את דוב חביב הכרתי בשנת תרנ"א בראשון־לציון, בעודנו נקרא בפי כל בשמו הקודם שהעלה אתו מגולת רוסיה – בוריס לובמן, ועל ידו אשת־נעוריו רבקה.

באותו זמן היה בוריס לובמן משגיח על כרם־גפנים של אוסוביצקי בראשון־לציון.

הכרם ניטע על שטח בן ששים דונאם, במורד שמאחורי בית־הכנסת שהתנוסס על גבעה בראש הרחוב המרכזי.

בצריף־עץ קטן שבכרם היה בוריס לובמן מתגורר עם בת־זוגו כמה שנים. במקום דלתות וחלונות היו באותו צריף מחצלות־קש שכיסו את החללים. והריהוט – לוחות־עץ על פחי־נפט ריקים שימשו ספסלים לישיבה ביום ולמשכב בלילה. ועוד לוחות־עץ על כלונסאות היו בבחינת “שולחן”, שמסביבו היו מסובין בעלי הצריף ואורחיהם. רצפת החול היתה מכוסה מחצלת־קש, ובזויות הצריף עמדו תיבות־נפט ריקות ובתוכן מדפים קצרים, אשר שימשו מקום אחסנה לכלי־לובן, לצרכי מזון וגם לספרים ועתונים.

אותה שנה שהכרתיו עבר ב. לובמן לגור בשני חדרים קטנים, בבית שכור ברחוב ששמו כיום “עין הקורא” (בימים ההם לא היו שמות לרחובות המושבה).

אף הדירה החדשה היתה דלה וחסרת־נוחיות, וגם הריהוט היה בסימן דלות. משכורתו החדשית של לובמן היתה אז כארבעה נאפוליונים זהב (כשלש לירות). אך ב. לובמן היה אדם שמח בחלקו, צעיר ורענן, שופע עלומים ועליזות, חיוך אופטימי היה מרחף על שפתיו תמיד, ואת כל הבא בצל קורתו היה מקבל בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות.

ורבקה לובמן אף היא היתה צעירה ורכה בשנים, בעלת עינים קורנות ומאירות, שערותיה השחורות גזוזות למחצה, מחייכת תמיד ודבריה מפיקים חן, שמחה להכנסת אורחים במעונה הצר ומשתתפת בשיחת רעים וידידים.

ה“כיבוד” השכיח בבית לובמן היה תה ופירות העונה – שקדים וענבים בקיץ, תפוחי־זהב וקני־סוכר בחורף. ויש שהיו מצטרפים גם לארוחת ירק, שיש עמה שיחת־ידידים על דא ועל הא, מתוך גלוי־לב ופשטות טבעית.

בית לובמן שימש אז כעין בית־ועד לעולים החדשים, שהיו מבקרים שם ברצון לשם בקשת עצה טובה.

ולא שיחות־רעים בלבד נשמעו בבית הלובמנים, אלא גם משירי הארץ של הימים ההם: “אל טל ואל מטר”, “ראשון לציון”, “משמר הירדן”, “חושו אחים חושו”, ועוד. וגם בריקודים היו יוצאים לפעמים, בליווי מוסיקה ובלי מוסיקה. ומי היו הרקדנים הראשיים? ישראל בלקינד, חיים ירחמנוב, שמואל כהן, יהודה גרזובסקי, רבקה לובמן, ואחרים. הריקוד העיקרי שהיה נפוץ אז הוא ה“רונדו” של זאב טיומקין (טיומקין עמד אז בראש לשכת חובבי־ציון ביפו, והריקוד נקרא על שמו).

ריקוד זה לא היה מסובך כלל, והמשתתפים בו היו מסתובבים שעה ארוכה במעגל, בלי הכנה מוקדמת. המנצח על המחולות היה בדרך כלל ישראל בלקינד, ובהעדרו – יהודה גרזובסקי.

עדייו לא היו אז נגודים מעמדיים ומפלגתיים בישוב, ולא ניכר כל הבדל בין אכר לפועל. כולם השתייכו למפלגת “העליה הראשונה”, שמטרתה היתה אחת ויחידה: לבנות ולהבנות.

היתה זו תקופת הפריחה של כרמי הגפנים במושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, המושבות שבהן התרכזה תעשית היין ביקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד.

מן הכרמים שראשון־לציון נשתבחה בהם היו אלה של שליט, טרכטנברג, ברניצקי, זייגר ואוסוביצקי. ארבעת הראשונים טפלו בעצמם בכרמיהם, ואילו כרם אוסוביצקי נמסר לטפול לב. לובמן, והלה השקיע בו מרץ ועמל רב.

אנו, העולים החדשים, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים, שהצטיינו בטיפולם ובפריונם, וטופחו בידים נאמנות.

בכרמים אלה למדו העולים החדשים לפתוח תעלות (“בחר”), לשם הרחקת העשבים המזיקים (“אינג’יל”, “סעידה”).

מפי הכורמים המנוסים למדנו את תורת העידור, השתילה, הזיבול, תיחוח האדמה, זימור הגפנים, הרכבת זמורות ממינים משובחים, גיפור הגפנים, קשירת ענפים למשענות, וכל יתר הלכות גידול גפנים.

ב. לובמן, שהתמחה אז בעבודת כרם (בגידול הדרים לא עסקו עוד יהודים בימים ההם), אהב את הגפנים ושקד עליהן מבוקר ועד ערב, ככורם מדורי־דורות.

בשבתות ובמועדים, וגם בימים פנויים בעונת הגשמים, היו מתכנסים בדירת לובמן אכרים ובניהם, ותיקים ועולים חדשים לשם שיחות בעניני צבור.

בין הענינים ששימשו נושאים לשקלא־וטריא: מיון הגפנים לענבי מאכל ולענבי יין ושאר משקאות.

כמה וכמה מיני גפנים הם: חברוניים (או ערביים), צרפתיים, אינדיאניים, אמריקאיים וכו'. גפני חברון, תנובתן רבה אך ענביהן יפים למאכל בלבד, ענבי צרפת (אליקנט, בורדולו, מוסקאט, סוטרן וכו') טעימים, ריחנים ויפים גם לאכילה וגם לתעשית יינות. אולם גם הגפנים החברוניות וגם הצרפתיות לא יכלו לעמוד בפני מחלת הפילוקסירה, שסכנה בה להשחתת כל הגפנים. לעומת זה היתה הגפן האמריקנית מחוסנת בפני מחלת הפילוקסירה, אך ענביה לא יכלו להתחרות במינים הצרפתיים, לא בטעמם הטוב ולא באיכותם המשובחת.

שאלת הגפנים העסיקה בימים ההם הרבה מאד את הכורמים בכל הארץ, מפני שבולמוס הכרמים הגיע אז לשיאו.

אכרי ראשון־לציון, נוטעי הכרמים, נתמכו אז בחלקם על־ידי הבארון רוטשילד, אך כמה מן הכורמים היו עצמאיים. ולא נזדקקו לחסותה ולעזרתה של פקידות הנדיב.

ב. לובמן לא הצטמצם רק בטיפוח כרמו של אוסוביצקי, אלא נתן דעתו לענינים צבוריים, ובפרט לגורל המושבות העברית הראשונות.

במשך שתי עשרות השנים הראשונות להבנותם, התנהלו היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב על־ידי פקידות הבארון־הנדיב, בלא שיתוף הכורמים. בתרס"ד החליטו הכורמים, שהגיעה השעה להפקיע את הנהלת היקבים מידי הפקידות ולמסרה לידי הכורמים עצמם.

לשם כך נבחרה משלחת האכרים, ובין חבריה הפעילים בוריס לובמן, שנסעה לפאריס והתיצבה שם לפני הבארון רוטשילד, לאחר משא־ומתן והסברה, מצאה המשלחת אוזן קשבת אצל הבארון.

לובמן זכה להיות בין המיסדים הראשונים של “אגודת הכורמים”, חבר הנהלת “כרמל מזרחי” למכירת היינות בשוקי חוץ־לארץ, חבר מועצת היקב ואחד המיסדים של התאחדות־המושבות. שנים רבות שימש ראש ועד־המושבה, ולכל המפעלים הקדיש את מיטב מרצו, זמנו וכושר־פעולתו.

בשובי לארץ באדר תרס"ו מיהרתי לבקר אצל ידידי מאז, אך בינתים שינה את שמו לעברי, ושמו לא היה עוד “בוריס לובמן” אלא “דוב חביב”, ואשתו לא נקראה עוד בכנויה הרוסי (רי“ש ובי”ת סגולות), אלא רבקה בנקוד עברי טהור.

ועוד שנוי חשוב מצאתי בבית לובמן־חביב ברחוב ירושלים: את מקום הרוסית ירשה העברית גם בדבור היומיומי. העברית השתלטה והתאזרחה במשפחה, ומאז היה בית דוב חביב בית עברי במלוא המשמעות. מצאתי בביתו שתי ילדות וילד עם שמות עבריים (מיכל, נעמי וזרובבל) שנתחנכו בבית־הספר של המושבה, והעברית היתה שפת אמם.

דוב חביב לא היה בעצמו בעל נכסים גדולים, אך ראה עצמו שותף לנכסי הכלל. שמח לכל עולה חדש, לכל מושבה חדשה, לכל קניה חדשה, ולכל מפעל כלכלי תרבותי וחנוכי שנוסף בארץ. כל נכס עברי בכפר ובעיר יקרו בעיניו, והיה מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לסייע במיטב יכלתו לביסוסם ולפיתוחם של המפעלים הישוביים לכל סוגיהם.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, היה הישוב בארץ נתון במצב חמור מכל הבחינות, ונשקפה לו אז סכנת כליון. אז קמו כמה עסקנים צבוריים, נועזים ורבי־מרץ כדיזנגוף בתל־אביב, אלברט ענתבי ודוד ילין בירושלים, אייזנברג ברחובות, מאירוביץ וחביב בראשון־לציון, ד"ר הלל יפה בזכרוךיעקב, חיים מרגלית־קלווריסקי בראש־פנה, ועוד כמה אישים ספורים אשר סיכנו את חייהם ועמדו בפרץ בזמנים הקשים ביותר.

בשל הקרבתם העצמית של חבר העסקנים הנאמנים, ניצול הישוב העברי מחורבן גמור בתקופת המלחמה הראשונה, שארכה יותר מארבע שנים במשטר התורכי.

עם הווסד הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, בתום המלחמה, נבחר ד. חביב לחבר הועד, ואף היה ציר אסיפת־הנבחרים הראשונה.

דוב חביב היה בסגולותיו ובאורך־רוחו עסקן צבורי אידיאלי, שידו בכל מפעל: נחשב על המיסדים הראשונים של הקופה החקלאית בראשון־לציון, ושנים רבות היה חבר ההנהלה. בעת ובעונה אחת שימש ראש הועד החקלאי, חבר מסור למיסדר “בני־ברית” מראשית הווסד הלשכה הראשונה בא"י ושנים מספר נשיא הלשכה “בנימין די־רוטשילד”. כמה שנים היה חבר המועצה של ברית הציונים.

חביב היה אוחז בעט סופרים, מפעם לפעם פירסם שורת מאמרים בעתונות הארצישראלית, ואף חיבר שני ספרים: “ראשון־לציון” (ספר לנוער) ו“מספורי הראשונים לציון”. בפשטות ובגלוי־לב – ואף בסגנון נאה ומשופר – ידע חביב להעלות על הנייר את הגות־לבו, את מחשבותיו, את רשמיו וזכרונותיו מן העבר שיש להם ערך רב לתולדות הישוב, ולהוציא דבר מתוקן מתחת ידו.

והרי השלמות וההידור היו דרכו כל הימים: בימי עלומיו ידע להחזיק באת, במעדר, במזמרה, בסכין ההרכבה וביתר כלי עבודת האדמה. ותמיד הוציא מתחת ידו עבודה נקיה ומשופרת, וכרמו היה למופת ולדוגמה.

דוב חביב זכה להיות אחד מבני העליה הראשונה. מאז עלותו לארץ קשר את חייו בארץ האבות, ונתערה בה והכה בה שרשים עמוקים. במשך שש עשרות שנים ומעלה פעל והשתתף בכמה וכמה מפעלים, שהם נכסי־צאן־ברזל של הישוב בכל תמורות העתים והמשטרים.

את אהבתו למולדת ולעם על כל קניניו הרוחניים – הוריש גם לבנו־יחידו, זרובבל, עסקן ישובי פעיל ונאמן, שכיהן במשך כמה שנים כראש המועצה המקומית ראשון־לציון.

על דוב חביב אפשר לומר בפה מלא ולא בדרך המליצה: “כשמו כן הוא”, כל ימי חייו היה חביב ונוח לבריות, ליחו לא נס גם בהגיעו לגבורות, ומן המאושרים היה שזכה לראות בעיניו בהגשמת שאיפותיהם של הראשונים לציון.

האמונה העמוקה והבטחון העז, כח הסבל לעמוד בכל הפגעים, פגעי הטבע ופגעי אדם, והרצון העז לחתור אל ההגשמה – אלה הם אשר הדריכו את חלוצינו הראשונים לפני שני דורות, שדוב חביב נמנה ביניהם.

הערת המלה"ד: אברהם־דוב חביב (לובמן) נולד בפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה, בתרכ“ד (1864). נפטר בראשון־לציון בי”ט סיון תשי"א (21.6.1951).