רקע
מידד שיף
מסע התעמולה של עוג

באותם הימים הגבילו לי את חפש התנועה בארצי, מכמה טעמים. ואולי משום כך הייתי משוטט לתיאבון לאורכה ולרוחבה של המולדת. אהבתי ביותר להלך ברגל, לקיים את הנאמר בתחלתו של ספר יהושע.

יום אחד בחדש אלול נזכרתי כי עוד לא עליתי לקברות אבותי. לולא הקשיים בנסיעה אפשר שהייתי פונה כמנהגי לבית העלמין של ק“ק ראשון לציון, כי בו קבורים כמה דורות של משפחתי. אבל עלה בדעתי כי “בגלל המצב” לא ריבו אחב”י לבקר את הקדמונים באותה שנה. נחמץ לבי עליהם ופניתי לעלות חברונה.

משהגעתי לירושלים תובב"א, חקרתי על דרכי. כפי שאמרתי, למעשה אסור היה לי לנסוע לחברון. ומלבד זאת חמירא סכנתא מאיסורא. המרחק בין שתי הערים הוא כחצי שעה במכונית, ובכל זאת, למראה הקשיים במעבר, נדמה היה כאילו מוליכה רצועת האספאלט הדקה אל מעבר לגבול.

היום חם היה, וכמעט שכלה כוחי בעצות ובאזהרות. החלטתי לצאת ברגל לפני שתתאחר השעה. כנראה שהאבות הבינו ללבי, ובהגיעי לתלפיות (מעשה נס תעיתי בדרכי) שלחו לי סימן ברכה. עובר הייתי מחנה צבא, והנה באריטון צלול תוקע לחלל העולם: “חרבון שכמותך! הרי זה מידד!”

עצרתי בי, וחפשתי מנין בקע הקול, מתוך אחד קרונות הצבא הנצבים שם הגיחה קרחת ורודה, ואחריה נראה פרצוף נוצץ מזעה, ואחריהם נפלט ונפל גופו העצום של עוג.

הוא זנק לקראתי, חבקני אל טבורו, טפח על גבי, ומיד נשאני אל הצל, ונסה להשיב את נפשי בקוניאק. כשחזרו אלי חושי, פתח להסביר לי כי חום היום הוא שהמעיד את רגלי. יעצתי לו לא לטפוח לבריות על גביהם אם אין רופא מצוי בסביבה. הרעיד עוג את חזהו האדיר ואת מיתרי קולו ושלח את כל הצפרים בראדיוס חמשה קילומטרים למעוף פחדים בצהלתו הגדולה, ובשר לי כי לא השתניתי קמעא, לבד מתוספת השער. הוא החליק על זקני בחבה כה רבה עד כי עלתה לחלוחית בעיני.

אז שאל לאיזה רוח מכוון אני צעדי ביום גיהנומי כזה. ספרתי לו. הרהר כרגע ושאל: “האם אכפת לך אם תסע בקרון? ברגל תטרח כיום תמים, ואני מסופק אם תגיע לשם חי”.

עניתי כי לא אכפת לי להגיע לשם באוירון, אם יימצא לי. ואז הוא תוקע לידי כריך בגדל אופן־מכונית, יוצק לתוכי את הנותר במימיה, ובעוד שאני משתעל מחריפות המשקה הוא אומר: “טעם משהו עד שאני מסדר את ענין הנסיעה”.

הצלחתי להשחיל בגרוני נגיסה ראשונה, והוא כבר חוזר בעסוק רב, מלווה קצין־צבא, ומציגני לפני בריה מצוחצחת זאת כעולה רגל בדרכו לקברות סביו שבחברון.

הקצין מעונין. “מי היה סבך?” – שואל הוא – “כעת אין יהודים גרים בחברון”.

“יש לפחות שלשה קבורים שם”, אני עונה.

“מוזר”. – אומר הקצין – “הרי אין לאיש יותר משני סבים”.

“שלשה הם” – אני עומד על שלי, ומפרט – “אברהם, יצחק ויעקב”.

“מה שם המשפחה?” – שואל הקצין.

“אבינו”. – אני משיב. – “אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו”.

הקצין נבוך. עוג מתערב: “כך הם נקראים. זה בלשוננו”.

“הגם אתה קורא להם בשם זה?” – פונה הקצין אליו. – “כלום קרובי משפחה אתם?”

“כן”. – אומר עוג – “הם סבים גם שלי”.

הקצין מושך בכתפיו. כל זה למעלה מבינתו. הוא מגרד בלחיו ומסלסל בשפמו, מלמלם, ואומר: “התוכל לדוג סיבה בת־בינה בכדי לשלוח שיירה לשם?”

“יש לי סיבה מן המוכן” – אומר עוג. “הקולונל שכח את נרתיק הטבאק שלו בכפר עציון”.

“מוטב” – אומר הקצין – “אחתום עלפתק לשני קרונות. בוא ונשתה משהו”.

הקצין שואל את עוג בלחש: “האם הוא ראבאי?” כנראה שכוון לזקני. עוג אינו יכול לדבר בלחש, והוא מחצצר תשובה: “לא. רק דעתו משובשת”. אחר הדברים האלה נהג בי הקצין בכבוד גדול. הוא צווה לנו מנות כמה חיילים לסעודת הצהרים, וכן הוסיף כשני תריסרים בקבוקים מחותלים בשק רטוב להטעין על הקרון.

אם בגלל מזג האויר או מפני הרעיון כי הולך הוא לבקר אצל אבות אבותיו הנשכחים, עוג נהג כשתוי. כעבור כחמש דקות בקשתיו לעצור.

“לעצור מה?” – שאל – “את הזמרה?”

“לא. אמור לנהג שיעצור”.

הוא עשה כדברי בבהלה, ומיד תפשני בזרועותיו, טלטלני והורידני מהקרון, וחלץ לי את דד המימיה אל שפתי. פרפרתי בזרועותיו כמו חפושית שהפכוה על גבה, והוא מסביר לחיילים: “מכת שמש. הביאו מים, מיד”.

חנוק למחצה הצלחתי להתיז מלים עם רסיסי קוניאק: “קבר רחל, גולם שכמוך”.

“מה, מה?” השמיע, שמח שחזר אלי כוח הדבר.

פי השתחרר, אם כי התנועה עוד לא הורשתה לי. אמרתי: “עלינו לגשת אל קבר רחל”.

רוחו חיתה. “ובכן אינך אומר למות. פחד גדול פחדתי. אל תעשה זאת שנית”, התרה בי.

“מה לא אעשה?” – אמרתי – “רציתי שנעצור ליד קבר רחל. וכי אין אתה יודע שהיא קבורה פה?”

“אה!” – אמר – “בודאי. הרי זה קבר רחל”.

מתמיד היה לבי רגיש לרחל אמנו. ראשית משום שמתה בלדתה, אחרי שנים רבות של עקרות. ושנית משום שהיא קבורה לבדה, בצד הדרך. אולי משום כך היא הראשונה לפגוש את החוזרים מן הנכר. עודני מאמין כי קמה היא בחצות הלילה ויורדת אל הירדן לבכות. סבתא מסכנה. עיניה היפות כבר רכות מבכי.

איני יודע מה עבר עלי. צנחתי שם מתחת לעץ, ישבתי, והדמעות זורמות על לחיי. עוג עמד מאחרי, וכנראה שגם הוא עסק בבכיה, כי בדברו כמעט לחש:

“רצוני לומר משהו”. – אמר – “תפלה”. – אמר.

קראתי “קול ברמה נשמע” והוא חזר אחרי.

החיילים עמדו במרחק מה וחכו בשתיקה. עוג היה במצב רוח פילוסופי. הוא הלך אל הקרונות וחזר עם שני בקבוקים. “לחייך, סבתא”, אמר, והוסיף הסבר בכעין התנצלות: “הבכי מיבש את האדם. שתה, חביבי. שתה לפגישתם של סבתא ונכדיה”.

הדמעות זלגו מהעיניים והבירה מהבקבוקים.

משחדלו הבקבוקים לבעבע, נטלני עוג וכמעט נשאני אל הקרון.

“מספיק. די לך”, אמר. “סבתא לאה תקנא”.

דרומה לבית לחם היתה הדרך עזובה. כרמים עטרו לה מסביב, וירקותם היתה מנמנמת בחמה. הקרונות שטו בזמזום, ועוג החליט לא לעצור עד בואנו לחברון. “אין טעם להחמיץ את פת הצהרים”, אמר. אלא שאני בקשתי לעצר בחלחול. החיילים הלכו לתור אחר ענבים, ואני משכתי את עוג לטפס על ההר.

הוא לא התפעל. “אין פה כלום”, אמר.

ואז הרהר כמה דקות והעלה רעיון: “לא עלה על דעתי”, אמר, כי ארץ הרים היא ארצנו. נדמה היה לי כי כולה שטח חלק".

“ארץ מחוספסת היא”, אמרתי.

לצד מזרח היתה באמת מחוספסת, כמין תהו ובהו של סלעים וגיאיות. ממערב הוחלקו הזויות במקצת. החיילים חששו לחנות זמן רב בדרך, ואנו חזרנו להחליק על הכביש.

עוג קבע כי עלינו לסעוד לפני שנגש למערת המכפלה. כי – לדבריו – היה צרך לחזק את הלב לקראת ההתרגשות. לא חשתי כל רעב, אבל היה עלי לותר.

קשה להתאפק מאכילה כשרואים את עוג מתפטם. היה במקום כעין מחנה צבא קטן, ואנו הוכנסנו לצריף ארוך והושבנו לפני צלחות עמוסות. עוג הרצה לפני על תועלתו של המזון בשעת מתיחות נפשית, וכל כך שוכנע מדברי עצמו עד כי אפס כוחי להתחרות בו. הוא נד לי בראשו ונאנח. “לגם קוניאק”, אמר ברחמים, “זה יעורר את תאבונך”. ואז ערה לתוכו שני חצאי כוס בזה אחר זה, ואז לגם את המזוג בשבילי, ואז סקר את צלחתי, ואני עודני בראשית המלאכה, והחליט לצאת לעזרתי, שאם לא כן “ירד הלילה בעוד אתה נאבק במזלג”. עמל חרוצים במשך חצי שעה העבירנו את מלאכת הלעיסה. הוא יצק לתוכי עוד משהו, ויצאנו.

הלכנו ברגל. החיילים לוונו בשתיקה. עוג העיר לחלל העולם כי אמנם אינו אסטניס, אבל ריחות בירתו של המלך דויד עוברים על מה שצפה. רגלי לא נשאוני כיון, וגם חושי היו מעומעמים קמעא, או אולי המומים במקצת. עוג היה הולך כדוב שהשוט הציבהו על כפותיו האחוריות.

פתאום הוא אוחז בצווארוני מאחור. ראיתי כי הכל עומדים.

עמדנו שותקים כמה דקות, ואז משמיע עוג בביישנות “שלום, סבא”.

תלוי למחצה בכפו, חכיתי עד שנשמעה מעין נחרת־גערה של ישישים. אחד הזקנים רטן.

החיילים נשארו עומדים מאחרינו, ואנו התקדמנו בזהירות, כמעט על אצבעות רגלינו.

בר־נש מזוהם עמד בפתח ונסה לומר לנו משהו, אבל למראה עוג והמדים שמאחרינו סר הצדה והניחנו להכנס.

בפנים לא נראה דבר מלבד אור קלוש, כממנורת שמן. גששתי מדרגות וירדתי. לא יכלתי להבחין דבר, וישבתי על המדרגה האחרונה. עוג עמד נשען אל הכתל. שמעתיו מתחכך, נבוך, ואז אמר: “שלום. באנו”. ושוב היתה דממה כמה דקות.

ואז קמתי ממקומי. היו אתנו שלשה ישישים ושלש זקנות כלם עטופים לבן.

לישישים היו זקנים לבנים וארוכים ומטות בידיהם. אחד מהם היה עוור, ונשען על כתף הזקנה שאתו. גם את לאה הכרתי בעיניה הרכות, ואז הבחנתי בכולם.

סבא אברהם נחר בכעס, ואמר, “אינכם מרבים לבוא הנה”.

נסיתי להתנצל: “לא קל לבוא הנה. הלא ידעת כי כשמונים מאתנו נקטלו לא הרחק מפה”.

“בה!” השמיע בגערה. ראיתי כי לא שונה הרבה מאז הענין על הר המוריה. “אל תהיו מוגי לב”, אמר. ומה אם ייקטלו כמה מכם? אל תיראו מפני ארצכם. מורשת הורשתי לכם, ולכם היא לשמרה".

סבתא שרה התערבה “אל תשלח אותם בחמה, אברהם. שבו, ילדים, בעודך חי קבלת אורחים ביתר רצון”, סנטה בו.

עוג נסה לשוחח: “בקרנו אצל סבתא רחל”, אמר.

יעקב נאנח: “עודה מצפה. אשה מסכנה. שלה היו האחרונים בבואם והראשונים בצאתם”.

סבא יצחק מלמל משהו, אך לא יכלתי להבחין מה דבר. סבתא רבקה אמרה: “הסב יצחק רוצה לדעת אם רעבים אתם”.

“לא”, אמרתי, כבר סעדנו, תודה".

שוב מלמל משהו, והיא אמרה, “אם רצונכם בבשר ציד, יתן לכם חתיכת שור הבר. הוא עצמו חובב בשר ציד, ובמקום מנוחתנו יש טבחים אמנים”.

עוג הלבין את פני. היה עלי לדעת כי כן יעשה. סובא שכמותו! “א, סבא!” הוא אומר, “אינני רעב. אבל אולי תוכל לסחוב לי בקבוק היין המשומר?”

כולם חייכו לדבריו. סבתא לאה אמרה: “אבל עליכם לשתותו פה”. וסבא אברהם אמר: “אתן לכם עוגות מצות ושלש לשונות בחרדל. טעימות הן עם היין”.

סבתא שרה הוסיפה בגאוה: “הוא עושה אותן בעצמו”.

שתינו יין מתוך בקבוק חרס וטעמנו את תבשיליהם של הישישים. כולם היו טבחים אמנים, ביחוד סבא יעקב.

ואז הטעימונו משבעת המינים, ואברהם הוסיף מוסר השכל. סבא אינו נותן דבר בלי להוסיף מנה של מוסר השכל. הוא אמר: “טעם לכם, הלא? מפרי ארצכם הוא. אין ארץ בעולם אשר תתן פרי כארצכם. תקותי כי נכדי זה (סבא יעקב הסמיק) לא הראכם דרך לחפש אכלכם בארץ זרה. בארצכם תאכלו לשבע. ועתה, ילדים, לפני לכתכם ראו הזהרתיכם: ירושתי תוכל להיות מתת או משא, כאשר תבחרו, ותקותי כי תהיה לכם מתת. אבל לא במאמר תבוא אליכם. אך אל יפל לבכם אם יקשה עליכם להחזיק בה. עלו ועשו, בכל אשר יקרה אתכם, יסד יסדתי עם, ונתתי לו ארץ ואמונה. אוי לכם אם בגוד תבגדו בי”.

עיניו בערו בכעס.

סבתא שרה ראתה כי רועדים אנו, והוסיפה: “אנא, אברהם. אל תרגז. טובים הם. בניך הם, אם גם יחטאו לפעמים. אך טובים הנערים”. ואז פנתה אלינו: “כל טוב לכם”, אמרה “וכל טוב יבואכם אם לא תשכחונו. הרבו לבוא הנה. אין אדם מת כליל כל עוד ייזכר. ואל נא תשכחו כי מקום זה שלכם הוא לא רק עקב ארבע מאות השקל אשר שלם סבא תמורתו, אלא באשר עצמכם ובשרכם נקברו כאן. יש אשר יגלה החי. המת יישאר פה לעד”.

אולי בגלל היין המשומר לא יכלתי לשאת את רגלי. עוג נשאני החוצה והניחני על המפתן.

החיילים עמדו מצפים. אחד שאל אם כלינו תפלתנו. ועוג השיב כלאחר יד: "לגמנו קצת. יין מן המובחר. עוד לא טעמתי כמוהו מימי. לצערי לא אוכל למזוג לכם, אבל לא טרחה רבה היא להכין עוד. המזג ידוע לי. תערבת הוא, מזג של דם, זעה ודמעות. והוא תוצרת הארץ הזאת. יש בדעתי להתחיל להכינו מיד בשובי לירושלים.

הוא נהרג כעבור כמה חדשים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48648 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!