רקאני וגמאני יצאו, כדרכן תמיד, לטייל בשדה הסמוך לכביש ולקטוף פרחים לחדרן המשותף. לפתע, ראו צב מתקדם לאיטו בשביל הנמלים. מדי פעם בפעם היה הצב מוציא ראשו מבעד לשריונו, כדי לראות, אם צועד הוא בכיוון הנכון. הבנות עקבו בענין רב אחר תנועותיו והיו סקרניות לדעת, כיצד ירד הצב מהמדרכה הגבוהה לכביש.
הצב ניגש ממש לשפת המדרכה והניע ראשו מעלה ומטה, לאות אי־שביעות רצון מהמצב המביך שלפניו. חיכה וחיכה עד ששתי הסקרניות התקרבו ואז פנה אליהן באדיבות: “הואילו לעשות טובה לצב זקן ולהעבירו לצד שני של הכביש.”
צחקו הבנות והורידוהו בזהירות אל הכביש. עמד הצב והסתכל במכוניות האצות והדוהרות ושוב הניע בראשו, כאילו לא מוצא הדבר חן בעיניו. שוב פנה לרקאני וגמאני בבקשה, שילוו אותו בדרכו למדרכה השניה, כי חושש הוא, פן יידרס בכביש.
“חוץ מזה – הוסיף בקולו החרישי –, אני כבר בן מאה שנים, ראייתי נחלשה וכמעט ואינו רואה מאומה בעיני.”
“אז למה, שלא תרכיב משקפים? – שאלה אותו גמאני –, הסבא שלנו מרכיב אותם כל היום.”
“גם אני הרכבתי משקפים בימי חיי – השיב הצב –, אלא שכל פעם שהחזרתי את ראשי מתחת לשריון, נשרו לי מהאף ונשברו לרסיסים. אנא! עזרו לי לחצות את הכביש הרחב הזה.”
אבל, – העירה לו רקאני –, לא תוכל לחצות את הכביש בהילוכך האיטי מבלי להידרס. המכוניות ממהרות לדרכן והנהגים דורסים אפילו חתולים וכלבים, שזריזים ממך בהרבה. הם דורסים גם בני אדם ואמא אומרת לנו להיזהר בשעת חציית רחוב או כביש. זה מסוכן מדי עבורך."
“אז אולי נרים אותו ונישא אותו על הידים? – הציעה גמאני. –, ככה נוכל לעבור בריצה את הכביש הרחב הזה.”
“לא! אינני מסכים! – התעקש זקוני –, וכי מי אני בעיניכן? ילד קטן שנושאים אותו על הידים? אני כבר בן למעלה ממאה שנה! אני סבא! אני סבא וסבא של סבא! שתדעו לכן!”
“תרח! – פרצה רקאני בצחוק –, עד שתצליח, זקוני, לחצות את הכביש, תופיע מכונית וטראח! תדרוס אותך כמו כלום. ואם נלווה אותך, נידרס גם אנו”.
“לא! אינני מסכים! – אמר זקוני בתקיפות –, אני אחכה פה עד הלילה. בלילה עוברות פחות מכוניות ואולי אצליח לחצות.”
“אין ברירה – פסקה גמאני –, זקוני זה עקשן גדול הוא. בואי, רקאני, אנו נשמור עליו משני הצדדים ונזהיר כל נהג הבא לקראתנו, שלא יעלה עליו.”
צעדו הבנות צעד אחר צעד בזהירות והעלו לבסוף את הצב על המדרכה שמצד השני של הכביש.
“רב תודות! – קרא הצב –, אתן בנות חמד! כן.. צמד חמד. ועתה, כגמול עבור טוב ליבכן, מזמין אני את שתיכן לחגיגת יום הולדת המאה שלי, שחל היום. כל המשפחה שלי מתאספת ומאוד סקרן אני לדעת איזו מין הפתעה הכינו לי. בואו שתיכן והשתתפו בשמחתי”.
“אבל, – שאלה רקאני –, איך יודע אתה, זקוני, לאן לפנות ולאן ללכת? הן אמרת בעצמך שראייתך חלשה ושמשקפיך נשברו..”.
“אנחנו, הצבים, – השיב זקוני –, מוצאים את דרכנו לפי השמש. כמו אחינו, צבי הים הגדולים, העוברים מרחקים גדולים מאוד, בכדי לחזור לאותו מקום, בו הם הטילו את הביצים. יש לנו רגישות המכוונת אותנו לכל מקום, אליו רוצים אנו להגיע. לפי הצליל, לפי הרוח ולפי חוש הריח והשמיעה. העינים משמשות אותנו רק למציאת מזון. אנחנו אוהבים גם להתפרקד על גבי אבנים וסלעים ולהתחמם בקרני השמש. אבל, אם אמשיך לדבר, עוד אאחר ליום ההולדת שלי. בואו!”
“אבל אנחנו לא לבושות לחגיגת יום הולדת – אמרה גמאני בצער”.
“לא נורא – הרגיעה אותה רקאני –, עד שזקוני יגיע למקום המפגש עם משפחתו, נספיק להתרחץ ולהחליף את הבגדים.”
“יופי! – קראה גמאני –, אבל איך נדע איפוא החגיגה? הן הוא יסתלק לו ולא נמצא אותו יותר?”.
“זה פשוט מאוד, ילדותי, – הסביר זקוני –, כל מה שעליכן לעשות זה ללכת אחר עקבותי בחול והן יוליכו אותכן אל מקום השמחה.”
נפרדו הבנות מזקוני ורצו הביתה. ראתה האם, ששתי בנותיה נעשו פתאום חרוצות, מתרחצות במרץ באמצע היום והחלה לחשוד באיזה תעלול. אבל תדהמתה גדלה עוד יותר, כאשר ראתה, שהבנות מחליפות את בגדיהן ולובשות בגדי חג.
“לאן זה אתן הולכות, בנותי? – שאלה האם –, אם מותר לי לדעת.”.
"ליום הולדת של זקוני – ענתה רקאני.
"ומי זה זקוני זה, הזוכה למידה כה רבה של כבוד, עד ששתי הלכלוכיות של מתרחצות ולובשות בגדי חג לכבודו? הוסיפה האם לשאול בחיוך.
“זקוני – זה הצב בן מאה השנים, שהזמין אותנו ליום ההולדת שלו – הכריזה גמאני בחגיגיות –, עזרנו לו לחצות את הכביש ולכן הזמין אותנו.”
"ומי ישתתף בחגיגה זאת? – שאלה האם.
"כל משפחתו. כל צאצאיו. בעצמו אמר לנו, כי הוא סבא של סבא של סבא ומרכיב אפילו משקפים, כי עיניו חלשות – סיפרה רקאני.
“הם גם מכינים לו הפתעה – הוסיפה גמאני –, והוא נורא סקרן לראותה.”
“אמא! – פנתה רקאני לאם –, איך נוכל לבוא לחגיגה עם ידים ריקות ובלי מתנה? מה יאמרו הצבים?”
“אמא, פנתה גם גמאני –, מה אפשר להביא לזקוני כזה ליום הולדת שלו? מה הוא אוכל?”
אם הוא אוכל מסטיק או סוכריות, נביא לו קצת משלנו – הציעה רקאני בנדיבות.
“לפי מה שידוע לי – הסבירה האם –, אין צב בררן במזונו. הצבים החיים בני נהרות או ימים – ניזונים בדגיגים, בעלי חיים השורצים במים והם אפילו מתקיפים אפרוחי ברווזים. אבל צב היבשה ניזון לרוב מצמחים בלבד. למה בעצם לא תביאו לו זר פרחים לחגו?”
“אבל הוא יאכל אותו, אמא! – מחתה גמאני –, אז אפילו לא ידעו שהבאנו לו מתנה.”
“אז מה יש? – הסבירה האם –, הוא יהנה כפלים. ממראה הפרחים ומטעמם”.
“טוב! – הסכימה רקאני –, אבל מאיזה פרחים להרכיב את הזר?”
“מפרחי העונה, בתי – אמרה האם – ומהיפים ביותר, כי זה למתנה.”
“אני יודעת! – קראה גמאני –, נקטוף מהחרציות הצהובות ומכלניות אדומות..”
“וממרגניות תכולות – הוסיפה רקאני –, ומאירוסים סגולים ומפרחי הרותם הלבנים..”
“לא ידעתי – מתערבת האם בויכוח הבנות –, שבנותי מומחיות כאלו לפרחים.”
"אנו יודעות את כל השמות עוד מן הגן. כאשר הלכנו עם הגננת לטיולים, היתה מצביעה על כל פרח ופרח ונותנת לו שם. – אמרה רקאני.
“את צריכה ללכת לגן, אמא, – הוסיפה גמאני –, תלמדי גם את. כדאי לך.”
“אם כבר החלטתן ללכת, מוטב שתזדרזו – זירזה אותן האם –, פן תאחרו לחגיגה. אבל זכרו! לא להתלכלך בשדה בשעת קטיף הפרחים ולקטוף רק פרח בעל גבעול ארוך. פרח בעל גבעול קצר אי אפשר לשים באגרטל ואי אפשר לקלוע ממנו זר. והוא בכלל אינו מתאים למתנה..”
"אבל.. את שכחת, אמא, שזה בשביל צבים – התריעה גמאני.
“לא חשוב – השיבה האם, מתנה היא מתנה וצריך להקפיד תמיד עליה שתהא יפה. התבוננו יפה לכל מה שיקרה בחגיגה זו בכדי שתוכלו לספר לי, לאבא ולחברים שלכן על הכל.”
יצאו הבנות בריצה. לקטו פרחים רבים, קלעו שני זרים, זר לבת, והגיעו מהר לשפת המדרכה ממנה יצא זקוני למסיבת יום ההולדת שלו. כפי שצווה עליהן, הלכו בעקבותיו. פתאום צעקה רקאני: “ראי, גמאני! מישהו רוצה לטרוף את זקוני שלנו.”
מיהרו הבנות והנה רואות הן כלב גדול המגלגל את זקוני ברגליו, נובח עליו בכעס ומנסה לנשוך אותו. אבל בן המאה, המנוסה בפגעים מסוג זה, הסתגר בשריונו באורח כה אטום, עד שהכלב לא הצליח לנעוץ בו אפילו שן אחת.
“טוב שהגענו בזמן – קראה רקאני –, בואי ונציל את המסכן משיני הכלב הרע!”
"היום אנו מצילות אותו זו הפעם השניה – העירה גמאני.
הניחו הבנות את הזרים על האדמה, אחזו במקלות שמצאו בקרבת מקום וגרשו בהם את הכלב, שברח כשהוא מיילל מכאב. הן העמידו את זקוני על רגליו, כי ידעו, שלכל צב קשה להתהפך כשהוא שוכב על גבו פרקדן ובמיוחד לבן מאה כמוהו.
הוציא זקוני בזהירות את ראשו מתחת לשריון, כדי לראות מי שוב בא לעזרתו. מקול צחוקן, הכיר מיד, שאלו אותן הילדות שעזרו לו לחצות את הכביש המסוכן. הניע זקוני בראשו, כאילו גם הוא צוחק אתן והודה להן על שהצילו אותו משיני הכלב.
“רואה אתה, זקוני, – אמרה רקאני, אלמלא אנו, לא היית מגיע חי למסיבת יום ההולדת שלך. לבטח פחדת פחד רב מכלב גדול שכזה.”
“לא! לא פחדתי כלל וכלל! – השיב זקוני –, כה הרבה פעמים מותקפים אנו, הצבים, על ידי בעלי חיים רבים. גם צבוע, גם עופות דורסים ועוד. אבל הטבע דאג לנו וזיכה אותנו בשריון להגנתנו. וזה לא סתם שריון. הוא עשוי משלושים ושבע לוחיות קשות וקל לי להסתגר בתוכו, עד ששום חיה לא תוכל לעשות לי כל רע.”
"ואנחנו חשבנו שהצלנו אותך – אמרה גמאני באכזבה.
“אני בכל זאת מודה לכן, ילדות, – ניחם אותן זקוני –, אמנם לא פחדתי, אבל זה לא נעים בהחלט, כשכלב משחק בך כבכדור ועוד רוצה לנשוך אותך. בהחלט לא. גם מאחר אני למסיבה ואם לא נחוש מהר, יתפזרו כל הצאצאים שלי וכל הדרך הארוכה שעשיתי – תהיה לבטלה. ועתה, קדימה!”
“אם עלינו להזדרז ועוד להשיג את הפיגור בגלל הכלב – הציעה רקאני –, ולא לאחר לחגיגה, אולי תרשה לנו לשאת אותך על הידים.? אתה רק תראה לנו את הכיוון..”
“ואני אשא את הזרים –– אמרה גמאני –, אנחנו אפילו לבשנו שמלות חג לכבודך וגם זה יהיה לבטלה אם נאחר..”
"אבל מה יאמרו הנכדים והנינים שלי? – טען זקוני –, אם יראו אותי נישא על ידכן כתינוק בן יומו?
גם לזאת יש עצה – הוסיפה רקאני –, נוריד אותך במרחק קטן ממקום המפגש החגיגי, מבלי שאף אחד יראה, שאנו נושאות אותך."
“יהא כך! – הסכים לבסוף זקוני –, אכן ילדות טובות אתן, המוכנות לבוא לעזרת זקן כמוני. לאמר לכן את האמת, עייפתי מהליכה וגם הכלב הרע טלטל אותי טלטלה רבה וכל עצמותי כואבות לי. אבל.. תדעו שכבד אני.. כל שנה שוקלת ומכבידה..”
לא נורא! – אמרה רקאני –, נתחלף ונישא אותך לפי תור."
נשאו אותו הילדות, כשזקוני מותח את ראשו ומסובב אותו ימינה ושמאלה, כדי לאותת להן על הכיוון. אבל, כאמר, היתה ראייתו לקויה ולא היה מסוגל לראות למרחקים. לכן התקדמו לאט לאט.
מרחוק נשמע קול חריקת השריונים של הצבים הרבים שהצטופפו בחורשה, בצל אויקליפטוס ענק. מיד הורידו הבנות את זקוני לאדמה, הלכו אחריו צעד צעד, עד שהגיעו למקום המסיבה. הצב הראשון, שבא לקראתן, רצה להסתגר מיד למראה הבנות, אבל זקוני איתת לו, שאלו ידידותיו. מבלי לדעת איך ומתי עברה הבשורה על הופעת זקוני בליווית שתי הבנות בכל המחנה, כשעדר הצבים העצום החל לנהור לקראתם.
באמצע החורשה, על תל קטן, עמד כסא קטן, כשל בובה ואליו הביאו המוני הצבים את זקוני והריעו בשריקות חדות לכבודו. למרבה תמהונן, ראו הבנות איך מטפס זקוני בזריזות על הכסא ונעמד על רגליו האחוריות, כדי שכל צאצאיו יראוהו. הבנות הניחו את הזרים משני צידי הכסא וקהל הצבים התנפל עליהם והחל לכרסמם ברעבתנות.
צחק זקוני ואמר לבנות: “ראו, כמה זללנים הם! אלמלא אתן, היו מכרסמים גם אותי. אלא שאצלנו, אין צב מתנפל על חברו ללא סיבה. די לנו באויבים מבחוץ, התוקפים אותנו מגיל רך ודרושה תבונה רבה ונסיון עשיר, בנוסף לזהירות וסבלנות, כדי להגיע לגיל גבוה כשלי.”
“ומה ההפתעה שצאצאיך הכינו לך ליום ההולדת? – שאלה גמאני בסקרנות.”
"הן זאת הפתעה ואיך יגידו לו – אמרה רקאני.
“הצבים אינם יודעים לשמור על סוד – השיב זקוני –, כאשר הראש שלהם מסתובב, מגלים הם כל סוד. לכן, יודע אני, שההפתעה היא – שירימו אותי מאה ואחת פעמים עם הכסא. אין הם זריזים ביותר ועלי להשגיח, בל אפול מהכסא בשעת ההרמה. אחרת, יכתירו זקן אחר לראש המחנה ואז יתעלמו לחלוטין ממני.”
“חבל! – אמרה רקאני –, אולי תאמר להם, שאנו באנו למסיבה כדי להרים אותך? אנו כבר נשתדל, שלא תיפול חלילה”.
“אינני בטוח, שיסכימו. טקס זה טקס. עליכן לדעת, שחייב אני לעמוד על רגלי האחוריות בשעת כל ההרמה. כאשר הייתי צעיר יותר, הצלחתי תמיד בתעלול זה. אלא שלרוב, הייתי אני המרים. ישנם פה זקנים ממני. זו כעין התחרות והמנצח בה מקבל פרס”. – סיפר זקוני.
"פרס? איזה פרס? – תמהה גמאני.
"זהו סוד. סוד כמוס. לא מגלים אותו לאף אחד לפני סיום ההתחרות. אחרת, לא ירצה להשתתף בה. לכן, ילדות, מוכן אני להודות, שהייתי ברצון מוותר על הפרס ועל ההרמה. עייפתי מאוד. מוטב שיעמוד מישהו אחר בראש המחנה – אמר זקוני והניע ראשו לאות יאוש.
"אבל זקוני! – התרעמה רקאני –, עברת דרך כה ארוכה, כדי להשתתף בהתחרות וכעת אתה רוצה לוותר עליה? לא ניתן לך! אתה – זקוני שלנו ואנו רוצות שתזכה בפרס.
“כבר הצלנו אותך פעמים – הוסיפה גמאני –, וגם הפעם תצליח בעזרתנו. רק אמור לנו מה לעשות.”
“ראיתן כיצד התנפלו צאצאי על הזרים? אם תרוצו מהר והביאו הרבה צמחים, הם כה ישקעו בזלילה שישכחו את ענין ההרמה וכך אנצל..”
“לא ניתן לך להתחמק, זקוני – אמרה רקאני בתקיפות –, התרחצנו באמצע היום והתלבשנו יפה לכבוד יום ההולדת שלך ואנו רוצות ליהנות מכל”
“ואמא אמרה לנו – הוסיפה גמאני – שנתבונן בכל הנעשה פה, כדי לספר לה ולכל החברות שלנו. הרוצה אתה לבייש אותנו, זקוני?”
הניע זקוני את ראשו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ונכנס לשיחה ארוכה עם צב זקן שעמד לצידו והאזין לכל השיחה.
הלך הצב לדרכו וכעבור מחצית השעה שב ובפיו חוט ארוך. הבינו הבנות מיד לשם מה דרוש החוט וקשרו את זקוני חזק לכסא. השב השני הזעיק בשריקה את הצבים הצעירים, שנדחקו מסביב לכסא, והחלו להרים את רגליו, אחת אחת, כדי להסתדר מתחתן. לאות שריקה של השב, החלו הצבים הצעירים להרים את זקוני, אלא שלא יכלו להרים בבת אחת את ארבע רגלי הכסא. הם טלטלו את זקוני המסכן טלטלות חזקות, הכסא היה מתהפך לעתים קרובות וזקוני היה נחבט וכמעט התעלף. שוב חלף זמן רב עד שהרימו את הכסא והסתדרו שוב מתחת לרגליו.
בינתיים, עייפו הצבים ושבו לזלילת הזרים, או מה שנותר מהם. כאשר שבעו וחזרו למלאכתם, רמז זקוני לבנות, שיעזרו בהרמה. כל אחת מהן אחזה בצד כסא שלה והשב, חברו של זקוני, הכריז בקול רם על מספר ההרמות. אבל חיש התבלבל במספרים וגם עבודה זאת עברה לידי הילדות, שקראו יחד בקול צלול ורם את המספר, למען יישמע בכל החורשה.
משהגיעו למספר חמישים, עייפו הבנות והתיישבו על האדמה לנוח. זקוני התחנן שישחררו אותו מהחוט וכך עשו. אז שרק זקוני שריקה חרישית, הכניס את ראשו מתחת לשריון ונרדם. לגודל אכזבת הילדות, לא ניתן להעיר את זקוני, ולרוע המזל גם יתר הצבים, כאילו לפי צו מגבוה, שרקו אותה שריקה, התכרבלו, הכניסו את ראשיהם מתחת לשריון ונרדמו.
בינתיים החשיך היום. הבנות החלו לחשוש פן ידאגו להן הוריהן ועזבו במפח נפש את החורשה, למרות שהחגיגה טרם הסתיימה.
לאחר שהגיעו הביתה, התיישבו על הספה, הוציאו שריקה חדה מפיהן, התכרבלו כשני כדורים ונרדמו. רק בשעה מאוחרת בלילה, הצליחו ההורים להפשיטן ולהשכיבן במיטותיהן מבלי שהתעוררו מתרדמתן החזקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.