פרק אחד עשר: מוֹרִיָּה וְגָלְגָּלְתָּה 🔗
א
“אם כן, היא כאן…”, אמרה מרים אל עצמה בהשארה לבדה ופרצה בצחוק. “תקחהו לה, אם כה חשקה בו נפשה”… היא הבטיחה לעצמה, שהפעם אינה מתייראה עוד מפני אותם הסיוטים שעברו בתל־אביב בגלל ראיסה. מפני אותם מכאובי הקנאה. עתה היא כבר מעבר לכל זה, והיא יכולה להביט אל נפתולי כרמלי וראיסה במנוחה גמורה. כך הבטיחה לעצמה, ובכל זאת היתה נרגשת. “מסכנה”… מסכנה? מהנ! היא מוכנה לוותר עליו, אם כך נגזר עליה. אולם המילה מעליבה אותה, כמו שהעליבוה בשעתם דברי אילה. “מריבת כלבות על נתח בשר” – חשבה בסילוד־נפש, כשהיא מתהלכת בחדר אילך ואילך.
התלבשה בתנועות עצבניות־קדחתניות ויצאה החוצה.
“מסכנה”, כן… אבל מה לשקלור ולכל הענין הזה? מה לראיסה ולשקלור? את זאת אינה מבינה. במוחה של מרים עברו כברקים זִכרֵי דברים שהתקשרו מיד לסברה שלמה. כמעט בכל פעם כשהיתה מהלכת אל העיר העתיקה, בדרך אל מנזר הדומיניקנים, היתה רואה את שקלור הולך אחריה במרחק־מה. מאוד לא נעים היה לה להרגיש תמיד את היצור המכוער הזה, שנגרר כמו צל מאחרי גבה. עכשיו היא מבינה: הוא משמש בוודאי מרגל לראיסה. אבל ריגול זה למה לה? מרים עוד יכולה להסביר לעצמה איך־שהוא דברים מוזרים שנתגלו בראיסה כלפי כרמלי, אבל למה מרגלים אותה, את מרים? אולי יש צורך לתפוס אותה במעשה בגידה בכרמלי? ח־ח־ח! מה לא יעשה אדם נואש? ה! לא. שטות! ראיסה אינה מסוגלה לכך. השד יודע איזו תחבולה מתחבלת נערה זו. אולם מה איכפת לי? תרַגל לה כאוות־נפשה, ח־ח־ח…
את כרמלי היא מחוייבה לראות תיכף ומיד. אינה יכולה לחכות עוד. היא צריכה לדבר עמו על עבודתם ועל הקונספירציה הילדותית שלו. ובאמת איך נודע לראיסה בואו של כרמלי?…
בדרך אל זכרון־משה, ששם היתה דירתו של כרמלי, עמדה והתחרטה: למה תלך להפריע לו? אולי יש באמת בינו ובין ראיסה איזה קשר חשאי, שקשה לו לנתקו, או אולי השפעת ראיסה כה חזקה עליו, עד שאי־אפשר לו להשתחרר ממנה. למה תלך היא להתחרות אִתָּה? בתל־אביב היתה מוכנה להלחם עם ראיסה בציפורניה ובשיניה על חתיכת אושרה שבסכנה, אבל עתה… לא! תקחהו לה!
מרים היתה עתה אנוסה להודות, מתוך מבוכת־נפש, שאותו ביבוש־עצמה, אותן ההתגברות וההשתחררות, אשר כה השתוקקה אליהם וכה שמחה עליהם במצאה אותם בקרבה, אינם וודאיים ובטוחים כלל… למה סוף־סוף התרגשותה? למה קוסס בלבה כאב טמיר זה? האומנם הגאולה השלמה טרם באה? לא. היא לא תלך אליו. תחכה. אם הוא ישתוקק לראותה יבוא אליה. ואם לאו – שפיר! את חייה לא תהפוך לסמרטוט עשוי לקנח בו אבק.
נזכרה בהפצרותיו של זינר לבוא לראות את עבודתו, וברצון רב החליטה לעשות הפעם את רצונו כדי להתבדר קצת: לא חששה אפילו שמא תפגוש את אילה. “מעתה יהיו לאילה דין־ודברים עם ראיסָה ולא עמי”…
לא עברה מרים כעשר פסיעות ברחוב השלשלת שבעיר העתיקה, ואיזה חוש פנימי הכריח אותה להחזיר את ראשה פעם ופעמים, כאילו הרגישה אינסטינקטיבית שמביטים אליה. ואמנם, לאחר שהסתכלה יפה בין האנשים שהלכו אחריה, ראתה את שקלור מהלך כביכול לתומו, צועד למעדנות ומביט לצדדיו כמחפש את מי. כל דמיה רותחו בקרבה. “מרגל!”, קראה בנפשה, וכל גופה רעד מהתמרמרות, מעלבון, מגועל־נפש. עמדה במתכווין לפני חלון של איזו חנות של טבק להתבונן אל הסחורה, וחיכתה עד שיעבור. למה עשתה כך, אינה יודעת אבל הרגישה שללכת הלאה עם הצל הזה מאחריה, לא תוכל. שקלור הלך לו כביכול לתומו, בלי להביט הפעם לצדדין ובלי להשגיח בה. בעברו סמוך אצלה, כאילו הָפתַּע לראותה כאן, הסיר את הכובע והחווה לה קידה בתנועה לא זריזה; כמדומה לה יותר מדי לא זריזה… רצה להכנס עמה בשיחה, אך טרם הספיק להוציא מילה מפיו, קראה:
– שמע, שקלור!
התחלחל קצת. הבהילוהו פנייתה זו הפתאומית אליו ופניה, פנים דומים לאלה לא הזדמן לו עוד לראות אף פעמ.
– הגברת ווייס…
לא נתנה לו להמשיך ואמרה:
– שמע! אתה מרגל אחרי…
– אני?
– אני מצווה עליך לחדול מזה! השמעת?
בשעה שאמרה “אני מצווה” הרגישה שלא כן היתה צריכה להגיד; אבל יותר מדי התרגשה ולא יכלה לבחור במלים.
– אני שומע – ענה במנוחה – אבלי מוזר לי קצת שגבירתי מצווה…
מרים לא יכלה עוד לעמוד ממולו ולדבר עמו. המעט שאמרה היה גם כן למעלה מכוחותיה. אספה מלוא פיה רוק, ירקה בפניו והלכה לה. היא עוד הספיקה לראות את רוקה מלבין בשני מקומות על פניו: תחת העין ועל החוטם. הדבר הזה לא סר מלפני עיניה זמן רב אחר כך, ותמיד בשעה שהיתה נזכרת בפני שקלור המיורקים, היתה מתכווצת מבושה ומשאט־נפש מעצמה…
אחר כך נסערה וכולה רועדת פגשה בזינר, שהלך לקראתה, המקטרת הקטנה בפיו וטרוד מאוד בהרהוריו. פניו הכחושים והמגולחים, בלי שפם, עם העינים החולמות, היו תמיד מוארים באור של איזו הגות בלתי־מבוטאה ומתמדת. עתה בלכתו, בפסיעות מתונות ובמבט מפוזר, בתוך תרבוכת כל הגזעים והשבטים הרוחשים בחוצות ירושלים העתיקה, הערבים הנוצרים והיהודים, השיכים, הרבנים האשכנזים וה“חכמים” הספרדים, הכמרים, הנזירים והנזירות, הדומיניקאים, הפראנציסקאים וכו' איש איש באיצטלתו ובמצנפתו, בצבעיו ובגווניו… – נראו פניו ביניהם כפני איש תועה ביער זר לא ידוע לו.
מרים דרשה בשלומו: היא שמחה לפגשו כאן. היא לא תפריע לו. מילא, תדחה את ביקורה לזמן אחר. היתה לה היום שעה פנויה, ואמרה להשתמש בה כדי לראות את עבודתו. אולם אם במקרה אין לו זמן… זינר הפתע הפתעה נעימה מאוד על־ידי פגישה זו: אח, הגברת ווייס! סוף־סוף! – קרא בנענעו בלחיצה חזקה את ידה בכפו הגרמית. לא. הוא אינו עסוק. הענין שלו אינו תכוף וסובל דחוי. יצא לבקר זקן אחד ממכריו. אבל מוטב שידחה את ביקורו מפני ביקורה שלה.
חדרו של זינר היה קטן, נמוך אבל נקי מאוד. על רצפת הלבנים האדומות היה פרוש שטיח זול בפסים
שחורים ואדומים עבודת־בית שנמכרת על־ידי רוכלים בוכרים. מרבד פסים כזה ממש היה פרוש על הספה שעמדה בירכתי החדר וששימשה, כנראה, גם למיטה. מלבד שלשה שרפרפים קטנים ושולחן שחור קטן, לא היה בו כל רהיט. לאורך כל החדר ירד מהתקרה מסך־צמר ירוק כהה, שחצה אותו לשנים. האור החיוור שלאחר־הצהרים זרם בעד חלון אחד צר עוד הגביר את הגוון החמוּר ששלט בחדר. מרים הביטה סביבה תמהה. מפיה נפלטה השאלה:
– הזהו חדרו?
– הוא דל מאוד – אמר זינר כמצטדק.
– לא זאת. הוא דומה יותר לתא של נזיר מאשר לחדרו של אמן. הצבעים הללו…
– הם יותר מדי כהים, לא? יש להם הסגולה לרכז את המחשבה. וביחוד בשעת העבודה.
הוא הקריב אותה אל המסך הירוק־כהה. משך בפתילים הירוקים התלויים בפאתיו עם פיפים גדולים וכבדים. המסך התקפל ונסתלק הצידה. לעיני מרים נתגלה חדר שני או חלק מן הראשון והרבה גדול ממנו; הוא היה מואר משני רוחותיו בארבעה חלונות גדולים, שמבעדם נראו, עלופים בזוהר היום הצנוע, גגות בתים, כיפות מסגדים. צריחי פעמונים, ומהם והלאה הכחילו הרי מואב באופק המבהיק ככסף ממורק. בחדר לא היה כל שטיח. כלים לא ידועים לה התגוללו בלי סדר על הקרקע, גושי חמר במים, גליונות נייר עם שרטוטים, תרשימים וציורים. סמוך לאחד החלונות, עמד איזה גוש גלמי גדול עטוף סמרטוטים רטובים. זינר העמיד את מרים מול הגוש הזה במרחק־מה והתחיל מסלק את הסמרטוטים.
לעיני מרים נחשפו שני צלמי נשים גדולים ממידת אדם רגילה. האשה האחת, גבוהה מחברתה, בעלת פנים רחבים ועגולים, רחבת כתפים ומסורבלת בשר במקצת, לבושה מַדי נזירה דומיניקאנית שיורדים בקפלים רחבים עד לכפות רגליה ושוליהם נגררים קצת על הקרקע. בשתי ידיה היא מגישה לנשיקה שתי־וערב, התלוי בשרשרת על חזה, לָעומדת סמוך אצלה, רזה ונמוכה ממנה, אולי מפני שהיתה כפופה קצת, וכפותה בחבלים. זו, השניה, אינה נותנת את עיניה ודעתה אל השתי־וערב של הנזירה. עיניה נשואות אל מאחרי הנזירה ומביטות אל מרחקי האופק.
עיני מרים רותקו מיד אל הנזירה. פניה הרחבים, העגולים והשבעים, עם השפתים המהודקות, עם הקמט הרץ באלכסון מכנפי האף ולמטה, עם הגבות הצפופות והקמטים הקטנים שביניהם, מעל לשורש האף, הפיקו תוקף זעום ועיקשות־לב של קנאות. כל דמות גופה אומרת אהבת־שלטון. הנזירה הזאת עשתה רושם של אשת־חיל שולטת על אחוזה גדולה ועבוּדָה רבה, ונוהגת שררה.
זמן רב הסתכלה מרים בדמות זו ולא העיזה להביע את רגש אכזבתה. היא רק שאלה:
– היכן ראה אדוני נזירה כזו?
– אני רואה אותה כמעט יום יום ברחוב, כשהיא גוררת אחריה שורה ארוכה של תרנגולות במַדי נזירות – ענה זינר בצחוק, כאדם ששמח על הצלחתו לנעוץ בחשאי סיכה בגופו של מישהו בלתי־אהוב – מה דעתה? בבקשה, תגיד לי את האמת. אל תתבייש.
– וכי זהו סמל הגולגלתה, הנצרות?
– כן. או יותר נכון, סמל המיתוס כשהוא נהפך למציאות.
– אין אני רואה בה… יסלח נא לי אם אגיד לו את אשר עם לבי, אין אני רואה בה את הנזירות, את המיסטיציסם הדתי והסיגוף… קנאות, זה כן. רק זאת!
– לא את הנזירה הנוצרית חפצתי ליצור. לנגד עיני היה הקו המייחד את הנצרות, לנגד עיני היתה הנצרות בתור כנסיה. רק זאת.
– הנצרות בתור כנסיה?
– כן. הסתכלי נא יפה באשה. פניה כפני מטרונה רומית, לא כן? או יותר נכון, פני חייל רומי עם אבק של
אצילות. כי הכנסיה היא יורשתה של הקיסרות הרומית, עם הצמאון לשלטון, עם האהבה אל הזוהר והתפארת החיצוניים, יחד עם הבוז אל הזולת, אל האישיות, אל האדם…
הוא הפסיק את דבריו והסתכל בה במבוכה ובשאלה. פתאום, באמצע דבריו, הרגיש שהיא מביטה בו בתמיה ובבת־צחוק לא מובנת לו.
– אני משתוממת לשמוע מפיו אותם הדברים כמעט שאני אמרתי לפני זמן מה לנזיר אחד…
הסתכלה יפה בפסל ומצאה כבר גם היא באשה הזאת משהו מהשלטון והתפארה הרומיים. עתה דומה עליה שהיא מצאה את זאת מיד, עם הראיה הראשונה, אלא שלא ידעה לברר זאת לעצמה. כן, כן, כן! העינים מאמינות לראות על גוף החמר הכהה מַדי ארגמן ותכלת; העינים מאמינות לראות שהצלב הקטן והשרשרת גם הם מזהב נוצץ…
זמן רב התבוננה אל הצלם הזה, וכאילו יריעה אחר יריעה נגולה לפניה ונתגלה לה יותר ויותר ממה שלא תפשה במבט הראשון:
– יש בה הרבה צביעות – אמרה בקול הוזה – וחתירה עקשנית אל המטרה. היא נושאת עיניה אל השמים ובלבה מִתְאַווה משמני הארץ ותענוגי בשרים…
– כך – אמר זינר בקול גוזר ובקורת־רוח.
– לא תרתע, לשם השלטון והתאוות, מדם ואש – המשיכה – הרומיים שרפו את הנוצרים הראשונים, וזו – את ה“כופרים”, את “בלתי־המאמינים”. במנוחה צבועית תעבור על פני שדי קטל, בין מדורות אש שהיא בעצמה הדליקה… – מרים הביעה בקול את הרהוריה, בקול פרשה לעצמה את פני האשה אשר ראתה לפניה. לבסוף חדלה לראות גם את פני האשה. לפניה עמד אבא לאסורס…
– כך, כך – הסכים לה זינר – ומה תאמר גבירתי לזאת? – שאל בהראותו לה את האשה השניה.
עד עכשיו לא שמה מרים לב אליה. וכשהביטה, פרצה מפיה קריאת השתוממות:
– אח! הלוא זוהי… אילה כרמלית!
לכאורה היתה זאת אילה כרמלית, ובכל זאת לא היא… לכאורה אותו קלסתר־הפנים, אותם הקווים, אותן השפתים הקטנות, הקאפריזיות, המרטטות בַּעֲוויַית ליגלוג ואהבה אל החיים, ובכל זאת היה זה פרצוף אחר, חדש. בעמדה כפופה קצת וכולה כפותה, בכותונת פשוטה וקצרה רק עד למטה מן הברכים, דמתה הנערה כאילו התפשטה לא רק משימלותיה המודרניות כי אם מקליפות נשמתה הארציות. היא עמדה כולה במערומי נשמתה, כולה רוחניות, כולה דביקות של אכסטאזה, כולה אמונה…
– מה עולל אדוני לנערה הזאת? – שאלה מרים לא בלי אירוניה דקה־מן־הדקה.
– עשיתי אותה למה שהנהָ – ענה בפשטות.
– הזוהי אילה כרמלית? – שאלה, בשכחה כבר את קריאתה הראשונה.
– זוהי אילה כרמלית, זוהי בוודאי גם גבירתי, גם אנוכי, כולנו, כולנו…
– לא אבין, אדוני, אל מה הוא מתכווין. אבל את כרמלית אני מכירה. היא כולה קאפריזה ומשובה. היא… בקיצור, אינה זו שאני רואה כאן.
– נכון, נכון. אבל תשמע נא מה שאספר לה. הדבר היה בברלין. בביתי שם עמדו שתי אנדרטות שעשיתי מאבא ואמא, עליהם־השלום. את כל נפשי, את כל אהבתי השקעתי באנדרטות הללו, יותר מזה, את רחשי הערצתי אל האמונה היהודית, בקיצור אל מסורות אבותינו הקדושות והעתיקות. האנדרטות הללו עמדו אצלי מרוחקות בקרן־זווית. יותר מדי זרות ובלתי מובנות היו בתוך הסטודיה שלי, בין אותן מעבודותי, אשר “ברלין האמנותית” קשרה להן כתרים. בנפשי סבלתי. כאילו התביישתי באבא ואמא שלי. והנה באה אז אל ביתי – איני זוכר עוד באיזה אופן – אילה כרמלית. הדבר הראשון והיחידי אשר מצא חן בעיניה היו “הזקנים” שלי… ברלין, דעת־הקהל, הסנוביסם, האָפנה, כל אלה לא העבירוה על דעתה, היא אהבה רק אותם, את הזקנים. התבוננתי אל הנערה וראיתי את הקשר הטמיר והעמוק שיש בנפשה עם דורות העבר – בדברו היה דומה עליו, כאילו תפש על פניה צל של בת־צחוק ספקנית, וקרא: – כן, כן, גבירתי! אותו הקשר שיש בכל נפש יהודית, שעדיין לא התנוונה לגמרי.
הוא דיבר גרמנית ובהתרגשות יתרה (בשעה שהיה מתרגש היה מדבר תמיד גרמנית). גם פניו שונו, כאילו הגן על עצמו, אף־על־פי שמרים לא התווכחה עמו ולא תקפה אותו. כיוון שמרים לא ענתה לו, רק הוסיפה להתבונן אל הפסל, התחיל מפטם את המקטרת שלו, וכמו מתוך מבוכה אמר:
– גאלתי את הנפש היהודית משבי, בפשטי מעליה את מחלצות החופש. אסרתי אותה בחבלים, וגאלתיה…
– כן. הגלות… – מילמלה מרים.
– לא רק החיצונית, כי אם גם הפנימית. החיים לא ניתנו לנו לשם שררה ותענוגות הגוף. החיים הם חובה, כל שעה, כל רגע, עלינו לזכור כי המשיח עוד טרם בא ועלינו להכשיר את בואו מתוך שנקַדש את עצמנו, את חיינו על־ידי חובות… על־ידי חובות ומצוות. “כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”… – גמר בעברית.
– אני… – גימגמה מרים – האמת אגיד, אני הבינותי אחרת את רעיון “המוריה”… הזאת.
– תבט נא גבירתי אל הפנים האלה. מה צופות הן עיני הנערה במרחק?
– דומני… עיניה נשואות למרחקים, זה ברור! מהנ… וודאי שהן רואות איזה דבר שבקדושה ואידיאל.
– קדושה ואידיאלי, כך!
– שוב אני מבקשת לסלוח לאדם נבער כמוני בדברי אמנות. הנה פיה פעור במקצת ונראות קצות שיניה. האם אין זה מפריע… רצוני לומר ל… להתרשמות הבלתי־אמצעית מן האידיאה? רצוני לומר, הפה של אילה כרמלית… ה! הפה הזה… – קראה בצחוק – אני מתייראה שמא, הנֵה, הנֵה, תפצה אותו…
גם זינר צחק.
– חששתי – אמר – שמא יהיה לפניה מבע של נזירות יותר מדי מודגש, על כן פתחתי קצת את שפתיה והראיתי את שיניה… המוריה, רצוני לומר היהדות, אוהבת את החיים. מתוך הרגשת החיוב שבחיים, עיניה כלות מייחל אל בוא המשיח; היא נכספת אל עולם שכולו טוב ומתוקן במלכות שדי פה על אדמות! היא אומרת זאת בלי צביעות. תתבונן נא גבירתי אל עמידתה של הנערה הזאת, אל כותונתה הדלה. המשיח שלה לא יופיע לפניה בחיל ובכוח, אשר כציץ השדה יבולו, לא בתפארת ובגדולה אשר יסודם מעפר וסופם לעפר… הוא “עני ורוכב על חמור”… על כן לא בבגדי ארגמן ובעדיי זהב יצאה להקביל את פניו של זה אשר אליו היא מחכה בכל יום שיבוא, אף־על־פי שהוא מתמהמה; היא יצאה מקושטה רק בעדיי נשמתה… זו – אמר בהראותו על פסל הגולגלתה – המשיח שלה כבר בא; בעינוייו פדה אותה מסבל הירושה של החטא הראשון, ועל כן נתקררה דעתה; על כן, עם כל המיסטיציסם שלה, היא אוהבת את השררה ואת תענוגי העולם הזה, גם בשעה שהיא מדברת על רקבון הבשר ועל אימת החטא. היא למדה מעובדי־הגילולים היווניים והרומיים ומתלמידי בוּדָה לבוז לחושים ולחיי החולין. אבל מהחושים, כמובן, לא נפטרה ואל חיי מוסריות טהורים וחפשיים מכל מצודי־החושים לא הגיעה. אדרבא. הביטי אל פניה. עם כל החסידות, היא כולה חושניות, כולה חשק, כולה תאווה דווקא בשעה שהיא משתוקקת אל “החתן שלה שבשמים”… כאן סיבת כל הטראגיסם, סיבת כל הכפילות וכל הצביעות שבנצרות. לא כן זו השניה, העומדת על־ידה. היא אינה מבזה את החושים. אינה מבטלת אותם, אלא מחנכתם ומדריכתם במצוות ובמעשים טובים, במנהגים ובמסורות, שמלַווים את היהודי על כל פסיעה ופסיעה עד לקברו…
“ובכל זאת ל הייתי צריכה לוותר כה בנקל לראיסה”, חלפה מחשבה בודדה במוחה של מרים, שאין לדעת מדוע ומאין הופיע פתאום: “חושבני שעשיתי שטות, שלא הלכתי אליו!”
– וכרמלית כלום דעתה נוחה מהפסל? – שאלה את האמן.
– הנמ, דומני שלא.
– בוודאי. היא אחרת ממה שאדוני מצייר אותה. כולנו היום אחרים הננו. חיים כרוכים וכפותים במצוות אינם חיינו, ואליהם אין אנו נושאים עוד את נפשנו. הכותונת הדלה הזאת של ה“מוריה” שלו לא תוכל לקחת את לבנו. אנו שואפים לחיים של מעשה וגם של מלחמה, אם יהיה צורך בדבר, בעד מקום להתחמם לאורה של החמה. אנו שואפים לחיים בריאים וחזקים כחיי הגויים ממש. המדינה היהודית וודאי שתהיה בנויה על צדק ומשפט. אחרת לא תהיה יהודית. אבל על החיִיל ועל הכוח, על הגדוּלה והתפארת לא נוותר. לא נוכל. מדינה בלי גדולה ותפארת, אין לה בימינו תקומה. ירמסוה ברגלים. גם בחיינו הפרטיים לא נוכל לוותר על כמו אלה.
היא דיברה לא בלי התרגשות, בשעה שבמוחה לא חדלה לנקר מחשבת־חרטה על שלא הלכה אל כרמלי.
זינר הביט אליה בבת־צחוק דקה ונוגה מאוד, של אדם אשר ידע למפרע שדבריו לא יתקבלו על דעת שומעיו ובהכרח כבר השלים עם זה. דישן את המקטרת שלו, הקיש בה זמן־מה על כף ידו שקוע בהרהורים, ובקול שפל מאוד כמו מכאב, התחיל שוב מדבר:
– תסלח נא גברתי, אבל אני סבור שזוהי מטומאת הגויים. גם הפעם לא תצמח לנו ממנו ישועה. אימתי היינו מדינה חזקה וגדולה? תקופה קצרה מאוד, לא כן? וכמה שילמנו בעד התענוג הזה? כמה מלחמות, צרות, עושק, חמס, לחיצת אביונים וריצוץ עניים, ירידת המוסר וקילקול המידות, חורבן וגלות… בשעה שאנו מתכחשים לעצמנו, אנו נעשים אחרים, אחרים ממה שרציתי לצייר. אבל בשרשי הנפש, אילה, הגברת, אני, כולנו כולנו הננו כמו זו שעומדת כאן לפנינו. העָמדה, תנועת־הגוף, הראש, הפנים, ההבטה, – בכל אלה יש מן העקידה, עקידת יחיד על הר המוריה… אנחנו לא וויתרנו על קיומנו, מפני שאנו מאמינים במלכות שדי בעולם הזה, ועל כן קבלנו עלינו גלות ויסורים, ועל כן אנו עקודים כל ימינו; ובו בזמן צופים למרחקים, לעתיד לבוא… איך היא סבורה – שאל פתאום – האם אילה מסוגלה לקבל על עצמה, בשעת הצורך, יסורים?
מרים נמלכה בדעתה רגעים אחדים ואחר כך כמהססת אמרה:
– לקבל על עצמה? איני יודעת –. לרגע נשתתקה. בלבה חשבה: “בהמה ביתית נאה! בלי דימיון, בלי מעוף והעפלה”, ובקול אמרה: – היא אינה עשויה, כמדומני, לבקש עינויים. אבל אם יטילום עליה באונס, לא תרתע. אילה היא בעלת רצון והכרת כבוד עצמה. לא תתכחש לעצמה.
– הנה! הנה! – קרא בהתרגשות – הרואה את, גבירתי? היא גם אינה אחרת! רק כפותה כמו כולכם, כפותה בנפשה…
מרים לא ידעה אמנות והתעניינה בה מעט. אבל רגש היופי היה בה עז, והטעם הטוב היה בה מפותח. נגינה יפה היתה מביאה אותה לפעמים לידי דמעות. תמונה יפה, פסל יפה, או יותר נכון, הַעֲמָתה הרמונית של צבעים וגוונים, קווים מלאים רטט חיים בשיש היו מעוררים בה התרגשות, היו לה לחוויות עצומות. בשני הפסלים האלה שעמדו לפניהם היו יופי, חיים ואמת שהרוו את נפשה באיזה מתק של עצבות, כמו כל דבר יפה מאוד. בו־בזמן הרגישה באיזו מתיחות־עצבים סתומה. כשזינר דיבר לפניה על הגות־לבו שהביע או שרצה להביע ביצירתו זו, לא יכלה עוד להתווכח עמו. התרגשה מרוב התפעלות. הסמל כאילו חדל מהיות סמל ונעשה מציאות נושמת ומפרפרת לפניה בשני גופות חיים… נסערה לא יכלה כבר לגרוע עין מהפסל “מוריה”. אילה כרמלית זו ניצבה לפניה עתה באור חדש כאילו אך זה עתה הכירה אותה לאמיתה. אותה שעה היה במרים יותר מסיפוק־הנפש שכל יצירה אמנותית גורמת לנו. היהדות, שידעה מתורתה כה מעט, התרוממה פה לסמל כה רם ועמוק וכה נהדר. כמו שמי ירושלים בלילות הספיר. זֵכֶר ילדות בודד ורחוק מבית סבָּא הבליח בנפשה והפיץ סביבו איזה טמיר ומתוק…
זינר נעשה מפוזר. מרים קמה ללכת.
ב
כאשר יצאו אל מרפסת הגג, היתה השעה סמוכה לשקיעת החמה. השמים היו כחולים־טהורים כמעט מבריקים; הבריקו גם חרמש הצדף הדק וענני הנוצה הקלים שהלכו הלוך והִמוֹג בתוך הכוחל העמוק. ירושלים על גגותיה וכיפות מסגדיה ובתי־תפילתה, עמק יהושפט, הר־הצופים, ובמרחק – הרי מואב העולים שם בקטורת ערבית, – על כולם היה יצוק נוגה שמימי רך. כל הצורות והשרטוטים, ואף הברושים והזיתים המשחירים אי־שם בעמק ובהר, נראו בתוך אור בין־ערבים זה כה קלים ומתוקי־חן, וכאילו שקויים רוחניות פנימית…
בבית־התפילה הסמוך התפללו תפילת מינחה. מזמן לזמן פרצו משם קריאות תלונה ונאקות של השתוקקות וכליון־נפש… אי־שם במרחק פעמו פעמונים ובאוויר הכסף הזך גססו וגוועו צלילי הבדולח לאט לאט…
– בשעה זו נראית לי ירושלים רוחנית כולה – אמרה מרים.
– ולגבי ר' יחיאל… אותו זקן שאליו הלכתי בשעה שנפגשנו ברחוב… לגבי דידו, ירושלים היא תמיד רוחנית, תמיד. בבוקר, בצהרים ובערב, ביום ובלילה. הוא אומר שאנו רואים רק את קליפתה של העיר, את הגוף העכור שלה; הוא, ר' יחיאל, רואה את נשמתה.
– האם אינו מקובל? – שאלה מרים.
– איני יודע. בירושלים אתה נעשה על כרחך מיסטיקאי. ראי – קרא בהתרגשות ומשום־מה בגוף נוכח –הביטי נא שם מימינך, שם בפינה ההיא… שם הכותל המערבי; שם מתפללים עתה תפילת מינחה. מי לא עבר כאן על הגבעות הללו אשר מסביב? מואב, אדום, פלשתים, אשור, בבל, פרס, יוון, רומי… והיכן הם כל אלה? נגוזו כצללים, כחלום! גם מלכות בית דויד ובית החשמונאים חלפה ואיננה. ועדיין עומד כאן היהודי לפני הכותל שלו ומתפלל… בוודאי עוד תבאנה לכאן מעצמות אחרות, גרמניה או אנגליה או השד יודע מי, ואף הן תחלופנה כמו חלום, כאשר חלפו הממלכות הרבות והאדירות לפניהן… וגם אז, לאחר שאֵלה תעבורנה, יעמוד כאן היהודי לפני הכותל שלו, הנצחי כמותו, ויתפלל אל אלוהיו! אי אפשר לא להאמין ברוחני הנצחי השולט כאן, השולט מכאן על כל העולם כולו. ר' יחיאל רואה זאת… הוא לא בא היום להתפלל, חוששני שמא חלה – הוסיף לבסוף בפני עצמו בלחש.
– אדוני רצה לבקרו ואני הפרעתי לו. לא אוסיף עוד להפריע ואלך.
– אולי ניגש אליו שנינו? יהודי טוב, כדאי להכירו. הנה אילה אינה מסוגלה, כנראה, להעריכו כראוי. אני מקווה שגברתי תתייחס אליו ביתר סבלנות. הוא אינו כמו כל החרדים; הוא נכנס בשיחה גם עם אשה…
– בחפץ־לב, אפשר שזה הוא הזקן שילדתו עובדת אצל בת דודי.
מרים קיבלה ברצון את ההצעה הזו. פגישותיה עם אבא לאסורס קרבוה קצת אל השאלות הדתיות, שהיתה כל ימיה רחוקה מהן. ומשיחותיה עמו, עם אבא לאסורס, נשתייר בה מעין אֵד לא ברור וכבד. הפעם היתה לה הרגשה כאילו אחרי רבות רבות בשנים שבה והתרחצה בפלג עיירת־מולדתה, אשר על חופיו עברו ימי ילדותה, ועל גליו שטו חלומות נעוריה…
השוק בעיר העתיקה היה תמיד מדכא את רוחה של מרים. חנויות הירקות, הבשר, הממתקים, הקטניות, הבשמים עם צבא ריחותיהם ושלל צבעיהם, ססגוניות המלבושים, גַמּוֹת הקולות, הקריאות והצריחות, הדוחק והחיכוך באנשים, בחמורים ובסלי־מכולת, כל זה היה ממתח את עצביה. כאן הכול אצים, הכול טרודים ובהולים, כאילו “דיבוק” אחד נכנס בכולם שרודף אותם על צוואר ודופקם: חטוף ואכול… כאילו כל היצרים והמאוויים מרוכזים כאן בקיבה… ולעת ערב משתנה השוק פתאום ורוח של עצבות יורדת עליו. צללים חשכים מגיחים לפתע כמו ממארב ומליטים את כל העיר באדרתם הכבדה. משתתקים הקולות, נרפית הבהלה, מתמתנת הריצה, קימעה, קימעה, כמו מתוך אפיסת כוח. דומה, בני־אדם הקיצו פתאום, עם בוא הלילה, מחלומות הזוועה של היום. פתאום כאילו הוברר להם כי הכול הבל…
כאשר ירדה מרים יחד עם זינר אל רחובה של העיר היה כבר חשך. בחנויות היבהבו עוד פנסים, שאך הגבירו מסביבם את השְכול והעצבות. דומה, שהפנים המבליחים מבין הצללים מביטים ביגון ללא־נוחם, העיניים מביטות בצער וכניעה, כאומרות: הכל עובר… אני, אתה, הוא, כולנו נעבור ולא נהיה… מכאן אל הר הזיתים הדרך קצרה, אך מלאה חתחתים ומהומות… הצללים נעים, גזים. עמהם גזים גם הקונים, גם המוכרים… רק רגע קט של נופש, רק שעה קלה של מנוחה, אלהים טובים! אבל אין נופש, אין מנוחה לעובר פה על אדמות…
שוב התעוררה בה אותה מחשבה בודדה, מבלי שאפשר היה לדעת מדוע ומהיכן באה פתאום: “אלמלא הלכתי ללוותו, הייתי בוודאי מספיקה לראות את כרמלי עוד הערב”…
בביתו של ר' יחיאל היה חושך ודממה. על הכירה היה שפות סיר עם תבשיל, שהפיץ ריחו בכל החדר. הגחלים הבוערות השרו אור אדמדם ודל. משהתרגלו עיניהם אל החושך, ראו דמות אדם בקרן־זווית ופניו אל הקיר. “מתפלל”, לחש לה זינר, ושניהם צנחו על ספסל, סמוך לדלת. קומתו הגבוהה של ר' יחיאל התנועעה חרישית פנים ואחור, כמטולטלת מתוך תנועת־נפש עצומה. מפעם לפעם הוא מגביה את שתי זרועותיו הארוכות, מנענען ומשמיע אנקות־דום. אותו יגון־החיים שמתהלך עתה ברחובות ירושלים העתיקה, משתפך פה בתפילה אל אלוהי מרום…
ר' יחיאל פסע פסיעות אחדות אחורנית. אך שיחתו עם רבונו טרם נגמרה. עוד שפתיו דובבות, כשהוא מהלך אילך ואילך בפסיעות רכות, חרישיות, מבלי לראות את האנשים המביטים עליו. הצית גפרור והדליק עששית קטנה בידים רועדות, חרדות וקלות, כמו באצבעות רוחניות נוגעות־ואינן־נוגעות בדברים גשמיים. הפנה את ראשו והתחלחל קצת למראה שני האנשים היושבים על הספסל.
– הָ? מי כאן? – שאל בהרימו את העששית אל פניו ובעפּעפו בעיניו.
– כבודו לא בא היום להתפלל ודאגנו לשלומו – השיב זינר – אך ברוך־השם שהוא בקו הבריאות.
– ה' אדון זינר? טוב, טוב. הזקֵנה שלי היא קצת “לא־עליכם”. הילדים עובדים בעיר החדשה. קשה לעזבה לבדה. בבקשה, תתקרבו, תשבו אל השולחן.
הם ישבו ממולו לפני שולחן־עץ פשוט ובלתי צבוע. עליו עמדה קופסת־טבק גדולה, התגוללו סיגריטות, היה מונח איזה ספר in־folio פתוח ומטפחת־אף אדומה פרוסה עליו.
– מיצווה גדולה היא ביקור־חולים – אמר בקול עמוק ובהיר, אם כי בטונים ידועים צרוד קצת – אתם לא הפסדתם כלום מן המיצווה. אף אני בחזקת חולה, קצת “לא עליכם”.
מרים הצמידה אל הזקן את עיניה, מתוך סקרנות ורגש של סימפתיה… פניו היו חיוורים מאוד ומעוטרים זקן לבן ומבריק בכסף השיבה. עליהם זרחו זוג עינים כחולות ותמימות כעיני ילד, אבל מבטן היה מוזר, כאילו תקוע, מתוך התפעלות פנימית וטמירה, באיזו נקודת־אור סמויה מעיני הבריות… שַלווה נפשית, לא ארצית, היתה נסוכה על כל ישותו, על תנועותיו, אפילו על כסף זקנו המשתפך, גם בדבריו שנשמעו בנחת, במתינות, כמעט שלא ברצון, כי הלוא העיקר אינו בדברים ובמעשים, אלא באותה נקודת־האור הנעלמה…
הוא סיפר בקולו הבהיר והקולח לאיטו על מחלת ה“זקֵנה” שעיכבה אותו להתפלל בצבור, על מיחושיו הוא. דיבר על הילדים. מתוך דבריו נתברר למרים שחיים וציונה הם נכדיו שנתייתמו מאב ואם, והזקן מטפל גם בהם וגם באשתו העיוורת, דואג למלבושיהם, לתבשילם ולנקיון גופם. חיים אינו מרוויח עדיין כלום, כי עדיין הוא בחזקת שוליא. לעומת זאת יש סיוע רב לזקן ב“בישליקים”1 שציונה מביאה מהגב' לוי. כי ה“כולל” שלו הולך ומתדלדל וקיצבתו הפחתה עד לחצי. בשעה שהוא דיבר, היה התבשיל על הכירה רותח, מקשקש במכסה, גולש מעל דפני הסיר אל הגחלים, ומפעפע ורוחש ומפיץ ריח חמים בחדר. מזמן לזמן ניגש הזקן אל הסיר, תיקן מתחתיו את הגחלים, בחש בו קצת וחזר אל סיפורו. כן, היכן הוא עומד? אין השגחה בבית. כשהוא הולך אל בית־התפילה נכנסים כאן אנשים. הדלת אינה נסגרת והזקנה עיוורת. ומדי פעם נמצא כספו חסר… ראו מה בין אומות העולם ובין ישראל! – ובת־צחוק בהירה זורבת ומשתפכת על הפנים. וכאילו היא מתמזגת עם כסף זקנו. וכולו אור מבהיק – דרכם של גנבים ליקח כל הבא לידם, וישראל שגונב גונב ביושר. לא לקחו ממנו חלילה שום כלי, שום מלבוש או ספר, רק מטבעות אחדות מכספו יש שחסרות. רק מטבעות אחדות תרם לו הגנב לעצמו, לפי הצורך… יהודי אינו יכול לגנוב כמו גוי!
נזכרה מרים במה שסיפר לה היום יגאל על חיים נכדו שמטבעות מקשקשות בכיסיו, וצר היה לה מאוד על הזקן התמים והמתפעל הזה…
והזקן הוסיף:
– ומה תימה! ישראל שבארץ אינו דומה אפילו לישראל שבחוץ־לארץ. יהודי שעולה לארץ־ישראל, עוד בלילה הראשון הולכת ממנו הנשמה שהיתה לו בחו"ל ונכנסת לו במקומה נשמה קדושה, נשמה של ארץ־ישראל.
הזקן הדליק סיגריטה. שאף את העשן לתיאבון והוציאו דרך סדק צר שמתחת לשפמו לאט לאט, ובעיניו הממוצמצות התבונן זמן־מה אל דמויותיו וקוויו של העשן, השטים ונמוגים כאילו היו להם חיים, שאיפות וכוונות נעלמות…
– האדם – המשיך ר' יחיאל – הוא, כידוע, עטרת הבריאה; היהודים הם אבני החן שבעטרה זו, והיהודי הבא לדור בארץ־ישראל הוא היקרה שבאבני החן, הסולת שבאומה. והיהודי שנולד בציון ושוכן בציון…
– הוא הסולת שבסולת – גמר זינר את דבריו לא בלי בת־צחוק.
– בוודאי, בוודאי! חיימ’קה שלי נולד כאן. נשמתו לא היתה צריכה להתחלף עליו, כמו נשמתנו אנו. הוא מן המעולים, על כן לא חפצתי שילמד דוקא ב“ישיבה”. יהיה בעל־מלאכה ישר, יהא מתפרנס מיגיע כפיו, וסגי לו… “אהוב את המלאכה”… נער ישראל שנולד סמוך אצל הר־הבית!
הוא אמר את המילים האחרונות בגאווה כזו, עד שפשוט קשה היה לה למרים להביט בפני הזקן המרומה הזה.
– מה הזכות הזו שנולד אצל הר־הבית? – שאלה.
– זכות זו תגן עליו! – קרא הזקן.
עיני הזקן הכחולות הצטמצמו כאילו נקודת־האור, אשר רחפה לפניו, הלכה והתקרבה לנגד עיניו. ר' יחיאל הרים את זרועו הארוכה והראה כלפי איזה מקום אשר מעבר לכתלים:
– כאן הקריבו עוד אדם הראשון ונוח, כאן נעקד יצחק, יעקב חלם את חלומו ואמר: “מה נורא המקום הזה”, “זה שער השמים”. השכינה לא זזה משער השמים, השכינה אינה זזה מכאן לעולמים. עמוד הענן, שהיה עולה מן העולות והזבחים והקטורת אל שער השמים, קידש את האוויר, טיהר אותו מכל מיני משחיתים, מזיקין ורוחות רעין שאין להם כאן שליטה. “הזוהר” הקדוש אמר: “כל מאן דאיסתכל וקריא בכל יומא עובדא דקטורת ישתיזיב מכל מילין בישין ומהרהורא בישא”. כל־שכן כל מאן דדר באווירא גופא דקטורת… במקום שאין השכינה מסתלקת משם…
עיני התכלת הטהורות, עם המבט המכושף על־ידי אותה נקודת־פלאים נעלמה, התרחבו למראה איזו חזות־אור. על פניו החיוורים נשכחה בת־צחוק של התפעלות ופליאה… זרועו עוד היתה נשואה במרום, ועל הקיר מאחריו ניתלה צל מוזר, שחור וגדול מאוד.
הזקן התעורר רק כששני נכדיו פרצו אל החדר אגב שיחה רועשת. אך בראותם שני אנשים זרים, נשתתקו מיד. חיים, זה הנער חיים’קה, אשר נולד ליד שער־השמים, במקום שאין השכינה מסתלקת משם עולמית, רץ ישר אל הסיר, הרים את המכסה, בחש, הסתכל ורָטן אל אחותו: “שוב עדשים? כבר יצאו מאפי”… ציונה דרשה בבת־צחוק ביישנית לשלום מרים, התפלאה מאוד לראותה אצלם, נלחצה אל הסבא בתנועת־פינוק ילדותית והזקן חיבק אותה בזרועו הארוכה, כסוכך ומגן, באהבת זקונים עדינה. הילדה לחשה לו באזניו. כנראה, סיפרה לו מיהי האורחת. ידו החיוורת וארוכת־האצבעות של הזקן נחה על ראש הילדה בדברה וצנחה צנוח ולטף ברעדה על כתפיה הצרות, הילדה מרימה אליו מפעם לפעם את עיניה הכחולות והגדולות, מפעם לפעם לוחשת לו באזנו איזו שאלה או הערה, מהתפנק ומהתחטא, והוא בסבלנות רבה ובחבה רבה מפסיק את דיבורו ושותה את הבל־פיה…
מרים התענגה על תמונת הזקן ונכדתו. כמה דומה הילדה הקטנה הזאת אל הזקן בקווי פניה ובעיניה החולמות! כמו לשד־דורות קדום שנוזל מגזע אלון זקן אל רהטי יונקת רכה הצמודה אליו, כך הציצה מתוך עיני התכלת של שניהם פליאה אחת של מעלמא הדין…
– ההתפללת, חיים’קה? – שאל הזקן.
– שוב! – קרא הנער בקוצר־רוח – הלוא אמרתי לך, סבא, לא פעם שאני מתפלל ב“מנין” לא הרחק מן הסדנה. אתה שוכח תמיד.
“שקרן נבזה!” חשבה מרים על הנער בחימה גדולה.
– נו, מוטב! מוטב! – הזדרז הזקן להסכים ובלבד שלא להקניט את נכדו – אם כן, נטול את ידיך ונלך לאכול.
ג
כאשר נכנסה מרים אל חדר־האוכל הגדול של ה' לוי, ראתה מסביב לשולחן העגול, מתחת למנורה התלויה עם אבאז’ור המשי האדום ורב־הקיפולים, את בעל־הבית עצמו, את אשתו, את הגב' אֶמה ציפרין ו…יכרמלי!
כרמלי קם ופסע פסיעות אחדות לקראתה ביד פשוטה ובפנים קורנות.
– אה! אורח… – פרצה מפיה קריאה ספק של שמחה ספק של השתוממות – שלום עליכם! – ובלבה שמחה על שהאבאז’ור הוא אדום וכרמלי לא יראה את הסומק שעלה בפניה.
– אני מחכה כאן כשעה – אמר לה בהוסיפו לעמוד ממולה ולבחון את פניה.
– האומנם? צר לי מאוד.
היא הבינה שהוא מחכה כעת לרגע שתזמין אותו אל חדרה. אבל היא ישבה על הכסא הפנוי שעמד סמוך אצלה, והזמינה גם אותו לשבת.
לבוש, כמו תמיד, בטוב טעם ובמקצת חגיגיות, בתלבושתו השחורה, בעניבתו הכהה עם המרגלית הנעוצה בה, בצווארונו הקשה והמבריק בלובנו, ישב כמו זר בין האנשים שעל־ידו. לכאורה הצטחק ודיבר באדיבות, אבל בצורה עצורה, במידה ובמשקל. בחברה היה יודע תמיד להעמיד את עצמו על שלב אחד, לפחות, למעלה מאנשי־שיחתו…
הגב' ציפרין, שמכבר הגיעו אליה שמועות על היחסים שבין כרמלי ומרים, נתנה בשניהם עינים בוחנות. כרמלי ביחוד לקח את לבה, מפני שעל אהָביו שמעה רבות עוד בתל־אביב, והסיפורים האלה משכו עליו חוט של חן מיוחד ואפילו של חשיבות. מרים הרגישה במבטי־בלש אלה ובלי שים להם לב, שאלה:
– מה שלומך? פניך טובים. יש לך, בוודאי, הרבה חדשות מעניינות לספר.
היא ידעה שעכשיו, בפני האנשים האלה, לא יוכל להגיד לה דבר מכל מה שיש לו לספר. אבל היא היתה נרגשת מאוד. ובלי לחכות לתשובתו, התחילה מספרת על ביקורה אצל ר' יחיאל. אביגיל הפסיקה אותה:
– תסלחי לי, חביבתי! את בוודאי רעבה. אנחנו כבר אכלנו. ארוחת־הערב שלך מחכה לך מכבר ומצטננת.
– לא. איני רוצה לאכול, כי אם לשתות, לשתות.
– לוי! – קראה אביגיל אל בעלה בקול מצַווה.
הלה קם בלי שהִייות יתרות, מזג למרים כוס תי והגיש לה גם תופינים. “אכלי, הם טובים! – זירז אותה – הבאתים מן העיר העתיקה. יהודי פרסי אחד מוכר אותם. ואביגיל פשוט לקקה מהם את האצבעות”.
– שתוק, לוי! – הפסיקה אותו אשתו – למה אתה מפטפט כל כך הרבה? תן לשמוע. החילות, מרים, לספר על ר' יחיאל. איך נתגלגלת אליו?
מרים התחילה מספרת בדברי התפעלות על הרושם שעשה הזקן עליה, על חיצונותו, על ביתו, על חייו ועל שיחותיו. הכל הקשיבו מתוך שתיקה של קשב. לוי, אגב הקשבה, התרפק על אשתו וחיבק בזרועו את כתפיה. אביגיל עשתה בכתפה תנועה של קוצר־רוח:
– אין לך, לוי, מקום אחר לידך? היא יותר מדי כבדה.
לוי ציית לה כילד נזוף, והסיר את זרועו.
– היודעת את – אמרה מרים אל אביגיל – ציונה דומה אליו מאוד בעיניה הכחולות ובמבטה.
– הלוא זוהי החולשה של יגאל שלי – קראה הגב' ציפרין.
הכל פרצו בצחוק.
– אין זה צחוק כלל, רבותי! – הוסיפה הגב' ציפרין ספק בליצנות ספק בדאגה – שערו בנפשכם, חולצת הצמר שסרגה לו גליק… חולצה נחמדה, לא כן? אצבעות פז לאשה הזאת, רק פניה קצת, מהנ… אבל אין דבר, היא חכמה מעשרה גברים. בקיצור, את חולצת הצמר לא רצה התכשיט שלי ללבוש, בשום אופן: לא נחוץ לו, לא קר לו! התעקש ובשום אופן לא! חשבתי שאתפקע, חולצה יפה כזו, מדוע? לך ודבר אל הקיר! לבסוף הוציאה גליק מפיו את האמת: לציונה אין חולצה חמה, והוא רוצה למסור את שלו לילדה. מה תאמרו לטופש הזה? בקיצור גליק היתה מוכרחה להבטיח לו לסרוג גם לציונה חולצה.
– הרי זה יפה מאוד מצידו – אמרה הגב' לוי.
– יפה, יפה – חזרה הגב' ציפרין בתרעומת – איפה נשמע כדבר הזה? ילד כמותו ובמוחו כבר ילָדות! ומה יעשה כאשר יגדל?
– יעלה על אמו – זרק ה' לוי בצחוק.
אביגיל הצליפה עליו מבט זועם. אך הגב' ציפרין הצטחקה והעמידה לו פנים של נעלבת כביכול, אימה עליו באצבע ואמרה במידה ידועה של גנדרנות:
– מהו סח, האדון לוי? הלא האדון כרמלי עוד יחשוב עלי אלהים יודע מה.
כרמלי לא נתן כלל את דעתו אל כל השיחה הזאת. הוא חיכה בכיליון־עינים אל הרגע שבו יוכל להכנס עם מרים אל חדרה. אבל בשמעו את שמו יוצא מפיה של הגב' ציפרין, בליוויית בת־צחוק גנדרנית ומשהו זידונה על פניה, הצליף עליה, מלמעלה למטה, מבט של ביטול ושל תרעומת כאחד, כשואל: “מה זו רוצה?”… עד שהגב' ציפרין התבלבלה, הסמיקה וכולה התכווצה, כאילו נפלטה מפיה, שטות גדולה או נכשלה במעשה שלא כהוגן. הכל הרגישו בדבר והיה להם צר עליה, כאילו ראוה בתקלתה. מרים התרעמה על כרמלי. “למה ההעוויות הללו?”, חשבה ברוגז־מה.
– אגב – אמרה מרים במנוחה עשויה אל כרמלי, שעצבנותו ופיזור־רוחו היו ניכרים יותר מדי: – פרישת שלום לך מאחותך.
– מאילה? איפוא ראית אותה?
– לא אותה ראיתי, כי אם את הפסל שלה.
– היית איפוא אצל אותו פסל, שכחתי את שמו.
– מדוע לא לקחת גם אותי עמך, ילדה רעה! – התרעמה אביגיל.
– א! אתם מדברים בוודאי על אותו אמן היושב בעיר העתיקה? – שאלה הגב' ציפרין – הוא חובש שטריימל; עם זקן ופאיות, ובכלל אדוק ומשוגע. לא?
– ומה הפסל של אילה בעיניך? – שאל כרמלי.
– עוד טרם נגמר וכבר עושה רושם חזק. יותר מדי אידיאליזציה. אבל אין זה פוגם.
– כן, כן, יודע אני. הוא רוצה דווקא לראות באחותי מה שאין בה.
– היה לי מכר אחד… הלוא הגב' ציפרין מכירה אותו, אפרתי… הוא היה אומר, שאין אדם אוהב את האשה שבמציאות, כי אם את זו שבדימיונו.
– חחח! – פרצה פתאום הגב' ציפרין בצחוק – מה הבין אפרתי בענייני אהבה? הלוא הוא היה פועל־צעיר’ניק! – כאן צחקו גם אביגיל ומרים, ואפילו כרמלי הצטחק כבושות – הוא היה טיפש, במחילה מכבודו – המשיכה הגב' ציפרין – אין בינינו כאן ילדות קטנות ואין אני צריכה להתבייש בדברים. בלי נשיקות ובלי חיבוקים אין אהבה, זאת אגיד לכם. אפרתי היה כנראה מחבק ומנשק את המטאטא שלו. על פועל־צעיר’ניק אפשר להאמין. האם לא כן, האדון כרמלי! הלוא אומרים עליו שהוא מומחה בענינים אלה.
אופן הדיבור של הגב' ציפרין הרגיז את כרמלי. בלי לענות לה, פנה אל מרים ואמר:
– דומני, שיש מן האמת בדברי מכרהּ. יש תמונות מפיתוחי־עץ, אשר מקרוב אין רואים בהן אלא שרטוטים גרידא. ורק ממרחק ידוע מצטרפים השרטוטים לתמונה. גם האהבה יש שדרוש לה מרחק ידוע ודימיון…
לוי התחיל מפהק באופן לא מנומס. קם והתמודד בכל גופו.
– לך כבר, לך כבר לישון! – אמרה לו אביגיל.
– אח! כל הדיבורים הללו הם בשביל נערים ונערות. אני צריך מחר להשכים לקום לעבודה – אמר לוי אגב פיהוקים. וכילד צייתן אמר שלום לכל המסובין ותוך כדי כך חטף ונשק לאביגיל בערפה טרם הספיקה זו להדוף אותו ממנה. ומיהר להמלט כילד שובב שעשה מעשה קונדסות.
– הרוצה את לראות את שמואל’יק שלי? – אמרה אביגיל לגב' ציפרין. בחושה הטמיר הרגישה שיש מן הצורך להשאיר את מרים ואת כרמלי לבדם. בלי חשק קמה הגב' ציפרין לילך אחרי בעלת־הבית.
– האפשר סוף־סוף לדבר עמך? – שאל כרמלי בקומו.
מרים במקום לענות, קמה גם היא ושניהם עזבו את חדר־האוכל ונכנסו אל חדרה.
– כל הזמן התגעגעתי עליך – אמר בהמצאם שניהם לבדם.
כאילו כל הערב חיכה לרגע שבו יוכל להגיד לה את המלים האלה.
– האומנם?
היא התרגשה מאוד מרוב שמחה להמצא סוף־סוף עמו ביחידות. אבל השתדלה להעמיד פנים של שקט קר.
– הנה מתנה קטנה שהבאתי לך – אמר בהראותו על חבילה שהיתה מונחת על הכסא. והתחיל מתיר את החבילה הצרורה.
בשעה שהוא טיפל בה, היא חשבה: “הפעם אגיד לו! אגיד לד הכול, על נסיעותיו, על סודותיו, על הכול”.
הוא הוציא מתוך החבילה מטפחת פרסית גדולה וכבדה רקומת פרחים ומוקפת זר פיפים ארוכים וצפופים. העמתת־הצבעים היתה נהדרה ומרהיבת־עין. הוא קיפל את המטפחת על ברכו בצורת משולש והעטה בה את כתפיה של מרים.
– עכשיו את נסיכת הרמון!… לא. מלכת המזרח… אח! מה אני מפטפט? מלכת שבא, הנה! מלכת שבא!… – קרא בהתפעלות, ובדברו חבק את זרועה והקריבה אל המראה – הביטי! יופי! כך היתה. כך היתה מחוייבה להיות מלכת שבא. את, היהודיה מרוסיה, מניין לך הגוון החום של הפנים?
עיני מרים הוצתו ופניה השתלהבו גם מפני שראתה את עצמה בראי יפה מאוד וגם מדבריו המשכרים. אך משום־מה נזכרה פתאום את הסוכך ששכחה אצל אבא לאסורס, ומיד שקע מצב־רוחה המרומם במעלות אחדות. עטופה במטפחת ישבה בתוך הכורסה.
– היודע אתה – אמרה – חדלתי מבקר את אבא לאסורס. חסל! לא אשוב עוד אליו.
היא חיכתה לראותו משתומם. אך הוא טרף אותה בעיניו המשתוקקות, וכמעט לא נתן את דעתו למה שסיפרה לו. הוא רק אמר:
– בוודאי. למה הם לנו עתה? הם יכולים לפעמים להיות לנו לרועץ.
– כשם שלא ידעתי קודם במה היו יכולים להועיל לנו, כך איני יודעת עתה במה יוכלו להזיק לנו – אמרה מרים בעינים מושפלות.
כרמלי הרגיש בדבריה תרעומת, והתחיל מצטדק. לא יכול לדבר קודם דברים ברורים מפני שהוא גופו היה במבוכה גדולה, גישש כעיוור באפלה, לא היתה לו כתובת נכונה אל הערבים, לא היה לו מפתח אליהם. לא כן עכשיו. עכשיו התקשר עם ערבים בעלי השפעה בבירות, בדמשק ובבגדד. נחוצה עבודת הסברה שיטתית ונחוץ כסף, הרבה כסף. וזהו עתה עיקר דאגותיו. מרים הרגישה שגם הפעם הוא מדבר ברמזים, מגלה טפח ומכסה טפחים. קשה היה לה לשמוע אותו. דומה היה עליה כאילו גם בפניה הוא מעמיד את עצמו באופן ידוע כגדול וכחשוב. איך לא הרגישה בזה קודם? מה נפלא הדבר! הלוא היא שמחה כל־כך לראותו, ובכל זאת כאילו תבלול נשמט מעל עיניה, והיא מטיבה לראותו מאשר קודם…
כרמלי, בדברו, שיחק בשערותיה והשמיט מתוכן אחת אחת את המכבנות, כמו מתוך פיזור־רוח, אגב שיחה, בלי שהיא הרגישה בדבר. רק משנתפזרה אחת מקווצותיה, קראה לו בצחוק:
– מה אתה עושה? המטפחת שלך היא יותר מדי הדורה וראש פרוע אינו הולם אותה. הסירה נא בבקשה את ידיך…
לבה הלם, התחילה מתרגשת. ובו־בזמן התייראה שמא לא תוכל לשלוט בעצמה. כרמלי השתומם: אף פעם לא ביקשה לסלק את ידיו ממנה. עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בשינוי שחל בה, ואמר:
– היודעת את, עוד בבגדד התגעגעתי לריח שערותיך.
– נוח לי יותר לשמוע אותך כשאתה יושב ממולי. רצוני לראות פניך בדברך. בבקשה, שב על הכסא הזה – התכופפה, אספה את מכבנותיה וסידרה שוב את שערותיה. כרמלי, במורת־רוחו, ציית לה וישב על הכסא אשר אמרה לו, ושתק.
למרים היה בעומק לבה צר על שהוא מציית לה. היתה שמֵחה יותר אילו התנגד לה, אילו התנהג עמה ביתר גסות, ותקף אותה בהסתערות גברית, מבלי להתחשב ברצונה… מדוע הוא יושב על כסאו ושותק? מדוע הוא שומע בקולה? האומנם רק למראית עין בא אליה בנפש פתוחה ושמחה?
– נו, עוד לא סיפרת לי על בגדד או דמשק, איך שם? האפשר שם לחיות? – היא חפצה לעוררו לשיחה. בנוח עליו הרוח, הלוא הוא יודע להיות מעניין.
– אם אפשר שם לחיות? אנו, אנשים כמונו, נצטרך לשכוח שם הרבה דברים. נבהלתי שם לא פעם בחשבי: כמה רחוקים עוד מכאן ניטשה, איבסן, מטרלינק… כמה זמן עוד יחכה וואגנר, עד שתפתחנה פה אזנים לו… אימה, ממש נופלת למחשבה על אלפי רבבות הקילומטרים הרוחניים שמפרידים בינינו ובינם…
“וכך אתה אומר לפנות עורף לאירופה? – חשבה מרים – אח, אתה אוהב את אירופה שלך, יותר משאתה בעצמך יודע”…
ובלי לדעת על־פי איזה צירוף־מחשבות נזכרה פתאום במקלר, והתחילה מדברת על הצורך לטהר את קבוצתם מאנשים אחדים שאינם רצויים להם.
– במקלר לא היה לי אמון עוד מן השעה הראשונה – אמר כרמלי – מקלר מזכיר לי סיפור גרמני ישן, שלגבורו אבד הצל. המבינה את? מתהלך לו אדם יחידי בין שאר הבריות בלי צל. אף מקלר כך. אינו דומה לכל בני־אדם, אינו קשור לשום דבר, אין לו שרשים בשום קרקע. תלוש!
מוזר הדבר! עתה נזכרה מרים שכמעט אותם הדברים ממש אמר אפרתי פעם על כרמלי גופו, וכמדומה לה, בצדק. מקלר כופר בכל, צוחק לכל; והוא, כרמלי, מאמין, תמיד מאמין, אך מפקידה לפקידה הוא מאמין בדבר חדש. עובר מנמל אל נמל ואינו עוגן אף באחד מהם…
– מדוע לא התעניינת אף פעם ללכת לראות את עבודותיו של זינר? – שאלה פתאום מרים – הלוא היתה לך פעם איזו קירבה אל האמנות.
לא נעימה היתה לו, כנראה, הזכרה זו, ונתרז על כסאו:
– א! עכשיו היא רחוקה ממני.
מרים התבוננה אליו ממקומה ובלב נפעם חשבה:
“נטול שרשים… ובכל זאת הלוא אני אוהבת אותו. אלהים! כמה אני אוהבת אותו!…” והיא השתדלה לדבר במנוחה באמרה:
– האמן זינר הוא אדם מענין. יש לו דעות משלו על היהדות ועל ארץ־ישראל.
– הוא חולם על איזו יהדות מיסטית, דתית, משיחית. אנו אין אנו דתיים ואין לנר עסק עם המיסטיקה העקרה. נחוץ לנו כסף, כסף, כסף! הנה!… (נפש מרים סלדה מן הקריאה הזאת) כסף אפשר להשיג על־ידי תעמולה, תעמולה דורשת פרסום, והעבודה שלנו מחוייבה ליעשות דוקא בצינעה, בהסתר, בסוד… הנה השאלה!
– אה! – קראה מרים – הקונספיראציה שלנו! היודע אתה שאחותך יודעת הכל, על כל נסיעותיך ומעשיך, ומפטפטת עליהם בפני כל אדם?
– אני טעיתי באילה. קיוויתי ממנה לעזרה גדולה, והיא המתנגדת הגדולה שלי. נערה בלא כל מעוף. אני יודע, היא עוד תפריע ותזיק לי. היא תפריע ותזיק גם לפַסל שלה. זאת אני יודע. זה דרכה. הוא מיסטיקאי חולם והיא פכחית יותר מדי. איך נרתמו שניהם יחד, איני מבין. מהי רוצה, היא בעצמה אינה יודעת. למה נסעה לברלין? ולמה חזרה משם? אילו מצאה בעל טוב ונכנע, העיקר נכנע ובלתי מפריע, איזה איכר אמיד, היתה נעשית תרנגולת דוגרת מצוינה. אבל כשהיא נתקלת באיזה דבר קשה ומתנגד, במקום להרתע ממנו, היא מסתערת עליו ושוברתו. היא כועסת עלי. אבל גם אותי צריכים להכיר. לא בנקל יפצחו אותי!
– לא רק אילה! – אמרה – מאין ידעה, למשל, ראיסה רוזין שאתה עומד לבוא או שכבר באת? – ונתנה בו עינים בוחנות.
– מי? ראיסה? מניין לה זאת?… מניין לך שהיא יודעת איזה דבר?
– היא כאן – ולא גרעה ממנו את עיניה הבוחנות.
– ראיסה? היא כאן? – פרצה מפיו קריאה כמעט של בהלה.
– האם לא ראית אותה עדיין? – שאלה אם כי ראתה בפניו שלא ראה.
– מה נחוץ לה כאן? – שאל ופניו הפיקו דאגה נאמנה.
קם ממקומו והתהלך בחדר הלוך ושוב, ודיבר בהתרגשות:
– לעכביש יש רגלים ארוכות ודקות מאוד. גם קוריו עשוים חוטים דקים ונוצצים. נקל מאוד להסתבך בהם. אנו צריכים להתאסף ולדון על ריאורגאניזאציה, על טיהור קבוצתנו מיסודות לא רצוים. צריכים לסנן, צריכים לסנן… ולנסוע מכאן. למהר לנסוע, בלי דחיה! לעבוד על המקום! יש בינינו פארמאציווטים, מנהלי פינקסים, יודעי גרמנית וצרפתית, קורספונדנטים, המקצועות הללו יפרנסו אותנו שם. גם ערבית אפשר ללמוד על המקום. אבל העיקר: לנסוע, לנסוע מכאן…
הוא רץ בחדר הנה והנה כנרדף על־ידי איזו מחשבת דאגה. מרים עקבה אחרי תנועותיו העצבניות כאילו היה מוכן עוד הלילה לברוח מירושלים. נזכרה לה התרגשות כזו אצלו פעם אחת בתל־אביב. “הוא מתיירא ממנה”, חשבה.
– האם יש לה איזו תביעות? איזו זכויות עליך?
התייצב לפניה והתבונן אליה כאילו לא הבין לשאלתה.
– תביעות? זכויות? – חזר במשיכת כתפים – את הזכויות איני יודע. והתביעות… המ! אין מתים קמים מקברותיהם… היא בעלת־דימיונות. צריכים להודות, בעלת־דימיונות.
– היא אוהבת אותך, כנראה, מאוד – אמרה וחיכתה לשמוע מה יענה. אך הוא לא ענה דבר. היא שיחקה זמן ממושך בפיפי המטפחת הארוכים שהיו מונחים על ברכיה, ובחדר היה שקט.
לבסוף ניגש להפרד ממנה. מרים חוורה קצת. את כל כוחות נפשה אספה ועמדה לפניו מתוחה כמיתר. הוא לא הרגיש בפניה את הנעשה בנפשה, הניח את שתי כפיו על כתפיה ורצה לנשק לה. אך הביט אל עיניה ועצר את עצמו. היה בעיניה איזה מרחק מופלא…
– מרים!
– מה יש?
– למה זה את מביטה ככה? מה קרה כאן בשעת העדרי?
מרים משכה בכתפיה ושתקה.
– העצובה את?
– א, לא! – הושיטה לו את ידה ואמרה – לך לך, חביבי, לשלום! תבדוק נא היטב אצלך, אולי תמצא את זכויותיה האבודות של ראיסה, אולי המתים אינם כלל מתים.
הוא צחק צחוק קל ועיניו הביטו אליה בעצבות.
– אל דאגה! אל דאגה! – אמר לה – הקבר הוא אצלי, כאן – וטפח בכפו על חזהו – אבל מרים… – ולא גמר. רק השקיע לתוך עיניה מבט קודד וממושך; המבט גם שאל, גם קָבל, גם תבע…
מרים השפילה עיניה. הגיפה תריסי נשמתה בפניו. עמדו זה מול זה ושתקו. אחר החזיר פניו ויצא דומם.
מרים ליוותה אותו, גם כן דומם, דרך פתח חדרה הפונה ישר אל המסדרון. כאשר נסגרה הדלת מאחריו, עמדה עוד דקות־מספר לבדה בחשכת המסדרון, בראש מושפל, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את רקותיה… אחר התעוררה, נענעה בתנועה אחת חזקה את ראשה, כמנערת מתוכו הרהורים לא־רצויים. ונכנסה אל חדר־האוכל.
המנורה התלויה היתה כבר כבויה. על המזנון בפינה דלקה עששית קטנה והחדר היה שרוי בחשכה. מרים מזגה לה מבקבוק־זכוכית כוס מים ושתתה בצמאון. אחר כך נפנתה להכנס אל חדרה ופתאום נבהלה: מהספה שעמדה בקרן־זווית אפלה נשמעה חריקת קפיצים.
– מי שם? – שאלה.
– אני, אביגיל. גשי נא הנה, מרים. שבי נא קצת על־ידי.
– מה לך? מדוע אינך ישנה עדיין?
– שכבתי כאן. לא יכלתי ללכת לישון שם – מרים הבינה את פירוש המלה “שם”…
אביגיל דיברה בקול צרוד קצת וילדותי. שערותיה היו פרועות. מאוד.
– השעה כבר מאוחרת מאוד – אמרה מרים.
– מה השעה?
– קרוב לחצות.
– קרוב לחצות – חזרה על דבריה מיכַנית – ואני שוכבת כאן כל הזמן ומהרהרת… מהרהרת על מה שאמר כאן כרמלי.
מרים שתקה.
– את יודעת – המשיכה אביגיל – כרמלי זה אינו מוצא חן בעיני. אמנם ציפרין זו נכנסת אל העצמות, אבל איך הוא הביט אליה! לא היתה לו רשות להתייחס כך אליה. אנחנו אנשים קטנים ופשוטים, אבל לא שמעתי עדיין על הגדולות שלו.
– שמעי – אמרה לה מרים – קומי ולכי לישון. השעה כה מאוחרת.
– אבל מה שאמר אינו נותן לי להרדם.
– מה אמר? איני זוכרת כלום.
– האומנם? מה שאמר על התמונה שמביטים אליה מרחוק… מרים נשמתי! האומנם יכול להיות ששמואל’יק עוד אוהב אותי?… מדוע אני כה מתגעגעת עליו? בינינו מרחק כה גדול… מה דעתך? מדוע את שותקת?
– אביגיל חמדתי! מה אוכל להגיד לך. אני, כמובן, גם־כן חושבת ששמואל’יק חושב שם עליך ומתגעגע, אבל…
אביגיל ניתרה ממקומה:
– האומנם? האומנם? מרים יקרה, אמרי נא לי עוד פעם, נשמתי!
– למה לחזור? הלוא שמעת, אפשר מאוד ששמואל’יק חולם עליך כל הימים כמו שאת חולמת עליו, והוא מצפה ליום שובו, אבל מה תועלת?…
– האם זה אפשר? האם זה אפשר?
– כן. אבל החשבת, אביגיל? החשבת, מה יהיה אז, כאשר ישוב? האם לא טוב לך לעקור את שמו מלבך? השתדלי לשכוח אותו. אל־נא תחשבי על אודותיו יומם ולילה. זה לא טוב, זה לא טוב… זה עוד יביא עליך הרבה צרות…
– אח! ישוב נא! ובלבד שישוב!
קמה, התמודדה בכל גופה וקראה אל התקרה:
– אח! אמא’לי, אמא’לי!…
ד
ראיסה חפצה מאוד להכיר את אילה ולהתחבב עליה והדבר עלה בידה. בפגישתה הראשונה עם אילה, היתה כה נוחה ואהודה, עד שהאחרונה התפלאה על השמועות שהגיעו אליה על אודות אופיה הנפתל והגא ועל יחסה הרע אל הבריות. פעם אמרה ראיסה אל חברתה החדשה שיש לה חשק עז לתור את השומרון והגליל, מפני שעדיין אינה מכירה את הארץ, אלא שקשה לה לעשות זאת יחידה. אילו מצאה לה בת־לוויה מתאימה, שתסכים לכך, היתה ראיסה לוקחת אותה עמה אל הסיור הזה על חשבונה. אילה הסכימה ברצון להצעתה ונטפלה אליה על חשבונה של זו. היא אהבה לסייר מזמן לזמן את נקודות הישוב העברי בארץ; מלבד זאת שמחה על ההזדמנות לפקוד את בית אבא בגבעת־השרון, מבלי שתעלה לה הנסיעה אף פרוטה (היא למדה מהוריה ומאיכרי המושבה לחיות בחשבון). בדרך פיטפטו הרבה על ענינים שונים, ששתיהן היו אדישות כלפיהם. אחר־כך התחילה אילה מספרת רשמים וזכרונות מימי שהותה בברלין. ראיסה סיפרה על לונדון, פאריז, בוקארסט וקאפשטאט… פעמים היה, אגב שיחה, עולה שמה של מרים על הלשון, אך שתיהן כאילו נדברו לא להתעכב עליו, לדלוג, אם אפשר, ולעבור הלאה… יש שמחוסר הרגל או משיכחה, היו שתיהן משמיטות לרגע קט את מסווה הרוך, הנועם והידידות מעל פניהן. האחת לא התאפקה ושלחה בחברתה את עוקצה, אלא שהעוקץ כאילו נתקל באיזו אבן קשה ונרתע אחורנית; השניה ניסתה פעם לפתוח בשיחה אינטימית־ידידותית, במעין התגלות־לב, אבל זרועותיה הפתוחות חיבקו מרפק זקוף כביכול…
בגבעת־השרון ידעה ראיסה לקנות גם את לב הוריה של אילה. התעניינה בפרטי החיים (ובעד זאת מכירים בני־הכפר תמיד טובה לבן־הכרך), התפעלה מיפי המקום, אמרה שעוד מילדותה היתה מתגעגעה על חיי הכפר ועל עבודת־השדה. וגם שאלה אם האדון כרמלי והגברת כרמלית היסכימו לקחתה אל ביתם ולחנכה בעבודה חקלאית, בעד שכר, כמובן; היא לא תעמוד עמהם על המקח, כמובן. הזקנים כרמלי התפעלו מהגברת הצעירה הזאת ובשימחה קיבלו את הצעתה. האכרים שמחים תמיד להרוויח איזו פרוטות מן הצד.
פעם אחת כשנזדמן הזקן עם בתו ביחידות ואין איש אתם, שאל אותה בזעם כמעט: “ומה עם שמואל?” – “לא כלום” – ענתה הבת. – “אני כאן נחנק, ואתם בורחים מהמושבה במו מדֶבר. אחרי מותי, כן תגידי לו, אחרי מותי יוכל למכור את אדמתנו, ואפילו לחלקה חינם לעניים. אבל כל עוד אני חי אין לו רשות להסתובב שם, השד יודע היכן, ולעזוב אותי עם חבל על הצוואר”. – “אבא – ענתה – על שמואל אין לי כל השפעה. ואני, אני לא אשוב ירושלימה. אשאר כאן”. הזקן לא ענה והלך לו. אך בעיני אילה היה הדבר לפלא. הזקן התגאה בבן ובבת; הוא היה בטוח ששניהם נועדו לגדולות ואין הישיבה במושבה הולמת אותם: מגבעת־השרון לא יוכל שמואל שלו להתפרסם בעולם, ואילה שלו לא תמצא בגבעת־השרון איזה גביר אדיר, איזה בארון אשר יתאהב בה ויקחנה לאשה (וכלום תוכל אילה שלו להנשא לאדם פשוט שאינו לפחות בארון?) ירושלים שאני, בכל־זאת כרך… הבנים היו רגילים לחייך בינם־לבין־עצמם על חלומות־הכבוד של הזקן. כנראה, חשבה הבת בצער, הגיעו מים עד נפש אם הוא דיבר ככה.
ראיסה ואילה היו צריכות, לפי תכניתן, לשהות בגבעת־השרון רק יום אחד, ולהמשיך אחר־כך את דרכן הלאה (מגבעת השרון היו נוסעים בעגלה לחיפה, ומשם, גם כן בעגלות, אל המושבות מסחה, כפר־תבור וכו'). אך ראיסה אמרה שקשה לה להפרד מהמקום הזה, שהקסימה ביפיו, מהוריה של אילה אשר מצאו חן בעיניה, מביתם ומגנם, ונשארו שם עוד כשבוע ימים.
בערב האחרון לשבתן במושבה, התאספו בני־הבית על הגזוזטרה. הזקן שהאורחת העשירה והיפה החניפה לו בהתעניינות שבה הקשיבה לדבריו, התחיל מספר על שנות העבר. סיפר איך עלו אל הארץ לפני שלשים שנה, הוא וחבורת איכרים יהודים מרומניה, עם צאנם ובקרם, מחרשותיהם וכלי־דישם. כאשר עלו בפעם הראשונה עם כל הכבודה שלהם מחיפה אל האדמה הזאת, אשר בנו עליה את המושבה, היה המקום מידבר שממה; דרך כבושה לעגלות לא היתה, ופסיעה אחר פסיעה הצטרכו לפנות בידיהם ובקרדומותיהם מסילה בין שיחי החרולים והברקנים אשר כיסו את פני כל הכיכר. סיפר על סבל השנים הראשונות להתיישבותם, בלא רופא ורפואות, בלא ישוב יהודי בקירבת מקום, בין שכנים פראים, גנבים ושודדים, אשר לא ידעו את שפתם.
ראיסה היתה מפעם לפעם מפסיקה את דברי הזקן בקריאות התפעלות מעין אלו: “הלא אתם גבורים!… גבורי האומה הצנועים!… הלא זה איפוס, איפוס לאומי ממש! אדוני מספר בפשטות כזו ואינו ידע כלל מי הוא. גבור! יאמין לי, הוא גבור!…” פעם אחת אמרה לו: חבל שאיני משוררת או מספרת, הייתי כותבת ספר עליכם. אבל אני מכירה משורר צרפתי אחד, הוא נחשב לגדול משוררי צרפת ומשוררי זמננו בכלל. אני אכתוב לו כל זה. אך ישמע את כל הדברים האלה, אני בטוחה כי יבוא תיכף ומיד להתוודע אל אדוני ולדבר עמו. סיפורי אדוני יעשו עליו רושם אדיר והוא יכתוב איזו פואימה נפלאה. וגם ישלם לאדוני שכר הגון; כן, כן, כך דרכם תמיד לשלם יפה למי שממציא להם חומר. מפני שהם מרוויחים על זה אוצרות..". הזקן שמע ובלבו ברך את ההשגחה אשר זימנה לו את הבחורה המוזרה הזו, שבוודאי ירוויח ממנה באיזה. אופן שהוא…
באותו ערב, כאשר כל בני הבית התפזרו איש למקומו למנוחת הלילה, מצאה ראיסה הזדמנות להשאר עם הזקן לבדו ולהגיד לו:
– מחר בבוקר אנו עוזבים את המושבה. לפני צאתי מכאן יש לי בקשה מאדוני.
הזקן נתן בה עינים מלאות פחד, ככל איכר שבאים לבקש ממנו איזה דבר.
– מה יש? מה יש? – שאל בחרדה.
– יעשה לי חסד.
– בבקשה… אם אך אוכל, כמובן – אמר, ובלבו כבר החליט למפרע לסרב.
– איני יכולה להשתחרר מן הרושם החזק שסיפורי כבודו עשו עלי. הנה אתם הסכמתם לקחתני אל ביתכם לחדשים אחדים או לשנה, לא כן? אולי לפי שעה תסכימו לקחת ממני… כך, בתורת דמי־קדימה, נאמר, הלוואה קטנה. הלוא כבודו אמר לי שהוא חייב לשלם בימים האלה חוב של אלף פרנק ואין לו…
– אני לא אמרתי זאת לגבירתי. טעות, גבירתי! – גימגם הזקן.
– כן, כן. הוא אמר לי, אך אינו זוכר.
– מתי? איך? אנחנו לא דיברנו כלל על העסקים שלי. טעות!
– אח! אדוני שכח… – קראה בקוצר־רוח, ומיד הוסיפה: אולי אשתו אמרה לי זאת.
– אשתי אינה יודעת כלום מהחובות שאני צריך לשלם.
בלבו של הזקן עלה הרהור של חשד לא נעים מאוד.
– אבל מה איכפת לו מנַיין אני יודעת זאת! – קראה ראיסה כאילו ברוגז – אם כך או כך, הכסף הלא נחוץ לו. הנה יש עמי פה פינקס השֶקים שלי. יש לי קונטו באנגליה־פלשתינה־באנק. אכתוב לו שק, בלי רווחים, כמובן.
הזקן נער את ידיו וטילטל את זקנו הלבן: לאו־לאו… מה זה? איך זה? סכום כזה… גדול הוא יותר מדאי, ועוד בלי רווחים! לזאת אין האיכרים רגילים. בשום אופן לא יקבל. במה זכה לגמילות־חסד כזו?…
האמת היא שבלבו התיירא, מתוך החשדנות המצויה אצלו, להסכים מיד להלוואה זו שהדהימה אותו. הוא לא הבין מפני מה רוצה הנערה המוזרה הזו להלוות לו סכום גדול כזה ועוד בלי רבית? האם אין כאן איזו כוונה נסתרה לרעתו, איזה פח? ובכלל, בחורה ופנקס שֶׁקים בידה, היכי תמצא? לא! אין זה חלק וישר. יש דברים בגו… אבל ראיסה הפצירה בו. כמעט בכתה מעלבון. מדוע מסרב הוא לעשות לה את החסד הקטן הזה ולקבל ממנה ההלוואה הקטנה הזאת, בשעה שאיכרי יהודה משתמשים תמיד בכספה בשעת הדחק? היא אוהבת לעזור לאיכרים. הזקן נמלך, נמלך עם לבו, גרד וגרד מתחת לסנטרו, ולבסוף התעשת: מה הוא מסַכן, אם יקח את הכסף? הלא גנוּב וודאי שאיננו, והכסף נחוץ, אלוהים אך הוא לבדו יודע כמה הוא נחוץ לו! מחר יֵרד לחיפה, יוודע שם באנגליה־פלשתינה באנק על אודות הקונטו של הנערה. ולפי שעה לא מחכמה יעשה אם יסרב. “לעולם תקח”.
– נו, מוטב! – אמר – אם גברתי היא כל כך טובה ורוצה באמת לעזור לי… תודה רבה, תודה רבה, האמת שבימים האלה יש חוב גדול לפרעון, והכסף היה נחוץ עד ל… עד ל…
הוא רץ אל החדר הסמוך להביא עט ודיו, ראיסה ישבת לכתוב את השיק. הוא עמד ממולה, הביט אל הנערה המוזרה וחשב: אין זו בוודאי אלא שליחה חשאית של הבארון או של נדבן אחר. שהדבר לא יוָּודע חלילה לאיכרים, “שָׁמוֹר וזָכור”, השנוֹררים הללו יתנפלו עליה כזבובים. ובלבד שהבחורה בעצמה לא תפטפט! “שָמור וזָכור”… אמנם, נשים דעתן קלות…
ראיסה הרימה את ראשה ואמרה לו:
– יואיל נא כבודו לכתוב לי קבלה, כנהוג, שקיבל ממני במזומנים את הסכום הזה, על מנת לסלק לי… מתי? ואיך?… אבל אחת היא לי. יקבע הוא בעצמו את התאריך. לא אעמוד עמו על המקח. לאדוני נוח בוודאי שהחוב יסולק לשיעורים.
הזקן לקח את השֶּׁק והשתומם לקרוא עליו את הסכום של חמש מאות פראנק ולא אלף… “תרח זקן! תרח זקן!”, נזף בעצמו על שסירב בתחילה ולא עמד על זה שבאמת אלף פר. נחוצים לו. נטל את העט ובכתב־ידו הילדותי והרצוץ ובעברית שלו המעורבת בזרגון כתב לאט לאט ואגב נשימות כבדות את הפיתקה הדרושה.
בשעה שמסר לה את “הקבלה”, לא ראה את הרטט הקל בידי הנערה, ולא ראה את השינוי המתמיה במבע פניה. הזקן הרבה עליה דברי ברכה ותודות, אך היא נפטרה ממנו בדברים קצרים ויבשים. פתאום הרגיש הזקן בפניה ובקולה שאין לה שום ענין אליו עוד. פתאום לחש לו איזה קול טמיר בלבו שהיא לא תבוא אליהם להתחנך בעבודה חקלאית, לא תבוא…
למחרת בבוקר הודיעה ראיסה לאילה שאין בדעתה להמשיך עוד את טיולן. נתנה בה אילה עיניה בתמיה. פני ראיסה השתנו במשך הלילה, כאילו נפלו מאוד. אילה לא הפצירה בה להמשיך את טיולן, מפני שלא היא שילמה את הוצאות הדרך. ומלבד זאת, כיוון שהחליטה לשבת עם אבותיה במושבה, עליה למהר לשוב ירושלימה, לראות את זינר, להפרד ממנו. לבה היה אחוז בצבת. התהלכה זעומה ונרגזה מאוד. לא היתה בטוחה שלא תתקוטט עם ראיסה בדרך. דברי חנופתה והתפעלותה המזויפה בחברת הוריה דחוה… קודם לא נתנה את דעתה לכך, ועתה נפשה סולדת מכל שקריה ו“העווייות הקופיות” שלה. אינה מאמינה אף לדבר אחד מדבריה. השד יודע אותה למה היא מדברת כך… אילה לא יכלה לצייר לעצמה איך תיפָּרד מזינר, ואולי לעולם, איך תוותר על חייה במחיצתו. אבל השתדלה להסיח את הדעת מכל זאת, לפי־שעה, לפחות…
בשעת הפרידה קראה את אביה לסור עמה הצידה, ולחשה לו:
– אבא! החלטתי להשאר עמכם כאן. אסע רק ירושלימה לקחת את מטלטלי, ואשוב.
– טיפשה! מה תעשי אצלנו? למה את נחוצה לנו? במה תוכלי לעזוור לי? מוטב שתשארי שם, אם בירושלים טוב לך יותר.
– אבל מצבך כעת…
הזקן נענע בתי ידיו באוויר כמסרב לשמוע.
– ומה אניד לשמואל? – שאלה. מעל לבה נגולה אבן.
– לא כלום.
– איך!
– הוא אינו בשביל גבעת־השרון. אין לו מה לעשות כאן.
– והחוב?
– אין זה עסקך.
ה
אילה וזינר שמחו להתראות שוב בחדר הקטן אשר בעיר העתיקה. אילה היתה צריכה להפרד ממנו לשבוע ימים כדי שתרגיש כמה היא קשורה אליו. והפעם היתה כה נוחה, כה פשוטה וכֵנה באמרה לו שהתגעגעה עליו. במרץ מחוּדש ניגשו שניהם אל “העבודה”. אילה תפסה את מקומה ואת עמדתה בתור “מסמלת”, מתוך תשוקה לסייע לו, מתוך תשוקה להיות שותפה עמו בעבודתו. והוא עבד בחויצות ובהתלהבות כאשר לא עבד קודם. יחסה של אילה נאצל עליו. רוחו היתה פתוחה ואצבעותיו גמישות. תוך־כדי עבודה התגלגלה ביניהם שיחה קלה, מרפרפת שלא היה בכוחה להסיח את מחשבתו המרוכזת.
אילה אמרה לו:
– היודע אתה, גם על הפסל התגעגעתי. אחרי שלא ראיתיו שבוע, הוא מוצא חן בעיני יותר מקודם, ממש כמו הפַּסָּל שלו…
ושניהם צחקו צחוק ילדים טוב.
– היתה כאן הגב' ווייס – סיפר לה זינר.
– ומה אמרה?
– בתחילה חשבה שהגזמתי באידיאליזציה. אחר כך, כמדומני, הסכימה לי.
– האומנם? כלום אינה כועסת עלי?
– מדוע תכעס עליך?
שׂרטתי אותה פעם בציפרני. אם היא מוחלת לי, הריהי צדיקה גדולה.
– הבחורה הזאת מצאה חן בעיני.
– מזל־טוב! בשעה טובה!
– היא עשתה עלי רושם של צעירה נבונה, בעלת רגש ושאר־רוח.
על פני אילה עבר צל. גביני עיניה הצטפפו.
– מדוע באמת בחרת בי ל“סמל”? – שאלה – הנה גם “פרויליין” ווייס מתאימה אל התפקיד הזה, לא פחות ממני.
ראה זינר את פניה וחשש שמא תראה גם לו את ציפרניה, אם כי לא ידע על מה ולמה…
– אף אני סבור כן – ענה בפשטות – הגברת ווייס או מישהי אחרת היתה גם כן יכולה ל“סמל” לפני. ובכל זאת לא היתה יכולה.
אילה פרצה בצחוק:
– הנה תשובה קצרה מאוד וברורה מאוד: “היתה יכולה ובכל זאת לא היתה יכולה” ח ח ח…
היא ידעה שבשעה שזינר מתרגש אינו יכול לבאר כמו את מחשבותיו, אינו מוצא את המילים הנחוצות ומסתבך, והיא צחקה בקול, כדי להגביר את מבוכתו. אך פניו נעשו חמוּרים מאוד. והוא השתדל לכבוש את התרגשותו, הבלתי מובנת לו לעצמו, ואמר:
– אבל שמעי ותביני. אני עובד תמיד מתוך שני רגשות, מתוך שתי אהבות, כן. אני אוהב את האידיאה ואני אוהב את האדם הקרוי לסמל לפני את האידיאה הזאת. מעולם לא אהבתי לעבוד עם מסמלת שכירה. בלי האהבה השניה הזאת, כלומר אל המסמלת, אולי לא הייתי יכול לעבוד בשביל האהבה הראשונה שלי, בשביל האידיאה. הלוא ראית איך אני עובד. אני עובד קשה. בלי הרגש הזה אל המסמלת אי אפשר היה לי, בלי רגש מיוחד…
לשמע הדברים האלה, חלף במוחה של אילה במהירות ברק זֵכר הסטודיה הגדולה שהיתה לזינר בברלין ויחד עמה זֵכר המסמלת הגרמנית שהיתה לו שם.
– כמו אל בֶּטי… – נפלט מפיה השם שנזכר לה פתאום, אחרי זמן רב מיום עזבה את ברלין.
– כן, בֶּטי… – אמר באנחה קלה מתוך געגועים חבויים, ופניו כוסו רגע קט בצל.
– שמע, הלוא עדיין אתה אוהב את בטי! – פרצה קריאה מפי אילה.
זינר לא הרגיש בנעימה המיוחדה שהיתה לקריאה הזאת, והשיב:
– בטי היא הזֵּכר הטוב היחידי שנשאר לי מחיי שם… נפש עדינה ומסורה…
אילה לא יכלה לעצור בעד עווייה קלה שעיקמה כלשהו את פיה…
– ואני הייתי סבורה – אמרה – ש“האהבה הראשונה” היא אצלך עיקר, או שיש לך רק זו האחת. שאתה אוהב רק את הרעיון, את הפֶּסֶל, ולא יותר מזה…
זינר, שקוע בעבודתו שהתקרבה אל קצה, החזיר בפיזור־רוח:
– מהמ… מובן מאליו…
– ואם הפֶּסל ישבר?
– אז אתחיל מחדש.
– ואם אני אהרסנו, האם תשנאני בגלל זה!
– מדוע תעשי זאת? – שאל ובקולו רעדה נימה חבויה.
– כדי שלא תחלק את אהבתך בין שנינו. כדי שתאהבני, רק אותי לבדי.
– ה! את לא תעשי זאת. לא תוכלי. לא תהרגי את עצמך.
– איך?
– ראיתי, אילה! – קרא פתאום בישרו את גבו ובהתרחקו פסיעה אחת אחורנית מן הפסל, כשהוא מתבונן אליו באהבה – ראיתי, אילה, את הטוב והיפה שבך, דליתי זאת ממך ומימשתי בחמר הזה.
נשמעה דפיקה בדלת ומרים ווייס נכנסה
– נגמר, לא נעבוד עוד היום – קרא זינר. עבודתו היום הנִיחה מאוד את דעתו.
– אולי הפרעתי? – שאלה מרים.
– לא. היום עבדנו יפה והספקנו הרבה – השיב זינר.
שתי הבחורות הביטו ברגע הראשון זו אל זו במבוכה.
– הגברת ווייס! – קראה לה אילה כאילו לא נפל ביניהן דבר – ה' זינר אמר לי שבעיניה מצא הפסל חן. האומנם יש לי פנים כאלה והבעה כזו? מתי ראתה אצלי מבט כזה?
– האדון זינר מאמין – אמרה מרים – שבכל יהודיה יש מהדתיות הזאת. לפי דעתו, צריכים רק לדעת לחשוף, לדלות מתוך הנפש את הרוח הזאת. הלוא כן, ה' זינר?
נדמה היה לאילה שמרים הדגישה קצת את המלים “שבכל יהודיה” ונפגעה על־ידי כך.
– הוא טועה, האמן שלנו – אמרה – בכל יהודיה, כן, בכל יהודיה – חזרה והטעימה – רק לא בי. מתי ראיתם אצלי דתיות כזו? איני כלל מסוגלה לכך.
בין גבותיו של זינר נמתחו קמטים. הוא דישן את מקטרתו ומלא אותה מחדש טאבאק, הדליק בידים רועדות והתחיל מדבר גרמנית. מרוב התרגשות התקשה לבאר את מחשבתו, וזה עוד הגביר את התרגשותו. וביחוד בזכרו את צחוקה הקודם של אילה. הוא היה ברגעים ידועים כמו ילד.
– לא תמיד, לא בכל הדיבורים והמעשים מתגלית הנקודה העיקרית, האמתית שבנשמת האדם, כי אם בתנאים מיוחדים במקרים יוצאים מן הכלל… פתאום היא מבריקה כמו ברק באיזו פעולה, באיזה דיבור, מבריקה באיזו הבעה, פתאום… ואז אומרים הבריות עליו: פלוני אינו דומה לעצמו, פלוני מוזר מאוד… אבל יש גם שאינה באה כלל וכלל לידי גילוי ובכל זאת יֶשְׁנה, יֶשנה… גם אצלך, גם אצלה, גם אצלי, אצל כל היהודים… ראו נא, הכול נפסד, הכל משתכח במרוצת הדורות, אבל אותה הברקה פתאומית, שעליה אני מדבר, אותה הנקודה העיקרית, כלומר נקודת־האמת, אינה משתכחת, היא קיימת לעד. בבל, אשור, יוון, רומי היו מדינות עצומות; במשך דורות רבים צמחו וגדלו, אספו אוצרות זהב, עשו מלחמות גדולות, ניצחו, כבשו… ומה נשתייר מכל זה? עיי מפלה, תלי־עפר! נשתמרו רק פסלים, שרדו רק שירים, דרמות, חוקים, תורות… רצוני לומר, ההברקות שהבריקו בשעתן במוחם של אישים בודדים, אולי פעם אחת בחייהם… גם לנו היו מלכים ושרים, היינו מדינה פעם ופעמים, עשינו מלחמות, ניצחנו נצחונות, כבשנו ארצות ועמים ומה ירשנו בכל זאת מאבותינו? – הוא הצביע על הפסל של “מוריה” – רק את המבט הזה אל האופק…
– זינר! – אמרה לו אילה – בברלין, כמדומני, לא היית פילוסוף גדול כזה.
זינר חייך:
– הזדקנתי, למדתי, וחכמתי.
– בפילוסופיה הזאת שלך הבינותי מעט מאוד – אמרה – והעיקר איני מבינה במה נוגעים הדברים האלה אלי? אני, עד כמה שאני זוכרת את עצמי, אף פעם עוד לא הברקתי…
בהחלט היא כועסת עליו ורוצה להפרע ממנו על שום־מה. והוא עמד והביט חסר־עזרה אליה ואל מרים: האומנם לא הצליח במדה כזו לבאר את מחשבתו? לפעמים היה סבור שבסתר לבה של הנערה חבוי רגש שהיא משום־מה נופלת מנערות אחרות, גרועה מהן, ועל כן היא פעמים מתחצפת ועוקצת, ופעמים כאילו מוצאה סיפוק בדברי ביטול ולגלוג כלפי עצמה…
הוא הניח את כפו על כתפה, ובבת־צחוק אבהית:
– הרגעי, ילדתי! אין אדם יודע מה שמאחריו ואפילו מה שבתוכו. האמיני לי, יקירתי, יש בך הירושה הזו, יש בך! עדיין לא עמדת במבחן ואין את יודעת. מי יודע מה שמחכה לו יום מחר. אולי מחר יבוא הנסיון וידָּרש ממך הקרבן. ואז תדעי “במה הדברים נוגעים אליך”…
אילה עיקמה את פניה בעווייה סקפטית, פיה הדורס נפתח בבת־צחוק לגלגנית והראה את ברק שיניה הקטנות. זינר, שקוע בהרהוריו, לא ראה את עוויית־פניה ואת בת־צחוקה. אך מרים סלדה מהם. היא פנתה אל האמן ואמרה בכובד־ראש:
– מחובתנו היא לשמור על ירושת־אבות זו… איך הוא קורא אותה? המבט אל האופק. הוא, המבט הזה, הביאנו עד הלום. הוא יוציא את העם מן הגולה.
– מן הגולה בוודאי! – ענה זינר – אבל לשם מה? that is the question, זוהי השאלה!
– ה, כן! – העירה מרים בצחוק – עוד עלינו לבוא לידי הסכם בנוגע לשאלה הזו. אנו אומרים: לצאת מן הגולה לשם הצלת העם, ואדוני אומר: לשם… לשם הצלת אלוהים או דומה לזה…
– ישראל, אורייתא וקודשא־בריך־הוא – חד הוא! – אמר בעברית.
– אני רואה, אדוני, שאין דעתו נוחה מאידיאלינו המדיניים. על כל פנים, הוא רחוק מעבודתנו המדינית.
– לאמן אסור לשקוע בביצות הללו – היתה תשובתו.
– ביצות? מדוע? – שאלה כמעט נעלבת.
– הן מפריעות לאמן בעבודתו, הן מפריעות לו להיות נאמן לעצמו, הן מפריעות להתבוננותו האמנותית, מערפלות את עיניו לבלי לראות את הנצחי שבחולף ועובר, הן מקשרות אותו רק אל החולף ועובר, מגרות בו רק אינסטינקטים, שאין בהם משום תעודת האמן ולא כלום…
– אַי־אַי־אַי! איזה כתב־אשמה! אבל יסלח נא לי. אני תמיד הייתי סבורה: האמן שאין לבו דופק בהסכם עם דפק החיים, שהוא זר לאינטרסים של בני־האדם… – ולא גמרה.
– דפק החיים, האינטרסים של בני אדם… אולי כן, אולי כן. אבל היכן הוא דפק החיים? לפי הרגשתי לא בריב המפלגות, בחיכוכים המדיניים הוא, כי אם בספירות אחרות, אחרות. רוכל מחזר על הפתחים, שיושב לנוח בצל גדר, עם תרמילו ומקלו המונחים לידו, בחורות־כפר צוחקות ליד באר, בני־בית הפועל מסביב לשולחן בשעת ארוחתם הדלה, הזקנה המשקה את עציץ הגיראניום שלה על אדן החלון הפתוח… הנה כאן דפק החיים! האמן חייב להתרחק מן האדם למען ייטיב לראותו, להתרחק ממלחמת הדברים והענינים המופשטים למען יהיה חפשי, חפשי וחזקי… למען ייטיב לראות את הפרטים הממשיים והחביבים שבהם מתרקמים יום יום…
מרים משכה משיכה כלשהי בכתפיה ושתקה. בלבה לא הסכימה לדבריו. היא לא יכלה להסכים שיש רשות למישהו, אפילו לאמן, להתייחס אל החיים יחס של מסתכל אסתיטי, מן הצד…
בחדר התחילו מתרקמים צללים. אילה ניתרה ממקומה, התמודדה קצת, אחרי עמידה ממושכה בפוזה אחת לפני הפסל, וקראה:
– היש תיקווה שהוויכוח הזה יגמר פעם? תמהה אני עליכם, רבותי! איך אינכם מרגישים את השיעמום הגדול שבכם ובכול…
מבעד למעטה הצללים הבריקו שיניה בצחקה:
– הגברת ווייס רוצה להציל את העם, ואתה, אם להאמין לה, רוצה אפילו את אלוהים להציל. לפי שעה, בבקשה תצילו נא אותי מן… השעמום?
מיהר זינר ועטף את פסליו בסמרטוטים לחים, ושלשתם יצאו אל המרפסת אשר על הגג לפני פתח ביתו.
אור ערבים כחלחל חפף על העיר, על הריה ועמקיה. קווי הנוף היו עשוים דקים ושחורים־אפורים, כאילו שירטטה אותם יד חרדה וענוגה. הצורות והשרטוטים היו כה שקטים, כה לבביים ופנימיים בפשטותם ותמימותם. מעל אחד המינאריטים קורא מואדזין אל תוך החלל המלא קשב. שם מעמק השילוח עולות ערביות מן המעיין, בשורה ארוכה, זו אחר זו, ו“פחי”־מים על ראשיהן. בֶּדווי על סוסתו אץ לרדת מן ההרים אל העיר ברפות היום, ומאחריו מתמר אבק ורוד־כחלחל. אי־מקרוב נוער חמור בשברי תלונה ללא נחומים… פה ושם מסתלסלות תמרות עשן הערב… מעל צריחו של אחד מבתי־היראה גוועים צלילי פעמון אחרונים… על הכל נסוך רוח של ענווה, כניעת־הלב אל הגורל… השמים מביטים בחן ובחסד על העיר המתעלפת בהזיית־כיסופים עגומה.
– פעמים – אמרה מרים – ירושלים היא כה עצובה.
– ירושלים היא עצובה – הסכים זינר – כל רעיון עמוק ורציני הוא עצוב. הביטו נא אל הנוף הזה. אין כאן מישור הקורא את האדם לשאוף אל מרחקי אין־סוף. גם הרים נשאים אין כאן שקוראים את האדם אל עָל, אבל ההרים הללו חוסמים בכל זאת בפנינו את האופק ומשפיעים עלינו להתכנס פנימה, להצטמצם ולהתרכז בתוך עצמנו, לגלות בתוך נפשנו מרחביית אופקים ומרומים אין־סוף… ההרים הללו… הם חשופים ויורדים במדרון אטי. הגוונים פה דלים. הצורות אינן מדהימות בהפכים וניגודים. הכל כאילו כבוש ומכונס בפנים. ירושלים גופה צנופה ומכונסה בתוך החומה. זוהי האידיאה הישראלית, זוהי האמונה הישראלית באלוהים אחד. העכו“ם שבאומות העולם עובדים לכוחות רבים. כל חוש, כל רושם מספר להם על אלים שונים… “על כל גבעה רמה, תחת כל עץ רענן”… מי מאמין בטבע, מי בשירה, מי במדע, מי בשלטון וגבורה או בעושר ונכסים. נשמת האנושיות העכו”מית קרועה ושסועה, וקרעיה מפרפרים ברמץ כל במה וכל מזבח. ישראל יודע אך אל אחד, אחד ויחיד, הכוללם יחד… א! ירושלים יושבת עמוק בתוכנו. כל יהודי נושא את ירושלים שלו בקרבו, ביודעים ובלא יודעים.
מרים עמדה על־ידו בדברו. לא גרעה עיניה המוקסמות מעל העיר עם בתיה שהתגבבו זה על גבי זה, כמו גלים מעלי קצף. ירושלים זו בשעת המינחה, “מוריה וגולגלתה” ודברי יוצרן נסכו עליה הזיית דימדומים… אילה עמדה הרחק מהם בקצה הגג והביטה אף היא אל המרחקים אשר לפניה. היא אהבה את זינר, אהבה את פסליו, אהבה את אהבתו אליה; אבל בדברו על הענינים היקרים לו ביותר, אשר העסיקוהו ביותר, היה כה זר לה, כה רחוק ממנה, כמו האופק הזה…
– כל זה… נניח שכן הוא. נניח… – אמרה מרים מבלי הפנות אליו את ראשה, כמדברת אל ירושלים – אבל, בכל זאת, איך נחיה? איך נעבוד? איך נבנה?
– א, אני מבין… תכנית דרושה, סיסמה, מצע אידיאולוגי, ועוד מהדברים הטובים האלה. ומה היתה תכניתו של רבן יוחנן בן זכאי? ולנביאים כלום היתה תכנית? ומה היתה תכניתו של שמואל הנביא בבוא אליו זקני העם לדרוש ממנו מלך, להיות ככל הגויים?… תשובתי על שאלתה, גבירתי, היא קצרה מאוד: עבודת אלוהים, קידוש השם… רוצים אתם ל“בנות”, ל“עבוד”, ל“חיות”. בבקשה! עבדו, בנו וחיו כאוות נפשכם, אולם אך ורק כעבדי אלוהים… “קדושים תהיו”!…
מרים הוסיפה להביט אל האופק הכחלחל. בקירבה הלכה, וגברה עצבות הערב עד לידי מצוקה סתומה. דברי זינר צללו בנשמתה, כמו קריאת המואדזין בחלל האוויר…
פרק שנים־עשר: מְחַפְּשִׂים אֶת קֶרֶן־הַצְּבִי 🔗
א
כרמלי, כמו כל גבר אשר רבות נשים אהבוהו ופינקוהו והוא אף אחת מהן לא אהב אהבה גדולה ועמוקה, רגיל היה להתייחס אל נשים יחס של ביטול, של בוז כמעט; את אהבתן היה מקבל כמו מס, שמגיע לו בדרך הטבע. ועל כן הפתע מאד כשהתחיל מרגיש, בעברו בערי סוריה וערב, געגועים על מרים, געגועים שבתחילתם לא ידע אפילו את טעמם וטיבם, ושגברו מיום אל יום, עד שנעשו לבסוף, בימים האחרונים לפני שובו, למצוקת־נפש מתמדת ומדכדכת.
בירושלים נתקל שוב בראיסה. פגישותיהם היו אמנם ארעיות, פזיזות וחטופות, כאילו שניהם היו שמחים למהר ולהפרד זה מזה. היא היתה תמיד עליזה וחסרת־דאגה כאשר לא היתה עוד זה כבר; היתה מרבה לדבר על נסיעתה חזרה לחוץ־לארץ. לכאורה, היה מקום להשערה שכל מה שהיה בעבר, כל מה שנפל בין שניהם נשכח כליל מלבה, אולם כרמלי הכיר יפה את ראיסה לבלי השלות את נפשו על־ידי כל זאת. אדרבה, כל זאת עוד הגבירה את חרדת־נפשו הסתומה. מתוך עליזותה וקלות־דעתה כביכול של ראיסה, הרגיש שהנערה אורבת לו, שהיא מתחקה מרחוק על שרשי רגליו, ומכינה לו איזו מכה לשעה ולמקום הרצויים לה. הוא הרגיש שהיא אוחזת בעקבו כמו גזירת הגורל ואין מסתר ממנה. כמו להכעיס, היא מופיעה לפניו, לפעמים מרחוק, דווקא בשעה ובמקום אשר בהם פילל פחות מכל לראותה. ברחוב בתוך המון עוברים ושבים, יש שפתאום מנצנץ לו זוג העינים החומות עם המבט הנמרי והרחוק; בשובו עם חשכה יחידי אל ביתו, דומה עליו שצל נמהר חמק עבר לפניו, תבנית הנערה. גם כשהיה מטייל עם מרים בדרכים השוממות שבסביבות ירושלים, יש שהיה מחזיר את ראשו לראות אם אין אותה נערה מלַווה אותם מרחוק… כן הוא יודע שראיסה אך ארכה נתנה לו עד שתפיק את זממה, אך את אשר יזמה לעשות לו לא ידע. ועל כן דבק במרים ביתר עוז. מרים עם האטמוספירה של אהבה שקטה, של מסירות־נפש אילמת האופפת אותה, היתה לו כחוף־מבטחים. אך הָבֵן לא הבין מדוע חל שינוי כה מוזר ביחסה אליו, מדוע נעשתה זהירה בחברתו, תמיד מתוחה, תמיד על המשמר, כמתייראה מפני מדחה וכישלון…
מרים קיוותה לפגוש את כרמלי, אחרי שובו מסוריה, משוחררת ממנו, חפשיה, חפשיה לגמרי. אבא לאסורס שימש לה (כך היתה סבורה) כעין רעל נגדי, שריפא אותה מתרעלה זו של כרמלי, והיא התגברה על שניהם, השתחררה מהשפעותיהם שהעיקו כמו כבלים על רוחה. והנה חזר כרמלי, נפגשה עמו פעם־פעמים, ושוב לא יכלה לכחד לעצמה ששימחתה על “חרותה” אך שמחת־שוא היתה. באימה מתוך מנעמי־תאווה, הודתה לעצמה שהגורל רתם את שניהם בריתמה אחת, וכל חייהם נגזר עליהם להאריך מענית אחת… ותמוה הדבר שיאושה ורפיון־ידיה מחמת נקודת־הקיפאון, שהגיעה אליה עבודתם של חברי הקבוצה, מאז נסע כרמלי לחוץ־לארץ, נעלמו גם הם. אדרבה, משעה שחזר כרמלי ממסעיו התגברו בה אמונתה ב“ענין הגדול” אשר העמיסו על עצמם, ובטחונה בהצלחתם. לא פעם חלמה בהקיץ על הצלחה זו. בחלומה והנה עמי אסיה (אילו עמים? איזו אסיה? שאלה זו לא עלתה על הדעת…) התעוררו, בהשפעתם של כרמלי ושל עצמה מתרדמת־הדורות, פרקו את עול אפוטרופסותה של אירופה, של טורקיה… מתוך הכרת־טובה לשניהם פתחו את שערי הארץ לפני העולים היהודיים, נתנו להם הנחות שונות בהתיישבותם,
קרקעות, זיכיונות… התעוררותה של תנועת השיחרור גורמת להתעוררות יהודית־לאומית בתפוצות הגולה, חזקה פי כמה מאשר קודם, לתנועה הציונית ניתן מעוף אמיץ… מרים וכרמלי עומדים מאחרי גבו של הועד המנהל את עניני הפרלמנט הבין־לאומי של אסיה. שמותיהם נישאים על כל שפתים. ממשלות אירופה שולחות אליהם שליחים חשאיים להטות את לבם אל עניניהן הן, אבל כמובן, הם דוחים בבוז ובגאווה כל משָּׁאה וכל פיתוי ויעמדו בפני הנכלים הדיפלומאטיים…
מרים עמדה על חולשתה זו לחלום בהקיץ עוד בימי שבתה על ספסל הגימנסיה. בהיותה גימנאזיסטה, ואחר כך סוציאליסטית ולבסוף ציונית, פועלת ומורה, תמיד יש שפתאום היא מפליגה על אניות דימיונה אל אופקי־הזיו אשר כל ימיה קראו לה ובכל פעם בזימרה חדשה, אשר כל ימיה צדו את לבה ובכל פעם בנוגה חדש… חלומה על יקיצת־המזרח היה, כמו תמיד, בא עליה ברחוב בתוך הדוחק, והלחץ של העוברים הנחפזים; בשבתה לפני תלמיד שמשנן באזניה, בקול חדגוני ומנמנם, את שמות המלכים ביהודה וישראל או שפותר איזו שאלה בחשבון; בשכבה על ספתה בחדרה ושולחת טבעות עשן הסיגאריטה שלה אל התקרה. וכמו תמיד, היתה פתאום מקיצה מחלומה זה בבת־צחוק של תמיה ושל בושה, בראותה ששלחה את חלומותיה באניות־הנייר אשר התינוקות רגילים להשיט על פני שלוליות הרחוב…
צלה של ראיסה שוב השתרע על דרכם. כל כמה שמרים השתדלה להיות אדישה כלפי צל זה, לא עלה הדבר בידה… בין כרמלי ובין ראיסה רובצת איזו תעלומה. יותר שכרמלי חזר עליה, על מרים, יותר גדלה בעיניה התעלומה הזו וגדל בעיניה החשד. לא האמינה בכרמלי. כלומר, היא האמינה בתום כוונותיו ובטוהר־לבו, אבל אולי הוא גופא אינו יודע עד כמה ראיסה אוחזת בו. גם מרים, כמו כרמלי, התייראה ממה שעתיד להתרחש. מרים כאבה והתייראה מפני מכאובים גדולים יותר בעתיד…
ופעם אחת נקלעו שתיהן, מרים וראיסה, ברחוב, באופן לא צפוי. ראיסה הלכה בליוויית שקלור. מכיוון שזה ראה את מרים מרחוק, נפרד חיש מהר מבת־ליווייתו ונעלם. הפגישה היתה לשתיהן, כנראה, למורת־רוח. כל אחת העמידה פנים כאילו אינה רואה את חברתה. אך קשה היה להן להשתמט זו מזו.
– א! שלום, הגברת ווייס! – קראה ראיסה רוסית – מפני מה פניה כה חיוורים? וכי אין היא בקו הבריאות?
– אדרבה, שלומי טוב מאוד – ענתה מרים עברית, ומיד הוסיפה: – תשמע נא גבירתי. ראיתיה מרחוק הולכת עם זה… עם שקלור. היודעת היא שירקתי בפניו?
– ח ח ח. האומנם? ממש ירקה?
– כן, פשוט, ירקתי בפניו והלכתי. עוד הספקתי לראות את רוקי עליו.
– פוי!… מסתמא היה ראוי לכך.
– הוא מרַגל אותי.
– האומנם? בוודאי ידוע לה הדבר ממקור בטוח. מי סיפר לה זאת? אולי הוא בעצמו? הוא מסוגל לכך.
– איש לא אמר לי. לא הוא ולא אחרים. אבל כך סבורה אני.
– סב־ו־רה?
– לא. בטוחה שאיני טועה.
– תשמע נא, חביבתי! – אמרה הפעם ראיסה בפנים חמורים־זעומים ובעיניה הנמריות נדלקו אִשים קטנות – כך אין נוהגים. היא סבורה, היא בטוחה… אין זה מספיק בשביל לעשות מה שגבירתי עשתה. וכי כך היא עושה תמיד. לירוק בפני אנשים ש“היא סבורה” וכו'?
מרים התחילה רותחת ולא נתנה לה לגמור:
– הוא נבזה!
– כן, אינו נחמד ביותר.
– ומי ששלח אותו לרַגל אותי הוא גם כן נבזה!
– ואם אגיד לה שזה אני שלחתיו? התירק גם בפני?
מרים קצת נבוכה וגימגמה:
– מממ… איני יודעת… כלומר, איני יודעת מה צורך יש לה בזה… חיי גלויים… ובכלל…
– נַ, שטויות, נניח את זה! מה שלומה? זמן רב לא ראיתיה.
מרים שמחה על סְטִיה זו בשיחתן, וענתה מיכנית:
– טוב. ומה שלום גבירתי?
כלום היא רוצה באמת לדעת את שלומי? – שאלה ראיסה וקדדה את פניה במבט־ערמה.
– למה היא מעמידה תמיד שאלות שעלולות להביא את האדם במבוכה? (ראיסה צחקה) אני שאלתיה כשם שהיא שאלה אותי.
– הלוא היא רואה שאני שולחת אחריה אפילו מרגלים; סימן שאני מתעניינת מאוד בשלומה. ח ח…
– יש דרכים אחרות לדעת על אודות מצבי.
– טוב איפוא. שאלתיני מה אני עושה – אמרה ראיסה (אף־על־פי שמרים לא שאלה זאת), והביטה אליה במבט ממרחקים עם ניצנוץ כלשהו של לעג, כשפניה התקשרו בצל של חומרה – האגיד לך, גבירתי, שקר גדול או קטן?
– ולהגיד את האמת, לא עלה כלל על דעתה?
– מפני שהאמת… חוששת אני, שלא תנעם לה ביותר.
– לי? – שאלה מרים משתוממת.
– תשמע נא גברת – אמרה ראיסה שוב, והניצנוצים הזעירים והרעים התחילו שוב מתרוצצים בעיניה – נדבר גלויות. לי אין בלבי כלום עליך. מכל הגבירות שהכרתי פה בארץ, גבירתי חביבה עלי ביותר.
מרים החוותה לה קידה קלה, בבת־צחוק של אירוניה דקה שבדקה.
– אבל… – וכאן הרימה ראיסה אפילו את אצבעה לאות אזהרה – שנים שנפגשו על גשר צר ככף־רגל איש, אינם משחקים בכיבודים ונימוסים…
דקה אחת נתבלבלה מרים, ומיד אחר כך עשתה בידה תנועה כמפַנה מקום לחברתה:
– בבקשה, בבקשה! הדרך פנויה…
והלכה לה.
אחרי השיחה הזאת נעשתה עוד יותר נצורת־לב ביחס אל כרמלי.
בגלל חברים אחדים, שלא חזרו עדיין מעבר־הירדן מזרחה (הם נסעו אל שבטי הבדווים להיות אצלם רועי צאן וללמוד מתוך כך את אורחות חייהם), דחו מיום ליום את האסיפה הכללית של חברי הקבוצה, שבה יעמדו על הפרק שאלות פרינציפיוניות וסידוריות. כסף מ“ידידי הרעיון”, שכרמלי קנה בחוץ־לארץ, פסק לבוא. הקבוצה עמדה, איפוא, לפני משבר טרם הספיקה לפרוש כנפיה ולנסות את מעופה. בתנועה הציונית בא גם כן מצב של קפאון. העבודה המדינית של התנועה לא התקדמה. זעיר פה זעיר שם נתווסף אמנם מעט קרקע על הרכוש היהודי בארץ, מזמן לזמן הופיעו עולים חדשים. אבל אותן העלילות הגדולות והמכריעות בחיי העם או בחיי התנועה הציונית, אשר אליהן נשאה מרים את נפשה כל הימים, היו עתה נמנעות המציאות.
חלומותיה בהקיץ חוורו, ולא שבו עוד להקסים עיניה בזיוום של מרחקים; לפניה השתטחה ערבה אפורה, דלת גוונים והבטחות. הפַּסל זינר היה לפעמים מאמץ את רוחה. בחדרו הקטן, ליד “מוריה וגולגלתה” שלו נקל היה להאמין בנצח ישראל ולבוז לתמורת העתים… אבל המיסטיציסם של האמן, כמדומה לה, קורא אל חלל ריק של האין־סוף, בלי אחיזה לרגלים. מרים שמרה בזכרונה רושם אחד מימי הילדות. היא אהבה בקטנותה להתפרקד בשדה על ערמת חציר ולתלות עיניה שעות רבות ברקיע השמים; לבסוף היה דומה עליה כאילו היא תלויה על פני תהום השמים אשר מתחתיה, ופחד גדול היה תוקף אותה, פן תשָּׁמט ותצלול בתוך תהום זו. כן היו גם דברי זינר מייראים אותה, כי גם הם היו מושכים אותה אל איזו תהום שמימית. מבהילה באין־סוף החלול שלה…
קצת התעוררה מרים לחיים ולעבודה על־ידי “מלחמת השפות”, שהתלקחה מסביב לבתי־הספר בארץ־ישראל. לכתחילה אך במקרה השתתפה מרים באסיפה הראשונה, שנקראה ב“פנסיון של אלמנת המורה ציפרין”, לשם הכרזת המלחמה על “חברת העזרה ליהודי גרמניה”, ובדיעבד נסחפה כולה בעבודה הזאת. אל האסיפה הראשונה ההיא שהתכנסה בחדר־האוכל של הגב' ציפרין באו אנשים עד אפס מקום. היו כאן מורים צעירים בעלי פנים מתוחים חגיגיים כמו לפני קרב גדול; היו זקנים, וביניהם מיקירי קרתא, עסקנים וותיקים מהישוב הישן, אשר פניהם היו עיפים ועל שפתותיהם בת־צחוק סקפטית, כאומרת: “הנה נענינו לכם ובאנו, כדי שלא תחשדו בנו חלילה… אבל אין אנו מאמינים שיש בכוחנו לעשות איזה דבר ובכלל מה הרעש?…” היו כאן גם סמינריסטים, מי שעתידים להיות מורים, תלמידי “בצלאל” וסתם אנשים (השכנים לוי ואביגיל שמעו שיש כאן אסיפה ונכנסו גם הם לראות ולשמוע). הגב' ציפרין, משולהבה ונרגשת, בבת־צחוקה שהיתה אצלה מוכנה תמיד בשביל אורחים חשובים, הסתובבה ביניהם עם טִריָן עמוס ספלי תי, כאילו כל הנאספים היו אורחיה הפרטיים שבאו לשם כבודה.
מורה אחד מן הצעירים עמד ונאם, בשעה שהנאספים קישקשו בכפיות וגמעו מן הכוסות. בשורות הרחוקות מן הנואם דיברו בלחש והתלוצצו; שם עברו מיד אל יד קאריקאטורות שעשה תלמיד “בצלאל” מהנאספים, וכולם צחקו לתוך כפות ידיהם. ובינתים סיפר הנואם על לבטי בית־הספר העברי בארץ־ישראל, על מלחמותיו עם הישוב הישן הקנאי, עם “חברת כל־ישראל־חברים”, עם המיסיונרים מכל אומה ולשון, עד שהגיע אל עבודת החינוך של ה“הילפספֶריין” (ח' העזרה ליהודי גרמניה), הנקודה המרכזית של האסיפה. מדברי הנואם התברר שלחברה זו היו עוד מתחילת עבודתה כוונות מסותרות, שאך בימים האחרונים נתגלו, “החברה התחילה מראה את טלפיה”, בלשון הנואם, היא התחילה להכניס אל בתי־הספר, הנתמכים על־ידיה בארץ, את השפה הגרמנית, בתור שפת ההוראה. הנואם דיבר על טימטום הלבובת אצל היהודים הליבראלים בגרמניה, על חוסר רגש הכבוד הלאומי ועל חוסר מעוף לאומי־יהודי; דיבר על הסכנה הצפויה מ“המיסיונרים הגרמניים בני דת משה” לעבודת התחיה העברית בארץ…
שתיית התי וקישקוש הכפיות נפסקו באמצע. בשורות האחרונות נפסקו השיחות ודברי הליצנות. הכל הרגישו פתאום כאילו עננת הסכנה מרחפת פה בחדר, מעל ראשיהם… הסכנה לעתידו של ישראל בארץ האבות… צורב היה גם כאב העלבון מצד אחים מתנכרים…
מרים, שלכתחילה באה מתוך סקרנות גרידה, התחילה מתרגשת מהדברים ששמעה. דומה שהקהל לא עמד דיו על הסכנה הכרוכה באינטריגה זו של אנשי “העזרה”. וביחוד קשה היה לה לכבוש את התמרמרותה, בשעה שאת רשות הדיבור נטל אחד מזקני הישוב, מורה מנוסה ועסקן רצוי על הבריות, ה' מזרחי שמו. הוא התחיל בזה שהביע את צערו על הפוליטיקה הבלתי נכונה של “העזרה”; דיבר על “שפתנו הקדושה, השרידה היחידה, אשר עלינו לשמרה כבבת עיננו”. אבל – כאן קימץ את ראשי אצבעות כפו יחד כלפי הקהל, כדרך הערבי שרוצה ללַמד את חברו בינה – אבל אם אנו רוצים להשפיע על גדולינו בחוץ־לארץ, רק בשובה ובנחת נשפיע; הם החזקים ואנחנו החלשים, הם הרבים ואנחנו המעטים…
– ממש כמו בימי החשמונאים – הפסיקו מורה צעיר אחד.
– אז היו מתייוונים ועתה מתגרמנים – קרא סמינָריסט.
– אבל החשמונאים לא נרתעו – העיר מישהו שלישי.
– ואימתי נרתעו יהודים מפני רבים וחזקים בשעת סכנה ליהדות? – שאל כבר בהתמרמרות אחד המורים.
גבר הרעש. יושב־הראש דפק בכפיתו בכוס הריקה שעמדה לפניו, וכשזה לא הועיל, דפק באגרוף על השולחן. ה' מזרחי שוב קימץ את אצבעותיו כלפי הקהל ואמר בקול נרגז:
– רבותי! הוו מתונים בדין. בטח הצדק עמכם. אבל איני רוצה להכנס אל הפרטים. אבל נחשבה דרכנו ונחקורה. אבל אם “עזרה” תפסיק את תמיכתה כלום נוכל לקיים את בתי־הספר שלנו? “מה כוחנו כי נייחל?” אבל הלוא המורים יבקשו לאכול, מי ישלם להם שכרם? אבל…
מרים לא יכלה להתאפק עוד. בקול נרגש קראה אל היו"ר:
– אני מבקשת את רשות הדיבור… ווייס, ווייס שמי… רשות הדיבור!
יחד עמה הרימו עוד רבים את ידיהם וכולם בבת־אחת ביקשו רשות לדבר.
מרים השתדלה לדבר במנוחה. אבל בקרבה התעוררה אותה ההתרגשות המוזרה הזכורה לה עוד מימי עבודתה הקונספיראטיבית ברוסיה, בשעה שהיתה מדברת באסיפות חשאיות לפני צעירים מקשיבים. כמו אז כן עתה איזה זרם חשמלי עובר מהשומעים אליה וממנה אליהם. אי־משם בנפשה עולים אל הכרתה רעיונות, דמויות וניבים הנחוצים לה בו־ברגע, הקולעים אל המטרה, הסוטרים את המתנגד באירוניה קלה, החודרים אל הלב בחום הרגש וכפיית ההגיון. היא אינה מתפלאה אמנם על דברי הנואם הנכבד שקדם לה. אי אפשר לדרוש מאדם זקן אשר את מיטב כוחותיו ושנותיו בילה בעבודתו הקשה, שיסכן את כל עבודתו במשך שנים רבות ויתייצב במערכות המלחמה. לא בנקל נעשים צעדים ידועים בגיל ידוע. אני מבינה לאדון מזרחי ואיני דנה אותו לכף חובה. אבל המורים הצעירים אל נא ישלו את נפשם בשווא. עליהם לשַוות לנגד עיניהם את הדורות הבאים אשר יקומו מבתי־הספר בארץ־ישראל, כפי ש“עזרה”, “אליאנס” וכיוצא בהן רוצות לעשותם; אלה יהיו פטריוטים גרמנים, אלה פטריוטים צרפתים ואלה אנגלים. עמנו בתפוצותיו יפנה בזוועה עורף אל הגלות החדשה הזאת אשר תווצר כאן, גלות ארץ ישמעאל…
אם כן מה מייעצת הגברת לעשות? – שאל יושב־הראש בקוצר־רוח.
– לא לתת לבתי־ספר האלה מורים ותלמידים; להשפיע על ההורים שלא לשלוח אליהם את ילדיהם; להכריח את ה“גלויבֶּנסגינוסן” שלנו להכנע או לסגור את חנותם.
– אם כן, פשוט, הגברת מציעה שביתה? פשוט?
– בית־הספר אינו פבריק. לא נבטל את תינוקות־של־בית־רבן מלימודיהם! – קרא אחד מהזקנים.
– כן! כן תבטלו! דם ישפך! – צעקו צעירים נרגזים ונרגשים מכל צד.
– ואם לא נקבל את הגזירה שלכם? – התרגז זקן אחד.
– נכריז עליכם טֶרוֹר! – נשמע פתאום מפינה אחת קול צעירה. זה היה קולה של אילה כרמלית, שגם היא נזדמנה במקרה אל אסיפה זו. במקרה היה אותו רגע פחות או יותר שקט בחדר וקולה נשמע מן הקצה אל הקצה. היא בעצמה נבהלה מהקריאה שנפלטה מפיה, כמעט שלא ברצונה. התביישה מאוד והשתדלה להצטמצם בפינתה, כדי שלא יראוה…
– מה? מה זה? מה זה טרור? – שאל מורה זקן אחד.
הסמינריסטים והמורים הצעירים צחקו. אחדים מהזקנים קמו ממקומותיהם: כלום בשביל כך קראו להם? להשמיע להם דברי איומים? תודה! והתחילו עוזבים אחד אחד את החדר.
מיד אחרי האסיפה הזאת הסתדר וועד, “וועד השביתה”. לוועד הזה נבחרה גם מרים.
מאותו יום התחילה בשביל מרים עבודה קדחתנית: מיטינגים פומביים, נאומים, “עיבוד” העיתונות בארץ ובחוץ־לארץ, הקשר עם ההנהלה הציונית וכו' וכו'… הועד הזה עשה את הארץ כמרקחה: עורר את החוגים הלאומיים בחו"ל לתמוך בבתי־הספר שפרקו את עול האפוטרופסים המתבוללים. דורות רבים לא ידע עוד הישוב בארץ־ישראל קנאה לאומית כמו זו שהקיפה אותו בימים ההם: מלחמה על נפש הילדים! בכל מקום היתה מרים בין ראשי המדברים. ההיסטוריה באה לעזרתה: ההשוואה עם מלחמת החשמונאים במתיוונים התבקשה מאליה… במשך כל הזמן הזה לא פקדו אותה חלומותיה בהקיץ: היא היתה עסוקה יותר מדי…
פעם ישבו מרים ואילה עם זינר על מרפסת־הגג שלפני ביתו ושוחחו בצרה זו שבחברות הצדקה היהודיות מחוץ־לארץ, שמתנכרות לתחיה הלאומית.
– הרחמנים הללו! – התמרמרה מרים – בכספם הם רוצים לקנות אותנו, את ה“גלויבנסגנוסן” שלהם, ולעשותנו סוכני מדינותיהם.
זינר מצץ את המקטרת שלו זמן־מה ולבסוף זרק באוויר:
– גם הלאומיים שלנו צריכים לפשפש במעשיהם.
– מה פירוש הדבר? – שאלה מרים – במה אלה חטאו?
– בקוצר־ראיה.
– קוצר־ראיה? מעניין מאוד לשמוע…
ואילה העירה ברוגז:
– תמיד אתה מדבר כך, אי אפשר להבין! דברים ברורים זינר! הלנו אתה אם לצרינו, כלומר: החרדים והמתבוללים? האמת!
זינר עישן לו במנוחה, וכששתי הבחורות נשתתקו, אמר בגרמנית:
– לא שאלת השפות בלבד כאן. יותר מזה. הגויים ומתנגדי העבודה הלאומית מאמינים שבשתילת העברית בארץ־ישראל כרוכה סכנה לתרבות הנוצרית או, כמו שקוראים אותה, האירופית; לרוחה של תרבות זו. הגויים והיהודים המתבוללים מרגישים בסכנה, בין אם ישלוט כאן חצי־הירח ובין אם ישלוט כאן הצלב. אולם לאמיתו של דבר, הם טועים. אין כל סכנה, אין כל סכנה… אצל כל אומה ולשון אין השפה בעצם אלא כלי־בטוי ומכשיר יצירה לרוח התרבות. ועל כן הם חוששים להתחדשות התרבות הישראלית עם תחיית השפה. וזוהי טעותם…
מצץ פעמים אחדות את מקטרתו, ראה שאין האש נאחזת בטאבאק והתחיל מטפל במנוחה בהבערת האש. אבל המנוחה הזו, אחרי הדברים שנאמרו, עוד הוסיפה להרגיז את שתי הנערות.
– אבל קוצר־הראיה שלנו היכן היא? – שאלה מרים בקוצר־רוח.
– רגע אחד. אתם לקחתם מה שיכולתם לקחת מהתרבות האירופית ורוצים להלביש את זה לבוש עברי, בשפה עברית בארץ־ישראל. בטלית ותפילין אי־אפשר להתפלל בבית־יראה של נוצרים. כל מלחמתכם בהשפעות הזרות על בית־הספר היתה יכולה להרוויח בכוח מוסרי וגם בדראמאטיות ידועה, אילו הייתם קונסקוונטיים יותר. ה“הילפספריין” נלחם ל“גרמאננטום” ולוילהלם קיסר (אף־על־פי שבלבי אין לי בטחון גמור שכך הוא). טוב, נניח! אבל אתם, כלום אתם נלחמים ל“יודֶנטום” שלכם? היכן ה“יודֶנטום” הזה? במה הוא מתבטא? ארבע פעולות החשבון אינן יהדות אף אם הן נלמדות בעברית. תנ"ך ועברית לומדים גם גויים־תיאולוגים. לא מה שלומדים חשוב כאן, אלא איך לומדים, איזו רגשות מתפרנסים אצלנו בלימודים הנידונים, איזה צורך אנו רוצים למלא בהם ולאיזו מטרה אנו רוצים שיובילונו…
– האמת היא – השיבה מרים – שאין אני יכולה להתווכח עם אדוני על היהדות או היודנטום, כפי שהוא אומר. ראשית, אין אני די מלומדה לשם כך, ושנית מפני שאנו עומדים על שני שטחים שונים, “נקודות־היציאה” שלנו שונות הן. אין לנו לשון משותפת. דבר אחד יהא ברור לאדוני: ברחנו מאירופה, אבל לא מהתרבות האירופית. על התרבות הזאת לא נוכל לוותר!
זינר צחק.
– ולזאת אתם קוראים חירות? חירות פנימית?
– בודאי. בודאי, מדוע לא?
– מפני שאתם היהודים בתרבות זו הנכם ככושים בסמוקינגים. מפני שתרבות זו היא נוצרית בעצם מהותה, ברוחה. היא הכתה אתכם בסנוורים בזוהר חיצוני, בזיוו של החופש, בתפארת האמנויות, ביחסי החברה הנאים שהיא קובעת, בנוחיות ובמותרות, בגאוני הרוח למקצעותיהם… היא מכה בסנוורים, מרעילה את הנפש בתפנוקי החושים ובלהטי הדימיון, כדי שלא ירגיש היהודי שנפשו מתכווצת בתוכו, נעשית נקשה, מתנוונת וקמלה. התרבות הנוצרית פתחה לפניו שבילי חיים לאין סוף, ובו־בזמן סגרה עליו את כל האופקים; השלתה את נפשו בחרות האישיות ושיעבדה את האישיות הזו לחושיה וליצריה; הדליקה באדם את הצמאון לחיים ולאושר והריקה את חייר מכל תוכן, ועשתם תלויים במקרה, בחולף ועובר, תחת אשר היהדות מקַדשת את החיים ומרוממתם עד לגובה של פולחן על ידי מצוות ומעשים טובים! היא משחררת את החיים מן המקרה והחולף ומעמידתם תחת השגחת בורא העולם. בן התרבות החדשה, האירופית, מידת חייו מצומצמה בטפחות ימי קיומו האישי, מן העריסה עד הקבר; אולם בן התרבות הישראלית הנאמן למסורת אבותיו, הנותן את צווארו בעול התורה והמצוות משתחרר מתעתועי החושים והיצרים, ונעשה אזרח בן־חורין בעולם הרוח, ואופקים לאין קץ נפתחים לפניו. הוא אינו עומד יחידי וערירי בעולם. גבולות קיומו האישי מתרחבים עד לסוף הדורות שקדמו לו ושיבואו אחריו, הוא חוליה בשרשרת נשגבה. חייו לעצמו הם עניים וריקים, חייו לכלל ישראל מלאים מצוות, חובות, תקוות ושאיפות. “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”… – את המילים האחרונות אמר בעברית – אם בתרבות הזאת תדגלו, אם העברית שלכם תהיה סיסמת מלחמה בעד החירות הפנימית של האדם מישראל וריפויו מרעלה של הנצרות, אם העברית תהיה סיסמת קריאה לשוב אל חיקו של נצח ישראל, הרי זו תהיה באמת מלחמת־מיצווה לתרבות העברית, לחירות העברית…
אילה נדנדה את ברכה האחת המורכבה על השניה, ולא הסיחה את מבטה מקצה נעלה. קצה נפשה בוויכוח הזה שנמשך קצת יותר מדי, לא שמעה אותו כמעט והשתעממה. מרים הרגישה בדבר ושאלה אותה בבת־צחוק על־מה היא שותקת.
– מה יש כאן להתווכח! – השיבה אילה – הם פשוט מנוולים, אותם הפילאנטרופים הבאים לכאן עם סחורתם הרקובה… הרי אלה קומיווֹאז’ורים לסחורות חוץ…
מרים וזינר צחקו בכל לב לחניכה הזאת, אשר אילה הכתירה בה את המתבוללים מ“כל־ישראל־חברים”, מ“עזרה” ועוד.
– ואף־על־פי־כן אני מקוה שטירור לא תעשי בהם – אמרה מרים בלעג קל.
– אה! היא רק טירוריסטית בלשונה הקטנה – העיר גם זינר בצחוק.
בינם לבין עצמם היו אוהבים להתלוצץ על התפרצותה של אילה באותה אסיפה שהיתה בדירת הגב' ציפרין. אילה גופה התביישה בזה, אבל צחקה יחד עם כולם בזכרה את הפחד שנפל אז על הזקנים.
ב
בארבעה עשר לשבט היתה מרים כל היום עסוקה מחוץ לבית ולא באה אפילו לארוחת הצהרים. כל השעות שלפני הצהרים היתה עסוקה בוועד־השביתה, שרצה להפוך את תהלוכת התלמידים בט"ו בשבט לתהלוכת הפגנה נגד הפוליטיקה של “עזרה” ובעד העברית. אחר הצהרים נתקיימה סוף־סוף האסיפה הכללית של חברי הקבוצה של כרמלי, שניקראה לשם בירור וליבון אידיאולוגי. החברים אשר דרשו את האסיפה הזאת לא פצו פה. דיבר אך מקלר לבדו, ובראשית דבריו הפליא את חבריו. הפעם לא הרגישו בדבריו שום כוונה לסנוט. הוא דיבר אמנם בהתרגשות, אבל בצורה שקטה ומתוך כובד־ראש וישוב הדעת. בלי הקדמות ודברים יתירים ניגש ישר אל הענין. הוא מחוייב להגיד את האמת, שהוא הוא אשר עורר את החברים לדרוש את האספה הזאת, מפני שלפי דעתו, יש מן הצורך לבדוק את תכנית עבודתם ומטרתה מחדש. הוא, מקלר, אינו רואה כל ישע בעבודה אשר קבלו עליהם חברי הקבוצה, על־פי השפעת ה' כרמלי. מתיירא הוא, מקלר, שמא כל המרץ וכל העמל אשר ישקיעו בה יהיו כמים המוגרים, אשר לא יאספו, לא רק מפני שתמיד יחסרו להם האמצעים הכספיים הענקיים הדרושים לעבודת ההכשרה והתעמולה, שלא ליום אחד היא ואף לא לשנה אחת, אלא בכלל מפני שלפי דעתו אין כל צורך לצאת נגד טורקיה. עד שנעשה כה וכה, טורקיה תריח מרחוק את מזימותינו. תורקיה תהיה תמיד חזקה ממנין הבחורים והבחורות מרוסיה ומרומניה (העוקץ היחידי בדבריו ששוּלח בכרמלי, מפני שכרמלי היה נתין רומניה), אשר יסתובבו בבגדד, בבירות ובדמשק לעשות שם ריבולוציות. כלום אין אף אחד מרגיש את המגוחך שיש בדבר, את המגוחך עד לידי רחמים? (בשרירי פניו של כרמלי עבר זעזוע. בתנועה עצבנית
התחיל מושך ומתקן את עניבתו ללא צורך). והמעצמות האירופיות? וכי הובאו הן לפחות בחשבון?…
– אם כן? אם כן? אל העיקר, מה אתה רוצה להציע? – דחק אותו כרמלי עצבני וקצר־רוח.
מקלר לא שם לב אל נעימת הרוגז שבדברי כרמלי והשיב במנוחה:
– אתה מזמין אותנו לעבודה כה גדולה וכבר אין לך סבלנות לשמוע דברי חבר עד הסוף. המדינה העברית בארץ־ישראל צריכה לשמש מעין מצב צבאי במזרח הקרוב דווקא לטורקיה ולא נגדה, מצב שישמור על שלמותה בכל המזרח. יחד עם השפעתנו המסחרית והתרבותית, נפיץ את רוח הנאמנות לטורקיה עד נהר פרת וחדקל, מהלבנון ועד הנילוס. טורקיה תהיה מוכרחת ללכת אתנו אם אך תאמין בנו, אם תאמין שיש
בכוחנו וברצוננו לרפא את ה“אדם החולה”, אם ניתן לה אות ומופת שאין אנו סוכני אירופה כאן, שמגמתנו האחת היא לקשור את גורלנו עם רצועת אדמה זו…
– ומה האות! במה תקנה את אמון טורקיה? – שאלו מכל צד. כרמלי כבר לא שאל. הוא רק הקשיב בבת־צחוק סקפטית ומבטלת.
– אנו קשורים אל טורקיה בדבר אחד: בשנאתנו אל הצלב. אנו הצעירים שונאים את הדת בכלל; וליהודים יש חשבונות מיוחדים עם הנצרות, עם קבר ישו. מן הפנה הזאת, מן הקבר הזה, יונקים את מחייתם אלפים ורבבות אלפים בטלנים וצבועים, נתעים ומתעים. ואלה לא יתנו ליהודים תקומה בארץ הזאת. על־יד ה“קבר” יקבע rendez־vous בין החליף מאילדיז־קיוסק ובין הציוניים. שם ינתן האות לטורקיה…
– מה אתה מפטפט? מה אתה אומר לעשות שם? – שאלה כבר גליק בכעס עצור.
– לפוצץ אותו בדינמיט! – ענה מקלר במנוחה.
מרים קפצה נדהמה ממקומה. מפי גליק פרצה קריאה: “הוא מטורף!”. כרמלי, בבת־צחוקו הסקפטית־המבטלת שאל: “הלזאת אתה קורא שיקול־דעת?”. מסביב קם רעש. קריאות התמרמרות, צחוק.
מקלר לא התרגש מחמת המהומה שנגרמה על־ידיו. אדרבה, קריאות הלעג, הזעם והצחוק כאילו גרמו לו איזו הנאה. חיכה במנוחה עד ששקטו הקולות, והמשיך:
– על־ידי המכה אשר נכה את הנצרות פה בירושלים, יגאל העולם כולו מהסיוט הזה של הדת.
– רק את הדת המושלימית הנאורה תשאיר לפליטה, א? – העירה מרים.
– שמע, צועני! – קראה אליו גליק בפשטותה הגסה – או שאתה פרובוקאטור, שלוח כאן על־ידי מישהו לעורר בילבולים ומהומות, או שאתה טיפש גדול ואין אתה רואה את הצרה הגדולה שאתה אומר להמיט עלינו. דעתי להפסיק את נאומו של מקלר, זאת אומרת לא ליתן לו להמשיך ולא לבזבז זמן על וויכוח.
– לא פרובוקטור וגם לא טיפש, דומני – ענה מקלר – אותה שאלה אני יכול לשאול אתכם: האם אין את מדליקים מדורה על־יד מחסן של דינאמיט בשעה שאתם מפיחים את הרגש הלאומי אצל הערבים? השקלתם בדעתכם מה תהיינה בשבילנו תוצאות הקנאות הדתית הנלהבה?
– אנו נבוא אליהם כמשחררים – ענה מישהו.
– משחררים!… – קרא מקלר בצחוק – תחילה התעוררות לאומית־פוליטית ואחר כך – מלחמת מיצווה נגד “הכופרים” בכלל, בעד מוחמד והסייף שלו. מהתלהבות קנאית אחת אל התלהבות קנאית שניה אין המעבר קשה. ובכלל, ובכלל… אתם מגוחכים בדברכם על שיחרור לאומי ועצמאות לאומית בארצות המזרח ושוכחים את הישוב הערבי בארץ הזאת. מה? וכי תעמידו סכרים ומחיצות כדי שהתנועה הלאומית לא תחדור לכאן? ואם יתקוממו נגד טורקיה, מה הבטחון שאותנו יחונו? האדיבות הערבית, אולי עליה אתם סומכים?
– ואם חלילה יעלה בידך לפוצץ את ה“קבר”, כלום לא יקַדשו אחר כך את המפולת! כלום לא יעלו גם אחר כך ציילנים אל המקום הקדוש? חכם! – קראה גליק אשר לא יכלה לשקוט.
– אתה רוצה להלחם בצלב, ובשביל זה אתה כורת ברית עם חצי־הירח, לא כן? – המטירו עליו שאלות כמו חיצים שנונים ומרעלים.
– ואתם! – קרא מקלר – אתם רוצים לקומם את המזרח נגד שלטון אירופה, כאילו אתם בוחלים בתרבותה של זו. הרי זה שקר! הלוא אתם כולכם שקועים עד למעלה לאזניכם ביוון התרבות הזאת, ואת עתידכם אתם אומרים בכל זאת לבנות על הבערות והחשכה של המזרח, להפיח את אש קנאותם של אנשי מדבר, של אנשים פרימיטיביים? וכך תבנו את המדינה העברית?
– בבקשה, בבקשה! – הפסיקו הפעם כרמלי – על המדינה העברית אל נא תדבר; מה לך ולה? כלום היא המעסיקה אותך? מה יש לך? מה נחוץ לך? מה מקשר אותך? מה אתה אוהב?
– אוֹהוֹ! – קרא מקלר ועל פניו הופיעה בפעם הראשונה בת־צחוקו. הנלוזה – אתה חוקר אותי על ענינים אינטימיים יותר מדי, כאילו הייתי חייב ליתן לך הדין, האדון כרמלי!
– אין לך צורך לענות. את התשובה האחת האפשרית אני יודע, מקלר, והיא: אפס! לא כלום! אתה, טענותיך ואופן דיבורך אינם חדשים בעיני. פגשתי כמותך רבים במרכזי אירופה שונים, גואלי העולם ופודי האנושיות! במלחמתנו בגלות הלוא בעצם בך אנו נלחמים. היודע אתה זאת, מקלר?
– לא. לכבוד גדול כזה לא פיללתי – העיר מקלר.
– האנטישמיים – המשיך כרמלי מבלי לשמוע את דברי מקלר – אינם מסוכנים לנו, המתבוללים אינם מסוכנים לנו כמו עשבי־בר כמוכם שמפריעים לכל צמח בריא לצמוח ולחיות, לא אצלנו ואף לא אצל אחרים.
מקלר השקיע את שתי לחייו אל פיו, הבליט את שפתיו הקפוצות, והביט אל כרמלי במנוד־ראש, כאומר: ושטויות כאלה אינך מתבייש לדבר?
– כן, כן, מקלר: אתה יכול לצחוק! בשעה שאנו כואבים, סובלים או עמלים אתה תמיד צוחק. היום אתה רוצה להלחם בנצרות ובדת בכלל ולא איכפת לך אם תמיט על־ידי כך שואה עלינו, מחר תבוא אתה וחבריך ותעשו בנו מלחמה בשם הדת… בשם איזו דת חדשה שתמציאו לעצמכם, אחת היא. הגלות החריבה בכם כל לשד, הובישה כל שורש המקשר עם קרקע העם והאנושיות! אתם מתפרנסים רק ברעל ובמרירות שהגלות היניקה אתכם. כל כוחכם הוא רק להרוס ולהחריב, לצחוק וללעוג. גם לאהוב ולשנוא כראוי אינכם מסוגלים, כי הכל חרב בתוככם. רק רגש אחד עור נשמר אצלכם, ביודעים או בלא־יודעים, רגש חי וחזק, והוא רגש הנקם, נקם באנושיות שעשתה אותנו כה אומללים, נקם בעמנו על אשר הוליד אתכם בעלי־מומים אומללים ונפתלים…
הכל ידעו שדברי מקלר פגעו בכרמלי יותר מאשר בכולם ומתוך סקרנות ידועה חיכו לתשובתו. מרים שאלה את עצמה מתוך מתיחות ידועה: איך ומה יענה? באיזו “פוֹזה” יעמיד את עצמו בשביל לענות? מרים מצאה בו, בזמן האחרון, הרבה מן ה“פוזה” במקום שהיתה רואה קודם טמפראמנט, מקוריות, התגלות של אישיות לא שכיחה. אבל גם את הפוזות שלו מצאה מעניינות, שיש בהן נוי מיוחד… והנה נסחפו כולם בהיסח־דעתם אחרי דברי־התוכחה של כרמלי כמו בזרם חזק. היה בהם מן החידוש, איזו פנִיה חדשה אשר לא צפו לה. תום־הלב שבו נאמרו הדברים והרטט בקולו עוד הוסיפו להם תוקף. פני כולם היו מתוחים. על־יד מרים ישב צעיר אחד אשר חרק בשיניו באופן מרגיז; מישהו חלץ מתוך עצבנות את אצבעותיו בקול פצחה. מרים התבוננה זמן־מה אל עצמה ואל זולתה. ולבסוף, במידה שדברי כרמלי הגיעו אליה, בה־במידה נתמלאה, בלי משים, במקום ההתבוננות השקטה הזו, התמרמרות וכאב. היא ראתה לפניה כבר לא את מקלר כי אם שליחו של צבא אומללים נבובי־לב וחלולי־נפש אשר דרכם לילך ולהזיק… מקלר עמד נשען אל מזוזת הפתח, ידיו בכיסי מכנסיו ומחכה עד שיגמור כרמלי לדבר. פניו היו מעוותים מבת־צחוק לא טבעית. אך עשה כרמלי הפסקה קלה לשאוף רוח, אמר מקלר:
– אומרים עליך שאתה רצית ליסד או יסדת איזו דת, אתה, ולא חברי. אני מבטיחך שלא משה, לא ישו ולא מוחמד ידעו לנאום כמוך. אם “מחר יקומו חברי (הייתי רוצה להכירם) להלחם בעד איזו דת”, אני מבטיחך שהם יעשו ולא ינאמו. אבל עד מחר יש עוד זמן לאכול ולישון. שלום.
ויצא.
– הוא הלך – אמר כרמלי בקול חלש ורצוץ – ירא אני, רבותי, פן עוד ישוב. עוד ישוב, רבותי! עוד נזכה לראות את האדונים האלה לוקחים את הקנאות הדתית במזרח תחת חסותם, להגן עליה מפנינו…
איש לא ביקש רשות הדיבור. שוחחו בלי סדר ובלי יושב ראש. התמרמרו והתלוצצו על הרעיון ה“מטורף” של מקלר, שאלו את גליק אם באמת יש לה איזה יסוד לחשוד בו בפרובוקאציה. אבל על לב כולם רבץ איזה כובד. משהו מדברי מקלר שקע בלבבות כמשקע מר ומכרסם…
אבן כבדה רבצה גם על לב מרים. בלבה שמחה על שמקלר פרש מהקבוצה שלהם. האיש הזה היה תמיד מעורר בה אי־אמון. כל מה שאמר עליו כרמלי היה אמת. מעולם לא דיבר כרמלי בנפש נסערת כזו וברגש יהודי דואב כזה, כמו הפעם כשנפגע באופן אישי. כן, כרמלי הפתיע לא רק אותה. הוא היה נהדר בדברו. התגאתה בו והכירה לו טובה על שלא הנחיל לה אכזבה… יחד עם זאת לא יכלה להתעלם גם ממנת האמת שהיתה בדברי מקלר. נזכרו לה גם דברי הלעג ששמעה פעם בלילה מפי אילה על עבודתם. לעורר תנועה לאומית בין עמי המזרח, בתיקווה שאחר כך יכירו לנו טובה ויגמלו לנו כפעלנו! (כמה פעמים חלמה כך בהקיץ!…) דומה שאנו מטעינים את אוצרנו האחד והיחידי על ספינות לא לנו. כרמלי מגנה את מקלר שהוא פרי הגלות ונטול קרקע; מקלר מגנה את כרמלי שהוא תלוש מתוך המציאות. נזכרה עתה מרים בדברי אפרתי שאמר לה פעם על כרמלי. אפרתי (אח! היכן הוא אפרתי?) התבונן מרחוק אל אנשים ואל דברים וראייתו היתה חדה מאוד. מי יודע אם לא צדק גם ביחס אל האיש הזה, ושניהם, גם מקלר וגם כרמלי, צמחי הגלות הם. זה רוצה להלחם בנצרות ולהתקשר עם טורקיה, וזה רוצה לקומם את המזרח נגד טורקיה ועמי המערב. הצד השווה שבהם הוא ששניהם שכחו את העם העברי גופו, ששניהם אינם מאמינים בו ובכוחותיו. אח! האנשים משליכים יהבם על כל עם ולשון מאפס אמונה בעם עצמם. האנשים מחפשים צבי להניח על קרנו את כל רכושם, מאפס אמונה בעצמם. מעציב, מעציב…
עם חשכה חזרה מרים אל ביתה, אחרי שלא היתה בו יום שלם. בפתח חדר־האוכל עמדה נדהמה למראה עיניה.
על הספה שכבה שטוחה אֶמה ציפרין, פניה כבושים בכר ונאנקה דום. למרגלותיה ולמראשותיה עמדו אביגיל ובעלה מדוכאים מאוד. מזמן לזמן היתה הגב' ציפרין מתרוממת ממשכבה, כנזכרת במה, טופחת באגרופיה על ראשה ומיבבת בקול. ואז ממהר ה' לוי ומגיש לה כוס מים, שזו לא היתה נוגעת בה, ואביגיל דוחה אותו ברוגז: “שוב אתה עם המים שלך? הנח לה בבקשה!”. בפינת החדר עמדה ציונה הקטנה, עטופה במטפחת ומוכנה ללכת הביתה, אך לא זזה ממקומה; עמדה כנזופה כשהיא מורטת את ציציות מטפחתה ובעיניה נוצצות דמעות כמכיתת זכוכית כחוּלה.
– מה קרה? מה קרה? – שאלה מרים נפעמה.
הגב' ציפרין, בלי להרים ראשה מעל הכר, שמעה את קולה של מרים והִגבירה את יללותיה. אביגיל משכה את מרים אל החדר הסמוך ושם סיפרה לה בלחש וברוח נשברה שיגאל אבד ואיננו.
– מה זאת אומרת “אבד”?
– יצא אתמול מן הבית ועדיין לא חזר.
– כיצד! האם הלך עם עוד ילדים או לבדו?
– כנראה הלך יחד עם אחיה של ציונה, עם חיים. גם זה לא בא אמש ללון והיום לא בא אל העבודה. כנראה זה הוא סחב את יגאל.
מרים הסתירה את התרגשותה ובקול בטוח ורם, כדי שישָׁמע לאֶמה ציפרין, מבעד לפתח הפתוח, אמרה:
– הילדים הלכו לאיזה מקום לטייל ומחר ישובו. אין צורך לעשות מזה טראגדיה. כאשר ישובו, הם צריכים לקבל מנה הגונה, על שלא מצאו לנחוץ לבקש רשות.
– גם אני אמרתי ככה – אמרה אביגיל, ובלחש הוסיפה: – יום וחצי בלא אוכל. ילדים בכל זאת.
– אין בכך כלום – אמרה מרים שוב בקול – ירעבו קצת ואחר כך יאכלו ביתר תיאבון. חבל שאין הערב לציונה בן־לוויה. בואי, ציונה! אני אלַווה אותך, מפני שהסבא כבר מחכה לך.
דוממה ובראש מורד, כמו מתוך כעס או בושה, הלכה ציונה אחרי מרים כל הדרך. המקרה הֶמוזר הזה נתן בלבה של מרים מורא חשאי, שלא רצתה לגלות אפילו לאביגיל, והחליטה “לעשות” על דעת עצמה איזו צעדים. אך יותר מכל נגע אל לבה דְמִי יגונה של ציונה. נטלה בכפה את ראש הילדה ולחצה אותו אל עצמה, אל צדה, בדובבה:
– אין דבר, חביבתי! אין דבר! תראי שמחר ישובו.
לב הילדה היה כגביע מלא דמעות על גדותיו. בכל כוחותיה התאפקה לבלי לבכות, אך דברי התנחומים של מרים הגדישו את הסאה. לא יכלה הילדה לשלוט עוד ברוחה, וציווחת בכי פרצה מפיה:
– נהי… נהי… הוא תעה… בדר־אֶ־אֶ־ך… – הביעה בקול את האימה שלחצה כל הזמן על חזה. ושוב לא יכלה להפסיק את יבבתה למרות כל שידוליה של מרים; שכחה אפילו להתבייש בפני הבריות העוברים ברחוב.
אולם כשהגיעו אל בית דירתו של ר' יחיאל, עמדה ציונה, ומרים עמדה גם היא והביטה אליה. הילדה אספה את כל כוחותיה כדי לכבוש את בכייתה. רק מפעם לפעם פרצו עוד מפיה, למרות רצונה, אנקות בודדות. עמדה ציונה והמתינה עד שגם אלו תגמרנה. לא חפצה להכנס אל בית סבא כשהיא מתיפחתי כדי שלא לצערוי מרים התבוננה כל הזמן אל מלחמתה של הילדה עם עצמה. לבסוף כששקטה לגמרי ומחתה בקצה מטפחתה את דמעותיה מעל לחייה, שאלה מתוך שיקול־הדעת:
– מה אגיד לסבא?
– תגידי לו שחיים הלך לטייל עם חבורת אנשים – יעצה לה מרים.
– אמרתי לו אתמול כזאת, והוא, כמדומני, לא האמין לי.
מרים השתוממה על אפיה ועל דעתה המיושבת של הקטנה הזאת.
– אין דבר, יאמין. אני באמת בטוחה שמחר ישוב בוודאי.
מרים בשובה לבדה מן העיר העתיקה, היתה מלאה חרדה לגורלו של יגאל. לבה הכה אותה על שהזניחה את הילד. סוף־סוף גם גליק לא יכלה למלא בהחלט את מקום האם, והאם… ה! האם… אחרי מות בעלה ביקשה זו לגבות מן החיים במהירות, בבת־אחת את אשר חסכו ממנה במשך ימי נשואיה הבלתי־מוצלחים; ופנאי לא היה לה ליתן את דעתה לילדהּ אשר גם הוא היה זקוק לקצת אהבה וחום־לבב…
מרים הלכה ישר אל גליק להוועץ אתה. גליק כבר ידעה הכל, כבר הקימה את המשטרה על רגליה, הבטיחה “בקשישים” ביד רחבה, מבלי לחשוב רגע במה תשלם אותם; כבר רצה אל מקומות שונים, זרזה אנשים שונים לשלוח שליחים בכל הדרכים לחפש ולחקור. עכשיו שכבה בחדרה תשושה ומדוכדכה. גם לבה היא נקפה; דומה עליה שלא יצאה ידי חובתה כלפי הילד.
– לא! לא! – קראה אל מרים כשזו ישבה על ידה, נכאת־רוח ואובדת עצות – לא התעניַינו בילד במידה מספקת. הלוא גם אֵם לא היתה לו. הנה היא שוכבת שם אצל בת־דודך ומייללת כמו כלבה. בבית־האסורים הייתי סוגרת אמהות כאלו. טפו! צֶ’רטובקה2! יִנְעַל אַבּוּךְ3.
מרים סיפרה לה את שיחתה האחרונה עם יגאל. גליק צחקה:
– אה! עכשיו אני מבינה – אמרה – פעם שאלני יגאל בקול של מסטורין: האמת שהגברת ווייס היא מסכנה? מדוע היא מסכנה? לא יכולתי להבין את השטות שנכנסה לראשו. אבל עכשיו אני מבינה. ילד בעל נפש יפה, ילד אנין־הרגש! דומני שאותנו אהב יותר מאשר את אמו. היודעת את, הוא אהב מאוד את הארץ. לא חדל לחקור ולשאול אותי על הגליל ועל המושבות ועל הפועלים. לכאורה היה בית־הספר צריך לספר לו זאת. אבל מה יודעים המורים על הארץ ועל מושבותיה? אני בטוחה שהוא הלך עם חברו אל הגליל. לא התאפק, קם והלך לו. הוא חלם כל לילה על הגליל, על המושבות, כל לילה. הוא היה מספר לי. שמעי, אם חלילה יקרה אסון לילד בדרך, אלך אל בית־הספר שלו ואעשה שם פוגרום.
– היצאת מדעתך? מה את רוצה מהמורים המסכנים שם? במה הם אשמים?
– בכל! “המורים המסכנים” הללו מקלקלים את הילדים שמוסרים לידיהם. שמונה שנים מחזיקים האידיוטים את הילדים בבתי־הספר שלהם ומפטמים את מוחותיהם בכל מיני שטויות, בתקוותם לעשותם אידיוטים כמותם. באנו הנה ליישב ארץ שוממה, בתנאים אקלימיים לא ידועים לנו, בתוך עם זר לא ידוע לנו… והמורים הללו מה הם עושים? אינם מלמדים חלילה מה שנחוץ לדעת בארץ הזאת, לא ערבית, לא על חיי הערבים, על מנהגיהם. ואמונותיהם וכו', לא מלאכה וחקלאות, בי אם דיני הדגש חזק, כמה תושבים בכלכותא ומה היה אורך חוטמה של קליאופטרה ו“אידישקייט”… הייתי רוצה לדעת במה אוכלים את ה“אידישקייט” שלהם… אין לך מושג כמה השתעמם הילד בבית־הספר שלהם, כמה שנא את המורים ולימודיהם. הוא חלם רק על העבודה באיזו סדנה או בשדה… ידיו וכל שריריו פשוט התגעגעו, ממש התגעגעו אל מכשירי עבודה… חלם גם להיות שומר בגליל. אח! הגליל… איני יודעת מדוע כה אהב אותו טרם ראה אותו אפילו. בראש חלומותיו היה! בית־הספר אך חינק בו את כל רגשותיו, עד שלבסוף לא התאפק וברח. נלחמים אתם ב“עזרה”, בַּגרמנית; במורים העברים הייתי נלחמת! מכינים לנו כאן דור של בטלנים, של תלושים, שלא ידעו מה לעשות ולהיכן ישימו את עצמם כאן בארץ. טפו! לעזאזל!… אין זה צחוק, מרים! אני אעשה להם, לבטלנים ההם פוגרום…
– יש דרך אחרת להוכיח איזה דבר.
– גם אַת כמוהם, מאותה עיסה, “בחורי הישיבה”, הדואגים ליהדות… ה־י־ה־דות. פסס!…
ראתה מרים שחברתה נרגזה מאוד, ונמנעה מהכנס עמה בוויכוח. ומכיוון ששתקו, העיקה עליהן כפלים מעמסת החרדה. ומרים הירהרה בלבה: הנה גם זינר אין דעתו נוחה מבית־הספר החדש בארץ, זה מבחינה שלו וזו מבחינה שלה… אי הפיתרונים? היפַשרו פעם החיים בין שניהם? היעשו פעם שלום גם בין אלה שמחפשים דרכים חדשות לעבודתנו הפוליטית, בין המקלרים והכרמליים?… אנדרלמוסיה במוחות ללא שיטה אחת, ללא אמונה אחת… רבים התוהים־בוהים, רבים הדרכים, מפני שאין רואים את הדרך האחת היחידה… מפני שנתרחקנו מהמקורות הראשונים, ממקורות חיי העם; נפסקו הקשרים עמו; מאמינים בכל מיני שיטות כלכליות ופוליטיות ואין מאמינים בו, בעם…
למחרת בבוקר, בחמשה עשר לשבט, קמה מרים בשעה מאוחרת מאוד, עם מועקה בלב, בזכרה שיגאל עוד טרם חזר, ולא היה לה כל רצון לילך לראות בתהלוכת התלמידים. אך משסילקה את הווילון וראתה את זהב הבוקר משתפך בחוצות, את זיו החן והחסד של תכלת הרקיע וכל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא המלא ששון ומפיק נוגה, כאילו זה עתה יצא מבית־היוצר של רבון העולמים, תקף אותה חשק לצאת ולהשתתף בשמחתם של ילדי ישראל. הכאב והחרדה ליגאל אחזו את לבה כמו בצבת. אך הרחובות היו הומים ושוקקים מאנשים שעמדו צפופים על גבי המדרכות, מהאחים והאחיות, האבות והאמהות, הסבים והסבות, שעזבו את עסקיהם ויצאו לראות את חמודיהם הפעוטים בצאתם בסך עם מוריהם ומורותיהם אל מחוץ לעיר לשתול עצים לכבוד ראש־השנה לאילנות.
– הנה הנם!… הנה הם באים!… – נשמעו קריאות מכל צד.
מקצה הרחוב הרעים המארש המעודד והמרנין של “ברכת־העם” אשר לביאליק. אחרי התזמורת – שירת הפעוטות מגני־הילדים, רחוצים, סרוקים ומצוחצחים. זאת לא היתה אמנם שירה כי אם ציוץ של כמה וכמה צפרים ממינים שונים ובעלי קולות שונים. אחריהם תלמידיהם ותלמידותיהם של בתי־ספר העממיים לכיתותיהם, שגליק חפצה לעשות בהם פוגרום… אחר כך תלמידי בית־המדרש־למורים, תלמידי “בצלאל”, הגימנסיה… עוברים בסך פרחי ירושלים, עם כל רבגוניותה של הנשמה העברית, של התקוה העברית, מבהיקים פני האשכנזים הנאצלים, מבליחות עיניהם הנוגות של הספרדים, נוצצות עיניהם הערומות והמלאות חיים של התימנים הקטנים חומי־הפנים; הנה עוברים קרוצי מסלע ואכולי שרב ציה הילדים מאור־כשדים, מארם צובא, מקיר מואב… כולם עטופי ירק, זרי־ירק על הראש, מקלעות ירק על הכתפים, על הדגלים… ה! הדגלים הצנועים הללו, דגלי בתי־הספר, המתנופפים ומפצחים באחווה ובחדווה מעל לצבאות הנוער והתיקווה. יחד עמהם, עם הדגלים, מפרפרים כמה וכמה לבבות זקנים ודוויים, יחד עמהם נוסע מחנה של תיקוות וחלומות, אשר אין כמוהם לשגב טראגיותם… אלפי שנים חיכו החומות האפורות הללו, חיכתה האדמה השוממה הזו לצאצאיהם של אלה אשר עיניהם ראו את לגיוני רומי סואנים ברחובות העיר הזאת והנה הם, הצאצאים! שבו!… בעיני מרים נמתח דוק של דמעות אשר חפצה להסתירן ולא יכלה. למה, למה להתווכח על דרכים רחוקות, למה לחפש איזו קרן צבי להניח עליה את כל תקוותינו? האם אין האדמה הזאת, האם אין הילדים האלה קוראים ודורשים את אמונתנו, את אהבתנו ואת כוחותינו?
פתאום ראתה בתוך הקהל את כרמלי עומד ומשוחח עם ראיסה רוזין. חשה עקיצה חדה בלבה: הוא מתראה איפוא עם ראיסה וממנה הוא מעלים זאת…
כרמלי בראותו את מרים, מיד נפרד מראיסה ובקושי הבקיע דרך אליה.
– הלוא אלה הם שלנו!… שלנו!… – קראה אל כרמלי בהתרגשות כמו ילדה המביעה בקול את שמחתה על מתנה יקרה שקיבלה בהיסח־הדעת – לא חשבתי כלל שהם כה רבים בירושלים, בלי עין־רעה!…
– כן! שלנו – חזר אחריה איזה קול זר. מרים מבוהלה החזירה את ראשה. זה היה קולו הסקֶפטי של מקלר, אשר עמד יחד עם שקלור סמוכים אצלה, מאחרי גבה, דחוקים בתוך האספסוף – תתבונן נא הגברת אל הכמרים העומדים שם ומצטחקים. היודעת הגברת את פירושה של בת־צחוק זו?
למרים היתה בלתי־נעימה מאוד קירבתם של שני הבחורים האלה, וענתה בקול גוזר:
– מניין לי לדעת למה הם מצטחקים שם? ואתה מי הגיד לך את מחשבותיהם? יצחקו להם כרצונם. נהיה כאן רבים, נקנה הרבה הרבה קרקע, והרבה, הרבה נעבוד, ואז נצחק אנחנו…
מרים בדברה חיפשה בכל זאת בעיניה את הכמרים, שעליהם דיבר מקלר. כאילו שלא במתכווין, כאילו מתוך פזור־רוח עשתה זאת. לבה התחיל פתאום דופק בחזקה: במרחק ידוע מהם עמדה קבוצת נזירים דומיניקניים, שמתוכם בלטה דמותו הגבוהה של אבא לאסורס. האם רק תעתוע־הדמיון היה זה? דומה לה שהיא תפשה את מבטו השלוח אליה. כאילו גם הוא חיפש אותה בעיניו, ובתוך האספסוף הצפוף הזה נפגשו מבטיהם. הוא הביט אליה ביגון געגועים כזה. מבטו התחנן והתאונן כאחד. האומנם רק נדמה לה כך? אבל מכיון שהרגישה במבט הזה, שוב לא יכלה לדבר במנוחה. לא שמעה ולא הבינה כלום ממה שדיברו אליה. לא רצחה וגם לא יכלה לשהות אף רגע אחד תחת להט מבטו של הנזיר. מיהרה להפרד מכרמלי.
– שמעי נא, יקירתי! – לחש לה כרמלי – בואי אלי לפנות ערב, כך, בשעה ארבע.
על פני מרים חלף צל. נזכרה בראיסה. ושוב גזר את לבה כאב של עלבון וקנאה: הוא מתראה עמה לפעמים, ואולי גם לפעמים קרובות, וממנה הוא מעלים את פגישותיהם. מי יודע, אולי גם באה ראיסה ירושלימה על דעתו… השערת חשד זה נולדה במוחה זה עתה, זה הרגע, ונראתה לו כמתקבלת על הדעת.
– מדוע? לשם מה? – שאלה מתוך קרירות עשויה.
– רוצה אני לדבר עמך על ענינים שונים, חשובים…
גחן אל אזנה ולחש לה בקול תחנונים:
– אני מבקש ממך! אני מבקש ממך! אל תסרבי לי! תבואי? א? הלוא כן? הלוא תבואי, מרים! – ומיד אחר כך התחיל שוב מדבר בקול יותר רם – כמעט שאי אפשר למצוא אותך לבדך בביתך. או שבעלת־ביתך יושבת אצלך בחדרך או שאת יושבת אצלה עם בעל־הבית האדמוני.
– הגברת לוי היא בת־דודי. הם אנשים חביבים מאוד. הוא אדם טוב־לב וחביב.
– יכול להיות. אבל בשעה שאת לבדך נחוצה לי, כל חביבותם של אותם האנשים מיותרת היא עלי. אם כן, תבואי בארבע.
בן־רגע נתקלה מרים שוב באותו מבט לוהט תובע, מחחנן ומתאונן, השלוח אליה מתוך קבוצת הנזירים. נתבלבלה לגמרי ומילמלה אל כרמלי בשפה רפה, בלי להרהר הרבה:
– מוטב, מוטב.
וחיש מהר נסתלקה מאותו מקום.
הלכה בפסיעות פזיזות ועצבניות, כנרדפת על צואר מאותו מבט לוהט… בלכתה, עברה על פני ראיסה, והשתוממה לראות את שקלור, שזה עתה עמד עם מקלר סמוך אצלה, והנה הוא כבר עומד לפני ראיסה… העמידה מרים פנים כאילו אינה רואה אותם. “ממש כמו מרגלים”, חשבה מתוך סילוד־נפש.
בבית נודע למרים ששני שוטרים רוכבים החזירו את יגאל ואת חיים, על סוסים, מאיזה כפר בדרך לצפת. גליק כמעט התעלפה בהוודע לה שיגאל שב. הילד, מיד לבואו, ביקש לאכול והתנפל על האוכל באיזה תיאבון של שגעון; אחרי אכלו אמר שהוא רוצה לישון. זה כשלוש שעות הוא ישן כמו הרוג. להיכן הלכו? למה הלכו? ומה עלה להם בדרך? – מכל זאת לא סיפר דבר ואין איש יודע עד מה.
פרק שלושה־עשר: בְּצִלּוֹ שֶׁל בַּעל הַחֶרְמֵשׁ 🔗
א
טעות היא בידי מי שסובר שמתאהבים דוקא בגלל מידות תרומיות וסגולות־נפש משובחות. אנו מסוגלים לאהוב ולהתאהב גם בזכות איזו מידה מגונה, איזו סגולת־נפש שלילית שמצינו בחברנו, רק מפני שבסתר־לבנו יש גם לנו נטיה אליה, מפני שהיא גם סגולת־נפשנו אנו, בין אם אנו מכירים בה, מגַנים אותה ורוצים להפטר ממנה, ובין אם אין אנו מכירים בה או שאין אנו רוצים להפטר ממנה. בין כך ובין כך דעתנו מתקררת כשאנו מוצאים את מום עצמנו בזולת. הרי זה מפיס אותנו במקצת ומחזק את לבנו, בשעה שחלשה דעתנו מפאת התכונה הרעה שהטיל בנו הטבע. הרי זה מסייע בידנו בשעה שאנו מחזיקים טובה לעצמנו על מידותינו ותכונותינו השליליות…
כרמלי ומרים אהבו זה את זה אולי בגלל קו משותף שהיה באופי שניהם, אף־על־פי שלפעמים היה כל אחד מגנה בעצמו או באחרים את הקו הזה ושואף להתגבר עליו: המאיסה במציאות כמות שהיא, הבחילה במה שיש, בחולין שבחיי יום־יום הזעירים, והשאיפה אל הבלתי־שכיח, אל המופלא והמדהים. מרים נשאה כל ימיה את נפשה אל חיים של עלילה, אל מעשים של גדולה ותהילה. לפני עיני דמיונה רחפו תמיד אישיות מפורסמות מתולדות המהפכות, לא בחיי יום־יום שלהם האפורים ורבי העמל, כי אם בעטרות־הזיו אשר עיטרה להן ההיסטוריה… פעמים, בשעה של בטלה, היתה חולמת עליהן בהקיץ, כמו תינוקת. היא היתה מתביישת בחלומות הללו בפני עצמה; כל־שכן שהיתה מתביישת לגלותם למישהו זולתה. ואף־על־פי־כן ליבּב אותה כרמלי, שגם נפשו פירפרה ברשת של חלומות גדולים, שגם נפשו צמאה אל הבלתי־מצוי, אל ההרפתקאות. יש שהיתה אפילו מלגלגת על אהבתו ללכת בגדולות ולהפליא את הבריות (“אי חביבי! אילו היו לך כשרונותיו של איזה בֶּבֶּּל או של איזה ז’ורֶס, מובטחתני שהיית נעשה מנהיג לאומי גדול!…”) ומה מוזר הדבר: היא אהבה אותו דווקא בגלל חולשותיו אלה שהרהיבוה וצדו את נפשה. והוא הדין בכרמלי. הוא מצא בה נפש קרובה אל נפשו, בחינת כלי־נגינה שנענה בעתרת צלילים לכל מגעו הקל… (“אולי אין את מסוגלה לפעולות גדולות, אבל את הגדולות את מסוגלה להרגיש מאין כמותך”…).
אבל מיום שובו מחוץ־לארץ נסתבכו ונתערפלו יחסיהם יותר ויותר. ככל אשר השתדלה מרים, לפני שובו, לפתות את עצמה שכבר נתפכחה משכרון אהבתה, שעכשיו תוכל לעמוד לפניו כבת־חורין, בלי רגשות־עבותות, שכופתין אותך, שגוזרים בשרך עד זוב דם ואין אתה רוצה לנתקם…, – כן נוכחה, בשובו, לדעת שאך דמיון־שוא היה. אילו היתה רואה אותו בתחילת התוודעותם, כמו שהיא רואה אותו כעת, על כל חולשותיו ועל כל צדדיו המצחיקים, וודאי שלא היתה מוצאה בו כל ענין. ועתה היא מגלה אותם בו יותר ויותר, ויותר ויותר אוהבת אותו…
אולם צלה של ראיסה היה שטוח ביניהם, והפחיד אותה. מרים לא היתה בעלת מלחמות. מטבעה היתה נוטה יותר לסגת אחור, להסתלק הצדה, ולפַנות מקום לתוקף, אבל כאב־העלבון היה משום כך עמוק יותר, מדַכא יותר… לבה פחד, ניבא לה רעות. היא חשדה בכרמלי שהוא נפגש עם ראיסה, בהסתר ממנה, שכרמלי וראיסה קשורים יחד באיזו תעלומה. התעלומה, שהיא, מרים, עמדה מחוצה לה, העליבה אותה, הכאיבה אותה בכאב של קנאה… ועל, כן עם כל אהבתה, היתה מדי פעם אוספת את בל כוחות נפשה כדי לכבוש את עצמה, להתאפק ולעמוד לפניו משוריינה בקור־נפש מלאכותי.
כרמלי לא הבין את השינוי הזה במרים. לא ידע מהיכן הצללים הללו שמשתרעים ביניהם, מהיכן רוח צינה זו נושבת. מה קרה?
לכאורה הלוא היא שמחה לראותו. היא רואה זאת ברור בסבר־פניה, במבטיה, גם בצליל קולה, שלא תמיד עולה בידה להסתירם. אבל לפעמים הוא מטיל ספק גם ברושם הזה. אך הוא מנסה לצאת מתחומה של שיחת־רעים טובים, מיד היא נעשית מתוחה, עוצרת בדברים, מיד היא מתייצבת על המשמר… מעיניו לא נעלמו הצל שחלף על פניה בשעה שהוא ביקש ממנה לבוא אליו הערב, והקרירות שבה שאלה: “מדוע? לשם מה?”. כרמלי עמד לפני חידה ששללה ממנו את מנוחתו ובטחונו ביום ושנתו בלילה. הוא בכלל לא היה רגיל אל יחס כזה מצד נשים, וביחוד מצד אשה אהובה, ועל כן זה דיכא אותו ביותר. ימים היה מתהלך נטול־מרץ וחסר־אמונה גם בעבודתו. דומה עליו שבלא מרים לא יוכל לעשות כלום. יש שמתעוררת בו תשוקה לברוח מירושלם, מארץ־ישראל, ולהתחיל אי־שם במרחקים חיים חדשים; אבל בו־בזמן הוא יודע שאין זו אלא השליה גרידה. מארץ־ישראל יוכל אולי לברוח, אבל לא מעצמו. יותר מדי עמוק תקוע בו הרגש הזה אל מרים. מה יתן לי ריחוק־מקום? רק געגועים יותר עזים. משהו מזאת כבר טעם בזמן האחרון בשעה ששהה בסוריה.
היא הבטיחה לו לבוא בארבע. כמעט לא ישן כל הלילה, ומן הבוקר התחיל כבר מתרגש; וכל השעות שלאחר־הצהרים לא יצא מפתח ביתו. ישב וחיכה. מזמן לזמן היה מנתר ממקומו ומתחיל מתהלך מזווית אל זווית מרוגז וממותח־עצבים. הערב הוא מוכרח לדבר עמה בהתגלות־לב, הערב מוכרח המצב להיות מבורר ומלובן. אינו יכול לסבול עוד את אי־הבהירות. דומה עליו שרק עתה, מתוך צפיה קדחתנית אליה, הוברר לו כמה יקרה לו הנערה הזאת.
בו־בזמן לא יכול לדכא את החרדה הסתומה אשר נתנה בלבו ישיבת ראיסה בירושלים. לו היה ברור שאם ראיסה כאן, הרי זה לא בשביל שיוכל לישב במנוחה… א, הנערה הזאת! איזו גזירה רעה היתה זאת מלפני הגורל שתקלע לו ושתתקשר אליו! הוא אשר תמיד שמר בקנאות יתרה על אישיותו שלא תפגם ועל חירותו שלא תקופח בידי אשה, נגזר עליו להפגש בנערה זו החרדה כמוהו בקנאות על חירות אישיותה ועל עמידתה הזקופה אפילו באהבתה… לא, ברצינות! הלוא היה זמן שהאמין שהוא אוהב את ראיסה זו. איך זה נואל להכשל ככה?
הוא ניגש בפעם המאה אל החלון. התייצב בין שני חצאי הוילון, והביט החוצה, כלפי הסימטה, שמשם היתה מרים צריכה, לפי סברתו, לבוא, אף־על־פי שידע שעוד זמן רב עליו לחכות עד השעה הרביעית. איזו שטות? מדוע לא אמר לה בשלוש, בשתים, מדוע לא הזמין אותה לאכול אתו יחד ארוחת הצהרים?… כדי לקצר את הזמן, חזר אל הרהוריו על אודות ראיסה ועל היחסים שהתהוו במשך הזמן ביניהם. עכשיו כשהוא מתחיל מנתח את רגשותיו אל ראיסה בזמנים שונים, הריהו בטוח שאותו דחף אליה תמיד רגש אחר לגמרי מאהבה. איזו אמביציה, איזו אהבת כבוד מדומה לכבוש את הנערה עם העינים הנמריות בעלת הרצון הבלתי־מרוסן, רבת־התעתועים והתהפוכות. איזו טעות פאטאלית היתה זאת! שניהם אהבו את חירות אישיותם, את אי־תליותם הפנימית (כך הגדיר כרמלי את רצונם לכבוש, לשלוט, לנהל ולקבל); אף אחד מהם לא יכול לוותר, להסתגל, להכנע ולתת. אלא בשעה שהוא שואף כל ימיו אל פעולות ומעשים, בשעה שלגבי דידו חיים ועלילה אחד הם ואין חיים בלי עלילה (כל אילוסיה חדשה שנולדה במוחו דחפה אותו תמיד לפעולות ולמעשים חדשים), הנה חיי הנערה היו למקק של ליצנות. עש הלעג שבה אכל את הכל מסביבה; הפיכחות הקרה וההתחכמות הנלוזה כירסמו את הכל מתוכה. רק דבר ממשי אחד יש בתוכה שממנו נירתע כרמלי בזוועה: אהבתה לשלוט וללעוג. התנגשותם היתה אמנם מכאיבה. מכאיבה לשניהם. הוא נבהל. הוא חשש שמא פיכחותה היתירה של הנערה ורוח ליצנותה, עם הבוז הגמור לבני־אדם, יכרסמו גם את כנפיו, וישאר מרוקן, מנוצל וכפות, אם לא ימָלט בעוד מועד… אבל מנערה כראיסה אין נמלטים כה על נקלה! יש שהיה בטוח שכבר הצליח להשתחרר ממנה, והנה – כַּפָּה על ערפו… רגע היה מאמין שכל הקשרים ביניהם כבר ניתקו לעולם, ורגע משנהו נוכח, לגודל חרדתו, שהסתבך עוד יותר מבראשונה ברשתותיה הנעלמות… בלי אהבה (עכשיו הוא יודע זאת בבירור) הלך אליה, והיא – מי יודע? אולי גם כן בלי אהבה, כי אם לשם איזו אמביציה, לא הרפתה ממנו. כרמלי גם אינו מאשים אלא את עצמו, את חולשתו, את אי־יכלתו לפנות בתנועה נמרצה וגסה עורף אל נערה, אשר קודם לכן כה טרח לעורר אצלה אהבה אליו… “תודה לאל שכל אותם הסיוטים הטיפשיים כבר נגמרו סוף־סוף!”, קרא אל עצמו. היום נפגשו ברחוב ומשיחתם למד שגם לראיסה כבר נמאס כל המשחק הזה. במתכווין לא שאל אותה למעשיה בירושלים. רק שאל לשלום הוריה ולשלום נינה. שוחחו על התהלוכה ועל הילדים. היא היתה במצב נעור ועליז; שיחתם התנהלה באדיבות ובידידות שקטה, בלי אותה הנעימה של רוגז מסותר, בלי אותן העקיצות בעקיפין והרמיזות לאיומים, המעולפים בדברים סתמיים או בדברי חיבה כביכול. באמצע השיחה שאל אותה: “מי שם עומדת לבושה חולצת בוֹרדוֹ? האם אין זו…” – “כן, הפסיקה אותו ראיסה, זוהי מרים ווייס” – “אה! כך?, אמר, אם כן תסלחי לי, ראיסה! אני צריך לראותה. שלום!”. והלך ישר אל מרים. דומה לו שהיא מבינה שהכל נגמר ביניהם ללא תקנה. ובכל זאת לעזאזל! מה היא עושה בירושלים? אח! השֵדה הזאת…
שקוע בהרהוריו, לא הרגיש באשה שיצאה מהסימטה אשר ממול חלונו ועברה ישר אל ביתו. הקיץ ממחשבותיו רק כששמע את דפיקות המכוש בדלת החיצונית. הזדעזע כולו לקול הדפיקה. "האומנם היא? כבר? עוד הקדימה במקצת לפני הזמן הקבוע… “רק שלוש וחצי; לכל היותר ארבע פחות רבע”. פתח את דלת חדרו והביט אל המסדרון למטה. ומיד נרתע בבהלה אחורנית אל תוך חדרו. עמד והביט נדהם ובלב מכווץ כלפי הפתח הפתוח. פסיעות אשה קלות ומהירות עלו במדרגות, ואחרי דקות מספר עמדה לפניו ראיסה…
בקרן־זווית אחת של עיניה תפשה ראיסה בן־רגע את מבע פניו, אך העמידה פנים כאילו אינה רואה דבר. נכנסה בעליצות תמימה ביותר…
– שלום לך, יקירי! הרואה אתה, הנה בכל זאת באתי לראות היכן וכיצד אתה חי כאן. אף־על־פי שאתה לא הזמנת אותי לבוא, ואפילו שכחת להודיע לי את כתבתך. א? אבל אל תצטדק! אני יודעת, אני יודעת… העסקים, הענינים הרבים, פשוט שכחת! שכחת אפילו לשאול לשלומי ולמעשי כאן בירושלים, מה לעשות? איך אוכל להתרעם עליך ואנו כולנו דור מפוזר הננו “לְלֹא מִפְרָשׂ וּלְלֹא הֶגֶה”… כן, פה לא רע אצלך, חדר די יפה, אם כי קצת בנוסח בורגני קטן; הלוא אתה זוכר בוודאי כמה אני בוחלת בטעם הבורגני־הקטן… אבל מה לך? מפני מה אתה עומד ככה, כמו עמוד של טלגרף, ואינך עוזר לי לפשוט
את מעילי? שכחת את כל נימוסיך, שמואל! אַי־אַי־אַי!…
כרמלי ניגש אליה בתנועה מיכנית לעזור לה לפשוט את המעיל, ופניו היו כה עלובים ומסכנים, כה נבוכים. היא התבוננה אליו רגע בקצה זווית עיניה ולבסוף לא התאפקה ופרצה בצחוק.
– מה לך, חביבי, שפניך כה חמוצים? – שאלה כשהיא מתאמצת לכבוש את צחוקה.
– האמת היא… – מילמל – אני מצטער מאוד… אבל איני יכול לקבל כעת אורחים. אני עסוק.
– עסוק? – שאלה בפקחה זוג עינים נדהמות כביכול ובגרונה מחלחל הצחוק – חבל שלא ידעתי… – ותוך־כדי־דיבור הסירה בכל זאת מעל ראשה את מגבעתה, צנחה בכורסה הרחבה, בהרכיבה ברך על גבי ברך. במנוחה ובלי חפזון הוציאה מתוך קופסת־הסיגריטות שלה סיגריטה, שזמן־מה החליקה אותה, ליטפה וסובבה בין אצבעותיה, טרם שנעצה אותה בפיה. השחה את ראשה והתבוננה, כביכול, אל הכתובת שעל הסיגאריטהי ותוך־כדי־כך שלחה בגניבה מבטים, מלמטה למעלה, אל פני כרמלי.
– גפרור, בבקשה! – סיננה בין השפתים.
דומם הדליק לה גפרור. ראיסה נעצה בו את עיניה הבוחנות. וכשרצועת העשן כיסתה לרגע את פניה, שאלה:
– אולי אתה מחכה לאיזו בחורה? אולי יש לך rendez־vous?
גל של ארס צף ועלה אל גרונו ומשם השתפך גם אל זרועותיו ועד לקצות אצבעותיו שנתכווצו לאגרופים. הטמין את אגרופיו עמוק בתוך כיסי מכנסיו. התייצב ממולה ובפנים מחציפים:
– כן, ראיסה! אני מבקש ממך ללכת מכאן. אני מחכה לגברת אחת.
– לגברת אחת? מנהחח… הרי זה נעים לשמוע. איך אתה מעיז, אני שואלת אותך, לקבל בחדרך “גבירות”?
– ואיך את מעיזה, אני שואל אותך, לשאול אותי על כך? האם אני חייב ליתן לך דין־וחשבון?
– חדשות ונצורות מפליאות מרגע לרגע יותר ויותר. כלום אין אתה חייב? כלום אין לך כל חובה, נאמר, כל חובה מוסרית כלפָּי?
– מוסרית? חח… זה יפה! את דורשת חובות מו־ו־סרי־יות, נהחח… לא! אין לי!…
– מאימתי? כלום לא היתה לך אף פעם כל חובה כלפי?
היא קמה והתייצבה ממולו.
– משפסקה האהבה, ראיסה, פסקה גם כל חובה!
– אם כן איפוא היה זמן, כנראה, שאתה אהבת אותי?
– נכשלתי בלשוני, ראיסה! אני מתוודה לפניך, ראיסה, שזמן כזה, כמדומני, לא היה כלל. אני טעיתי, טעיתי, ראיסה! בכובד־ראש וארוכות הירהרתי בזה. סבור אני שטעיתי לכתחילה.
ראיסה נתנה בו עיניה. אִשים נדלקו בהן, אשים קרות. מבט מוזר היה לה, קר כפלדה, אבל קודד ומפלש. רק שתי אצבעותיה שהוציאו מבין שפתיה את הסיגריטה, ריטטו רטט קל. העשן הליט את פניה כמו במסך, בשעה שאמרה אגב צחוק קל דרך האף:
– נהחחח!… לבוא אל בחורה בדיבורים לוהטים ולקחת ממנה כל מה שבחורה יכולה לתת, ואחר כך להחוות לה קידה באדיבות יתירה, או גם בלי כל קידה ובלי כל אדיבות. ולהגיד לה: “סליחה! טעיתי!”… זהו אמנם “מעשה אביר ללא מורא וללא דופי”…
– הלוא את יודעת, ראיסה – אמר – כמה הייתי מסור לך אז… הלוא תזכרי ימי לונדון, פאריז ואחר כך… אבל מה לעשות ואנו לאו נוצרנו איש בשביל רעהו. אהבתנו לכתחילה לא היתה עשויה להביא לנו אושר, אלא יסורים. תמיד בסבלנו היה כל אחד אומר בנפשו: כך צריך, כנראה, להיות כדי שנהיה מאושרים. והאושר האמיתי, השלם,לא בא, וכשהיה בא לפעמים במקרה ובטעות, כנראה, היינו משבבים ומפוררים אותו בידינו כאווילים, כאילו מתוך כוונה להרע לעצמנו, כאילו מתוך תשוקה אל הצער שהיינו גורמים לא איש לעצמו, אלא איש לחברו. כך… – כאן התקרב פסיעה אחת, התכופף אליה ובלחש – את יודעת, דרכי אהבתך לי לא נתנו עונג גדול… – שוב הזדקף ובקול רם כמו קודם: – לי היו ויש חיים שלי, השאיפות והאידיאלים שלי. את שנאת אותם מפני שאני אהבתים. היית משתמשת בשגיאותי ובהתלהבויותי, כדי למעט, לטשטש בלעגך או גם להמית לגמרי את כל שאיפותי, כדי לאסור את כנפי ולעצרני על־ידך; מפני שללכת אחרי לא יכולת, לא יכולת. א! ראיסה רוזין אינה הולכת אחרי מישהו, ולו יהא אלוהים. לא יכולת גם מפני שלא האמנת. אין את מאמינה בשום דבר, אין את אוהבת שום דבר, זולת קאפריזותיך. גם האהבה היא קאפריזה לדידך, ותו לא. את לא יכולת להסכים שלאהובך יהא איזה אידיאל שאינו את; שיהיו לדידו בני־אדם בעולם, שתהיה לדידו קיימת אנושיות בעולם, זולתך את… לא! כך לא היה יכול להמשך. אני מאושר שהכל כבר נגמר בינינו. השומעת את, ראיסה? נגמר! נגמר! נגמר!
אף עורק אחד לא זע בפניה. נטלה את מעילה מעל זרוע הכורסה, ולבשה אותו במנוחה; אחר כך חבשה לה את מגבעתה בשקט, ולאט לאט תקנה מתחתיה את שערותיה. כרמלי התבונן בקוצר־רוח אל תנועותיה ודומה היה עליו שזה נמשך נצח, ורגז בנפשו על שבמתכווין אינה מזדרזת. אלמלא היה כה נרגז, היה אולי רואה איך מרטטות קצות אצבעותיה הדקות בטפלן בשערות, ומסתכסכות בהן שלא לצורך…
אחר כך עמדה ושהתה שעה קלה דומם כנמלכת עם נפשה. אצבעותיה שיחקו, מתוך פזור־רוח, במנעול ארנקה, פתחו וסגרו אותו חליפות. לבסוף הצטחקה ואמרה:
– קצת כמובן הגזמת. אם כי אמרת הרבה דברי אמת. שכחתי כנראה, שבשעה שאמרת לסדר איזה גדוד יהודי או להתחרות. עם ישו הנוצרי…
– ראיסה!
– נו, טוב, טוב! לא אוסיף… בזה צדקת, האירוניה הארורה שלי… אבל הזוכר אתה שכל הכספים אשר הוצאת על “שאיפותיך ואידיאליך” מכיסי לקחת אותם?
כרמלי הרגיש שזרם דם הציף את פניו עד לשרשי שערותיו. לא פילל מימיו שראיסה תהא במדה כזו בלתי־דיליקאטית.
– הכסף – מילמל – שלקחתי ממך בשעה שהיחסים בינינו…
אך היא לא נתנה לו לגמור:
– אתה טועה אם אתה סבור שאני רוצה לגבות אילו חובות ממך. בעד האושר שהיה לי בעזרי לך לפרוש כנפים, אין גמול ושילום. הזכרתי לך זאת רק כדי לתקן את זכרונך שנחלש מאוד, באמרך שאני בקשתי לקצץ את כנפיך, להמית את אידיאליך. גוזמה! אילו חפצתי בזה, היה לי רק לסגור את ארנקי, ודי! ואין גדודים ואין דתות חדשות!… כמה נואלים הם בני־האדם לפעמים, וכמה שטויות הם מסוגלים להגיד מתוך התרגשות או התלהבות! כעת הננו אנשים “שלא נבראו איש בשביל רעהו”, מפני ש… שאיני יכולה ללכת אחריך. אבל היה זמן – ה, מה נחלש זכרונך! – היה זמן ואתה היית נשבע לי בוקר וערב ללכת אחרי בעינים עצומות עד לקצווי תבל… לשכוח בשבילי את אבא ואמא, לשכוח בשבילי את מטרתך היחידה בחיים – איזו “מטרה יחידה” היתה לך אותה שעה, איני זוכרת עוד – וללכת אחרַי אל אשר אקראך. כן, מה לא יגיד אדם בשעת התלהבותו! נהח… ואני… ואני הטיפשה במקום לעצור אותך על־ידי, פתחתי לך את ארנקי ושלחתיך אל “מטרותיך היחידות”…
כרמלי כולו רעד:
– שמעי, ראיסה! שוב את מזכירה לי את הכסף.
– אח! שוב לא הבינות. תמיד אותו דבר! אני רק רוצה לתקן בדבריך איזו טעות קטנה בנוגע לכנפיך שאני כאילו אסרתין.
– דומני, ראיסה, שתמיד היו בינינו וויכוחים בדבר הכסף שאת היית רוצה לתת ואני דווקא הייתי מסרב לקבל.
– ובכל זאת אני הייתי נותנת ואתה היית מקבל…
– כן, כדי לגרום לך נחת־רוח.
– נכון! בוודאי, בוודאי! אתה היית גורם לי אך נחת־רוח, ואולי על כן אין לך כל רגש של חובה כלפי.
– אילו הייתי מרגיש שאני התחייבתי לך במשהו, האמיני לי שהייתי חורש בחוטמי את האדמה ובלבד לפרוע לך. אבל…
– נא־נא־נא! שוב אתה מתלהב. מי דורש ממך דבר לא אנושי כזה, לחרוש בחוטמך את האדמה? אין אני תובעת כלום ואין אתה מוצא את עצמך חייב בכלום, הרי שנינו פטורים זה מזה. אח, כן! כמעט ששכחתי… כן, כן, לפני לכתי – דובבה בהתרגשות קלה כשהיא מחטטת בארנקה – דבר קטן של פרוֹזה מעשית… אולי הייתי צריכה להראות לך זאת מבתחילה, כדי שלא ישארו בינינו חשבונות…
הוציאה מתוך ארנקה פיסת־נייר מקופלת, פישטה אותה והניחתה לפניו על השולחן. נתן כרמלי את עיניו בפתקה ופניו החווירו: זה היה שטר קבלה כתוב וחתום ביד אביו על חמש מאות פראנק…
– זמן הפרעון הראשון והשני כבר עבר ועדיין לא נכנסה אף פרוטה… – אמרה ראיסה בטון מעשי.
כרמלי הרגיש כאילו הורידו בכל כוח גרזן על ראשו. מחשבותיו נתבלבלו. הביט זמן־מה דומם אל הפיתקה ואליה חליפות, ושפתיו דובבו בקושי רב:
– א־בא שלי?… א־ת?… איך?… האומנם?
היא שתקה, רק הניעה ראש: הן־הן.
הוא עמד לפניה בטל ומבוטל. בקרבו צמחה ועלתה משטמה כלפי הנערה הזאת, עזה ועמוקה כמו תאווה, נואשה ודוויה כמו משטמת החלש אל החזק ממנו, שהכפישו בעפר. בחדר שלטה דומיה. ראיסה עמדה כנציב אבן ממולו, נעצה בו מבט, כמו מסמר, מצומד בחשק מסותר. היא חשבה: “הנה עוד מעט ויכני… עוד מעט יתנפל עלי ויכני באגרופים קפוצים. אך מהר, מהר! אח, למה הוא מתמהמה?”… ובקרבה פירפר הכול מתוחלת, אך למגינת־לבה, עמד לפניה כרמלי חסר־אונים, מבולבל ורב־חימה. אך פתאום כאילו התעשת, עבר רעד בגופו, תפש את פיסת־הנייר, קימטה בתוך אגרופו וזרקה בפני ראיסה.
– לעזאזל! לעזאזל לכי!… – קרא בקול חנוק ונואש.
הביטה אליו בעינים מבליחות של נמרה צמאה ובאיזו בת־צחוק מוזרה מאוד.
– וזה הכל? – שאלה אותו.
הפיתקה בהזרקה ניתקלה בחזהָּ, ניתזה ונפלה על כר הכורסה הסמוכה. ראיסה נטלה אותה, החליקה ופישטה אותה והניחתה גלויה על השולחן, ואחר כך נפנתה לצאת את החדר. מכיוון שפתחה את דלת היציאה, ראתה את מרים עומדת לפניה כולה מאובנה מתמהון. זו האחרונה לא פיללה לפגישה זו פה. רגע אחד הביטו שתיהן זו אל זו בדממה. ראיסה הראשונה פרצה בצחוק. צחוק מוזר היה זה, רווה־ארס ומרירות ושימחה־לאיד.
– למה הגברת ווייס מסתכלת בי כך? פגישה בלתי־ צפויה, נהא? נפגשנו על פני הגשר הצר, נהה? בבקשה, בבקשה, הדרך פנויה… – את המילים האחרונות אמרה באותו הטון ובאותה הקידה, שבהם אמרה לה פעם מרים ברחוב אותן המלים.
ופנתה ללכת. אך מרים עצרה בעדה:
– א, לא, לא! אין לה צורך ללכת מכאן. אני רק לרגעים אחדים. לא אפריע.
– אוהו! אפשר לחשוב שהגבירות עומדות אצלו בתור. אבל היא יכולה להכנס במנוחה ולא להזדרז. תורי אני כבר נגמר.
ויצאה. למרים היה דומה כאילו היא שומעת עוד מהמסדרון את צחוקה הארסי והמלא מרירות.
כרמלי בשמעו את שיחת ראיסה ומרים בפרוזדור, מיהר והסתתר בחדר הסמוך ששימש לו חדר־משכב. הוא עשה זאת בלי שיקול־דעת, באופן אינסטינקטיבי. שם עמד שעה קלה כמאובן וביקט לאסוף ולסדר את מחשבותיו שנתבלבלו. הוא ידע ששם עומדת מרים ומחכה לו, ובמוחו לא יכול לסחוט שום דבר הוגן שיגיד לה. לבסוף יצא אליה מחדר־המשכב מדוכדך ומבולבל מאוד…
דקות מספר עמדו זה מול זה דוממים ונבוכים.
– הנה באתי – דובבו שפתיה החיוורות.
– ראיסה זו… – מילמל כרמלי – במתכווין באה… דוקא עתה… בלא שאקרא לה. תמיד היא ככה… אל נא תחשבי מרים….
היא הפסיקה אותו:
– א, איני חושבת כלום ואיני תמהה על כלום. לשם מה קראת לי?
לכרמלי הוברר פתאום בבהירות מבהילה ללא־רחמים שגם ביניהם נגמר הכל. לחנם יבקש לבאר לה, להתנצל לפניה: היא לא תאמין לו. ובכל זאת מילמל:
– איני מבין, מרים, מדוע כה שוּנה יחסך אלי.
מרים לא אמרה דבר, והוא הוסיף:
– אני לא פיללתי שכך מהר יבוא סוף… – קולו היה מדוכא, רצוץ וחסר־חיים…
– לא מהר, כי אם נמשך קצת יותר מהדרוש – אמרה מרים בבת־צחוק קלושה ובקול חלש, גם כן רצוץ – הזוכר אתה אתה את האגדה שסיפרת לי פעם בבן־המלך, אשר בהוולדו בירכה פיאה אחת את אמו שלא יראה אף פעם בכמישת הדבר האהוב עליו? הזוכר אתה את גורלו של בן־המלך ההוא? אתה אמרת לי אז שזוהי אגדת חייך… אני לא נבהלתי ובאתי אליך בכל זאת אותו לילה בו שמעתי ממך את האגדה… והנה… – פתאום זקפה את ראשה ובקול יותר אמיץ שאלה: – מה יש לך להגיד לי?
כרמלי הביט אליה ונדהם לראות קמט דק וחדש שנוסף על פניה, שנמתח באלכסון מאפה אל זווית פיה, והוא שקוי מרירות. קודם לא הרגיש בקמט המר הזה. ויכאב לו מאוד.
– קראתני, מה יש לך להגיד לי? – חזרה על שאלתה בראותה אותו מביט אליה ושותק.
– מרים! אני מקַווה… שיחסינו, איך שיהיו, לא ישפיעו על העבודה…
– ה! העבודה… למה אעלים ממך את אשר עם לבי? היה זמן ואני האמנתי שאין לפני, זאת אומרת שאין לפנינו דרך אחרת זולת זאת שאתה הראית לנו. כנראה, טעיתי. כנראה לא נולדתי למפעלים נועזים וגדולים. להמריא יחד עמך לשחקים אין לי הכוח. דרך תרנגולת פשוטה ומסכנה כמוני היא על פני אדמות ולא בגבהי האיתר. דרך זו שלי היא קצרה וישרה אל המטרה, זאת אומרת אל הזירעונים, ולא אל… – תנועת־יד רחבה ובלתי מסוימה באויר באה במקום המילים שלא נאמרו.
עמד כרמלי והביט אליה, הקשיב אל דבריה שהיו לו חדשים, ולא ידע אם זה לעג לו או לעג מר לעצמה. אך אחרי הקרע המכאיב, לא עשו הדברים רושם עליו.
ב
ראיסה, בשובה מכרמלי אל מלונה, היה לה רצון חזק להעליב במישהו, לשבור, למחוץ, לרמוס…
שקלור חיכה לה שם.
– שוב אתה כאן? – קראה במקום לענות על ברכת־שלומו – האומנם לא אוכל אף פּעם להפטר ממך?
שקלור עמד לפניה בפה פעור בלי להבין כלום.
– דע לך, האדון שקלור! – הוסיפה בראותה את תמהונו – אתה נמאסת עלי. אוֹ, מה נמאסת!
כל רגשי ההזדהמות והבוז אל האיש הזה, שכל ימי שבתה בירושלים היתה מדכאה אותם בקירבה, פרצו ועלו כולם אל גרונה כפקעת של גועל־נפש.
שקלור עמד רגע כהלום־רעם מפאת התפרצות בלתי־צפויה זו ומפאת מראה פניה הנעווים בחימה ובבחילה. אבל מיד הצליח לשלוט בעצמו ונקט את הטון הרגיל שלו, באמרו במנוחה:
– אמנם אני שומע את ה…הדיקלאראציה הזאת בפעם הראשונה, ובכל זאת אינה מפליאה אותי. האמת היא, שאיני מתפלא עליה כלל. אני רק מתפלא, מדוע לא נמאסתי על גבירתי זה מכבר.
– אם יש צורך להשמיע לך גם את זאת, דע לך, שכל הזמן, כל הזמן אתה מאוס עלי.
– אבל הלוא אני שומע את זאת בפעם הראשונה.
– אבל די! – קראה ברקעה ברגלה – מה השיחה הזאת? די! בבקשה לשחרר אותי מחברתך, אדוני! שלא אוסיף לראות את פניך, השמעת?
שקלור לא אמר דבר. לקח את כובעו ובפסיעות אטיות, מרושלות גרר את עצמו אל הדלת. ראיסה התמתחה במחצית גופה בירכתי הספה הקטנה המצופה כִיתן ירוק עם פרחים אדומים. אצל הדלת התעכב שקלור, החזיר אליה את פניו ואמר:
– שמעתי. לא תוסיפי עוד, גבירתי, לראות את פני… עד כמה שזה תלוי בי, כמובן. אבל אני מקַווה שלראות את פניך אַת מותר לי, כמובן, ממרחק־מה, מן הצד, ככה, באופן לא ניכר…
– מה? אולי עלה על דעתך לרַגל גם אותי? לעקוב גם אחרי בשביל מישהו אחר?
– לא! רק בשבילי, רק בשבילי.
– שמע נא, אדוני שקלור! הגברת ווייס ירקה פעם בפניך…
פני שקלור חוורו. הוא לא פילל שדבר זה יוודע לה. ראתה ראיסה את חיוורונו וחזרה על דבריה:
– היא ירקה בפניך, מפני שהיית מרגל אותה. אם אך תפָּגש בדרכי פעם או פעמיים אעשה לך גם אני כמוה.
– ראיסה בוריסובנה! אותה רקיקה, אני קיבלתיה בשעה שעשיתי מיצוותך. יוצא שגם גבירתי השתתפה עמי… באופן מוסרי, כמובן… במקלחת זו. בשביל גברת אינטליגנטית כמו ראיסה בוריסובנה, רקיקה מוסרית היא גם כן רקיקה.
הוא התכווין לעקוץ בה, וחיכה להתפרצות חדשה מצידה. אך לתימהונו, התרוממה לאט לאט מן הספה, ישבה, הורידה את ראשה אל שתי כפות ידיה, וכך ישבה זמן־מה כקפואה.
כיוון שראה אותה בכך, התחרט על דבריו. הכאיב לו מאוד מה שהיא אמרה לו, אבל פי־כמה הכאיב לו מה שהוא אמר לה. לגשת אליה או אפילו רק להשאר במחיצתה לא העיז, ויצא. אך סגר מאחריו את הדלת, שמע את קולה קורא לו. חזר ונכנס, התייצב סמוך אצל המזוזה וחיכה. רגע אחד הביטו זה אל זה מתוך שתיקה. לתימהונו ראה את פניה והנה הם סכופים ודוויים עד לבלי הכירם.
פתאום התחילה מדברת אליו בשקט ובקול צרוד ורצוץ וספוג כאב:
– צדקת, שקלור! קראתיך להגיד לך שצדקת מאוד. גם בי ירקו, גם בי. גם אותי גרשו כמו שאני גרשתיך. בחרפה גרשוני, בחרפה ובבוז. הרואה אתה, שקלור? גורל אחד לשנינו.
שקלור הבין לחימה אשר שפכה עליו, אבל לא הבין לדבריה ולקולה הדווה. מה ששמע ממנה היה לו לזוועה.
– לא נכון! – קרא בתנועת־יד כמגן על עצמו – אין אני מאמין! אל תספר לי דברים כאלה. זה לא נכון!
– איך לא נכון? מה לא נכון? – שאלה משתוממת.
– מה שסיפרה לי.
– אה! לצערי, זה נכון מאוד.
– מוטב! תיתי לה לגברתי! עוד פעם לא תלך אל אידיוטים וגסי־רוח.
– מדוע, ידידי, אידיוטים וגסי־רוח? האיש שדחה אותי אינו כלל וכלל אידיוט או גס. אדרבא. גסה הייתי אנוכי, אוי! גסה מאוד הייתי. בשעה שֶווייס סיפרה לי מה שעשתה לך, היה לי גועל־נפש מגסות זו. אבל גסותי שלי עם האיש ההוא עולה על הכל… בשעה שדיברתי שם על הכסף ש…ש… הרגשתי את כל הכיעור שלי, אבל הייתי כמתגלגלת במדרון. זה תמיד עמדי כך; איזה דימון תוקף אותי, והוא שולט בי, לא אני בו…
– אבל לא! – קרא שקלור, אשר לא שמע או לא הבין היטב את דבריה – רק גס־רוח יוכל להעליב את גבירתי!
ראיסה צחקה צחוק קל ועצוב קצת:
– בעצם אתה אדם חביב, שקלור! אבל תמים. כן, כן! ברצינות, אתה תמים לפעמים מאוד. אני יודעת שאתה אוהב אותי, שקלור!
אם הוא אוהב אותה!… אבל מדוע הוא תמים? הנה את זאת לא יבין!
והיא המשיכה:
– תסלח לי, שקלור, את התפרצותי הקודמת! גם היא היתה גסה, שקלור! אין אתה יודע כמה אני מכירה לך טובה בעד אהבתך אלי. אותי לא אהבו מעולם; רק התעניינו בי, חזרו עלי אבל לא אהבו. אתה היחידי שאוהב אותי, שאוהב אותי ככה. גש הנה, שקלור, שב נא פה על־ידי ונשוחח.
שקלור לא זו ממקומו. נשען בכתפו אל הקיר ליד המזוזה, ידיו בכיסי מכנסיו, ואמר:
– אין אוהבים אותה, גברתי, בוודאי! ומדוע יאהבוה? והיא, את מי היא אוהבת? האם היא מסוגלה לאהוב אנשים? הלוא אין קץ לגאוותה, אין קץ לבוזה. אין קץ לשמחתה בשעה שעולה בידה לשטות בבני־אדם. מדוע זה יאהבוה?
– ניגזר עלי, כנראה, לשמוע כל היום הזה דברי מוסר. למה תעמוד מרחוק? גש אלי, שב פה על־די ונדבר.
תחילה עמד מפקפק, ובלתי מרהיב בנפשו עוז. אחר כך עקר את רגליו מאצל המזוזה, ניגש אליה, ואף־על־פי שהיא הראתה לו מקום על־ידה, על הספה, ישב על כסא ממולה, כפוף במחצית גופו אליה ומסובב בין כפיו את הקאסקיטה הקרועה שלו.
– אין אתה שוטה כלל וכלל, שקלור. כך היתה דעתי עליך תמיד ואין לי צורך לשנותה. ואמת גם כן שאני הנני אדם רע. שמע! אני בחיי טעמתי את כל התענוגות כמעט, את המותרים ואת האסורים… גם את האסורים! לא נרתעתי משום דבר כדי למלא את סקרנותי הגדולה. רק שני תענוגות יש שלא ניתן לי עדיין לטעום מהם, מפני שאינם ברשותי: להיות נאהבת… להיות נאהבת על־ידי רבים!
ומפני שהיא נשתקקה, שקועה בעצמה, שאל:
– והשני?
– לעשות אנשים למאושרים. אומרים שגם זה הוא תענוג. איני יודעת, אולי… אף־על־פי שזה כבר תלוי קצת ברצוני. לא כן?
– לעשות את האנשים מאושרים? ה! זה קשה, קשה מאוד. את זאת לא תוכלי…
– אם לא את האנשים לפחות איש אחד, את מישהו.
– היינו הך.
– ובכל זאת אם לא אוכל לתת אושר, הרי לפחות שימחה, איזו שימחה גדולה…
– אבל זה למעלה מיכולתך, ראיסה בוריסובנה!
– נא, אם לא שימחה, הרי לעשות, לפחות, שמישהו יכיר לי טובה כל ימיו… הלוא זה כבר אפשר, כמדומני.
– מן הנימנע.
– מדוע? מדוע? מה שלאחרים מן הנימנע אולי לי הוא אפשר, דווקא לי!
– ח ח… לאחרים כן, לך דווקא לא, גברתי!
– אבל הגידה נא לי מדוע? סתם מפטפט: לא ולא ולא…
– אח, ראיסה בוריסובנה! לא מפטפט אני. את מציירת לעצמך את הדבר באופן פשוט יותר מדי. באים אל אדם אומלל אחד ואומרים לו: נא, קח! הא לך קצת אושר, כיוון שאין לך כלום ולי יש רב. קח נא, חביבי, רק לא להתבייש! וכשזה לוקח בתודה רבה ובהכנעה והתרפסות ידועה, אתה יושב לך ונהנה מהשימחה שנתת לאדם, ושבוודאי יכיר לך טובה כל ימי חייו. לא! לא את יכולה לעשות זאת. אילו עשית זאת לא היית מרגישה בזה שום טעם טוב של תענוג. מה טעם יש לרוטשילד בשעה שמזדמן לו ליתן לאיזה קבצן איזו נדבה הגונה או ליתן עבודה לאיזה אביון שלומיאל? אני שואל מה מרגיש אז רוטשילד? לא כלום. חוץ אולי מן הרגש שהנה שׁטר מוסרי אחד פחות, ממיליוני השטרות המוסריים שיש לבני־מינו עליו. לב אחד פחות ממיליוני הלבבות המלאים מרירות של קנאה וצרות־עין כאילו עשרו מגיע באמת להם… זוהי ההנאה היחידה שהוא מסוגל ליהנות. הלוא תודי, הגברת, שאין זה דבר גדול ביותר. מה שאינו כן כשאדם נותן אושר לחברו מתוך שעושה את עצמו אומלל; כשאדם נותן את עצמו טרף, כדי להציל את חברו משיני החיה הדורסת… – ה, הרי זה ענין אחר לגמרי! בנתינה זו יש אושר בלתי שכיח. יש תענוג בלתי־מצוי שטעמו חריף, מר, חזק ומשכר.
– מר, חריף, חזק, משכר…
– משהו מעין זה. אני לא טעמתי את הטעם הזה. אבל לגברת אין, כמדומני, החיך הדרוש בשביל “דיליקאטיסים” כאלה…
ראיסה התכופפה גם היא במחצית גופה אליו, כשהיא תומכת כמוהו את מרפקי ידיה בברכיה, ואמרה לו:
– אתה, שקלור, הנך מאושר ממני.
– אני?
– אל תתמה. אתה מאושר ממני מפני שאתה הנך כה אומלל, כה אומלל. ואני? מה אני? מי אני? לך אספר דבר אחד אשר לא הגדתי ולא אגיד לשום אדם. אתה אוהב אותי, באהבתך אני מאמינה, לכן לך אפשר לספר. התאמין לי, לפעמים אני מרגישה, שאילו יכולתי ליתן את גופי למרמס לאדם אהוב… אילו דרכו ברגלים על גופי, אילו הכפישוני בעפר, ובלבד… שתצמח מתוך זאת שימחה לאדם…
ולא גמרה.
עווית עברה בכל גופו של שקלור לשמע דבריה. הפיל את עצמו אל משען הכסא שישב עליו, בצחוק קל, קצתו מחוצף וקצתו מבוייש:
– אח! בבקשה, ראיסה בוריסובנה! למה לך זה, הדיבורים הללו? בי אין משַטים בפראזות. את משתעממת יותר מדי. אין את יודעת במה לסתום את החלל של חייך. קיבתך היתה תמיד שבעה, תמיד… אילו רעבת, לפחות, כמוני, לא רק בגוף, כי אם גם בנפש, כך, עד לשגעון… היית מדברת אחרת – הוא קם ממקומו וגמר: – אבל הפראזות הללו על “מתן הלחי השניה” או על מתן הגוף למרמס לטובת הזולת… שוויין פחות ממטליק. פראזיאולוגיה של קיבה שבעה, ולא יותר…
ראיסה הביטה אליו באיזו חיבה מיסטורית שביצבצה מתוך זווית עיניה. אילו היה שקלור בעל עין חדה יותר לראות את החוכה הסתומה הזאת, ואילו היה במקצת בעל תפישה פסיכולוגית, כי אז היה ברור לו מיד שלא הבין כלום, לחלוטין כלום בדברי ראיסה…
כשגמר לדברי זקפה ראיסה את גבהי ואמרה:
– אין אתה מאמין לי, אני רואה זאת. יש לך בוודאי די נימוקים לכך.
קמה, התהלכה בחדר המלא דימדומי ערב אילך ואילך פעמים מספר, אחר כך ניגשה אל שקלור, הניחה את כפה על כתפו, והוא נכפף תחת מגעה הקל כמו תחת משא־לעיפה…
– שמע נא, שקלור – אמרה לו באותו הקול הרגיל שלה שאין אתה יודע אם אתה שומע מתוכו ליגלוג ובדיחות־הדעת, או שמאיימת עליך מתוכו איזו מזימת־רשע מסותרה ומסוכנה, או אולי יש בו משום כובד־ראש ותום־לבב – רוצה אתה, הבה נתחתן שנינו. איש לא יפריע לנו. אני חפשית לנפשי.
שקלור הציץ בה רגע אחד ושנים, באופן שההבטה האילמת הזאת בעין אחת היתה מוזרה בתוך אפלולית הערב וגם מפחידה במקצת. פתאום פרץ בצחוק גדול וממושך, כשהוא מתיז את רוקו למרחוק.
– והשושבין שלנו… חחח… יש לי שושבין מוכן… חחח…
הצחוק היה מפחיד יותר מן המבט האילם. יראה חשאית וסתומה תקפה אותה עד לידי צמרמורת בגבה.
– מי? – שאלה באי־מנוחה.
– מלאך־המות, חחח…
– אתה צוחק? אני מדברת ברצינות גמורה.
ושקלור צחק עדיין.
– התפסיק את צחוקך הטיפשי? חדל!
שקלור לא הפסיק את צחוקו מיד; רק קולו הלך הלוך ורפה, הלוך וירוד כלהבה דועכת. ובו־בזמן נשתנו גם פניו. בעוד הצחוק גוסס בפיו, נעשו פניו חיוורים חיוורים מאוד.
ראתה ראיסה את לובן פניו ונבהלה.
– המבין אתה? – אמרה (היא כבר עמדה בפינה רחוקה בחדר) ובקולה כבר רקדו שֵדים ליצנים קטנים – שידוך כזה יהיה מעניין מאוד. על־כל־פנים יעשה אותי מעניינת בעיני כל הבריות. יהיו מראים עלי באצבע: הנה זוהי הגברת שהיתה המאושרה ביותר, נהחח… ושנישאה לאדם העני ביותר, המכוער ביותר והאומלל ביותר! כדרך שאומרים, למשל: הנה אשתו של פלוני הטייס הידוע או של ה“בוֹקסר” הידוע…
שקלור קם בכבדות כרְצוץ חוט השדרה. עוד היה לו כוח לעשות תנועה קלה בידו:
– א! אפילו למעשה כזה אין את מוכשרה, גברתי!
ויצא.
היֹה היתה נערה אחת גאה מאוד ומופלאה מאוד, ואיננה עוד. היה היה כוכב אחד רם וזורח, ואיננו עוד. ראיסה היתה לו האידיאל היחידי שבגללו כדאי היה לו להלך על אדמתנו אשר עליה דורכות רגליה, שבגללו כדאי היה לו לשאוף את אוויר עולמנו, אשר אותו שואפת גם היא. הערב הציעה לו להנשא אליו. בדברה התעורר בו חוש מיוחד ומיסטורי, שלא היה בו קודם, כאילו אך לשם אותו רגע בלבד התעורר, והחוש הזה, דק וחדש, לחש לו בבירור את כל אימת הכֵּנות והאמת שבדבריה… ומיד הוברר לו גם כן שהאידיאל הזה איננו עוד. עתה אין לו כל. כאילו נסתלקו השמים מעל ראשו, נסתלקה האדמה מתחת לרגליו, והוא, לבדו, יחידי, בחלל אין־סוף…
היה כבר חושך. רק מן הפנס הבוער בחוץ, ממול חלון חדרה של ראיסה, רעד אור קלוש על פני גולת־הנחושת של צלע המיטה. וראיסה עדיין עמדה כמו ששקלור עזָבהּ, בלי תנועה כנרדמה. האם הירהרה הרהורים? מי יודע, אולי לא הירהרה כלל, ואם עברו הרהורים דרך מוחה, היא לא ידעה אותם, לא זכרה אותם. רק רגש אחד מילא את כולה ואף הוא לא ברור, רגש כבד, לוחץ, רגש של ללא־מוצא. מה תעשה? התסע הביתה? ומה תעשה בבית? הבית בשבילה ריק, קר, משעמם, בָּאָיו דוחים, דוחים. ומה תעשה? העולם כולו הוא כמו הבית: ריק, קר ומשעמם, והאנשים דוחים… כמדומה שהשיחה עם כרמלי לא הכאיבה אותה במידה כזו כמו שהכאיבוה דברי שקלור. איך אמר לה? “את, גבירתי, גם לזאת אינך מוכשרה!”. והוא הלוא צדק, צדק בהחלט. סוף־סוף קיבלה את סטירת־הלחי המגיעה לה. ומאת מי? ח ח ח… מרים ווייס ירקה בפני שקלור, ושקלור ירק בפניה… ועכשיו, לאחר שקיבלה את המגיע לה, היא יכולה לנסוע במנוחה הביתה; אין לה פה מה לעשות עוד. לא. לשוב במנוחה הביתה אחרי יום כזה, אחרי שיחה כזאת, תוכל נערה כמו מרים ווייס, אבל לא היא… היוכל שקלור ללכת אל הפועלים שלו, אל מקלר, אל כרמלי ואל מרים ווייס ולספר להם מה שהוא אמר לה? האמת היא, שהיא מצפצפת על מה ששקלור עתיד לספר. אבל השאלה היא אם צדק בדבריו האחרונים או לא צדק. אם צדק, מדוע ישבה ופיטפטה עמו תחת לעשות, כמו שעשתה ווייס, לירוק בפניו ולגרשנו כמו כלב? ואם לא צדק… איך תוכיח זאת? איך תוכיח זאת לעצמה? איך תוכיח זאת לאלה, אשר הוא יפטפט לפניהם עליה אגב צחוק מתיז רוק?…
בפסיעות מהירות ירדה במדרגות המלון והזדקרה החוצה… לא פיקפקה אף רגע: היא הלכה אל שקלור… פעם אחת תאר לה במקרה את המקום ששם שכר לו חדר ללינה. זה היה באיזה מגרש ריק, מאחרי שכונת זכרון־משה, בדרך ממחנה־יהודה אל שכונת שנֶלר; שם עמד איזה צריף עץ ריק של איזו חברה למעשי נגרות. זמן רב הסתובבה בסביבות זכרון־משה ולא מצאה את המקום. אחר כך יצאה, באיזה אופן שהוא, אל מחנה־יהודה ומשם בדרך ארוכה וישרה, בין גנים, מגרשים ריקים ובין בתים, אל שכונת־שנלר; משכונת שנלר חזרה בשבילים מתפתלים וסימטאות צרות ושוממות מאדם אל זכרון־משה. אחרי חיפושים ושאלות ותעיות, מצאה סוף־סוף את מחסן העצים של החברה לנגרות ואת צריפו של שקלור. היא שמחה לראות אור מהבהב בחלון: הוא בבית. לבה הלם בחזקה, מהתרגשות יותר מאשר מהליכה מהירה. בחייה עוד לא נזדמן לה להתרגש במידה כזו, באופן כזה. איך יקבל את פניה? מה תגיד לו? שלא תכשל, חלילה, באיזו שטות ללא־תקנה. על מה שיהיה אחר כך לא חפצה לחשוב. המעשה עצמו שהיא עומדת לעשות לא היה לה ברור, לא הקיפה את שיעור מידתו, לא חפצה כלל שיהיה ברור. היא אך דאגה וחששה שמא יגָּמר ב“פארס” נלעג ומביש. היתה כעומדת על עברי פי תהום. ברגע זה היא, לפי שעה, עוד מעבר לגבול מזה, לפי שעה היא עוד מה שהנהָ, ראיסה בוריסובנה רוזין, כמו שהיא יודעת את עצמה מיום עמדה על דעתה, כמו שמכירים אותה הבריות. אבל לאחר שתקפוץ אל מעבר לגבול משם, הכל יהיה אחר, הכל יֵעלם. את כל החיים שם, מעבר לגבול הרגעים הללו, ראתה כגוש אפל חסר־צורה, כחלל תהום אפלה…
מדוע היא עושה כך? לא שאלה. נפשה עצמה עיניה, כאשר יעצום איש את עיניו, לפני קפצו אל התהום. דפקה על הדלת, בקצב לדפיקות לבה. טק־טק־טק… בחפזון ובכוח…
לא חיכתה עד שיענו לה מבפנים (ואולי ענו, אבל מרוב התרגשותה לא שמעה), ונכנסה.
וכאן אירע לה דבר מפליא שבזכרה את הערב הזה ימים רבים אחר כך, לא יכלה להסבירו לעצמה הסברה מספקת. מכיוון שעברה את הסף נסתלקה ממנה כל התרגשותה, המית־נפשה שככה. מיד חזרו אליה מנוחתה הקרה, שיקול־דעתה ובטחונה בעצמה… אמנם היא לא ידעה גם עתה, כמו קודם, בבירור למה באה לכאן, לא ידעה אם באמת תתמסר לבחור מסואב זה. היא הלכה גם עתה אחרי איזו דחיפות פנימיות נעלמות מעצמה. אבל בבטחונה בעצמה ידעה שלא תכשל באיזו “שטות נלעגה ומבישה”, שתשלוט בכל רגע בעצמה, ובכל רגע תמצא את הדבר אשר עליה להגיד ואשר עליה לעשות. נכנסה במנוחה, והתפלאה על השקט. התבוננה מסביבה.
הצריף לתמהונה לא היה מקום דירה כמו ששיערה קודם. אי־שם דלקה עששית קטנה ולאורה ראתה סוָרים של קרשים, התגוללו על הקרקע קיסמים, שבבים, גלמי־עץ וחלקי־רהיטים לא צבועים, שהבהירו לה מתוך האפלולית כחלקי גוף אדם מת… מעל הקירות ביצבצו יתדות ועליהן תלויים איזו כלים, איזו סמרטוטים וסחבות, שהשרו צללים שחורים. כל הצריף היה מלא צללים דוממים. אי־שם נסר קולו של צרצר ערירי. חלפה במוחה מחשבה שטעתה. שלא כאן דר שקלור. אולם מתוך האפלולית עימעמה לפניה מעין איצטבת־קרשים, עם כלי־מטה עליה, וכסא לפניה.
– שקלור! – קראה פעם אחת. מאחרי הסוָרים, מתחת לגג הגבוה נשמע הד לא נעים, מפיל פחד.
“אין זאת כי אם יצא לשעה קלה”…
צעדה לפניה עוד צעדים אחדים. עד שישוב תוכל להתבונן אל ארמון דודה האביר, אשר צד את נפשה בלהטי כשפיו, ומשָכה אליו להיות לו פילגש ושפחה… מפוכחה לגמרי ובבת־צחוק כלפי שקלור, כלפי עצמה, כלפי תעתועים עלובים אלה המכונים רגשות, לב, אהבה, אושר… התבוננה אל הדברים המשונים המתגוללים בצריף, פנתה לראות את אצטבת־המשכב, אך הזדעזעה ומיד החזירה ממנה את פניה… היה בדעתה כבר לצאת. האוויר היה קשה לנשימה. אך פתאום ראו עיניה במרום והנה כאילו עומד שם אדם אחד וכל הזמן מביט באפילה. התחלחלה במיקצת. אבל מיד הרגעה. היא אמרה אל עצמה שבאפילה לא יעמוד שם למעלה שום אדם, שבאפילה אין מה לראות שם. וכדי להבטיח לעצמה שאין זה איש ולשוא נבהלה, התקרבה אל אותו מקום פסיעות אחדות. אך פתאום פרץ מפיה קול צווחה מתוך טירוף־הדעת…
ובציווחת־שגעון זו רצה אחר כך בדרכים השוממות, בין הגנים והמגרשים הריקים, בין הבתים החשכים – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
* * *
… למחרת סיפרו הפנסיונרים של הגברת ציפרין, בשעת ארוחת־הצהרים, את החדשה, שבצריף הריק אשר לחברת הנגרים מצאו בבוקר פועל אחד תלוי.
ג
כאשר ירדה מרים, אחרי שיחתה האחרונה עם כרמלי, מעל מדרגות דירתו, היתה כולה רצוצה, לאה ומדוכדכה, כאילו עקרה מלבה לפני שעה קלה מה שהיה נעוץ בו באלפי שרשים. פִצעה מגולה ושותת דם. כשיכורה מכאב, היא פוסעת יחידה ברחוב העומד בשיממת ערבית, בין הבתים האטומים, בין האנשים העוברים כצללים אילמים ועיוורים בישימון, וקור נורא של ערירות לפף אותה. התייראה שמא לא יעמוד בה רוחה ותפרוץ ביללה באמצע הרחוב…
ובכל זאת לא פרצה ביללה, כי אם הלכה כפופה, מכווצה ומצומצמה, בפסיעות של סהרורית, ישר אל העיר העתיקה, באותו שביל, שזה זמן לא דרכו בו רגליה, ואשר נשבעה זה כמה לבלי שוב אליו עוד.
מדוע עשתה כך, מדוע הלכה לשם? – היא שאלה זאת לעצמה רק בעמדה בפתח חדר־הספרים של המנזר. בראותה בפנים החדר, בקרן־זווית, את הפנים המסוגפים והיפים באיזה הוד של אצילות רוחנית, כפופים על גבי ספר, תחת אורה הלבן של המנורה, נבהלה, כמקיצה מחלום, למצוא את עצמה כאן… אך לשוב היה כבר מאוחר. הוא הרים את ראשו מעל הספר והביט אליה בעינים מאומצות, כמו מבעד לצעיף שקוף.
– ערב טוב, אבא! – אמרה. בקול חלש.
אבא לאסורס הזיז את עצמו על כסאו אחורנית, קם והתקרב אליה הלוך והתקרב בפסיעות כבדות ונגררות, כפסיעות זקן חולה, גם גבו היה כפוף קצת יותר מדי… התקרב אליה בראש נטוי לפניו ובעינים ממצמצות. לא מיד הכיר אותה.
במרחק של שני מטרים עמד, ואמר בקול יבש חסר־גוון:
– ערב טוב, M־lle! במה אוכל לשרת אותה?
השאלה נשאלה בנעימה יבשה. למרים היה רגע רושם שהוא חולה. נתבלבלה, מפני שלא ביקש אותה להכנס, כדרכו האדיבה תמיד. בן רגע הבינה שהוא כבר אחר, ורחוק, רחוק ממנה…
– ראיתי היום את כבודו בתוך הקהל הצפוף. כבודו הסתכל בתהלוכת בתי־הספר שלנו. נזכרתי בסוכך ששכחתי אצלו…
הרעיון על אודות הסוכך נזדמן על לשונה רק ברגע זה תוך־כדי־דיבורה, בהיסח־הדעת כמעט, כדי לבאר את סיבת ביקורה, שלא היתה ידועה לה לעצמה. אמרה ומשום־מה נתביישה.
אבא לאסורס הוסיף להביט אליה במבט כמרחוק, ובאותה הנעימה השווה והשקטה:
– הגברת טועה. אותי לא ראתה. לא יכלה לראות. אני חולה. כל היום לא יצאתי מתוך הכתלים האלה. יש בינינו אחד הדומה במקצת אלי. מרחוק.
אמנם רק עתה ראתה מרים כמה מעונים ורצוצים פניו; רק עתה הרגישה שקולו חסר כל נימת חיים, ומשום־מה חלפה במוחה מחשבה, מתוך רחמים והערצה, על סיגופים ועינויים בלילות בדידות ללא תכלה…
– אח! – קראה מתוך אכזבה ויאוש. אותו מבט, אלוהים גדולים! האומנם רק פרי הדמיון היה? – אם כן איפוא – הוסיפה בקול – הלוא רק טעות היתה זאת…
אבא לאסורס הרגיש, כנראה, בכל הצער שבקולה ומצא לנחוץ להוסיף:
– אבל את הסוכך שלה אני יכול להחזיר לה. הוא נמצא כאן.
הוא ניגש אל ארון אחד גדול, שלח ידו אל הריווח הצר שבינו ובין הכותל, נבר ונבר שם בידו, כשהוא נושם ונאנח בכבדות. השתדל זמן רב להוציא משם, מבין חפצים אחרים, כנראה, את הסוכך. ולבסוף נשמע מאחרי הארון קול שבר. על ידי מאמץ יָתֵר או תנועה לא זריזה, נשברה ידית הסוכך. אבא לאסורס התבייש מאד, ובמבוכה גדולה הגיש לה את שני החלקים. הוא ביקש סליחה, והיא הרגיעה אותו באמרה שאפשר לתקנו, שאין בכך כלום. אחר כך שתקו שניהם. עמדו ושתקו. היא הביטה אל הסוכך השבור, והוא עמד כפוף, שחוח, עיניו כבושות בקרקע, וחיכה. דובבה חרישית: “שלום, אבא!”, נפנתה והלכה לה.
בתחילה עוד קיוותה לשמוע מאחריה את פסיעות האיש. הפסיעות לא נשמעו. והיא יצאה לבדה אל הרחוב, עם שברי הסוכך, הסוכך של כרמלי, בידה…
“וזהו הכל”… – אמרה אל עצמה.
כן. זהו הכל. להיכן תלך? לשם מה? לשם מי? מה תעשה? לשם מה תעשה? היתה עטופה וכרוכה בבדידותה, שהפרישה אותה מן העולם כולו, כאילו היתה נתונה בתוך שק צר, מבלי שתוכל להתנועע. שום רצון, שום צורך בתנועה לא היה לה. אבא לאסורס התבצר באמונתו וסיגופיו; כל אחד מתבצר ביסוריו או באמונתו. רק היא לבדה מתהלכת כמנודה, כמגורשה. החיים רחוקים ממנה, אי־שם בערפל. דומה כאילו יצאה עם חשכה יחידה אל השדה, אל מחוץ לתחומו של הכרך ההומה עם זהרורי אורותיו בשמים ממעל לו, עם המולת־ים העולה מתוך תרבוכת־ההמונים; והיא יחידה עם חשכה בשדה…
ימים ולילות אחדים לא יצאה מרים מחדרה ומצצה את תוגתה ויאושה כדוב זה בימות החורף שמוצץ את כפו בתוך מערתו. מלפניה לא נסתלקה תמונת חייה בעתיד: כל ימיה תהא מלמדת חשבון ודיקדוק לילדי ה“אינטליגנציה” הירושלמית. ימים יעברו, שנים תחלופנה. היא תזדקן, תתכער, תתכופף ולא תפסיק לחזור על פתחי תלמידיה, אשר ילגלגו על זרויותיה והרגליה המגוחכים של בתולה זקנה ויבשה. וכך – כל ימיה, כל ימיה. ובערבים תהא יושבת בחדר־האוכל, בחברת ה' לוי, אביגיל, הגברת ציפרין ועוד מי ממכריהם ותשחק בקלפים, או תשב לה בפינה ותסדר לעצמה “פאסיאנס”…
יום אחד קמה ובלי להגיד לשום אדם דבר נסעה לתל־אביב. ושם ישבה עד הערב בחדרה במלון, כמתחבאה שלא יראנה איש. רק בערב עם חשכה יצאה אל חוף הים.
היה ערב סגריר וקר. לפעמים רחוקות הציץ הירח מבין קרעי העננים והאיר את החולות ואת הים באור רפאים חיוורין־ירקרק. שאגתו של הים הקצובה והבלתי־פוסקת היתה תלויה בחלל האוויר ומלאה נכר עד לידי יאוש. מפעם לפעם פרצה רוח בשריקת יבבה ללא תנחומים, אי־משם, מתוך החידלון הקוסמי. אימה ומועקה…
החוף היה ריק מאדם, ובכל זאת הרחיקה ללכת ממקום הטיול הרגיל, כמחפשת לה מקום שומם ביותר, בטוח ביותר ששום איש לא יפריע לה. רגע עמדה והקשיבה. הרוח שרקה באזניה על האפס האין־סופי… מרים תלתה עיניה בירח שהציץ מבין העננים. בפעם האחרונה שלחה אליו מבט פרידה. “נודד נצחי” זה כמה פעמים ליווה אותה בשעות יגון ויאוש או בשעות תקוות ותלומות! כמה פעמים נשאה אליו עיניה באהבה וכמיהה, וקווי־הכסף שלו התדפקו בדממה על לבה והעירו בו חלומות על אושר!… כמה פעמים צף לו ירח זה גא וקר בשעה שהיא הביטה אליו בעינים מלאות דמע מכאב ויאוש! הנה עתה הוא מאיר לה את ערבת המים, שהיא עתידה לשכב שם קרה ואינרִטית עד שיקיאוה המים אל החוף אם לא תהיה לברות לדגי הים…
עמדה והקשיבה, כמו מתוך איזו הנאה, אל הצער הממלא אותה, אל תוגת המות המחכה לה ואל אימת קברה… גל אחד בא והכה על ארכובות רגליה, כמו מתוך ציפיה של קוצר־רוח לקרבן… עשתה עוד פסיעה אחת… ובנפשה זרזה את עצמה: לעשות זאת מהר, מהר! לא לפקפק! כל הענין הוא לעבור את הדקה האחרונה, המכרעת…
פתאום הרגישה ביד רכה ואמיצה שלפתה את מתניה ובתנועה חזקה משכה אותה אחורנית. התחלחלה מרים ומפיה פרצה צווחה. מבלי לראות מי זה תפש אותה, ניסתה תחילה להאבק, אינסטינקטיבית ניסתה להשתמט מן הזרוע הזאת. אך זה לא נמשך זמן רב: מול עיניה צחקו לה, מתוך החשכה, פני ראיסה…
– אנחנו נבהלנו, הגברת ווייס, נהא? – שאלה בהתייצבן שתיהן על החוף.
– אח! נבהלתי – אמרה מרים כשפיכרה את אצבעותיה על חזה.
– אין הגברת זהירה כלל, כמו תינוקת ממש. הגלים הם עתה חזקים ונוכלים. אין לסמוך עליהם… לכל הפחות אפשר להצטנן ולקבל נזלת בלתי נעימה מאוד…
– אבל מה גבירתי עושה כאן? – שאלה מרים ברוגז.
– נהח!… שאלה מוזרה! את זאת צריכה אני לשאול ולא להיפך. הלוא אני תל־אביבית והגברת היא ירושלמית… על־כל־פנים אני רואה, שלא קיוותה כלל לראותני כאן.
– א! לא, לא קיוויתי.
– כנראה, נגזר על שתינו להפגש במקומות, ששם פיללנו לכך פחות מכול…
מרים הביטה אליה עדיין במבט של טינה, כאינה יודעת מה זו רוצה ממנה. ראיסה ראתה את המבט הזה ועשתה עצמה כאינה רואה. עמדה וחיכתה. מרים הבינה שזו כבר לא תמוש ממנה. יכלה אמנם להתחמק ממנה ולקפוץ המימה. אבל התייראה שמא זו תרוץ אחריה ותצטרך שוב להאבק עמה, מה שהיה לה אי־נעים עד למאוד. אבל עוד יותר לא נעים היה לה אפילו בשעה זו, לפני המות, לגרום לראיסה את התענוג לחשוב שבגללה נמאסו לה החיים… דחתה לזמן־מה את הקפיצה הזאת אל מעבר ל“דקה האחרונה והמכרעת”… החליטה ללכת עמה עד שזו תפטר אל ביתה…
אמנם ראיסה החליטה בנפשה לא להרפות ממרים הערב הזה ולא להשאירה בשום אופן לבדה. היא יצאה לבדה לטייל על פני החוף, לבקש לנפשה הרגעה והשקטה בתוך המיית הרוח, ליד הים השואג, דווקא בשעה שבטח לא תראה שם איש. והנה ראתה דמות אשה פוסעת פסיעה אחת ושתים במים, וחשבה: “זו לא באה לכאן לראות אם מי הים רטובים… לטיפשה הזו יש, כנראה, תרעומות על החיים”… בלי לחשוב הרבה מיהרה לתפוש אותה “עד לגמר החשבון”… וכשראתה את מרים היה תמהונה גדול לא פחות מתמהונה של מרים לראות אותה כאן בשעה זו… היא אימצה את כל כוחות רוחה כדי שלא להראות למרים באיזה אופן שהוא, במילה או בעוויית־פנים, שהיא מבינה איך ומפני מה באה אל החוף הזה… רגש חם וחזק מאוד שאף פעם עוד לא נזדמן לה לטעום את טעמו, אפף הפעם את נפשה בשעה שחיבקה את מתני מרים הנאבקת עמה, ואחר כך כשהלכה עמה שלובת־זרוע לאורך החוף בדרך שובן תל־אביבה.
– היודעת את – אמרה לה מבלי להבחין יפה אם זה אל הענין או אינו אל הענין – עם כרמלי גמרתי. גמרתי בהחלט ולתמיד… לא! יותר נכון, הוא גמר עמדי.
היא אמרה לה את הדברים האלה, שבזמן אחר, בהזדמנות אחרת לא היתה גאוותה הפצועה מניחה לה בשום פנים להוציאם מפיה בפני שום בריה. אבל עתה היה לה צורך עז להגידם למרים. ואילו מצאה דברים יותר מעליבים לעצמה לא היתה מפקפקת להשמיעם אותה, ובלבד שהדברים ילטפו את נשמתה של זו, ובלבד שידליקו בה איזה שביב אור. אבל על מרים לא עשו כבר הדברים הלו כל רושם. היא היתה כבר מעבר לכל זה. היא לא תפשה אפילו בתחילה את כל הזרות שיש בהודעה זו של ראיסה. פתאום ניצנצה מחשבה במוחה של מרים: גם על ראיסה עברה אותה הכוס, גם היא נואשה כמוה! גם היא באה אל הים לעשות אותה הקפיצה אל הבלתי־ידוע. שתיהן באו לשם מטרה אחת ושתיהן הפריעו זו לזו… אבל מדוע היא צוחקת? איזו נערה מוזרה! אפילו ברגעים האחרונים היא עומדת בגאוותה, וצוחקת למען כחש… הסברה ששתיהן, היא וראיסה, הגיעו אל קו אחד, קו התחום האחרון, קירבה אותה אליה קירבה נפשית. הלכו כשתי אחיות לסבל ולצער, שהשתדלו להעלים זו מזו והפריעו זו לזו לעבור את הקו הזה. מרים סלחה לה את כל הרגעים המרים שהיו לה בגללה. אך לא.היא לא סלחה לה, מפני שלא היתה לה כבר כל טינה עליה. פשוט שכחה הכל. לצדה הלכה בחורה שגם לה לא נפלו חבלים בנעימים. ועל כן, נלחצה אליה, ומתוך רצון לומר לה מילה טובה, השיבה:
– אחת היא, אם את גמרת או הוא גמר… תתחילי שוב… אלה הם החיים. תמיד מתחילים מחדש…
באותה שעה נזכרה משום־מה בטיולה הראשון עם כרמלי בליל סופה, על חוף הים, ובלבה חשבה על גורלה המוזר של אהבתם. בים היתה הפתיחה, ובים הסיום…
מרים רעדה בכל גופה מקור. ראיסה, שהיתה עוד תחת רושם הפחד של הרגע הראשון בראותה אותה, הרגישה אף היא צמרמורת בכל גופה. “לעזאזל! – חשבה – את ההוא לא יכולתי להציל. לפחות את זו הצלתי”… ואמרה:
– נמהר ללכת מכאן! נמהר! כאן קר מאוד!
– נלך… לאן נלך?
– הפעם אני מבקשת את סליחתה. אבל באשר גברתי תלך, שמה אלך גם אני. הערב איני רוצה להשאר לבדי.
– בבקשה – ענתה מרים.
– טוב, טוב מאד שענתה לי כך. בלבי התייראתי שמא תענה לי אחרת… אם כן נלך אלינו.
– אליכם? לא ולא.
– אצלנו אין איש. אנחנו נהיה לבדנו. נכנס אל חדרי ונתייבש. אף אני רטובה קצת.
ובלי לחכות לתשובתה, משכה אותה בזרועה אחריה.
אחרי זמן קצר ישבו שתי הבחורות יחד בחדרה של ראיסה. או יותר נכון, מרים היתה שטוחה על הספה, וראיסה השתרעה בכורסה־מתקפלת סמוך אצל מרים, ושתיהן עישנו סיגאריטות משובחות לתיאבון. השמלות והגרבים היבשים אשר עליהן, כוסות הפונש שהריקו לתוכן חיממו את גופן, וליאות מתוקה השתפכה בכל אבריהן. החום המתוק גרש את הצללים הקודרים מעל האופק הרוחני, ועורר את הלבבות להשתפכות ולהתקרבות.
מרים מיעטה לדבר. יותר שתקה. שכבה על צידה ופניה אל ראיסה והקשיבה, כי דיברה כל הערב כמעט אך ראיסה. זו שכבה בכורסה והפרופיל אל מרים, כשעיניה תלויות באיזו תמונת־נוף תלויה על הקיר, בלי לראות אותה, ובלי הרף סיפרה דברים שונים ומעניינים על עצמה ועל ביתם בקול שליו ולבבי. מרים הרגישה אמנם שהשלווה הזו היא עשויה. בתחילה חששה שמא היא מהתלת, כדרכה, ועוד מעט תגמר שיחתן באיזו בדחנות אשר תשים לאל את כל הלבביות ותפיג את החמימות הנפשית שפעפעו בדבריה. אבל לא, טעות! ראיסה דיברה בשלווה עשויה, מפני שבנפשה היתה חרדה ומבוכה. חרדה ומבוכה חדשות לה, שלא ידעה דוגמתן קודם לכן. היא שמחה להכריח את עצמה לדבר לפני מרים, ודווקא לפניה, על עניניה האינטימיים. אולי היה לה בוה נימוק אחד שלא־מדעת: אותו הרגש החם שהתעורר בה אל מרים שם על חוף הים. ראיסה שמחה עליו כעל עוגן הצלה לעצמה; ומחוסר ביטחון בעצמה, מחשש שמא יתקפנה “הדימון” שלה לשוב אל סורה הגאיוני ולחבל את הרגש החדש והיקר לה, מיהרה להשתמש בהזדמנות זו ולהיות הפעם גלויית־לב. עם מרים… ואולי היתה לה עוד סיבה: הרצון להסיח את דעתה של מרים ממה שאירע או ממה שעלול היה לארע לפני שעה קלה על חוף הים…
היא סיפרה על החיים בביתם שנעשים מעיקים ומשעממים יותר ויותר. השיתוק של אמהּ התפשט בכל גופה וצריכים להאכילה כמו שמאכילים תינוקת, וזה גורם עינויים לבריאים כמו לחולה; נינה שוקעת יותר ויותר באיזו מילאנכוליה, שנותנת מקום לדאגות גדולות, ואביה נרגז מאד. הוא בא אל ארץ־ישראל בכוונות הנאמנות ביותר, בתכניות העשירות ביותר, אך לא מצא בה, כנראה, יחס של הבנה, של עידוד ואמון. לכל היותר מתייחסים אליו בבת־צחוק של סבלנות וחמלה. בבת־צחוק זו הרגישה היא, ראיסה, זה מכבר אצל הד"רים פריגושין והולם. בימים האחרונים התחיל, כנראה, גם הוא מרגיש בזה, והוא נתון במצב של דכאון והתרגזות מתמידה. נוסף לכל זה, אין העסקים בחוץ־לארץ מזהירים ביותר. כנראה, היתה מצדו איזו הזנחה שנתגלתה רק בימים האלה, כשאין כבר בכדי לתקן. בקיצור, החיים בבית אינם מרנינים.
– לאסוני, עשויים החיים פה על אדמתנו באופן משונה מאד; זאת אומרת שאי אפשר בהם בלי איזה ענין, בלי איזו עבודה; ואני עשויה באופן עוד יותר משונה, אני דווקא שונאה כל ענין ועבודה שמקשרות את האדם. אפילו את האהבה כשהיא מקשרת. אני איני אוהבת שום דבר. כרמלי ושקלור צדקו. אילו ידעת איזו דברים קשים שמעתי מפי שניהם, ושניהם צדקו. היודעת את, גבירתי – אמרה פתאום – הלוא עד פגישתנו האחרונה הייתי מאמינה שכרמלי אוהב אותי!
מרים לא זזה אף תזוזה כלשהי, והוסיפה להסתכל בפרופיל של ראיסה.
ראיסה זרקה את הסיגאריטה בתנועה של תיעוב:
– טפוי! אני מעשנת יותר מדי. יובש נורא בפה. אולי נשתה עוד כוס אחת פונש? או אולי קוניאק? א?
– לא. אבל עוד כוס תי חמה הייתי שותה בחפץ־לב.
– כוס תי חמה? טוב. אני אשתה עם קוניאק. גם את תתני כַפית קוניאק אל התי שלך. תראי, זה משפיע לטובה, מחמם.
ראיסה טיפלה בה כמו בחולה. היא הריקה לתוכה בצימאון כוס תי עם קוניאק ושוב הדליקה סיגאריטה.
– כן – המשיכה – כך הייתי מאמינה עד… עד הפגישה האחרונה. בפגישה הזאת נוכחתי שהוא באמת גמר עמדי.
– איך נוכחת? לא התאפקה ושאלה מרים, אבל בלי כל התרגשות.
– קשה להגיד. על־כל־פנים לא מתוך דבריו, אף־על־פי שאמר לי בפירוש שאינו אוהב אותי. כזאת היה אומר לי לפעמים גם קודם. אבל הפעם אמר כרמלי מילים אחדות, רק מילים אחדות, והבינותי שהוא אינו מאמין עוד בעבודתו. תמיד יש לו איזו “עבודה גדולה” שהוא מאמין בה. הפעם אינו מאמין, אינו מאמין! ואם הוא אינו מאמין, אמרתי עם לבי, הרי זה רע, הרי זה נגמר! הרי באמת אינו יכול לאהוב עוד אדם כמוני. את, גברתי, נחוצה לו, רק אדם כמותך. הוא זקוק לגברת כמו לאוויר, או יותר נכון, כטובע זקוק ליד מושטה. אבל אני לא…
מרים, אף־על־פי שאמרה אל נפשה שראיסה מספרת לה זאת רק כדי להניח את דעתה, ובכל זאת האמינה לה. דווקא הפעם האמינה… ופתאום הרגישה בחום הנעים המשתפך בכל גופה מהמשקאות ששתתה; התי עם הקוניאק הוא כה טעים, אור המנורה המועם תחת האבאז’ור האתרוגי הוא כה נעים לעינים, ראיסה היא בעצם בעלת תכונות טובות, אלא שהחינוך או תנאי החיים סילפוה; ובכלל טוב לשכב ככה על הספה הרכה, בחדר הנעים והמחסי הזה שעות, ימים וחדשים בלי שיהיה צורך לקום ולשוב אל חיי המעשה…
– אם הוא חדל להאמין – אמרה מרים – הריהו אומלל ושום אדם לא יוכל להושיעו.
– ה! – קראה ראיסה בצחוק – אין זה אצלו חידוש: להאמין ולחדול מהאמין.
– מה אמר לה?
– האמת היא שאיני זוכרת היטב. לא הדברים ששמעתי ממנו חשובים כמו מה ששמעתי ממקורות נאמנים.
– מפי שקלור?
חיש החזירה אליה ראיסה את ראשה כדי לראות את מבע פניה ואחר כך הביטה אליה זמן־מה במבט שנראה כאילו אינו רואה כלום; מתוך עיניה הנמריות נשקפה אפילה. לבסוף אמרה בקול אטום כמקיצה:
– שקלור, אמרת… לא…
– מה היה בין שקלור ובין הגברת?
ראיסה לא תמהה כלל על השאלה, כאילו חיכתה לה, וענתה בקול דומה כיוצא מתוך אותה אפילה שנשקפת מתוך עיניה:
– לא כלום. אני בקשתיו שנתחתן. בקשתי לא מצאה חן בעיניו, הלך ותלה את עצמו.
– למה תתלוצץ גבירתי. אם רצונה לענות לי, בבקשה תענה לי בפשטות, את האמת.
– יקירתי! הבינותי מיד שלא תאמין לי, שתחשוב זאת להלצה, הלצה גלמית ושיטחית מאד. אבל איני יודעת איך צריכים להגיד את הדבר, שהוא אמת, אמ־ת, כדי שתאמיני בו כמוני. איני נוטה כעת לדברי ליצנות.
– אם כן, זה א־מ־ת? למה? למה עשית זאת? – שאלה מרים. על גבה עברה צמרמורת. היא היתה נפעמת מאד.
– למה? הנה שאלה! והיא חושבת שנקל לענות עליה? הוא, שקלור, כאשר הגדתי לו את רצוני, לא הבין ולא האמין לי. לא האמין לי מפני שלא הבין. טרם חשבתי אם אני יכולה, אם אפשר לי להגיד לגבירתי… זאת אומרת, גם אם מותר לי, אולי גם הגברת לא תבין. הזוכרת היא את טיולנו יום אחד לפנות ערב על חוף הים, חוף שומם מאנשים, גשם ירד אז, הזוכרת הגברת?
– כן, כן. זוכרני. הבטנו אז אל השקיעה.
– כן. בדרך ראינו גולגולת של חמור. שלד מלא רקבון ותולעים. זוכרת אני היטב שהיא הזדעזעה בכל גופה כאדר הרמתי אז בידי את הגולגולת.
– אמת! נזכרתי. לא הבינותי למה זה היה נחוץ לה להרים את הגולגולת.
– אה! – קראה ראיסה בצחוק – גם עכשיו לא תבין. גם הפעם חפצתי להרים גולגולת של חמור…
מרים פרצה בצחוק.
– הנה הגברת הצחיקה אותי – אמרה – אגב, הלוא הוא איבד את עצמו לדעת. אולי היא יודעת מדוע עשה זאת?
ראיסה התייראה שמא תגע מרים בשאלה זו, וכשנגעה, נעוו פניה וגם כתפיה נזדעזעו קצת.
– מדוע… – אמרה – כלום אני יודעת מדוע? כולנו הולכים בצילו של בעל־החרמש. דומני ששקלור התהלך כל ימיו עם חבל על צווארו…
באוויר החדר היתה תלויה דממה כבדה, צילו של התלוי עבר כאן, כמו בין שוּתָפוֹת… ראיסה לא התאפקה מגעור גם בצל הזה, ואמרה:
– מימי לא אהבתי קוֹמֶדיינטים מהלכים על חבל מתוח מעל לתהום. כל מגע קל שבקל עלול להפר את שווי־משקלם.
מרים שתקה ולא שאלה אל מה ירמזון דבריה. ראיסה המשיכה להביט אל תמונת הנוף אשר על הכותל. מרים גם היא הביטה אל נקודה אחת בחלל החדר. היא קראה מן המתים אל החיים את צילו של התלוי, שנעשה יקר לה.
– אני לא צדקתי כלפי שקלור – אמרה בתוגת געגועים – אילו ידעתי מקודם… מוזר, מוזר שאין לתקן. אי־אפשר כבר לתקן, אי אפשר כבר להגיד לו שאני מתחרטת, שאני חושבת עתה אחרת. אחרתי המועד…
ראיסה לגמה קצת מכוס הקוניאק, ששוב מזגה לעצמה, ואמרה:
– כולנו לא צדקנו, כולנו… אין אנו צודקים כלפי זולתנו. ותמיד את החשוב ביותר, את היקר ביותר מחמיצים. תמיד מאחרים את המועד… טפוי, לעזאזל!
שתקה רגע, ובלי קשר, כמדומה, עם דבריה הקודמים, אמרה:
– בשביל להתמסר אל אידיאלים אנושיים דרוש, כנראה, בורג מיוחד במוח, ואני חסרה אותו מטבעי. אבל לחיות כל החיים כך, כמו שאני חיה, גם כן אי־אפשר.
ראיסה ענתה לה בקול מרוסק קצת אבל נאמן, מקרב לב:
– אח, אלהים! יש עוד, בשביל מי שרוצה בכך, עבודה רבה וטובה, גם בלא “אידיאלים אנושיים”. ילדים עזובים, חולים, עניים שאין איש דואג להם, סובלים ונענים… אלהים, כמה עוד כאלה מסביבנו!
ראיסה הוציאה מפעם לפעם שני קילוחי עשן מתוך נחירי אפה, מימצה עיניה בנקודה אחת לפניה וזמן רב שתקה. אחר כך הרימה את שתי זרועותיה למעלה והתמתחה בגופה:
– לישון! – אמרה – פיטפטנו יותר מדי הערב..
קמה וסידרה משכב לשתיהן. את מרים הכריחה לשכב במיטתה, והיא בעצמה שכבה על הספה. ועוד זמן רב אחר כך לא עצמה מרים עין. זמן רב עוד ראתה בחשכה, בקצה החדר, ששם שכבה ראיסה, את אש הסיגאריטה המהבהבת. מרים חשבה: בקרב הנערה מחלחל ותוסס דבר־מה. הלכתי למות בעצמי והצלתי את הנערה ממות. נתַנו לשתינו ארכה… שתינו הולכות “בצל בעל החרמש”… היא חשבה זאת בלי מילאנכוליה יתירה, מפני שנפשה היתה עדיין מלוטפה על ידי דברי ראיסה, ובעיקר על ידי החמימות הנפשית שלפפה אותם.
ראיסה התהפכה על צידה ושוב התחילה מדברת:
– הכבר יָשנה?
– לא.
– הנה! השעה כבר מאוחרת מאוד, ואנו שוכבות שתינו ואין אנו יכולות להרדם. מדוע? מי אשם בזה? זאת אומרת, הסיבה הראשונה העיקרית, המבינה היא?
– כן. מהי הסיבה? מי אשם בנִדודי לילותינו?
– וודאי שאנו בעצמנו.
– כ־כה? – שאלה מרים קצת מתפלאה.
– ככה. אנו מתאהבים בעצמנו וברגשותינו, אנו צמאים לשמחות, לכבוד ולעוד דברים כאלה, מאמינים שאלה הם החיים, ושוכחים שהחיים הם במקום אחר, אשר שם לא נבקשם כלל. אנו מדברים על החיים ואין אנו רואים אותם כמו שהם. אבל החיים אינם מתעניינים בנו ובתאוותינו לאושר ולכבוד. הם אחרים לגמרי ממה שציירנום לעצמנו. הם עוברים עלינו, ובעברם פועלים בקרבנו ומחוצה לנו בלעדינו, כלומר שלא בעזרתנו, שלא ברצוננו, ואפילו נגד רצוננו, לפעמים גם באכזריות… מי מאתנו אינו יודע זאת? ובכל זאת מעמידים פנים כאילו איננו רואים זאת. אין אנו אלא מרמים את עצמנו. אנו עוברים בין עובדות המציאות, הבלתי רצויות לנו כמו חתול על גבי גחלי־אש… זהו הדבר! מתחמקים, משתמטים ומרמים את עצמנו, פשוט, כמו ילדים טיפשים. ומה? וכי לא כך? כך עושה כרמלי, אף־על־פי שאינו מודה בזאת; כך עשית את,בוודאי, כל ימי חייך; כך עושה ועשיתי אני כל ימי והסוף… והסוף… נו, כן, הסוף הוא שלילה לילה את שוכבת ככה על יצועך, מעשנת סיגאריטות עד לידי בחילה, מסתכלת בחשכה עד לידי טימטום המוח, עד אור הבוקר, כך…
… ומה מוזר היה הדבר למרים, שהשחר פרוש על הים באור חיווריָן כאור הירח, ובכל זאת אפלה. הים רועש, והיא שמחה על שהוא רועש כך, משום שברעש הים לא ישמע צחוקם הארסי והנורא של מקלר ושקלור. היא יודעת שלה הם צוחקים. והיא מפחדת מאוד. איזו אימה לוחצת על לבה מפני האפילה האופפת אותה. אפילה זו היא הצל הנופל מבעל־החרמש האיום העומד פה קרוב אליה והיא אינה רואה אותו, אבל הכל, הכל הולכים בצילו של בעל החרמש הזה… למה היראה לאחר שהחליטה להפרד מן החיים? היא רוצה לרמות את בעל החרמש ומרמה את עצמה, וזה שנותן מורא בלבה. רגליה עומדות במים, הגלים שוקקים מסביבה, ובכל זאת היא רואה חתול בעינים בוערות כשתי סיגאריטות פוסע ועובר על פני גחלי אש ומתקרב אליה. היא יודעת שהוא מתקרב אליה ועושה את עצמה כאילו אינה רואה אותו, מעמידה פנים כאינה מתייראה אף־על־פי שמתייראה מאוד. אח! ובלבד שלא יכיר שהיא מתייראה… היא יודעת שהיא עתידה למות ושום דבר אינו צריך להפחיד אותה, ובכל זאת קשה לה להשתחרר ממועקת האימה והאפילה. הים נשכח כבר מן הלב, אך החתול מתקרב ומתקרב בעיניו הבוערות…
מרים הזדעזעה בכל גופה והתעוררה בצווחה.
– מה לך? מה לך? – שאלה ראיסה.
– איזו שטות? חלמתי איזו שטות.
– חלום מפחיד?
– עוד לבי דופק.
ראיסה לא אמרה דבר. הדליקה מנורת־ליל קטנה עטופה באבאז’ור ירוק; הקריבה אל מיטתה את הספה שלה, ושכבו דוממות בתוך האפלולית הירוקה, סמוכות זו אל זו ומחכות לעלית השחר.
פרק ארבעה עשר: דִּינָה בַת יַעֲקֹב 🔗
א
אחרי תל־אביב, חזרה מרים אל חייה הקודמים כזרה ורחוקה. קראה את ספריה האהובים עליה, טילה במקומות שהיתה רגילה בהם, ביקרה בבתי מכרים, דיקה, כמו תמיד, בשיעוריה שהיתה נותנת לתלמידים. אבל את כל זה עשתה בלי רצון והתעוררות פנימית, מתוך אדישות נוראה, אינֶרטית. רבים תמהו עליה, לא הכירוה. אמנם, אנשים היו פונים אליה בדברים והיא היתה משיבה כהלכה, לדברים מצחיקים היתה צוחקת גם היא, ומתרגזת על דברים מרגיזים, אלא שהאנשים, הדברים, הצחוק והרוגז, – הכל היה עובר על פני שטח נפשה כמו צללים, כמו הבל הפה על גבי זכוכית המראה. מהחיים ניטל טעמם המגרה והמעורר, ומעיניה נשקפה איזו עצבת של ליאות. מזמן לזמן היתה באה אל זינר, מתבוננת דומם אל עבודתו, או יושבת שעות רצופות על גגו ומבטיה תועים על פני מרחבי העיר הגולשת מגבעותיה.
יום אחד, בשעת צהרים, ישבו אילה ומרים סמוכות זו אצל זו, על כסאות־בד מתקפלים בתחומו של הצל, שהציף את מחצית המרפסת, אשר לפני דירת זינר. אילה היתה לבושה בחולצת־מַלח לבנה עם עוגנים קטנים אדומים רקומים בקרני־הזוית של הצוארון הכחול והרחב שכיסה את כתפיה. במחצית גופה כפופה אל מרים, סיפרה לה מה בלחש. מרים, בשימלת משי עשויה בסגנון ערבי ורקומה ריקמה ססגונית, ישבה שטוחה בכיסאה, כששתי ידיה משולבות על ערפה ועיניה ממצמצות כלפי הפאנוראמה של העיר העתיקה, המתמוגגת בזהרי הצהרים, כלפי האופק הנוצץ באורו הלבן עד לידי הדאיב את העינים.
לא הרחק מהן שכב זינר משתרע בכל גופו בתוך הכורסה ומעשן להנאתו את מקטרתו הקטנה, אחרי שעה של עבודה מרוכזת. במנוחה ובהנאה שלח את עיגולי העשן לתוך האוויר השקט, והירהר בדברי ר' יחיאל. לפני שעה קלה ישב כאן ר' יחיאל על המדרגות לנוח, ואילה כדרכה סינטה בזקן והזמינה אותו להכנס לראות את עבודתו של זינר ידידו. הזקן סרב. “לא תעשה לך כל פסל”, אמר, “לאו” מפורש בתורה… היהודי, אמר, אוהב את הכוונה שבלב, את ההתבוננות הפנימית, את התפשטות הגשמיות. ואילו הפסלים והתמונות הנאים, שמהנים את החושים ומעוררים את הגשם ויצריו, מנימוסי הגויים הם; הם, כמו הגילולים, מסיחים את הדעת מן האל הנסתר, מרחיקים את הנפש מן העיון והריכוז הפנימיים. למה הדבר דומה, אמר הזקן, לתפילה בשוק התגרים או בבית־המרזח. לתפילה יפה השתיקה, היחידות וההתפשטות מן החושים…
זינר הפך והפך בדברי הזקן. עם כל דביקותו באלוהי ישראל ובתורתו, ידע כי האמנות היקרה לו כל כך לא היתה מעולם רצויה ליהדות הנאמנה למסורת. הוא עם האמנות שלו נראה לפעמים בעיני עצמו כמו אחד מאותם היהודים, שבשעתם נפסלו על־ידי גדעון להלחם מלחמת ישראל: הוא כורע על ברכיו לשתות ממעיני היהדות…
היהדות, חשב זינר, אינה דורשת להנזר מן העולם הזה. אבל היא מזהירה את האדם לבל יפזר בו את נפשו. אם יעלה בידי אדם ליצור מסביבו, בעולם החיצוני, דממה, אז יוכל להקשיב אל קולות אלוהים אשר בעולמו הפנימי. יסתכל נא האדם יפה במעיַן נפשו וימצא את בבואת העולם כולו משתקפת בו. עם ישראל, דווקא מפני היותו מפוזר בכל העולם, חייב בריכוז הנפש יותר מכל אומה ולשון. מכיוון שהתרכזות פנימית פוסקת אצלו, מכיוון שפוסקת אצלו התהיה על חשבון עולמו,. ועיניו זונות אחרי העולם החיצוני הזר, הריהו עומד בלא הגנה וחסות… זינר היה חושב כך תמיד, וביחוד בזמן האחרון. והבוקר התעוררו אצלו בהשפעת שיחתו של ר' יחיאל.
אבל בו־בזמן היה בו משהו, שהתנגד אל השתיקה הזאת שעליה דיבר ר' יחיאל… אופק מלא זיו זה אשר לפניו מדבר אליו ממש כמו ספר שאתה מעיין בו ביחידות, אבל קולם של האור, של הצבעים והמראות מעמיק לחדור אל נפשו יותר מקול הדברים שבספר; הוא מקים בה חרדה מתוקה, מבוכת־גיל סתומה שמעיקה על הלב ושאינו יכול להפטר ממנה בלתי אם על־ידי מתן ניב של צורה ודמות לחוויה זו. בשעת התרגשות כזו האצבעות נשלחות מאליהן, אינסטינקטיבית, אל העיפרון או אל המפסלת… הנה שתי הדמויות הללו של הבחורות! איך יוכל לאסור על עצמו להתבונן אליהן, להזין מהן את עיניו ולממש את החן והחמדה אשר בקווי גיזרתן וחמוקיהן, שנוער ועדנה מרטטים בהם!… הגב' ווייס נושאת תמיד בחובה איזו עצבות, איזו כבדות של זיקנה. ואילה אי אתה יכול לעמוד על אופיה. פעם זקנֵה, ופעם – תינוקת שובבה. מדוע הוא אוהב אותה ככה?… אין לו שעה ואין לו עבודה, שהנערה הזאת לא תסָּרג ולא תשוגם בתוך הרהוריו. הנה היא יושבת שם ואת פניה לא יראה. הוא רואה רק את קווי גבה הכפוף, את שערותיה המצומתות לה על מפרקתה בצומֶת רופף העומד בכל רגע להתפזר. על כל הדמות הזאת מרחף חן מיוחד, רב תוכן בפני עצמו, איזה נוי מלא ענין, כמו משפט מוסיקאלי שמדבר אליך בלשונו שלו ומצית בך את הדם… האם היא מהרהרת בשעה זו בו כמו שהוא מהרהר בה?
אילה שאלה את מרים היכן קנתה את המשי לשימלתה. מרים סיפרה שה' לוי קנה את המשי בשביל אשתו, אך היא לא רצתה בו ונתנה אותו לה, למרים, למתנה וגם בעצמה רָקמה אותה לה.
– חבל שאין לי בת דוד כמו הגב' לוי – אמרה אילה – אמנם את הרקמה הייתי עושה בעצמי. אני אוהבת את העבודה הזאת.
– כן – השיבה מרים – הריקמה בצלבים היא קלה מאוד.
אילה פרצה בצחוק:
– האם זוהי ריקמת צלבים?… חביבתי! אין היא יודעת אפילו איזו ריקמה עשו לשימלתה.
מרים הצטחקה גם היא לבערות שגילתה בענינים האלה.
– אף אני רוצה לעשות לי שימלה כזו – אמרה אילה במששה את האריג ובהתבוננה אל ציורי הריקמה – יש הרבה טעם בצבעים.
– לה, לפי דעתי – העירה מרים – מתאים משי שחור רקום באדום. שחור ואדום, לילה ודם… – הוסיפה בצחוק קל.
– אוֹ־אוֹ!
– אלה הם הצבעים שלה.
טרם הספיקה אילה להשיב, נתקלו מבטי שתיהן במבט זינר שלא גרע מהן עיניו והקשיב לשיחתן.
– שיחת־נשים מעניינת, א? – שאלה אילה.
– אלה שיתבוננו אל “מוריה וגולגתה” – אמר זינר – לא יאמינו שזו שסימלה את “מוריה” היתה נותנת את לבה גם לשאלת הסמרטוטים, זו עם המבט אל האופק…
– מהנ… אתה מדבר על “מבט אל האופק”, ח־ח, והיא – אמרה אילה בהראותה בתנועת־ראש על מרים – והיא אומרת שהצבעים המתאימים לי הם שחור ואדום, זאת אומרת לילה ודם… ההבינות? לילה ודם! מי יפשר ביניכם?
זינר משך בכתפיו, הוציא את המקטרת מתוך פיו, וכשעיניו משוטטות באופק, אמר בקול הוזה:
– מדוע לפשר? את היא שמחוייבה לבחור בזה או בזה, או לשאת את עיניך אל מרחקי אור או ללכת בחושך אחרי קול הדם…
אילה קמה, התמודדה בכל גופה ואמרה:
– לא זה ולא זה. איך אתם אוהבים את המילים המצלצלות! אתם משתכרים מהמליצות הרמות. אצלנו בגבעת־השרון אין מדברים ככה. שם אין מדברים כלל, כי אם חיים ועובדים, פשוט, בלי פילוסופיה, כי אם כפי האפשרי. שמעו, רבותי, ואם אני אגיד לכם שכל השיחה הזאת משעממת אותי עד למאוד, שאני משתוקקת אל טיול גדול מחוץ לעיר, האם זוהי שאיפה אל האור או קול הדם?
זינר מיהר והסכים שכדאי ביום יפה כזה לצאת לשעות אחדות אל מחוץ לעיר. מרים, שהיתה מסוגלה לישב כל היום על כיסאה מבלי למוש ממנו, לא התנגדה גם אל ההצעה למהר לאכול את ארוחת־הצהרים ולהפגש אחר כך בחצר בית־העם; משם יֵצאו בחמורים אל מוצא הסמוכה לירושלים.
בשעת הסעודה סיפרה מרים על הטיול שהיא עתידה לעשות. שמעה זאת אביגיל, קפצה והודיעה שגם היא תצטרף אליהם. הגיעו הדברים אל אזני ציונה הקטנה וסחה ליגאל, ויגאל הלך וסיפר לאמו. אחרי רגעים אחדים באה אֶמה ציפרין וביקשה לשתף גם אותה. מרים ענתה בשיוויון־רוח הן. החליטו לקחת גם את הילדיםי ר"ל את שמואל’יק, את ציונה ואת יגאל. “אתם תתחלפו, אמרה אביגיל לאלה האחרונים, פעם תדחוף ציונה את עגלתו של שמואל’יק ויגאל ירכב, ופעם ידחוף יגאל וציונה תרכב. טוב?”. יגאל לא הסכים מטעמים שלא רצה להגידם. הוא היה סבור שדחיפת העגלה היא מלאכת נשים וילדות, ולא יאה לילד גדול לעשותה בפרהסיה; חשש שמא יראוהו חבריו בתקלתו וילגלגו עליו.
– אני לא אדחוף – אמר בהחלט.
– מ־הה? – קראה אלין האם – אל תאמר לא, השמעת? ואם תתעקש, תשב במחילה בבית – תמיד כשהיתה נתקלת במריו, היתה נמהרת לענשו עונש שיש בו משום נקמה או לאיים עליו בדברי איומים שידעה למפרע שלא תוכל לקיימם.
יגאל לא אמר כלום ומיד נפנה לצאת, מוכן להשאר בבית. גאוותו לא הניחה לו לבאר לאמו או לבקש ממנה חנינה.
אביגיל ומרים רמזו לגב' ציפרין שלא תחמיר במידה כזו והפצירו ביגאל לשוב, מפני שאין כלל צורך גדול שהוא ידחוף את העגלה, ואפשר לסדר את זאת באופן אחר. יותר שהפצירו בו, יותר התעקש הוא. “אם אמא אינה רוצה, לא צריך”, אמר. הוא רצה שדווקא אמו תבקש ממנו ללכת עמהם. אך הגב' ציפרין שתקה. נפחדה ציונה שמא יעמוד יגאל במריו ובאמת ישאר בבית, הכריזה בקול:
– פטשא! אין לי צורך כלל בחמורים. אני אפילו יראה לרכוב. ירכב לו יגאל אם הוא רוצה. לא איכפת לי. לא כלום אם אדחוף כל הדרך. אדרבה.
בחצר בית־העם התאסף צבור לא קטן של מטיילים. באו זינר, אילה,מרים, אביגיל לוי. הגב' ציפרין הופיעה פתאום בליוויית בחורים אחדים מאוכלי שולחנה. באו גם הערבים עם חמוריהם, והרעש החריש אזנים. עמדו על המקח עם הערבים, הערבים צרחו בקולי־קולות ובתנועות ידים נמרצות. החמורים נערו. למרבה המהומה יצאו מבית־העם אחדים ממבקריו ועזרו לנהל את המשא־והמתן. מהרחוב נכנסו ילדים שהתערבו בין הנאספים, דפקו את החמורים והוסיפו על הרעש. שמואל’יק בכה, ואביגיל גערה בציונה על שאינה משתדלת להשתיקו. ציונה עומדת עצובה: מר לה, על שיגאל נשאר בבית; כל הטיול לא ניחא לה משום כך. פתאום הופיע יגאל שח־עינים כנזוף ומתרעם, ושמח מאוד שבתוך המהומה הזאת איש לא הרגיש בו מלבד ציונה. התבייש מאוד שלא עמד בנסיון ובא בכל זאת. בגלל בושה זו גדל כעסו על אמו; לא יכול לסלוח לה את הדבר שלא ביקשה ממנו ללכת עמהם אילו אמרה לו מלה אחת כי אז לא היה בא לידי בושה זו… אבל אחר רגעים אחדים שכח את הכל, התחיל משתובב עם ציונה, רודף אחריה ומתרוצץ בין האנשים והחמורים. הגב' ציפרין מחוסר הרגל לא יכלה לעלות על חמורה, ושני סמינריסטים, לצהלתם של שאר הצעירים, התאמצו להרים את האשה הכבדה הזו אגב קריאות־עידוד קצובות, כדרך פועלים שמרימים קורה כבדה, ואין קֵצה לצחוק, לדברי הליצנות מסביב ולקריאות הפחד של הגב' ציפרין. אביגיל תמכה בשתי ידיה את מתניה, הניעה את מחצית גופה העליונה וצחקה בעינים מלאות דמעות: “הוֹ־הוֹ־הוֹ… אוי, אמא, אין לי כבר כוח!”… סוף־סוף לא התאפקה הגב' ציפרין וצחקה גם היא: “מאלטשישקי! 4 לא צריך אפילו לדבר עמהם, מאלטשישקי ולא יותר…”
זינר עמד מן הצד, עישן את מקטרתו, ומבטו הנבוך תוהה־בוהה כשואל: איך נתגלגל לכאן? מתי יגמר כל הרעש הזה? אילה עטופה בצעיף גז שהתנפנף ברוח מסביב לגופה או מעל לראשה, כמו דגל, חבטה בכעס, בקוּרבאטש5 שלה על אחד השיחים. היא היתה נרגזת על כל הענין הזה: אמרה לטייל שלשתם, והנה נתאספה “חאליאסטרה”6 כמו זו. הצטערה גם על זינר שראתה מרחוק את מבטו הנבוך. מרים ישבה על ספסל קטן ליד פתח בית־העם, כפופה, שתי ידיה המשולבות על ברכיה, ומבטיה נעוצים בקרקע אשר לפניה. את הנעשה מסביבה לא ראתה, לא שמעה ולא ידעה. היא התעוררה רק כאשר הזמינוה לישב על חמורה.
פלוגת הפרשים שלנו יצאה מזכרון־משה, דרך רחוב הקונסולים הצר, אל רחוב יפו. מאחריהם רצו המחמרים וזרזו את בהמתם בפיצוח לשון ובקריאות גרוניות. מעל לגגות ענו הדים צוהלים, מהחלונות הציצו פנים נדהמים, אנשים עמדו בצידי הדרך הצרה לחוצים אל הקירות והביטו בסקרנות אל מאחרי הרוכבים.
עד מוצא עברו על פרשינו כמה וכמה הרפתקאות. יגאל שוב התקוטט עם ציונה; הגב' ציפרין אימה עליו איומים נוראים, ואביגיל השלימה ביניהם. ציונה, שפחדה לרכוב לבדה, ישבה יחד עם אביגיל על חמור אחד. יגאל רכב כל הדרך על חמורו, ואחד הערבים המחמרים דחף את עגלתו של שמואל’יק. לגב' ציפרין היה דומה שהיא מתחלקת מעל החמור ושוועה מפעם לפעם לעזרה. עם כל הצלפה, שהיה מי מהבחורים שלה מצליף על אחורי חמורה, היתה מתפרצת מפיה צווחת פחד. כאשר הרגישו הבחורים בדברי התחילו חוזרים על ה“אֶכספרימנט” הזה ומתווכחים על הקשר הפיסיולוגי והפסיכולוגי כביכול שבין שני היצורים הללו. הכל צחקו. אפילו אילה הבליגה על מורת־רוחה וצחקה גם היא. ולצהלת החברה לא היה קץ, כאשר החזירו את ראשיהם וראו שחמורה של הגב' ציפרין הסתובב לשוב ירושלימה, והרכובה טורחת ומיגעת עד אפיסת הכוחות להחזיר את הבהמה אל הדרך הטובה.
במוצא התעכבו לפני ביתו של שפרה’ס. שפרה’ס הוא איכר זקן כבן ששים וחמש או שבעים, עובד אדמה, כורם ויוגב. למן היום הראשון לבואו למוצא, לפני כארבעים וחמש שנה, והוא אז אברך משי שגלה, על דעת עצמו, מעל שולחן חותנו ומארצו, לא עזב את מקומו, על אף כל הפגעים שהשתרגו על המושבה הקטנה והצעירה. בשעה שחבריו, אשר התיישבו יחד עמו, נילאו נשוא את תנאי המקום הקשים, את פראותם של השכנים הערבים, את העבודה המפרכת את הגוף ומפרנסת בדוחק, והתפזרו מיוגעים ונואשים למקומות שונים, מי בארץ ומי בחוץ־לארץ, נצמד הוא, ר' שבתאי שפרה’ס, אל שעל אדמתו ולא הרפה ממנה. הוא, המעודן והמפונק מבית אבא, אשר אהב מעודו את העיון בספרי יראה, מחקר והשכלה, צח־הפנים ולבן־הידים, נאחז באדמת טרשיו יותר ויותר, במידה שידיו הענוגות והחיוורות נתקשו, נתגרמו ונעשו מגויידות ומיובלות כשרשי הזית אשר מול ביתו. עתה עמד בראש מעלות ביתו הגבוהות, כפוף־גב ורחב־כתפים, עקום ידים ורגלים, כבד־גוף ומחוסן בעבודה קשה, כגזע אילן זקן. בפנים חמוצים ומקומטים כתפוח צלוי, בשפתים קפוצות והדוקות מתוך מרירות עקשנית ובעינים קטנטנות וכבויות, הביט אל אורחיו שפרצו אל מעלות ביתו בשטף דברים, בצחוק ובהתרגשות עליזה. הביט בלי תנועה, בלי זיז כלשהו, בשלוות אדישות. רק בעיניו הקטנות ניצנץ משהו מעין ביטול והשתוממות, שאפשר היה להביע במלים מעין אלו: מה הרעש? לשמחה מה זו עושה? אדם לעמל יולד, ואתם חיים בבטלה. עול החיים מעיק עלי כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר, ואתם מתהוללים ומשתובבים; באתם להקים פה רעש בשקט מעוני, ואני יום עבודתי עוד לא תם ועוד המלאכה מרובה; באתם לנוח ולהשתעשע, ואני טרם הספקתי לשאוף רוח וחיי כבר נטו כצל…
המטיילים שברובם הכירו את שפרה’ס ואת טוב לבו מימים, לא התרשמו משתיקתו החמוצה ומלעג מבטו ועיכנוהו בשאלות:
– מה שלומו, ר' שבתאי?
– היהיה אצלו מיחם רותח? אנו צמאים מאד.
– היש אצלו מים קרים, קרים? יבש גרוננו.
– חמאה וגבינה יש? ולחם שחור יש? אנו רעבים.
– ואפרסקים ושזיפים?
– וחלב בשביל הילדים?
הוא עמד תחת מטר השאלות הללו במנוחה, ידיו בכיסי מכנסיו הקרועים, רגליו היחפות בנעלי בית מרופטות, וכובע־קש ישן נושן על ראשו, המתין עד שכולם השתתקו, ואז נפשקו שתי שפתיו הדקות והמהודקות, ומלים נפלטו מביניהן:
– נו, מילא, הכנסו… דבר־מה ימָּצא אצלי בשבילכם.
וכולם נכנסים אחריו אל הבית.
החדר, אשר אליו ניכנסו, היה גדול ומרווח, אך כתליו, שזה משנים לא נתחדש עליהם הסיד, הביטו אל הבאים זעומים־קודרים כפני בעל־הבית. על המסמרים היו תלויים בגדים, פקעות חבלים, מחרוזת של בצלים, שום, אפרסקים ותפוחים מיובשים, צרורות של מפתחות מוחלדים וכו'. בירכתי החדר היתה מונחת, על גבי מחצלת, ערימת חצילים. אף סימן כל־שהו לנוחיות, למחסיות מסבירה פנים. בַּכול – עזובה קודרה שלאחר יאוש…
הכול התיישבו מסביב לשולחן. שפרה’ס הסתלק אל המיטבח ונת פקודות לערביה המשרתת. זינר, אילה והגב' ציפרין הרגישו את עצמם רע מאוד בתוך הקדרות הזאת. התבוננו עגומים ומשתוממים אל סביבם, וציפו אל רגע הכושר הראשון להשתמט החוצה, אל האור.
– וכי אין כאן אשה? וכי אין לו ילדים? – שאלה אביגיל בלחש את אחד הבחורים, שכנראה הכיר את הבית מכבר.
– לא – השיב הבחור גם כן בלחש – אשתו מתה זה מכבר, מכבר. אנחנו הצעירים איננו זוכרים אותה. היא מתה, כנראה, בצעירותה, ור' שבתאי שפרה’ס התאבל עליה שנים רבות ולא רצה לקחת אחרת במקומה. אחריה נשארו שני ילדים קטנים, בן ובת. הבן, לאחר שגדל, היה לו צר ומשעמם בתוך כתלי בית אבא. נשא את נפשו אל העולם הגדול, הפליג אל ארצות רחוקות. הוא יושב עתה אי־שם בכרכי הים. האב אינו יודע עליו מטוב ועד רע. גם אינו רוצה לדעת. הוא כועס עליו על אשר עזב אותו, את נחלתו אשר בה קבר את האם ואת כל חייו… אשתו קבורה אצלו פה בגן. גם כן, כנראה, כדי להכריח את עצמו להשאר על אדמתו… הוא הסתלק מבנו לגמרי והעבירו מהנחלה.
– והבת?
המספר עוד הוסיף להנמיך את קולו וחרש־חרש אמר:
– הבת יושבת כאן בחדר הסמוך, דוממת ובלתי שפויה בדעתה. כאשר היתה נערה קטנה היתה בריאה, עליזה, יפה. אבל פעם, בהיותה יחידה בשדה, התנפל עליה ערבי ואנס אותה או רצה לאנסה, ומאז באה עליה זאת…
הכל ישבו צפופים מסביב לשלחן והקשיבו לסיפור. צמרמורת עברה על הגב מהמחשבה שכאן, מאחורי המחיצה, יושבת בחורה שקועה באפילת שיגעונה. המחשבה הזאת שיתקה את כולם. להרים קול, לצחוק אי אפשר היה עוד… מרים היתה חיוורת מאוד. איש לא הרגיש בחיוורונה ובצמרמורת שעברה על גופה. קר היה לה…
ב
ִנכנס שפרה’סי ובידיו טִריֶן עם פינכות מלאות חמאה, גבינה, זיתים, לחם דגן שחור, תפוחי־זהב. פינו לו מקום ליד השולחן, אך הוא סרב. בשום אופן לא רצה לישב בין האורחים. עמד על גבם מוכן לשמש אותם.
– ר' שבתי! – פנה אליו בחור אחד, מכרו מכבר – מפני מה אינו מסייד את הכתלים?
ר' שבתאי תלה עיניו בתקרה ובכתלים, זמן־מה התבונן אליהם ורטן:
– המ! לסייד, כן… צריך, צריך…
– כמה שנים הוא כבר יושב כאן, ר' שבתאי?
– כבר “קימא לן” כארבעים וחמש.
– ובן כמה היה בהתיישבו כאן?
הזקן לא ענה מיד. על פניו רטטו הקמטים. בעיניו הכבויות נדלק איזה ניצוץ חי; שפתיו הדקות והמהודקות נפתחו בבת־צחוק עקומה ונתגלו חניכים ערומים:
– המ! לפני ארבעים וחמש שנים נולד כאן במוצא יהודי אחד ושמו שבתאי שפרה’ס. היה עוד בחור צעיר אחד, גם כן שבתאי שפרה’ס שמו, והוא מת… ונולד זה שעומד כאן… שני אנשים… – זקף את האגודל והאצבע מפושקות כשקימץ את שאר שלוש האצבעות, דוגמה לשני אנשים שונים ונפרדים – זה מת וזה נולד, וחי עד היום הזה…
– האומנם לא עזב מאז את מוצא?
– למה אעזוב? בשביל מי? בשביל מה? המ! הלוא כאן נולדתי. פה האֵם של… האדמה! אֵם קשה, מעבידה בלי רחמים, אבל בכל זאת אם, ומפרנסת כמו אם… המ! גם אוהבים אותה כמו אם. המ! האדמה…
הקשיבו לדבריו בקשב רב, אך בו־בזמן נקף במוחות הרעיון על זו שיושבת פה, בבית הזה, מאחורי הפרגוד… עיני יגאל המוקסמות והזורחות באור קדחתני נצמדו אל פני הזקן המעוכים והנובלים. הביט אליו בפה פעור ולא נגע אפילו בכל הטוב אשר שמה לפניו אמו מהטריֶן של שפרה’ס.
נכנסה ערביה צעירה אחת והעמידה על השולחן מיחם רותח וכוסות מבריקות. עם מזיגת התי קמה תנועה, קישקשו הכפיות בתוך הכוסות המלאות פז נוזל ומבריק. ר' שבתאי מזג לעצמו כוס תי ושתה בעמידה.
– ר' שבתאי! – פתח אחד הבחורים בקול מחנן ומהסס.
– מה יש? – שאל הזקן.
– “כל נדרי”, פעם אחת. בבקשה, ר' שבתאי!
– יצאת מדעתך? פתאום “כל נדרי”!…
– רק פעם אחת! הגבירות הללו וגם האדון הזה לא שמעו אף פעם. נו, נו, בבקשה ממנו, ר' שבתאי!
– אח, מה! בילבול מוח ולא יותר! – קרא שפרה’ס בתרעומת, אך ניכר היה שלא יעמוד בסירובו.
– אם לא “כל נדרי”, כי אז דבר אחר… איזה “וולוֹכיל”7. אנו מחכים, ר' שבתאי, בבקשה!
ר' שבתאי פניו נעשו חמוצים מאשר קודם. דעתו לא היתה, כנראה, נוחה מעצמו על שלא יכול לעמוד בפני יצרו, ובקול של תרעומת אמר אל הערביה:
– האתיני איל ווֹלד8.
הערביה הביטה אל אדונה ואל האורחים וצחקה לתוך אגרופה. יצאה ומיד חזרה עם חבילה עטופה בסדין לבן שהחזיקה על זרועה כשם שמחזיקים תינוק. שפרה’ס לקח ממנה את ה“וולד”, הסיר את הסדין והוציא מתוכו כינור. הזקן קינח בשרוולו את זיעת מצחו, העביר את כפו הרועדת על פיו; וכנראה התרגש מאד.
– כשהייתי צעיר, המ… אז… ומיד מיהר לתקן את דבריו אגב בת־צחוק – שבתאי שפרה’ס המנוח ישב אצל חותנו, עסק בספרים, וגם למד לנגן. ממנו נשאר לשפרה’ס האיכר הכינור הזה בירושה… שכחתי… האצבעות הזקנות הללו… למחרשה ולמעדר עוד איך שהוא, אבל לכינור, מהמ!… זה לא ילך כלל. הנה תשמעו.
תמך בזקנו הקטן והמדובלל את הכינור וגידי צווארו התנפחו; שפתיו המהודקות הודקו עוד יותר וסמכו את קצה חוטמו הארוך והנשרי. הוא עמד ברגליו העקומות והמפושקות והתנועע במחצית גופו העליונה עם כל תנועות הקשת; עם הטונים הגבוהים, זקף את קומתו, הפשיל את ראשו כלפי התקרה, כאילו התכוון להתרומם למעלה בסולם הקולות, וברדת הטונים, התכופף והשתוחח כאומר ללוות בעצמו את הטונים עד לשפל המדרגה, עד למתחת האדמה…
הכינור התחטא לפני מישהו נעלם, כילד מתחטא בחיק אמו. נוגות נוגות נמשכו התלונות והתרעומות על אותו נעלם שהעליב באכזריות, שפגע לרעה בלב האוהב… אח! מה יפים היו החלומות, מה מתוקות היו התקוות! וכל זה נתפזר לרוח, נרמס ונשמד. האהבה גם היא הלכה עם השָנים, עם העלומים, עם אש הלב אשר אוּכּל והיה אפר, אך אפר… הכינור חדל כבר לבכות ולקבול. יבשו הדמעות וכוח אין עוד לבכות. באה הכניעה לגורל, בא צידוק הדין. מה שהלך אין להשיב עוד. עודך פונה כה וכה, והנה הזיקנה כבר באה בפסיעותיה החשאיות במתגנבת ופיזרה את קרחה ואת שלגיה על כל הנתיבות. בחוץ הומה הרוח. על החלון מתדפקות אצבעות. מי שם הערירי המבקש חסות ואור? אין חום בתנור, אין אור בלב. אולי בעל החרמש הוא זה? יבוא, יבוא, טוב לנוח בזרועותיו עם בת־צחוק לזכרונות הטובים…
מרים ישבה והביטה אל הזקן, כשהיא תומכת את ראשה בידה האחת וידה השניה מוטלת באין אונים על ברכיה. הקשיבה לסיפורו העצוב של הכינור, הקשיבה גם לתמונה העצובה שהתרקמה, בלוא־יודעים, לפני עיני־רוחה על יריעת חייה היא. צר היה לה על האיש הזה, על האנשים אשר מסביבה ועליה עצמה, אח, מה צר!… עיניה היו מלאות דמעות והיא לא ידעה.
זינר ואילה יצאו חרש מן הבית וירדו אל החצר. שם מצאו איבקאליפטוס רחב־נוף וישבו בצלו. אילה שתקה, שקועה בהרהוריה. גבותיה היו צפופות, שפתיה הדוקות וארשת פניה כאילו מישהו הקניטה, העליבה.
– מה לך, אילה? – שאל אותה זינר שהתבונן אליה זמן מה מן הצד.
אילה התחלחלה משהו; בתנועה מהירה הפנתה אליו את ראשה ושאלה:
– ההתבוננת אל הג' ווייס?
– כן. הזקן העלה דמעות בעיניה.
– תמיד היא מתהלכת עם איזו עצבות מסותרה, תמיד.
– צדקת. פעמים יש לפניה הבעה כזו… כאילו בשבילה הכל נגמר.
– כנראה, קשה היה לה כאן בארץ.
– מובן הדבר – השיב זינר – מי שבא לבקש בארץ זו גאולה לנפשו לו קשה יהיה כאן. לא ימלט מאכזבות מרות.
– והזקן ההוא שם, גם הוא לגאול את נפשו רצה – העירה אילה.
– לא ידוע מה ביקש כאן האיכר הזה. ואף זאת לא נדע אם הוא בכלל קובל על חייו פה. הלא שמעת מה שדיבר על האם־האדמה. דברים יפים, לא כן?
אילה לא אמרה עוד דבר. טרודת הרהורים תלשה עלה אחר עלה מזלזל שהיה מונח על ברכיה; שמה העלים בפיה או מעכה אותם בין אצבעותיה, מתוך עצבים נרגזים. לא יכלה וגם לא חפצה להגיד לזינר את הרושם הקשה והמעיק שעשה עליה הזקן. אינה יודעת מדוע, אבל חייה נראו לה פתאום כה ריקים, כה נואלים וחידלי ערך…
ציונה ויגאל נענו סוף־סוף להפצרותיה של הג' לוי ויצאו עם עגלת שמואל’יק הקטנה החוצה. התינוק נרדם. הילדים העמידו את העגלה, עם הכילה הכפויה עליה, בצל, ושניהם יצאו לסייר את החצר. ה! כמה דברים נפלאים כאן אשר לא תשבע העין לראותם! ערבי צעיר אחד, כדי להתרצות לפני בני “חאוואג’אט”9 אלה, התנדב להראות להם את היקב, שבו עושים איכרי מוצא את יינם. יגאל תמה על האומרים שלשפרה’ס יש יקב קטן, והם ברדתם בסולם הצר והזקוף אל המרתף האפל, דמו שאין קץ למנהרה הארוכה. הערבי הדליק מזמן לזמן גפרורים, והילדים הלכו אחריו תוהים ובוהים מפאת הצללים המופלאים שהתחילו, עם הצתת כל גפרור, רוקדים מסביבם, מפאת החביות הענקיות, שהיו מבצבצות ונגלות להם, מפאת הריח המשונה, החריף והחמוץ שעמד באוויר, מפאת האפילה, הקרירות והטחב שאפפום, מפאת ההדים הפועמים, לכל צעד ולכל רחש, מתחת לקמרוני התיקרה… כל זה המם אותם. דמו שהם תועים כאן, בעולם התחתון, בתוך האפילה ובין היצורים הנעלמים והרזיים שקורצים אליהם מבין ציללי החביות המדהימות. הם כאילו תועים כאן מזמן רב מאד ולעולם לא יֵצאו עוד לאוויר העולם… ציונה נלחצה בכל גופה אל יגאל ובכל כח נאחזה בשרוולו. לבו של יגאל גם הוא לא שקט. הערבי המהלך לפניהם והדליק לפעמים את גפרוריו שותק כל הזמן.מי יודע את המזימות שהוא חורש עליהם, את הפח שטמן להם. הצטער יגאל על שלא לקח עמו את המקל המפורזל שחיים נתן לו פעם למתנה. מקל כזה אילו היה לו כאן… וההליכה נמשכת, נמשכת עד לאין סוף…
כאשר הגיעו לבסוף אל קצהו השני של המרתף, ושוב החלו לעלות בסולם זקוף וחורק תחת הרגלים, נמס כובד מעל לבם. רגש היה להם כאילו עלו מעמקי שאול תחתיה. האור, אשר ניתך על עיניהם בצאתם, היה לבן־בהיר יותר מדי, וזמן־מה עמדו שניהם וממצמצים בעיניהם.
הם תעו איזה זמן בתוך האור המבריק שבחוץ, עד שנכנסו שוב אל איזה צריף גדול אשר אפלולית קלה ונעימה שררה בו. צוהר קטן ועגול היה פתוח בו למעלה מתחת לגג, וסילון אור זרם בו מלמעלה אלכסונית. מתחת לגג היו תנועה וחיים למרבה. יונים המו, צפרים צייצו, וכולם טסו טיסה עליזה וטרודה דרך הצוהר הקטן הלוך ושוב, הלוך ושוב, כשטים בסילון האור. לאורך הכותל האחד השתרעו איצטבאות של קרשים ועליהם שקים מלאים זרעים ופירות; על הכותל השני מנגד היו תלויות ריתמות סוסים, רצועות עור, התגוללו שם אוכפים קרועים. כאן הין ריחות אחרים; ריחות של עיטרן, זפת, עור, תבן ופירות שמשו בערבוביה נעימה וחריפה. כאשר יצאו משם אל האורווה והרפת, לפף אותם ריח הזבל, הנשדור והחשש. מאחרי פשפש קטן וסגור, הוציאה אליהם את ראשה פרה מעלה גרה ונושמת עליהם מנחיריה הלבנבנות־וורודות והרטובות. “האם אינה נושכת אף פעם את לשונה?”, שאלה ציונה בראותה את לשון הפרה מתהפכת, אגב עיכול, מצד אל צד באי־זריזות כזו, ובהזכרה מתוך כך במקרה לא נעים שקרה פעם לה לעצמה.
יגאל לא ענה לה. הוא התהלך על ידה כהמום קיטור. שפע הדברים שראה, צבא הריחות באו עליו כחתף, הטילו בו סערת רגשות, אשר לא ידע לבטאם. כולו בער בהתלהבות. לבו דפק. הוא היה שכור… מאחרי משוכת חדק קרצו וקראו להם עצי מישמש, שזיפים, שקדים ועוד, רמזו להם ערוגות פרחים ששגוניים על שעות של קורת־רוח. אך שניהם, בלי להדבר, במתכווין הסבו עיניהם והסיחו את דעתם מפיתוייו של הגן: הם ידעו ששם קבר אשתו של ר' שבתאי. הקבר ההוא הפחיד אותם… כשיצאו שניהם מן החצר אל השדה, ויגאל ראה לפניו את המרחב הטובל בשמש, ארע ליגאל משהו לא שכיח ומשונה מאוד, שזמן רב אחר כך, כשהיה עולה לפעמים על זכרונו, היה תוהה עליו ומתבייש בו בפני עצמו. דפיקות לבו נתחזקו פתאום ותכפו יותר. מפיו פרצה קריאה ולא ידע מה; שמע את קולו כקול זר… רָעד בכל גופו רַעד מוזר, פנימי. על עיניו נמתח דוק של דמעות, שהתבייש לנגבן בפני ציונה, וזמן־מה הביט דרך הדמעות אל העולם, כמו מבעד לכוס מים: הכל מטושטש אבל מבהיק בצבעי־קשת…
– ציונה! – קרא.
– מה לך, יגאל? – שאלה נפחדה בראותה את פניו.
הצליף אל סביבותיו מבטים מהירים, ומתבייש בדמעותיו, לחש לה באזניה:
– רוצה אני לגלות לך סוד. אבל אל נא תספרי לשום אדם. השמעת? אבל פה לא טוב. פה יכולים אנשים לעבור ולשמוע. נלך אל המחסן… לא, הנה העגלה; ניגש שמה…
ציונה הלכה אחריו נפעמת ונרגשת ובפנים משולהבות, מבלי שתדע מה. היא רק ידעה שיגאל עומד לגלות לה דבר חשוב. לבה כבר התמלא למפרע גאווה על שרק לה לבד יגלה יגאל את הדבר.
מאחורי העגלה עמדו שניהם סמוכים זה מול זה ושתקו. ציונה הביטה אליו באהבה ובחרדה וציפתה אל מוצא שפתיו. ויגאל לא ידע מה יגיד לה. בטוח היה שלפני רגע רצה באמת לגלות לה איזה דבר חשוב, לא רק להסיח את דעתה מדמעותיו, שֶכֹּה התבייש בהן; ועתה לא ידע כבר מה להגיד לה… רק נפשו מלאה המיה מוזרה, חדשה לו. הוא אהב מאוד ברגעים האלה את ציונה, וידע שהוא אוהב אותה. אבל לא רק אותה לבד! הוא אהב ברגעים האלה את השדה הזה, את המרחב הזה, וגם את מה שמאחרי האופק הזה, את כל שנקרא ארץ־ישראל ואת כל שעל אדמת ארץ־ישראל; אהב את אמא שלו, אשר סלח לה הכל… ואפילו את הבחורים אשר עמה! ומה יגיד לציונה לא ידע…
– פה, יגאל, אתה יכול לדבר! – אמרה לו.
– זה כבר חשבתי על הדבר ועתה אני רוצה לגלותו לך – שיקר לה מפני שהדבר אשר עמד “לגלות” לה עלה אך ברגע זה על לבו – אני… אני רוצה להיות אחר, המבינה את? החלטתי להיות אחר. לא כמו אחיך, לא כמו שאני הייתי קודם, כי אם יותר טוב. ציונה! אני רוצה להיות טוב! טוב מאוד! אהיה איכר כמו האדון שפרה’ס. טוב להיות עובד אדמה במושבה, להיות פועל אצל איכר מלהיות, כמו חיים, בעל־מלאכה בעיר. היהודי צריך להיות עובד אדמה, את מבינה? הייתי פעם אחת באסיפה בבית־העם ושם דיברו על זאת הרבה, הרבה… אח, ציונה, אין את מבינה כלום!
– אני מבינה – אמרה ציונה בלחש, קצת נבוכה. היא היתה נבוכה מפני שלבה גם היא היה מלא על כל גדותיו מהרשמים הרבים והחדשים, וגם מפני שהַרְגש הרגישה בקולו של יגאל, בפניו הנסערים, בדמעות עיניו ובדבריו המוזרים, שלא הדברים הללו הם עיקר, אלא משהו אחר חשוב מאוד, אשר לא הובע במלים ואשר היא ציונה הבינה והרגישה בכל לבה…
בתוך קרון ריק שעמד בצל ליד המחסן עם יצול מורם כלפי מעלה, יושבים הם שניהם ומפטפטים בלי הרף ובלחש ובלי סדר וקשר, כדרך שיחתם של אנשים מאושרים. מה שמצלצל באזני איש מן הצד כחוסר הגיון, לגבי דידם הוא הגיוני מאוד, מפני שהם, המאושרים, שומעים לא רק מה שנאמר, כי אם גם מה שלא נאמר ושצריך היה להאמר. האחד לא רק מבין, כי אם גם – ואולי עוד יותר – מרגיש את רעהו המאושר כמוהו…
– מדוע לאדון שפרה’ס פנים כאלה? – שאלה ציונה.
– איזו פנים יש לו?
– כאילו כועס.
– איני יודע. כאשר אני אהיה איכר אהיה תמיד שמח. לאיכר טוב מכולם, המבינה את? לאיכר טוב אפילו מלסוחרים.
– לסוחר יש כסף והוא יכול לקנות כל אשר הוא חפץ.
– ואם אין לו כסף?
– אז אוי ואבוי לו. איזה סוחר הוא אם אין לו כסף?
– אבל לאיכר, את מבינה, אין צורך בכסף. למה לו כסף? לו יש הכל. המבינה את?
ציונה עסוקה מאוד בטבעת אשר קלעה מגבעולי הקש, התקרבה אליו ואמרה בלחש:
– אני ראיתי אותה, דרך סדק המסך.
– את מי?
– את בתו.
– ננו?
– היא הביטה אלי בעינים כאלה, גדולות. נורא! נבהלתי.
יגאל שהבין לקשר המחשבות של חברתו, השיב על מה שלא הביעה במו פיה:
– את יודעת, כאשר אני אהיה איכר, אקח לי שומר יהודי. לא שומר אחד, כי אם שומרים אחדים. לכולנו יהיו רובים. כל הערבים יפחדו מפנינו.
פתאום בהקריבו את פניו אליה:
– הרוצה את, ציונה, את “זכרונות לבית דוד”? אני אתן לך אותו למתנה.
– איני רוצה – ענתה בקול יבש, מבלי להרים את ראשה מהטבעת שקלעה.
– גם את העיפרון שלי אתן לך למתנה. לי אין צורך בעיפרון הזה. וב“זכרונות לבית דוד” גם כן… כי אני קראתי כבר את כולו פעמים רבות… – דיבר יגאל, נסחף באיזה זרם חזק של רגשנות ואהבה.
– איני רוצה.
– מדוע?
– כך…
– מדוע? באמת, ציונה! מדוע אינך רוצה?
– אמא שלך תצעק עליך. איני רוצה שאמך תצעק עליך. ובכלל… איני רוצה מתנות. אין צורך.
אותה שעה היתה נשמעת מבעד לחלונות הפתוחים של בית שפרה’ס שעטת רגלי רוקדים לקול כינור. שפרה’ס ניגן את כל מנגינות ווֹלאכיה הנוגות שזכר עוד, את מנגינות התפילות, כמו “כל נדרי”, “כְּבַקָרת”… הניצוצות, שהוצתו בעיניו הקטנות, התלקחו יותר ויותר. הוא כבר שכח למחות את הזיעה מעל פניו המשולהבות. ה“וולד” שלו, ששתק, כנראה, ימים רבים מאוד, שמח להזדמנות זו לשיר, לפטפט ולהשתובב לפני הצעירים האלה… אחרי שירי העצבות והתלונה, אחרי התפילות, התחיל פתאום משתפך רומַנס רוסי ידוע. אך נפסק באמצע וצלילי פוֹלקה ומאזוּרקה התפזרו בתוך הכתלים הקודרים. בתוך הזקן הקיצה סופת תשואות וכוחות, ששנים רבות היו נרדמות בתוך יצורי גופו המפורכים. לא הסתפק עוד בכנורו, כל גופו ביקש לשיר. התחיל מסתובב ומנגן, מסתובב ומנגן, לפי הקצב של הפולקה. אך רגליו היו עקומות ורפות ותנועותיו כבדות. הזקן עורר רחמים אצל הצעירים. כדי שלא ירָאה נלעג, וגם בהשפעת הצלילים עצמם, התרוממו אחד אחד מכסאותיהם, משכו אחריהם גם את אביגיל ואֶמה, שפיקפקו בתחילה, נתהוו זוגות, והגופות הצעירים והגמישים נסחפו בסופת המעגל, בתוך תמרות האבק, שיָמים רבים רבץ תחתיו באין מחריד מנוחתו… אצל שפרה’ס כבר ספו הכוחות להסתובב, הוא כבר עמד על מקום אחד, ניגן וניגן, ורק ברגלו האחת דפק את הקצב; והקשת כאילו בולמוס התנועה תקף אותה, כמטורפת רקדה, קפצה, התחלקה על פני הנימין מעלה ומטה, והדליקה אש בצעירים, הכניסה כישוף ברגלים שלא פסקו לחול ולהסתובב בלי סוף, בלי סוף…
פתאום – פצץ!…ניתק מיתר. הכינור נדם. הכישוף נפסק. אך בעינים וברגלים עוד עמדה הסחרחורת. ר' שבתאי שפרה’ס נפל פתאום על אחד הכסאות, כאילו קצצו את שתי רגליו בבת־אחת, ושתי עיניו הקטנות הביטו ניכחן כלפי המסך בתמהון ובפחד: המסך היה מסולק קצת, ומאחריו נגלה ראש פרוע־שערות, שהביט ישר אליו בשתי עינים אפילות כלילה… רגע נמשך הדבר, ורגע משנהו נעלם הראש מאחרי המסך. אפילו לא הכול הספיקו לראותו. אולם אלה שראוהו, צינה עברה על גבם והתחילו מזרזים זה את זה לצאת. למהר לצאת מכאן…
כולם יצאו. שפרה’ס יושב עדיין על כסאו עייף ורצוץ, כשהוא מחבק על ברכיו את כינורו, ועיניו מביטות ניכחן כשתי זגוגיות מאובקות…
היתה עוד נפש אחת בחדר, אשר איש לא הרגיש בה: מרים ווייס. כל זמן הריקודים ישבה על מקומה כשהיא תומכת את ראשה בידה ומביטה אל איזו נקודה באוויר. היא לא ראתה, כנראה, את שפרה’ס. דחופה על־ידי תשוקה סתומה, קמה ממקומה, הלכה והתקרבה כסהרורית אל המסך. כבר שלחה את ידה לסלקו. אך פתאום קפץ שפרה’ס כמקיץ משנת מרמוטה. הזדקף כמו קפיץ, ובשתים־שלוש פסיעות כבר עמד לפניה, בינה ובין המסך בזרועות פרושות ובפנים קודרים:
– מה היא מבקשת כאן? כאן לא בשביל אורחים! בבקשה תלך לה, תלך לה מכאן, חבריה שם בחוץ…
ובחוץ הקיפו הבחורים את שתי הגבירות, את אֶמה ואביגיל, וקולות צחוקם בקעו את האוויר. כל בחור הציע לפני הגבירות את מעילו לשבת עליו, כשהוא מפליג בשבחיו של הבגד ושל עצמו. הנשים התגלגלו מצחוק. מרים יצאה לבדה אל הכביש, ופגשה באילה ובזינר. אילה עזבה את זינר והלכה לקראת מרים.
– נלכה נא יחדיו. פה טוב מאוד.
– כן. פה טוב מאוד.
– אותה ילדה, בתו של שפרה’ס, אינה יוצאת מתוך מוחי – אמרה אילה בקול נפשי עצוב – ציירי לעצמך: יצאה ילדה עליזה ושמחה אל השדה, אל שדה אביה, והנה פתאום לפתע חָשכה עליה השמש, חשך עולמה; ושקועה באפילת שִׂכלה, כמו בבית־כלא, יושבת היא לה שם לבדה, מאחורי המחיצה, שנה אחר שנה, שנה אחר שנה… כל חייה… – ופתאום – האם אין זה מזכיר את דינה בת יעקב?
– מי יודע – ענתה מרים בקול נמוך אך שקט ויבש – מי יודע אם בנו, בכולנו פה לא יעשה חמור בן שכם את אשר עשה בדינה בת יעקב…
אילה הצליפה עליה מבט משתומם, ובקול מיוחד, כמעט בלתי רגיל אצלה, שהיה בוודאי מפליא את מרים אלמלא היתה שקועה בעצמה, קראה:
– ה! לא ניתן!
פרק חמשה עשר: בְּצֵל הַגּוֹלְגָלְתָּה 🔗
א
פרצה מלחמת העולם.
עמים נוצרים, גדולים וקטנים, נעקרו מארצותיהם ונדדו בכל השבילים, ממזרח למערב וממערב למזרח, מצפון לדרום ומדרום לצפון, ומגמה אחת לכולם: להרוג ולאבד, להחריב ולהשמיד, עשירים ואביונים, פועלים וסוחרים, עובדי־רוח וספסרי בורסא, יושבים בקתדרה ומנקי ביבין, בורגנים, סוציאליסטים ופאציפיסטים, רמאים וליסטים יחד עם בעלי־בתים ואבות משפחה הגונים לכל דבר, אוהבי שלום ומוכתרים בנימוסים ובמידות טובות, – כולם, כולם קמו יום אחד, נטלו נשק ויצאו מַחנות, מַחנות, צבאות, צבאות לרצוח אנשים כמותם, להחריב מדינות כמדינותיהם. פעמוני בתי־היראה צלצלו לכבודם, כוהני הדת ברכו אותם ללכת בשם אלוהיהם, כּמָרים ליוו אותם אל שדי קטל ועשו על ההולכים לטבוח ולהטבח את סימן הצלוב על הגולגלתא, אשר דיבר על סליחה ואהבה… הדת, האמנות, הספרות, העיתונות, המדע והטכניקה נעשו כלי־תשמישם של הקטלנים בכל המחנות. נשכחו אמרי השפר של המוסר הנוצרי ושל התרבות הנוצרית על אהבת האדם, על החירות, על השלום, על האיתיקה וכו'. נשכחו? לא! לא נשכחו אלא נעשו קרדום לחפור בו קבר ל.. מיליוני אנשים, נשים וטף, לנכסי רוח וחומר. איסטינקטי־הדם התעוררו וניפצו את הסבכים, ניתקו את הכבלים בעזוז בראשית, התהוללו והשתוללו כמריאים מתפרצים, בעטו באבוס מבית־לחם והפכוכו על פיו… כמו במחול של טירוף־הדעת נגרפו גויים לתוך מערבולת של שינאה, משטמה, אהבת בצע, חמס ורצח. לתוך מערבולת מעופשה זו של זוהמה ודם גררו הנוצרים אחריהם גם מושלימים, הודים ויהודים. אלה האחרונים, על־פי צחוק גורלם השטני, נלחמו זה בזה בכל החזיות ובכל המחנות.
ובתוך אנדרלמוסיה לוהטת זו, התכווצה כולה ופירפרה מפחד ארץ־ישראל היהודית, הקטנה והדלה, בראשית חלומה לשוב לביצרון ולהיות פעם גדולה וחזקה. אלפים אחדים של יהודים התכנסו כאן מארצות ומיבשות שונות, ובלא השגחת פחה או אחשדרפן, בלא הנהגת מנהיג מיופה־כוח העם, התלכדו לתא לאומי חזק במשמעת פנימית מוסרית, חזק במצפון צבורי ונשען על קישרי־נפש ועל סימפטיות של פזורי ישראל. האפרוח הקטן ראה בחלומו את השחקים אשר אליהם הוא עתיד להרקיע…
רעיונו של כרמלי על תנועת מרד בטורקיה לא נקלט במוחות. לא הוכשר הזמן לכך. באוויר היתה מנסרת הסיסמה: “יהודים, הוו עותומנים!…” אך הנה הסתערה המלחמה. הארץ ניתנה למשיסה בידי שרי הצבא הטורקי. באותה השעה החצופה הותרה להם הרצועה; חיי האדם נעשו הפקר בידיהם. על היהודים הכבידו השליטים הטורקים את ידם באיבת המושלמי אל ה,כופרים“, בשנאת הפראי אל אנשי הישוב והתרבות. התקלסו באנשים, בזזו את הישוב, ניצלו את הסוחר מסחורתו ואת האיכר מבהמתו וכלי־עבודתו. הסוחר לא סחר מחוֹסר כסף וקרדיט וגם מחוסר סחורה, האיכר לא חרש ולא זרע מחוֹסר בהמה ומחוסר זרע, עצי הפרדסים לא הושקו מחוסר מוטורים וצינורות: כל אלה היו לטורקים לבז. רגל חיילים גסה דרכה על קן הנמלים והכפישה לעפר עמל של שנים רבות. חסרי השרשים נעקרו מאדמת הארץ ועם האניות נישאו למרחקים; ביניהם היה גם מקלר. נשארו אלה אשר התערו בארץ בכל שרשי נשמתם. מרי־הנפש הללו התלכדו ביתר עוז, נצמדו אל הקרקע ביתר כאב ויאוש. בהסתר ובתוך סכנות גדולות, תחת העין הפקוחה של הממשלה הצבאית, היו אוספים נשק לרוב, והחליטו לשמור על הקיים עד היכולת האחרונה. הפטריוטיות העותומנית התנדפה. הטורקים התקלסו בה. הכל הבינו שבידי טורקיה תחרב הארץ, המושבות היהודיות, ואלה ביחוד, תֵּשַׁמנה, והתיקווה האחרונה והיחידה תכרת. הכל הרגישו בצורך הגדול לסדר פלוגות חשאיות מזויינות, גם “השמאל” וגם ה”ימין“, ר”ל וגם ה“שומר” מחוגי הפועלים וגם “בני גדעון” מתוך בני האיכרים. הראשונים הצטמצמו רק בפוליטיקה של עמידה על המשמר, של הגנה עצמית. “בני גדעון” דחו את הפוליטיקה של “שב ואל תעשה”. הם מצאו שמחובתם להחיש את הפדות מידי הטורקים על־ידי סידור ריגול צבאי לטובת הצבא האנגלי. “בני גדעון” היו ילידי הארץ. הם אהבו את הארץ לא על־פי איזו תכנית מפלגתית, לא מטעמים אידיאולוגיים־עיוניים. הם אהבוה בפשטות, בלי כל תנאים וטעמים, כמו שכל איכר בעולם אוהב את כפרו ומחוזו, מפני שהיא מולדתם הראשונה והיחידה.
אהוד, חבֵרה הצעיר של אילה ומיסדה של הסתדרות “בני גדעון” התהלך כסהרורי. משעה שלקחו מאיכרי המושבות את הסוסים והפרדות, ומהפרדסנים – את מכשירי ההשקאה, נעשה דומם, מכונס בעצמו אבל מחושמל כלוו. בקרבו גמלה מהר ההחלטה על המעשה אשר עליו לעשות. דרך סכנות גדולות, דרך רשת של מרגלים ושוטרים, עבר מחדרה לירושלים, לבקש שם את כרמלי. “כרמלי הוא האיש! הוא יציל את הארץ אם יקח את המצב בידיו”.
כרמלי אף הוא התהלך קודר וממותח־עצבים. לאחר שטורקיה נכנסה אל המלחמה ומעצמות ההסכמה השתדלו לקומם את עמי הערב נגד קושטא, לא היה לו עוד מה לעשות. תכניתו בטלה והקבוצה נתפרדה. יום אחד נודע לו שהממשלה מחפשת אותו, כי הגיעו אליה ידיעות על אודותיו כעל אדם מסוכן למדינה. מכל מקום, ההכרה שמחויבים לשחרר את הארץ מממשלת טורקיה התגברה אצלו ביתר תוקף; המלחמה הוכיחה לו ביתר וודאות שטורקיה היא אסון לאידיאל הציוני. אף־על־פי שהיה יום יום נתון בסכנה, לבו לא נתנו לברוח מן הארץ. לבו אמר לו שתפקיד חדש מחכה לו פה בארץ. לפי שעה נחבא ליד אחד המסגדים, אצל אחד השייכים, ידידו מכבר. אחרי הרפתקאות רבות, מצא אהוד את כרמלי. לבזבז הרבה מלים לא הצטרך. סמוך עם כניסתו אמר לו כרמלי:
– טוב כי באת. חיכיתי לך.
– מה יש?
– מה נשמע אצלנו בשרון ובגליל?
– רע! רע! הכל הולך ונחרב. אם כך ימשך המצב ואבדנו. הכל הולך לאבדון.
– מה אתם אומרים לעשות?
– ה“חברה” שלנו תעשה את הדבר היחידי שהיא מחוייבה לעשות.
כרמלי נתן את עיניו בעיני הבחור, ושניהם הבינו זה לזה. כרמלי רק שאל:
– למה באת אלי?
– אתה נחוץ לנו. אין מנהיג.
– מבלי לחשוב הרבה, ענה כרמלי:
– טוב. אני אלך עמכם.
אחר דיברו בלחש ובחצאי מלים. כרמלי חקר ושאל את אהוד. הצעיר ענה בבטחה, בוודאות ובדעה מיושבה ןשקולה, אולם לחקור ולשאול מצידו הוא, לא העיז: כרמלי היה, למן הרגע הזה, מנהיגו… שניהם הסכימו שלעבודתם נחוצות גם נשים. יש מקומות שלגבר אסור לחדור לשם בלי לעורר חשד. האשה תשמש במקרים רבים תריס וכסות־עינים למעשי הגברים. שניהם חשבו על אילה. ועם נטות צללי הערב, יצאו, אחד אחד לבד ובדרכים שונות, כשהם מחופשים, כרמלי בבגדי השייך שלו ואהוד – פניו מעוטרים בזקן לבן, שניהם נפגשו בחדרה של אילה.
גם בחדרה של אילה, כמו בכל בתי ירושלם, שררה חשכה; גם בו, כמו בכל הבתים, בערה אך פתילה קטנה בתוך צנצנת שמן קטנה (הנפט אזל זה כבר מן העיר). הפתילה האירה רק שטח קטן מסביבה. אילה עמדה לפני השולחן לבושה במעילה; בשתי ידיה המשולבות על בטנה החזיקה את מגבעתה. אור הפתילה שרה על פניה וידיה, שהלבינו באופן כה מוזר. כולה, מלבד הפנים והידים, נבלעה בחשכה. זמן־מה לפני כן התהלכה בחדר אילך ואילך עד אפיסת הכוחות, עם כובד נורא על הלב ועם מחשבה אחת מנקרת במוח. הישיבה בירושלים בימי מצוקה אלה היתה קשה עליה עד למאד. גדולה היתה חרדתה לשמואל אחיה, שאסור היה לו לשוב אל המושבה ואסור היה לו להופיע ברחובות ירושלים. ולא זה לבד. אילה אהבה את הוריה, אהבה את ביתם ואת מושבת־מולדתה. ובימים האלה, מדעתה כמה סובלים שם לא רק הוריה כי אם כל האיכרים, אשר בניהם היו כמעט כולם חבריה מילדותה, בימים האלה גברו בה געגועיה אל המקום ההוא ואל האנשים ההם. ובכל זאת נשארה בירושלים, מפני שלעזוב את זינר בשעה זו לא יכלה, לא יכלה… דוקא בשעת געגועים אלה הרגישה כמה היא קשורה אל האיש הזה.
מוזר נעשה זינר בזמן האחרון. הידיעות על המלחמה כאילו אימצוהו ועודדוהו, תחת לדכאו; דם האדם הנשפך כמים על שדי הקטל, ההרס והחורבן בכל מקום, כל הביעותים ומעשי האכזריות של הכובשים בכל מקום, כאילו לא באו לעולם אלא להוכיח את כל חשיבותם של “מוריה וגולגלתה” שלו, לאשר את האמת העמוקה הצפונה בהם… בכל פעם כשאילה או מרים היו באות אליו, היה יוצא לקראתן נרגש מאד, עם איזה עתון בידו ותמיד באותם הדברים: “הנה! הנה את רואה מה שנוצרים עושים לנוצרים! כך היה וכך יהיה!”. היתה בדבריו איזו שימחה לאיד שלא היתה מובנת להן והרגיזה אותן. נחלי דם נשפכים על שדי קטל. לא רק של נוצרים. יהודים מובלים כצאן לטבח. אלפי משפחות נהרסות. עיירות יהודיות עולות באש. נכסי תרבות שצברה האנושיות במשך דורות, הולכים לאבדון, החיים נחרבים, בני־אדם נהפכים לחיות טורפות, המוסריות פרועה לשמצה… – כל זאת כאילו אינה נוגעת אל לבו. הוא חוגג את נצחון האמת של היהדות, שכאילו יצאה זורחת כאור שבעת הימים מתוך החשכה והטומאה בהן שקעו העמים הנוצרים… צריך אדם להיות יותר מדי רחוק מן העולם ומן האנוש, יותר מדי רוכב באילו ערבות, כדי לשמוח בימים אלה על פשיטת־הרגל של התורה הנוצרית… פעם אחת אמרה לו אילה: “במה אשמה הדת, אם נפש האדם היא שפלה? לא הנצרות היתה המעוררת למלחמות כשם שלא היהדות היתה המונעת אותן” – "היהדות היתה מונעת! היתה מונעת! – קרא בהתלהבות נאיבית – הדת מחנכת את האדם. אם אומרים לבריות שאין שלום לנפש ואין חלק לעולם הבא אלא למי שנותן את ‘לחיו השניה’… את כותנתו היחידה מעל בשרו לכל דורש, הרי ברור שסוף־סוף יכחש וישקר, בצביעות ובבוז, לבני אדם כמותו, ויעשה חיי אדם כמותו היפקר… הרי ברור! האדם הוא רק ילוד אשה חלש מטבעו…
בלבה אין אילה מאמינה בחשיבות הגדולה, המיסטית כמעט, שהוא מייחס ליצירתו. במעשיותה הפיכחית הבינה שלעולם הגדול לא תוכל יצירתו לחדור גם אחרי המלחמה. איזה בית־נכאות באיזו מדינה נוצרית יסכים לקנותו? ואם תשאר בירושלים – מה כוחה ומה ערכה? מי כאן אשר יעריך אותה? עד שירושלים תהיה בירה יהודית, סופה של יצירה זו ליהרס בידי חייל טורקי. עבודת היצירה היתה לזינר מלחמת יום־יום קשה ומרה עם החומר. אילה היתה יום־יום עֵדה לצערו ולסבלו במלחמתו זו, עֵדה להתאמצויותיו הגדולות, לאשרו ולהתפעלותו בשעה שהיה מבריק לו ברק הצלחה, קו נצחון. עבודתו הגדולה ללא ליאות, התאבקותו הנואשה עם האינֶרטיות של החמר, החריצים העמוקים שנחרשו לאורך מצחו במשך ימי עבודתו זו והמרירות שהוצקה על פניו, – היו מעוררים בה רחמים כמו שמעורר רחמים אדם אחוז איזו “קליפה”… פעמים דומה עליה שהוא מרַמה את עצמו מדעת, מפני שקשה לו להודות לעצמו שכל עבודתו אינה אלא שגיאה אחת גדולה. והיא “עומדת” לפניו יום־יום באורך־רוח, משתדלת להפיס אותו, להניח את דעתו, ללפפו בכל חום נפשה, כמו שעושים לאדם חולה. והיא עושה את כל זאת מפני שהאיש אהוב ויקר לה. יותר ויותר נתקשרה אליו, אל אופיו, אל חיצוניותו ואל כל צורות הוויתו, על ההרגלים ועל העווייות הזעירים ביותר, עד שדומה לה כאילו חייהם צמחו מעורים זה בזה משנים רבות, מאז דעתה את עצמה, ואילו שוּנה בו משהו, איזו עווייה בפניו, איזה הרגל בדיבורו או בחייו, כי אז היה הדבר מצערה… אבל היא לא חשקה אותו בגופה; אף פעם לא השתוקקה כי יכבוש אותה. כלפי חיי האישות, מבחינה סכסואלית, היתה אדישה וגם קרה מאוד (אולי לזאת התכוונה באמרה: “אני איני יודעת לאהוב”), וגם זינר לא היה רצוי עליה ביותר, בשעה שראתה אותו מתרגש ו“נעשה טיפש כמו כל הגברים”… היא ידעה על הגילויים האירוטיים של האהבה, על ההתלהבות והאכסטאזה שבאהבה, היתה בטוחה שגם בה יתעוררו בזמן מן הזמנים, כיוון שיש בזה, כפי שאומרים, הכרח טבעי; אבל לפי שעה, כל עוד לא התעוררו, היו מוזרים בעיניה, ולא עוררו בה סקרנות כלשהי. לא הבינה כיצד מתרגשים באהבה עד לבילבול־החושים. נפשה היתה סולדת בראותה זאת באיש ואשה. לעומת זאת אהבה לחלום על חייהם המשותפים כמו על אושר, חלמה על צורת החיים, על דירתם, על רהיטיהם, על פרחיה בעציצים ועל הגינה ליד ביתם, על מסע־טיול בארץ או לחוץ־לארץ יחד ועל מקורות פרנסתם. וכל זאת בהתרגשות של שימחה אבל תמיד בתבונה קרה, תמיד בגבולות האפשרות המעשית. אף פעם לא שכחה את המציאות…
כל ימי שבתה בירושלים, לא התרועעה אילה עם אנשים. לא הלכה אל שום אדם ושום אדם לא בא אליה. זולת זינר שאליו היתה הולכת יום יום. יחד היו עובדים ומשוחחים שעות רצופות, וכמעט לא הרגישה בדבר שהאיש הזה ממלא את כל חייה, באופן שאף פעם לא נראו לה משעממים. גם לא הרגישה בדבר, איך היא, עם כל המרי שבה, עם כל הליגלוג שהיה לה מן המוכן לכל דבר שב“שמֶנדרֶקיסם”[10], (את המלה הזאת קבלה מאיכרי השרון הפיכחים), נתנה את עצמה לאט לאט אל השפעתו. היא לא אהבה לשמוע אותו מפליג ב“אידיאות” וב“מלים רמות” ובכל זאת, שלא מדעת, למדה ממנו לכבד את האידיאות ואת המלים הרמות, בשעה שמאחריהן הרגשו חיים כבדי תוכן ועשירי נפש…
עתה התלבשה ללכת אליו, במקרה התעכבה לפני עששית השמן הקטנה ושקעה בהרהוריה לזמן רב. מה היא עושה כאן? – שאלה את עצמה בפעם המאה – בבית מחכים לה. מדוע לא תסע הביתה? איך לא תחוס על ה“זקנים” שלה?
כרמלי ואהוד לא נכנסו מיד אל חדרה. תחלה הסתכלו בחלונה לראות אם היא לבדה. כשראו את הנערה עומדת לבושה במעילה ועם מגבעתה בידה, בתוך האפילה ומביטה אל אור העששית, בלי תנועה ובראש מורד, תקף את שניהם מורא טמיר בעד הנערה בזאת, שלא הביעו בקול. לא היו רגילים לראות את אילה כה טרודה בהרהוריה, כה עצובה וכה בודדה. לאט ובזהירות דפקו על דלת ונכנסו חשאית. היא התחלחלה, וכשאהוד הסיר את זקנו נבהלה עוד יותר. אל אחיה לא הביטה אפילו, כי כעסה עליו על שהוא מעמיד את חייו בסכנה, ואינו משגיח בה ובהורים. פנתה אל אהוד ובמקום לענות על ברכתו, שאלה הכעס:
– למה אתה נסחב בכל מקום בשעה זו?
הצעיר נתבלבל קצת וגימגם:
– באנו אליך.
– מה![11] את זאת אני רואה. אני מוחלת על הכבוד הזה. מוטב שתשב בשעה זו שם אצלך בבית, תחת להסתובב פה ברחובות כ“פורים שפילֶר”.
– אילה! יש ענין חשוב אחד.
– אני מכירה את עניניכם החשובים.
– אבל מה הכעס הזה? הזמיני אותנו לפחות לשבת ואנחנו נספר לך מהו הענין, ואחר־כך…
– טוב, טוב – נתפייסה אילה ובבת־צחוק הקריבה להם כסאות. היא גופה לא ישבה.
כרמלי, שידע את רוגז אחותו עליו, חייך לעצמו ושתק. אילה גם לא זיכתה אותו במעוף־עין.
– אם כן? – שאלה כשישבו.
אהוד פתח ואמר:
– ארץ־ישראל נתונה בסכנה גדולה…
– ואנו מחוייבים להצילה – הפסיקה אותו אילה באותה בת־הצחוק הקלה והאירונית במקצת.
– כן! אנו! ואת, בבקשה, אל־נא תצחקי, אילה! – קרא אהוד בתוקף. קפץ ממקומו, ניגש אליה, הקריב אליה את פניו הנרגשים, דפק דפיקה אחת בחודו של אגרופו הקפוץ על השולחן, ודיבר בלחש ובהמיית־נפש למקוטעים:
– הכל הולך לאבדון ואין זו שעה לצחוק. לאבדון הכל: האנשים, הרכוש, כל עמלנו וחיינו פה. השומעת את, אילה? את בהמתנו גזלו, את פרדסינו החריבו, את אנשינו הצעירים והבריאים לקחו להם. בכל מקום רעב, מחלות. אין אף רגע להתמהמה. אנו מחוייבים למהר ולשים קץ לזה, ולא – הקץ לנו. רק דרך אחת להצלה – אמר בקול נשימה בלבד – הקשר עם מצרים! יש לנו אנשים נאמנים גם בצבא הטורקי. הפראים המנוולים צריכים למהר לנפול, כדי שנוכל אנחנו לנשום לרווחה..
דברי אהוד עשו עליה רושם. נשימתו התכופה והנסערה ליהטה את פניה. מבטו הפנֵז אותה.
– אבל מה אתם רוצים ממני?
– עזרתך נחוצה לנו. בעבודה זו נחוצות גם נשים. וביחוד אדם כמותך.
– אני?
– כן, את!
– היודעים אתם מה שאתם אומרים לעשות? הרי זה פשוט ריגול.
– כן, בודאי! זה ריגול. זוהי מלחמה. אילה! לרצוח אדם במלחמה מותר, והריגול במלחמה אסור? ”עת לעשות…"
– והסכנות?
– ועתה? כלום אין אנו כולנו בסכנת־מות גדולה? מיתת כלבים נמות כאן כולנו, אם לא נעשה את המעשה.
בלבה הסכימה עם אהוד. אבל נזכרה שוב במה שהירהרה כל הזמן האחרון: זינר…
– כן – גימגמה – אבל מה אני ומה כוחי במה אוכל להועיל לכם?
– א! בהרבה.
כאן התערב אחיה והתחיל מבאר לה במה תוכל להועיל. אחיה הרגיז אותה והיא גם לא הקשיבה לדבריו. כדי שלא לגרום לו קורת־רוח בהסכמתה, במקום תשובה ישרה על הצעתם:
– הצלחתם והגעתם אלי בשלום. ספק הוא אם תצליחו לשוב בשלום. אם אינכם רוצים לנפול בידי חַסַן בֶּק[12] ולקבל ממנו סטירות־לחי ו“פאלאקות”[13], תשארו כאן ללון. אני אלך למקום אחר. אציע לכם פה משכב ואתם עשו כטוב בעיניכם. ואשר לתפקיד שאתם אומרים לכבדני בו, חן־חן לכם. כוונתכם רצויה, אבל לא אני הנערה הרצויה לכך.
עוד רגעים מספר שהתה בחדר, ואחר כך עזבה אותם והלכה לה.
למחרת עמדה אילה על מקומה הקבוע לפני זינר שעבד בחומר. היתה חיוורת מאוד. זינר היה אותו בוקר חיוור גם הוא, קודר ומכונס בתוכו. בכל אבריו הרגיש איזו חולשה, ובכל זאת שקד על עבודתו. התאמץ לעבוד בטימפו מהיר. לבו אמר לו שהוא צריך להזדרז ולגמור.
– הנה! – אמר פתאום – עוד מעט ונבוא לידי גמר. מי יודע מה יהיה גורל עבודתנו בעתיד.
הדברים צללו באזניה כהד למחשבותיה.
– מה זאת אומרת? – שאלה.
– הימים אינם בטוחים. בני־אדם אינם בטוחים, איך נוכל להיות בטוחים במעשי ידינו?
– אל תדאג, זינר! מי יגע לרעה ביצירתך? ואם, חלילה,יקרה אסון, האם יהיה גדול מזה שעובר כעת על העולם כולו?
איזו עווית חלפה רגע על פניו ולא ענה. זמן רב שתקו. זינר היה שקוע בעבודתו. אגב עבודה, התפזרה העננה מעל פניו ועיניו התחילו בוערות באורן הרגיל.
– לפחות – אמר כשנזדקף, נרתע לאחוריו והתבונן ארוכות אל הפסל ואל אילה חליפות – אילו הספקתי לצקת בגֶבֶס. לבי יהיה שקט יותר, כשהפסלים יהיו בגבס… – תנועת־יד של יאוש באויר – אח! יבוא אחר כך מבול, מה איכפת לי! מה שחיינו, אילה, במשך ימי עבודתנו, זה לא יוכל ליהרס. זה ישאר אצלי, במוחי, בדמי, בעצבי, בלבי… איני יודע אם יש שלמות בעולם הזה, אבל העיקר לא היא, השלמות, אלא השאיפה אליה. האדם, כדי שיוכל להיות מאושר, חייב לשאוף להתרומם, תמיד להתרומם מהנקודה שעליה הוא עומד. האם יש גם נקודת מנוחה? איני יודע. בוודאי אין. במנוחה תמיד סכנה לנפש. הלוא תודי, חמודתי, שבפסלים הללו, בעבודה הזאת היו לנו רגעים של התרוממות, לא כן?…
נשמעה דפיקה על הדלת.
– אח! ]Teufel14]! – קרא זועם על שבא מי להפריע – מי שם, ]Donner־Wetter15]?
נכנס אהוד.
זינר הכירו על נקלה, אף־על־פי שלא ראהו אלא פעם אחת, בנשף “בצלאל”. גבות עיניו הצטופפו; על פניו נמתח מסווה של קור ומורת־רוח.
– שלום! – ענה לו בקרירות על ברכתו – במה אוכל לשרתו?
– יסלח לי, אדוני! – אמר אהוד – באתי לראות את הגב' כרמלית. אילה! התוכלי לצאת עמי לרגעים אחדים החוצה?
אילה כל כך נבהלה על־ידי הופעתו הבלתי־צפויה, עד ששכחה שהיא עומדת לפניו רק בכותנתה לבשרה וכפותה בחבל.
– ראשית דבר, אבקש ממך סליחתך, יקירי, על שאפרוש לפניך רגעים אחדים את המסך הזה ואבקשך לחכות עד שאתלבש. כך…
אחרי שנים שלושה רגעים, בצאתה מאחורי הפרגוד לבושה, אמרה:
– ועכשיו אתה יכול לדבר הכל באזני ה' זינר. אין לנו צורך לצאת מכאן החוצה. ה' זינר הוא ידידי. איני מסתירה סודות ממנו.
זינר התרומם ממקומו ורצה לצאת.
– לא! לא! לא! – עצרה אותו אילה – אדרבה, אדרבה! אני רוצה שאתה תשמע. נשב ונדבר.
אהוד, בתחילה מהסס ומפקפק, ישב על הכסא שהראתה לו אילה נבוך מאוד. זינר עמד ליד החלון, ידיו מופשלות על גבו, מקטרתו בפיו ושולח עגילי עשן החוצה, דרך סורג־הברזל של החלון.
– הנני מוכנה לשמוע. בבקשה, אהוד! – אמרה נפעמה קצת – אל הענין!
– באתי לשאול אותך מה החלטת? ההחלטת איזה דבר?
– אין לי מה להחליט. אמרתי לך תמול.
– תמול לא אמרת לנו כלום.
– אמרתי שלא אני היא האשה הנחוצה לכם. גם איני יכולה לנסוע מכאן. אגב, ה' זינר אינו יודע על מה מדובר כאן. התרשה לי לספר לו בקצרה. אני בכלל איני עושה שום דבר מבלי להתייעץ עמו.
אהוד קפץ ממקומו כנשוך נחש.
– לא! לא! – קרא בפחד – אני, אני אגיד, חכי. הענין הוא זה – אמר בפנותו אל האיש שהסתכל בחלון, וכאילו מתמרמר על שנעשה, למרות רצונו, עֵד לשיחה – על המושבות שלנו, בקיצור. על הישוב היהודי כאן מרחפת סכנה גדולה, עלינו להציל ויהי מה! יש לנו איזו תכנית הצלה. אף האשה אינה פטורה מהשתתף ב"עזרה המהירה, שלנו… ובפנותו שוב מזינר אל אילה – זוהי חובת השעה, אילה! את לא תוכלי להשתמט ממנה.
– אבל מניין לכם הבטחון שהתכנית שלכם היא הנכונה ושהיא תצליח? – שאלה.
– איני יודע אם תצליח. ותכנית אחרת, טובה ממנה גם כן אינה ידועה לי. דרך אחרת, לפי שעה אין. אין!…
אילה שתקה, ופניה כבושים בקרקע.
– אם כן?
אילה משכה כתפיה מבלי להרים את ראשה.
– מה יש לך להגיד לנו?
פניה חוורו פתאום כסיד.
– לא כלום – רטנה בקול רפה כנזופה.
– לא כלום? לא כלום? – קרא ופסע פסיעות אחדות אליה בידים רועדות כמתכווין להתנפל עליה – את אומרת לי כך? את, את, אילה? הארץ נחרבת כולה, ואת – לא כלום? רומסים אותנו ברגלים, מהדקים חבל על צווארנו, וכל זה לא כלום? גבעת השרון תהפך בקרוב לעיי שממה, אבא ואמא שלך נפוחים מרעב יהיו, ואת – “לא כלום”? את תשבי לך כאן, בירושלים, ותעסקי… ותעסקי ב… ב… השד יודע באיזו שטויות וכל מה שנעשה אצלנו אינו נוגע כלל אליך? אילה!
אילה החזיקה בידה אחד הפיפים של חבל המסך, שיחקה בציציותיו ושתקה.
ומשעברו דקות אחדות והיא לא אמרה כלום, הרים את אגרופו כלפיה וצעק:
– שפלה את! ילדה נבזה!
זינר, שאילה ואהוד שכחו את מציאותו בחדר, זינק ממקומו, הזדקר מול פני אהוד בתנופת־יד, מוכן להכות.
– אל תעיז! אל תעיז! – קרא בקול של טירוף הדעת.
אהוד הביט אליו בעזות־פנים כמוכן לכל. אך אילה הספיקה להתייצב ביניהם, בעוד מועד.
אין זה עסקו, אדוני! – קרא אליו אהוד מאחרי גבה של אילה – אל יתערב בשיחתנו בבקשה!
– זה עסקי! לא ארשה לך להתנהג כך בביתי! בבקשה לצאת! תיכף ומיד, ואם לא…
– ואם לא?
זינר שוב התפרץ להתנפל עליו, אך אילה עצרה אותו:
– זינר! מה זה היה לך? איני מכירה אותך. אני מבקשת אותך, שוב אל מקומך. אנא עשה זאת למעני!
– אני דורש שהבחור הזה יצא מביתי!
– את זאת בוודאי אעשה – ענה אהוד במנוחה – מפני שאין לי פה מה לעשות. אבל לפני לכתי אגיד עוד פעם שזוהי שפלות, שפלות נבזה! – קרא בהשתדלו להתחמק מאחרי גבה של אילה. גם זינר השתדל להזיז את המחיצה החיה. אך אילה היתה מזמן לזמן משנה את מקומה, באופן ששני הגברים לא יכלו לעמוד זה מול זה פנים אל פנים.
– זינר! – קראה לבסוף בתוקף – סורה! באמת אין זה עסקך. אני משוחחת עם…חברי, ואתה אל נא תתערב.
– טפו! – ירק אהוד ויצא.
זינר העמיד את רגלו על הטאבוריטה, תמך על ברכו את ידו עם המקטרת והביט אל אילה, שהתהלכה בחדר אילך ואילך, כשידיה מסולקות על גבה (גם את זה קיבלה מזינר); אחר כך התייצבה מול החלון וגבה כלפי החדר. רגעים אחדים שתקו שניהם.
– בעצם – הפסיק זינר ראשון את השתיקה – איני יודע מה רצה ממך “חברך” זה?
אילה המשיכה זמן־מה להביט החוצה. אחר כך החזירה אליו את פניה ואמרה:
– מה רצה ממני? הוא רצה שאעזוב את ירושלים ושאסע עמו אל גבעת־השרון.
– למה? מה תעשי שם? מה תוכלי לעשות שם? – שאל באיזו חרדה טמירה.
– יש איזו עבודה – ענתה רזית.
– ובכן?
– הלוא שמעת.
– לשווא לא נתת לי, הייתי מְשַׁחק את עצמותיו.
– אוהו! היית לבעל־אגרוף. יישר כוח! היודע אתה מפני מה לא נתתי?
– מפני שהוא, אהוד, צדק ולא אני. בהחלט צדק – אמרה בקול מוזר שצלל כמו מתכת.
דומם וכמעט נבהל הביט אליה.
אילה פרשה מן החלון, ניגשה אליו והניחה את כפה על כתפו:
– הלוא תסכים שאסור לי להשתמט מחובה.
– מי זה מחייב אותך? – גימגם בשפה רפה. פניו נראו לה כה מעוררי רחמים.
– מצפוני.
– מצפו–נך?
– כן. בוודאי! מצפוני כלפי הורי, כלפי המושבה שלנו, וגם… כלפי… – ולא גמרה.
– אוהו! צד חדש באופיך – ניסה זינר להתלוצץ ולא עלה בידו. הוא הרגיש בדבר והוסיף מיד מתוך כובד־ראש – לא! אל תסעי! מה תעשי שם? בוודאי איזה רעיון הבל.
– לא רעיון הבל, אלא חמוּר, חמוּר מאוד. מה אעשה כאן בשעה זו? עלי להחליט אם לחרוד לחיי ולשלומי, או… לעשות דבר־מה…
– הבטוחה את שאת מוכשרה לאיזה תפקיד צבורי וכדומה? – שאל בלב מכווץ.
– זינר! מה אמרת לי לפני איזו שעה? “האדם, אילה, חייב להתרומם, תמיד להתרומם מעל הנקודה שעליה הוא עומד, כדי שיוכל להיות מאושר”. רוצה אני לנסות, זינר!
– אבל, אבל… כל הענין הזה, שאליו קורא אותך הבחור הפזיז ההוא, האמנם יש בו כדי לרומם? – לבו היה מלא דמעות על גדותיו.
– הוא דורש קרבן, זה ברור.
– הוא דורש ממך קרבן? מי הוא, מה הוא כי ידרוש ממך קרבנות?
– אמרתי לך כבר, זינר, כי לא הבחור הוא הדורש, זוהי שאלת מצפון. נשב נא, נשב נא ונדבר כאנשים נבונים, בשיקול־הדעת.
היא ראתה כמה הוא סובל, משכה אותו אל הספה, חבקה את ראשו, סילסלה בשערו ודיברה אליו רכות, רכות:
– יקירי! אל נא תנסה להניאני. הלא אתה גבר; אדם נאמן עם עצמו ועם דעותיו. הנה הפסל, ה“מוריה” שעשית. אני רוצה להצדיק בחיי את הרעיון שהשקעת ביצירה הזאת. אין זה צריך להיות רק מליצה גרידא. הזוכר אתה מה שאמרת לי פעם? הגב' ווייס גם כן היתה אז באותו מעמד כשאמרת שאין אדם יודע את עצמו כל עוד לא עמד במיבחן. הנה עכשיו הגיעה בשבילי שעת המיבחן; אני רוצה לעמוד בו בהצלחה. חלילה לי מהכשל! לא כן, זינר? הלא גם אתה אינך רוצה בכשלוני, א?
זינר השתמט מידיה המגפפות, תפש בשתי ידיו את ראשו השמוט על חזהו וישב כמאובן. פתאום צנח לפניה על ברכיו, כבש פניו בקיפולי שימלתה, כשהוא מחבק בשתי ידיו את ברכיה, וכל גופו פירפר קונבולסיבית. בקול חנוק, מתוך קיפולי שמלתה השמיע את תחנוניו:
– אה, אילה! אילה! את חמודתי… אוצרי!… את כל חיי קשרתי בך…
אילה נבהלה מהתפרצות בלתי־צפויה ובלתי־רגילה זו. בלבה התחילו פועמים הדים חדשים ומחרידים, אבל השתדלה להחרישם, להתגבר עליהם, ולשמור על שווי־משקלה. ידיה ליטפו את ראשו וכתפיו, ובקול רועד אמרה:
– האמינה לי, זינר! לי קשה מאוד לעזבך. אבל איני יכולה, איני יכולה לעשות אחרת. קרבן נדרש לא רק ממני, כי אם גם ממך. נקווה כי עוד יבואו ימים טובים לנו, לכולנו. הכל יעבור בשלום, נחיה ונעבוד… נהיה נא אנשים נבונים וחזקים. קומה נא ידידי, שב על ידי. אני רוצה להביט בפניך…
פתאום ראתה אילה שינוי מוזר ופתאומי בפניו, כאילו פשט מסכה אחת ולבש מסכה אחרת מניה־וביה, כמעשה להטים. פניו נעשו פתאום שקטים־שקטים וקרים כקרח. בְרוֹך וכמו בהיסח־הדעת הסיר מעליו את ידיה אשר לפתו את צווארו, קם וניגש אל שני פסליו ועטף אותם בסמרטוטים רטובים.
– מה אתה עושה? – שאלה אותו, אם כי עשה מה שהיה רגיל לעשות יום יום אחרי גמרו את עבודתו.
– חסל! לא אשוב עוד אל זאת… עד בוא עת אחרת.
אילה הביטה אליו בפה פעור. לא היתה בפיה אף מילה אחת טובה ומנחמת בשבילו. לבה כאב. כאב עליו ועל היצירה, אשר התרגלה אליה במידה כזו עד שנעשתה כחלק מעצמה ומחייה. תמיד נדמה לה שהיא כאילו צמחה וגדלה והשתכללה יחד עם היצירה הזאת… ועתה מי יודע כמה זמן תעמוד זו כאן בלתי־שלמה, בלתי־מבוצעה תחת סמרטוטיה הרטובים. הגוש הזה הביט אליה מתחת לסמרטוטים במבט של תוכחה: ראי מה שעולל לנו בגללך!…
אבל אילה טעתה. לא בגללה. עוד בראשית המלחמה, כשהתחיל הרעב עושה שמות בבתי־ישראל בירושלים ובכל הארץ, התחיל בקרב זינר וויכוח עז ומציק בינו ובין מצפונו. מחסור בכסף לא היה לו. מפאת לבו החלש מאוד ומפאת קוצר־ראייתו היה פטור מעבודת־הצבא וגם כספו היה בטוח, באופן שהיו יכולים להתפרנס יפה, הוא ואילה; היה יכול לעסוק בפסליו, בשעה שמסביבו נמקו אנשים ברעב, בטיפוס הבטן, בטיפוס הבהרות, ובעוד מחלות קשות. לילה לילה היה צריך לספר למישהו נעלם בחשכה על ערך האמנות ועל ערך יצירתו, על חובת האמן להתרומם מעל לפגעי הזמן, על חובתו לעבוד, לנצח ולא להקריב לצרכי השעה… אבל מתוך האפלה שבחדר או שבנפשו היה משיב אותו קול שקט, שהיתה נשמעת מתוכו גם נזיפה, וששום ראייות והוכחות על ערך העבודה האמנותית לא יכלו להשתיקו. הקול חזר תמיד על דברי הקב"ה למשה רבנו בעברו את הים: “מעשי טובעים בים ואתה אומר שירה?” ועוד אמר: “המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”, וכאן מסביבך, אל הרחמים, כמה נפשות טובעות בים של צרות, של מחלות, של רעב ודבר, וכל מיני פגעים רעים, ואתה אומר שירה… כמה נפשות מישראל משוועות לישע, ואתה אוטם אזניך, מקשיח את לבך, לשם איזו יצירה, שהם לא יראוה. כאילו חדלת מהיות אדם, כאילו לא בשביל בני־אדם היא עבודתך. וכי לא טוב לתת לחם לרעב ונוחם לסובל מאשר הנאה אסתטית לשָבֵע. האמן שאינו שומע לקול האדם אין האדם שומע לו… עזבת את אירופה,את העושר והתהילה, והלכת לארץ־ישראל למען תת גאולה לאמן שבך; עתה עזוֹב את האמן שבך למען תת גאולה לאדם שבך…
הוא ישב על ידה דומם, והדליק את מקטרתו, במנוחה, כאילו אך הפך דף בספר אשר קרא, אם כי נפשו היתה מתוחה בשל הפרק אשר נגמר ובשל הפרק החדש שהוא פותח כעת. הפעם היתה אילה נפעמה מאוד. פתאום הוברר לה שבחייה נעשה קרע, קרע אשר לא יאוחה. טוב ויפה שכך נגמר פרק חייה היפה ביותר. טוב ויפה שכך נגמר ולא אחרת. ובכל זאת לבה מלא דמעות.
ודימדומי בין־השמשות עטו אותם במעטה אפור־כהה וכיסו על לטיפות הפרידה שלהם. – – –
בשעה מאוחרת בערב, בשעה שירושלים התכווצה מבלהות סיוטיה ונכנפה באפלת הלילה, באה אילה לדפוק על דלת החדר, שבו היה אחיה נחבא. אותה שעה ישבו כרמלי ואהוד על גבי מחצלת והתכוננו לישון. בפינה עמד פך שמן עם פתילה בוערת בתוכו, שהאירה אך שטח קטן. שני האנשים, שהיו שקועים באפילה, התלחשו כל הזמן חרישית. מזמן לזמן היו מבליחים פניהם, קודרים־זעומים ומדוכאי־דאגה. כשאילה נכנסה, לא הכירוה בתחילה ונפחדו.
– הנה באתי – אמרה עם כניסתה – תעשו בי כחפצכם.
– אח, אילה! – פרצה מפי שניהם בבת־אחת קריאת שמחה.
– הלא אמרתי לך – אמר אהוד אל כרמלי – אילה לא תחזיק מעמד זמן רב, לא תתאפק ותבוא. בראוו!… אני הכרתי עוד שם בפניך, שסוף־סוף תברחי מאותה ירמולקה צבועה.
כרמלי משך אותו בחשאי בשרוולו והפסיקו באמצע. אך אילה הספיקה לשמוע את המלים האחרונות, וקראה לו:
– טיפש אתה, אהוד! שתוק ואל תפטפט!
וצנחה ביניהם על המחצלת.
ב.
לוי סגר כבר את חנותו. האיכרים, שלהם הִלווה את מרבית כספו, פסקו לסלק את חובותיהם. סחורה חדשה לא נתקבלה עוד מחו"ל; שיירי סחורתו היו מונחים עלובים על האיצטבאות המרוקנות, עטופי אבק, אם לא באה הרשות לשים אותם בכליה, באמתלאות שונות. באוויר היתה תלויה אימתה של עבודת־הצבא. בלתי־המושלימים לא היו זוכים להכנס אל מערכות הצבא ברגיל, אלא היו נשלחים אל מחנות העובדים במדבר, לחפור חפירות, לסול כבישים וכו‘. תחת השמש הלוהטת, בלי מזונות, בלי מלבושים ובלי חסות משרב היום ומקור הלילה. אנשים מתו כזבובים. שלמו “בֶּדֶל”[16] פעם, פעמים, ושלוש… השלטונות סחטו מלֵוִי את כל כספו עד הפרוטה האחרונה. ולאחר שנתדלדל לגמרי, היה ככלב מורדף, מסתתר על כל גג ובכל מרתף, עד שלבסוף נפל בידי המשטרה, הוכה באכזריות נוראה ונשלח לאנאטוליה. באותו זמן מת ברחובות אבי אביגיל, ר’ זלמן ווייס, אחרי מחלת־זיקנה ממושכה. אשתו מכרה מהבית ומהחצר כל מה שיכלה למכור (על המקרקעות הניחו בעלי־חובות עיקול), סגרה את ביתה ועברה לישב אצל בתה בירושלם. באופן כזה נשארה אביגיל, אחרי הלקח בעלה ממנה, עם אם זקנה ועם תינוק על זרועה (את ציונה הקטנה פיטרה זה מכבר לשם קימוץ). התחילה אביגיל מוכרת אחד אחד את כלי כספה וזהבה, את שלמותיה ורהיטיה. הבית נעשה מרווח יותר ובלתי מחסי; הוא הפחיד בכתליו הערומים והאלמים, כאילו עמדו נזופים ומבויישים ושאלו: “ומה יהיה אחר־כך?”… אבל מי הוא האיש אשר מלאו לבו להרהר על מה שיהיה אחר־כך? מרים היתה עדיין נותנת שיעורים לילדי פקידים ואנשים אמידים שעוד נשארו בעיר; היא ישבה עוד בחדרה אשר בבית לוי, ואת כל שהרוויחה היתה מוסרת לידי אביגיל, אל “הקופה המשותפת”. אבל השיעורים הלכו והתמעטו, הכסף הלך ופחת, ואימת הרעב רחפה בבית.
גם הפנסיון של הגברת ציפרין נסגר לאחר שכל הצעירים נתפזרו לכל רוח: אלה נתפשו לצבא ואלה היו נחבאים במחבואים שונים. ימים מרים מאוד באו על הג' ציפרין. יום יום היתה מחזרת על הפתחים ומבקשת עבודה. פעמים היו הקצינים האבסטריים והגרמניים מרחמים עליה ונותנים לה לבנים לכביסה ולתיקון. בזמן האחרון היו הבריות מרננים אחריה: ראו קצינים יוצאים ונכנסים אליה. ודוקא בלילות… קודם, לפני המלחמה, היו לפעמים מדברים ברמיזה על התנהגותה, אגב צחוק קל ומשיכת כתפים, מתוך יחס של סבלנות. עתה היו מגנים אותה בגלוי, בקצף ובחרפות. הבריות נפשם היתה מרה, ודעתם נתקררה עליהם כשנזדמן להם אדם שאפשר היה לשפוך עליו את כל הזעם והמרירות שחילחלו בתוכם.
גם גליק חיפשה עבודה. ימים רבים חיפשה וללא כל הצלחה. החולים היו מרובים בעיר. רבים היו חללי טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן ועוד. הלכה גליק אל בית־החולים “ביקור חולים” והציעה את עצמה בתור אחות־רחמניה, וסרבו לקבלה; באה אל בית־החולים “שערי חסד” עם אותה ההצעה, והמנהל התבונן אליה זמן־רב, כמו שמתבוננים אל בע"ח משונה, ראה את גופה המגושם, את כתפיה ואבריה הגמלניים, את פניה המכוערים עם החוטם הנורא אשר עליהם, שמע את קולה החיילי, וחשב: "למפקד גדוד מכבי־אש הייתי ממנה אותך, אך לא לאחות־רחמניה. ובכל זאת לא שילח אותה. למזלה של גליק מתה שם כיומים לפני בואה האשה שהיתה עוזרת במטבח ושוטפת את הרצפות. גליק קבלה את העבודה הזאת. מיד הלכה אל הגב' ציפרין וביקשה ממנה להעביר אליה את יגאל, כדי להקל עליה, על אמו, את דאגת הפרנסה וגם כדי להבטיח מזון טוב לילד בעצם גידולו. ובלבה חשבה: מוטב להרחיק את הנער מהטומאה אשר בבית..
יגאל שמח מאוד למצב החדש שבא על־ידי כך בחייו. לפעמים היה מלַוה את גליק אל בית־החולים ועוזר לה בעבודתה, ברצון רב. ההכרה שגליק זקוקה לעזרתו היתה גורמת לו קורת־רוח מאין כמוה. אבל ברוב הימים היה נשאר לבדו בבית, ועל זאת שמח ביותר. הוא שמח לא לראות איש, לא לדבר אל איש ומבלי שאיש יציק לו בדבריו. יגאל התהלך זועם ושתקן מבלי שיכול לבאר לעצמו את סיבת זעמו על הבריות, ומפני מה מעוררים בו הכל שאט־נפש מכאיב אשר לא יבוטא במלים. התחיל הדבר בזה שפעם ראה את ציונה יוצאת מבית ה' לוי עצובה מאוד ודמעות על לחייה. ניגש אליה ושאל למה היא בוכה. תחילה לא רצתה לספר, כאילו התביישה. כשאמר: בוודאי עשית איזה דבר… לא טוב וגרשו אותך", לא התאפקה ואמרה: “לא עשיתי שום דבר ולא גרשו אותי. רק הגב' לוי אמרה לי שאין לה במה לשלם לי, שאין לה לעצמה מה לאכול”. “אם כן לא תבואי עוד?”, שאל יגאל בלב חרד. ציונה נענעה בראשה בשלילה והדמעות זרמו מעיניה, אם כי לא בכתה בקול. זמן רב עמדו שניהם במבוא החצר מדוכאים. אבל יגאל הרגיש בצורך לנחם את חברתו, להרגיע אותה, מפני שהיא בוכה מאוד, ולא ידע איך. הוא רק נגרר דומם אחריה ולבסוף כשאיש לא ראה הוציא מכיס מכנסיו את מטפחתו המלוכלכה שהיתה עשויה מחתיכת כתונת קרועה, ואמר לה: “קחי ונגבי את פניך. הכל רואים שאת בוכה ויחשבו שהכו אותך” – “יחשבו להם”, ענתה ציונה מיואשה ולקחה בכל זאת מידו את מטפחתו. פתאום נצנץ רעיון במוחו, עמד ואמר: “את יודעת מה? נשוב אלינו. אשאל את אמא. אולי נחוצה לה ילדה בבית”. “אני לא אלך”, ענתה ציונה: “אני מתביישת” – אין דבר! – הרגיעה יגאל – אני אשאל – ושני הילדים שבו. יגאל נכנס חרד ובלב נסער אל אמו, וציונה נשארה מאחוריו עומדת בפתח.
– אמא! – אמר יגאל בלחש ובקול תחנונים כאילו כל חייו היו בשאלתו: – ציונה אינה עובדת עוד אצל הגב' לוי. היא בוכה. המסכנה…
– אם כן, מה אתה רוצה? – שאלה אמו בקול רם ובכעס גדול. בימים הקשים האלה היתה תמיד שרויה בכעס והתהלכה במטפחת רטובה כרוכה לראשה.
יגאל אָדַם מפאת קול אמו הנרגז, מפני שידע שציונה עומדת שם בפתח ושומעת. וקצת בפחד מילמל:
– אולי תקחי אַת אותה. היא תעזור לך במטבח, תעשה “ספונג’ה”[17].
– יצאת מדעתך? טיפש! אפשר שמחר לא יהיה לי לחם בשביל עצמנו, ואתה תביא לי את הילדות שלך, שאחזיק אותן. בהמה!…
ציונה לא שמעה את צעקות הגב' ציפרין עד גמרן. קולה הרוגז וההיסטרי הפחיד אותה עוד מתחילת דבריה, וברחה מיד ישר הביתה, בלי להחזיר אפילו פעם את ראשה לאחוריה. יגאל נשאר יושב זמן רב בבית והתבייש לצאת החוצה, שמא עומדת שם ציונה במבוא החצר ובוכה.
הוא לא יכול לסלוח זאת לאמא שלו. ודמיונו הנרגז לחש לו כל מיני מקרים שבהם התגלו כביכול שנאתה ואכזריותה של אמו כלפיו. הוא כעס גם על הגב' לוי. אם כי ידע שה' לוי מתחבא, שנעשה עני, ובכל זאת קשה היה לו להבין איך יכלה אשתו לפטר את ציונה, שנחשבה לה כבת.
ואחר כך הרגיש בדבר שאמא התחילה מתקשטת בערבים, וגויים בבגדי שרד התחילו מופיעים בביתם. ובעיקר עוד זאת: בכל פעם שאיזה אורח בא, משלחים אותו מן הבית. יש ששעות רצופות הוא יושב בחשכה, במבוא החצר, ומחכה עד שאמא תקרא לו. מדוע אין נותנים לו להכנס הביתה? מדוע נועלים בפניו את הדלת? אחר כך, משהאורחים נפטרים מן הבית, והכניסה מותרת לו, הוא מוצא את אמא כה מבושמה וכה טובה עליו, נוטה אליו חסד ואהבה ומאכילתו דברים טובים. יש שאמו עוזבת אותו לבדו עם תחילת הערב, הולכת מן הבית וחוזרת רק למחרת בבוקר. כל הלילה הוא שוכב בעינים פקוחות מלא פחדים וצער; אמו חוזרת תמיד עייפה, רצוצה ונרגזת. היכן היתה? יגאל לא העיז לשאול. גם לגליק לא סיפר דבר. התבייש, אם כי, לאמתו של דבר, לא ידע בבירור בושה זו על שום מה? אבל הַרְגֵש הרגיש שבבית נעשה דבר לא טוב. פעמים היה חושד שמא סוד ביתם גלוי וידוע לכול, אלא שנמנעים מדבר עליו בפניו. ועל כן שנא את הכול, את חבריו ואת הבריות בכלל. הוא לא יכול להביט בפני אמו, לא יכול לשמוע את קולה. התבייש בפניה ובקולה. לבו בכה וכאב על הבושה הזו. אמא שלו, אמא שלו… מפני מה אינה טובה אמא שלו?… רק בשבתו לבדו בתוך אפלולית חדרה של גליק, כפוף בפעם המאה על “זכרונות לבית דוד”, יש שהיה נפרד בלי־משים מאותם היהודים הגדולים והטובים שהיו מסוגלים לסבול על דתם יסורים נוראים ולשמור, יחד עם זאת, את בטחונם בה', שעל אודותם מסופרים בספר הזה סיפורים כה לוקחי־לב, – היה נפרד מהם ומפליג אל עולם שכולו טוב: שם היה מפצה לעצמו ולציונה. שם, באותו עולם טוב, יהיה מפקד צבא גדול וישב בארמון גדל ונהדר; ארמון גדול ונהדר יהיה, כמובן, גם לציונה ולסב ולסבה שלה. אמא תתבייש ותתחרט על כל מה שעשתה, על שהחזיקה את בנה בלילה בחוץ, בלי ליתן לו להכנס, בלי שיכפת לה שהוא רועד מקור ומתיירא…
בערב הראשון, לאחר שעבר אל גליק, לא יכול להתאפק והפליט מפיו את השאלה:
– האם את רוצה לשאיר אותי בלילה לבדי? אני מפחד להשאר לבדי.
– מדוע אתה חושב שאעזבך לבדך? – שאלה ונתנה בו עינים בוחנות – האם בבית היית נשאר בלילה לבדך?
יגאל השפיל ראשו, כבש מבטו בקרקע ושתק.
– אל תפחד. בערב איני הולכת לשום מקום. תמיד נהיה יחד. מה עשית כל היום?
– קראתי “זכרונות לבית דוד”.
– תמיד “זכרונות לבית דוד” – אמרה בתלונה.
– אני אוהב אותו.
– טוב, אשתדל להשיג בשבילך ספר חדש. לא יצאת לשום מקום?
– לא. לשום מקום – לא רצה לספר לה על נסיעתו הרחוקה אל עולם החלומות.
– האם היה לך פה משעמם? הגד, יגאל, את האמת.
– בחיי, לא! – קרא יגאל בהניחו את ידו על לבו – קראתי בספר וחיכיתי לך.
גליק הצליפה עליו מבט מהיר וחודר, ואחר כך בקול יבש וזועם:
– לך לישון. חבל על השמן! מהר אל המיטה! – ואחר כך, כששכב כבר במיטתו, ניגשה אליו, תיקנה עליו את השמיכה, כיבתה את העששית ואמרה באיזו נהימה קשה:
– אל תפחד. אנחנו לא נפרד. לעולם לא נפרד. ליל מנוחה! מהר והרדם! השעה מאוחרת! עוד יהיה טוב, תראה.
היא נהמה את המילים, כדרכה, מרוגזה וכאילו במורת־רוח. אך בלבו היה חם. תחת שמיכתה של גליק, בקרבת מקום ממנה, היה הלב שקט ובטוח. רק על לשונו פיעפעה כגחלת לוחשת שאלה חרדה אחת שלא נשמע בקול:
– וציונה?
ג
לגבי זינר התפוררה והתפזרה דמותה של אילה באווירו של העולם. אילה – מלוא כל הארץ מהותה. פועמים הפעמונים במרחק, עובר ערבי מוכר לימונאד ומקשקש בפינכאות־הנחושת שלו, וזינר שומע מתוך צלילי הברונזה והנחושת את צחוקה ואת קולה של אילה; מבריק טוהר הצדף של השמים, מלבינה מחרוזת פנינים על צוואר חום של ילדה, וזינר מדמה לראות את שיניה של אילה; בכל צל חומק־עובר בין הבתים, בכל תבנית אשה נגוזה עם ערבית באפלולית הסמטה, הוא רואה אותה, אך אותה… היא בכל מקום. בכל היקום מרחף משהו ממנה – אך לא אצלו, לא בחדרו. ריק חדרו. ריק עולמו. ריקה נפשו. עומדים הפסלים תחת הסמרטוטים כברמינן שלא הובא לקבר ישראל. ערב ערב הוא יושב עם המתפללים ב“אוהל יעקב”, ויחד עמהם לומד פרק בספר מספרי המוסר; בבוקר בבוקר הוא מתפלל בחורבה ולומד שם פרק ב“עין יעקב”; הוא בא במגע־ומשא מתמידים ותכופים עם היהודים הפשוטים, הדוויים והסחופים, עם הצער הגדול והאילם, ועם הביטחון הגדול באלהים. יש שהוא שומע על בית פלוני ששם אין כבר מזון לסעודה אחת או ששוכב שם חולה ואין במה לשלם לרופא, לקנות רפואות, נכנס הוא לאותו בית, יושב ליד החולה או אצל השולחן, משוחח על הפוליטיקה ועל המלחמה, מתאונן על הימים הקשים ומעשן את מקטרתו ונותן גם לבעל הבית מעט טבק לגולל בו סיגריות, כאיש בטל ממלאכתו. ולבסוף הוא נפטר משם מבויש ונבוך. ואחר כך כשמוצאים בני־הבית בקצה השולחן, שזינר ישב לפניו מטבע, הם רצים אחריו – כן, היו מקרים כאלה! – להחזיר לו את הכסף, והוא מושך בכתפיו, לועג לטעותם, ונשבע להם שזה זמן רב הוא יושב בלי פרוטה בכיס… אולם כל היהודים האלה, כל עניניהם, כל צרותיהם וסבלותיהם, כאילו נשקפים אליו מבעד לדמות דיוקנה של אילה, כמו מבעד לערפל דק ושקוף. אילה חוצצת ביניהם…
יש אשר עם חשכה הוא מסתובב שעות בסימטאות השרויות בדמדומי־אלם, סופג את היגון ללא־הגה שירעף על העיר, שירבץ לפתחי המסגדים, שיציץ מחרכי מנזרים ויזל עם נגינת העוגב בבתי־היראה…
יחידי הוא מהלך. עובר מסימטה אל סימטה עד שהוא בא, פעמים בידיעתו ופעמים שלא בידיעתו, אל הסימטה המובילה אל הכותל. הדרך אל הכותל תמיד נראית לו מעניינת כסמל עמוק. אבני המרצפת שחוקות ושעועות שם יותר מאשר באיזו סימטה אחרת. הוא מחליק ומכתת בהן את רגליו היגעות, יורד במדרון הלוך וירוד, מטה מטה; הסימטה מתפתלת, נעשית צרה יותר ויותר; חושך אופף אותו. דומה, הוא יורד לאיזה תהום, פתאום יִפָּתח מרחב לעינים הנדהמות, ובאופן כה לא צפוי, כה לפתע יתגלה הכותל, המתנשא בכל כבדות שיגבו ודיממת קדושתו. חייב אדם לשקוע יותר ויותר אל תהום הצער והיאוש כדי שפתאום יבקע לפניו שחר האמונה והתקוה… כאן, במקום הזה, השמים עמוקים וכבדי הגות. מישהו שגיא ישקיף ממרום ברחמים ואהבה, מקשיב אל צקון הכאב והתפילה לרגלי הכותל הזה…
דומם יעמוד זינר בין המתפללים ותפילה לא ישא על שפתיו. הוא רק מתרפק על האבנים האלה, אצבעותיו המרטטות מגפפות ומלטפות אותן; על־ידי מגע גופו ואצבעותיו סופגות אבני הגזית הקדומות והמקורזלות הללו ומוצצות מתוכו את כל סבל נפשו ומדווי גופו… מעודד ומנוחם הוא חוזר אל ביתו, עם צרי בלב…
פעמים נראו לו בצל הכותל גם פני מרים וייס. פניה נעשו מפעם לפעם דלים וצנומים יותר, ועיניה – גדולות ובוערות יותר. היה בהן צער של כניעה ופחד, כעיני חיה חולה שמרגישה כי בא קצה. זינר לא תמה כלל על הסבל האילם הזה בעיני הנערה. גם על חזהו רבץ בכל כבדו הפחד הטמיר מפני הקץ. לא ניגש אליה. רק מרחוק היה מחווה לה לפעמים קידה קלה. הוא הרגיש מרחוק שרצוי עליה להיות לבדה.
שַׁמות עשתה המלחמה בה ומסביבה. ירושלים עיר הקודש עמדה מעולפה באבק אבניה האפור והכבד, ובלילה אפפוה אשמנים. נשכחה מאלוהים ומאדם נתכנסה לתוכה, נצטמצמה עיר־העולם ונאלמה דום בהתעטף עליה נפשה. פסה רגל מן השוק. פסקה כל תנועה. דפק החיים הלך ונידם. ברחובות תלי תלין של אשפה. ילדים וזקנים נפוחי רעב, יחד עם כלבים מצורעים ומשוחפים, נברו ונברו בה באורך־רוח שלאחר־יאוש…
ערב אחד, כשעמד זינר בין המתפללים לפני הכותל, נתקל מבטו בגבו של זקן אחד שעמד בפינה מובדל ומופרש מהכל, ופניו כבושים באבנים. גבוה בקומתו מכל אלה שעמדו מאחריו, לבוש באיצטלה דרבנן רחב ושחור, הצמיד את כל גופו אל הכותל, זרועותיו הארוכות נשואות מעל לראשו ומתרפקות על גושי האבן הגדולים. קולו לא נשמע, אך מרחוק, באפלולית הערב, ראה זינר את גופו הגדול של הזקן רועד ומפרפר בבכי.
משום־מה נצמדו עיני זינר אל הדמות הזאת ולא יכול להסיחן ממנה. פתאום ראה והנה הידים שנאחזו באבנים בהשתוקקות כזו, נשמטו, הגוף כולו קרס, צנח ונפל ארצה. כמו מצבת אבן שנתערער יסודה ונתדרדרו אבניה. בן־רגע עקר זינר את עצמו ממקומו ובקפיצה אחת עמד כפוף על גבי הזקן שהתעלף באמצע תפילתו. זה היה ר' יחיאל. זינר זירז את השַמש להביא מים ובקושי השיב את רוחו. המתפללים הביטו אל כל זה באדישות כמעט. חזיון רגיל: יהודי מתעלף מרעב באמצע תפילתו.
זינר עזר לזקן לחזור אל ביתו. כדי להקל עליו את ההליכה במעלה הסימטה, חיבק אותו זינר והשתדל להעמיס על עצמו את כל כובד גופו. בדרך סיפר לו הזקן שהוא יושב בתענית זה ימים אחדים ומתפלל על שלומה של נכדתו הקטנה, ששוכבת חולה. היום היה גם על הר הזיתים. אצל הזקנה שלו, עליה השלום; זכותה תגן על הפעוטה ותהיה לה שם מליץ יושר. צפור קטנה וטובה זו מה חטאה? שוכבת היא לה לבדה ונאנחת. אח־אח־אח!…
– לא ידעתי כלל שאשתו נפטרה. ומאימתי חולה הילדה? – שאל זינר מתוך השתתפות נאמנה בצערו של הזקן ומתוך תרעומת על עצמו, שהסיח בזמן האחרון את דעתו ממנו.
– זה כשבועים היא חולה, צפורי. אח־אח־אח… – נאנח הזקן – בימים אלה של אנדרלמוסיה אין מקום לזקנים וחלשים. אין די מזונות לפי הבריאים והטף. אנו הזקנים מיותרים. הזקנה לא עשתה שהיות גדולות. הזדרזה ונפטרה מן העולם. אמרתי לה: “לא תמתיני לי הרבה זמן. בקרוב נתראה”. אמרה היא לי: “לא. חלילה וחס! על מי תעזוב את היתומים?”. אמרתי לה: “על אבי היתומים”… אילולי הקטנים, מה לי בעולם הזה לאחר שהיא הלכה לעולמה? והנה חלתה צפורי הקטנה. אח, אב הרחמים!… – קולו נחנק בבכי ושפתיו דובבו תפילה בלחש.
– והנכד מה עושה?
– לקחו אותו. תפשוהו והובילו לאיזה מקום. נחוצים להם חיילים. אוכלי אדם…
– מה מחלתה של הילדה?
– כלום אני יודע? שוכבת בחום ונאנחת יונת אלם שלי.
כאשר נתקרבו אל דלת דירתו של ר' יחיאל, נשמע מבפנים קול שיחה נרגשת ונסערת. בחדר, שהיה כבר שרוי בצללים, לא היה איש. מקרן־זווית אפילה הלך קול רך ונרגש מדבר, מספר ומתווכח: שם שכבה ציונה ומדמדמת מתוך חום גדול.
– היכן צנצנת השמן ואדליק? – שאל זינר – יש לי גפרורים.
– שמן? מהיכן לי שמן? זה מזמן לא בא שמן אל הבית.
זינר ניגש אל החולה. חום גדול נדף ממנה.
– האם היה כאן רופא? – שאל זינר.
הזקן לא ענה. הוא כבר לא שמע. הוא ישב כפוף על גבי המיטה, החזיק בשתי כפיו את ידי נכדתו הקטנה והקשיב אל דברי דמדומה:
– א! טוב מאוד, טוב מאוד, סבתא! הסבא ישמח… אבל למה את רצה כל כך? איני יכולה להדביקך… אין לי כוח, סבתא! אין לי כוח… אח! פרוסת לחם אחת קטנה. החצי לסבא והחצי לי… סבא מסכן… ילדות קטנות אינן צריכות לאכול כשהסבא שלהן רעב. לא כן? סבא! סבא! מדוע התנפלו עליה הערבים? היא היתה ילדה טובה. ועכשיו היא יושבת מאחורי המסך לבדה בחושך… סבא! אני מתייראה! הנה היא מביטה אלי המשוגעת… אח! כלום אין אתה רואה? אתה אל נא תביט לְשָמה. תמיד אתה מביט לשמה… הבט נא פה, פה. אני מתייראה מעיניה המטורפות… היא רעבה. פרוסת לחם, אח!… לאן הלכה הסבתא? היכן הלחם שהביאה? האם שוב סחב אותו חיימ’קה? ואני עוד לא טעמתי אפילו ממנו…
הזקן לא הוציא את ידיה הלוהטות מידיו. ענה לה על שאלותיה, שאל אותה שאלות, והצטער על שאינה שומעת ואינה עונה אל הענין.
– השמע כבודו? היא, עליה השלום, באה אליה ודיברה עמה. הרי זה סימן טוב, זכותה יגן עליה ותשָלח לה רפואה שלמה.
זינר לא יכול עוד לעמוד כאן אף רגע אחד מיותר. עיניו, לאחר שהתרגלו אל החושך, הבחינו בקושי את פני הילדה, שנראו לו פעוטים יותר מדי, ואת זקן הכסף של ר' יחיאל שדמה בחושך למטפחת לבנה תלויה מעל פני הילדה. שניהם, הזקן ונכדתו, היו רעבים, שניהם היו חולים; וסבלם האילם ניגש סמוך סמוך אל נשמתו ולא נתן לה מנוח כעניים הדבקים בך בעברך בסימטאות העיר העתיקה ותובעים ממך בתנועת־אלם ובמבט תהומי: רחמים! רחמים!…
זינר מיהר ונזדקר החוצה. לא נימלך הרבה עם לבו ורץ אל רופא. בדרך נזכר וסר אל בית לוי. מרים פתחה את הדלת ונדהמה בראותה את זינר עומד לפניה, בחשכת המסדרון. לא אמרה מילה מרוב השתוממות. גם הוא שתק וכאילו לא הכיר אותה, כעס על שהתיצבה לפניו בפתח וחוסמת לו את הדרך. מרים הצטדדה, והוא נכנס דומם. פניו היו מעוותים עד לבלי הכירם. הוא רטן בקול דק מאוד, כקול חולה, דרך החוטם, מלים בודדות. אך מרים תפסה מיד את כל הענין. קראה לאביגיל וסיפרה לה את הדברים. שתיהן התרגשו מאוד, מפני שאהבו את ציונה. מבלי לפקפק הרבה, קמה מרים ללכת אל העיר־העתיקה. הנשים ביקשו מאת זינר סליחה, פרשו אל החדר הסמוך ושם התלחשו זמן־מה. אחרי כן חזרו אליו עם חבילה גדולה, שהיו צרורים בה דברי מכולת ממה שהיה שמור אצלן במזווה מכל משמר: קצת קהוה ותֵי, תאנים מיובשות ששימשו במקום סוּקר (הסוקר זה כבר אזל מן הארץ). קצת שמן למאור ולאוכל, קצת קמח… נטל זינר את החבילה, העמיסה על שכמו בחרדת־קודש כמעט, מפני שהיו צרורים בה חיים לשתי נפשות, ויצא יחד עם מרים. בדרך קראו לרופא.
בהכנסם אל ביתו של ר' יחיאל היה שם חושך. הזקן היה באותו המצב שבו עזב אותו זינר. גבו הארוך היה כפוף על פני מיטת הילדה, וזרועותיו הארוכות נשענות על קצותיה מזה ומזה, באופן שכיסה בגופו את הילדה כולה. הקשיב אל דברי דמדומיה. ושפתיו דובבו, דובבו בלחש ובלי הרף. כאשר נכנסו שלושת האנשים אל הבית, לא קם ולא זע. לא שמע ולא הרגיש בכניסתם. לא הרים את ראשו אפילו כשהדליקו גפרורים. מבלי לפנות אל הזקן בשאלה, פישפשו זמן רב בכלים עד שמצאו פך ריק עם פתילה יבשה. מלאוהו בשמן והדליקו את הפתילה. רושם מאיים עשתה, לאור הפתילה, תמונת הזקן הכפוף על המיטה, שמעליה נשמע בלי הפסק קולה הדק והצרוד קצת של החולה. תמונה אילמת זו היתה מלאה יגון עמוק כתהום, אהבה עמוסת יסורים ותשוקה למסור את הנפש… כאשר ניגש הרופא אל ר' יחיאל וביקש ממנו לזוז קצת וליתן לו לראות את החולה, הביט אליו הזקן כאינו מבין כלום, ועיניו הקמות שאלו: מה הזר הזה רוצה לעשות בילדתו?
הרופא בדק אותה. לשעה קלה נסתלקה ממנה רוח־העיוועים ודעתה נצטללה. ענתה כהלכה על כל השאלות. היא הבינה שזהו הרופא, הכירה את מרים וחייכה אליה חיוך רפה. פתאום התחילה שואלת בחרדה ובקול בוכים:
– איפה הסבא? הסבא איפה?
הסבא ישב למרגלותיה, בגבו אליה, ראשו שמוט בין שתי ידיו, שחוח תחת הררי יגונו.
– כאן, כאן, צפורי! – קרא הזקן שהתעורר לקול קריאתה, נפנה בכל גופו אליה והסמיך על כר הילדה את ראשו אל ראשה. היתה בתנועה זו מן ההתחטאות שבאהבה וגם מן החולשה. לא היה לו עוד כוח לשבת.
ציונה החזירה אליו את פניה:
– סבא! – אמרה – אל תדאג, סבא, אני אחיה… אני לא אמות… לא אמות, סבא!
הזקן ליטף אותה בידו ובקול תחנונים רווה־דמעות:
– השם ירחם… בתי־צפורי… השם ירחם…
על לחיי מרים נתגלגלו דמעות. שלשת האנשים הזרים סרו הצדה והתלחשו. לילדה היה טיפוס הבטן ומצבה היה חמור. שלשתם מצאו שֶמן ההכרח הוא שמי מהם ילון בבית הזה. מרים וזינר התווכחו זמן־מה, כל אחד רצה לקבל על עצמו את הלינה הזו. לבסוף החליטו ששניהם ישארו ויחליפו המשמרות. וכמו כן החליטו שמחר ישתדלו להכניס את ציונה אל אחד מבתי־החולים. ואם יהיה צורך בכסף, יקח זינר על עצמו את ההוצאות, כי, לפי שעה, היה עדיין מקבל את כספו בדיוק, מאחד הבנקים בגרמניה.
מרים הרתיחה תי. ציונה שתתה את התי בצמאון גדול ובקשה עוד. זה זמן לא באו המים אל פיה. מרים הזכירה לזקן פעמים אחדות כי כוס התי שלו עומדת על השולחן ותצטנן. אך הוא לא זז, לא שמע או לא הבין. ישב שקוע בצער ובחושך אשר בו ומחוצה לו. מתוך חולשה היה נטול רצון ונטול דעת כמעט, כמו ילד מבולבל. נטלה מרים את כוס התי שלו, פיתפתה לתוכה את הצנימים שהביאה מביתה, והגישה לזקן; זינר הגיש לו מים לנטילת ידים. רגעים אחדים עמדו שניהם לפניו עד שהתעורר מקפאונו, התעשת ונטל את ידיו.
בקושי רב השפיעו על הזקן שישכב לישון. לא רצה לזוז ממיטת “צפורו החולה”; לא רצה להפרד ממנה אף לשעה קלה אחת של שינה…
החדר היה שטוף בצללים נרדמים. ממיטתה של ציונה בקע הקול הדק והצרוד במקצת. היא דברה עם יגאל, שידלה ופיסה אותו על איזה צער גדול. “אין דבר, יגאל! אל תתבייש, יגאל!… מה לעשות! לא אבכה ברחוב… אשתדל לא לבכות… בגללי, המסכן, כעסה אמא שלך עליך… יגאל!”. קולה חלש־חלש, כאילו קשה לו לבקוע דרך במעטה המוך השחור, של הצללים. מרים וזינר ישבו איש על מקומו מבלי לראות היטב איש את פני רעהו, מבלי לדבר איש את רעהו. רק פעם אחת שאלה מרים את זינר בלחש לשלום עבודתו, זינר עשה בידו תנועה של ביטול באוויר, אחר כך אמר:
– בשעה זו, כשהכל הולך לאבדון, למה האמנות? בשעה זו צריכים לשמור על האדם… זה עיקר… לשמור על האדם ולא רק בזולת, לא רק בזולת…
ושוב נשתתקו. ישבו דמומים, זעומים. דוממות וזעומות עברו השעות, עטופות שחורים. לאטן לאטן עברו, כמסע אבל, מחושך אל חושך. דומה, כך יֵשבו שניהם כל חייהם, נצחים יֵשבו ויתבוננו אל מסע השעות אשר לא יתם לעולם. שניהם פליטי ספינה שנטרפה. נפלטו לכאן אל אי יסורים ודמעות. ודרך לשוב אין. הם שותקים. בדממה יגש מי מהם אל הילדה, יגיש לה את סם הרפואה, קצת מים לשתיה, ושוב ישוב אל מקומו וידום. הכל נאמר כבר, זה כבר, ועתה הדברים מיותרים. שמחים הם על מעוזם זה החדש, על המפלט והמנוס מעצמם אל סבלות זולתם…
בבוקר הלך זינר לחזור על פתחי שלשת בתי־חולים שבעיר, להשתדל שיקבל אחד מהם את הילדה ואת סָבה. מרים נשארה לחכות עד שיבואו אנשים לקחת את הקטנה אל בית־החולים. אמנם, לא עברו שתים־שלש שעות, וזינר חזר עם שני אנשים ואלונקה. בשביל הזקן שכר זינר עגלה, כאשר הוציאו את ציונה על האלונקה בקשיים ובטילטולים רבים דרך הפתח הצר החוצה, לא התאפק הזקן ופרץ בבכי. קולו לא נשמע. רק דמעות אלמות נזלו בשפע מעיניו הכחולות על לחייו החיוורות, מלאו את כל חריציהן וקמטיהם ונגרו אל תוך זקנו.
– סבא! סבא! – קראה ציונה – איפה אתה? אני רוצה לראותך?
הזקן ניגש אליה. ובקול שבור ובוכה:
– מה לך, ציפורי?
– הלא אתה תלך עמדי, לא תשלחני לבדי?
– לא, ציפורי! אני הולך אחריך.
–סבא! אתה בוכה.. אני רוצה לראותך. איני רואה את פניך…
הספיק הזקן לנגב בשרוולו את דמעותיו, ולהתכופף אליה:
– סבא – אמרה ציונה במנוחה – אל תבכה, סבא! תראה, שאני עוד אחיה. תראה.
– א, הלוואי, אמן! ציפורי… ציפורי….
מרים הלכה אל ביתה להתרחץ, לנוח קצת, והבטיחה לזינר לשוב מיד אל בית־החולים. זינר נסע יחד עם הזקן אל בית־החולים “שערי־חסד”. הוא היה נפעם מאד. בדידותו, געגועיו אל אילה, יאושו ותהייתו על חייו, כל זה כאילו הסתלק מאחורי איזה ערפל. כל מה שהיה עד אתמול, נשכח. כולו היה נתון בזקן ובנכדתו. עתה היה לו רק רצון עז אחד, היתה לו רק מטרה אחת: להקל מהזקן עד כמה שאפשר את סיבלו, ולהחיות את נכדתו…
כשבאה מרים אל בית־החולים “שערי חסד”, סרבו זמן רב להכניסה אל חדר־החולים פנימה, למרות כל הפצרותיה וקובלנותיה. לבסוף הסכימו לדרישתה לשלח אליה אחות־רחמניה ותדבר היא אתה. מרים ישבה בחצר וחיכתה לאחות. בהיותה בביתה לא באה אליה השינה עם כל חפצה להרדם. ופה, לאחר שישבה רגעים אחדים בלי תנועה, כבד עליה ראשה יותר ויותר, נסתבכו ונתערפלו מחשבותיה, ולבסוף צנח ראשה על חזה בנחרה קלה… מרים נתעוררה ממגע־יד קל על כתפה. תחילה הביטה לפניה מבולבלת, עד שהכירה את מקומה ואת האשה שעמדה לפניה. ראיסה רוזין, במַדי אחות־רחמניה, הביטה אליה בבת־צחוק קלה.
מרים נדהמה, שיפשפה עיניה כרוצה להווכח אם אינה חולמת.
– הגברת רוזין?… ראיסה בורוסובנה?… מה היא עושה כאן?
– אני עובדת כאן – ענתה זו בפשטות.
– איך זה? מאימתי?
– זה לא כבר נכנסנו לכאן, אני ונינה.
מרים הביטה אליה מלאה השתוממות. תחילה עלה בדעתה שמא אין זה אלא הלצה, אך נזכרה בדברים אחדים ששמעה מפי ראיסה, כשישנה אצלה בפעם האחרונה, הסתכלה בפניה העייפים־מרוכזים, וראתה שבעיניה הנמריות כבתה אותה אש מרגיזה ומפחידה; הן הביטו ביגון־כניעה כזה כמו עיני נמרה בכלוב… כבר נזמן לה פעם אחת לראות אצלה מבט כזה. בלב מרים נתעוררו רחמים עליה.
– המצאה כאן גבירתי סוף־סוף מה שביקשה? – שאלה מרים.
–מהנ, מה שביקשתי… ומשכה בכתפיה – כל ימי הייתי מהלכת מסביב לבור. ידעתי שהוא עמוק מאד ואפל מאד, והתייראתי להסתכל בו. והנה עתה ניגשתי מקרוב, התכופפתי והסתכלתי… כן…
– מוזר, מוזר… – לא יכלה להרגע מהשתוממותה – ראיסה בוריסובנה בבית־החולים! ואיך? הלא החולים הם קאפריזיים, ורטננים….
– ה, החולים! יש כאלה… בעצמם מתענים ומענים אחרים. ה, איך הם מענים אותי לפעמים!
– הם מענים אותה – חזרה מרים מיכַנית, טרודת־הרהורים.
וראיסה:
– כן, מאד! ועל כן אני אוהבת אותם….
מרים שוב שקעה בהרהוריה: עד כמה לא הכל בחיים פשוט, חלק וישר, ועד כמה כל פליאות־האופריטה שבחיי אנוש יש להן סיבות פשוטות בנפשו ובמערכי־לבו…
– את מי רוצה גבירתי לראות כאן? – שאלה ראיסה בהפסיקה את השתיקה רבת ההגות.
מרים אמרה לה, ושתיהן הלכו אל אולם החולות. באולם נתקלו בְנִינה, שעברה על פניהן בחיפזון. היא נעשתה צנומה יותר, פניה העגולים והמלאים נתארכו והיו חיוורים יותר. למרים היה רושם שזיקנה קפצה עליה במשך הזמן שלא ראתה אותה. נינה עברה על פניה בתנועת־ראש ובלחיצת־יד נמהרה ודוממה. למרים נזדמן גם אחר כך לראותה לא פעם. תמיד היתה נחפזת, אצה, מרוכזה מאד. בכל מהותה היתה מעין בריחה מעצמה: כמו אותה, שמחה להעמיס על עצמה יותר ויותר עבודה ובלבד שלא לחשוב. “אין פנאי להרהר, וזה טוב”… – אמרה לה פעם.
החום אצל ציונה ירד. הסב ישב לפניה ובהתאמצות רבה הקשיב אל דבריה שדיברה בקולה החלש. באצבעותיה הדקות והשקופות שחקה בכפיו של הזקן וסיפרה לו את חלומה. חלום ארוך ומסובך היה זה; אך הזקן הציל ממנו דבר חשוב מאד: הסבתה באה אליה בחלומה והביאה לה מתנה כעך מתוק. “ברוך השם! ברוך השם!”, חזר ר' יחיאל בקורת־רוח פעמים אחדות: יש לך מליץ טוב בשמים!"…
מרים עמדה מן הצד ולא רצתה להפריע לשיחתם של הזקן ונכדתו. אך ציונה ראתה אותה לפניה, מאחרי גבו של סבהּ, ומשכה בשרוולו שיחזיר את פניו אל מאחריו. כשראה הזקן את הגברת, אשר לא הכיר, יחד עם האחרות, הצטדד.
– מה שלומנו, ציונה? – שאלה מרים.
– ברוך השם, ברוך השם! – השיב ר' יחיאל במקומה. הוא האמין שאשתו, מנוחתה עדן, הביאה לילדה רפואה.
רק עכשיו ראתה מרים כמה שונו פני הילדה. הם נעשו קטנים מאוד וקוויהם התחדדו. שפתיה נדבקו באיזה ריר סמיך כמו בדבק והיו נפתחות בקושי. היא חייכה כלפי “הגברת ווייס” חיוך רפה־חולני והביטה במבט מבקש חנינה על שהיא שוכבת כאן ועל שבגללה הגברת ווייס מטריחה את עצמה.
– מה שלום שמואל’יק והגב' לוי? – שאלה בקולה הדק והחלש.
– טוב מאד. הגב' לוי דורשת בשלומך, היא עוד תבוא לבקרך. ראיתי גם את יגאל. הוא רוצה לבוא אליך.
– ומדוע לא בא?
– לא חפצתי לקחתו עמי. התייראתי פן זה יעייף אותך.
– א, לא! מדוע זה יעייף אותי? זה לא יעייף אותי. הגברת!
ראתה מרים שהילדה מצטערת מאוד על שלא הביאה אליה את חברה, והבטיחה להביאו.
– מתי? היום? – שאלה ציונה בקול של תחינה.
– היום.
הזקן ישב כל הזמן למרגלות נכדתו והתנודד במחצית גופו, ושפתיו דובבות. הוא למד על־פה ובלא קול את משנתו. כשנפרדה מרים מציונה ויצאה אל המסדרון, קם הזקן והלך אחריה.
– מחילה, גברת! הילד אשר היא מדברת עליו… מה שמו? יגאל? היבוא באמת? ציונה תשמח מאוד. מחילה מכבודה, אבל אבקשה נא להביאו. ציונה תשמח מאוד…
מרים הבטיחה גם לו להביא את יגאל.
אחר הצהרים הורע מאוד מצבה של ציונה. החום שוב עלה. פניה קטנו והתחדדו יותר מכפי שהיו בבוקר. היא לא דיברה עוד, הזקן ישב על מקומו למרגלותיה, התנודד במחצית גופו ושפתיו לחשו תפילה. נכנסה מרים בליוויית יגאל, אשר פסע אחריה בחרדה, כשהוא אוחז בידו איזו חבילה עטופה בנייר.
– ציונה הסבה את ראשה. בכבדות, כמו בכאב, הרימה עפעפיה לראות את הניצבים עליה, שפתיה המודבקות בריר נפתחו בקושי, אגב חיוך חיוור:
– יגאל! – אמרה חרישית, בשארית כוחותיה.
יגאל התרגש ולא דיבר דבר. מראה פניה המשונה הדהימו וגם דיכאוֹ. בידים לא בטוחות הסיר את הנייר מעל הדבר שהיה בידו. זה היה “זכרונות לבית דוד” בכריכתו הכחולה. דומם הניח את הספר על שמיכתה של ציונה.
– הרואה את, ציונה? – אמרה מרים – הנה יגאל הביא לך את הספר, אשר כה אהבת.
– הספר שלך יהיה לתמיד, ציונה! לתמיד… גם אמא מסכימה… – אמר הנער ברגש.
ציונה שוב פקחה בכבדות, כמו בעצלות, את עיניה; שוב רעדה בת־צחוק על שפתיה כשהפליטה את המלה־הלטיפה: “יגאל!”… נטלה את הספר בין אצבעותיה הדקות והשקופות, אך לא פתחה אותו; גם כוח לא היה בידה להרימו ולראותו. מבט עיניה החד הביט אל איזו נקודה אחת.
– ציונה! – אמר יגאל – כאשר תבריאי אתן לך גם את העיפרון. את יודעת, אני איני לן בבית. אני דר אצל הגברת גליק…
– ציונה! – קרה מרים בלחש בהתכופפה עליה.
ציונה שמעה את קולו אך קשה היה לה לנתק את עיניה מאותה נקודה נעלמה. מבטה הזכיר במקצת את מבט הסב שלה…
ראיסה נגשה והריקה אל פיה של הילדה איזה סם־רפואה. הילדה קלטה את המשקה מיכנית ומצצה קצת בשפתיה.
פתאום התעוררה ובאי־מנוחה שאלה:
– מי כאן? היכן הסבא שלי? היכן הוא?
– אני כאן, צפורי, האם אין את רואה אותי?
– חושך. מדוע אין מדליקים אור? איני רואה אותך, סבא!
– הביטי לכאן, ציונה! הנה אני עומד כאן וגם יגאל כאן…
– יגאל… – אמרה אל עצמה בהביטה לפניה. קשה היה לה, כנראה, להסב את ראשה: – יגאל… במוצא… בעגלה… טוב היה… רחמנות על המשוגעת… הזוכר אתה, יגאל?… מה טוב היה…
– אין דבר, ציונה! – אמרה מרים בלטפה את ידי החולה – כאשר תבריאי נטייל עוד פעם למוצא. את תרכבי על חמור ועוד פעם יהיה טוב ושמח.
– לא… אני לא אהיה… עמכם אז… אין כוח…. אין… יגאל…ליד העגלה… אמרת… תהיה טוב… אמרת… טוב…
פתאום כאילו נבהלה. התחלחלה. הרימה קצת את ראשה מעל כרה בפחד, הרעידה את ידיה לפניה באוויר כמבקשת עזרה, כמבקשת משען, ובקול יאוש קטוע:
– ס… סב… סבא…
ראשה נפל מאחריה ושקע בכר, ידיה ורגליה נתמתחו.
התנפלו אל המיטה מרים, האחות־הרחמניה ור' יחיאל, כולם בבת־אחת התכופפו אל הילדה שכבר הפיחה את נשמתה. את יגאל תפשו איזו ידים גסות ודחפוהו אל המסדרון, בלי אומר ודברים. זמן רב עמד שם הנער. אנשים בבגדי חולים ואחיות־רחמניות עברו על פניו, הסתכלו בו, ואף אחד לא ניגש אליו. הוציאו מן החדר איזו אלונקה ועליה היתה איזו חבילה ארוכה עטופה בסדין. אך הוא לא נתן את דעתו לזה. בלבו היה פחד, פחד סתום וכבד מאוד. אך הנה ניגשה אליו18) מרים. עיניה היו אדומות פניה שטופות דמע. הניחה את כפה על כתפו ומשכה אותו ברוך אך בלי מלים אחריה. עיניו חשכו פתאום. בקרבו הזדעזע ופירפר מה, ולתמיית עצמו פרצה מפיו נאקת יבבה גדולה, איזו צווחה משונה, שלא יכול לעצרה, אחרי הצווחה הזאת עוד אחת, ועוד ועוד…
מרים ליטפה אותו דומם, לחשה לו מלים מרגיעות, משדלות, בודדות ומקוטעות, כנחנקת בכל מילה. הבכי חינק גם אותה.
ד.
כרמלי אוואנטיוריסטן מטבעו, שמח על האוואנטיורה החדשה שנזדמנה לו. הצליח לעבור, דרך המדבר ומשמרות־הצבא, אל מצרים ולבוא שם בדברים עם מטה הצבא הבריטי. מיד אחר כך נתקשרו קשרים תמידיים בין האנגלים ובין קבוצת “בני־גדעון” שעמדו תחת פקודת אילה (בנערה הזאת נתגלו, אגב עבודתה בימים האחרונים, כשרונות סדרניים והנהגתיים יוצאים מן הכלל) ואהוד. גבעת־השרון עמדה על גבעה נישאה ונשקפה אל הים. בלילות החושך היו מגיעות אניות אנגליות בסתר לילה, עוגנות מול פני המושבה, מתחלפות בסימני־אור עם אחד החלונות שבבית כרמלי, האיכר הזקן; “בני־גדעון”, הצמאים לפדות ולישע, היו מוסרים לצבא הבריטי ידיעות שהיו אוספים בחרף־נפש… הישוב ידע על הריגול הצבאי של “בני־גדעון”, ולבש חרדות. ביהודה ובגליל, בעיר ובכפר, ידעו ששם בגבעת־השרון מתרחש דבר־מה מבהיל. על אותו בית העומד על גבעה רמה, חבוי בצל אילנות, חפפה עננה הרת אימים, שהיתה מצִלה על המושבה ועל הישוב כולו…
זקנים היו שולחים את קללותיהם כלפי אותם הסיקריקים נמהרי־הלב שבשרון בעבור הצרות שהם עתידים לגלגל על ישראל במעשיהם, בעבור הדם הנקי שעוד ישׁפך באשמתם… איכרי גבעת־השרון היו ממררים את חייו של כרמלי הזקן בגלל בניו. היו מלבינים את פניו ברחוב ובבית־התפילה. לא פעם היו מרעידים אגרופים מול פניו ומאיימים עליו למסור אותו ואת בני ביתו לרשות, כדי להנצל מהפורעניות שהם עתידים להביא על כל ישראל. רק הצעירים מבני המושבה היו מדברים עליהם בהערצה ובקנאה. ומספרים עליהם ספורי־מעשיות של עלילות גבורה קדושה… פעמים היתה אילה נעלמת לימים ולשבועות. ואז היו מספרים בלחש־בלחש שאלה ראוה עובדת באיזה בית־חולים צבאי בתור אחות־רחמניה ומצילה מפי החיילים החולים כל מה שנחוץ לה לדעת, ואלה ראוה עובדת בתור משרתת בבית אחד הגנרלים או באיזה משרד צבאי ושם היא מריקה את התיקים שעל שולחנות־הכתיבה ואת הסלים שמתחתם… נמצאו גם אנשים אשר ראוה תלויה בירושלים בשער־שכם, או מובלה כלואה בכלוב בדרך לדמשק… פתאום מופיעה אילה ברחובות גבעת־השרון, וכאילו כלום לא ארע וכלום לא סוּפר עליה, היא מטיילת עם בני האיכרים ובנותיהם, מתלוצצת, מפצחת זרעונים, קלת־דעת ומבודחת־רוח… “האמת הדבר – שואלת היא במתכווין בקול רם וקבל־עם – האמת הדבר שהלשונות הארוכות בגבעת־השרון מספרות עלי שאני מרגלת כביכול? חחח..” ובראותה את מבוכת האנשים, צחוקה עוד מתגבר.
אך באשון לילה, כאשר תכלה רגל מן השוק והמושבה הקטנה שוקעת בתרדמה, נדלק פנס באחד החלונות אשר בעליית הגג של בית כרמלי. הפנס מתנועע אילך ואילך, אורו ממצמץ כמו עין, רומז וקורץ למישהו רחוק ונסתר… ובדרך אל חוף הים, בין שיחים וסלעים, נעים צללים שחורים, גולשים חרישית מהמושבה אל החוף או מתגנבים ועולים מהחוף אל המושבה… ואחרי תנועת צללים זו, לא יעברו ימים רבים, ובמפקדת הצבא הטורקי או הגרמני־אבסטרי תקום בהלה: מישהו מפענח את צפונותיה: האויב שוב סיכל את תכניתה…
יום אחד שקעה החמה מאחרי גבעת־השרון בכל פלאי צבעיה. על פני המושבה היו נטויים שולי השמים כמסך ענקי טבול בדם. ליד השער של חצר בית אביה, נשענה בגבה אל המזוזה, עמדה אילה וצחקה להלצותיהם של שני איכרים צעירים שישבו יחד עם עוד צעירות אחדות צפופים על ספסל עץ, סמוך לשער. אילה היתה בסינר לבן ורחב. את שולי הסינר חפנה בכפה. ובתוכו קטניות קלויות וחמות שזה עתה הוצאו מן התנור. הבחורים והבחורות היו מזמן לזמן שולחים ידיהם אל תוך סינרה של אילה וחופנים משם את הקטניות, אגב צחוק ושיחה.
פתאום קמה ברחוב מרוצת בהלה. ילדים רצו אילך ואילך בקריאות: “חיילים! חיילים!”… פנים נפחדים הציצו מהחלונות ומהפתחים. איש אחד עבר במרוצה על פני הקבוצה שישבה על־יד השער, ובקול פחדים זרק מבלי להביט אליהם: “המושבה כולה מוקפת חיילים!”, וברח. הצעירים קפצו מעל הספסל, האפילו בכפיהם על עיניהם והביטו אל קצה הרחוב המאדים לאור השקיעה. משם נכנסה פלוגת פרשים אל המושבה. על רקע התולע של האופק הסתמנו שחורים ראשי הסוסים וכוכביהם. קני הרובים בצבצו מעל לכתפיהם בקווים שחורים כמצוירים בפיחון.
פני אילה המתולעים לאור השקיעה, הפכו וורודים־חיוורים. זרקה לתוך פיה קטניות אחדות, בתנועה שגירה וזריזה, ואגב כך אמרה בבת־צחוק ובמנוחה:
– אל תבהלו. אלה האורחים באו אלי…
כהרף עין נתרוקן המקום מסביבה. הצעירים נעלמו בן־רגע. אילה עמדה לבדה רגע אחד, ורגע משנהו, נחפזה לעלות בסירוגין על המעלות המובילות אל חדר־העליה של ביתם. הספיקה לקרוע ולשרוף כל מה שהיה ראוי להשמד וגנזה כל מה שהיה טעון גניזה. ואחר כך ישבה וכתבה במהירות מכתב אל זינר:
"יקירי!
"צר לי מאוד שלא נוכל להתראות עוד כאשר הבטחנו לעצמנו. מכתבי יגיע אליך כאשר לא אהיה עוד בחיים. המות אינו מפתיע אותי, אינו מפחיד. האמינה לי, ידידי! התרגלתי אל המחשבה על המות עוד מן הרגע הראשון שבו קבלתי על עצמי את העבודה הזאת. אתה מאמין בכוחם המוסרי של האנשים והעמסת על עצמך ענין גדול – יצירתך האמנותית. המאושר! שמור על אמונתך ועל יצירתך. לי לא נתן אלוהים את שתי המַּתּוֹת הללו. הסתפקתי בענין לא גדול אבל בעיני חשוב. אני יודעת שאני הולכת למות בעד ענין לא גדול, אבל דע לך: אני מאושרה ברגעי האחרונים. אושר גדול הוא לאדם להכיר לפני מותו שהוא הֵגן במה שיכול בפני אויבים על הכפר אשר בו ראה לראשונה אור העולם, על האנשים אשר ביניהם גודל, על רכושם, שדותיהם וכרמיהם, על אדמת אבותיו, על הארץ בה נולד. מה שעשינו אינו כלום כלפי עבודת היצירה של אמן כמוך. אבל בידינו עלה להחליש את כוח אויבנו. אני בטוחה בזאת, אני יכולה למות במנוחה. חבל, זינר, שלא ניתן לך לטעום את הטעם הזה. ועוד: אני מצטערת על שלכתחילה לא בחרת לך במקומי בסמלנית אחרת, ראויה יותר ממני לסמל את הדמות הקדושה והנאורה של המוריה. לא הייתי ראויה לכך. חבל.
“אני כבר גמרתי. אתה עוד טרם גמרת. עבוד! עבוד!”
ולא חתמה עליו.
קראה למשרת, מסרה לו את המכתב בפקודה למהר לשלחו בדואר. מן החוץ הגיעו אליה קולות. אילה מיהרה אל החלון. הרחוב היה מלא אנשים. חיילים סחבו את אהוד כפות בכבלים. אחריו רצו ילדים. אנשים הרימו כלפיו אגרופים. החיילים היו מפעם לפעם הודפים בקתות רוביהם את האנשים אשר רצו עמהם והביטו בפני האסיר בשמחה לאיד. אשה אחת אפילו ירקה בו. אחד קרא ערבית: “הוא בוגד! אני אומר לכם, כי הוא וחבריו בוגדים!”
– מנוולים! – קראה אילה. לקחה את האקדח הקטן שהיה שמור אתה תמיד, כיוונה אותו אל רקתה ולחצה את ההדק.
ה.
מרים וייס וגליק עזבו ירושלם והלכו הגלילה. למה הגלילה? מפני שבירושלם פסקו מעינות הפרנסה וסכנת הרעב היתה קרובה. וגם זאת: הכל הלכו אל הגליל, גם גולי תל־אביב ופתח־תקוה וגם תושבי ירושלם, שגזירת גלות לא חלה עליהם. קמו והלכו גם הן, בלא סיכויים ברורים. אמנם בלבה של מרים היבהב ניצוץ אחד צנוע וחבוי, אשר במסתרים משך אותה הגלילה: היא קוותה להפגש שם עם אפרתי… אחרי כל מה שעבר עליה, היה חום לופף את לבה, בזכרה כי אי־שם בארץ הזאת חי ועובד האיש הזה. בשעות סופה ובדידות טוב לחסות בצל סלע זה…
גליק לקחה עמה גם את יגאל. אמו התנגדה בתחילה אל הדבר. אבל בסוף, אחרי פיקפוקים רבים, הסכימה. חייה בירושלם היו קשים מאד; לא בכל יום היה לחם בביתה. נפשה מרה לה, והילד התנכר אליה, התרחק בלבו ממנה. לא עבר יום בלי קטטות ומדנים ביניהם. נוסף לזה היתה סכנה שמא ילקח באחד הימים לעבודת הצבא. משרדי הצבא לא בררו עוד בגילם של הצעירים, והיו מקרים שחטפו נערים רכים ברחוב ובלי חקירות ושהיות היו מוסרים אותם לצבא. הגב' ציפרין ידעה שעם גליק אין חשש ויראה. גליק תדע לדאוג לנער ולהגן עליו יותר מן האם. לאשרו של יגאל לא היה קץ. סוף־סוף יראה את הגליל, את ארץ־חמדתו, את חלום ־ילדותו, את הגליל של ה“שומרים” שעל אומץ לבם וגבורתם שמע סיפורים כה רבים, הגליל של האיכרים היהודים, האיכרים ממש, שהולכים אחרי מחרשתם, שנשיהם זורעות וקוצרות… יגאל ראה שהשעה משחקת לו, וחלומו להיות “שומר” או איכר יקויים בוודאי גם הוא. אך שמחתו הגדולה היתה מעורבה בעצבות: אילו ציונה היתה חיה! ציונה המסכנה! היא שוכבת שם על הר הזיתים לבדה ואינה יודעת כלל שהוא הולך הגלילה, וגם לא תדע זאת לעולם….
עם חשכה באו אל החווה כינרת. השעה היתה כבר לאחר סעודת הערב. אולם־האוכל והחצר היו מלאים אנשים, מהגרים, כנראה, שהתלבטו אילך ואילך באפס מעשה. מן המטבח הגיע ריח של טיגון מגרה את הנחירים ומעלה ריר אל הפה, אשר כל היום לא בא אליו אוכל. בחור עם צלחת מלאה על גדותיה איזה נזיד מעלה הבל, הבקיע לו דרך בין האנשים בקריאות: “הצידה! הצידה!”… מרים, גליק ויגאל ישבו להם בפינה ואיש לא ניגש אליהם. האורחים הם פה יותר מדי מרובים, ואין מי שיטפל בכל אורח חדש. פה חייב אדם לדאוג לעצמו. גליק הבינה מיד את הדבר, קמה והלכה אל המיטבח. אחרי שעה קלה, חזרה משם בפנים חגיגיים של ניצחון: בידיה היתה קערה מלאה נזיד־עדשים חם. מיד אחר כך חזרה והביאה גם צלחות וכפות. בקושי פינו לעצמם קרן־זוית ליד השולחן. כל הזמן, גם בשעת האכילה, לא חדלו עיני מרים מתעות בחרדה בתוך האולם; הן חיפשו ופשפשו בין האנשים הרבים שהיו יוצאים ונכנסים. גליק ראתה את מבטיה המתרוצצים באי־מנוחה, ולא שאלה דבר. פנים שונים ומשונים הבליחו לעיניה של מרים בתוך האפלולית, כולם זרים ומוזרים, אך אותם, אשר נפשה רצתה בהם, לא מצאה ביניהם…
בלילה הלכו לישון מבלי לבדוק במקומות השינה. בדלית ברירה, רצוי היה כל מקום שנזדמן. מי הניח קרשים למשכבו על גבי פחי־נפט ומי שכב על גבי הקרקע, מי על מזרן ומי בלי מזרן. כל הלילה לא ישנו. התהפכו מצד אל צד. המשכב לא היה נוח, היה קר, האוויר מחניק ופישפשים לרוב. בבוקר היה הראש מלא עופרת והגוף רצוץ ונלאה.
מרים לא ישנה כל הלילה. רוגז העצבים, הרעב, הנדודים, אי־הנוחות של המקום החדש לא נתנו לה להרדם. עם השכמה, אך בקעו דימדומי שחרית, קמה ויצאה אל חצר החווה, כבדה, שבורת־גוף ומפהקת בלי הפסק. השמים היו מעוננים ועל הכינרת רבץ ערפל לבן כחלב, אשר זהרורי השמש וניצנוצי המים הבליחו־הבהיקו בו לרגעים כמו מבעד לצעיף שקוף, בני־זוהר אלה ושיקשוק המים החרישי והקצוב בפני הסירה הקטנה, שהתנועעה שם לאיטה, נראה ואינה נראה, הרגיעו את רוחה והשקיטו את עצביה במקצת. מצאה ליד הבית איזו תיבה ריקה, הסמיכה אותה אל הכותל, ישבה עליה נשענה בגבה אל הכותל, והזינה את עיניה מהאור החיווריין והרך שמסביבה. הפקירה את חושיה אל לטיפות השקט הנרדמות בחלל העולם: תנועת הסירה, משק המים, ציוץ הצפרים, קריאת שחרית צלולה של תרנגול… מנוחה מתוקה השתפכה בכל יצוריה. היא הרהרה: הוא כאן והיא עדיין לא ראתה אותו. בוודאי עסוק. אילו ידע שהיא כאן, היה בוודאי עוזב את עבודתו וממהר לבוא. אבל סוף־סוף הלא תראה אותו! זו היתה מחשבתה היחידה אשר קישקשה כל הזמן במוחה כאיסטרא בליגנה… טוב מאד שגם גליק הולכת עמה. דומה שהן הולכות יחד הרבה זמן. שָׁנים. שתיהן הולכות בדרך אחת, והאחת מסתירה מחברתה את מטרתה. לבסוף הגיעו אל הר. למעלה בראש ההר, עומד כרמלי ומביט למטה. היא יודעת בוודאות שזה אפרתי, ובכל זאת יש לה רושם כאילו זה כרמלי. היא אינה רוצה שזה יהיה באמת כרמלי, ובלבה מפחדת מזה; היא מפחדת אף־על־פי שיש לה הידיעה הברורה ששם עומד אפרתי. מרים מתביישת בפניו שמא יכיר בה שהוא הוא מטרת דרכה הארוכה, שבגללו יצאה לפני שנים רבות אל הדרך, חיפשה אותו ותעתה. היא בטוחה שאם אך יעלה בידה לעלות אליו למעלה, במקום שהוא עומד שם, יהיה טוב לה. אך רגליה הן כמרותקות אל האדמה, ואינה יכולה לעקרן ממקומן. עם כל התאמצותה לזוז, אינה יכולה. על לבה מועקה גדולה. היא סובלת. ובינתיים גליק, שיצאה עמה, היא כבר למעלה. יראתה שמא תשאר לבדה לרגלי ההר הולכת וגדלה. היא שומעת איך גליק מדברת שם אומרת לה: “היא עייפה, המסכנה, עייפה!”. מרים אינה רוצה שאפרתי ידע כי היא עייפה. היא רוצה לצעוק אליו אך קולה אינו יוצא מן הגרון, ממש כמו שהרגלים אינן זזות. היא מתאמצת, מתאזרת בשארית כוחותיה, מתחלחלת בכל גופה, פוקחת עיניה… לפניה עמדו גליק ויגאל והביטו אליה בבת־צחוק.
– אני כבר הספקתי לאכול ולסדר כמה ענינים, ואת ישנה! ־ קראה גליק.
מרים הביטה רגע לפניה מבולבלה בעיני זכוכית. ובינתים סיפרה לה גליק שכבר ראתה את אפרתי, וזה הציע לפניה הצעה מעניינת. במקום לאכול פה לחם חסד, טוב לסדר קובצת בחורות שתשכור חלקת אדמה, תעבד אותה, תטע ירקות אשר תמכור לצבא ולתושבי טבריה ובאופן כזה תוכל כל הקבוצה להתפרנס בכבוד, אם רק תעבוד בשקידה. מכל הסיפור הזה קלט מוחה העיף והנרדם של מרים רק דבר אחד, והוא שאפרתי כאן ושגליק ראתה אותו. היא קפצה ממקומה. “איפה אפרתי?”, היתה שאלתה הראשונה. גליק הבינה. היא לא רק זכרה את פיזור רוחה ומבטיה התועים של מרים תמול, אלא גם ידעה משהו מאותו הזמן כשאפרתי היה מאוכלי שולחנה של הגב' ציפרין בתל־אביב…
– הוא מסתובב שם; אני אלך ואביאו. הוא, כמדומני, מחפש אותך.
והסתלקה יחד עם יגאל, אשר נגרר אחריה על כל פסיעה ופסיעה.
רגעי מספר עמדה מרים והביטה לפניה אל הים שהערפל התקפל והתגולל מעליו כמו מסך, ופתאום שמעה סמוך אצלה קול ידוע לה קורא:
– הנה! מרים, את פה? ואני חיפשתיך!
לפניה עמד אפרתי. אותו אפרתי. רק פניו נעשו יותר מגורמים וצנומים אבל בריאים; השמש הפכה אותם לברונזה. מבטו, מתחת לתיתורת הרחבה של כובע הקש, נראה לה יותר קשה ויותר שקט ובטוח; בכל אישיותו דמתה מרים לראות במבט־עינה הראשון איזו שלווה, איזה בטחון של יציבות מוצקה, כגוש אבן חצוב מתוך האדמה…
למרים קרה פתאום דבר משונה, שלא יכלה לבררו לעצמה, מפני שהיה כה בלתי־צפוי. כל שהיה צרור וכבוש במשך שנים בקרבה, אחד ביודעים, אחד בלא־יודעים, כל שהיה מתוח בנפשה, השתחרר פתאום מאיזה לחץ, בראותה את האיש הזה עומד לפניה…פתאום ניתקו איזה מוסרות מעל נפשה, מתיחותה הפנימית נתרופפה. והיא לא יכלה עוד לשלוט בעצמה: התנפלה על צווארו בבכי אילם. הוא גם כן התרגש מאד, ודומם גיפף בידו את שערות ראשה ושכמה. הוא הרגיש בשפתו התחתונה שהתחילה רועדת ולא יכול לעצור בעדה…
– מה את אומרת ל“שלאק”19) הזה שלך? – פרצה פתאום גליק בצעקות מן הבית הסמוך – אני מחפשת אותו, מחפֶ…
לא הספיקה לגמור את המשפט וראתה את מרים בזרועות אפרתי. דקה אחת עמדה מבולבלה ומיד התחילה צועקת אל יגאל הנגרר אחריה:
– איפה היית יגאל? אני מחפשת ומחפשת אותך כל הזמן!
והזדרזה להסתלק יחד עם הנער, מחוג־ראייתה של מרים..
– איך אתה חי – שאלה אותו מרים לאחר שנרגעה קצת, וניגבה בממחטתה את עיניה.
– אני עובד – השיב במנוחה וכמדומה גם בקורת־רוח – העבודה שלנו, הלוא את יודעת, היא דורשת את כל המרץ ואת כל המחשבה. ומה נחוץ עוד?
“הרי זה אותו האושר של נינה רוזין…”, חשבה מרים: “האומנם לא נחוץ לו דבר?”
– כך, כ – ך, העבודה.. – אמרה טרודת הרהורים.
אפרתי התבונן אליה ומצא שהיא הזדקנה יותר מכפי מספר השנים שלא ראה אותה. פניה היו נלאים ויגעים. לאורך מצחה ומזוויות עיניה התמתחו חריצים. חוטמה כאילו התארך במקצת, לחייה שקעו ומסביב לפיה התעמק הקמט הדק של סבל ממאיר. הסבל והשנים נתנו בה סימנים. הסבל יותר מהשנים. אך ברק עיניה לא דעך כי אם הוסיף נוגה לפניה המעונים. במוחו של אפרתי עבר זכר פגישתם פעם בתל־אביב, מיד לאחר שחזרה מרחובות, אחרי שלא ראה אותה חדשים אחדים. מה מקסימה היתה אז בתפארת עלומיה החוגגים והבוטחים, ומה עלוב ואומלל עמד אז לפניה, נכנע ומבוטל! עכשיו נפגשו שוב אחרי פרידה ממושכה, והנה הפעם הוא עומד לפניה בנפש שליווה. עקבות צערו הקודם נימח כליל. הפצע הגליד… והיא, דומה שהיא עומדת לפניו ממש כמוהו אז: תשושה ואבודה… כאילו היא מצפה לחסד, לחסדו… המצב הזה העיק עליו, והסעיר אותו. אך אלהים לבד יודע מדוע התבייש בפני מרים כך לראותה או כך להרָאות לפניה…
– הזוכר אתה – אמרה מרים – בימים הראשונים לבואי ארצה, הייתי תמיד שקועה בפחד מפני שני דברים: הנצרות והאיסלם שיביאו חורבן עלינו בארץ הזאת. לא עלה על אז, דעתנו שמלחמה כזו עתידה לפרוץ, אשר תחריב את העולם כולו… היודע אתה מה שנעשה ביהודה?
– נו, כן, בוודאי! שמענו. יודעים אנו – ענה אפרתי כשהוא מביט לפניו במבט מפוזר – הרואה את שם, שם מאחורי הגבעה, רצועת אדמה שחורה חרושה מחדש? זה אני חרשתיה הבוקר. אנו חורשים לשומשום… עוד צריכים לגמור חרישת הדורה ולקצור את התירס…
מרים שמעה אותו משתוממת ומתוך צער של אכזבה. למה הוא מספר לה זה. האומנם אינו מסוגל כבר להתעניין במה שנעשה בארץ? האומנם הספיקה כבר העבודה לעשותו כה מצומצם?…
אפרתי הזדרז למלאכתו ומיהר להפרד ממנה ("היום קצר, מרים, והמלאכה מרובה!, הצטדק) מתוך הבטחה להתראות עמה בשעת סעודת־הצהרים, ואז ידברו בפרטות על ענין הקבוצה שהוא מייעץ לה לסדר פה.
הוא הלך ומרים עמדה לבדה, בלב מרוקן. חיש מהר עברה הפגישה הראשונה המרווה כל־כך. היא הביטה אחריו, כשם שמביט אדם אחרי תקוותו האחרונה שהלכה לה… הוא הלך והתרחק אל מול פני השמש העולה, אל עבר השדות השדודים מחדש והמבהיקים בשחור מעניותיהם. הנה הוא פוסע שם יחידי בפסיעות גסות, כבדות ומאוששות. ומאחריו שטוח צלו השחור והארוך המתמתח באלכסון למרחוק על פני כל האדמה הזאת. מרים קינאה באיש הזה שצלו פרוש על האדמה אשר תמול עבר עליה במחרשתו…
“הקבוצה” שעליה דיבר אפרתי ביום הראשון לבואו, נסתדרה מיד. מכל הפועלות שהסתובבו בטבריה ובחוות בכינרת בלא עבודה, רבו הקופצות על הכניסה אל הקבוצה. היה קושי בבחירה. בלי שהיות והיסוסים ניגשו מיד אל העבודה. עבדו מן הבוקר עד הערב, בבית ובשדה. בחצר החווה פינו לקבוצה איזה מחסן ליד הרפת, ששימש לה “בית”. את המחסן סידו, כיבדו, ניקו, ריהטו. חבית וקרש עליה – הנה שולחן! “פחי”־נפט ריקים ועליהם קרשים – הינה מיטה או ספסל! פרשו פרגוד שם, מחיצת מחצלת כאן, והנה גם אולם קריאה ואוכל, גם חדר מיטות, גם פינה ליבול ולזרעים, וגם מטבח. לישון לא היה נוח; הצפיפות היתה גדולה עד שזרוע בזרוע נגעה. באוויר עמד ריח הרפת הסמוכה, הזבובים היו מרובים. אבל מי נתן את דעתו לדברים של־מה־בכך אלה! עיקר החיים הלוא לא כאן, במקום השינה והאכילה אלא שם בגן־הירקות, בחברת הסלק, הגזר, הכרובית…
מכיוון שמרים באה לידי הכרה שאותן הדרכים הרחוקות והרחבות אל האופקים הנוצצים ירטו עליה והובילוה אל התחנה האחרונה הזאת, אל גן־הירק, – התמסרה אליו בכל לב, כמו שהיתה מתמסרת אל כל עבודה, שנראתה לה הכרחית. ואחרי ימים היתה שמחתה נאמנה ומקרב לב בראותה את החלקה אשר היא וחברותיה עמלו עליה, סיקלוה, חרשוה וזרעוה, והנה היא מוריקה כולה בכמה וכמה גוונים. תחילה, עד היבול הראשון, היה קשה. לא פעם היתה מרים תולשת עשבים שוטים כדי לשבור בהם את רעבונה; לא פעם היו אברי גופה, המופרכים בעבודה קשה והנחלשים מחוסר מזון, מסרבים לציית לה. ובכל זאת היה הלב מלא רננה.
אחרי עבודה בשרב היום הנורא, ללא אַמת צל כלשהי, היתה שמירה בלילות מעין תגמול טוב. היו לילות סתיו קרים, רעד הגוף וקפאו האיברים מצינה. אך טוב ונעים היה לשבת ליד המדורה שתים־שלוש בחורות עטופות בשמיכה אחת ומביטות הוזות אל השמים העמוקים עם שלל כוכביהם הבוערים, מספרות סיפורי פלאים, מעשיות מבהילות או מצחיקות. כל אחת היתה מספרת על ילדותה בעיירה הרחוקה, אי־שם מעבר לאוקינוס, על חייה ונדודיה. אלה היו ווידויי־סתר שהיו יכולים להשמע אך בדמי הליל מפה אל אוזן, בלחש ובהתגלות לב.
לכאורה היו הבחורות זרות זו לזו ולפני התהוות הקבוצה לא הכירו אשה את חברתה, ובכל זאת התלכדו בעבודה והצטמדו לגוש אחד במסירות, באהבה ובמשמעת. יחד ישנו, יחד חיו ועבדו. כל אחת ידעה את מסתרי לב חברתה. מרים אהבה את כולן ובחברתן הגישה את עצמה טוב מאד, כמו בחברת משפחה טובה. כמעט כולן היו פשוטות ובלתי משכילות; במרים הרגישו את האדם האינטליגנטי, ומתוך אינסטינקט מוּרש מלידה, התייחסו אליה יחס מיוחד, של כבוד ודרך־ארץ. למרים היה הדבר לא נעים. השתדלה לפשט את עצמה. לטשטש, עד כמה שאפשר את הרגליה וסימני “אינטליגנטיותה” הקודמים. גם אל הפועלים, שהיו פעמים מתאספים בשבת אצל הבחורות לשם שיחה בטלה או לשם וויכוח על עניני היום, התקשרה מרים קשר נפשי. בחפץ־לב השתתפה בוויכוחיהם ובשובבותם שהיו משתובבים לפעמים כילדים כקטנים, וצוחקת מטוב־לב להלצותיהם. אף־על־פי שהיתה מתרעמת על אברֶמלי קנֶפיל המלא תמיד הלצות כרימון, משום שבדיחותיו היו מפולפלות וגסות לפעמים; בעצם אהבה אותו, מפני שמצאה בו לב פז ומסירות־נפש לחברים, כמו שאהבה את מוֹטקה שפאן. אף־על־פי שבחשאי היתה מלגלגת אליו, משום שהיה כל ימיו מטופל ב“פרובלימות” ועמוס “שאלות” כחמור משא… בלבה העריצה את ליבל “מארכס” הטורד תמיד ועסוק תמיד בצרכי ציבור, ובשעה שהיה יושב ומשׂיח לפניה את דאגותיו ו“צרותיו”, היתה מרים יחד עמו בצרה ומוכנה בכל לבה לעזור לו בעצה ובשיקול־דעת. מרים שמחה כשהצעירים הללו לא היו מפלים אותה במשהו לטובה, כמו שנהגו, הם וחברותיה, בתחילה; הם מצאו פשוט חן בעיניה, ודעתה היתה נוחה בראותה שגם ידיה נעשות מיובלות כידיהם. אלה היו צעירים טובים ועמלים, עם אהבה רבה אל הארץ ואל העבודה. הסבל הגדול בימי המלחמה, במקום להפיל את רוחם, עוד הוסיף לחסנו ולחשלו. כולם התענו בעינויי הארץ ומתוך כך נתעמקה אצלם הכרת ערכו של קרבן עלומיהם.
מרים הבינה זאת. פנאי לא היה לה להרהורים והזיות. עבדה הרבה וקשה, ובשעות המנוחה המעטות היה נוח לה לבדח את עצמה בחברת הצעירים המעודדת. היא לא חשבה עוד על אפרתי ועל האכזבה מפגישתם האחרונה; לא חשבה עוד כמו קודם. לפני בואה לכאן, שהקיץ הקץ על ארץ־ישראל. בימים אלה היתה בכלל ממעטת במחשבות…
עם אפרתי היתה מתראה רק בשבתות ולשעה קצרה. הוא היה חבר בקבוצת ירדנה. אבל בתור ראש וועד הגולים היה מרבית הזמן בחווה של כינרת. כל ימות השבוע עבד בלי ליאות, אפילו בשבת לא נח. דאג לחולים ולילדים, השתקד למלא את מחסוריהם באמצעים המצומצמים שהיו בידיו ולהקל להם עד כמה שאפשר את צער גלותם. עשה זאת בסדר, בשיטה ובדממה, בלי בהלה ורעש כי אם בהתמדה ובשקידה. הוא היה בא בלווית יגאל שעבד בירדנה תחת פיקוחו. ליגאל היתה כבר ההרגשה שהוא איכר. חברי קבוצת ירדנה התפלאו על שקדנותו וחריצותו. ויש שהיו אפילו מוכרחים לצנן את התלהבותו כדי לשמור על כוחותיו… ההרגשה הזאת שהוא איכר ממש, מילאה אותו גאווה והכרת ערך עצמו וגם עשתה את אופיו יותר רך ורַגש… הוא התקשר מאוד אל אפרתי ובשַבת היה מלווה אותו בשמחה אל “קבוצת הגננות” אשר בכינרת. גליק היתה לוקחת מיד את יגאל ופורשת עמו אל פינה רחוקה ומשוחחת ומשוחחת עמו בלחש וללא שובע. יש שאפרתי היה פורש עם מרים אל פינה אחרת לחוד. בטון מעשי וענייני מאוד היה שואל וחוקר אותה על עבודתה, מייעץ ומדריך ביחס לעצם העבודה וגם ביחס לסדור המעשי של המשק ושל מכירת היבול. על העבר, על חייה בתל־אביב ובירושלים במשך כל הזמן שלא התראו – אף מילה. שניהם נזהרו לבלי לנגוע בפרק חיים זה…
לאחר שעבודת הריגול נתגלתה לממשלה ומנהיגי “בני גדעון” נפלו בידיה, באו על מושבות הגליל ימי חאסאן בֶּק החשכים. חאסאן בק זה, קצין טורקי מאלבניה, נשלח מטעם המפקדה הטורקית הצבאית לגלות בין בני האיכרים את השותפים לדבר העבירה ולחפש אצלם נשק. סאדיסט מטבעו, היה קצין זה מענה בעצם ידיו את קרבנותיו ענויי מות.
יום אחד, כשמרים היתה מהלכת כפופה בין ערוגות הבצלים ומנכשת אותם, באה אליה בבהלה נערה אחת וסיפרה לה בהתרגשות גדולה שחיילים תפשו את כל הבחורים מכינרת ומירדנה וחבשו אותם באחד הבתים תחת משמר צבא. מרים הרימה את ראשה, זקפה את קומתה והביטה רגע בפני הנערה, כשהיא מאהילה בכפה על עיניה. “והיכן אפרתי?”, שאלה בפשטות. “גם אפרתי ביניהם”, היתה התשובה. מיד הסירה מרים את הסינר, קינחה בו את ידיה המעופרות, מבלי לפקפק אף רגע, הלכה ישר אל המקום שם ישבו האסירים.
היא ידעה שבכינרת ובירדנה טמון הרבה נשק. מצאה דרך לשחד את שומרי הסף ולחדור אל בית־האסורים. הבחורים היו נפעמים ומדוכאים. אחדים התייעצו ביניהם בלחישה. מוטקה שפאן התהלך אילך ואילך, כשהוא ממעך בעצבנות את סנטרו הבלתי־מגולח זה כשבוע, שקוע בבעיותיו העמוקות… ליבל “מארכס” ניהל משא־ומתן עם החיילים. הם בוודאי יֵשבו כאן לא יום אחד ולא לילה אחד. מן ההכרח איפוא לדאוג למקומות לינה. הקרקע מלוכלך. קרשים או מחצלות אין. אברימל קנפיל, בראותו אל מרים, קרא אליה:
– בכיס מכנסי הכינותי בשבילך תאנה, הרוצה את?
מרים לא ענתה לו, מפני שלא הבינה להלצתו, ולבה היה מר לה
בפינה, פרוש מכולם, עמד אפרתי. רמז לה לגשת אליו.
– השמעת מה שאמר לך קניפל? – שאל.
– הוא מרגיז אותי בהלצותיו. האומנם הוא שוטה כזה עד שאינו מבחין את המקום והזמן?
– אין זו כלל הלצה מה שאמר לך – אמר בקול נרגש – כמעט בכיסי כולנו יש “כלים”. צריכים לסלק אותם, ויהי מה. ויהי מה! המבינה את?
– כן – ענתה, ויצאה מיד את הבית.
היא חזרה על בתי השכנים עד שמצאה קומקום גדול מאד, מלאה אותו מים והביאתו אל האסירים לשתיה, כביכול. עד שהבחורים עושים כה וכה, יצאה לפטפט עם שומרי־הסף. והעסיקה ואתם בשיחה, עד שקראו לה להביא עוד מים,. היא יצאה מבית האסורים פעם ופעמים בקומקום מלא נשק, ובתוכו גם ה“תאנה” של אברמיל קנפיל.
כיומים אחרי המאסר, בא חאסן בק, אשר קבע את דירתו בחדר סמוך אל בית האסורים, והתחיל בחקירה. הצעקות והיללות שהיו בוקעים מחלונות חדרו, בשעת החקירה, היו מקפיאים את הדם ומסמרים את השערות… מרים ראתה את אברמילי קנפיל, בשעה שהובא מחדר הקצין. שני שוטרים נשאוהו־סחבוהו בזרועות, כי לא יכול ללכת מחמת ה“פאלאקס”. כאשר הניחו אותו לבדו באמצע החדר, נפל מתעלף. יחד עם עוד בחורים שנמצאו שם, מיהרה אליו מרים, זרקה עליו מים קרים ובקושי השיבה אליו את רוחו. אך על עינו עוד היה פרוש ערפל. מרים הטיבה את מטפחתה ורחצה את פניו. לשעה קלה נתפזר הערפל מעל עיניו והוא הכירה. רמז לה שתתכופף אליו. בשארית כוחותיו לחש לה מלים מקוטעות בין אנחה לאנחה…
– בתוך החשש… ליד הח…לון.. הדקל במקשה…
ושוב נעצמו עיניו, בהתעלפו במרוב כאב. לא הוסיף עוד אברמילי קנפיל להתלוצץ…
באמצע החדר עמד שפאן ודיבר לעצמו:
– מלקות… אונס גופני, כמו בימי הבינים, כמו ברוסיה…ועם מדינה פראית זו התקשרנו לכל חיינו! איך זה לא עמדנו קודם על הפרובלימה הזאת? הלא אנו אירופיים הננו בכל זאת, וכאן אסיה. אסיה. כאילו שכחנו שאנו הולכים לאסיה! מלקות… – שפאן עמד נדהם ונבהל לפני הפרובלימה החדשה שנתגלתה לפניו.
אפרתי ישב בפינה, כדרכו, פרוש מכל חבריו, כפוף גב כמו תחת משא כבד, ובתנועה עצבנית שיפשף בלי הרף את כפות ידיו זו בזו, בין ברכיו הסמוכות.
– מרים! – קרא.
היא ניגשה אליו.
– השמעת מה שאמר לך קנפיל?
– כן.
– הבינות?
– כן.
– ותעשי את הנחוץ?
– תיכף ומיד.
– טוב, מרים! את בחורה נפלאה, מרים! אבקשה ממך דבר אחד. אל נא תשובי לכאן לא היום וגם לא מחר… ובכלל..
– מפני מה?
– איני יודע מתי יגיע תורי אני לקבל את ה“פאלאקס” שלי – השיב בבת־צחוק חיוורת – בקיצור אל נא תבואי. כן? לא תבואי?…
מרים שתקה. לטפה את ראשו פעמים אחדות, ונשכה את שפתה התחתונה, כדי שלא תפרוץ בבכי. התכופפה, נשקה לו דומם על פיו ונסתלקה.
מבית־האסורים הלכה ישר אל מחסן החשש, הפכה והפכה בערמה עד שמצאה שם רובים, אקדוחים וכדורים. את הרובים הכניסה לתוך מזרן קרוע אשר פרשה על הגג לאַורר, כביכול, את האקדוחים שמה בתך כלכלה, כיסתה ממעל במטפחת ועל גבה – שיכבה עבה של פרוסות לחם, עגבניות ומלפפונים. את הכלכלה נשאה אגב פיזום אל המקשאה ששם עבדו פועלות, בדרך עוד עמד לבה להתעכב לפני משמר החיילים, שאלה אותם לשעה, חילקה להם קצת מן האוכל והלכה הלאה בדעת־מבודחה, כביכול, ומפזמת. תחת הדקל עמדה סירה ישנה, הרוסה למחצה ומלאה על גדותיה שברי כלים, פחים מחלדם, חשוקים שבורים אשר לא יצלחו לכל דבר. שם התכנסו כל הפועלות לסעודה, כביכול, ושם טמנה מתחת לגרודות את הנשק. המקום היה בטוח, מפני ששום אדם, חוץ מהפועלות, לא עבד שם. כך שנתה ושלשה עד שהריקה את כל מחסן הנשק. עמה עבדו עוד בחורות, בדרכים ובאופנים שונים. האחת לא שאלה ולא הגידה לחברתה דבר.
כך עברו הימים ברוגז, בבהלה ובמתיחות־עצבים. בלילות היו פורצות מבית־האסורים צווחות וצעקות של חיות נטרפות… לא היה מסתר מהן. לישון אי אפשר היה. הצעקות היו חודרות גם אל מתחת השמיכה, אפילו כשכיסו את הראש בכר, אפילו כשסתמו את האזנים באצבעות הידים. לשווא! הן קדדו את המוח. גם לברוח מהן אי־אפשר היה; הן רדפו אחרי הנס בכל מקום, שיוועו, תבעו, קראו, משכו כמו בעבותות נעלמות… כצללים הסתובבו הבנות מסביב לבית־האסורים, מבלי לדבר דבר, ומקשיבות לכל רחש, לכל בכיה וצעקה.
פעם לא התאפקה מרים וניגשה קרוב אל חלון בית־האסורים. שם היה חושך. האסירים, – את פניהם לא הכירה – ישבו על הקרקע. צר היה שם המקום לשכב לכולם. ישבו ושרו בקול נמוך, כמספרים לעצמם, אתה שיר הרוסי:
סוֹעֲרִים כְּגַלִּים כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
יֹוֹֹם יוֹם וְתִקְצַר אֶל הַקֶּבֶר דַּרְכֵּנוּ..
מת לבה בקרבה.
בבתים מסביב חושך. אין מדליקים אור. אימת מות מרחפת מתחת לשמים השחורים מעל לגגות הנמוכים. אי־שם נשמעו פסיעות חייל, נקישת חרב בירך… היתה הרגשה כאילו אתה מקשיב בחלל העולם אל משק כנפי המות…
פרק ששה עשר: מַבָּט אֶל הָאֹפֶק 🔗
הצבא הבריטי שיחרר את יהודה מעול טורקיה.
כל הארץ היתה בבחינת חולה מסוכן אחרי המשבר: עוד חלש הגוף, עוד דלים וחיוורים הפנים, אך לאט לאט מתחילים כבר זורמים בגוף כוחות חדשים. לאט לאט מתחדשים התאים, מתחדש הדם, ועל הפנים מעונים מופיעה בת־צחוק של אושר ואמונה בחיים, של תיקווה לקום ולפעול ככל אדם… הישוב נתדלדל. עצומים היו חללי החרב, הרעב והמחלות. הארץ נתרוששה. הפרוטה כלתה, מעיינות המיחייה נסתמו. אבל עם בוא האנגלים נשבה רוח תחיה על פני הארץ. ארץ התנערה. צבא הכיבוש הביא עמו תנועה וכסף, שהתחיל לזרום מיד אל יד. על השולחנות בבתי ישראל הופיע לחם לבן (ממש!), סוּקר, תֵּה וכל מיני מרקחת. באו מאמריקה יהודים לבושי מַדי צבא, קצינים, צבא מתנדב. וגם אמתחותיהם של אלה היו מלאות כסף, והם היו קונים הכול, גם צעצועים מעצי זית, גם גלויות מצוירות למזכרת, וגם תפוחי־זהב הסוחר כבר קינח את פנקס חשבונותיו מן האבק, וזרק מבטי בטחון כלפי אצטבאות חנותו הריקות. האיכר יצא עם השכמה אל גזוזטרת ביתו, הביט, מתחת לכפו הסוככת על עיניו, אל אופק המזרח, והלך לבדוק בחצרו את מחרשתו…
ירושלים התנערה מעפרה. פקידים, קצינים, חיילים, רופאי “הדסה” ואחיותיה־הרחמניות. במוסדות הציונים רבה התכונה. העבודה רותחת. אמנם ממשלה עברית אין עדיין אבל יש “וועד־הצירים” לעשרות פקידיו. מסביב לפקידים יש להרוויח, למצוא פרנסה. אבטומובילים אצים־רצים ברחובות. ונשים ישבו בקרנות הרחובות עם סלים מלאים תפוחי־זהב. תינוקות כחושי פנים, דלי־בשר, עקומי רגלים ונפוחי בטן, בלתי רחוצים ועזובים, עמוסים שלשה ארבעה תפוחי־זהב גדולים בתוך שולי כותונתם המופשלים, מתחננים לפני כל עובר ושב לקנות אותם מידיהם.
שתי נשים ישבו לפני סליהן, על האדמה, בלתי המרוצפה, בתוך ענני אבק, ליד השער של בית־החולים רוטשילד: הגב' אֶמה ציפרין והגב' אביגיל לוי. האחת אלמנה והשניה עגונה, שתיהן מלאות דאגה לנפשות יקרות. לאביגיל יש אם זקנה וחולה השוכבת במיטה נפוחת רעב והילד שמואל’יק שאין בו עוד כוח לעמוד על רגליו. אֶמה ציפרין אינה יכולה לסלוח לעצמה את קלות־דעתה בשלחה מלפניה את יגאל הגלילה. מוסר כליותיה הציק לה. מי יודע מה היה לו שם. מכתבים אינה מקבלת ממנו. מי יודע אם בחיים הנהו. דומה לה שאילו היה בנה עמה כאן, היה קל לשניהם לשאת בעול החיים. והיא משׂיחה לפני אביגיל את מרי נפשה. כלום חפצה, חלילה, להפטר ממנו? כלום אין לבה לב אם? הלוא הוא יחיד לה. מי לה עוד זולתו? אלא מה, סבורה היתה: שם בגליל, אומרים, יש מה לאכול, שם לא ירעב הילד. הלוא מפאת רעב, רעב ממש, שלחה אותו! אוי לה שהגיעה לכך! לא כך חיתה באודיסה לא כך היתה רגילה בבית אבא ואמא. ה! אודיסה… ושוב מתחילה ההיסטוריה הישנה והידועה בראש־העיר שרקד עמה בנשף הצדקה ובפרחים שהגיש לה…
אביגיל ידעה כבר את הסיפור הזה לכל פרטיו על־פה, אבל בטוב לבה לא הראתה שכבר קצה נפשה בהעלאת גרה זו. ישבה, הירהרה את הרהורי עצמה ולא הקשיבה לדברי שכנתה. שמואל’יק, בכותונת מטונפה ובלויה, ישב על־ידה על האדמה וראשו נתון בין ברכיה, והיא, אביגיל, פלתה שערותיו. היא בעצמה כה הזדקנה במשך ימי המלחמה וכה מרושלה נעשתה בחיצוניותה, שערותיה בלתי־הסרוקות ביצבצו דלילים, דלילים מתחת למטפחת הקשורה לראשה. שימלתה מטונפה, מרופטה ולא כל קרעיה מאוחים ומטולאים. עיניה היו נתונות בראש בנה. היא חיטטה כל הזמן בשערותיו. אך מעל פניה לא משה בת־צחוקה. בת־צחוק מוזרה על פנים סגופים וטעוני־יסורים אלה. כלפי מה הצטחקה? בשעה שהגב' ציפרין סיפרה על חלום אשרה אשר היה ואיננו עוד, הצטחקה היא כלפי חלום אהבתה היא אשר עוד טרם בא. אבל בוא יבוא. אף אם יתמהמה!…
פתאום הפסיקה אֶמה את סיפורה, והתחילה מכריזה בקול: “תפוחי־זהב יפים! בזול! בזול!”… ובה־בשעה דפקה במרפקה את הילד של איביגיל:
– הנה אמריקאים באים. קום, קח תפוחי־זהב ורוץ אליהם!
הילד טרם ראה את האמריקאים, טרם ידע היכן הם, והתחיל, על־פי הרגל, לרוץ. אך אמה החזירה אותו ונתנה לתוך כותונתו שלשה תפוחי־זהב. יותר מזה לא היה לו כוח לשאת.
אביגיל הרימה את עיניה. באמצע הרחוב, במרחק־מה מהן, הלכו לאיטם ה“אחיות” של “הדסה” בליוויית שני גברים לבושים מדי חאקי של הצבא האמריקאי. שניהם מהמתנדבים. כולם במצב־רוח עליז, דיברו בקול רם וצחקו. ביניהם היה צעיר אחד יפה, גבה־קומה ובעל שערות בהירות ומסתלסלות…זרם דם צף פתאום אל פני אביגיל ורקותיה התחילו פועמות בחזקה: שמואל! שמואל שלה! הרי זה שמואל’יק שלה! הנה הוא עומד לפניה ואינו רואה אותה, אינו מביט אליה…
– הביטו נא אל גבור ישראל זה! – קרא החייל האמריקאי מהמתנדבים, בהיר־השערות, באידית, בהראותו על שמואל’יק הקטן שהתקרב אליהם הלוך והתנועע על רגליו העקומות והחלשות.
כן! כן! זה הוא, זה קולו, אלוהים!
הוא לקח מהילד את תפוחי־הזהב וזרק מטבע לתוך שולי כותונתו.
אלפי פטישים דפקו בלבה. האמנם לא יביט, לא יראה? רגע רחש בקירבה רצון לקפוץ ממקומה, לקרוא אליו: “שמואל’יק” אבל לא עשתה זאת. אדרבה. השפילה את ראשה מטה מטה כבשה את פניה בקרקע…
כאשר העיזה אחר כך להרים את ראשה, הוא לא היה עוד. הלך לו. הלך לו שמואל’יק. חלף ואיננו חזון אשרה. חלום חייה.
– מה לך? מה לך, אביגיל? – קראה אמה ציפרין – את חיוורת מאד!
– אח! ראשי…ראשי סחרחר… – דובבו בקושי שפתיה הלבנות כסיד, וערפל עטה את עיניה.
באחד מימי תשרי, ביום השישי, אחר הצהרים, התכנסה על גזוזטרת בית־האוכל של קבוצת ירדנה, חבורת פועלים. לכבוד השבת הקדימו לגמור את העבודות בכל מקום. אלה שהספיקו כבר להתרחץ ולהחליף את כותונתם, ישבו כאן, פטפטו במנוחה ופיצחו זרעונים. קצת בריחוק מקום מהחבורה הזאת, על אחד מכבשי הגזוזטרה, ישבו יגאל וגליק.
יגאל היה עובד חרוץ ומסודר. אגב העבודה התפתח גופו, גדל בקומתו ונעשה רחב כתפים ורחב גרם. גם קולו נשתנה ונעשה גברי יותר, אם כי קצת צרוד ובלתי מוצק. הוא היה שתקן, מפני שהתהלך בין אנשים בוגרים עם חוג אינטרסים זר לו. אפרתי התייחס אמנם אליו בחיבה, אבל עמית ורֵע לא היה לו. גליק עבדה בטבריה. ובכל ערב שבת היתה הולכת ברגל לירדנה לראות את יגאל. כל השבוע מחכה לה הנער והוא מאושר בכל פעם לראותה, אם כי לא פעם גרמה לו אי־נעימויות גדולות. תמיד נראה לה שפניו דלים. תמיד היא חוששת שמא חלה, שמא הוא קודח. היא מוששת את מצחו, מכריחה אותו להושיט לה את הלשון, לספר לה על עבודת הקיבה. כל זה היה נותן מקום לדברי בדיחות וליצנות בין חברי הקבוצה. “האם יש מי שישגיח פה על הילד” – היתה מעירה על דברי הלעג של חברי ירדנה – מילא אתם… הלא כולכם הנכם הושענות חבוטות. אם תקבלו קדחת אין בכך כלום. כבר רגילים. לא כן הילד"… –חחח! – פרצו השומעים בצחוק – מה אתם אומרים לילד הזה? נֶבּיך?20)…
הפועלים שישבו ליד השולחן, דיברו על החדשות שהגיעו אליהם, חדשות קלוטות מן האוויר, בלתי ברורות, סותרות זו את זו ושיש בהן כדי לעורר תיקוות מוגזמות: דיברו על איזו הצהרה של הממשלה הבריטית, שאת תכנה לא ידעו בבירור, על גיוס גדודים יהודיים…
– מה טוב שתהיה לנו “בעלי־בית’ישקייט” שלנו, עם מנצים ומנוצלים שלנו, עם ממשלה ו“אוכראנה”21) שלנו, עם ריבולוציונרים ובתי־אסורים שלנו… – אמר אפרתי במרירות, דרך הלצה.
עלתה אל הגזוזטרה מרים בשמלת העבודה שלה, כולה מעופרה בעפר רטוב. פניה נעשו במשך הזמן יותר קשים ואפילו גסים, מחמת השרב, הרוחות והקור, אבל יחד עם זאת נעשו גם בריאים יותר. עיניה, שנשארו יפות כמו שהיו תמיד, יצקו על פניה אור של הגות עמוקה ושליווה, אשר שיווה להם נועם מיוחד. גם גופה כולו הבריא; נעשתה מגושמה, אבל שמרה על חן גיזרתה, קווי חמוקיה וקלות תנועותיה. היא נתקבלה בתורת חברה אל קבוצת ירדנה, לאחר שבטלה קבוצת הבחורות לגידול ירקות. החלום אשר הגה פעם אפרתי על בית קטן בין ההרים, על מרים שתהא עומדת בפתח בין תרנגולותיה ומחכה לשובו מן השדה, החלום הזה נתממש לו, אם כי לא בדיוק באותה הצורה שחזה אז בתל־אביב.
מרים שבה מן המקשאה. האסיף של עגבניות, חצילים, בטטים, קשואים, שעועית ירוקה ומלפפונים מבורך בשפע, ועל כן באה מן העבודה במצב־רוח מרומם ועליז. מתוך סינרה, אשר את שוליו חפנה בידיה, הוציאה עגבניות ומלפפונים אחדים בעלי גודל בלתי רגיל, הניחה אותם בגאווה ובחדווה על השולחן לפני החברים:
– הראיתם מימיכם גודל כזה? ענקים ממש!
הלכה להתרחץ ולהחליף שימלותיה. הבחורים מרוב התפעלות השמידו את המלפפונים והעגבניות, תוך כדי שיחה על הגדודים ועל המדינה העתידה להבנות.
אחרי איזה זמן יצאה אליהם מרים רחוצה ולבושה חגיגית בחולצה לבנה. דומה היה שאור של שבת זורם ממנה וקורן סביבה על כל המסובים. אפרתי הצטחק בתוך נפשו פנימה…
– איפה העגבניות שלי והמלפפונים? הכבר אינם?
– אנו בונים כאן את המדינה היהודית, ואת נכנסת באמצע עם העגבניות והמלפפונים שלך! – מעיר בתרעומת ליבל “מארכס” – נשים דעתן… עגבניות!
– המדינה היהודית – אמרה מרים ששמעה את השיחה מן החדר הסמוך – מהנ! מתייראה אני פן תברחו כולכם ירושלימה להיום שם מיניסטרים.
– אנו מוחים! איזה עלבון לקבוצה! – קראו חברים אחדים.
נתן בה אפרתי עינים חולמות.
– מה אתה מביט ככה? – שאלה מרים.
– שוּנית מאד, מרים! – ענה לה – הגליל שִינה אותך.
– האומנם? לטובה או לרעה?
– בוודאי לא לרעה.
גליק, שישבה עם יגאל על כבש המדרגות של הגזוזטרה ושוחחה עמו בלחש, הפסיקה את שיחתה, החזירה את ראשה לאחוריה כלפי המשוחים ואמרה:
– היא נעשתה אחרת מאז כאשר החליפה את כל שאיפותיה ה…ה…גדולות והנשגבות בערוגת בצלים.
– חוששני, גליק, שאת צודקת – אמרה מרים – כולי נצטמצמתי. אף ארץ־ישראל נצטמצמה בשבילי בתחומן של ערוגות הירקות שלי. בוודאי שמעתם על הפַּסל זינר. פַּסל ידוע. אדם חביב מעניין, ואבל בעל דעות משונות. הוא האמין שיש לנו תעודה להיות אור לגויים…
– מאין הביא את הסחורה הזאת? – שאל מוטקה שפאן – בוודאי מן היהדות הליבראלית בגרמניה.
– אה, לא! הוא אינו מהטיפוס הידוע של היהדות הליבראלית במערב אירופה. זהו יהודי ממין אחר. אדוק וקשור אל ארץ־ישראל. הוא נגד הרעיון המדיני שלנו, ומאמין בנצחונה של היהדות המסורתית. היודעים אתם, הוא יצר פסל “מוריה וגולגלתה”. את מוריה תאר בתור אשה יחפה, רק כותנתה על בשרה, כפותה, ומבטה כלפי האופק…
– ולפי דעתך, להיכן נכוון את מבטנו, אם לא אל האופקים הרחוקים? – שאל ליבל “מארכס”.
– הלא כמוהו גם אנו מאמינים – הפסיקה שוב מוטקה שפאן בשעה שפתחה את פיה לענות – שיש לנו פה תעודה, ומשום כך כל הפרובלימה של הייחס בין הגולה ובין הארץ…
– שוב יש לך פרובלימה? – העירה מרים נירגזת על שהוא מפסיק אותה – המבט שלי, ליבל, למה אכסה על האמת? המבט שלי אינו מרחיק לראות משנת היבול הבאה…
– פוי! פוי! איזה אופק מצומצם! בושה!… – קראו לה חבריה בצחוק.
בכל החברה זאת המפטפטת ומתלוצצת מתוך רגש של בריאות ונחת־רוח, מתוך הכרה שעבודת היום נעשתה במלואה, ישב אפרתי ושתק. הוא שתק כל הימים, אבל מעל פניו לא נסתלקה איזו בת־צחוק טובה ובהירה. המגע התמידי עם האדמה הכניס שקט בנפשו, עד שאפילו מבע פניו כאילו התרכך. איזו אורה היתה שורה עליהם שקרנה מתוכו פנימה. יחד עם זאת הרגשה במבטו ובכל מהותו איזו מתיחות של צפיה, של תוחלת אל הבא. כאילו היתה לו תמיד הרגשה שכל יום הוא אך יום־בינים, כל שעה היא אך שעת־מעבר מן התמול וההווה העשירים בקטנות אל העתיד העמוס גדולות ונצורות… הוא הביט אל מרים בבת־צחוק של אוהב ומתגאה בנושא אהבתו… מרים הרגישה במבטו, ואמרה אליו:
– ומה דעתך אתה, אפרתי? הלא אתה ריצפת רחובות תל־אביב בשביל קרונות הטראמוואי שעתידים לעבור שם, בשביל הציוויליזאציה העתידה לבוא. פתח פיך ויאירו דבריך… להיכן נכוון מבטינו?
– כלפי האופקים…
– בראוו! – הפסיקו שפאן – איש הפרוגרס והציוויליזאציה ניכר מיד – מבטנו כלפי האופקים!…
– אשר בתוכנו פנימה – גמר אפרתי – נתרכז בתוכנו, עד שיגלו לפנינו אופקים רחבים. הטייסים המתרוממים על אווירוניהם, אין עינם מרחיקה לראות, האמינו לי, ממרים המרכזת מבטיה רק אל ערוגותיה.
– תעודה יפה, אין מה לדבר – העיר מי באירוניה.
– התעודה… – השיב אפרתי – מי יוכיח לי שאנו מצווים דווקא ללַמד את משהו בינה? כבוד גדול יותר מדי. ללמד, טוב, אדרבה, מהיכי תיתי… אבל תסכימו שיש כאן מן היוהרה. כל הרעיון הזה הוא מסוכן לנו. תעודה היא חובה. ומי שאומר וחוזר ואומר, השכם והערב, שיש לו תעודה, הרי זו מבחינה ידועה התחייבות כלפי שומעיו. ועל כן זה מסוכן! חובות, רבותי, חייב אדם לשלם, אם רוצה הוא שלא יזלזלו בכבודו. ואף־על־פי־כן, אם גם זה חלום… רצוני לומר התעודה, השאיפה ללמד לעולם… מודה אני שאין להקל בו ראש, בזכות היצירות שנוצרות על־ידי החלום הזה, בזכות הספרים שנכתבים והפסלים שנעשים למו. כל אלה בוודאי נתנו מה לאנושיות.
– ובזכות הבצלים והקשואים שגודל לשמו.. – העירה מרים בבת־צחוק, כשהיא מחקה את קולו.
– לא! – קרא אפרתי – זאת לא! הבצלים והקישואים אינם טובים כשמגדלים אותם בגלל איזה חלום. אלא בגלל הקיבה… רק בגלל הקיבה, רבותי! הם חשובים מאד!.. הקיבה היהודית בארץ־היהודים השבעה מחצילים יהודיים, שעמלו בהם ידים יהודיות – הנה ראשית דבר וסופו!
– ומה באמצע? בין הראשית והסוף? – שאלה גליק מעל כבש המדרגות.
– באמצע? אולי בינתים, שלא במתכווין, תצמח כאן איזו צורת חיים… אולי באמת ילמדו בני־אדם משהו מן הפלח העברי בארצנו. אבל אין זה מעסיק אותי. שפאן רוצה שבארץ־ישראל תצמחנה פרובלימות ויתהלכו “עמוֹסים”… אבל עיקר ענינו ועסקו של עמוס היו השקמים שלו שבתקוע. אגב אורחא הלך אל בית־אל, הגיד שם מה שהגיד ואחר כך חזר אל השקמים ואל הנוקדים שלו… מבטו היה מרוכז אל האופק המוסרי שבנפשו ואל אופק ארצו… זהו, מרים, מבטה של מוריה…
– אפרתי! – קראה גליק – שפתים תושק.
– א! גליק הזהרי ממרים – קרא אחד הפועלים – מרים היא קנאית גדולה.
– אם כן, אפרתי! – קראו כולם – בר מזל אתה!… אבל הזהרי, גליק, שלא תמיתי אותו בנשיקה!… תנשקי, אבל במתינות, ברחמים…
יגאל ראה שגליק נתונה לוויכוח שבין מרים וחבריה, קם לאיטו מעל הכבש ונמלט מהגזוזטרה.
הוויכוח לא לקח את לבו וגם הבין בו מעט. על לבו רבצה מועקה והיה לו צורך להיות שעה קלה ביחידות. גליק סיפרה לו שראתה בטבריה אדם אחד ירושלמי, שהצליח לעבור מיהודה האנגלית אל הגליל הטורקי. האדם הזה מכיר את אמו וסיפר שהיא סובלת מחסור נורא. השמועה הממה אותו. נפשו, כלהבה זו בנשוב בה רוח, נכפפה, נתכווצה, פירפרה ורטטה ונמשכה מרחוק אליה, אל האם, אשר אך עתה, בשמעו מרחוק על סבלה הגדול, כאילו נגלתה לו לעצמו כל אהבתו אליה…
יגאל פסע פסיעות מתונות, בראש משפל, וכשמצא את עצמו יחידי על גשר הירדן, צנח עליו ורגליו למטה אל המים. מסר את נפשו אל צערו ואל געגועיו. סיפורה של גליק עורר בו תשוקה בוערת לילך לראות את אמו. אינו מבין כיצד היה יכול אז בשבתו בירושלים להעלות על דעתו שהוא שונא אותה, בכלל אפשר לו שנוא את אמו!… “אמא!…אמא!…” קורא הוא אליה ולצלצולה של מלה זו, אשר הוא שומע מתוך נפשו, יהמו כל מעיו, מוסר־כליותיו קורע את לבו. חסר־אונים וחדל־עצות הוא לתקן מה שקילקל אז בשבתו אצל אמו, לפצות ולפייס את אמו המסכנה. ברגע הראשון היה לו, שם על מדרגות הגזוזטרה, ברור וודאי שעליו לעזוב מיד את ירדנה, וללכת ירושלימה. וגם עתה לא נסתלקה ממנו המחשבה הזו. אבל בעומק לבו היתה לו כבר וודאות אחרת, והיא שהדבר לא יקום והוא ירושלימה לא ילך… לא הסכנה היתה עיכוב לדבר, אלא מפני האדמה הזאת, ומפני העבודה עליה אשר כה אהב ואשר בשום פנים לא יוכל לעזבן…
דומם ישב על הגשר, ראשו חבוש בין שתי כפות ידיו ועיניו תועות לפניו ומקשיב אל זרם המים ואל תוגת נפשו. דומה לו שגם תוגתו זורמת בנפשו כירדן הזה, בלי הפסק, בלי קץ, תמיד, תמיד…
היה ערב חם ובהיר יומים אחרי גשמים חזקים. עננים לבנים ותפוחים עם שולים וורודים־סגולים היו תלויים בשפולי הנחושת של השמים, והביטו למטה אל העולם בבת־צחוק ומתוך חלום. כמו מתוך חלום ציפצף סמוך אצלו, מאחורי שיח, איזה צפור, ציפצף בלי הפסק, לעצמו, ביחידות ובתלונה שלאחר יאוש הגבֵּהַּ, הגבֵּהַּ במרומים הסתובב נשר ושתי כנפיו פלחו את האויר כשני סכינים וורודים־בהירים לאור השקיעה. האוויר כולו היה סגול־בהיר, שקט, שקט; דומה, איזו עצבות נסוכה בעולם, והעולם מתבונן אל יגונו מתוך דומיה להנאתו. יגאל הביט במבט מפוזר אבל בסיפוק־נפש אל חלקות השדה אשר השחירו לפניו רצועות רצועות… היום, משעת שחרית עד אחרי הצהרים, העביר כאן זבלים והפיצם אל פני השדה. איך יוכל לנסוע מכאן ולא יראה ברעוש כאן הרוח בקמה בהשתפך כאן לאור השמש גוני העינבר והאיזמרגד של שבולת־השועל, התורמוס והשעורה!…
פתאום לפתע תקפה אותו איזו התרגשות עזה. פתאום לפתע שמע את הדומיה הגדולה אשר מסביבו. ובו־ברגע היה דומה לו שהצער הזורם בקרבו אינו כלל צערו הוא, משום שהוא זורם גם עם מי הירדן השוקקים חרש מתחת לגשר, משום שהוא נשמע גם מתוך ציוץ הציפור אשר מאחרי השיח, משום שאותו יודעים ובו הוגים גם העננים אשר למעלה, הוא נסוך במלוא כל העולם… באיזו הנאה מיוחדה הקשיב יגאל אל הדומיה אשר מחוצה לו שהיתה לאחת עם העגמה אשר בנפשו פנימה. הוא לא עמד עדיין באותו הגיל, שבו נזכרים בימי הילדות אפילו הקודרים ביותר, כמו באיזה חלום טוב, מתוך געגועים. ליגאל רגיל היה לזכור ולחשוב שכל ימיו, מילדותו, עברו בבדידות ובעצבות, תוך־כדי טינה מתמדת מצד החברים וגערות בלתי פוסקות מפי האם. והנה אבא חולה, והוא לבדו בלי אם; והנה אבא מת, והוא שוב לבדו בלי אב; והנה ציונה מתה, חיים הלך לצבא, והוא תמיד תמיד לבדו… אח! ציונה, ציונה המסכנה…
בימים הראשונים אחרי מוֹת ציונה, כשיגאל היה מתהלך כצל ודל־פנים, היתה מרים מנחמת אותו שציונה אמנם הלכה לעולמה, אבל נשמתה מלַווה אותו תמיד; ואילו היה שׁקט גמור בעולם – דבר שאינו בגדר אפשרות – היה גם שומע את קולה מדבר אליה… ויגאל לא ישן בלילות, שכב במיטתו ואזניו נטויות אל דמִי החשכה. אולי שמץ קול יגונב אליו משם… והנה עתה, בשבתו על גשר הירדן ומקשיב אל דיממת העולם, דומה עליו שהוא מבין מדוע כה עצוב וכה שותק העולם: הלוא עיני ציונה מביטות משם, מעל אותם העננים הנוצצים עם השולים הוורודים־סגולים. הן מביטות רק אליו והעולם כולו מרגיש במבטיה… היא מדברת אליו. העולם כולו מקשיב אל קולה. עתה הוא שומע את קולה בבירור. לחזור על דבריה אולי לא היה יכול, ואולי גם לא שמע דברים. אבל דווקא לא זה חשוב. חשוב העיקר: היא דיברה והוא הרגיש, הבין מה דיברה, והוא ענה לה. גם את קולו לא היה יכול שום אדם לשמוע. כי נפשו היא אשר דיברה אל זו שבמרומים, מעל לעננים. וכה אמרה לה:
“התזכרי, ציונה, אז במוצא, בחצרו של האיכר שפרה’ס? התזכרי את אשר הבטחתי לך שם, וגם את אשר ביקשת ממני לפני מותך? אני שומר אף אשמור כל ימי את מיצוותך. הנה החלקה ההיא שם. הלוא אני חרשתיה, זרעתי לשם מספוא ירק תלתן, וגם זבלתי את השדות. אני אוהב את העבודה, את האדמה, ותמיד תמיד אוהַב אותה… כי אני רוצה להיות אדם טוב. כאשר הבטחתי לך, ציונה!…הנה שמעתי הפועלים מספרים כי בעוד זמן קצר יגורש הטורקי וארצנו תהיה יהודית, כולה יהודית; אמא תוכל לעבור מיהודה ולשבת עמנו כאן, וטוב יהיה לחיות בארצנו, אח, ציונה, ציונה!”..
סוף
בית־הכרם
ר“ח אדר ב', תרצ”ב
-
מטבע תורכי לפני המלחמה, בערך 2 גרשים א"י. ↩
-
ברוסית: שֵׁדה. ↩
-
קללה רגילה בערבית: יקולל אביך. ↩
-
ברוסית: פרחחים. ↩
-
בערבית: שוט. ↩
-
באידיש: חבורה בלשון של גנאי. ↩
-
ניגון מדרום רוסיה, מווֹלאכיה. ↩
-
בערבית: הביאי את הילד. ↩
-
בערבית: אדונים, בני אדונים. ↩
-
באידית: בטלנות, אידיאליסם של בטלן רחוק מן המציאות. ↩
-
מהן במקור המדפס. צ"ל מה – הערת פ.ב.י. ↩
-
פקיד־צבא טורקי, נתפרסם בא"י, בימי המלחמה, באכזריותו. ↩
-
מלקות על כפות הרגלים היחפות. חסן בק היה מענה בהן את קרבנותיו. ↩
-
( שד. ↩
-
חזיז ורעם. ↩
-
כופר הקרואים לצבא. ↩
-
בהישפניולית: שטיפת הרצפות. ↩
-
במקור “אליה” – הערת פב"י ↩
-
באידית: ספחת, צרה; שלומיאל. ↩
-
באידית: רחמנות, טעון רחמים. ↩
-
מוסד הז'אנדארמים ברוסיה הצאריסטית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.