בכמה לשונות עד כדי קריאה וכתיבה בהן. לבו נמשך לעסקנות צבורית, ובנשאו אשה – והוא אז בן 21 – בביליצי הסמוכה ללידא, וגר שם משנת 1896 עד שנת 1909 – מצא לו כר נרחב לעסקנות צבורית בעיר זו.

עם הופעת הרצל ופרסום מחברתו “מדינת היהודים” היה לבקובסקי, בין ראשוני המצטרפים להסתדרות הציונית. עם זה לא עזב את מחנה חובבי־ציון, שעסק בו שנים רבות קודם לכן בעבודה מעשית, בלי קשר עם תנאים מדיניים מסוימים.

כרבים מחובבי־ציון אחרים הבין מ. לבקובסקי, בהשפעת התנועה הציונית המדינית שקמה, שלשם יצירת תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את השדרות הרחבות של עמנו בכל תפוצות הגולה, אין להסתפק עוד בהתישבות זעירה וביסוד מושבות אחדות בלבד. יש להרחיב את המסגרת ולהחדיר את הרעיון הציוני גם בין שליטי אומות העולם, שיסכימו לסייע לעם ישראל בהגשמת שאיפת הדורות לשיבת ציון.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, נעשה לבקובסקי אחד מנושאי כליה התמידיים והנאמנים של ההסתדרות הציונית, ושוב בדרך המעשה וההגשמה: הפיץ שקלים, מכר מניות “אוצר ההתישבות היהודית”, מניות החברה אנגלו־פלשתינה, הפיץ חוברות־תעמולה באניות, ולא היתה כמעט שום עבודה ציונית מעשית שלא עסק בה בלב שלם ובנפש חפצה.

בשנת 1909 עבר עם משפחתו לווילנא, אשר שימשה אז מרכז ציוני חשוב. בעיר זו התקרב לעסקנים הציונים י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, י. א. בן־יעקב, שסקין ואחרים. ביתו שימש בית ועד לעוסקים בצרכי צבור, ובפרט בצרכי ציון. הרבה ישיבות ופגישות נתקיימו במעונו, וכן לא פסח על שום כנוסים וועידות בווילנא ומחוצה לה. שנים מספר היה חבר פעיל בועד העיר ווילנא, היה חבר בהנהלת הקרן הקיימת של ווילנא והמחוז, חבר בהנהלת הסמינריון העברי ועוד ועוד. כשנוסדה קרן־היסוד בשנת 1920 בועידת לונדון, נבחר מ. לבקובסקי כמנהל כללי של הקרן בווילנא והמחוז, וכיהן בתפקיד זה שש שנים רצופות. והכל בהתנדבות, שלא על מנת לקבל פרס.

בשנת 1919 השתתף, יחד עם הרב רובינשטיין, במשלחת לביאליסטוק שטיפלה בשחרור האסירים, אשר נחטפו והובלו למחנות־הסגר על־ידי המשטר הפולני החדש.

חבה יתירה היתה נודעת ממנו לעניני תרבות, מוקיר את אנשי הרוח והספר, והוא עצמו היה חובב־ספר כל ימיו. וחבתו זו אמר להוריש גם לצאצאיו.

לבתו, שנסעה ללמוד רפואה בברלין, ולבנו שנסע ללמוד הנדסה בברלין מסר האב כצידה לדרך ספר התנ“ך לכל אחד מהם, והשביעם להגות יום יום בתנ”ך.

ועוד ביקש לבקובסקי מבתו ומבנו, שישארו נאמנים לתנועה הלאומית ולרעיון הציוני. הבת הרופאה, בתום חוק למודיה, השתקעה בחיפה, והבן המהנדס גר בתל־אביב.

מ. לבקובסקי לא הסתפק בציונות להלכה בגולה, אלא קם וחיסל את עסקיו בווילנא, ובאפריל 1926 עלה לארץ־ישראל, ומאז ועד יומו האחרון גר בחיפה ועסק בעניני בנקאות.

הוא מצא את מנוחתו בחיפה עיר־מגוריו.

רצוני להציב ציון לאחד מטובי בנינו־בונינו, ר' חיים מרגלית־קלווריסקי, שנסתלק מאתנו בכ“ז טבת תש”ז (19.1.47), וכמעט נשכח מן הלב.

חיים מרגלית־קלווריסקי הקריב את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו ואת כושר פעולתו בשביל בנין הארץ, החיאת האומה ותקומת המולדת.

מוצאו מדוברוצ’ורטקוב – פלד סובלק (פולין). נולד י“ח אדר תרכ”ז (25.3.1867). אביו אָשר היה תלמיד חכם, בעל אחוזה, מחבר ספר “נחלת אשר” על אגדות התלמוד. בילדותו למד ב“חדר”, ואחר כך גמר גימנסיה רוסית, ועוד בימי נעוריו נתקרב העלם חיים מרגלית־קלווריסקי לחוגי “חובבי ציון” והיה פעיל בתנועה הלאומית. בסיימו את בית־הספר התיכוני רצה לעלות לארץ ולעבוד בחקלאות. אך באותה שנה נפטר אביו, אשר בצוואתו ביקש את חיים בנו להמשיך למודיו בבית־ספר גבוה למשפטים או לרפואה. בימים ההם היו שערי בתי־ספר הגבוהים ברוסיה נעולים בפני יהודים, והבוגר חיים מרגלית־קלווריסקי הלך למונפליה שבדרום־צרפת ושם נכנס לבית־ספר גבוה לחקלאות. עוד בשבתו על ספסל הלמודים באוניברסיטה של מונפליה אירגן, יחד עם ד“ר יהושע בוכמיל, ד”ר יוסף מוהילובר, ד"ר יוסף ספיר ואחרים, אגודת סטודנטים ציונית בשם “עתידות ישראל”. זאת היתה האגודה הראשונה, שנצטרפה להסתדרות הציונית בראשית הווסדה.

בגמרו את למודיו, הוכתר בתואר אגרונום וחזר לפולין. כעבור זמן קצר נשא לאשה את אסתר בת אריה גליקשטיין, ומיד החל לתכן תכניות על עליתו לארץ־ישראל. בשנת 1895 אנו מוצאים אותו עם רעיתו ביפו. מיד נכנס לעבודה צבורית. היה מזכיר אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, יסד אגודה לעזרת בית־הספר לבנות, ונתקבל כמורה בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. כעבור שנתים, נתמנה מטעם פקידות הבארון בנימין רוטשילד לפקיד המושבה משמר־הירדן. שמו הטוב הלך לפניו, ועלה משלב אל שלב ושימש פקיד ראשי במושבות הגליל התחתון.

חיים מרגלית־קלווריסקי לא הצטמצם במסגרת צרה, כי־אם יצא למרחב של עבודה ישובית מקיפה. הוא גאל אלפים ורבבות דונאם קרקעות ויסד את המושבות: יבניאל, כפר תבור, בית גן, מלחמיה, דגניה, כנרת, קרית שמואל ועוד.

לא קל היה לבצע את הקניות המרובות של שטחי־אדמה גדולים, ולהכשירם להתישבות חקלאית. דרושים היו אומץ־לב וגבורה נפשית להתגבר על המכשולים העצומים, ולהרחיק את אבני־הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל. אך אין דבר העומד בפני הרצון, וחיים מרגלית־קלווריסקי נאבק קשה במשך יובל שנים לשם השגת האמצעים הגדולים לגאולת הקרקעות ולהקמת רשת ארוכה של מושבות בגליל העליון ובגליל התחתון.

בין כל פקידי הבארון רוטשילד, חברת יק“א וחברת פיק”א, היה ח. מרגלית־קלווריסקי יחיד ואין שני לו במאמציו הממושכים לקידום ההתישבות החקלאית.

בהיותו בשנת 1902 באירופה, נפגש עם הד“ר הרצל בווינה וניסה להשפיע עליו, שההסתדרות הציונית תתחיל בעבודה מעשית בארץ־ישראל קודם השגת הזכויות המדיניות (צ’ארטר). כעבור שנה נפגש שוב בקושטא עם הד”ר הרצל, בעת שהוא נתקבל לראיון אצל השולטן עבדול חמיד. עם שובו לארץ־ישראל חידש את פעולותיו ברכישת קרקעות, בלי לחכות לאישור מוקדם מאת ההנהלה המרכזית של יק“א בפאריס. קשה היה לשכנע את הפקידות הגבוהה של יק”א, שתנקוט באמצעים פעילים לגאולת הארץ בממדים רחבים. כסף לא חסר לפקידות ורק רצון לא היה לה, והיא התיחסה לפעולות של ח. מרגלית־קלווריסקי באי־שביעת־רצון.

בגלל הקובלנה של אחד הפקידים הגבוהים, הועבר ח. מרגלית־קלווריסקי למושבה ראש־פנה, כמנהל מושבות הגליל העליון, ונשללה ממנו הזכות לקנות קרקעות כחפצו.

בניגוד לרצון הפקידות של יק“א, החדיר את השמירה העברית והעבודה העברית למושבות הגליל העליון. כן השליט את הלשון העברית בבתי־הספר במושבות, שנתמכו על־ידי יק”א, והעדיף את הלימודים העבריים על הלשון הצרפתית.

הוא הקדיש הרבה זמן ומרץ ליצירת יחסים טובים עם השכנים הערבים. בהשפעתו הסכים הבארון רוטשילד ליסד בראש־פנה בית־ספר לילדי הערבים מן הכפר ג’עוני.

ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית מסועפת, והוא לא נרגע עד שהצליח להשיג את ההישגים החשובים לבנין הארץ ולהתפתחותה.

בשנת 1913 הפגיש את נחום סוקולוב, כמנהיג ההסתדרות הציונית, עם ראשי התנועה הערבית בלבנון, לשם יצירת יחסים תקינים בין שני העמים היושבים בארץ.

במלחמת־העולם הראשונה היה ח. מרגלית־קלווריסקי כמעט היחידי מראשי פקידות יק“א, שנשאר בארץ. לא פעם עמד במבחן קשה, כשהיה מנותק מהמקורות הכספיים של מרכז חברת יק”א בפאריס.

כמה פעמים התיצב בפני מפקד הצבא התורכי של א"י וסוריה ג’מאל פחה, והשתדל להקל וגם לבטל את הגזירות החמורות שיצאו מאת העריץ להחריב את הישוב העברי. הוא סיכן כמה פעמים את חייו, ביחוד לאחר שנתגלה קשר המחתרת “נילי”. רבים מאנשי “השומר” הושמו במאסר על־ידי השלטונות התורכיים, וכשמרגלית־קלווריסקי התיצב בפני המצביא העליון, איימו עליו לתלותו בגן ביתו בראש־פנה. לאחר מאמצים נועזים הצליח מרגלית־קלווריסקי לשכנע את ג’מאל פחה, שאנשי “השומר” והאכרים העבריים חפים מכל פשע והם שוחררו ממאסרם.

בעצם שנות המלחמה הראשונה יסד כמה ישובים חקלאיים חדשים, כמו: אילת־השחר, מחנים, תל־חי, כפר־גלעדי, ועוד כמה נקודות פועלים קיבוציות על אדמת יק“א. וחשוב לציין כאן, שבתקופת המלחמה (1914–1918) היה בנק אפ”ק סגור בכל הארץ, וגם הקשר עם יק"א בפאריס נותק לגמרי, וח. מרגלית־קלווריסקי לא אמר נואש ולא נפל ברוחו. הוא הצליח להשיג הלוואות בסכומים די־ניכרים אצל כמה מידידיו הערביים האמידים.

בזמן המלחמה הראשונה, הוזמן ח. מרגלית־קלווריסקי אל המלך פייסל ונשיאות הקונגרס הסורי לדמשק, להציע הצעה להסדרת עניני ארץ־ישראל. הצעתו, שהיתה מכוונת לטובת שני העמים, לא נתקבלה על דעת ההנהלה הציונית, אף כי היתה עלולה לתת אפשרויות נרחבות יותר משהושגו בשלטון המנדטורי.

בזמן מרד הערבים בסוריה נגד צרפת, היה קלווריסקי־מרגלית המעודד היחידי של מגיני תל־חי וכפר־גלעדי.

בדרכו לדמשק, לשם פגישה עם ידידיו הערבים – מנהיגי המרד – בדבר יצירת יחס מיוחד לישובים העבריים בצפון הארץ, נפל מעל סוסו ונשברה רגלו, ומשום כך לא הצליח למנוע את אסון תל־חי.

בשנות 1920–1923 היה ח. מרגלית־קלווריסקי, יחד עם י. רוזנהק, מנהל מושבות פיק“א בצפון הארץ. שנים מספר היה חבר הנהלת הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. בראשית השלטון האזרחי בארץ היה אחד משלושת החברים היהודים במועצה הממשלתית. הפקידות הגבוהה של פיק”א לא הסכימה לדרישותיו להרחבת פעולות ההתישבות בארץ והוא התפטר ממשרתו בשנת 1923.

כעבור זמן־מה נתקבל בהנהלה הציונית, ובשנות 1923–1927 שימש מנהל הלשכה הערבית וקשר קשרים עם ראשי התנועה הערבית בארץ וגם בארצות הערביות השכנות. בשנת 1929–1931 היה מנהל הלשכה המאוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לעניני הערבים. ראוי לציין, שגם העסקנים והמדינאים הערבים התייחסו אל ח. מרגלית־קלווריסקי בכבוד. מסיבות בלתי־תלויות בו לא נתגשמה תכניתו בדבר הסכם הדדי בין שני העמים.

היה פעיל ב“ברית־שלום” ופירסם מאמרים בבטאונה “שאיפותינו” וכן בעתונים שונים בעברית, ערבית וצרפתית, השתתף בתנועה “קדמה מזרחה” ואחר כך בליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי. מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל אופי טוב ונוח לבריות.

בכ“ז טבת תש”ז השיב רוחו אל אלהים בירושלים, והובא לקבורה בהר־הזיתים.

קשה לי מאד להשלים עם המציאות המרה, שלא אזכה עוד למפגש בעולם־החיים עם הדמות האצילה והנעלה של ידידי היקר משה עוזיאלי, שנקטף בלא עת.

מיום דרוך כף־רגלו על אדמת המולדת בשנת 1921 נפגשתי אתו. לפני עמד איש נמוך־קומה, חי וזריז בתנועותיו, ציוני מכף־רגל ועד ראש, אידיאליסטן אמיתי בעל הכרה, נאמן לתורתם של ראשוני התנועה – ציונות לשמה, בלי שום תוספת ותערובת. עם זה – איש רעים, מעורב עם הבריות, עדין נפש, כולו למען הזולת, למען הצבור והעם.

במשך עשרים וחמש שנים רצופות היינו נפגשים לעתים קרובות באסיפות פומביות ובישיבות מצומצמות, וכל שיחה או פגישה היתה לרוב מכוונת לביסוס מפעל צבורי קיים, או לבירור תכנית על מפעל העתיד להווסד. מעולם לא שמעתיו מדבר על עצמו ועל חייו הפרטיים. בדרך כלל לא שח שיחה בטלה לשם שיחה, אלא תמיד ל“ענין”, תמיד למטרה, תמיד לענינים שבעשיה, לדברים שיש בהם ממשות של איזה פועל־יוצא.

ענותן וצנוע בכל הליכותיו, נחבא־אל־הכלים, וגם נושא־כלים. לא נדחק מעולם אל כסא־הכבוד, בשום מקום לא הבליט אישיותו, בעל משמעת וצייתן לדיעותיהם של גדולים וטובים, אם כי היתה לו דעה משלו, דעות מוצקות ותקיפות בעניני חברה וצבור, ובשעת הצורך ידע להגן עליהן.

משה עוזיאלי היה בעל השכלה גבוהה, השכלה משפטית, אבל לא עשה את השכלתו זו קרדום לחפור בה, ורק מועטים ידעו שהוא בעל רמה תרבותית גבוהה ומשכיל בכל דרכיו, כי על־כן איש עממי היה והתהלך עם פשוטי־עם כאחד מהם. הדבר המשותף עם הרבים היה – הציונות הכללית, העממית.

רבות וענפות היו פעולותיו, אך מתוך שנעשו בצניעות ובענוה ובלי להכריז עליהן, נקראו רבות מהן על שמות אחרים או שנשכח העושה. אציין בזה רק קווים מעטים לדמותו של משה עוזיאלי, אשר כל מחשבותיו היו מרוכזות יומם ולילה בתכניות לביסוס יסודות הציונות הכללית, אשר ראה אותה כתנועה העומדת מעל למפלגות, תנועה עממית השומרת על הציונות המקורית בראשיתה של אבות התנועה. ואם הגיעה הציונות הכללית לממדים רחבים, והתבססה מכל הבחינות, הרי זה בהרבה תודות לשקדנותו ולפעלתנותו של משה עוזיאלי, אשר במשך שנים רבות היה מראשי התנועה וממכווני דרכה. והרי כמה מראשי פעולותיו של משה עוזיאלי, לביסוס התנועה הזאת:

א) עוזיאלי היה ממיסדי הקרן להקמת בנין, אשר ישמש מועדון ובית־כנוסים לברית הציונים הכלליים,

ב) עוזיאלי דאג לפתיחת ספריה מתאימה במועדון הציונים, וטרח הרבה לפיתוח פעולה תרבותית במועדון.

ג) הוא דאג ליצירת קרן להלוואות בתנאים נוחים לחברי המפלגה, כדי לקשרם וללכדם בחיי יום־יום ולהגביר זיקתם למפלגה.

ד) הרבה פעל לרכישת קרקע להקמת מעונות משותפים לחברי המפלגה. לא נח ולא שקט עד שזכה לראות את בנין הבית המשותף הראשון של חברי המפלגה ליד “גן־מאיר”. בית משותף זה שימש אחר כך דוגמה לבתים משותפים אחרים של הציונים הכלליים.

ה) הוא היה מן המארגנים הראשונים של קופת־חולים לארגון הפקידים והעובדים לכל סוגיהם.

ו) עוזיאלי היה מיוזמי העתון “הבוקר” כלי־מבטאה של מפלגת הציונים הכלליים, ועשה הרבה להגדלת מספר מנוייו של העתון ולביסוסו החמרי.

ז) הרבה מזמנו וממרצו הקדיש לעריכת ה“סדר” הצבורי המסורתי בליל פסח במועדון הציונים הכלליים, ואף זה כדי ללכד את חברי המפלגה ולהנעים להם את חג־החירות בצבור ובחגיגיות.

ח) עוזיאלי ניסה ליצור קרן ספרותית להוצאת־ספרים ציונית בשם “אומה ומולדת” אך לאחר הוצאת כמה ספרים לא נמשך הנסיון.

ידיו היו מלאות תמיד עבודה צבורית, פעיל במגביות ישוביות, מתרים ותורם, מפרוטתו הדלה היה תורם לכל הקרנות הישוביות.

הייתי שואל לפעמים את עצמי: מנין שפע המרץ והחיוניות בגוף צנום זה, שנוסף לעבודה המשרדית המרובה כמזכיר ועד הקהלה, עבודה הכרוכה ברוגז עצבים, במאבק תמידי על תקציב, באיומי שביתות של עובדים שלא קבלו שכרם במועדו, ובכל מיני צרות אחרות, היה מוצא לו זמן ומרץ וסבלנות לעבודה צבורית מתנדבת בשטח זה ובשטח אחר? והדבר היה באמת לפלא בעיני ובעיני רבים.

מטבעו היה אופטימיסטן, התלהב מכל פעולה צבורית חדשה והלהיב גם אחרים. החבה העמוקה, האמונה ללא־חשבונות והמסירות ללא־גבול לכל קניני העם והישוב והתנועה הן שהפיחו בו בעוזיאלי רוח איתנה להתגבר על כל המעצורים והמכשולים וגם על חולשת הגוף, ולעבוד ולפעול עד יומו האחרון.

ולא מוות טבעי מת בבוא יומו, אלא בדרך בלתי־צפויה:

בסעודת נשואין, שבה נפגעו מאות אורחים מהרעלת מזון לא־טרי, היה גם עוזיאלי בין הנפגעים. אף כותב השורות היה בין “המחותנים המורעלים”, ושכב בבית־החולים העירוני “הדסה” סמוך לעוזיאלי. ביום החמישי למקרה האסון התקרב אלי משה עוזיאלי ולחש לי: “אל יאוש, צריך להתעודד ולהבריא לשם השתתפות בכנוס־הציונים הקרוב”, והוסיף: “בעוד יום־יומים אצא ודאי מבית־החולים. מצבי הוטב, ואני מאחל גם לך החלמה מהירה”. גם למחרת היום נכנס אלי לחדרי ואמר לי, שבדעתו להשתתף בכנוס, שבו ידונו ויחליטו בשאלת האיחוד עם “התאחדות הציונים”.

ואמנם כעבור ימים מספר יצא מבית־החולים, ואף השתתף בכנוס הציונים. דיבר בחום וברגש על הצורך באיחוד הפלגות בציונות. ותוך נאומו הנלהב, עמד לבו מדפוק…

כציוני חי משה עוזיאלי, כציוני מת. נשמתו יצאה בטהרה, תוך דבורו על איחוד וליכוד ואחוה. בן 57 היה במותו (נולד בתרמ“ט – 1888 במסטיסלאבל, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה. נפטר בתש”ו–1946 בתל־אביב).

בעל זכויות גדולות בתנועה הציונית. נולד בדוקשיץ, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בתר"ל (1869).

את האהבה העמוקה לעם ישראל ולתנועה הלאומית ירש ישראל בנימין רוזוב מאביו אשר־אנשיל, אשר נמנה עם מחנה חובבי ציון עוד מראשית התנועה. בהיותו בן חמש־עשרה, תלמיד הגימנסיה הרוסית בעיר־הפלך וורוניז', התנדב להיות מזכיר אגודת “חובבי־ציון” בעיר־מגוריו. ואז, בשנות השמונים, בא בכתובים עם הסטודנט מנחם אוסישקין, שהיה ממיסדי “בני־ציון” במוסקבה, ושימש מזכיר חובבי־ציון בעיר זו – בשנת 1885. עם הופעת המחברת “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, בשנת 1896, הושפע הצעיר י. ב. רוזוב מחזונו של מחולל הציונות המדינית והצטרף מיד לתנועת הציונות המדינית.

ולא רק בקרב חובבי־ציון והציונים המדיניים רכש לו י. ב. רוזוב אהדה רבה, אלא גם בחוגים הכלכליים יצאו לו מוניטין. בהיותו כבן 26 הוזמן כמנהל באנק גדול בעיר־הפלך סאראטוב. שמו הטוב הלך לפניו, ולאחר שנתים נתמנה כמנהל חברות נפט בצאריצין (כיום סטאלינגרד), ואחר כך שימש מנהל בחברת מכרות באוראל בשנות 1897–1918. בעת ובעונה אחת עמד במערכת הכלכלה והתקדם יפה מאד בעולם המסחר והתעשיה, וגם במערכת העסקנות הצבורית שהקדיש לה מכחו וממרצו. שנים מספר היה עסקן פעיל בקהילת פטרבורג (כיום לנינגראד), ונלחם בעוז לזכויות היהודים ברוסיה. ביתו שימש שנים רבות בית־ועד לעסקנים, ובפרט קשר קשרי־ידידות עם המנהיגים הציונית, כמו: מ. אוסישקין, י. צ’לנוב, ז. טיומקין, פרופ' צ. בלקובסקי, א. אידלסון, ז. ז’בוטינסקי, צבי ברוק ועוד.

י. ב. רוזוב לא היה מאנשי־המלל אלא מאנשי־המעשה, הפעילים והמפעילים, גם ידו פתוחה לרווחה לכל מפעל צבורי ושימש מופת לאחרים. עם היווסד אוצר ההתיישבות היהודית בלונדון בשנת 1899, היה י. ב. רוזוב מבעלי המניות הראשונות וגם מכר מניות רבות לאחרים. כעבור שנים מועטות נבחר לדירקטוריון של האוצר. הוא השתתף כציר בעשרה קונגרסים ציוניים, תמיד נסע על חשבונו הפרטי, ולעתים השתתף גם בהוצאות הנסיעה של צירים אחרים. עם היווסד בנק אנגלו־פלשתינה בלונדון בשנת 1902, היה רוזוב שוב מבעלי המניות הראשונות ואף הפיץ את המניות בקרב מכריו.

בשנת 1901 ביקר י. ב. רוזוב בפעם הראשונה בארץ־ישראל, עשה בארץ חדשים מספר והתעניין הרבה גם בחקירות גיאולוגיות. הוא עבר את הארץ ברכיבה על סוסים, גמלים וחמורים, ולעתים הלך גם ברגל. אז כבר החל לחשוב על העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם שובו לרוסיה הרחיב את תעמולתו להתישבות בארץ.

רוזוב היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם היה נאה מקיים. בראש וראשונה תבע מעצמו פעולות חיות על רקע העבודה המעשית בארץ ישראל. בשעת מחלוקת אוגאנדה היה י. ב. רוזוב במחנה “ציוני ציון” ויחד עם אוסישקין, צ’לנוב, טיומקין, כהן־ברנשטיין ואחרים, כל המתנגדים בחריפות להצעת אוגאנדה.

ומן המחשבה אל המעשה. לאחר הקונגרס השביעי הלך רוזוב שוב לארץ־ישראל על חשבונו הפרטי, רכש חלקת אדמה בפתח־תקוה, והביא לארץ את הוריו ואת אחיו הצעיר ישעיהו. אביו ר' אנשיל רוזוב היה אומר, “שהוא בונה לא בית ולא מושב כי אם בונה את הארץ”. משפחת רוזוב נשתרשה באדמת א"י וזכתה להקים בארץ ארבעה דורות.

י. ב. רוזוב זכה להיות מראשוני החלוצים של התעשיה העברית בארץ. עוד בשנת 1905 הגה את הרעיון, יחד עם ידידיו אליהו ברלין, מיכאל פולאק, ש. פבזנר, נ. ווילבושביץ, א. איצקוביץ ואחרים, להקים בארץ בית חרושת לזיקוק שמן־זית. רוזוב היה בין מניחי היסוד של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנת 1906 את בית־החרושת הראשון לזיקוק שמנים ב“בית עריף” על יד לוד, ואחר כך את בית־החרושת השני בחיפה.

י. ב. רוזוב ביקר כמה פעמים בארץ־ישראל, ואצל הוריו בפתח־תקוה. בשובו לרוסיה היה מרצה על כל מה שראו עיניו והיה דורש מאחרים – עוד בטרם עלותם להשתקע בארץ – להשקיע בארץ סכומים גדולים בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בשנת 1906 השתתף כציר בוועידת ציוני רוסיה בהלסינגפורס, שקיבלה את “תכנית הלסינגפורס” הידועה. השתתף בכמה כינוסים ציוניים ברוסיה ומחוצה לה. בשנות 1900–1903 היה סגן מורשה הגליל במוסקבה, שבראשו עמד הד"ר צ’לנוב. בשנת 1904 היה ממיסדיו וממנהליו של העתון הציוני ברוסיה “ראזסווייט” (השחר), שיצא לאור בפטרבורג בעריכתו של אברהם אידלסון. באותו פרק־זמן היה חבר פעיל במרכז ציוני רוסיה בפטרבורג, חבר הוועד הפועל הציוני, חבר הוועידה המדינית של הצירים היהודים בארבע “דומות” ממלכתיות ברוסיה, ממיסדי ועד המשלחת היהודית בפאריס מטעם יהודי רוסיה וגם חבר הנשיאות.

לאחר מות הד"ר צ’לינוב, נבחר י. ב. רוזוב לנשיא ההסתדרות הציונית ברוסיה. פעמים רבות סיכן את חייו ואת מעמדו בתקופת שלטונו של מיניסטר־הפנים הצארי פליבה. התנועה הציונית היתה אז אסורה ברוסיה, ובביתו של רוזוב נערכו פגישות, ישיבות ציוניות חשאיות.

מפרק לפרק היה מעמיס על עצמו תפקידים אחראיים ומסובכים, ואת הכל מילא בדייקנות, בזריזות ומתוך חדוות היצירה. שרות גדול עשה י. רוזוב בשנת 1908 לדוד וולפסון, שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, בבואו לפטרבורג לשם ביקור אצל ראש־הממשלה סטוליפין. היו הרבה מכשולים, אולם מר רוזוב השתמש בהשפעתו הגדולה בחוגי פקידי הממשלה הגבוהים, והראיון יצא אל הפועל לפי התכנית.

בשנת 1912 נסע רוזוב עם המשלחת הפוליטית שהיתה מצורפת מוולפסון, סוקולוב, אוסישקין, יעקובסון וז’בוטינסקי, לקושטא. באותו זמן נוסד העתון הציוני בצרפתית “לה ז’ין טיורק” (תורכיה הצעירה), שיצא לאור כמה שנים בעריכתו של ז’בוטינסקי. עתון זה שימש אז כלי־מבטא של ההסתדרות הציונית העולמית, וסייע הרבה להחדרת הרעיון הציוני בין יהודי תורכיה והמזרח הקרוב. לעתון היתה השפעה רבה גם בספירות המדיניות בתורכיה.

בשנת 1918–1919 השתתף בהכנת החומר להצעת הניסוח של המאנדאט הארצישראלי, והוא חתם על התזכיר ההיסטורי יחד עם וייצמאן וסוקולוב, וכן חתם על ההצעה שהוגשה לוועידת השלום בפאריס, יחד עם רוטשילד, סוקולוב, וייצמאן ויתר המנהיגים הציוניים.

כידיד ותיק של המהנדס נובומייסקי היה רוזוב מן הראשונים, אשר שיתף אתו פעולה בדבר השגת הזכיון לניצול ים המלח ושימש כשמונה שנים מנהל חברת האשלג. היה גם מן הראשונים שעזר למהנדס פנחס רוטנברג בהשגת הזכיון לחישמול ארץ־ישראל.

בשנת 1919 בא י. ב. רוזוב לארץ־ישראל בפעם החמישית והשתקע בתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בניינה. אף כאן נפתח ביתו בשדרות־רוטשילד לרווחה בפני כל העסקנים, שהיו מבקרים ודנים אתו בבעיות הזמן. את כל מבקרי ביתו היה מקבל בסבר פנים יפות, כמאז ומתמיד, בהיותו מטבעו איש־חברה נוח לבריות ומכניס אורחים.

על בית־החרושת הראשון לבנין לבני “סיליקאט” דיבר ר. עם יונה קרימינצקי עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה. עם הווסד בית־החרושת הראשון “סיליקאט” בתל־אביב, נתמנה כמנהלו, ועמד בראש המפעל מ־1923 עד 1930. היה בין המיסדים הראשונים של הבאנק האפותיקאי בתל־אביב, ומשנת 1925 עד 1931 היה בו חבר ההנהלה. שנים מספר היה חבר ועד־הצירים בארץ, חבר הנהלת באנק הפועלים, חבר הנהלת חברת “גאולה” וחבר הועד הלאומי.

הרבה מזמנו וממרצו הקדיש רוזוב להתקנת תחבורה מסודרת בין הערים והמושבות. לשם כך טרח הרבה לבנין הכביש הראשון בין תל־אביב וחיפה, והיה יו"ר של ועדת הכביש. באותו פרק־זמן התעניין הרבה בבנין תחנת־רכבת גדולה בתל־אביב והטיית קו ישר של מסילת הברזל בין תל־אביב וחיפה. הוא גם דיבר אז על בנין הנמל העברי הראשון בתל־אביב, על פיתוח התיירות ומקומות מרפא בתל־אביב, ותיכן כמה תכניות לביסוסה של התעשיה בתל־אביב וסביבתה.

י. ב. רוזוב היה מידידיו וממוקיריו של ז. ז’בוטינסקי עוד מימי נעוריו, ועם היווצר המפלגה הריביזיוניסטית נצטרף אליה. כמה שנים היה יושב ראש הצה"ר בארץ, ואחר כך חבר “מפלגת המדינה העברית”. מפעם לפעם היה מפרסם רשימות ומאמרים בעתונות היומית, שיש להם ערך רב מבחינה היסטורית.

נער צעיר ורך בשנים היה כשהרים לראשונה את דגל התחיה הלאומית, רבות פעל ויצר תוך שש עשרות שנים. וגם בהגיעו לזקנה ושיבה לא נס ליחו, והיה זריז, מלא חיים וער לכל פעולה ציבורית וישובית, ומאמין ומצפה להגשמת משאת־נפשם של כל ראשוני התנועה הציונית: מדינה עברית בארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים.

הערת המביא לבית־הדפוס: מאמר זה נכתב בחיי י. ב. רוזוב. הוא נפטר בירושלים בב' טבת תש"ח (2.1.1948) ונקבר בבית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

איש אציל ובעל רמה תרבותית גבוהה, שהקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור.

נולד בשנת 1888 בלבוב, גליציה המזרחית, להורים אמידים, שמוצאם ממשפחת רבנים באוקראינה. גמר גימנסיה ואוניברסיטה בלבוב ואחר כך השתלם בווינה באוניברסיטה, הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”.

עוד בהיותו בין כתלי האוניברסיטה התמסר לעבודה ציונית ובפרט גילה פעילות בעבודה תרבותית ותעמולה לרעיון הלאומי.

בשנת 1912 ביקר הסטודנט מ. שטיינברג בארץ וסייר בערים ובמושבות, ובשובו לווינה הרצה את רשמיו העזים מכל אשר ראה ושמע, ותבע מחבריו הסטודנטים ללכת בתלם של עבודה תעשיתית בארץ־ישראל.

שטיינברג היה ציר בכמה קונגרסים ציוניים, שנים מספר שימש כסגן יושב־ראש ההסתדרות הציונית בווינה, שבראשה עמד ד"ר אוסקר גרינבוים. עם זה היה חבר הדירקטוריון של קרן־היסוד, חבר בועד הקהילה בווינה, וכן שימש מנהל המשרד הארצישראלי והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מוסדות ומפעלים צבוריים בווינה.

ד"ר שטיינברג היה אוהב ספר וספרות, וגם לקח חלק רב בהוצאת כמה עתונים יהודים בגרמנית, שיצאו לאור בווינה ובלבוב, כמו: “די שטימה”, “מוֹרגנצייטוּנג” ועוד.

שטיינברג היה מידידיו הקרובים של פרופ' צבי פרץ חיות, רבה הראשי של ווינה ויו“ר הועד הפועל הציוני, ובשנת 1918 נסעו שניהם אל הד”ר חיים וייצמן בלונדון, לשם בירור כמה בעיות ציוניות חשובות לאחר הכרזת־בלפור.

עם כיבוש אוסטריה על־ידי הנאצים, שלח את בתו היחידה – שנתיתמה מאמה עוד בקטנותה – לאחותו בלונדון, חיסל את עניניו בווינה ועלה לארץ־ישראל בשנת 1939.

בשנים הראשונות התגורר בחיפה, ולאחר שנשא לאשה את ד"ר פנינה נויברגר מתל־אביב, השתקע בשנת 1944 בתל־אביב. כאן היה חבר פעיל בועד “התאחדות עולי אוסטריה” ועסק בעבודה צבורית אחרת.

עם הווסד – בט“ו אדר תשי”ב – לשכת “בני־ברית” על־שם מאיר דיזנגוף, נכנס ד"ר מיכאל שטיינברג כאחד החברים הראשונים, והיה מאושר להשתתף בטקס הקדושין של הלשכה עם ועד הפקידים ועשרות אחים חדשים במוזיאון תל־אביב, מיסודו של מאיר דיזנגוף.

לאחר כמה מיחושים גופניים וכאבים בלב, נכנס בכ“ז ניסן תשי”ב לבית־החולים העירוני בתל־אביב לשם ריפוי, ובליל כ"ט ניסן נפטר. למחרת היום נטמן בבית־העלמין החדש בקרית־שאול.

ידידיו ומכריו התאבלו מר על מותו של אחד מטובי העסקנים הציונים, שעשה את דרכו, דרך ארוכה, מלבוב עד תל־אביב.

א.

לארץ־ישראל עלה הד“ר איזידור שליט רק ביולי 1938, סמוך לפרוץ מלחמת־העולם השניה. העולה החדש הזה, בן הס”ז, היה אזרח הארץ מבחינה אידיאית־נפשית עוד מימי נעוריו, וזכה בצעירותו להיות מן העומדים ליד עריסת התנועה הציונית המדינית ומנושאי־כליו של חוזה המדינה. בעל עבר מפואר ועשיר־זכויות בא אלינו, כשהוד ימים ראשונים של התנועה חופף עליו.

בבואו לארץ התישב תחילה עם משפחתו בירושלים, וכעבור חדשים־מספר העתיק את מושבו לתל־אביב, וכאן קבע דירתו ברחוב חובבי־ציון, בפנה רחוקה מן ההמולה של מרכז העיר.

גם בתל־אביב הגדולה, עיר קבוצי הגלויות, היה ד"ר שליט מעורר תשומת־לב בעברו ברחוב ובנוכחותו בחגיגות פומביות.

בקומתו הזקופה, בלבושו המגוהץ נוסח מערב־אירופה, בהליכתו הקצובה והישרה, בפניו האצילים ובדבריו השקולים והמדודים.

מלבד איזידור שליט, הווטראן הציוני, היה שליט גם בונה חפשי, שהרבה זכויות לו בתנועה זו. ורצוני לספר קצת על תולדות חייו, שככל תולדותיהם של אנשי־צבור יש בהן גם מתולדות הצבור בתקופות מסוימות:

מקום הולדתו בשנת תרל"א (1870) בכפר אוקראיני. הוריו גרו אמנם בווינה בירת אוסטריה, אבל הורי אמו גרו באוקראינה, ואמו, בהגיע זמן לידתה הראשונה, באה מווינה המעטירה לבית הוריה בכפר האוקראיני השקט. הילד נקרא בישראל יצחק, שנתכנה אחר כך בשם “איזידור”. אחר כך חזרו ההורים לווינה, ושם נתחנך בנם, בבוא המועד, בגימנסיה כללית, ואחר כך באוניברסיטה הווינאית. למד רפואה וביולי 1895 הוכתר בתואר “דוקטור לרפואה”. תחילה עבד שנתים במחלקת נתוחים בבית־חולים גדול בווינה. אך בימים ההם היתה נדרשת התמחות של 6–8 שנים בכל מקצוע רפואי. ובינתים נשא אשה ולא יכול היה להמשיך בהתמחות בכירורגיה. מטעם זה עבר ממקצוע הנתוחים למקצוע רפוי־שינים, בו עסק בווינה משנת 1898 עד 1938, אף רכש לו שם טוב כרופא־שינים מומחה.

פעולתו הצבורית של הד"ר שליט מתחילה בהיותו בן עשרים וחמש בקירוב.

מה היה הלך־הרוח במאה התשע־עשרה בין המשכילים והמתקדמים היהודים, ובפרט בין זאטוטי בני ישראל, הנוער, הסטודנטים – ידוע, ואין צורך להאריך בו הרבה. שררה אמונה (שנתבדתה במרוצת הזמן), כי הטמיעה היא התרופה היחידה להציל את היהודים מרדיפות וגזירות, מניוון ומתעיה בדרכי החיים.

רבים מיהודי אירופה המרכזית והמערבית שמו את מבטחם ב“עמים הנאורים”, והאמינו שעם התערבות היהודים בין העמים, בתרבותם ובהליכותיהם, תמצא שאלת היהדות את פתרונה המהיר.

לעומת זה היו מעטים, שהחלו מבקשים דרכים אחרות לשם פתרון שאלת היהודים לעתיד, והיא: תחית עם ישראל בארץ־ישראל.

יצחק־איזידור שליט היה בין המעטים, שלא נתעו אחרי האור המתעה, ועם הופעת הספר “מדינת היהודים” להרצל (1896), שחולל מהפכה בחיי ישראל, היה שליט בין הראשונים, שנזעקו לקול־קריאתו של חוזה המדינה. נרתם בכל מרצו לתנועה הציונית בהתהוותה, והיה מנושאי־כליו הפעילים ביותר של הרצל, מראשית הופעתו על הבמה ועד יום־מותו. במשך שמונה שנים רצופות נשא בעול – מתוך התנדבות – כמה וכמה תפקידים חשובים ואחראיים, טרח ויגע הרבה בסייעו למנהיג בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (שווייץ) באבגוסט 1897. עוד קודם פתיחת הקונגרס הראשון התנדב להיות מזכירו של הרצל, והקדיש לתפקיד מתנדב זה הרבה מזמנו וממרצו.

ודרך אגב ראוי לספר מעשה רב־ענין ממעשי ההכנה לקונגרס, מעשה בפעמון: לשם הפתיחה החגיגית של הקונגרס הראשון, השיג הד“ר א. שליט פעמון משוכלל המשמיע את צלצולו בלי נגיעת יד, אלא בלחיצה קלה בכפתור. אך הד”ר הרצל חשב ומצא, שאין זה מתאים להשתמש בקונגרס ציוני בפעמון המזכיר את צלצול הפעמונים של כנסיות נוצריות. על־כן ביקש את הד"ר שליט למצוא למטרה זו מקבת־עץ. שליט פנה על ימין ועל שמאל, ולא מצא בבאזל את המקבת המבוקשת. שליט היה נבוך מאד, מאין יכולת למלא את בקשת המנהיג, ולא נח ולא שקט עד שלאחד חפושים מאומצים השיג אצל נוצרי פרוטסטאנטי, שבביתו התאכסן בבאזל בימי הקונגרס מין מקבת, שנשתמרה בביתו כירושה מחותנו אבי־אשתו, שהיה מן “הבונים החפשים” הותיקים בלשכה שוויצית.

יורשי המקבת לא נמנו עם משפחת הבנאים החפשים, וגם הד"ר א. שליט לא היה עדיין חבר במיסדר זה, וגם לא ידע את מוצאה של המקבת, שמאכסנו הנוצרי מסרו לו במתנה.

המקבת נחשבת כאחת מכלי־המלאכה הסמליים בלשכות הבונים החפשים. ובשעת ההגשה של כלי־המלאכה הזה לחניכי המיסדר משננים להם, ש“המקבת מסמלת את כח המצפון, אשר יסיר מאתנו כל מחשבה זרה וכל הרהור רע העלולים לעלות בלבנו במשך היום, למען יהיו דברינו ומעשינו נקיים וטהורים לפני כס הרחמים”…

וכך נתגלגלה זכות מיוחדת, בהיסח הדעת, למקבת של הבנאות החפשית, שהד“ר א. שליט נתכבד בנקישת המקבת מעל במת האסיפה ההיסטורית, שלוש פעמים לאות פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. נקישה זו היתה מאורע גדול ורב־ערך במיפנה של התנועה הציונית. במקבת “מסתורית” זו השתמש הד”ר הרצל בכל הקונגרסים משנת 1897 ועד יום מותו – בשנת 1904.

ולא רק נשיא הקונגרסים הראשונים, אלא גם יתר הנשיאים בקונגרסים הבאים השתמשו באותה מקבת. ואם איני טועה, הרי גנוזה המקבת של הקונגרסים הציוניים באחד מבתי־הנכות בירושלים.

ב.

הד"ר א. שליט לא נמנה מימיו על אלופי־הנאום ואילי־הפולמוס, אלא עשה את חובתו תמיד, בחיי המנהיג ואחריו – בהצנע לכת, מתוך ציות לפקודותיו כחייל מן השורה, בהכרת אחריות, ללא כל תנאי, מתוך חבה עמוקה ליוצר התנועה, ומתוך מסירות לתנועה עצמה.

ד"ר שליט נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע, וצירי הקונגרסים הציוניים הראשונים היו מזכירים אותו בהוקרה.

דורי הולך ונגלה, וממאות הצירים הראשונים נשארו אחד בעיר ושנים במדינה. מספרם הולך ופוחת לצערנו, משנה לשנה. בשעה שדברים אלה נכתבים עדיין מתהלכים בתוכנו (הלוואי לאורך ימים) צירי הקונגרס הראשון: פרופ' ד“ר יוסף קלוזנר, פרופ' הנריך לוה, פרופ' צבי בלקובסקי, המשורר ליב יפה, ד”ר מאיר אבנר, ואחרון אחרון – ד"ר איזידור שליט.

ג.

וכאן רצוני להקדיש עוד כמה דברים על ד"ר שליט הבונה החפשי.

בהיסח־הדעת נתגלגלה, כאמור, זכות על־ידי הד"ר שליט לפתוח את הקונגרס הציוני הראשון במקבת של הבונים החפשים, בלא שידע עדיין באותה שעה טיבה של מקבת זו.

מי יודע את דרך הרוח, ויתכן שלמקבת זו היתה השפעת־מה על התקרבותו של הד"ר שליט לבנאות החפשית.

תוך התקרבות נודע לו על מיסדר זה, כי הבנאות החפשית נפוצה בכל רחבי תבל, ואינה מבדילה בין עם לעם, בין גזע ולאום, בין מעמד למעמד ובין מפלגה למפלגה.

הרעיון הנאצל של הבנאות החפשית, אשר הצליח לרכז תחת דגלו – דגל “חופש, שויון ואחוה” – עשרות מיליונים איש מכל קצות תבל, ברבבות תאים, ובהם הוגי דעות, חוקרים ומלומדים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, מלכים, שרים ורוזנים, מדינאים ועסקנים, אנשי רוח, אנשי כלכלה ואנשי עבודה – לקח את לבו, וביולי 1923 הצטרף ללשכה עתיקה “סוקרטיס” בווינה, ומיד נעשה לאחד מחבריה הפעילים והמסורים ביותר.

כאדם בעל רמה תרבותית גבוהה עלה משלב אל שלב, תוך מלוי תפקידים חשובים, ולאחר שמונה שנים של עבודה מסורה ונאמנה בא על שכרו בשנת 1931 ועלה על “כסא שלמה המלך” כנשיא הלשכה הנ"ל.

בנשיאותו התפתחה הלשכה יפה מאד, ולאות־הוקרה נבחר שנית כנשיא, ואחר כך נעתר להפצרת אחי הלשכה והמשיך כנשיא בפועל של לשכת “סוקרטיס” בשנים 1931–1936. אחר כך סרב להמשיך עוד בנשיאות, אך לאות־תודה כבדוהו בתואר “נשיא כבוד” לכל שנות חייו.

אגב: לשכת “סוקרטיס” בווינה לא הסתפקה בעבודה הסגורה בלבד, אלא פיתחה גם עבודה בהיקף רחב בענפים שונים: תמכה בשורת מפעלים צבוריים, כגון: בתי יתומים, בתי־הבראה לילדים, בתי־חולים לחולי רוח, וכו'.

באי־כח הלשכה הזאת השתתפו גם בליגה הבינלאומית, שבה נידוני בעיות השלום ועוד. בכל הועדות הנ“ל היה ד”ר א. שליט הרוח החיה.

הלשכה “סוקרטיס” קשרה – בימי נשיאותו של שליט – קשרי־ידידות עם לשכות רבות וגם עם הלשכה הגדולה מן המיסדר הסקוטי. בית המלכות באנגליה נטה, כידוע, תמיד יחס אהדה רבה לבנאות החפשית, ורבים מזרע המלוכה הם אחים בלשכות אנגליות, סקוטיות ועוד (אף הנסיך מאואלס, אדוארד השמיני, קודם שעלה על כסא־המלכות, במות אביו המלך ג’ורג' החמישי, היה בונה חפשי משנת 1919, ועלה לדרגות גבוהות, אך בגלל עלותו לכסא־המלוכה נדחתה בחירתו לרבן הגדול). שליט הוזמן להשתתף בישיבה החגיגית של הלשכה הגדולה באדינבורג, אך בגלל מחלה לא לקח חלק בטקס הקדושין של הנסיך מאואלס.

אך מלבד הבנאות החפשית, היה פעיל גם בשטחים אחרים של החיים הצבוריים והחברותיים. ובהגיעו לשנתו הע“ה, בחג השבועות תש”ו, עוד כחו עמו ורעננותו עומדת בו.

כאן, בארץ, החל לעת זקנותו בכתיבת זכרונותיו, והעלה על נייר את אשר התרחש בעולם הגדול מראשית התבגרותו.

הערת המביא לבית־הדפוס: ד“ר יצחק (איזידור) שליט נפטר בתל־אביב בי”ב שבט תשי"ד (16.1.1954).