בצדי הדרכים התהלך ר' אברהם דובינסקי ברחובות תל־אביב. התבונן בעין חודרת לנעשה מסביבו, סוקר, בוחן ובודק את הנפגשים על דרכו, נכנס בשיחה קלה עם מיודעיו ורעיו, מאזין ומקשיב לדבריהם ועונה קצרות לשואליו.

דבריו היו בנחת נשמעים, בקצב ובהטעמה היה מדבר על חזיונות החיים, על אישים בני דורנו, מעלה זכרונות מן העבר הרחוק והקרוב, מביע את דעתו על בעיות הישוב, על התנועה הציונית ובפרט על הספרות העברית, שהיתה ילד־שעשועיו.

נולד בשנת תרכ"א בעיירה הייסין, פלך פודוליה שבאוקראינה, במשפּחת למדנים חסידים. קיבל חנוך מסורתי בבית הוריו האדוקים. עם התבגרותו “הציץ ונפגע” מתוך קריאת הספרות החדשה. לאחר שרכש לו בקיאות רבה בספרות העברית העתיקה והחדשה כאחת, התמסר ללמוד השפה הרוסית וספרותה, ונכנס בראשו ורובו לספרות החדישה של הימים ההם. עם זה החל עוסק במסחר, אך בלא הצלחה יתירה, כי עניני הרוח היו קרובים ללבו יותר מעניני מסחר.

דובינסקי עבד לפלך ביסארביה, ועסק בהוראה בעיירה טילינשטי. ביום היה נותן שעורים בעברית, ובלילות למד בעצמו למודים כלליים לפי תכנית הלמודים של הגימנסיה בקישינוב. בעיר נתפרסם בחוגי הנוער הלומד כתלמיד מחונן, ונערים רבים היו פונים אליו ומבקשים את עזרתו בלמודים. בין אלה היה אז גם הנער שמחה גוטמן, שנתפרסם אחר כך כאחד מטובי המספרים בשם “ש. בן־ציון”. נוסף לספרות העברית והרוסית, למד דובינסקי גם ספרות גרמנית.

הצעיר דובינסקי “תעה בדרכי החיים” וביקש להרחיב את השכלתו. לשם כך יצא בשנת 1886 לגרמניה, ואחר כך לווינה. בעיר זו שמע את דרשותיו של המטיף הנודע אהרון יילינק. מווינה עבר לברסלאו ומשם לטיבינגן, והיה משוחרי האוניברסיטה. דובינסקי נתפרסם בין הסטודנטים כידען גדול בתנ"ך ובדקדוק עברי, וגם הפרופיסורים העדיפוהו על יתר המתלמדים והיו מרבים לשוחח אתו בעניני מדע וספרות. אף־על־פי שדובינסקי נמצא בחוג המתבוללים שהתכחשו ללאומיות יהודית, לא הושפע מהם והבליט תמיד את נאמנותו לקנינינו הלאומיים.

גלגולים רבים עברו עליו בגרמניה ובאוסטריה והוא שב לקישינוב, בנה לו בית ונכנס בעול חיי משפחה. מעכשיו בא מיפנה בחייו הפרטיים והתחילה תקופה חדשה – גם בחייו הצבוריים והתרבותיים.

בימים ההם מעטים מבני הנעורים נהו אחרי הרעיון הלאומי. רובם נהו אחרי תנועות זרות של העמים שבתוכם ישבו, ומספר חובבי ציון בין המון המתבוללים היה כמעט אחד בעיר ושנים במדינה. דובינסקי הצטרף לחובבי־ציון שבאודיסה. אחר כך התמסר גם לתנועת הציונות המדינית. ביתו שימש שנים רבות מרכז לנאמני ציון בקישינוב. ההכנות לועידות, לכינוסים ולקונגרסים הציוניים, הדינים והחשבונות של הצירים היו נערכים בביתו, שהיה פתוח לרווחה. זמן רב היה ד. הרוח החיה בלשכה המרכזית, שבראשה עמד הד"ר יעקב כהן־ברנשטיין בקישינוב – בשנים 1898–1903. טירדות הפרנסה גזלו ממנו שעות מספר ביום, אולם את מיטב זמנו הקדיש לעבודה תרבותית ולהרצאות על מהות הציונות.

לילדיו נתן דובינסקי חנוך לאומי וציוני, נוסף על השכלה כללית.

בנסיעותיו בערי רוסיה בעניני מסחר, לא שכח דובינסקי את העבודה הציונית ובכל מקום ומקום קשר קשרים עם מנהיגי הציונות. בשנת 1920 שלח את בניו לארץ־ישראל, ואחריהם עלה בעצמו לארץ, השתקע בתל־אביב ופתח בית־מסחר לספרים עבריים “למען הספר”. דובינסקי היה הראשון, שאירגן את הפצת הספר העברי לפי השיטה האירופית, על־ידי שליחים, סוכנים ובתשלומים לשעורין. מבחינה זו היה החלוץ להפצת הספר העברי בארץ, וסלל את הדרך בפני אחרים. מפרק לפרק היה מדפיס בעתונים רשימות ומאמרים.

בתמוז ת"ש (יולי 1940) נפטר בתל־אביב, העיר אשר אהב ובה פעל בשנות שבתו בארץ, ובה מצא את מנוחתו האחרונה.