האכר הישיש יוסף זימנבודה ממאיר־שפיה – נולד בתר"ל (1870) בצ’נסטוחוב, פולין – לא הניח את המעדר והמזמרה מידיו גם בהגיעו לגיל הגבורות, וסימל את האכר־למופת מבין החלוצים הראשונים.

בגיל שבע־עשרה עלה לארץ, ומאז לא הניח כמעט את המעדר מידו. עשרות שנים היה משכים יום־יום לפני עלות השחר, מתפלל תפילת ותיקין בבית־הכנסת, סועד אחר כך את לבו, ומתחיל מיד את סדר יומו, במשק הירקות ועצי הפרי, ברפת ובאורוה ובלול. יודע היה האכר יוסף זימנבודה את שפת בעלי החיים, הבהמות והעופות שבמשקו, ודומה שהללו הבינו גם את לשונו ונענו לו.

כל מי שרצה לראות משק עברי חקלאי רב־גונים ומסודר למופת, יכול היה לראותו אצל יוסף זימנבודה. כי אכן הגדיל לעשות העובד החרוץ. המשק שלו התפתח יפה בענפים רבים ובמינים משובחים – כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, חרובים ותפוחים, פרדסים של פרי־הדר לסוגיו, לרבות אתרוגים, וגם עצי תאנים ותמרים לא נעדרו במשקו. יין וקוניאק מן המינים המובחרים הכין בעצם ידיו מענבי כרמו. הוא אף גידל טאבאק ממין משובח, התמחה בגידול עצי־תות ותולעי־משי.

בתקופת מלחמת־העמים הראשונה (1914–1917), כשאזל הבד מן הארץ, היתה משפחת זימנבודה עוסקת באריגת בד מחוטי משי מתוצרת־בית עצמית, ואפילו הד"ר הלל יפה, אשר שימש אז כרופא בזכרון־יעקב ואגפיה, היה משתמש בחוטי־משי מן התעשיה הביתית של משפחת זימנבודה לצרכי פצועים ותפירת נתוחים.

לאכר החרוץ יוסף זימנבודה יצאו מוניטין בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. גם מכל מושבות שומרון ויהודה היו באים האכרים לראות את משק זימנבודה וללמוד ממנו. ואפילו החקלאים לא־היהודים, גרמנים וערבים, היו מסיירים במשק המסועף ושומעים דברי הסבר מפיו של יוסף זימנבודה.

העובדים העיקריים במשק – היה בעל המשק עצמו ובת־זוגו ביילה, ושני בניו ושבע בנותיו. כולם שקדו על העבודה האינטנסיבית בכל ימות השנה. ומה לא נמצא במשק־מופת זה? כל פרי למינהו: ענבים, שקדים, חרובים, תאנים, תפוחים, אגסים, שזיפים, זיתים, תות, וכן דבש, ביצים, חלב, חמאה, גבינה, חלב חמוץ ולבן, ירקות מכל המינים, חטה, שעורה, דורה, וכו', מן הזנים המשובחים ביותר.

זימנבודה היה מציג בתערוכות חקלאיות תוצרת משובחת של משקו המצויין, וזכה באותות־הצטיינות ובפרסים מאת ממשלת תורכיה, ואחר כך מאת ממשלת ארץ־ישראל, בתקופת המנדאט הבריטי.

מוצאו של יוסף זימנבודה מצ’נסטוחוב (פולין). בילדותו קיבל חנוך מסורתי. מכאן עברו הוריו לרומניה. במרוצת הזמן חיסלו את עסקיהם על מנת לעלות לארץ־ישראל. בתרמ"ז הפליגו באניה לבירות (לבנון), ומשם אמרו להגיע לארץ. אולם בימים ההם היו שערי הארץ סגורים בפני יהודי רוסיה, פולין, רומניה ויתר מדינות מזרח־אירופה. ההורים לא החזיקו מעמד, וחזרו מבירות לפולין, ואילו העלם הצעיר יוסף זימנבודה גמר אומר לחדור לארץ־ישראל באורח בלתי־חוקי.

התחנה הראשונה שלו בבואו לארץ היתה זכרון־יעקב, ונכנס מיד לעבוד כפועל יומי בחקלאות. כעבור זמן קצר נתקבל כאחד התלמידים הראשונים בבית־הספר החקלאי בזכרון־יעקב מיסודו של הבארון אדמונד רוטשילד. פה למד שלש שנים את עבודה האדמה לכל ענפיה. התלמיד החרוץ יוסף זימנבודה נתחבב על מוריו, מדריכיו ותלמידי בית־הספר החקלאי. מחצית היום עבדו התלמידים בכרמים ובשדות; ומחצית היום עסקו בעיזוק ובסיקול בהרים. ובעת ובעונה אחת למדו גם לחרוש ולזרוע, לקצור את התבואה ואת יתר העבודות הכרוכות בפלחה.

בשנת תר"ן (1890) נקנתה על־ידי הבארון רוטשילד חלקת־אדמה בת כמה מאות דונאמים בהרי שומרון לשם יסוד מושבה חדשה, שנקראה אחר כך “מאיר שפיה”, על־שם זקנו של הבארון מאיר־אנשל רוטשילד.

ושוב אנו פוגשים את הצעיר יוסף זימנבודה במנין הראשון של המעפילים הראשונים על פסגת שפיה. בכל מרצו התמסר לעבודת האדמה. רבות סבל בשנים הראשונות. חבלי יצרה קשים עברו עליו בציה ובשממה, והוא לא נפל ברוחו, כי־אם המשיך לעבוד ולעמול, ועודד גם את חבריו בעבודה מאומצת. ובמשך שש עשרות שנים, שימש יוסף זימנבודה דוגמה באה וסמל מופת לעבודה חלוצית. הוא גם עזר הרבה בנסיונו ובחריצותו למיסדי גבעת־עדה ועתלית.

באחד הימים נפגש עם צעירה נאה, ביילה, שעלתה לארץ עם אביה יהודה לוקצ’בסקי מוולקוביסק (ליטא), מראשוני חובבי־ציון בליטא. האב הסכים שבתו היחידה ביילה תנשא לאכר הצעיר יוסף זימנבודה. והצעירה ביילה, מראשית נשואיה, עמדה לימינו של בחיר־לבה בכל עבודות הבית והמשק החקלאי.

משפחת זימנבודה הלכה וגדלה, עד שהגיעה לאחת־עשרה נפש.

אדמת שפיה היתה זרועה סלעים על גבי טרשים, והצמיחה קוץ ודרדר. ההעפלה על גבעות שפיה היתה קשה ומפרכת את הגוף, אבל יוסף זימנבודה וביילה אשתו לא נרתעו לאחור.

נשאו אבנים על כתפיהם ושאבו מים מן המעין הרחוק בכדי־חרס ובפחים. כל המתנחלים הראשונים גרו בבית ישן והרוס למחצה, שריד מן הכפר הערבי החרב. הבנין היה בנוי מענפי עצים מטויחים טיט ועפר, ובימות החורף היו הגשמים חודרים דרך הקירות והגג הסדוקים ומציפים את החדר הרעוע. לעתים תכופות חסר להם אפילו לחם לאכול, ובאין לחם היו מרתיחים חיטה במים, מעין תחליף ללחם אפוי. רבות סבלו המעפילים הראשונים, עד שעלה בידם להכשיר את גבעות שפיה השוממות לנטיעת כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, תאנים, חרובים ועצי תות.

יוסף זימנבודה וביילה רעיתו התגברו על כל המכשולים ועבדו מן הבוקר ועד הערב ללא ליאות, וקבלו עליהם את היסורים באהבה ובסבלנות. היו מן המתנחלים שלא עצרו כח ועזבו את המקום.

בין עשרת הבתים הראשונים, שנבנו בשפיה, היה גם ביתו של זימנבודה.

שנים רבות שימש יוסף זימנבודה כ“מוכתר” המושבה שפיה, וסייע הרבה לישראל בלקינד להשיג מפקידות הבארון את הבנין של בית־ההבראה לאכרים, כדי להקים בו את המוסד החנוכי “קרית־ספר” לחמשים יתומים, שהוריהם נרצחו בפרעות קישינוב בשנת 1903. כן עזר זימנבודה לקיום המוסד במשך כל זמן היותו בשפיה.

בית יוסף וביילה זימנבודה היה פתוח לרווחה לאורחים ומבקרים רבים, ושימש מרכז לפועלים שבכפר שפיה. יש לציין בחבורה הקטנה של פועלים חלוצים את: ישראל שוחט (ששימש מזכיר של “קרית־ספר”), צבי בקר (שעבד במשק זימנבודה), אלכסנדר זייד, מניה וילבושביץ, מנחם גנסין, ועוד כמה מן הפועלים הראשונים, שעבדו במשקי אכרי שפיה.

בפסח תרס“ט הונח בבית הזה היסוד ל”השומר", שבראשו עמד כמה שנים – ישראל שוחט. “השומר” יצר בזמנו טפוס של גבור עברי המחרף נפשו למות על רכוש היהודים בארץ־ישראל. “השומר” הגה את הרעיון “לגיון העבודה” והשתתף ביסוד “גדוד העבודה”.

ראשוני הפועלים במשק זימנבודה, שמהם נעשו לעסקנים מפורסמים בישוב, שמרו לו אמונים ליוסף זימנבודה, מדריכם בחקלאות, ובמלאת לו שבעים וחמש שנה רשמוהו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

בין המבקרים בבית זימנבודה היו כמה ממנהיגינו, סופרינו ומשוררינו, ובהם אחד־העם, אוסישקין, ביאליק וז’בוטינסקי. את כל המבקרים בביתם היו מקבלים, זימנבודה ורעיתו, בסבר פנים יפות, ומכבדים אותם בפרי תוצרת משקם. כאן ראו בעליו, כי גם בימינו ארץ־ישראל היא ארץ “זבת חלב ודבש” אם ידים חרוצות מטפלות בה.

פרק חשוב הוא היחס הלבבי של בית זימנבודה לכל המגורשים והפליטים שהגלו מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע"ז (1917) על־ידי מפקד הצבא התורכי ג’אמל פחה. במיוחד טיפל במורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” מתל־אביב. כולם “הסתדרו” בתוך חורשת הארנים – מי באהלים, מי בסוכות ומי תחת כפת השמים. ויוסף זימנבודה, שידיו היו מלאות עבודה, עשה בכל מאמציו לשפר את חיי מאות המורים והתלמידים. לכולם המציא מזון מתוצרת משקו.

כיובל שנים עמד יוסף זימנבודה במערכת העבודה החקלאית וגם בראש המושבה שפיה ורעיתו הנאמנה ביילה עוזרת על ידו. שניהם מלאו כמה תפקידים צבוריים מתוך התנדבות, מתוך מסירות נפלאה והקרבה עצמית, ושניהם הכו שרשים עמוקים באדמת המולדת, זכו לגדל בארץ דור ישרים של אכרים עברים – בנים ובני־בנים, ההולכים בדרכי אבותיהם וממשיכים את העבודה החקלאית בשומרון – זכרון־יעקב, שפיה ובנימינה.