(ליום מלאת שש שנים ל“כיבוש רומא”)

בקיץ זה לא היו בגרמניה שירי רחוב פּופּולאריים יותר משירי לעג וקלס על הגנראל האיטלקי נוֹבּילה ועל האֶכּספּדיציה שלוֹ לקוֹטב הצפוני. בעתונוּת הגרמנית הופיעו סיפוּרים – על אופן ארגוּן האֶכּספּדיציה, על הצלת נוֹבּילה, הקברניט, ראשונה כשחבריו נשארו עדיין ב“אוהל האדום”, על גורל המלומד השבדי הצעיר מאלמגרין, שניסה בלוית שני איטלקים, להגיע לישוב בדרכיו הוא (הן סיפרו שמלוָיו הרגוּ אותו ואכלוּ אותו!) – אשר גם המתיחסים בספּקנוּת רבּה למפעל הזה ולאנשיו סירבו להאמין בהם. גם העתונוּת האַנגלית והאמריקאית לא התיחסה אחרת לנוֹבּילה ולחבריו. את היחס הזה, אשר הרבה אי־צדק בו, יש לזקוף במידה לא קטנה לחשבון המשטר הפּוליטי והחברתי השולט עתה באיטליה.

בבלגיה אירעו באותם חדשי הקיץ כמה מקרים של זריקת פּצצות בקונסוליות איטלקיות ואפילו של רציחת פאשיסטים איטלקים ברחובות. האשמים לא נתפּשׂוּ.

בצרפת, כשאדם עם הסימן הפאשיסטי בדש בגדו ניגש לשולחן בבית־קפה, עוברים השכנים לשולחן אחר. הועידה הבין־לאומית של הסטוּדנטים שנתקיימה בפאריס באבגוּסט היתה עשירה בעלבונות קטנים וגדולים למשלחת האיטלקית, עד שנאלצה זו לעזוב את צרפת ולשוב הביתה באופן תכוּף, לפני גמר הועידה. וזאת בצרפת אשר על אף “הפּוּאנקאריזם” השולט בה, הריהי עד עתה כקודם ארץ הסבלנוּת הפּוליטית. בשעות הבוקר אפשר לראות בגן לוּכּסמבּוּרג אשר בפאריס איך הסיני, היאפּאני, הכּוּשי, הפּולני, הרוּסי בכל גוָניו, הגרמני, היהוּדי בכל גילוּיוֹ, יושבים להם במנוּחה ובשקט, כל אחד עסוּק בספרוּת משלוֹ, איש על יד רעהוּ. רק הסימן הפאשיסטי נידון לבדידוּת.

העתונים האיטלקים הודיעו בימים אלה על שורת התנפּלוּיות על פאשיסטים איטלקים, אשר אירעו ללא כל סיבה מיוּחדת, בערי שוייצאריה, ביחוד בזמן האחרון, כנראה בקשר עם ענין רוֹסי. הפּעם אפשר להאמין לעתונוּת הפאשיסטית: סיבות מיוּחדות, לכל התנפּלוּת לחוּד, ודאי שלא היוּ. הפאשיסטים בחוץ־לארץ מצטיינים בדרך כלל במשמעת ובשליטה על עצמם. ההתנפּלוּיות היו כאלו “סתם כּכה”.

בעולם המדיני “הגדול” נותנים לאיטליה “מתנות” קטנות – בוחרים באיטלקי למשׂרה בין לאומית זו או אחרת. ואולם את בני בריתה מוּכרחה איטליה לחפּשׂ בהוּנגריה, ביוָן, בחבּש, או ליצור לה באַלבּאניה, וכאשר מדינות “שליטות העולם” (אנגליה, צרפת) כורתות ברית ביניהן, נשארת איטליה מחוּצה לה.

מאידך גיסא: מנהיג הסוציאליסטים האיטלקים, טוּראטי, עמד במרכז הקונגרס הסוציאליסטי בבריסל, בכבוד ובאהדה לאין דוּגמה הקשיבו מאות הצירים לכל מלה שיצאָה מפּיו. ובכל אירופּה, הסוציאליסטית, הדמוקראטית, הליבּראלית וגם השמרנית, בכל מקום שם כבוד האדם וחירוּתו טרם הפכו למלה ריקה, אין שם המרעיד יותר את הלבבות מאשר שמוֹ של מאתיאוֹטי.

אלה הם כיבושי המשטר הפאשיסטי מעבר לגבוּלות ארצו, במלאות שש שנים מיום “כיבוּש רומא”.

באיטליה גוּפה כאילוּ השלימוּ עם המשטר. ודאי עוד נעשית עבודת “המחתרת”. אותה לא קל להעריך. אולם רבים מהאנשים שעמדו לשעבר בשוּרות הראשונות של הציבּוּריוּת האיטלקית, הדור אשר עתה הוא בן 40 – 60 – עיפוּ כאילוּ והם מסתלקים מכל חיי ציבוּר ופעולה פוֹליטית. מי שעוֹסק בהוראה ומקוה לפעול דבר מה בהשפּעתו החינוּכית, מי שעוסק במדע “הטהור”, מי ששקע כוּלו בעסקיו הפּרטיים. בחוּגים האלה – הספקנוּת המפורסמת של האיטלקים ידה על העליונה. “מי יודע, אולי צודקים הללו באמת. הן הם ידעוּ להשיג את מטרתם והם מחזיקים את השלטון בידם זה שש שנים. סימן שיש כאן דבר מה. סימן שהננו ראויים למשטר כזה. סימן שאי אפשר לשלוט אחרת באיטלקים אשר רק לפני חמשים־ששים שנה היו עבדי אוסטריה ולא ידעו להקים מדיניוּת מסוּדרת. משטר־חופש הוּא כנראה, נחלת הגרמנים, הצרפתים האנגלים – ועלינו, על העם העני הזה במסורת תרבוּתית ופוליטית ובאוצרות טבע, להרכּין ראש ולקבּל את דין העבדוּת”.

התוצאה הראשונה של הלך־רוח זה היא שהצעירים אשר גאוָתם האנושית והלאוּמית כאחת אינה יכולה למצוא את סיפוּקה בהשלמה “ההיסטורית” הזאת, פּורשים עד כמה שאינם מצטרפים למחנה השליטים – ומצטרפים לאַנארכיסטים ולקומוּניסטים, אשר פּעוּלתם אוּלי איננה גדולה ועשירה ביותר ואולם דבּוּרים כאלה לא ישמעו בשוּרותיהם. התוצאה השניה – שבגילוּייו החיצוניים המשטר חמוּר פּחות משאפשר היה לשער. תנאי הכניסה והיציאה (ביחוד בשביל לא־איטלקים), הצנזוּרה על דברי הספרות ועל המכתבים הבאים מחוץ־לארץ, קלים מאלה הנהוּגים ברוסיה כי באיטליה אין צורך בכל חומר־הדין.

העתונוּת שהיא כולה פאשיסטית או נוטה לפאשיזם, לא שינתה את סגנונה החיצוני. בה שׂוֹררת אותה המליצה אשר היתה נחתה המיוּחדת עד “כיבוּש רומא”. “הפּשטוּת הרומאית”, האדיקוּת אשר ב“דוגמאות הקלאסיות” נשארו חלום. לפי עתוני איטליה, עדיין שומעים שם כל נואם כסיל מתוך “דממה דתית”, ומזכּים אותו ב“מחיאות כפּים סוערות אשר אין להם סוף”. כל גניבה קטנה הנה, כבימי קדם, “דרמה עממית”, כל מדקרת־סכין של יום ראשון הנה טראגדיה כבירה“. אולם יחס הציבור למליצה הזאת השתנה בתכלית. קודם התיחסו אליה בחיוּך הסליחה. עתה שונאים אותה שנאַת מות – אולי יותר מששׂונאים כל ביטוּי אחר של הפאשיזם. כי מה שהיה מקודם הרגל רע, שׂריד תקוּפת הרומאנטיקה, נעשה עתה, בתנאי הפאשיזם, שקר מעליב וּמרגיז. הסמלים אשר פּוגשים על כל צעד ושעל, תהלוּכוּת־פּאר, הכרזות בלתי פוסקות על סיסמאות חדשות (כיבוּש האויר, חינוּך הילד, ביטוּח סוציאלי, שבוּע תוצרת הארץ, שבוּע חיזוּק שער הכסף, שבוּע אורז וכו') ואשר כל אחד, ברחוב ובשוּק, במשׂרד ובבית החרושת, יודע שכל זה דקלוּם בעלמא, ללא טעם ותועלת, אך “מליצה איטלקית”, שהוּגדלה פי כמה לצרכי המשטר, עייפו לאין שיעור. נמאס להתלהב זה שש שנים ברחובות ולשמוע נאוּמים מפוצצים על “איטליה הגדולה”, כאשר כה רע לחיות באיטליה זו וּכלל לא רע היה לחיות ב”איטליה הקטנה". יש לשער שנמאס לא רק ללכת ולשמוע אלא גם להוביל וּלהשמיע. מוּסוליני “פקד” לא פעם להפסיק שטוּיות אלו. ואולם דוקא הפקוּדה הזאת של הדיקטאטור לא נתמלאה. כנראה אינה יכולה להתמלא. כי זהו אויר המשטר ואלה מכשיריו ההכרחיים. והתושב? “פקדו עלינו להרים יד במקום לתת אותה. עשינו. יפקדו להרים את הרגל – נרים את הרגל”.

העתונים שמרו על סגנונם המליצי, אף הגבירו אותו. ואולם תכנם נשתנה תכלית שינוּי. יש להם עתה אופי של אינפורמאציה ושל הסחת־דעת בלבד, אם לא להביא בחשבון את שירי־התהילה הבלתי־פוסקים למנהיג ולכל דבריו ומעשיו. איש אינו שׂם לב יותר לשירי תהילה אלה ול“נצחונות” הבאים חדשים לבקרים. בתיאור הנצחונות האלה אין העתונים הפאשיסטיים יודעים גבול ובוּשה. הם הקדישו עמוּדים שלמים ל“מאורעות ההיסטוריים” באַלבּאניה ואת בחירת מי שהיה פלדפבּל סרבּי למלך אַלבּאניה הציגו כמאורע מכריע בתולדות אירופּה. הם פּירסמו בכל הרצינוּת, באותיות גדולות, בעמוּד הראשון, את הטלגרמות אשר זוגוֹ זה שלח למלך איטליה ולמוּסוליני ואת התשוּבות החגיגיות אשר קיבל – אף על פי שכל אחד שאל את עצמו,ובלחש את שכניו, רק שאלה אחת: כמה עלה הענין הזה לקופה האיטלקית?

בכל שפע המליצה והשקר העתונאי הזה אין תקוה למצוא מלה חיה, התפּרצות זעם, גינוּי העול. העתונים פּירסמו, במנוחה שלמה, את סיפוּר מאסרו של רוֹסי: איך תפשׂוּהוּ המרגלים הפאשיסטיים בעזרת אשה שׂכירה, איך הובילוּהוּ בכוח דרך שוייצאריה – ולא כלוּם: הקורא קורא ולא נמצא איש שהיה לו העוז לומר, שהדבר אינו כשורה. העתונוּת פּירסמה דין־וחשבון מפורט מ“משפּט בולוניה”. בעיר זו ירה צעיר במוּסוליני. ההמון הרג צעיר אחר. הדבר אוּשר עתה במשפּט על־ידי עדוּת מוסוליני עצמו, אשר ראה היטב ותיאר את הצעיר שירה בו, ותיאור זה לא התאים כלל לחיצוניוּתו של ההרוּג. ועתה, כדי לטשטש את הענין, מסרו למשפּט את משפּחת ההרוּג בעד “סיוּע לעוון”, ואנשיה נדונו למאסר שלושים שנה. איש לא העיז להגיד שנבלה נעשתה כאן. ובאותו זמן נגמרה בלא כלוּם החקירה בענין ההתנקשות במלך שהיתה במילאן ואשר 22 אנשים היו קרבנותיה; מסיבות ההתנקשות מוּזרות ומשוּנות ונתנו מקום לכל מיני השערות. את עושי הדבר “לא מצאו”.

העתונוּת שותקת לא רק במקרים כאלה. נפסק בה גם כל בירור אידיאולוגי. גם הנסיונות של שנים עברו להלבּיש את הפאשיזם כל מיני לבוּשים אֶסתטיים וּפילוסופיים (כמה עמל בנידון זה השקיע אחד מגדולי הפילוסופיה האיטלקית – ג’נטילה) – נעלמוּ. נשארה אך פראזיוֹלוֹגיה שנעשתה לגוּשפּנקה רשמית. הדבר היה לגועל גם לכמה פאשיסטים. ברומא יוצא דוּ־שבוּעון בשם “הבקורת הפאשיסטית”. צעיר בעל כשרונות, שאינו מחוסר טוהר־אופי, בעל עמדה במפלגה, מן הראשונים, בוטאי מוציאו לאור. בגליונו מ־15 באבגוסט הופיע בעתון זה מאמר ראשי בעל השם האופיני: “מלכוּת השעמוּם”, וּבו צוּין “הסגנון המונוטוני” של העתונוּת הפאשיסטית, אשר ביערוּ ממנה כל מגמת בקורת וגילוּי־לב. “המשמעת הפוֹרמאלית שבה דוגלים הפאשיסטיים הורגת כל כבוד ההתפּתחוּת המוּסרית… מנהיג שאבדו לו כל האמצעים המציאוּתיים כדי לעורר כבוד לו ולפעולתו, מנהיג שאבד את הפּרסטיג’ה או שלה היתה לו כזו מעולם, הריהו נאחז במשמעת, ובכוחה הוא מושיב על כסא הנאשמיםף ללא אפשרות של ערעוּר, את כל המעיזים לעמוד בדרכו. התוצאה מן המצב הזה היא, שהבקורת שיש לה יסוד וטעם נהפּכת לרוגזה, וזו עוברת בדרכים נעלמות לרכילות, להוצאַת דיבּה, להבאָשה שיטתית ואנוֹנימית, לאירוֹניה גסה ואכזרית, עד שהכל אצלנו מלא אי־מנוּחה, המדוּכאה תחת מסוה המשמעת”. והעתון מתחנן לפני המפלגה שיתנו קצת לנשום, קצת לדבּר באופן חפשי – לא הרבה ולא על הכל, כמוּבן מאליו גם לבוטאי: אסור לתת לנגוע ב“יסודות המהפּכה הפאשיסטית”, ואולם על הפּרטים, על הדברים הקטנים, על אלה אולי בכל זאת מוּתר לכתוב מה שחושבים? כי הנה “המשמעת יכולה וּצריכה להיות אמצעי, ואולם לא המטרה של המהפּכה שלנו. צריך להכיר בזאת ולבלי לעשות את האַתמוֹספרה אשר בה חיים ארבעים מיליונים איטלקים ללא נשימה”. לשוא התחנן העתון ולחנם הערים לפתוח את מאמרו בציטאטה ממוּסוליני (אמנם משנת 1912): “איטליה אשר 36 מיליוני אזרחיה היו חושבים כולם מחשבה אחת, היתה נהפּכת לבית משוּגעים או למלכוּת האידיוטיוּת והשעמוּם”. כבר למחרת הופעת העתון רעם מזכיר המפלגה, טוראטי, בנאומו לפני קציני המיליציה הפאשיסטית, נגד “מפירי המשמעת” והכריז, כמו שעשה זאת מוּסוליני לפני ימים אחדים, על “החופש האידיאַלי” שממנה נהנית העתונוּת הפאשיסטית, על “החופש אשר בשירוּת לפאשיזם”. “אנו אשר עשינו את המהפּכה הנהדרת ביותר בתולדות האנושיוּת”, “אנו הלוחמים נגד כל העולם כולו”, “בשעה זו מעידים הבוגדים” וכו' וכו' בסגנון הידוע, “לנו ישנה הרשוּת להקים באיטליה קסרקטין ואנו גאים בקסרקטין האיטלקי הזה”. לך והתוַכח עם בן אדם אשר האופיצרים הפאשיסטיים המזוּינים קיבלו את “נאוּמו הנהדר” הזה ב“מחיאות כפּים סוערות”. בגליון הקרוב של “הבקורת הפאשיסטית” הריק בוטאי את כל כשרונו הספרותי כדי להוכיח, שאך “אי־הבנה” היתה כאן וחלילה לו להתנקש במבצר המשמעת הפאשיסטית. “יחי המנהיג!”

בעתונוּת שׂוֹררת משמעת ומשוּם כך, כמו בכל מקום בתנאים כאלה, פּורחת “האירוניה הגסה והאכזרית”, בפשטוּת: הלצות, מעשיות, אנקדוטים ללא מספּר וּללא רחמים על איש ועל מוסד, גם על האפיפיור, גם על מנהיגי המשטר, גם על המלך אשר קודם היתה נודעת לו באמת “אהבת העם”. הרחוב האיטלקי, בית־הקפה, המשׂרד, בית־החרושת, חיים מהלצות אלו, הנוגעות ביחוּד בשני דברים: בהסכמה הכללית הזאת אשר “העם” נוהג תמיד כלפּי כל צעד של הממשלה והמפלגה, ובקוֹרוּפּציה השׂוֹררת בתוך המפלה, במחנה כל הצעירים האלה אשר תמול־ששום לא ידעה איטליה את שמותיהם והיום יש להם משכורות שמנות – ארמונות ומעריצות ואבטומובילים, והם טסים באוירונים ורוחצים במוֹתרות. בתמוּנה זו יש עלבון מיוּחד לאיטליה, באשר המדינאים שקדמו לשליטים הנוכחים, על כל חסרונותיהם, הרגילו את העם האיטלקי למופת של פּשטוּת ועממיוּת במידה בלתי שכיחה. ואם האנשים אשר יצרו את איטליה המאוּחדת, בעוני חיו וּבעוני מתוּ – מי הם הצעירים הללוּ שיש להם האפשרוּת וכאילו הרשות לבזבּז את רכוּש האוּמה?

ויחד עם ההלצות – גם התקוות התמימות וההשליות הן הופעה רגילה בציבוּר המדוּכא והמחוסר חינוּך פּוליטי, בציבור “התושבים”. תולים תקוות ביורש העצר – "הנה ימוּת ויטוריו עמנואל ונוכל לנשוֹם קצת. הנסיך הוא ליבּראלי. תקוות במוּסוליני: הצעקה הבלתי פוסקת הזאת: “גאון”, “גיבור” – עשתה את שלה, ודמוּת מוּסוליני מקבלת קוי מיתוס. נשכח העבר הדוּ־פּרצוּפי, המעיד על רגשנוּת יותר מעל תבוּנה פּוליטית, על הנוחות להיות מוּשפּע יותר מעל כוח השפּעה, על חוסר כל משמעת במחשבה, על אופי “אַנארכיסטי”. ורבים אינם רוצים להודות או אינם יודעים, שלעולם הדיקטאטור הוא השבוּי הראשון של הדיקטאטוּרה. “הוא רק מכין את הקרקע – מתנחמים – הוא רק מבצר את שלטונו. יבוא יום ויגרש את כל המסוּבים האלה, משוּלחן העם ומתעללים בו, את הקאמארילה הזאת, ויקים משטר של צדק ויושר”.

הכל מוּקרב ל“מלכוּת”, המפלצת המוּפשטת האוכלת את הפּרט ואת החברה, כל האזרחים מחוּלקים לסינדיקאטים. אין קיוּם לאיש שאינו שייך לאיזו אגוּדה המוּכּרת על ידי המלכוּת. והמפלצת הזאת הוּכנסה לעולם הספרים, העתונים, ההרצאות. שם היא נקראת אפילו “מלכוּת מוּסרית”. והֶגֶל הזקן הועלה מקברו הפּרוּסי כדי להצדיק את רצח מתיאוטי. בחיים יש ל“מלכוּת” דמוּת ושם: של הפּקיד, של השוטר, של חייל המיליציה. הם אדוני הפרט. והם שולטים בו לפי שרירוּת לבם.

“המלכוּת” צריכה, מוּכרחה לפרוח. בכל מחיר שהוא. ורק היא. אין מקום לחינוּך, למדע, לאמנוּת, לקואופּרציה, לאיגוּד מקצועי מחוּץ למסגרת “הממלכתית”. ואם כך רצונה של “המלכוּת”, כלומר של הפּקיד והשוטר, אזי שכר העבודה הולך ויורד, מספּר מחוּסרי העבודה הולך ורב, החקלאות אינה נחלצת מן המשבר התמידי, שער הלירה נקבע בשליש יותר מערכּה המציאוּתי ומשוּם כך התעשיה והמסחר נהרסים וצרכי החיים מאמירים. בשעה שגרמניה הרפּוּבּליקאית שבה לאיתנה הכלכלי וצרפת ובלגיה הולכות בעקבותיה, הנה הלחץ הכלכלי השׂוֹרר באיטליה לא היה מעולם – גם לא בשנות החורבן והמבוכה שלאחר המלחמה – כה קשה כבשנות השלטון הפאשיסטי.

את נצחונה העיקרי חוגגת “המלכוּת” בחינוּך. במקצוע זה מוּרגשת ביותר השפּעת המשטר הרוסי (אשר בכלל גדולה השפּעתו מאד על הפאשיזם, כשם שיש דמיון בין החיים החברתיים והציבוּריים בשתי הארצות הללו). כמו שם: פּיוֹנרים, קומסומול, מפלגה, כך כאן: באלילה – עד גיל 14, אבאנגבארדיה – עד גיל 18, מיליציה ומפלגה – עד 60, ורק אחרי שהגעת לששים הנך אזרח חפשי. ואותו הטמטוּם של המוּשׂגים המוּפנים, של הפראזיוֹלוֹגיה הריקה, של הגוּשפּנקה הרשמית, של אי־סבלנוּת וגסוּת. ואותם הניצוצות של מסירוּת ואידיאליות – חידת הנוער.

“המלכוּת”, אחרי אשר לקחה את הכל גם נותנת דבר מה: דאגת מה לילד; עבודות ציבוריות הנעשות כדי להעיד על “תפארת המשטר”. אולם גם תועלת מעשית יש בהן; חשמוּל הרכבות, ביטוּח סוציאלי, הקיים אמנם יותר על הנייר מאשר בחיים, ואולם “האוּניברסיטה העממית”, רשת עצוּמה שהיתה נפוצה בכל איטליה, על עריה וכפריה, זו בלבד, או הקואופּרציה היצרנית העצוּמה בלבד, או הבּנקים העממיים, או איגוּד הפּועל החקלאי והחוכר הזעיר עם החכירה והעיבוּד הקולקטיבי של האדמה, כל מוסד לחוד אשר נהרס על ידי הפאשיזם, היה בו יותר תועלת מעשית ויותר תרבוּת ויותר חינוּך אזרחי מכל הברכות של המשטר הדיקטאטוריאלי גם יחד. ומה להגיד על הרס הערכים האנושיים, על הפּחד הזה, על החשדנוּת, על הריגוּל? לרבים באיטליה זהו הצד המכאיב ביותר אשר במשטר – ההשפּלה אשר בו לעם האיטלקי, השחתת העם עצמו, לא רק השולטים בו.

כאילו שני יסודות לוחמים עתה את מלחמתם בקרב העם האיטלקי: הסבלנות, החביבוּת, טוּב־המזג, התרבוּת בת אלפים בשנה, המתבטאת בכל דבר קטן, באופי ההמון האיטלקי, בטוּב־טעמו הטבעי, בשמירה על הילד, באדיבוּת כלפּי הזר, בדרך־ארץ לפני טוהר החיים – והגסות והטמטוּם של המשטר, אשר אינו יכול לבלי להשפּיע גם על העם.

וּכלפּי העתיד? היכול המשטר להשען אך ורק על “המשמעת” המטומטמת הזאת ועל ההשלמה ה“בעלי־בתית”־“ההיסטורית” של הדור שהתעיף?

נכון הדבר: צדק טוראטי בקונגרס הבריסלי בהתמרמרוּתו המוּסרית, ולא צדק שלא הודה בפירוּש בשגיאות שעשוּ הוא וחבריו, אשר השלטון היה בידם או כמעט בידם. ואולם: כמה זמן אפשר ליהנות משגיאות של אחרים?

נכון הדבר: המיליציה הפאשיסטית המזויֶנת, מאות אלפים צעירים אשר כל קיוּמם קשוּר במשטר הזה, ועליהם יש עוד להוסיף מחנה גדול של “נהנים” בצוּרות שונות, כוח גדול הם. ואולם, מוּדעת היא מזמן, שהכל אפשר לעשות בפגיונות, רק לשבת עליהם לא נוח ביותר. וּבכן?

כי הנה: מי ששואל באיטליה – גם את האנשים המתוּנים, אשר אינם, חלילה, סוציאליסטים ועל אחת כּמה וכמה אינם קומוּניסטים ואנארכיסטים, אנשים מיוּשבים בדעתם ואולם את רגש העממיוּת לא איבדו עדיין ועבר איטליה יקר להם, והם נזכרים בו – מי ששואל אותם, מה היה אילו קיבל העם האיטלקי את חופש פּעוּלתו, יזדמן לו לקבל גם תשוּבה אשר רעד יחלוף ממנה על עורו: “אף אחד מאלה לא היה נשאר בחיים”.

חוק המדינה החדש, זה המבטל את שארית הפּרלמנטריוּת, את צלה שהיה חי עדיין, את החיים המסכּנים, מעין מצבת העבר, והמקים בגלוּי את שלטון הכּת הסגוּרה, או משפּט המות שיוצא בימים האלה לפועל, בפעם הראשונה משנת 1881, היצילוּ הם?

“דבר”, כ“א חשון תרפ”ט (4.1.1928)