בועידה הראשונה של כל אגודות חבת־ציון ברומניה, שנתכנסה בפוקשאני, בכ' טבת תרמ"ב (30.12.1881) השתתפו חמשים ואחד ציר מ־32 אגודות, והוחלט לארגן את קבוצת העולים הראשונה לארץ־ישראל.
לא ארכו הימים, והנחשונים הראשונים (228 נפש) קפצו לתוך גלי הים השחור, ועלו על האניה האוסטרית “טטיס”, אשר הפליגה מנמל קונסטנצה באבגוסט 1882.
בין חברי הפלוגה הראשונה היה ראש המשפחה יצחק אהרון אפלבוים ושלשת ילדיו, בהם גם הילד מאיר בגיל שתים־עשרה.
העולים ירדו בנמל חיפה, ולאחר חדשים מספר החליטו להתנחל על הקרקע שנרכשה אז בהרי שומרון. הערבים יושבי המקום קראו את חלקת האדמה הזאת “זאמארין”, אולם המתישבים החדשים קבעו את שם האחוזה “זכרון יעקב” על־שם יעקב־ג’מס רוטשילד, אביו של הבארון הנדיב.
האדמה היתה בחלקה הגדול אדמת טרשים, ורק חלק קטן ראוי לעיבוד.
הציה והשממה הטילו פחד על כל עובר אורח, ורק החלוצים מרומניה, בנסעם על גבי סיפונה של האניה “טטיס”, בשנת תרמ"ב, נשבעו לאמור: “לו יהי מקום מושבנו מדבר שמם, אנחנו נהפוך אותו לגן־עדן”…
והחלוצים הנועזים קיימו את שבועתם. לאחר סבל רב ומלחמה בלתי־פוסקת עם תנאי המקום והזמן, הפכו את המדבר השמם לישוב חי, פורח ומפרה.
בין המתישבים הראשונים, שהעזו להקים את הבתים המעטים הראשונים על גבעת הכפים והסלעים העזובים, היה ר' יצחק אהרון אפלבוים, והילד מאיר ינק בבית אביו את האהבה לעבודת האדמה. הוא נשא עמוק בחובו את דברי המעפילים הראשונים אשר גרסו בראשית עלותם לארץ האבות: “אפילו נכרסם אבנים – ממקומנו לא נזוז, פה נחיה ופה נמות”…
במלאת למאיר אפלבוים שש־עשרה שנה, נתקבלה הוראה מן הבארון לשלוח חבורה של צעירים מבני המושבות לבית־הספר החקלאי באלג’יר, לשם השתלמות בחקלאות לכל סוגיה. בין החבורה הזאת היו מצעירי המושבה “זכרוךיעקב”: אהרון אהרונסון, פרץ פסקל ומ. אפלבוים. שלשתם גמרו את בית־הספר החקלאי באלג’יר בהצטיינות, ומאיר אפלבוים אף נתכבד במידליה של זהב.
לאחר גמרו את בית־הספר החקלאי, חזר אפלבוים למושבתו זכרון־יעקב. אם כי צעיר היה עדיין (בן תשע־עשרה), הוזמן כמנהל היקב הגדול בראשון־לציון. לאחר זמן־מה הועבר על־ידי פקידות הבארון לפתח־תקוה, והוטל עליו כאגרונום מוסמך לפקח על כל העבודות החקלאיות במושבות: ראשון־לציון, עקרון, גדרה, פתח־תקוה וזכרון־יעקב.
מאיר אפלבוים נכנס בראשו ורובו לשרותו החשוב, והצליח בשנים מספר לפתח את הזנים החשובים ביותר של הגפנים, השקדים, הזיתים, ועל כולם גידל ופיתח את הזן של תפוחי הזהב “שמוטי”, שנתפרסם במרוצת הזמן באיכותו המצוינת, ורכש לו שם טוב בכל שוקי העולם הגדול.
שתים־עשרה שנה עמד במערכת החקלאות, דאג גם ליצירת שווקים לממכר פרי הארץ, ועל־פי יזמתו, בשתוף פעולה עם המנוח שמעון רוקח, נוסדה ביפו החברה “פרדס” בשנת 1901.
בתום המלחמה הקודמת התישב עם משפחתו בתל־אביב, ועל־פי בקשת המנוח מאיר דיזנגוף, התנדב לשמש מפקח ראשי במחלקת הנטיעות העירונית. בתפקיד זה שימש כמה שנים.
במלאת למאיר אפלבוים שבעים וחמש שנה, בניסן תש"ד (מארס 1945), נכתבו הדברים האלה, כדי לתת כבוד לבן העליה הראשונה, אשר בזכותו ובזכות חבריו התפתחה ארצנו. ברכתנו, שיזכה להיות בעתיד הקרוב אחד מאזרחיה הראשונים של המדינה העברית בארץ העברים.
הערת המביא לבית הדפוס: מאיר אפלבוים נולד בפוקשאני (רומניה) בתר“ל (1870). נפטר בתל־אביב בי”א שבט תש"ח (22.1.1948).
האכר הישיש יוסף זימנבודה ממאיר־שפיה – נולד בתר"ל (1870) בצ’נסטוחוב, פולין – לא הניח את המעדר והמזמרה מידיו גם בהגיעו לגיל הגבורות, וסימל את האכר־למופת מבין החלוצים הראשונים.
בגיל שבע־עשרה עלה לארץ, ומאז לא הניח כמעט את המעדר מידו. עשרות שנים היה משכים יום־יום לפני עלות השחר, מתפלל תפילת ותיקין בבית־הכנסת, סועד אחר כך את לבו, ומתחיל מיד את סדר יומו, במשק הירקות ועצי הפרי, ברפת ובאורוה ובלול. יודע היה האכר יוסף זימנבודה את שפת בעלי החיים, הבהמות והעופות שבמשקו, ודומה שהללו הבינו גם את לשונו ונענו לו.
כל מי שרצה לראות משק עברי חקלאי רב־גונים ומסודר למופת, יכול היה לראותו אצל יוסף זימנבודה. כי אכן הגדיל לעשות העובד החרוץ. המשק שלו התפתח יפה בענפים רבים ובמינים משובחים – כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, חרובים ותפוחים, פרדסים של פרי־הדר לסוגיו, לרבות אתרוגים, וגם עצי תאנים ותמרים לא נעדרו במשקו. יין וקוניאק מן המינים המובחרים הכין בעצם ידיו מענבי כרמו. הוא אף גידל טאבאק ממין משובח, התמחה בגידול עצי־תות ותולעי־משי.
בתקופת מלחמת־העמים הראשונה (1914–1917), כשאזל הבד מן הארץ, היתה משפחת זימנבודה עוסקת באריגת בד מחוטי משי מתוצרת־בית עצמית, ואפילו הד"ר הלל יפה, אשר שימש אז כרופא בזכרון־יעקב ואגפיה, היה משתמש בחוטי־משי מן התעשיה הביתית של משפחת זימנבודה לצרכי פצועים ותפירת נתוחים.
לאכר החרוץ יוסף זימנבודה יצאו מוניטין בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. גם מכל מושבות שומרון ויהודה היו באים האכרים לראות את משק זימנבודה וללמוד ממנו. ואפילו החקלאים לא־היהודים, גרמנים וערבים, היו מסיירים במשק המסועף ושומעים דברי הסבר מפיו של יוסף זימנבודה.
העובדים העיקריים במשק – היה בעל המשק עצמו ובת־זוגו ביילה, ושני בניו ושבע בנותיו. כולם שקדו על העבודה האינטנסיבית בכל ימות השנה. ומה לא נמצא במשק־מופת זה? כל פרי למינהו: ענבים, שקדים, חרובים, תאנים, תפוחים, אגסים, שזיפים, זיתים, תות, וכן דבש, ביצים, חלב, חמאה, גבינה, חלב חמוץ ולבן, ירקות מכל המינים, חטה, שעורה, דורה, וכו', מן הזנים המשובחים ביותר.
זימנבודה היה מציג בתערוכות חקלאיות תוצרת משובחת של משקו המצויין, וזכה באותות־הצטיינות ובפרסים מאת ממשלת תורכיה, ואחר כך מאת ממשלת ארץ־ישראל, בתקופת המנדאט הבריטי.
מוצאו של יוסף זימנבודה מצ’נסטוחוב (פולין). בילדותו קיבל חנוך מסורתי. מכאן עברו הוריו לרומניה. במרוצת הזמן חיסלו את עסקיהם על מנת לעלות לארץ־ישראל. בתרמ"ז הפליגו באניה לבירות (לבנון), ומשם אמרו להגיע לארץ. אולם בימים ההם היו שערי הארץ סגורים בפני יהודי רוסיה, פולין, רומניה ויתר מדינות מזרח־אירופה. ההורים לא החזיקו מעמד, וחזרו מבירות לפולין, ואילו העלם הצעיר יוסף זימנבודה גמר אומר לחדור לארץ־ישראל באורח בלתי־חוקי.
התחנה הראשונה שלו בבואו לארץ היתה זכרון־יעקב, ונכנס מיד לעבוד כפועל יומי בחקלאות. כעבור זמן קצר נתקבל כאחד התלמידים הראשונים בבית־הספר החקלאי בזכרון־יעקב מיסודו של הבארון אדמונד רוטשילד. פה למד שלש שנים את עבודה האדמה לכל ענפיה. התלמיד החרוץ יוסף זימנבודה נתחבב על מוריו, מדריכיו ותלמידי בית־הספר החקלאי. מחצית היום עבדו התלמידים בכרמים ובשדות; ומחצית היום עסקו בעיזוק ובסיקול בהרים. ובעת ובעונה אחת למדו גם לחרוש ולזרוע, לקצור את התבואה ואת יתר העבודות הכרוכות בפלחה.
בשנת תר"ן (1890) נקנתה על־ידי הבארון רוטשילד חלקת־אדמה בת כמה מאות דונאמים בהרי שומרון לשם יסוד מושבה חדשה, שנקראה אחר כך “מאיר שפיה”, על־שם זקנו של הבארון מאיר־אנשל רוטשילד.
ושוב אנו פוגשים את הצעיר יוסף זימנבודה במנין הראשון של המעפילים הראשונים על פסגת שפיה. בכל מרצו התמסר לעבודת האדמה. רבות סבל בשנים הראשונות. חבלי יצרה קשים עברו עליו בציה ובשממה, והוא לא נפל ברוחו, כי־אם המשיך לעבוד ולעמול, ועודד גם את חבריו בעבודה מאומצת. ובמשך שש עשרות שנים, שימש יוסף זימנבודה דוגמה באה וסמל מופת לעבודה חלוצית. הוא גם עזר הרבה בנסיונו ובחריצותו למיסדי גבעת־עדה ועתלית.
באחד הימים נפגש עם צעירה נאה, ביילה, שעלתה לארץ עם אביה יהודה לוקצ’בסקי מוולקוביסק (ליטא), מראשוני חובבי־ציון בליטא. האב הסכים שבתו היחידה ביילה תנשא לאכר הצעיר יוסף זימנבודה. והצעירה ביילה, מראשית נשואיה, עמדה לימינו של בחיר־לבה בכל עבודות הבית והמשק החקלאי.
משפחת זימנבודה הלכה וגדלה, עד שהגיעה לאחת־עשרה נפש.
אדמת שפיה היתה זרועה סלעים על גבי טרשים, והצמיחה קוץ ודרדר. ההעפלה על גבעות שפיה היתה קשה ומפרכת את הגוף, אבל יוסף זימנבודה וביילה אשתו לא נרתעו לאחור.
נשאו אבנים על כתפיהם ושאבו מים מן המעין הרחוק בכדי־חרס ובפחים. כל המתנחלים הראשונים גרו בבית ישן והרוס למחצה, שריד מן הכפר הערבי החרב. הבנין היה בנוי מענפי עצים מטויחים טיט ועפר, ובימות החורף היו הגשמים חודרים דרך הקירות והגג הסדוקים ומציפים את החדר הרעוע. לעתים תכופות חסר להם אפילו לחם לאכול, ובאין לחם היו מרתיחים חיטה במים, מעין תחליף ללחם אפוי. רבות סבלו המעפילים הראשונים, עד שעלה בידם להכשיר את גבעות שפיה השוממות לנטיעת כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, תאנים, חרובים ועצי תות.
יוסף זימנבודה וביילה רעיתו התגברו על כל המכשולים ועבדו מן הבוקר ועד הערב ללא ליאות, וקבלו עליהם את היסורים באהבה ובסבלנות. היו מן המתנחלים שלא עצרו כח ועזבו את המקום.
בין עשרת הבתים הראשונים, שנבנו בשפיה, היה גם ביתו של זימנבודה.
שנים רבות שימש יוסף זימנבודה כ“מוכתר” המושבה שפיה, וסייע הרבה לישראל בלקינד להשיג מפקידות הבארון את הבנין של בית־ההבראה לאכרים, כדי להקים בו את המוסד החנוכי “קרית־ספר” לחמשים יתומים, שהוריהם נרצחו בפרעות קישינוב בשנת 1903. כן עזר זימנבודה לקיום המוסד במשך כל זמן היותו בשפיה.
בית יוסף וביילה זימנבודה היה פתוח לרווחה לאורחים ומבקרים רבים, ושימש מרכז לפועלים שבכפר שפיה. יש לציין בחבורה הקטנה של פועלים חלוצים את: ישראל שוחט (ששימש מזכיר של “קרית־ספר”), צבי בקר (שעבד במשק זימנבודה), אלכסנדר זייד, מניה וילבושביץ, מנחם גנסין, ועוד כמה מן הפועלים הראשונים, שעבדו במשקי אכרי שפיה.
בפסח תרס“ט הונח בבית הזה היסוד ל”השומר", שבראשו עמד כמה שנים – ישראל שוחט. “השומר” יצר בזמנו טפוס של גבור עברי המחרף נפשו למות על רכוש היהודים בארץ־ישראל. “השומר” הגה את הרעיון “לגיון העבודה” והשתתף ביסוד “גדוד העבודה”.
ראשוני הפועלים במשק זימנבודה, שמהם נעשו לעסקנים מפורסמים בישוב, שמרו לו אמונים ליוסף זימנבודה, מדריכם בחקלאות, ובמלאת לו שבעים וחמש שנה רשמוהו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
בין המבקרים בבית זימנבודה היו כמה ממנהיגינו, סופרינו ומשוררינו, ובהם אחד־העם, אוסישקין, ביאליק וז’בוטינסקי. את כל המבקרים בביתם היו מקבלים, זימנבודה ורעיתו, בסבר פנים יפות, ומכבדים אותם בפרי תוצרת משקם. כאן ראו בעליו, כי גם בימינו ארץ־ישראל היא ארץ “זבת חלב ודבש” אם ידים חרוצות מטפלות בה.
פרק חשוב הוא היחס הלבבי של בית זימנבודה לכל המגורשים והפליטים שהגלו מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע"ז (1917) על־ידי מפקד הצבא התורכי ג’אמל פחה. במיוחד טיפל במורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” מתל־אביב. כולם “הסתדרו” בתוך חורשת הארנים – מי באהלים, מי בסוכות ומי תחת כפת השמים. ויוסף זימנבודה, שידיו היו מלאות עבודה, עשה בכל מאמציו לשפר את חיי מאות המורים והתלמידים. לכולם המציא מזון מתוצרת משקו.
כיובל שנים עמד יוסף זימנבודה במערכת העבודה החקלאית וגם בראש המושבה שפיה ורעיתו הנאמנה ביילה עוזרת על ידו. שניהם מלאו כמה תפקידים צבוריים מתוך התנדבות, מתוך מסירות נפלאה והקרבה עצמית, ושניהם הכו שרשים עמוקים באדמת המולדת, זכו לגדל בארץ דור ישרים של אכרים עברים – בנים ובני־בנים, ההולכים בדרכי אבותיהם וממשיכים את העבודה החקלאית בשומרון – זכרון־יעקב, שפיה ובנימינה.
את דוב חביב הכרתי בשנת תרנ"א בראשון־לציון, בעודנו נקרא בפי כל בשמו הקודם שהעלה אתו מגולת רוסיה – בוריס לובמן, ועל ידו אשת־נעוריו רבקה.
באותו זמן היה בוריס לובמן משגיח על כרם־גפנים של אוסוביצקי בראשון־לציון.
הכרם ניטע על שטח בן ששים דונאם, במורד שמאחורי בית־הכנסת שהתנוסס על גבעה בראש הרחוב המרכזי.
בצריף־עץ קטן שבכרם היה בוריס לובמן מתגורר עם בת־זוגו כמה שנים. במקום דלתות וחלונות היו באותו צריף מחצלות־קש שכיסו את החללים. והריהוט – לוחות־עץ על פחי־נפט ריקים שימשו ספסלים לישיבה ביום ולמשכב בלילה. ועוד לוחות־עץ על כלונסאות היו בבחינת “שולחן”, שמסביבו היו מסובין בעלי הצריף ואורחיהם. רצפת החול היתה מכוסה מחצלת־קש, ובזויות הצריף עמדו תיבות־נפט ריקות ובתוכן מדפים קצרים, אשר שימשו מקום אחסנה לכלי־לובן, לצרכי מזון וגם לספרים ועתונים.
אותה שנה שהכרתיו עבר ב. לובמן לגור בשני חדרים קטנים, בבית שכור ברחוב ששמו כיום “עין הקורא” (בימים ההם לא היו שמות לרחובות המושבה).
אף הדירה החדשה היתה דלה וחסרת־נוחיות, וגם הריהוט היה בסימן דלות. משכורתו החדשית של לובמן היתה אז כארבעה נאפוליונים זהב (כשלש לירות). אך ב. לובמן היה אדם שמח בחלקו, צעיר ורענן, שופע עלומים ועליזות, חיוך אופטימי היה מרחף על שפתיו תמיד, ואת כל הבא בצל קורתו היה מקבל בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות.
ורבקה לובמן אף היא היתה צעירה ורכה בשנים, בעלת עינים קורנות ומאירות, שערותיה השחורות גזוזות למחצה, מחייכת תמיד ודבריה מפיקים חן, שמחה להכנסת אורחים במעונה הצר ומשתתפת בשיחת רעים וידידים.
ה“כיבוד” השכיח בבית לובמן היה תה ופירות העונה – שקדים וענבים בקיץ, תפוחי־זהב וקני־סוכר בחורף. ויש שהיו מצטרפים גם לארוחת ירק, שיש עמה שיחת־ידידים על דא ועל הא, מתוך גלוי־לב ופשטות טבעית.
בית לובמן שימש אז כעין בית־ועד לעולים החדשים, שהיו מבקרים שם ברצון לשם בקשת עצה טובה.
ולא שיחות־רעים בלבד נשמעו בבית הלובמנים, אלא גם משירי הארץ של הימים ההם: “אל טל ואל מטר”, “ראשון לציון”, “משמר הירדן”, “חושו אחים חושו”, ועוד. וגם בריקודים היו יוצאים לפעמים, בליווי מוסיקה ובלי מוסיקה. ומי היו הרקדנים הראשיים? ישראל בלקינד, חיים ירחמנוב, שמואל כהן, יהודה גרזובסקי, רבקה לובמן, ואחרים. הריקוד העיקרי שהיה נפוץ אז הוא ה“רונדו” של זאב טיומקין (טיומקין עמד אז בראש לשכת חובבי־ציון ביפו, והריקוד נקרא על שמו).
ריקוד זה לא היה מסובך כלל, והמשתתפים בו היו מסתובבים שעה ארוכה במעגל, בלי הכנה מוקדמת. המנצח על המחולות היה בדרך כלל ישראל בלקינד, ובהעדרו – יהודה גרזובסקי.
עדייו לא היו אז נגודים מעמדיים ומפלגתיים בישוב, ולא ניכר כל הבדל בין אכר לפועל. כולם השתייכו למפלגת “העליה הראשונה”, שמטרתה היתה אחת ויחידה: לבנות ולהבנות.
היתה זו תקופת הפריחה של כרמי הגפנים במושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, המושבות שבהן התרכזה תעשית היין ביקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד.
מן הכרמים שראשון־לציון נשתבחה בהם היו אלה של שליט, טרכטנברג, ברניצקי, זייגר ואוסוביצקי. ארבעת הראשונים טפלו בעצמם בכרמיהם, ואילו כרם אוסוביצקי נמסר לטפול לב. לובמן, והלה השקיע בו מרץ ועמל רב.
אנו, העולים החדשים, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים, שהצטיינו בטיפולם ובפריונם, וטופחו בידים נאמנות.
בכרמים אלה למדו העולים החדשים לפתוח תעלות (“בחר”), לשם הרחקת העשבים המזיקים (“אינג’יל”, “סעידה”).
מפי הכורמים המנוסים למדנו את תורת העידור, השתילה, הזיבול, תיחוח האדמה, זימור הגפנים, הרכבת זמורות ממינים משובחים, גיפור הגפנים, קשירת ענפים למשענות, וכל יתר הלכות גידול גפנים.
ב. לובמן, שהתמחה אז בעבודת כרם (בגידול הדרים לא עסקו עוד יהודים בימים ההם), אהב את הגפנים ושקד עליהן מבוקר ועד ערב, ככורם מדורי־דורות.
בשבתות ובמועדים, וגם בימים פנויים בעונת הגשמים, היו מתכנסים בדירת לובמן אכרים ובניהם, ותיקים ועולים חדשים לשם שיחות בעניני צבור.
בין הענינים ששימשו נושאים לשקלא־וטריא: מיון הגפנים לענבי מאכל ולענבי יין ושאר משקאות.
כמה וכמה מיני גפנים הם: חברוניים (או ערביים), צרפתיים, אינדיאניים, אמריקאיים וכו'. גפני חברון, תנובתן רבה אך ענביהן יפים למאכל בלבד, ענבי צרפת (אליקנט, בורדולו, מוסקאט, סוטרן וכו') טעימים, ריחנים ויפים גם לאכילה וגם לתעשית יינות. אולם גם הגפנים החברוניות וגם הצרפתיות לא יכלו לעמוד בפני מחלת הפילוקסירה, שסכנה בה להשחתת כל הגפנים. לעומת זה היתה הגפן האמריקנית מחוסנת בפני מחלת הפילוקסירה, אך ענביה לא יכלו להתחרות במינים הצרפתיים, לא בטעמם הטוב ולא באיכותם המשובחת.
שאלת הגפנים העסיקה בימים ההם הרבה מאד את הכורמים בכל הארץ, מפני שבולמוס הכרמים הגיע אז לשיאו.
אכרי ראשון־לציון, נוטעי הכרמים, נתמכו אז בחלקם על־ידי הבארון רוטשילד, אך כמה מן הכורמים היו עצמאיים. ולא נזדקקו לחסותה ולעזרתה של פקידות הנדיב.
ב. לובמן לא הצטמצם רק בטיפוח כרמו של אוסוביצקי, אלא נתן דעתו לענינים צבוריים, ובפרט לגורל המושבות העברית הראשונות.
במשך שתי עשרות השנים הראשונות להבנותם, התנהלו היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב על־ידי פקידות הבארון־הנדיב, בלא שיתוף הכורמים. בתרס"ד החליטו הכורמים, שהגיעה השעה להפקיע את הנהלת היקבים מידי הפקידות ולמסרה לידי הכורמים עצמם.
לשם כך נבחרה משלחת האכרים, ובין חבריה הפעילים בוריס לובמן, שנסעה לפאריס והתיצבה שם לפני הבארון רוטשילד, לאחר משא־ומתן והסברה, מצאה המשלחת אוזן קשבת אצל הבארון.
לובמן זכה להיות בין המיסדים הראשונים של “אגודת הכורמים”, חבר הנהלת “כרמל מזרחי” למכירת היינות בשוקי חוץ־לארץ, חבר מועצת היקב ואחד המיסדים של התאחדות־המושבות. שנים רבות שימש ראש ועד־המושבה, ולכל המפעלים הקדיש את מיטב מרצו, זמנו וכושר־פעולתו.
בשובי לארץ באדר תרס"ו מיהרתי לבקר אצל ידידי מאז, אך בינתים שינה את שמו לעברי, ושמו לא היה עוד “בוריס לובמן” אלא “דוב חביב”, ואשתו לא נקראה עוד בכנויה הרוסי (רי“ש ובי”ת סגולות), אלא רבקה בנקוד עברי טהור.
ועוד שנוי חשוב מצאתי בבית לובמן־חביב ברחוב ירושלים: את מקום הרוסית ירשה העברית גם בדבור היומיומי. העברית השתלטה והתאזרחה במשפחה, ומאז היה בית דוב חביב בית עברי במלוא המשמעות. מצאתי בביתו שתי ילדות וילד עם שמות עבריים (מיכל, נעמי וזרובבל) שנתחנכו בבית־הספר של המושבה, והעברית היתה שפת אמם.
דוב חביב לא היה בעצמו בעל נכסים גדולים, אך ראה עצמו שותף לנכסי הכלל. שמח לכל עולה חדש, לכל מושבה חדשה, לכל קניה חדשה, ולכל מפעל כלכלי תרבותי וחנוכי שנוסף בארץ. כל נכס עברי בכפר ובעיר יקרו בעיניו, והיה מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לסייע במיטב יכלתו לביסוסם ולפיתוחם של המפעלים הישוביים לכל סוגיהם.
עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, היה הישוב בארץ נתון במצב חמור מכל הבחינות, ונשקפה לו אז סכנת כליון. אז קמו כמה עסקנים צבוריים, נועזים ורבי־מרץ כדיזנגוף בתל־אביב, אלברט ענתבי ודוד ילין בירושלים, אייזנברג ברחובות, מאירוביץ וחביב בראשון־לציון, ד"ר הלל יפה בזכרוךיעקב, חיים מרגלית־קלווריסקי בראש־פנה, ועוד כמה אישים ספורים אשר סיכנו את חייהם ועמדו בפרץ בזמנים הקשים ביותר.
בשל הקרבתם העצמית של חבר העסקנים הנאמנים, ניצול הישוב העברי מחורבן גמור בתקופת המלחמה הראשונה, שארכה יותר מארבע שנים במשטר התורכי.
עם הווסד הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, בתום המלחמה, נבחר ד. חביב לחבר הועד, ואף היה ציר אסיפת־הנבחרים הראשונה.
דוב חביב היה בסגולותיו ובאורך־רוחו עסקן צבורי אידיאלי, שידו בכל מפעל: נחשב על המיסדים הראשונים של הקופה החקלאית בראשון־לציון, ושנים רבות היה חבר ההנהלה. בעת ובעונה אחת שימש ראש הועד החקלאי, חבר מסור למיסדר “בני־ברית” מראשית הווסד הלשכה הראשונה בא"י ושנים מספר נשיא הלשכה “בנימין די־רוטשילד”. כמה שנים היה חבר המועצה של ברית הציונים.
חביב היה אוחז בעט סופרים, מפעם לפעם פירסם שורת מאמרים בעתונות הארצישראלית, ואף חיבר שני ספרים: “ראשון־לציון” (ספר לנוער) ו“מספורי הראשונים לציון”. בפשטות ובגלוי־לב – ואף בסגנון נאה ומשופר – ידע חביב להעלות על הנייר את הגות־לבו, את מחשבותיו, את רשמיו וזכרונותיו מן העבר שיש להם ערך רב לתולדות הישוב, ולהוציא דבר מתוקן מתחת ידו.
והרי השלמות וההידור היו דרכו כל הימים: בימי עלומיו ידע להחזיק באת, במעדר, במזמרה, בסכין ההרכבה וביתר כלי עבודת האדמה. ותמיד הוציא מתחת ידו עבודה נקיה ומשופרת, וכרמו היה למופת ולדוגמה.
דוב חביב זכה להיות אחד מבני העליה הראשונה. מאז עלותו לארץ קשר את חייו בארץ האבות, ונתערה בה והכה בה שרשים עמוקים. במשך שש עשרות שנים ומעלה פעל והשתתף בכמה וכמה מפעלים, שהם נכסי־צאן־ברזל של הישוב בכל תמורות העתים והמשטרים.
את אהבתו למולדת ולעם על כל קניניו הרוחניים – הוריש גם לבנו־יחידו, זרובבל, עסקן ישובי פעיל ונאמן, שכיהן במשך כמה שנים כראש המועצה המקומית ראשון־לציון.
על דוב חביב אפשר לומר בפה מלא ולא בדרך המליצה: “כשמו כן הוא”, כל ימי חייו היה חביב ונוח לבריות, ליחו לא נס גם בהגיעו לגבורות, ומן המאושרים היה שזכה לראות בעיניו בהגשמת שאיפותיהם של הראשונים לציון.
האמונה העמוקה והבטחון העז, כח הסבל לעמוד בכל הפגעים, פגעי הטבע ופגעי אדם, והרצון העז לחתור אל ההגשמה – אלה הם אשר הדריכו את חלוצינו הראשונים לפני שני דורות, שדוב חביב נמנה ביניהם.
הערת המלה"ד: אברהם־דוב חביב (לובמן) נולד בפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה, בתרכ“ד (1864). נפטר בראשון־לציון בי”ט סיון תשי"א (21.6.1951).
לא איש דברים היה אלא איש מעשים ורב פעלים. נולד בקרמנצ’וג, פלך פולטאבה (אוקראינה) בתרכ“ה–1864. עלה לארץ בתרמ”ב. הקדיש עצמו למטרה אחת: גאולת אדמת ארץ־ישראל.
עוד בימי נעורי היה לי העונג להכיר מקרוב את הצעיר בעל השערות הארוכות היורדות לו על כתפיו, יהושע חנקין. אגדות רבות נתרקמו כבר אז מסביבו כאחד מגבורי הביל"ויים. הערבים בעיר ובכפר סיפרו רבות על גבורתו ועל אומץ־לבו, כי חנקין היה נכון תמיד לסכן אף את חייו לשם השגת מטרתו. שנים על שנים הפיל את חתיתו על השודדים והגנבים מדן ועד באר־שבע, והכל הביטו עליו ביראת הכבוד. רעיון גאולת־הארץ הוא הרעיון העיקרי, אשר לו נשבע חנקין שבועת אמונים ולו התמסר בכל נפשו ומאודו, מנעוריו ועד יומו האחרון.
לאחר קניותיו הראשונות: אדמת רחובות ביהודה (תר"ן) ואדמת חדרה בשומרון (תרנ"א), התחיל לחלום את חלומו הגדול על רכישת עמק יזרעאל. וכמנהגו היה אומר מעט ועושה הרבה. ברכיבה על סוסתו האצילה היה חוצה את העמקים, המישור והשפלה של ארצנו. את לבו לקח עמק יזרעאל, שהיה ברובו שומם ולא מעובד בימים ההם, ואותו החליט לגאול מידי הזרים המחזיקים אותו בשממותו. לא רבים האמינו בהגשמת תכניותיו הנועזות של חנקין, והיחידי שנענה לו למעשה ובפועל היה זאב טיומקין, ראש הועד הפועל של “חובבי ציון” באופן זמני.
אף הלה, טיומקין, צעיר לימים היה ובעל תכניות נועזות. ושני הצעירים הנלהבים דעתם היתה מוסכמת על חשיבות גאולתו של עמק יזרעאל. לאחר מאמצים רבים עלה אמנם בידי חנקין להשיג את האמצעים הכספיים לרכישת מאה ועשרים אלף דונאם מאדמת העמק מאת בעליו, הערבי סורסוק מבירות. ומיד נמכרה הקרקע ליהודים מן העולים החדשים.
באותו זמן תיכן “בעל הדמיונות” חנקין גם את התכניות לרכישת אדמות “ואדי אל חוארת”, ג’ידרה, עמק עכו, ועוד ועוד.
משה סמילנסקי מספר באחת מרשימותיו: “שנים על שנים היינו רוכבים על סוסינו ב”ואדי־איל־מלח" וחוצים את העמק לארכו עד מעון נוריס, ויוצאים דרך בישן, אל ככר הירדן – ועינינו נמקות בחוריהן! בכל המרחב הזה, בכל שדות הבר האלה, אין לנו אף שעל. וכל איש מיהודה, ההולך אל הגליל וחוזר אל ביתו – לחש של צער וקנאה על שפתיו: העמק! כחזון־קסם היה העמק בעינינו, חזון רחוק, אשר ידנו לא תשיגנו. והיה בקרבנו אחד, אשר החליט אומר בנפשו: העמק לנו יהיה! ר' יהושע! במה? בפרוטותינו? חמש מאות אלף דונאם?… חמשת אלפים אנו קונים בעמל… אל נא ילעג לרש!… והעצבים המתוחים על פניו התמתחו עוד יותר, והראש נע לאטו. והתלתלים זעו כחיים “לנו יהיה העמק”! והוא שמר את הבטחתו"…
אולם – אשר יגורנו בא. קבוצת אפנדים מירושלים, אשר עינם צרה בחנקין, הביאה דבתו רעה, לפני הרשות התורכית, לאמור: הנה היהודי הזר הזה עומד לנשל את ילידי הארץ מעל אדמתם… ויצאה פקודה חמורה מטעם הרשות התורכית לנעול את שערי הארץ בפני היהודים הזרים, והעליה פסקה.
צירי הקבוצות והחברות היהודיות, ששהו בארץ ושבכספם נקנו הקרקעות, דרשו במפגיע מטיומקין ומחנקין שיחזירו להם את כספם והכריזו על הסתלקותם מן הקניות ומן ההתחייבויות של החוזים. המוכר הערבי סירב להחזיר את דמי־הקדימה, שעלו לסכום הגון, ובאי־כח הקונים אבדו את ממונם ויצאו את הארץ אבלים וחפויי־ראש. הכל רגזו על טיומקין וחנקין, שכאילו ב“הזייתם” גרמו לכשלון כזה…
המכה האנושה הזאת גרמה ליהושע חנקין יסורים וענויים. רבים הנידו לו ראש: הנה בא הקץ לחלומותיו של בעל־הדמיונות הלזה! ורבים אחרים אף הרשו לעצמם לחשוד בו ולהטיל בו דופי…
המצב היה קשה. שערי הארץ היו נעולים בפני עליית יהודים. המקח־והממכר בקרקעות פסק, ומשבר חמור ניתך על הישוב העברי בעיר ובכפר. ימים רעים ומרים עברו על יהושע חנקין, ורבים חשבו כי נשבר כוחו ולא יוסיף עוד לקום על רגליו. אולם הוא התגבר על מכאוביו, התאושש ויצא שוב למערכה בכוחות מחדשים. שוב החל יהושע חנקין מתכן תכניות לרכישת קרקעות.
דעת חנקין היתה שלא חרב האבירים, אלא מחרשת האכר היא שתכבוש את המולדת. ולאחר שועד חובבי־ציון באודיסה והחברות הפרטיות הסתלקו ממנו, העמיד עצמו לרשות הבארון רוטשילד ואחר כך מצא אוזן קשבת גם אצל חברת “יק”א", ושוב חידש יהושע חנקין את פעילותו ועלה בידו לרכוש שטחי־אדמה גדולים בגליל.
במרוצת הזמן נענו לו גם חברת הכשרת הישוב בהנהלתו של הד"ר א. רופין, וגם הקרן הקיימת לישראל, וכך עלה בידו לרכוש חלקות גדולות על חופי הירדן והכנרת.
חדשים אחדים לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה עמד יהושע חנקין לקנות שטחי־אדמה גדולים בעמק יזרעאל; הושגו האמצעים הכספיים הדרושים לקניה הגדולה. ולאחר השתדלות מאומצת נתנה הממשלה התורכית את הסכמתה להעברת הקרקע לרשות החברה היהודית, והכל היה מוכן לביצוע המפעל הענקי. אך עקב מלחמת העולם שפרצה אז בוטלה הקניה.
בימי המלחמה נאסר על־ידי המפקד הראשי של הצבא התורכי בסוריה ובא"י, ג’מאל פחה. ללא כל משפט הגלו אותו לאנטוליה. אשתו ליותה אותו לגולה, כשם שליותה אותו בעצותיה הנבונות בכל מפעליו ובכל אורח־חייו.
יותר מחודש נסעו חנקין ורעיתו אולגה, בלויית ישראל ומניה שוחט־וילבושביץ (גם הזוג שוחט הוגלה כפושעים מדיניים “מסוכנים”), ברכבת אשר שרכה את דרכה באטיות רבה. הם המשיכו את דרכם גם בעגלות דרך אנטוליה וארמניה, עד אשר הגיעו לקושטא – עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם.
עם בואם לקושטא פנה חנקין בבקשת עזרה למר הנרי מורגנטוי (אביו של מורגנטוי, ששימש בשנות מלחמת־העולם השניה מיניסטר־הכספים באמריקה), שהיה אז ציר ארצות הברית בתורכיה. מורגנטוי, שידע את פעולותיו הרבות של חנקין בשטח גאולת הארץ, השתדל למענו והשלטונות בקושטא הסכימו להחליף למגורשים את מקום גלותם בבורסה1 הסמוכה לקושטא.
רבות סבלו הגולים בסביבה זרה זו, שהיתה רחוקה מן המולדת, והרבה ימי מחסור ועינויים קשים עברו עליהם בנכר.
באופן יוצא־מן־הכלל הורשה לו לחזור לארץ־ישראל שלשה חדשים לפני גמר המלחמה, והוא שב לחדרה האהובה עליו מראשית היוסדה, שלשה ימים לפני חדירת האנגלים אליה, בשביעי לספטמבר 1918. חנקין התנדב אז לגדוד העברי, אבל מחמת גילו (בן חמשים וארבע היה) לא נתקבל.
לאחר מלחמת־העולם הראשונה הכין חנקין תכניות נועזות על עבודת הבנין. הוא הציע לקבוצת ברנדייס באמריקה ליסד 200 מושבות חדשות על שטח ארבעה מיליונים דונאם, ולהושיב בהן מאתים אלף איש. במכתבו לחברת “הכשרת הישוב” הציע ליסד שני בנקים גדולים: בנק קרקעי ובנק קולוניאלי, למתן הלוואות בתנאים נוחים למתישבים חדשים וליצירת משקים גדולים בערים ובמושבות החדשות. אך לא מצא אוזן קשבת אצל קברניטי הציונות שלאחר המלחמה, כשם שלא מצא את ההבנה הדרושה מצד המנהיגים הציוניים קודם המלחמה.
בכל תזכיריו ותכניותיו, עוברת כחוט השני דרישתו המתמדת בדבר רכישת קרקעות בכל פינות הארץ.
עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה הגה את הרעיון על קבלת זכיון לניצול אוצרות ים־המלח, אשר עמד אז בשוממותו. הוא דרש לרכוש את אדמת הג’פטליק ועוד כמה שטחי־קרקעות של הממשלה, שאפשר היה לרכוש אותן בפרוטות. הציע תכנית מפורטת בדבר רכישת עמק החולה הגדול אשר בגליל העליון. אך המומחים הכספיים של ההסתדרות הציונית חששו להכניס את ראשם לתכניות “דמיוניות” כאלה, ורובם הביטו על יהושע חנקין כעל אדם בעל הזיות.
בפעילותו לגאולת קרקע נחל חנקין נצחון אחרי נצחון. לא ברעש ולא בקולי־קולות כי אם בשקט, במתינות ובישוב הדעת, הלך מחיל אל חיל, לא הסתפק בהישגים שכבר השיג, אלא שאף בלי הרף לכבושים חדשים.
הד"ר א. רופין, שעמד לימינו של חנקין במשך עשרות שנים, סיפר עליו: “בשנת 1920 בא אלי חנקין וסח לי לתומו, שיש בידו חוזה לקנית קרקעות בעמק־יזרעאל על שטח שבעים אלף דונאם במחיר שלש מאות אלף לירות מצריות (– אז היתה המטבע המהלכת בארץ הלירה המצרית), ועם זה הודיע לי: “אם תחליטו בשלילה, תבוטל הקניה ותקומה לא תהיה לה עוד”. סחתי עם לבי: שלש מאות אלף לי”מ – כמה עצום הסכום הזה! ושאלתי את עצמי: לאן מוליכנו זה?! אך חנקין חזר ואמר בעקשנות נפלאה: “אנו מוכרחים וחייבים לרכוש את הקרקעות האלה!”…
בימים ההם היתה רווחת הדעה בחוגי הצבור היהודי בארץ ובלונדון, שאין להחפז בקניית קרקעות במחירים גבוהים, כי היה חשש לירידת המחירים. אולם חנקין לא נגרר אחרי דעות אלה, והמשיך את קו פעולתו. כעבור זמן־מה, לאחר קניית שבעים אלף הדונאמים, בא לפני ד"ר א. רופין ובידו חוזה חדש של חמשים אלף דונאם. וכך הלך מחיל אל חיל וגאל רבבות ומאות אלפי דונאמים, על אף כל המעצורים והמכשולים המרובים על דרכו. ראש־מאוייו היה עמק־יזרעאל, אבל בעת ובעונה אחת נתן את לבו על עמק עכו, עמק זבולון, עמק הירדן, עמק השרון, הרי יהודה, הרי נפתלי, הגליל ועל כל חלקת־קרקע חשובה אחרת בארץ. בכל מקום שנתן עינו בו, לא נח ולא שקט עד שגאלו.
בדמיונו חזה גם את התפתחותן העתידה של ירושלים, תל־אביב וחיפה. בעזרתו נרכשו קרוב למיליון אמה גם מן החולות שבסביבת תל־אביב, שם הוקמו השכונות: מאה־שערים, נחלת־יצחק, תל־נורדוי וכו‘. בשטחי־החולות שנגאלו בידי חנקין עוברים כיום הרחובות הראשיים של תל־אביב: אלנבי, רציף הרברט סמואל, הירקון, אליעזר בן־יהודה, המלך ג’ורג’, שיינקין, בלפור וכו' וכו'. לאות הכרת־תודה על פעולתו למען תל־אביב, נבחר יהושע חנקין, במלאת לו שבעים שנה, לאזרח־כבוד של העיר.
עוד לפני עשרות שנים הבין יהושע חנקין, כי מפרץ חיפה עתיד להעשות מרכז גדול וחשוב מאד בארץ, בו ייבנה הנמל העברי של הארץ. והוא הבין, שעם בנין הנמל הגדול, עתידה העיר לשמש מרכז לתעשיה כבדה וקלה, אשר רבבות עובדים מכל הסוגים יהיו עסוקים בה. וחנקין החליט לרכוש את מפרץ חיפה ואת הר הכרמל.
בימים ההם היה הישוב היהודי בחיפה דל ומצער. ואף־על־פי־כן יעץ י. חנקין (בשנת 1905) לייסד בחיפה את בית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד”. הוא הבין עוד אז, שאחרי גאולת אדמת העמק על־ידי היהודים, תהיה חיפה עיר־המטרופולין של העמק ומקום מקלט לרבבות יהודים, ונבואתו זו נתקיימה. הקרקעות אשר מסביב לחיפה עם עמק עכו והקישון, עברו לידי ישראל וחיפה נעשתה לעיר יהודית גדולה. בשכונת “הדר הכרמל” נקרא אחד הרחובות בשם “יהושע חנקין”.
לא בנקל עלה בידו לבצע את תכניותיו. הרבה חתחתים ואבני־נגף היו מונחים על דרכו, והיא היתה זרועה קוצים ודרדרים לאין מספר. אולם חנקין הנועז לא שם לב לקשיים ולמכשולים, והלך ללא חת וללא מורא בדרך שהתווה לו..
באבגוסט 1926 הכין י. חנקין תכנית לרכישת קרקעות, וגם להתישבות במשך עשרים השנים הבאות ולסידור מטעים בהיקף רחב. לפי תכנית זו צריך היה לרכוש תוך שנים מספר כארבעה מיליונים דונאם אדמה, ולהושיב עליהם כמאתים אלף יהודים. בשנת 1926 מנה כל הישוב העברי בערים ובמושבות רק כמאתים אלף נפש, שטח הקרקע של היהודים היה אז פחות ממיליון דונאם, ואילו חנקין, בעל המעוף הגדול, העז אז לחשוב על הכפלת האוכלוסיה היהודית ועל הגדלת רכוש הקרקע פי ארבעה תוך שתי עשרות שנים.
חנקין תיכן כמה וכמה תכניות להתישבות עירונית וכפרית. חלק מהן גם הצליח להוציא לפועל, חלק אחר נשאר ללא הגשמה – ולא באשמתו, כי אם באשמת מוסדותינו העליונים, אשר לא חזו מראש את השואה האיומה שעמדה לבוא על עם ישראל.
י. חנקין עזר הרבה לקרן הקיימת בגאולת הארץ; בד בבד עם זה סייע לא מעט גם ליזמה הפרטית. דעתו הייתה, שכל הדרכים מובילות למטרה הנשגבה – לגאולת הארץ.
בסיועו הקרוב של חנקין נוצר על־ידי בא־כוח הלורד מלצ’ט משק־המטעים הגדול של “תל־מונד”. הוא גם יסד חברת מטעים מבין בעלי אמצעים מחוץ־לארץ, רובם מאמריקה ובהם גם ד"ר חיים וייצמן, שעל שמו נקרא המקום “גן חיים”. בצפונו של גוש השרון, לא רחוק מכפר סבא, הקים בשבילם את משק־המטעים הגדול בארץ, פרדס למופת, המשתרע על שטח עצום, אלף ושמונה מאות דונאם בערך, ועל ידו מושב מסודר בשביל העובדים והפקידים.
באביב 1930 נזדמנו יחדיו ב“גן־חיים” רוב בעלי המניות מאמריקה עם כמה אורחים. ובמסיבה זו אמר הראש והראשון של החברה – אשר פירס מקנדה, בין השאר: “הרי אני כבן שבעים. הרבה נסיעות נסעתי בעולם הגדול, הרבה אנשים ראיתי, והרבה קראתי על אידיאליסטים, המקריבים את חייהם לשם מטרה נעלה. אבל לא זכיתי לראות בעיני איש כזה בעל השערות הארוכות היושב ליד השולחן עד שעליתי לארץ ונפגשתי עמו כאן. רק אז מצאתי את המרגלית היקרה שחפשתי אחריה כל ימי חיי. אשריני שזכיתי לכך לראות את האיש המופלא הזה, שיצר לנו גן עדן של מטעים בשרון!”.
לאות הוקרה על כל מה שעשה יהושע חנקין לטובת “גן־חיים”, החליטו הבעלים לקרוא רחוב אחד בשם “שדרות יהושע”, ועוד רחוב על שם בת־לויתו בדרך חייו “רחוב אולגה”.
ידיו של יהושע חנקין היו תמיד מלאות עבודה של בנין ויצירה, ובחובו נשא תכניות על גבי תכניות להצלחת משק־המטעים הגדול, לשם עידוד היזמה הפרטית. באותו זמן לא הסיח דעתו גם מתכניתו הגדולה להקמת משק מטעים בצורת רכוש לאומי. לשם כך יסד את החברה “אוצר ארצישראלי עברי לחקלאות”. כלל אחד היה נקוט בידי חנקין: “אחוז בזה וגם מזה על תנח ידך” – והוא לא הזניח שום אפשרות להגדלת הרכוש הקרקעי וההתישבות החקלאית באיזו צורה שהיא. דומה, כי חלק הארי של האדמה הגאולה בערים ובמושבות נרכש במישרין עלי־ידי יהושע חנקין, או קנייתו נעזרה בעקיפין על ידו.
שלש שנים לפני מותו, קבלתי מאת יהושע חנקין תזכיר גדול, שנערך על ידו בכפר יהושע בט“ו תמוז תש”ב, ככתבו וכלשונו:
“כפר יהושע, ט”ו תמוז תש"ב.
ידידי!
"מה שיגורנו בא. הסכנה שהיתה צפויה לנו מרחוק נהפכה לאיום ממשי; כי האויב קרוב ומתדפק על שערי ארצנו!
בשעה זו, כשערך מפעלנו בארץ בולט לעיני כל העולם, בולט כמו כן החטא הגדול שחטאו אומות העולם לגבי עם ישראל בארץ־ישראל, כי לו תמכו בנו באמת ובתום לבב, היתה אז ארצנו נעשית זה מזמן לביתם הלאומי של מיליוני אחינו המעונים עכשיו בגיהנום הנאצי וביתנו הלאומי היה הופך במלחמה הזאת למבצר איתן מאין כמוהו בשביל אומות הברית במזרח הקרוב.
אבל גדול שבעתים הוא החטא שחטא עם ישראל לגבי עצמו. במשך ששים השנים האחרונות יכול היה עמנו בכוחות עצמו, ולמרות כל הקשיים והמכשולים הרבים, לעשות גדולות בארץ זו, במקום זה התעסקנו בקטנות והחמצנו הזדמנויות שלא תחזורנה עוד.
עת סכנה חמורה היא לנו עכשיו, ועלינו לעמוד כחומה חיה לבלי חת בפני שונאינו בנפש, עלינו לשמור על ארצנו ועל מפעלנו שהנו הנכס היקר ביותר שהופקד בידינו על ידי גורלנו ההיסטורי, ועלינו לנקום את נקמת דם אחינו החפים מפשע שנשפך כמים בארצות כבוש האויב.
לבי סמוך ובטוח שנדע לעמוד במבחן ושידנו תהיה בסוף על העליונה, אבל כשתצלצל2 שעת הנצחון של כחות האור על החושך, יהיה אז עלינו להתרות בעולם התרבותי, שלא יתכן שלום בר־קיימא מבלי שיתוקן העוול הנורא שנעשה לעם ישראל זה יותר מאלפים שנה.
אנו מאמינים בכוחות המחר, אבל עיקר מבטחנו צריך להיות אך ורק בנו ובכוחות עצמנו; אסור לנו לשכח את הלקח של העבר; אמנם עלינו לדרוש מאחרים את זכותנו, אבל אסור לנו לסמוך על חסדי זולתנו בלבד ועלינו להמשיך את עבודתנו בכל המרץ האפשרי, כי אך ורק בזה ערובת קיומנו בעולם ועתידנו בארץ זו."
ובהמשך דבריו הוא אומר שם:
"התקופה הליבראלית ההיא, שבה ניתנה הצהרת בלפור, חלפה והיתה לנחלת העבר. בעולם החלה להשתולל ריאקציה שחורה, הרת סכנות עצומות לעם ישראל בארצות תפוצותיו, ומבשרת זמנים קשים גם למפעלנו הציוני בארץ. אמנם תקופה קשה זו אינה, לפי דעתי, אלא תקופת מעבר, אבל, אסור לנו להיות אובדי־עצות ולשבת בחיבוק ידים. מתוך רפיון רוח ופסימיזם מופרז או מתוך צפיה אופטימית לזמנים טובים יותר. דוקא עכשיו, בצוק העתים, כשהונף הגרזן על פתיל קיומנו הלאומי, דרושה בכל תוקף ובכל מחיר התאמצות יוצאת מהכלל כדי לצאת מן המיצר. הזמן קצר והעבודה מרובה ועלינו לקבוע בעוד מועד מה עלינו לעשות בזמן הדרוש. העדר תכניתיות בשדה פעולתנו ההתישבותית והקרקעית מאיים לא רק להוריד לטמיון את כספי היהודים כי אם גם למנוע מאתנו את היכולת לרכוש בביתנו הלאומי את המשקל הפוליטי הנחוץ. על כן חזרתי ועיבדתי תכנית חדשה זו של עבודת ההתישבות היהודית ורכישת הקרקעות בארץ לעשר השנים הקשות הממשמשות ובאות עלינו.
ההנחה היסודית, המשמשת נקודת מוצא לתכנית פעולתנו ההתישבותית הזאת במשך עשר השנים הבאות היא, שמן ההכרח, על אף כל הקשיים הפוליטיים הצפויים לנו בעתיד הקרוב, להגדיל בתוך המועד הזה את הישוב היהודי הקיים ב־600 אלף נפש, כדי להביאו למעלה ממיליון נפש".
לתזכיר הנ"ל היה מצורף תקציב מפורט להתישבות מאה ועשרים אלף משפחה בעיר ובכפר.
חבל, שתכניתו החשובה נשארה ללא הגשמה.
בט“ו כסלו מלאו שמונים שנה לאיש האדמה, לאדם שהקדיש את כל חייו להגדלת השטח הקרקעי שלנו על אדמת המולדת. במעשיו הכבירים רכש לו אמון והערצה מצד כל אנשי הישוב העברי. מוסדות הישוב עמדו לחוג את יום־הולדתו השמונים של גואל־הקרקע הגדול שקם לנו בדור התחיה, יהושע חנקין, והנה פרש עליו מלאך המות את כנפיו ונשמתו נסתלקה לעולם־הנצחים בקדושה ובטהרה ביום ו' כסלו תש”ו.
קברו נכרה בהר הגלבוע, הצופה פני עמק־יזרעאל אשר נגאל על ידו.
במותו של מנשה מאירוביץ, בי“ב תמוז תשט”ו, נסתלק השריד האחרון ממשפחת הביל“ויים. נולד בתר”ך (1860) בניקולאייב, דרום רוסיה. עלה לארץ בשנת 1883, והצטרף אל חבריו הביל"ויים, כדי להחיות את שממות המולדת העתיקה, לבנות ולהבנות. הם ראו את עצמם חלוצים העוברים לפני המחנה.
עוד בימי נעורי, באוקראינה, הייתי קורא בענין רב את שורת מכתביו מארץ־ישראל של “סטארי פאליסתיניץ” (“מזקני הישוב”), שנתפרסמו בשנות התשעים בעתונות היהודית ברוסיה.
מכתבים אלה, של מנשה מאירוביץ, הפיצו ידיעות רבות על המתרחש במושבות הביל"ויים וחלוצי העליה הראשונה.
צעירי ישראל ברוסיה היו שותים בצמא באותם הימים, סוף המאה התשע־עשרה, את דברי הכותב מארץ־ישראל, אשר תיאר בתאור חי ומלבב את חבלי־היצירה של המעפילים הנועזים, את סבלם ולבטיהם, מאבקם וגבורתם של הבונים ומדבירי־השממה הראשונים. בעל־המכתבים נגע גם בכל הבעיות החברתיות, שהעסיקו אז את ראשוני הבונים. הדברים שיצאו מלב רגיש נכנסו ללבות הקוראים באשר הם – ברוסיה הרחבה, על כל גלילותיה, ועוררו הדים רבים בפרט בחוגי הנוער.
בעלותי לארץ בפעם הראשונה, באביב תרנ"א (1891), היה לי העונג להכיר מקרוב את האגרונום החקלאי בראשון־לציון, מנשה מאירוביץ. בימים ההם – איש צעיר, זקוף קומה, סבר פנים מפיקות אמונה ובטחון, עינים קורנות ומפיקות טוב־לב, ואף הבלורית הנאה הוסיפה לו לוית־חן. היה שופע כולו עלומים ומרץ, רצון כביר לפעול ולעשות לפיתוח ההתישבות החקלאית בכל הארץ ובמושבתו ראשון־לציון בפרט.
בימים ההם נתמכו המושבות הראשונות – רובן על־ידי הנדיב הבארון אדמונד רוטשילד, ומקצתן על־ידי ועד חובבי־ציון ברוסיה. בכל המושבות כמעט נטעו אז כרמי גפנים ושקדים. הפרדסנות היתה עדיין מצערה מאד בארץ, ועסקו בה בעיקר ערבים. כמה מן היהודים החלו נוטעים אז עצי תות, שעליהם משמשים מזון לתולעת־המשי. בין מגדלי התות היה גם האגרונום מנשה מאירוביץ שהתמסר לפיתוח ענף חדש זה.
הרצאותיו רבות־הענין של מאירוביץ על מטעי עצי־התות ועל תורת גידול תולעת המשי משכו אליהן את תלמידי בית־הספר בראשון־לציון ואת יתר צעירי המושבה, שהיו מקשיבים קשב רב להסברותיו העיוניות והמעשיות. אכן מרצה־למופת היה מאירוביץ, וידע לחבב את החקלאות על שומעי הרצאותיו, שהתקשרו אליו כאל מורם ומדריכם.
מאירוביץ לא הסתגר בהוראה מקצועית בלבד, כי אם הקדיש הרבה מזמנו וממרצו גם לעבודה צבורית במידה רחבה. סיפא וספרא – עסקן צבורי ואוחז בעט־סופרים. מאמריו נתפרסמו בכמה לשונות – רוסית, עברית, אידיש, וערבית – בכתבי־עת שונים. הוציא גם כמה ספרים וחוברות, על נושאים מגוונים – שאלות הזמן, צורות ההתישבות, עניני חקלאות, זכרונות, בהם: “מהשביל אל הדרך”; “על גידול תולעת המשי”; “מנחת־ערב”; “בימי ביל”ו“; “עצה ותושיה”; “מזכרונותיו”; “מביל”ו עד ויעפילו”; “חבלי תחיה”, ועוד.
בשעתו שלח מאירוביץ כמה וכמה תזכירים לועד חובבי־ציון מאודיסה, ובהם הצעות מעשיות בדבר ביסוס המושבות וחיזוק הישוב בכללו. תזכירים אלו, אף הם חלק מיצירתו ההסברתית־המעשית המסועפת מיום דרכו על אדמת ארץ־האבות בראשית 1883 והרתמו לעול בנין הארץ, הלכה למעשה. כל ימיו היה שוקד על התורה ועל העבודה, על הספר ועל המדע החקלאי, ללא הפרד, ולא הניח מידו שום מעשה־עסקנות, שהיה בו משום תועלת הישוב וחיזוק הבנין.
מרובות זכויותיו של מנשה מאירוביץ בתולדות הישוב של שני הדורות האחרונים, וברצוני לפרט רק כמה מפעולותיו העיקריות:
בשנת תרס“א (1901) השתתף עם נציגי הישוב החקלאי ונציגי ועד חובבי־ציון במשלחת אל הבארון רוטשילד בפאריס, עקב השנויים שהוכנסו בהנהלת המושבות לאחר הפסקת התמיכה ומסירת ניהול הענינים לחברת “יק”א”.
בבקוריו בצרפת, באיטליה ובארצות אחדות התעניין הרבה בענף המטעים. גם בסוריה ובלבנון ביקר, כדי להתבונן מקרוב לשיטות גידול הגפנים ותעשית היין.
מנשה מאירוביץ היה מיוזמי חברת “כרמל מזרחי”, לממכר יינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בארצות המזרח הקרוב.
בתרס“ג–תרס”ד היה מאירוביץ בא־כח הועד האודיסאי של “חובבי־ציון” ביפו. באותו פרק־זמן השתתף בועדה מטעם “חובבי־ציון” לבחירת פועלים להתישבות חקלאית.
בתרס“ה היה חבר בועדת “אגודת האלף” מרוסיה לבדיקת אדמת עין־זיתים. בתרס”ו נבחר כחבר למועצה הראשונה של אגודת הכורמים, והשתתף שוב במשלחת הישוב אל הבארון רוטשילד.
בתרע“ג (1913) לקח חלק פעיל ביסוד “התאחדות המושבות” ביהודה שמטרתה היתה: לחזק ולבסס את הישוב החקלאי, להגן על כל הענינים בפני הממשלה התורכית. מרכז ההתאחדות היה אז בראשון־לציון. ההתאחדות הוציאה אז שני בטאונים – “הד המושבות” ו”השקפת העתונות העברית על הישוב". בשניהם היה מנשה מאירוביץ הרוח החיה.
היה מן האחים הותיקים והפעילים במיסדר “בני־ברית”. מיסדר עולמי זה, שהוא כידוע על־מפלגתי ועל־מעמדי ומבוסס על העקרונות המוסריים והחברתיים והנעלים ביותר, נוסד לראשונה בארצות־הברית בשנת 1843, ובמרוצת הזמן נפתחו אלפי לשכותיו בכל תפוצות הגולה. הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ־ישראל נפתחה בירושלים, ואחר כך נפתחו לשכות ביפו, תל־אביב, טבריה, צפת, ראשון־ לציון, פתח־תקוה, רמת־גן ועוד. מנשה מאירוביץ היה פעיל במיסדר זה ושימש נשיא הלשכה בראשון־לציון.
עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נוצר מצב חמור מאד בארץ, והעסקנים הפעילים של הישוּב נחלצו לעזרתוֹ. מנשה מאירוביץ נכנס בראשוֹ ורוּבו לעבודה של שעת־חירום. כראש התאחדוּת המוֹשבוֹת. וכמנהל אגוּדת הכורמים, עמד על המשמר ונשא בעוֹל הצבוּר בתקופת המשבר החמרי והמדיני.
בשנת 1915 התפשט ארבה בערים ובמושבות, ומאירוביץ השתתף בועדה למלחמה במחבל. בחוברות “הארבה”, שהוציא עם חבריו האגרונומים, ניתנו הוראות מעשיות למלחמה במחבל הנטיעות ושדות התבואה.
בתקופת המלחמה הראשונה (1914–1918) היה בין נציגי הישוב לפני המפקדה התורכית הצבאית העליונה. המפקדה הוציאה נגד כל נציגי הישוב העברי, ומאירוביץ בכללם, פקודת גירוש לטבריה, דמשק, ארם צובא ועוד.
באוקטובר 1917 נאסר מנשה מאירוביץ יחד עם ראשי הצבור העברי במושבה, והובל לכלא ירושלים. רבות סבל הישוב העברי ונציגיו בערים ובמושבות בארבע שנות המלחמה הראשונות. מאירוביץ לא נרתע לאחור אפילו בימים הקשים ביותר, ומשך בעול העבודה הצבורית ועמד במבחן קשה.
בתום המלחמה, כשבא מיפנה גדול בחיי הישוב, לאחר כבוש הארץ והכרזת בלפור, נבחר מאירוביץ כחבר בועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל, ואחר כך לועד הלאומי הראשון. השתתף במשלחת הישוב לפני ועדת־החקירה האמריקאית, אשר באה בשנת 1918 לשמוע את דעת התושבים בדבר עתידה המדיני של הארץ, בתר"פ (1920), השתתף במשלחת הישוב אל הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.
בתרפ"א הוענק לו אות הכבוד.H. B. E (קצין־המיסדר המצויין של הקיסרות הבריטית) על עבודתו למען הארץ.
בתרפ“ג נבחר לנשיאות אגודת האגרונומים בארץ־ישראל, שהיה ממיסדיה. במלאת לו שבעים שנה, בתר”ץ, נבחר לנשיא־הכבוד של האגודה.
בתרפ"ד השתתף במשלחת הישוב העברי, שנשלחה לברך את הבארון רוטשילד אבי הישוב החדש, בשהותו במצרים (בגלל מחלתו לא יכול הבארון לבקר בארץ).
בתרפ"ה נבחר לחבר בית־משפט השלום העברי העליון בתל־אביב.
בתרפ"ז הוזמן לועדה מטעם השלטון להתיעצות בדבר משלוח ענבי־מאכל מארץ־ישראל לאנגליה.
במלאת עשרים וחמש שנה לשרותו של מאירוביץ באגודת הכורמים, ציינה האגודה את התאריך הזה על־ידי הרשמתו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. ובמלאת שלשים שנה לעבודתו באגודת הכורמים, פרש מן העבודה.
זכה מנשה מאירוביץ, שהאריך ימים מכל בני ביל"ו, לראות בעיניו לא רק מאות ישובים עברים פורחים ומשגשגים, אלא גם את הגשמת חזון הדורות, חזון החזונות: התחדשותה של מדינת ישראל במולדתו העתיקה.
זקן ושבע־שנים השיב רוחו אל אלהים בביתו בראשון־לציון, סמוך לבאר־המים הראשונה, בו חי את חייו, וקברו נכרה בצל השקמה בין קברות ראשוני המושבה.
בסיון תרע“ד כתב: “וכל אותם הימים שמראשית תרמ”ג ועד עתה לא נשכחה מלבי אותה שעת האושר הנפלאה, שהטלתי את קומץ זרעוני הראשון אל תוך אדמת ראשון־לציון ואותה לא אשכח גם עד יומי האחרון בהגיע אף תורי אני לישון שנת עולמים, תחת שקמת ראשון־לציון”…
וב“זכרונות של אחרון הביל”ויים“, תמוז תש”ז, כתב: “וזאת ברכתי: תצליחו בעבודתכם הקדושה באותה האמונה הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל”ו ותעבדו כולכם יחד, שכם אחד, בלי הבדל מעמד ומפלגה עד הגיע היום ונהיה עם חפשי, יושב על אדמתו עם כל העמים, אשר על פני האדמה. שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר".
איש העליה השניה דוב קיסילוב נולד ברוסיה בתרמ“ה. עלה לארץ בתרס”ט, צעיר לימים ושופע עלומים והתלהבות, נכנס לשורת השומרים, שבראשה עמד אברהם שפירא בפתח־תקוה. דוב קיסילוב היה שומר במושבה, בכרמים ובפרדסים, מתוך הכרה שהוא ממלא תפקיד לאומי בשמרו על רכוש יהודי ומגן על כבוד עמו. במשך זמן קצר נתחבב על חבריו ומכריו, וראש השמירה אברהם שפירא ציין מפעם לפעם לשבח את השומר הצעיר דוב קיסילוב, שהיה אז בן 21–22, והציגו למופת לאחרים.
בפתח־תקוה היתה בימים ההם שמירה מעורבת (היינו: של יהודים וערבים), ודוב קיסילוב עבר לאחר זמךמה לראשון־לציון והצטרף לארגון השומר העברי. כאן היתה הרגשתו טובה יותר, שהוא מסייע בהגשמת שמירה עברית טהורה. במדותיו הנאות ובמסירותו שימש תמיד סמל יפה לחבריו.
צנוע בטבעו ובורח מן הפרסום, אף כובש את כחו וגבורתו לעת הצורך. נפצע פעם פצע קשה בעת השמירה, אך מיד לאחר שהחלים שב לעבודתו וסיכן שוב את חייו כמה וכמה פעמים בשדה השמירה.
דוב קיסילוב היה קשור לארץ בכל נפשו, אך לאחר שנשא אשה היה נאלץ מפני מצבו החמרי לצאת לארגנטינה. הוא יצא את הארץ בשנת 1913, על מנת לשוב לאחר שנה־שנתים. ובינתים פרצה מלחמת־העולם, וד. קיסילוב נשאר בבואנוס־איירס כתשע שנים.
בבואו לארגנטינה, עבד תחילה בכל מיני עבודות קשות ופשוטות, כגון: סבלות, הובלה, נקוי רחובות וכו', ורק לאחר שרכש לו את הלשון הספרדית התחיל עוסק במסחר, והצליח במסחרו וביסס את מעמדו החמרי. אך עצמו געגועיו אל הארץ ובפרט דאג לחנוך שלשת ילדיו שנולדו לו על אדמת נכר, ורצה לתת חנוך עברי־לאומי מלא. קם וחיסל את עסקיו המבוססים בארגנטינה ועלה שנית לארץ בשנת 1923, על מנת שלא לעזבה עוד.
סכום הכסף שהביא אתו הספיק לו להקים בית בתל־אביב, כן התקין לו ליד ביתו משק זעיר: גינת ירקות, רפת עם פרה גזעית, לול עופות. ד. קיסילוב טיפח באהבה את משק הבית, ואמר להראות דוגמה של משק חקלאי זעיר בתוך־תוכה של תל־אביב. והמשק הזעיר הזה נתן אפשרות קיום לו ולבני משפחתו בת שש הנפשות.
את ילדיו הכניס ד. קיסילוב לבתי־הספר בתל־אביב, והיה מאושר ושמח שנתן אף את חלקו הקטן בבנין העיר העברית הראשונה ובפרט שמח על חנוך ילדיו על טהרת העברית וברוח הלאומית.
ד. קיסילוב היה אדם משכיל, וקורא ספרים בכמה לשונות: אנגלית. ספרדית, רוסית ואידיש. היה גם מפרסם בקביעות מכתבים מארץ־ישראל בעתונים הציוניים שיצאו לאור בבואנוס־איירס ובסאלוניקי – באידיש ובספרדית. מכתביו היו מעוררים ענין רב בין קוראי העתונים.
ד. קיסילוב לא היה עסקן צבורי לפי המושגים המקובלים, אך היה עוקב בשמחה אחרי התקדמות העבודה הישובית לענפיה – אם העבודה החקלאית ואם התעשיה והמסחר, ואם כבושים תרבותיים, כגון החייאת הלשון. וכשם שהיה צוהל לקראת כל כיבוש והישג חדש, כך היה כואב את כאב עמו בעת צרה. כחרד על כבוד ישראל מאז ומתמיד התמרמר הרבה מאד על מאורעות־הדמים של אב תרפ“ט ובפרט התקומם לדו”חות של הועדות הבריטיות שהיו נשלחות לארץ מפעם לפעם לחקור מאורעות וסכסוכים ולהסיק מסקנות ברוח מסוימת, כגון: ועדת שאו, המומחה סימפסון, תכנית הפיתוח של פרנטש ועוד.
בשנותיו האחרונות היה סובל ד. קיסילוב ממחלת־הלב, ואין ספק שגם המאורעות הפוליטיים שהקדירו מפעם לפעם את שמי התכלת של ארצנו היפה, השפיעו לרעה על מצב בריאותו, והוסיפו כאב על דאבה.
בין כתלי בית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, שכב ממושכות על ערש דווי, במכאובים קשים ובענויים גופניים.
במשך כל זמן חליו לא עזבתו הכרתו הברורה, ולא המחלה הנואשת היתה שיחתו כל הימים, אלא עניני הישוב והמצב המדיני, ודאג לעתידו של הישוב לא פחות משדאג לאשתו ולילדיו, שאהבם והיה קשור בהם בכל נפשו.
ניצוץ־אור במחלתו הקשה היתה לדוב קיסילוב התחלת העליה החמישית לארץ, לאחר הפסקה מסוימת של העליה, עקב המאורעות ו“הספרים הלבנים”. אך לבו לא החזיק עוד כח ובה' תמוז תשי"ב (28.6.32) השיב את רוחו למקורה.
הרבה עשרות שנים עומד אליהו קראוזה במערכת החנוך החקלאי ושוקד עליו בהתמדה, בחריצות מופתית, ובמסירותו הנפלאה. ודומה לפעמים, כי הוא עצמו אינו אלא אחד מעצי־הפרי, עץ פורה ורב־שרשים, שהוא אוהב כל־כך ומטפח בחבה ובאהבה כל השנים במשק החקלאי המעורב והמגוון.
אליהו קראוזה הוא בלי הגזמה סמל מופתי של החייאת העבודה החקלאית והקשרים עם האדמה, אדמת המולדת.
החווה החקלאית סג’רה בגליל התחתון, בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ביהודה – אלה הם שמות נרדפים לאליהו קראוזה, ואין להפריד ביניהם. אין להזכיר את סג’רה, בלי להזכיר את מנהלה קראוזה, שעמד בראשה כשלש־עשרה שנה, וכן אין להזכיר את מקוה־ישראל בלי להעלות מיד את שם מנהלה קראוזה העומד בראש המוסד הזה למעלה משנות דור.
קראוזה נולד בברדיאנסק אשר בדרום רוסיה, באלול תרל“ז. בילדותו נתחנך בבית־ספר רוסי וגם ב”חדר“. בהגיעו לגיל בר־מצוה, בשנת 1890, הביאוהו בני משפחתו לארץ־ישראל, וכעבור שנתים נתקבל כתלמיד בבית־הספר החקלאי למקוה־ישראל, שנוסד על־ידי חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס איזראעליט) בצרפת עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1870. חמש שנים למד בבית־ספר זה ובשנת 1897 גמר את חוק־לימודיו בהצטיינות. על־כן נשלח על־ידי חברת כי”ח להשתלם בבית־מדרש גבוה לאגרונומיה בפאריס. אף את בית־הספר הזה גמר בהצטיינות. תחילה אמרה חברת “כי”ח" לשלוח את האגרונום קראוזה כמדריך למתישבים היהודים בארגנטינה, אולם חברת “יק”א" הזמינה אותו לעמוד בראש בית־ספר חקלאי ליד סמירנה (באסיה הקטנה), ועם זה הטילה עליו לחקור, אם יש סכויים להתישבות חקלאית ליהודים באזורים שונים באותה סביבה.
בשנת 1900, עם העברת מושבות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל לידי חברת “יק”א" – הוזמן קראוזה לעמוד בראש החווה החקלאית סג’רה (אילניה), שהשתרעה על פני שטח של 17700 דונאם. בראשית המושבה היה מספר האכרים בה מצער מאד, אך קראוזה הכניס לשם זרם־חיים חדש, וכוחות חדשים ורעננים החלו נוהרים שמה להתיישב על הקרקע ולפתח את המשק החקלאי. בחווה זו התרכזו כמה חלוצים אידיאליסטים מבני העליה השניה, בהם: דוד גרין (הוא ראש־הממשלה הראשון למדינת ישראל – דוד בן גוריון), ישראל שוחט (כיום עורך־דין ועסקן ידוע בתל’אביב), מאניה ווילבושביץ, ועוד אחרים שתפסו אחר כך עמדות ראשונות־במעלה בחיים הצבוריים והחברתיים בארץ. בסג’רה הוקם “השומר”, והתחיל את פעולתו ארגון “החורש” – אבי העובדים החקלאיים בגליל.
קראוזה סייע הרבה להניח את היסוד לתנועה הקבוצית החקלאית בארץ. סג’רה היתה בימים ההם בבחינת אי קטן מוקף ישובי ערבים, בידואים וצ’רקסים, וקראוזה ידע למצוא לשון משותפת אף עם השכנים לא־היהודים, שהתיחסו אליו בכבוד רב. קראוזה הבין, איך לקרב את כל החלוצים, עזר להם להסתגל לתנאי המקום, לעבודה הקשה והמפרכת את הגוף ולחיים הפרימיטיביים. בגלל אפיו הנעים, מזגו הטוב וסגולותיו הנפשיות נתחבב על כל העובדים במחיצתו, וכולם למדו ממנו את העבודה החקלאית לסוגיה. אפילו הערבים והצ’רקסים השכנים היו מבקשים ממנו הדרכה מקצועית בחקלאות.
היתה זו תקופה רבת־ערך, וכותב דברי ימי המעפילים הראשונים, מניחי היסוד להתישבות החקלאית, יצטרך להקדיש פרקים רבים ללבטיהם של החלוצים האלה שבאו לארץ לבנות ולהבנות, לשדד מערכות ולשנות הרגלי־חיים.
בשנת 1913 הוזמן קראוזה מסג’רה לעמוד בראש בית־הספר “מקוה ישראל”. שבע־עשרה שנה קודם לכן היה תלמיד בית־ספר זה, והנה הזמינה כי“ח, על־פי הצעת הבארון רוטשילד, את התלמיד־לשעבר כמנהל בית־הספר מקוה־ישראל. קראוזה נעתר לבקשה זו, ונכנס בכל מרצו להנהלת המוסד. בזמן הראשון נאלץ לעמוד במערכה קשה להשלטת הלשון העברית בין כתלי בית־הספר, כיון שבכל בתי־הספר של כי”ח ומקוה־ישראל בכלל, היו כל הלמודים נלמדים בצרפתית והלשון השלטת היתה צרפתית, ועברית היתה לשון־לוואי בלבד, לשון זרה. לימינו של קראוזה עמד אז יהודה גרוזובסקי (גור), המורה לעברית בבית־הספר.
ובעוד ידי קראוזה מלאות עבודה רבה יומם ולילה לשפור בית־הספר ופיתוח המשק החקלאי המגוון שלו, פרצה מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, שנמשכה למעלה מארבע שנים.
מפקד הצבא התורכי ג’מאל פחה היתה עינו צרה בבית־הספר ובמשק החקלאי המשופר של מקוה־ישראל, והציק הרבה מאד למנהל, למורים ולתלמידים. המצב הלך והחמיר מיום ליום. מספר התלמידים פחת והלך, ונשארו בבית־הספר רק תשעה־עשר תלמידים בלבד. גם אחדים מן המורים גויסו לצבא התורכי ולעבודות צבוריות ממשלתיות. הרבה אומץ־לב וגבורה נפשית היו דרושים לעמוד במערכת הגזירות והנגישות ולהאבק עם המפקד האכזרי ועוזריו הקרובים. וא. קראוזה עמד במבחן הקשה עד תום המלחמה.
עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה ופרסום הכרזת־בלפור, הגיע לארץ ועד־הצירים, ועמו באו גם ג’מס רוטשילד (בנו של הבארון אדמונד רוטשילד) וסילבן לוי. שניהם ביקרו במקוה־ישראל, והמנהל קראוזה גולל לפני האורחים הנכבדים את פרשת המאורעות הקשים שעברו על המוסד במשטר הצבאי התורכי. לאחר הבקור הזה החיש הבארון אדמונד רוטשילד את עזרתו למוסד. כמאה וחמשים יתומי המלחמה נתקבלו למקוה־ישראל, וקראוזה חידש את פעולתו הפוריה לקימום המוסד, שהוא אחד ממוסדות־החנוך המפוארים במדינה.
בכל שנות הנהלתו של קראוזה, משמשת מקוה־ישראל מרכז חשוב לנסיונות חקלאיים שונים: שדות פלחה, גידול ירקות, נטיעות, גן בוטאני עשיר בצמחים המרובים, זיבול, השקאה ופרדסנות. כל הענפים המגוונים האלה מדגימים את המרץ ואת כשרון־היצירה של העומד בראש המוסד – א. קראוזה.
קראוזה לא הצטמצם רק בהדרכה וחנוך בתחומי מקוה־ישראל בלבד, אלא נענה ברצון לממשלת המנדאט, לסוכנות היהודית לא"י, לחקלאים פרטיים במושבות העבריות וגם לכפרים הערביים, ובמשך יובל שנים הגיש את עזרתו המקצועית ונתן הוראות במיטב יכלתו ונסיונו הרב, לכל מי ששאל בעצתו.
רבות סבל המוסד – תחילה בשנות הפרעות הערביים, שהחלו באפריל 1936 ונמשכו עד ספטמבר 1939, ואחר כך במלחמת־העולם השניה בשנים 1939–1945. ועל אף הכל עלה בידי א. קראוזה להתגבר על כל המכשולים והמעצורים, ולהרחיק את אבני־הנגף הרבות, שהיו מונחות על דרכו המלאה חתחתים עד אין מספר. במרצו הרב החזיק מעמד בכל התנאים הקשים. גם במלחמת השחרור, לפני תקומת המדינה, סיכן קראוזה כמה פעמים את חייו והמוסד שימש כל הזמן מבצר חזק לצבא ההגנה לישראל.
בט“ז בחשוון תשי”ב נערכה במקוה־ישראל עצרת יובל למלאת חמשים שנות עבודתו של מר אליהו קראוזה (סג’רה תרס“א 1901; מקוה־ישראל תשי”ב–1951) בחסותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בעצרת החגיגית השתתפו אלפי אורחים ובהם אנשי משפחת האדמה, ותיקי המושבות וההתישבות לכל זרמיה, זקני הישוב והציונות, שרי הממשלה ונציגי מוסדות לאומיים וישוביים, שומרים ומגינים וכל משפחת מקוה־ישראל על מוריה, מחנכיה ותלמידיה.
יו“ר הכנסת, יוסף שפרינצק, פתח את העצרת והרים על נס את פעולותיו הרבות של מר א. קראוזה. נשיא־המדינה ד”ר חיים וייצמן שלח את ברכתו בכתב, והדגיש בברכתו, שקראוזה העמיד כמה דורות של חקלאים. ראש־הממשלה דוד בן־גוריון פרש את יריעת העבודה והשמירה העברית, ואת חלקו של קראוזה בשלושת המפעלים הגדולים של הדור: עבודה עברית, שמירה עברית ואחריות עצמאית של הקולקטיב. בהמשך דבריו אמר: “בזכות קראוזה הגענו להישגים החשובים, והיום אנו חוגגים לא רק חגו של אחד האנשים הדגולים והצנועים בתוכנו, אלא גם את חגה של החקלאות בישראל. זכר מעשיו לא ישכחו” –– –
הרמטכ“ל של אז, רב־אלוף יגאל ידין, בברכתו לקראוזה בשם צה”ל, הטעים, שצה“ל יודע ומאמין, כי רק בשיתוף־פעולה הדוק בין החרב לבין האת יקום הבטחון במדינתנו. “מקוה־ישראל – הטעים עוד הרמטכ”ל – היתה בית־יוצר גם למפקדים רבים בהגנה. קראוזה הוא שפתח, ובסיכון רב בתקופה ההיא את שערי מקוה־ישראל לרווחה לאימון צבאי של אנשי ההגנה. משהתחיל צה”ל לטפל גם בגידול ירקות, זכה לתואר: “אלוף בצלות ואלוף שום” (שם יצירתו של ח. ב. ביאליק) – – –
שר החינוך, הפרופ. ב"צ דינבורג, הביא את ברכת משרד החינוך והתרבות. אמר בין השאר, שהוא רואה בקראוזה סמל לפריחתה של תרבות חקלאית חדשה. באותה חגיגה ברכו את חתן־היובל בשם מוסדות ישוביים רבים. בתשובתו למברכיו סקר חתן־היובל את פרשת עבודתו מאז בא לסג’רה – בנובמבר 1901. בסג’רה, החווה החקלאית בגליל – אמר – התחוללה מהפכה חקלאית וסוציאלית רבת תוצאות ורבת חשיבות לארץ. לא לשוא עברו חמשים שנות עבודתו בסג’רה ובמקוה־ישראל. 2770 תלמידים סיימו את למודיהם בבית־הספר החקלאי, 500 מתלמידי הגימנסיה “הרצליה” שבתל־אביב נתחנכו במגמה החקלאית; ומאות פועלים קבלו במקוה־ישראל השתלמות חקלאית. מקוה־ישראל מילאה תפקיד חשוב בהכשרת הדור הצעיר לקראת החיים החדשים בארצנו. רבבות עצים ואלפי תלמידים הצמיחה מקוה־ישראל מאז בא הנואם לכהן במוסד.
א. קראוזה התחיל את עבודתו החנוכית והמעשית בזמן המשטר התורכי, המשיך את עבודתו בממשלת המנדאט הבריטי, וזכה לחזות במו עיניו את הגשמת החזון הגדול בתקומת מדינת ישראל. אחד מחניכיו בסג’רה עלה לשלב של ראש־הממשלה במדינת ישראל המחודשת. נתקיים בו הפסוק “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”.
אישיותו של אברהם שפירא עטורה זה עשרות שנים ספורי־גבורה וגם אגדות, ופרשת חייו היא חלק מתולדות הישוב העברי החדש ותולדות השמירה העברית.
חייו של אברהם שפירא בארץ הם שרשרת של הרפתקאות ופרקי־התגוננות, שהנוער בדורנו למד מהם הרבה, ועוד הם עתידים לשמש דוגמה מאלפת לדורות הבאים.
שנים רבות עמד אברהם שפירא במלוא קומתו הזקופה בראש ההגנה והשמירה, וידע לטפח את רגש הגבורה בקרב תלמידיו הרבים, אשר ממנו למדו כיצד לשמור ולהגן על הנפש ועל הרכוש.
בימים הטרופים ביותר לישוב ידע הלוחם האמיץ לחרף את נפשו עד שהעזתו עוררה הערצה והשתוממות לא רק בפנים המחנה, אלא גם אצל שכנינו הערבים, שהיה מכונה בפיהם בשם “שיך איברהים מיכה”.
בגלל השפעתו הגדולה על הערבים, הצליח אברהם שפירא כמה פעמים להשכין שלום בינם לבין היהודים וגם בין ערבים לערבים.
אברהם שפירא איננו מן הפזיזים במעשיו, אלא מעשיו מחושבים ומתוכננים מראש, כאסטרטג מומחה.
פעמים רבות עמד במערכות־קרב קשוח מול אויבים מזוינים רבים, וברוב המערכות היתה ידו על העליונה ויצא כמנצח והכל בגלל תכסיסיו הנועזים.
מי הוא ומה מקור־מוצאו של אברהם שפירא? נצר ממשפחת־רבנים מיוחסת, שכמה מאבותיה ידועים בתולדות ישראל כמקדשי שם שמים ושם ישראל בגבורתם ובאומץ־לבם.
אברהם נולד לאביו יצחק צבי שפירא בכפר הגדול נובה־מיכאילובקה פלך טאווריה בדרום־רוסיה (מקום־מוצאם של המשורר שאול טשרניחובסקי ושל כמה מראשוני הציונות והחנוך העברי החדש) בצום־גדליה תרל"א (1870), וביום־הכפורים הוכנס בבריתו של אברהם אבינו.
האב ר' יצחק צבי שפירא, שהיה הדור המ"ב לרבנים, שהורישו את כסא־הרבנות מאב לבן, לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה, ובחר להיות עובד־אדמה.
אף אחיו של ר' יצחק, הידוע בשם פרופ' הרמן שפירא, היה בתחילתו רב בעיירה בקורלנד ואחר כך התמסר ללמודי המתימאטיקה ועלה לדרגת פרופיסור בהיידלברג. הרמן שפירא נמנה עם חובבי־ציון הראשונים, היה מהוגי רעיון האוניברסיטה העברית, ומהוגי רעיון קרן קיימת לישראל, וגם ממחיי הדבור העברי (יסד בשעתו אגודה “שפה ברורה” להפצת הדבור העברי).
לא קל היה לו, לאביו של אברהם שפירא, להכות שרשים בחקלאות בימי המשטר הצארי ברוסיה, לאחר שנסיונו זה נכשל – חכר בית־חרושת למשרפות יין־שרף ואף היה מספק לאכרי הכפר משקאות, צרכי מכולת ואריגים, שהיה מביא מחארקוב. במרוצת השנים התבסס יפה בעסקיו עד שנחשב בין האמידים.
מן הכפר האוקראיני עבר לגור בעיירה טוקמאק, וכאן עסק בעיקר במסחר האריגים ועשה עושר. לרגל עסקיו היה נוסע לעתים קרובות לאודיסה, וורשה וערים אחרות גדולות.
בימי התעוררות העליה לארץ בין יהודי רוסיה ופולין, סמוך ליסוד המושבה פתח־תקוה (תרל"ח–1878), נתעורר ר' יצחק־צבי שפירא והוא אז בן 59 ובעצם שגשוג עסקיו, לעבור מרוסיה ארץ־מגוריו ולעלות לארץ־ישראל עם משפחתו הגדולה. בתמוז תר"מ (1880) הגיעו לארץ ר' יצחק־צבי שפירא ובני משפחתו – אשתו ביילה, שלשה בנים נשואים עם צאצאיהם, שתי בנות קטנות ואברהם בן־הזקונים שהגיע לגיל עשר.
בעשר עגלות טעונות נפשות אדם וצידה, יצאה המשפחה הכבודה אל נהר הדניפר, עברה את הנהר בדוברה, ומשם באה בדרך היבשה לאודיסה עיר־הנמל, ומשם הפליגו לארץ באניה רוסית. לאחר טלטולים רבים במשך כמה שבועות, הגיעה משפחת שפירא לחוף יפו.
תחילה קבע יצחק־צבי שפירא את מושבו בירושלים, ושם למד אברהם הצעיר תורה ב“חדר” אשר בחצר “חורבת ר' יהודה החסיד” בעיר העתיקה.
שאיפתו היתה להתישב במושבה הראשונה פתח־תקוה, אם כי ידוע היה כי המתישבים הראשונים סובלים הרבה מאד מן הקדחת הממארת של הבצות הסמוכות ומהם עוזבים את המושבה.
רבים יעצו לו להשאר בירושלים ולחיות, כרוב יהודי העיר הקדומה בימים ההם, מ“חלוקה”, אולם ר' יצחק־צבי לא שעה לדבריהם וגמר אומר בלבו להתנחל על האדמה,
בקיץ תרמ"א (1881) רכש מאה ועשרים דונאם קרקע על הגבעה שעל יד הכפר הערבי “יהודיה” הסמוכה לפתח־תקוה.
עם בואו אל המושבה, בא מפנה חדש בחייו של הילד אברהם שפירא. נצמד מיד אל הקרקע, כאילו היה מבני בניהם של אנשי־אדמה. בהיותו בן שתים־עשרה החל לעבוד בשדות ובכרמים ביהודיה ובפתח־תקוה, ובשבת היה חוזר לבית הוריו, שהוסיפו להתגורר כמה שנים בירושלים.
הנער הצעיר נתנסה בכל עבודות קשות ומפרכות את הגוף. יום־יום היה יוצא לעבודת החרישה, הזריעה, הנטיעה. עסק גם בהובלה, וכן היה מטפל בסוסי הפקידים של הבארון רוטשילד. והוא אהב את עבודת החקלאות, נצמד אל האדמה, אל המשק, אל העץ ובעל־החי, גדל והתפתח עם המושבה, עד שנעשה במשך עשרות שנים לעצם מעצמיה ולעץ מעציה.
במשך הזמן נכנם אברהם שפירא לעניני הצבור, ונעשה לרוח החיה בכל עניני המושבה, אשר גדלה ופרחה והיתה ל“אם המושבות”.
מימי נעוריו אהב שפירא את הרכיבה, ואת הספורט בכלל. השתתף כדרך בני המזרח, במרוץ סוסים, וזכה לקבל כמה פעמים פרסים על הצטיינותו במרוץ, שבו השתתפו רוכבים מבני המושבות ומן הכפרים הערביים.
בגלל מומחיותו היו מזמינים אותו גם כראש השופטים במרוץ הסוסים בעיר ובכפר, וכולם הכירו בו שופט בלתי־משוחד מכל הבחינות, הפוסק את דינו לפי הכרתו הפנימית.
תל־אביב היתה רואה את אברהם שפירא בתהלוכות־העדלידע החגיגיות בפורים, אשר בהן השתתפו רוכבים מכל המושבות הסמוכות. בראש התהלוכה הנהדרת שעברה ברחובות תל־אביב, היתה פלוגת רוכבים צעירים, ולפניה – שני פרשים נכבדים על סוסים אבירים – ראש העיר מאיר דיזנגוף, ואברהם שפירא, איש פתח־תקוה וזקן השומרים העברים בארץ. רבבות החוגגים היו מריעים בתשואות־חן לשני הפרשים הישישים שהיו מסמלים את העיר והכפר.
אף בחגיגות ה“מכביות” בתל־אביב, אשר כינסו את מובחרי הספורטאים היהודים מן הארץ ומתפוצות הגולה, היה הגבור הנערץ אברהם שפירא רוכב בראש קבוצות הפרשים לאורך רחובות העיר אל האיצטדיון, מקום התחרויות. הנוער היה שמח תמיד לראות בעיניו את האיש המהולל, אשר שמעו וקראו ספורים ואגדות על מעללי גבורתו.
לאברהם שפירא יצאו מוניטין כגבור ולוחם אמיץ עשוי לבלי חת, לא רק במושבות העבריות, אלא גם בין הערבים. ואכן פעמים רבות סיכן את נפשו, ורק בדרך נס ניצל ממוות.
על פרשת חייו ועלילותיו נכתב הרבה, ולא אחזור על הדברים. ברצוני לציין רק כמה פרטים על אברהם שפירא כ“שומר ישראל”:
אברהם שפירא היה המלווה־השומר הראשי של כל האורחים החשובים בעת בקוריהם בארץ: הבארון אדמונד רוטשילד בכל בקוריו, של הד"ר הרצל בעת בקורו בארץ באוקטובר 1898, ופגישתו עם וילהלם השני מלך פרוסיה ליד השער של מקוה־ישראל; של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל; של נשיאי ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ונחום סוקולוב; של הלורד מלצ’ט (אלפרד מונד), של הלורד מילנר ועוד ועוד. כולם בטחו בו וסמכו על “שומר ישראל”, אשר התנדב ללוות את אורחינו הנעלים בראש פלוגת רוכבים מתנדבים מבני פתח־תקוה, אשר צייתו לפקודותיו.
וראוי עוד להזכיר את דברי איש־הרוח אליעזר בן יהודה הירושלמי בעתונו “האור” על איש־הגבורה אברהם שפירא:
“אברהם שפירא נולד וגדל יחד עם תחית עמנו בארצנו. הוא בריא בגופו ואמיץ ברוחו, והמושבה פתח־תקוה ראתה בו עד מהרה את מגינה בכל צרה שלא תבוא, ותהילתו וגבורותיו הגיעו רחוק מגבולות מושבתו, ויהי שמו מפורסם ביהודה ובגליל, גם השכנים הערבים מסביב כיבדוהו והוקירוהו אף אהבוהו, כי השתדל אברהם שפירא לדעת את לשונם וגם חדר לתוך חייהם והבינם וידע להתהלך עמהם. ויפנו גם הם אליו בכל ריב וסכסוך, אשר ביניהם ובין היהודים, או אפילו ביניהם לבין עצמם. וכמצותו עשו ולפקודותיו נשמעו ונודע אברהם שפירא לאיש דורש צדק, ומבקש שלום”.
באמתחתו של אברהם שפירא גנוזים הרבה מכתבי־תודה־והערכה מאנשי שם ורמי מעלה, אשר ציינו לשבח רב את עלילות־הגבורה שלו ואת שרותו הגדול לעמו ולארצו.
על סף שנת השבעים לחייו נכנס אברהם שפירא לתנועת “הבונים החפשים”, התנועה הנושאת על דגלה את האהבה לזולת, ואת ההקרבה העצמית לטובת החברה והאדם בלי הבדל דת ומעמד. כי אברהם שפירא, הגבור אמיץ־הלב והיהודי הלאומי והציוני הנאמן, הוא גם אח לכל אדם, מוכן להגיש את עזרתו המהירה בעת צרה לכל הנתון במצוקה. המלים “אהבה” ו“שויון” אינן אצלו מושגים סמליים בלבד, כי אם חלק מחייו יום־יום.
זהו צירוף נפלא של גבור ואציל־רוח, של יהודי ואדם, אחד המעטים שנעשו אגדה ומופת בחייהם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.