רקע
זאב אלבלינגר
גורלו של קיסרי

קורותיו של הכלב “סרי”, כה מוזרות, שכדאי שאספר עליהם. השם “סרי” עצמו – כרוך בסיפור מענין. זה קיצור מהשם “קיסר”. ובכן הקשיבו.

פעם אחת נסע אביהן של רקאני וגמאני לתל־אביב, כדי לקנות להן כלב. היה זה לאחר שכלבן האהוב, שמוצי, נעלם מהבית ולא חזר עוד.

נכנס האב לחנות, בה מוכרים בעלי חיים, ומבטו נפל על כלב נמוך קומה, שפרוותו – תלתלים שחורים ולו זנב לבן קצר ומצחיק. הוא גם נבדל מיתר הכלבלבים בעיניו הפיקחות והמחייכות. שאל האב למחירו. אולם בעל החנות סירב למכרו. הוא טען שהוא הקיסר של הכלבלבים, הטוב, היפה והפיקח מכולם ואינו מיועד למכירה.

אולם אבא ידע שזה רק תכסיס מצד המוכר, ושעמד כבר לצאת מן החנות, נעתר לו בעל החנות והסכים למכור את הכלבלב, אבל דרש במחירו סכום גבוה. לאחר שהשתוו על המחיר, לקח אבא את הכלבלב ונסע אתו הביתה.

הבנות אמנם אמרו שלעולם לא יאהבו עוד אף כלב, לאחר ששמוצי שלהן נעלם. אולם מיד התנפלו על הכלבלב בליטופים ובביטויי הערצה. כאשר סיפר להן האב, על התואר “קיסר”, בו זיכה בעל החנות את הכלבלב – קרו לו מיד “סרי” כקיצור מ–קיסרי.

סרי היה כלבלב שקט ומנומס להפליא. לא נבח על אורחים, אבל גם לא התחנף אליהם. התנהגותו היפה בשעת אכילה הביאה לידי כך, שאת ארוחותיו אכל בחברת בני המשפחה, כשהוא יושב על כסא, ליד השולחן. הוא אפילו שימש דוגמה לשתי הבנות בנימוסי אכילה שלו והן חדלו לחטוף אפילו מן העוגות וממתקים וחיכו עד שיקבלו רשות מאת אמא.

סרי, לא עזב את הבנות לרגע. הוא השתתף בכל משחקיהן. הוא גם הכיר היטב את כל חבריהן ואת מקום מגוריהן של כל אחת ואחת מהן. לעתים, כאשר אמא הזדקקה לאחת מהבנות או לשתיהן יחד, לא היתה נאלצת לאמץ את גרונה ולקרוא בקול רם לכל אורך הרחוב, כפי שאמהות רבות עושות זאת. היא היתה פונה לסרי ואומרת לו: “לך והבא לי את רקאני, או את גמאני, או את שתיהן!”

היה סרי יוצא מן הבית, רץ כחץ מקשת ישר לבתים המוכרים לו היטב. הוא סר לראשון מהם ומגרד בדלת בעדינות. משזו נפתחה, אין הוא פותח בנביחות ככלב בלתי מחונך, אלא עומד, מחייך ומקשקש בזנבו הלבן. דרי הבתים, שידעו עליו רבות, היו אומרים לו: “הן פה” ומזמינים אותו פנימה, או: “הן אינן פה” וסוגרים לאט את הדלת, כדי שיבין. היה סרי רץ לבית שני וכך עשה סיבוב של בתי מכרי גבירותיו, עד שמצא אותן.

במקרה ומצא דוקא את זו שלא נקראה לאמא וכסימן לכך – היה מפסיק לקשקש בזנבנבו, היתה האחרת אומרת לו את שם החבר או החברה, אצלם בילתה השניה, וסמוך על סרי שימצא את מבוקשו. אז היה נובח קלות, פונה לדרכו – ומסובב את ראשו כדי לראות אם גבירתו באה בעקבותיו. היה מביא אותה לפני אמא, כולו גאה על חכמתו וקופץ משמחה על הצלחתו.

סרי גם הכיר את אות השריקה, אותו סימן המוסכם בין הבנות ואמן והיה מופיע מיד לשמע השריקה, כאילו בא מתחת לאדמה. הוא היה מלווה אותן לבית הספר. בשעת הלימודים היה מסתובב בחצר הנרחבת, או יושב לו באיזו פינה שקטה. משנשמע הצלצול האחרון והתעוררה ההמולה הרבה בכל בית הספר, היה סרי אץ ומחכה ליד השער, יחד עם כל ההורים, שבאו לקחת את ילדיהם הביתה.

סרי, היה אהוב על כולם בבית. לכן, כאשר נעלם פעם אחת מהבית ואף לא נענה לקריאות ולקול השריקה המוסכמות, קמה בהלה גדולה. הבנות והוריהן רצו מבוהלות משכן את שכן, מרחוב לרחוב. אולי.. בכל זאת.. אפשר.. שראו את הכלב? ונענו בשלילה בכל מקום. איש לא ראה אותו ואין זאת, אלא נגנב. מי היה עשוי לגנוב אותו? הרי ברור לכל, שסרי לא נעלם מרצונו, כפי שעשה זאת קודמו, שמוצי. אין גם לחשוד בילד כלשהו שיגנוב את סרי, כי הוא היה לבטח מתגונן בכל כוחו, שורט ונושך ונובח בקולי קולות. כנראה.. שגנב אותו אדם מבוגר.. גנב כלבים,..כזה, המתהלך עם שק גדול בידו, מכניס חד שנים את הכלב לתוכו ומסתלק חיש מהר כדי למכור אותו במחיר גבוה. כל כלב מאומן ומבויית תמיד יקר ויש קופצים רבים עליו.

הלך אבא עם כל משפחתו לתחנת משטרה, כדי להגיש תלונה על גניבת כלב.

שאל אותו השוטר: “אולי חזר הכלב שלכם לבעליו הקודמים?”

“אבל לא היו לו בעלים קודמים – הצטעקה רקאני –, אבא קנה אותו כאשר היה כלבלב קטן. כזה שחור ונחמד..”

“ואבא קנה אותו בתל־אביב ולא בראשון – הוסיפה גמאני –, איך הוא יכול לצאת לדרך ארוכה כזאת לבדו? הן יש סכנה בדרכים”

"והוא לבטח אינו זוכר אפילו את הסוחר שמכר אותו לאבא – " קראה רקאני –, "גנב אותו איש רע ומי יודע מה יעשה לו? – יבבה גמאני.

רשם השוטר את גילו של סרי, תיאוריו וצבע פרוותו ואפילו את זנבנבו הלבן, כסימן בולט מפרוותו השחורה, בספר הגנבות העבה והבטיח לעשות כמיטב יכולתו: "כן, אדוני! אעשה כמיטב יכולתי.. אני מבטיח – אמר הסמל.

"מה זה כמיטב יכולתו? – שאלה רקאני –, הוא יחזיר לנו את סרי?

“הוא אף לא הצטער על סרי כלל וכלל – אמרה גמאני –, לא אכפת לו כלל, שנעלם.”

"לא נכון! – מחתה רקאני –, הוא רק העמיד פנים. אבל הוא יתן פקודה לשוטרים והם יחפשו את סרי בכל מקום.

“המשטרה אינה יכולה לעסוק בחיפוש אחר כלבים – הסביר האב לבנותיו –, ישנם אלפי כלבים בכל מקום ישוב. רבים בורחים, רבים נדרסים, רבים נגנבים ורבים הולכים פשוט לאיבוד. איך רוצות אתן שהשוטרים יחפשו אחר כלב קטן כשלנו, במקום לרדוף אחר גנבים, הגונבים דברים יקרי ערך?”

"אז שלא יגיד.. כמיטב יכולתי – טענה רקאני.

“זאת צורת דיבור – הסביר האב –, אל לנו לסמוך אך ורק על השוטרים שימצאו את סרי. בואו נחזור הביתה, נערוך מועצת מלחמה ונחשוב, מה נוכל אנו, בעצמנו, לעשות כדי למצוא אותו.”

מיד לאחר ארוחת הערב, התיישבה כל המשפחה מסביב לשולחן להתיעצות. הכסא הריק של סרי ליד השולחן, העציב עוד יותר את הבנות. והביא אותן שוב לידי דמעות. אולם הן נמנעו מבכי וייללות ולפי פקודת האב, הביאו מחברת ועט. רקאני נתמנתה למזכירה של הישיבה וגמאני לעוזרת שלה.

פתח האב את הישיבה: “ראשית כל עלינו להיות בטוחים שסרי לא נגנב על ידי ילד מהסביבה הקרובה. כדי לוודא זאת – עלינו להכין מודעות ולכתוב בהן, שנעלם כלב קטן בעל פרווה שחורה מתולתלת וזנב לבן והעונה על שם “סרי”. כל המוצא הישר יואיל להביאו לבית מספר 22 שברחוב בר־יוחאי ויבא על שכרו”.

“אבל, אבא, – התרעמה גמאני –,אמרת, שילד גנב אותו ועתה, אתה רוצה לתת לו כסף על שגנב? ואם נכתוב שנעלם..”

"אם נכתוב שנגנב, הוא לא יחזיר לנו אותו, כי יפחד מהמשטרה – קראה רקאני.

"ועוד כולם ידעו שהוא ילד גנב ולא ירצו לדבר אתו – הוסיפה גמאני.

“לא! – אמר האב –, אסור לנו להפחיד את הגנב. אם נעמיד פנים שאנו מאמינים לו שהוא רק מצא אותו, ייתכן והוא יחזיר אותו. כי הן גנב אותו למטרה אחת בלבד והיא – להרוויח כסף.”

"אבל הוא יכול למכור אותו לאיזה מקום רחוק, שלא נמצא אותו לעולם – ייבבה רקאני.

אינני חושב כך – אמר האב –, אם ידע שלא נחשוד בו, יבא לבטח עם סרי. כי למה לו להתרוצץ ולחפש קונה, כאשר הוא יכול למכור אותו לנו, לקבל פרס כספי ועוד נאמר לו תודה רבה עבור יושרו."

"ואיפוא נתלה את המודעות הללו? – חזרה גמאני לשאול.

בכל מקום בו מתקבצים ילדים – אמר אבא –, כי ראשית כל, סומכים אנו על הילדים. הם זריזים, מתרוצצים הרבה וימצאו מהר את הגנב ואת סרי."

“הם גם מכירים אותנו – הוסיפה רקאני –, הם חברים טובים שלנו וירצו להעניש את הגנב, כי גם להם כלבים, שהם אוהבים אותם.”

“ועתה, – אמר האב –, אתן הבנות, צריכות להחליט בעצמכן, איפה לתלות את המודעות. כי הן אנו, ההורים, לא יודעים איפוא מתקבצים הילדים במשך היום. מה דעתך רקאני?.”

“אני יודעת! – קראה רקאני –, על לוח המודעות בשכונה, בחלונות החנויות, שאמא קונה שם, אצל הירקן, בסופרמרקט.. בחנות בשר ועוד. הם לבטח כולם יסכימו שנתלה אותן אצלם.”

"יש עוד מקום, אליו באים הילדים יום יום – רמז האב.

“אני יודעת! – צעקה גמאני –, בית הספר!”

“נכון! – אישר האב –, בית הספר – הוא המקום הטוב ביותר שבו אפשר להפיץ ידיעה בצורה שתגיע למספר רב של ילדים ותוך זמן קצר. אני אדבר עם המנהל והמורים והם יודיעו בכל הכיתות על גניבת סרי”.

“אבל למה שמנהל ומורים ירצו לעסוק בכלב קטן? – שאלה גמאני –, הם צריכים ללמד ולחנך אותנו ולא לחפש כלב בשבילנו.”

“נכון אמרת – שיבח האב –, בית הספר הוא מקום לחינוך ילדים וכל גניבה – זהו פשע, שהילדים חייבים להלחם בו יחד עם המבוגרים. הכינו הרבה מודעות, קחו נייר העתקה, כדי להקל על העבודה ונחלק בינינו את תליית המודעות. אמא תמסור אותן בחנויות בהן היא קונה, אני אמסור אותן לבית הספר ואתן תלו אותן בכל מקום שאתן חושבות, שאנשים מתאספים שם.”

“אני יודעת – קראה רקאני –, בתחנות אוטובוס מחכים הרבה אנשים. אין להם מה לעשות עד שמגיע האוטובוס והם יקראו בינתים את המודעות.”

“מצויין! – שיבח האב –, בעזרתכן נמצא את סרי ועוד איך!”

“העיקר שזה יהיה מהר – אמרה גמאני –, כי אני מאוד מאוד מתגעגעת אליו.”

ההודעות נכתבו, נמסרו ונתלו. הילדים, שחיבבו מאוד את שתי הבנות, התרוצצו ורצו וחיפשו בכל מקום. גם הוריהם עזרו בחיפוש. אולם סרי לא נמצא.

התהלכו הבנות עצובות. הן איבדו את תיאבונן אפילו לדברי מתיקה והלכו ורזו מיום ליום מרוב צער וגעגועים לסרי. האב הרהר וחשב וניסה להעלות רעיונות וגם האם, שאהבה את הכלב השקט, המנומס והפיקח, שרבץ תמיד למרגליה בשעה שרקמה, תפרה או קראה בספר, התהלכה כצל ולא יכלה למצוא לה מקום בבית הריק מסרי.

ערכו האב עם משפחתו מועצת מלחמה שניה. מה שהיה ברור עכשיו לכולם, זהו, – שהכלב אינו נמצא בחלק העיר שלהם, כי אחרת, היו מוצאים אותו מזמן. אם נמצא הוא במקום מרוחק, שקשה יהיה למצוא אותו שבעתיים. הוא, האב, טרוד מדי בעיסוקיו, כדי שיוכל להתמסר לחיפוש. לפי דעתו, יש לגייס ילדים רבים, שיוכלו לבקר גם במקומות מרוחקים, מבלי לעורר חשש, שמחפשים הם אחר הכלב. אבל, איך עושים זאת? מי יסכים להתגייס? מה דעתכן, בנותי?"

"אני יודעת! – התפרצה רקאני לתוך דברי אביה –, יש לי! יש לי!

"מה יש לך? – שאלה גמאני את אחותה.

“יש לי רעיון! – צעקה שוב רקאני ופנתה אל אביה – איך קוראים, אבא, לחיילים ההולכים ברגל?”

"חיל רגלי – השיב האב.

"ואיך קוראים לצבא הנוסע? – המשיכה רקאני לשאול.

“חיל ממונע – השיב האב –, אבל מה לחיל רגלי או ממונע ולסרי?”

“זהו זה! – קראה רקאני בתרועת נצחון –, הילדים שעזרו לנו עד עתה, הלכו ברגל והתעייפו מהר. לכן גם לא יכלו להגיע למקומות מרוחקים. עתה, אני אארגן חיל ממונע שלי, על אופנים והם ירכבו זוגות זוגות ויבלשו למעננו גם בשכונות הרחוקות ולא יתעייפו”.

“מצויין! – אמר האב –, רעיון יפה ומועיל. אבל, עלייך לזכור בתי, שחייל ממונע שלך חייב להיות חייל בלשי ולא חייל משטרתי. זאת אומרת.. שהזוג שיראה את סרי באיזשהו בית, אסור לו לפרוץ לשם או אפילו להיכנס ולאסור את הגנב. אסור להם אפילו לקחת אותו אתם, ללא רשות. כל מה שעל הזוג לעשות, – הוא להודיע לי מיד על הכל. אני כבר אעשה את הדרוש. מובן?”

"אפשר גם לטלפן לך, אבא, מטלפון ציבורי, כפי שעושים זאת השוטרים בטלויזיה? – שאלה רקאני.

“אפשר ואפשר! גם זה רעיון מצויין! נחלק לכל זוג כמה אסימונים לשם כך.”

“ומה יהיה – התערבה גם האם בשיחה –, אם סרי אמנם יימצא באיזה בית ולא ידע כלל שאיזה זוג רוכבי אופניים מחפש אותו? איך בכלל ימצאו אותו אם הוא לא יצא במקרה לרחוב ויהיה דוקא כלוא בבית? הן אי אפשר להעסיק את הילדים ימים ושבועות, שיעברו שוב ושוב על אותם הרחובות, כדי למצוא אותו באופו מקרי?”

ישבו כולם נדהמים מצדקת דברי האם. הסתכלו זה בזה ולא ידעו מה להשיב.

“יש לי! – שאגה פתאום גמאני וקפצה ממקומה –, גם לי יש!”

"מה יש לך? – שאלה אותה רקאני.

“גם לי יש רעיון! – השיבה גמאני בגאוה –, אני אלמד אותם ילדים שירכבו על האופנים את השריקה שלנו, שגם סרי מכיר אותה היטב. הילדים ירכבו ברחובות וישרקו את הסימן שלנו. כאשר סרי ישמע אותו, הוא לבטח יתחיל לנבוח ואולי ירוץ אפילו החוצה. אם הם ירשמו את מספר הבית ואת שם הרחוב, אז תלך, אבא, שמה עם השוטרים ותיקח את סרי מהגנב.”

“את ילדה נבונה – שיבח האב גם את גמאני –, רעיון מצויין! מצויין!”

"אתם רואים, גם לי יש רעיונות מצויינים – התפארה גמאני.

למחרת שוחחה רקאני עם חבריה וגייסה זוגות רבים של בעלי אופנים לארגון הבלשי שלה. הילדים שמחו על ההרפתקאה והסכימו ברצון לצאת לשכונות המרוחקות ולבלוש למענה. גמאני לימדה אותם את סימן השריקה והם התאמנו בו עד שלמדו אותו היטב.

יצאו הרוכבים לדרכם אחר הצהרים והחלו לסרוק כל רחוב ורחוב. הם חילקו ביניהם את השכונות השונות והמרוחקות וכל זוג יצא לשכונה אחרת. ואמנם האירה להם ההצלחה פנים כבר ביום החיפושים הראשון. זוג אחד עבר בסימטא של בתים קטנים ועתיקים וכששרק את שריקתו, פרץ למרפסת אחד הבתים, כלב הדומה בכל לתיאורו של סרי בנוסף לזנבזב הלבן. סרי פתח בנביחה ולא נרגע עד שאיש זקן יצא מהחדר למרפסת ובכוח החזירו החדרה. רץ אחד הרוכבים לטלפון הציבורי הקרוב ביותר וכולו נרגש דיווח לביתן של רקאני וגמאני על מציאת כלבן.

אביהן לא היה אותה עת בבית ואת השיחה קיבלה האם. היא הודתה בחום לילדים, רשמה מפיהם את שם הרחוב ואת מספר הבית וטלפנה למקום עבודתו של האב כדי לבשר לו את הבשורה הטובה.

כאשר שב האב הביתה, יצאה כל המשפחה לתחנת המשטרה. משם התלוו אליה כמה שוטרים ומשהגיעו לבית בסימטה, התדפקו על דלתו.

פתח להם איש זקן. הם פרצו פנימה וראו את סרי, עומד נדהם כולו למראה שתי גבירותיו. התנפלו הילדות עליו, נישקוהו וחיבקוהו והוא נבח בשמחה, קפץ על הילדות וליקק את פרצופיהן המשולהבים.

"מה שמך? – שאלו השוטרים את האיש.

“שמי – שמואל קיסרי – השיב הזקן –, פועל בנין אני וגר במקום זה למעלה משלושים שנה. כל אחד מכיר אותי כאדם ישר. למה אתם עוצרים אותי? מה פשעי?”

"אתה עצור באשמת גניבת כלב – השיב לו השוטר.

"אבל אני… – גמגם הזקן.

“בוא אתנו – צוו עליו השוטרים –, ואל תעשה ענינים. אין לנו פנאי לשטויות. די זמן הפסדנו על חיפוש כלב קטן זה והכל באשמתך. בוא ודי!”

נאנח הזקן. הוא לבש מעיל, כי רוח קרה נשבה בחוץ ונכנס למכונית המשטרה. בינתים התאספו השכנים וכל דרי הסמטה והעלו השערות שונות על מה שקורה. בשום אופן לא יכלו להבין, מה לאיש טוב לב וישר כשמואל קיסרי ולמשטרה?. לכן הזדרזו השוטרים, הכניסוהו בזריזות למכוניתם ויצאו לדרכם. בתחנת המשטרה הואשם האיש כחוק ושוחרר בערבות עצמית עד למשפט. ככה עושים תמיד עם גנבים שגונבים דברים של מה בכך, כמו כלב למשל.

הידיעה על מציאת סרי, פשטה חיש מהר בכל השכונה. מפה לאוזן סופר על השתתפות הפעילה של הילדים בעבודת הבילוש המייגעת ומנהל בית הספר הודה בעצמו לכל הילדים מחייל הרגלי ומהחייל הממונע וציין אותם לשבח כאזרחים מועילים ומסורים. כל הילדים שהשתתפו בחיפוש אחד סרי ביקרו בבית הבנות והורשו לשחק אתו. סרי התחבב על כולם והאושר חזר ושב לבית משפחת הילדות. עוד מעט ושכחו על כל המאורע המעציב.

ערב אחד דפק מישהו על דלת הכניסה. סרי התחיל לנבוח ולקפץ, כפי שהוא נוהג לקבל את פני אחד מבני המשפחה. חשה גמאני לפתוח את הדלת ונדהמה. בפתח עמד שמואל קיסרי, גונב הכלב. הוא היה נבוך מאוד ודמעות עמדו בעיניו כאשר סרי קפץ עליו ורקד מסביבו בשמחה, כשהוא מקשקש בזנבו בהתלהבות.

"המותר לי להיכנס? – שאל האיש.

“אין זה מנהגנו לגרש אורחים אפילו אם אין הם אורחים קרואים – השיב האב בסבר פנים חמור –, אבל אם באת הנה, כדי שנסלח לך ונבטל את התביעה נגדך, אינך אלא טועה. גרמת סבל רב לילדות שלי ולכל המשפחה וקשה לי לסלוח לך.”

“לא באתי לבקש מכם את ביטול התביעה – אמר שמואל בקול חרישי –, אני יודע שלמעשה שעשיתי – אין כפרה. ואשא בעונש המגיע לי. כל מה שרציתי, הוא – לבוא אליכם ולבקש את סליחתכם. זקן אני וגלמוד. אשתי מתה לפני שנים מספר וילדים לא היו לנו. הייתי בודד וניסיתי לגדל חתול או כלב משלי, אבל לא הצלחתי. לא עלה בידי להתקשר אליהם. תמיד היה עלי לרוץ אחריהם ולחפשם, כי פועל אני וחוזר הביתה מאוחר. שום בעל חיים לא אוהב להיות מסוגר בבית את רוב הזמן. כוח רב אין לי, כי, כפי שאת רואים, זקנתי..”

"אבל אין זו סיבה לבוא לרחוב שלנו, כדי לגנוב את כלבן של הילדות ולגרום להן עגמת נפש – התרעם האב.

“למעשה.. – ענה שמואל בקול מצטדק –, לא גנבתי אותו כלל וגם לא התכוונתי לגנוב אותו מעודי. זוהי האמת. שכה אחיה! כאשר עברתי במקרה ברחוב שלכם וראיתי את הכלב, הייתי נדהם כולי. כזה בדיוק רציתי מתמיד. ידעתי, שלא אעזוב את הרחוב הזה מבלי לשאול על המקום שהשגתם אותו, שקבלתם אותו או קניתם אותו. אולי יש שם עוד כלב ממין זה וארכוש לי אותו בכל מחיר. כי רק כלב כזה יכול להאיר את דירתי העלובה ואת חיי העלובים..”

“אבל, – חזרה האם על דברי בעלה –, אין זאת סיבה..”

“יודע אני, – המשיך שמואל את דבריו –, יודע אני. אין בכלל שום סיבה בעולם, שאדם כמוני יגזול כלב מאת האנשים האוהבים אותו. אני לא גנבתי אותו. האמינו לי..”

"אבל לקחת אותו לעצמך, כאילו לא היה כלב שלנו – התפרצה רקאני.

“גם לא לקחתי – אמר שמואל –, הנה ואספר לכם את כל האמת ואתם תשפטו אותי לאחר סיפורי. כאשר ראיתי אותו, ירדתי מהאופנים שלי, התכופפתי וקראתי לו. הוא לא פחד כלל ממני. ניגש אלי מיד והסתכל בי בעיניו החכמות, כאילו אומר לי: “שלום סבא, נכון שאנו מכירים?” עליתי על אופני ויצאתי לדרכי הביתה. הוא המשיך עוד לרוץ אחר האופנים. שוב ירדתי וליטפתי את ראשו. הרכבתי אותו על אופני, כפי שנוהגים לעשות עם ילדים כשמסכימים לתת להם סיבוב והמשכתי ללטפו. הוא לא התנגד כלל וכלל. לא התכוונתי אפילו לרגע לגנוב אותו. מימי לא לקחתי מאיש את מה שלא שייך לי. כה שמחתי ללטף את פרוותו החמודה, עד שלא שמתי לב שהתרחקנו מרחק רב ממקום מגוריו. לא רציתי להורידו מאופני ולהשאירו במקום זר ובסביבה בלתי מוכרה לו. אולי לא ימצא את דרכו הביתה וילך לאיבוד ואולי, חס וחלילה, יידרס על ידי מכונית דוהרת. היום החשיך וגם לא היה לי זמן להחזירו למקום, ממנו לקחתיו. לכן החלטתי לקחתו אתי ולהחזירו למחרת היום.”

“הוא לא פחד ממני כלל וכלל. אכל ושתה ושיחק, כאילו היה אתי מתמיד. ממבט ראשון התקשרתי אליו ולכן גם דחיתי את החזרתו לעוד יום ולעוד יום. אחר כך דאב ליבי שעלי להחזירו, כי ידעתי שלא אוכל לעמוד בגעגועים אליו. עתה, אינני מוצא לי מקום בביתי בלעדו. הולך אני כל היום המום ועצוב, כאילו מישהו יקר לי מאוד מת פתאום. אנא!.. סילחו לי!.. בקשתי היחידה אליכם – היא שתתנו לי לבקר אותו מזמן לזמן. לכמה דקות בלבד. רק לראות אותו וללכת. אנא!.. זו בקשתי היחידה ואל תסרבו לי!”

עיני כל בני המשפחה היו לחות מדמעות. כולם היו מאוד נרגשים ולא ידעו מה לעשות. הסתכל עליהם שמואל בתחנונים ומשראה שאיש אינו מוציא מלה מפיו פנה ללכת. אולם הילדות רצו אחריו ורקאני אמרה לו:

“בבקשה!.. תבוא מתי שתרצה.. אנו סולחות לך..”

"הנוכל לקרוא לך “דוד שמואל”? – שאלה גמאני.

“אני אבטל את התביעה, שמואל – אמר לא האב –, גם תוכל לבקרנו מתי שתרצה ותמיד תהיה אורח רצוי בביתנו.”

“ואם תבטיח, שלא תיקח אותו מאתנו, – הוסיפה רקאני –, תוכל לקחתו לביתך ליום או ליומים. אנחנו נרכב על אופני ונבקר אותו בביתך אם נתגעגע מאוד”.

“ילדות טובות אתן – אמר שמואל – גם אתם אנשים טובים – אמר להורים –, ידעתי, שכלב כזה חייב לחיות עם אנשים בעלי לב טוב. אל תכעסו עלי, כי לא התכוונתי לעשות דבר רע. בחיי!”

פנה האיש ויצא מהר את הבית. עלה על אופניו והתרחק. מאותו יום ביקר לעתים קרובות בבית רקאני וגמאני, שיחק עם סרי וסיפר סיפורים נפלאים לבנות. הוא הפך להיות בן בית ותמיד קיבלו את פניו ברצון ושמחו לבואו. לפעמים הרשו לו לקחת את סרי ולארח אותו כמה ימים בביתו. תמיד היה מחזירו בזמן, כפי שהבטיח.

פעם אחת, כאשר אירח את סרי בביתו, הלביש לו את הקולר היפה, שקנה לו, ושניהם יצאו לטייל בשעת ערב נאה. פתאום יצאה מכונית מרחוב צדדי וכמעט ודרסה את סרי. שמואל קפץ בכדי להציל את הכלב האהוב עליו מכל והמכונית פגעה בו והרגה אותו במקום. הכלב ייבב ויילל ולא יכול היה להירגע. מישהו משכניו של שמואל, הודיע לאבי הילדות על התאונה הנוראה וביקשו לאסוף את הכלב המיותם. חש האב מהר לבית שמואל ולקח אתו את סרי, שהיה עדין נרעש ונרגש ולא הפסיק ליילל. הילדות טיפלו בו באהבה, ודיברו אליו, כמו שמדברים לילד חולה עד שנרגע ונרדם.

למחרת, השתתפה כל המשפחה בהלוויתו של שמואל קיסרי. כולם הוזילו דמעות והתאבלו עליו וסרי נבח ונבח.

לאחר שחזרו הביתה, אמרה פתאום גמאני לכלב: “מעכשיו, לא תיקרא יותר “סרי”. נקרא לך “קיסרי”, לזכר דוד שמואל וזה יהיה שמך החדש.”

“כן! את צודקת – חזרה אחריה רקאני –, הוא היה גם שלו.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!