רקע
מידד שיף
בנה של רחל

האשה היתה כבת ארבעים, אלא שנראתה מבוגרת מזה. גבה, עורפה, ורגליה, שהיו מופנים לדלת, הורגלו לשאת. לשאת. לשאת. שערה היה עתיר ונאה, אבל מוכסף ברובו. ביד מגוידת החזיקה מגהץ פשוט. לימינה בער פרימוס, ועליו מגהץ שני. החדר היה מטבח קטן ונקי.

היא גהצה בתנועות מכאניות, עיפות. מפעם לפעם היתה שוקלת בעיניה את ערמת המכבסים המגוהצים כנגד אלה המצפים לגהוץ. בפניה היה הכאב הנכנע של אנשים שהגורל בחר בהם לכשלונות. התמדה שמכורח, כאלו אמרו: “צריך להעביר גם שעה זאת”. הימים לגביהם אינם אלא יגע, מעמסה שצריך להעבירה. ברוך השם! עברנו עוד יום. עיניה עוד הבריקו, מתוך זרי קמטים. מצחה היה גבוה, ודהה.

היא היתה עיפה. עיפות שנצברה במשך שנים.

מפתח קשקש בדלת. זה היה דויד. הוא לא נכנס מיד למטבח אלא פנה בצעדים חשאיים ועבר לחדר, חדרם היחיד. הוא לא נכנס מיד אליה. אין לו בשורה. המסכן, שוב לא הצליח.

לאחר שהייה של מה בחדר נכנס למטבח. היא פנתה אליו, והצליחה לעלות על פניה הבעה של עדוד סובלן. הדמיון המפתיע בין פני הנער בן השש־עשרה ובין בפני אמו היה יותר בהבעה מאשר בתוים היסודיים. כאלו ראותו אותה תמיד לפניו ושתוף החוויות שבינם הטביעו בו את הבעתה. גם לו היתה הצורה הנכנעת, הכפופה מעט, אם כי כבר גבה ממנה. זרועותיו היו ארוכות בשרוולי המעיל, שהיה קצר ממדתו, הוא היה לבוש בטוב שבבגדיו. לבה התכווץ למראהו. עלוב. עלוב. דויד העלוב.

“שלום, אמא”.

היא לא שאלה דבר. אין צרך. עוד יגיד. ואם לא יגיד, תבין מעצמה. רק אמרה:

“שב, חביבי. הנה האכל מוכן”.

ארוחה היתה מוכנה בקצה השולחן, ליד הפרימוס, הוא ישב לאכול בשקט, מתוך הרהורים, כאלו מתוך חובה: לאכול צריך. היא העיפה בו מבט, וחזרה לגהץ. אנשים שאינם ברגש שופכים אותו בשפע. מי שרגיל לסבול, אינו מראה תגובה לגבי מנות הסבל בבואן.

אין דבר". ענתה בקול שקט על מה שלא אמר. “אין לך להצטער”.

היא ניסתה לשכנעו בטון דבריה. מה ערך יש למלים? אולי בספרי החוק. בדבור הרי הן תפלות לטון, לקול, לנהמה החייתית, לנביחה האטאוויסטית. האם נהמה אל בנה. נהוג לנהום במלים. אבל אם אינה צריכה למלים. היא אוהבת. רגש חייתי מובע בלשון החייתית.

הוא גמר לאכול בשתיקה, מתבונן אל תנועותיה הלאות, ולא טעם את אכלו. משסיים, קם להדיח את הכלים. נערם, ספגם, ומזג לו כוס תה. היא הפסיקה ממלאכתה, וכדי להסב לו נחת, בקשה:

“מזוג גם לי. אני צמאה”.

הוא מזג את התה, ועמד מתבונן בכבסים.

היא פקפקה את ראוי לה למנוע ממנו את האפשרות לעזור לה במשהו. אבל חסה עליו. הוא היה עיף ביותר. “אין צרך לגמור היום”, אמרה.

עם שתיית התה פתח לדבר. קולו היה שקט, ולא מיבב. הוא לא התלונן. רק הצטער. היה בקולו הצער העמוק, כצבע יסודי ולא כגוון־לואי, צער בראשית, שבני אדם נולדים אתו ונושאים אותו כל ימי חייהם. כמה שונה היה מבני גילו האחרים. היכן רוח חסר־הדאגה? היכן “ידאג המחר למחר”? והרי הוא בן שש עשרה. ובן הדור החוטף, הזוללני.

המצב היה קשה. זאת ידעה. אם גם דויד אינו מקבל עבודה. הרי שהמצב רע באמת. כי בדרך כלל היה מעורר אמון. היה לו האופי של הניתן לניצול. תמיד כדאי להעסיק בריה כזאת. אבל משום מה, בחדשים האחרונים, לא צלחו עניניו. בדבריו עתה חזר על המלים “צריך פרוטקציה”. אולי צריך. אבל מנין להם כזאת? כמעט שלא היו להם קשרים עם שום אדם. ואם הכירה מי, לא היו לה מהלכים. ואין גומלים חסדים עם מי שלא יוכל להחזיר. חסדים? האם חסד עושים עם אדם כשמניחים לו לעמול? בני אדם לוחמים על “הזכות לעבוד”. עולם של אוילים. הרי לכאורה צריך להלחם על חובתו של כל אדם לעבוד. הנגיע פעם לפרוגראמה מפלגתית שתכלול “חובת העבודה של כל אזרח” ־? ואולי נעבור גם את הצורך לחייבו?

דויד הדיח את הכוסות. עוד פעם נתן עיניו בכבסים.

“לך. שכב לישון, השעה מאוחרת.”

היא ידעה כי עוד כשעה ישכב ויקרא לאור המנורה, המוצלה בפסת כרטון.

בצאתו נשארה יושבת. עתה חשה את גופה. אוך, אוך. אין העבודה הולכת וקלה. אה, בה! אסור להתפנק. מניח אדם לגופו להיות מוחש, וטרם שירגיש בדבר והנה גוף זה תובע. תובע מנוחה, תובע תשומת לב. אה, לא. אתה הגוף, סבול בחשאי. בנה הבכור! כמה הוא מדוכדך. וכמה עדין. כמה דואג הוא לה. אמת כי מצבם אינו רווח. דויד לא ידע מה היא רווחה. ולהכנסתו יש ערך נכר בתקציב. אבל אין דבר. רק שלשה הם. גם הקטנה ידעה לא לדרוש (“הקטנה” היתה בת שתים־עשרה. רפליקה מוזרה של אחיה). כן. מה שמדאיג אותו היה ההרגשה כי נטל הוא על אמו. תמיד ניסה לעזור לה. כמה נותן הוא את לבו לה! בעודו ילד כבר היה מנסה להקל עליה. ומשהתחיל להשתכר היה מוסר לה כל פרוטה. כל מה שהוצא עליו נראה לו מיותר.

ראו ראה את אמו בעוניה.

עוניה, עוניה. מתוך אנחה כבדה עלה חיוך נוגה על פניה. ידה האחת נחה על השולחן, ובידה השנית תמכה על לחיה. היא לא רצתה לישון. עיפה היתה מכדי שתוכל לישון. זכרונות עלו ונתמשכו בה.

הן היו גם לה ימי אשר. אולי. ההיה זה אשר? ההיו אלה נעורים? משום מה נזכרה בעלותה לארץ. נערה מאמינה ונלהבת בדממה. כמה התפעלה מן הבחורים שבכאן. היה אז שלמה. הוא היה לגביה יצור שלא מעלמא הדין. דמות חלום. עם בלוריתו, עם שפתו השוטפת, עם חיוכו הרחב, ועם הליכתו חסרת הדאגה. מסכן! פתאום נגלה לפניה בכל דלותו. כשלחצו עליו הוריו שיסע. הוא בכה – ונסע.

חיוכה הנוגה התפשט ואפף את עיניה.

היא לא בכתה אז. כמעט שלא בכתה כלל מעולם. היא היתה שקטה, גם ביגונה. המשיכה לעבוד בשקט, וכשבא אביר אחר… לא רבים הרגישו בה. לא רבים בקשו את קרבתה. וגם לא האריכו להשאר בקרבתה. אין הגברים מחבבים את השקט. ויותר מכל יראים הם את היגון. גם אז היתה מסביבה הילת־יגון. אבל האביר בא. והלך…

היא עברה הכל. את כל המשברים, הכלליים והפרטיים. היא ילדה את דויד, וגם חי וגדל. ואף היא נשארה בחיים. פלא הוא. אך אין אדם מת מצרות.

ואז נשאה למען דויד עשתה זאת. רצתה להיטיב לילד, ועוד כשלון נוסף לחייה. ונתאלמנה. ונשארה על זרועות אסתר. עוד נטל. נטל חביב. אבל כבד.

אך, אשה, אשה! גבר לא היה עומד בכל אלה. ניטל עליך לסבול יותר, וגם יכול תוכלי. אבל לעומת הסבל, טפות האשר כמה הן נוהרות. על אותו רגע אפור של יגע ללא סוף, אותו שלמה עלוב, גם הוא נטל. אבל הזכרון. אי הזכרון. אמן טוב הוא.

אהבת נעוריה. גם היא ידעה אהבה. איפה הוא כיום? האין היא זוכרת כי מצוי הוא בחיפה? אכן, כן. זוכרת היא. איש חשוב הוא. היא ראתה אותו ברחוב לפני כשנתים, יוצא מטאכסי בחשיבות רבה. כולו מגוהץ ומעוסק. הוא לא הכירה. אולי לא רצה להכירה. ואולי פשוט לא הרגיש בה? מדוע יתן דעתו על אשה דלה העוברת על פניו ברחוב? כן. היא שמעה עליו, אי פעם. שמו חוזר ונשמע פעמים בשיחות שבין הבריות.

“צריך פרוטקציה”. ומה אם תפנה אליו? האם יסרב לה? מה שם המשרד בו הוא עובד? כן. כן… היא תכתוב אליו. ומה יענה? או אולי יסע דויד אליו והמכתב בידו? מדוע לא מחר? הנה כי כן. קרוב לודאי שלא יסרב. גם אם לא תצליח, האין זה כדאי? צריך לנסות.

אי שם בארון טמן דויד ניר ומעטפות ודיו. ידיה שוב אינן אמונת בכתיבה. הכתב אינו עולה יפה. גם קשה לה לכוון יד עיפה לאותיות קטנות. אין בכך כלום. אין זה מכתב אהבה.

“שלמה יקר”, הראוי לה לכתוב לו כך? הכותבת היא אל שלמה של אז? או אולי תכתוב “מר גולן נכבד”? לא. ממר גולן הנכבד אין היא מבקשת כלום. מוטב כך. “שלמה יקר, – בני דויד מתקשה למצוא עבודה”. בני דויד, בני בני דויד. “אבקשך, אנא אם יש ביכולתך לעזור לו למצו א איזו עבודה, אודה לך מאד”. האם עליה להוסיף כי הוא נער חרוץ וישר? איזו עבודה? זאת יגיד לו דויד.

"אנא. לא טוב. אין לחזור על המלה אנא. זה נשמע כתחנונים. אבל לא תמחק. “עשה כמיטב יכולתך, כי זה כמה חדשים שאינו יכול להסתדר פה בתל אביב”. זה מספיק. האין זאת? אבל הגליון נשאר ריק במחציתו. אולי לגזור את המחצית? שורות ספורות תלויות בראש הגליון, והשאר חלק, הנה תקפל, ותגזור בסכין.

ובכן מבקשת היא עזרה, ומשלמה. אין ברירה. אין לדל להיות גאה. ודויד יצטרך לעבור לחיפה. אה. אין דבר, אסור שיהיה כל כך קשור אל אמו. הנה ניתנת לה האפשרות לגמול את בנה. (אם כבר ניתנת?) אסור לה להחזיקו לעצמה. סופו שלא יוכל לבנות חיים לעצמו, כל כך קשור הוא אליה.

מוטב שיעבור לחיפה. היא תתגבר. והלא נשארת אתה אסתר. וגם יבוא מדי שבת. היא לא תבקשו על כך. אבל – אולי. או אחת לשבועיים. הנה כי כן. סופם שהם גדלים. אי אפשר לשמרם קטנים. הרי זה קל יותר. ובכל זאת יחסר לה.

היא העירה את דויד בהשכמה. איך מצליחה האם תמיד להשכים קום? תמיד היא הראשונה לקום. ותמיד היא האחרונה לשכב. יצור מוזר האם. הכל ישנים, והיא עודה ערה. הכל אוכלים והיא מאכילה. הכל לבושים והיא עודה לבושה. יצור מוזר.

רוצה אתה לנסוע לחיפה? יש לי שם מכר?. מכר? מוטב, כן, מוטב מכר. “כדאי ליך להתראות אתו”.

“כן, אמא?”

“אמש, אחרי שנדברנו, עלה בדעתי שהוא יוכל לעזור לך. הוא איש חשוב. אולי שמעת עליו. שלמה אלמוג. אם ירצה יוכל לעזור לך”.

איך נפגשו אורחות שנים אלה? שלמה אלמוג, ואמו. מימיו לא שמע אותה מזכירה את האיש. בכל זאת לא שאל דבר.

“כן אמא. אבל – בחיפה?”

“אין דבר”. היא יכולה לומר לו את האמת. “אולי מוטב שנפרד לזמן מה. רצוי שתתרגל לחיות אל חייך של עצמך. יותר מדי שרוי עתה עם – אתי”. הדברים נאמרו בלחש. כאלו התיראה לאמרם.

הוא הרהר רגע. “אינני מסכים”.

היא לא תתוכח. “אין דבר. אם לא נוכל, נמצא דרך לשוב ולגור יחד. חיפה אינה כל כך רחוקה”.

בעצם כל הענין מופרך. בשכר של נער בן שש עשרה, איך ימצא לו מקום לגור? מ. אולי ידאג לכך שלמה. ואולי תלין אותו חנה. זה כבר אפשר לסדר.

אפשר שחש כי הלירה שניתנה לו היתה האחרונה בבית. הוא החליק אותה, קיפלה בזהירות, ושם בכיס המעיל. מזודת כרטון קטנה כבר היתה ארוזה.

“השתדל להראותו בהקדם. אבל אם לא תצליח, הכנס את חנה. היא תלין אותך ברצון. תיכף לבואך לחיפה טלפן אל מר אלמוג. במשרד ־ ־. תמצא את המספר בספר הטלפונים. אמור לו כי אתה בנה של רחל. אל תבהל ממזכירים ומזכירות. השתדל לראותו פנים אל פנים, ולמסור את המכתב לידו”.

לא שהיה כל כך חסר נסיון. אבל היה בישן גדול.

היא הכינה לו גם גרש אחד לטלפון.

מיד ברדתו מהאוטובוס נגש למשרד “אגד” ושאל מנין יוכל לטלפן. הוא התבייש לדבר במקום פתוח, והלך למשרד הדאר. קול אשה ענה לו. היא שאלה: “מי המדבר?”

“מסרי נא כי מדבר דויד… דויד. בנה של רחל…”

“רחל מי?”

“רחל גולן. רחל גולן־ברקוביטש”.

מר אלמוג לא זכר מיד מי היא רחל גולן־ברקוביטש. הוא עוות את פניו ומצץ את הסיגריה. “אמרי כי… רגע אחד”. אה! “העבירי אלי”.

“אלמוג מדבר. היכן אתה כעת? עלה אלי למשרד. כן. (עלם צעיר הוא) היודע אתה את הדרך? הכתבת היא ־־־־. אתה הולך ־־־־ הבנת? כן. כן. בוא תיכף. אני מחכה לך”.

דויד התפלא. כנראה ידיד גדול של אמא. מדוע לא שמע עליו דבר עד היום? אמא אינה מספרת על עברה. כנראה יקבלו יפה.

אלמוג רטן לעצמו. נראה מה פרצופו של עוּבר זה. צריך להיות נער שקט. ובכן, יש לרחל בן גדול.

בלוריתו של שלמה אלמוג עוד היתה מקורזלת. עוד היה בו הקסם לגבי נשים. פניו קומטו אך מקצת מן הקצת. וקומתו עוד היתה זקופה וגאה. בתוך תוכו כבר התרגל לרעיון שהוא סמרטוט גדול, אבל זה לא מנע אותו מהיות רברבן חרוץ ומצליח כלפי חוץ. אפיו לא השתנה, אבל הוא כבר התרגל אליו, וידע לחיות בשלום עם עצמו. “אפשר שאני חמור – מיצה את מהותו – אבל החמור בריה מועילה מן השועל”. פסק דין נאה ומצדיק הרבה.

המזכירה הודיעה לו כי דויד מחכה. שלמה הסיר את משקפיו, סמל הגיל. מפני מה? אה. צלה של רחל מרחף לפניו. הוא היטיב את שערו.

“שלום, שב”. הוא סקר את הנער. דמות חביבה. הוא חייך. מכתב? הוא נטל את המכתב ופתחו באצבע. כן. כך חשב מקדם. הנער צריך פרוטקציה למשרה. כתב ידה לא היה מוכר.

“מה שלום אמא?” כלומר: מה מראה פניה? מה מעשיה? מי אביך? איך חיתה כל השנים האלה? מה יכול הנער לספר? מה אמרה לנער עליו? מסתמא לא כלום. היא היתה תמיד שתקנית.

גם בנה אינו איש דברים. נער שקט. מה משרה תימצא לו?

“האם תוכל לחיות בחיפה לבדך?”

כדאי היה לגלגל שיחה עם עלם זה. אולי להזמינו לסעודה? מ. אין הם עשירים ביותר. מ. סעודה טובה לא תזיק לנער חוור זה. “קח את כליך. מה הבאת אתך? רק מזודה זאת? מה השעה? איפה תוכל לחכות לי? נראה: אני סועד בעיר. תאכל אתי בצהרים”.

שלמה הציץ שני במכתב. כתב רועד. מה מראיה כעת? אין הוא יכול לשלוח את הילד (ילד? כן. עודו ילד) לשוטט בחוצות. אבל לאן יכניסו כעת? איזו עבודה אפשר בכלל למצא לו? צריך לצלצל אל מרדכי. לא. אפשר לסדר אותו פה. מדוע לא יישאר בקרבתו? רות.

“רות!” צווח במלוא הראות.

נכנסה אשה צעירה, שחרחרת ותמירה, בעלת פנים נוחים. האוצרים חיוך מוכן.

“כבר עבדת במשרד?” מ. נראה.

“ראי־נא איך יתמצא… הכירי: דויד…גולן? כן. זאת רות. היא תראה לך עבודה. נראה איך תתמצא בה”.

רות הוציאה את דויד, וחזרה לקבל הוראות.

“הייתי רוצה לראות אם אפשר להכניסו כאן לעבודה. תני לו בינתים משהו להעסיקו עד הצהרים”.

משיצאה רות ישב מר אלמוג שניות מספר בשקט, והשיב לעצמו את צלילות דעתו. עד כמה יצא מגדרו! ובשל מה? איזו שטות! שם בודאי כבר מפטפטים הלבלרים. מה זה פתאום? ללא תקציב, ללא הודעה, וללא כל רמז. פקיד חדש! האם אמר משהו מיותר? לא. מזה שמרו כבר ההרגל. אבל מה קרה לו? כעת יצטרך להעלות את הענין בישיבה הבאה. השקץ הצעיר לא יוכל להתחיל מיד. זה ודאי. ישיבות, אישורים, ושוב ישיבות. האם התוספת הזאת לתקציב תהיה מוצדקת? אפשר לשכנע. אבל יש קודמים. מילא. יצטרך לותר בענין טבריה. אם יוותר בענין טבריה, יניח לו מרדכי את המשרה הזאת. עסק ביש! ולשם מה צריך להחזיקו כאן עד הצהרים? היה צריך לשלחו לכל הרוחות. עד כמה יצא מגדרו! רחל? אה. זכרונות תפלים. ענין ישן. היו עוד ענינים. מה התפעל כל כך מנער זה? נער שקט, ביישן. ותו לא.

להפסקת הצהרים יצא אחר בקר לא פורה ביותר. הוא נכנס לחדרה של רות. שתי השותפות האחרות לאותו חדר כבר הלכו. דויד ישב לפני גליון גדול.

“מה הוא עושה?” ונגש מאחרי דויד.

“נתתי לו את רשימות החיובים לסיכום”.

“ואיך העבודה?” שאל את דויד.

“לא קשה”.

זאת ידע בעצמו. את העבודה הקשה במשרד ארור זה עושה רק אדם אחד: הוא עצמו.

"בוא, אנו – " במעמדה של רות ראוי לו לשמור את לשונו. בשובו יצטרך לשאול אותה על הנער. הוא נד לה בראשו. “קח אתך את המזודה”.

“אני חוזר בשתים”, הפליט מר אלמוג מעבר לכתפו.

הם נכנסו למסעדה של ארמני אחד. הלה הכיר את אלמוג, ונגש אליו בעצמו בחיוך של תפדל.

“מה תאכל?” שאל אלמוג את דויד. הנער נבוך, והוא הציע לו במאור פנים: “נקח צלי כבש”. הוא מסר הוראות לבעל המסעדה המחייך.

לאחר כמה דקות של אכילה מנומסת נסה אלמוג לדובב את הנער. תשובות דויד היו קצרות ופשוטות. במצבה של אמו לא נראה לו כל דבר מיוחד שאפשר לספר עליו. יש לו אחות מאב אחר. אמא עובדת הרבה. האחות בת שתים עשרה. את אביו אינו זוכר הוא מת מזמן. מדוע שמו גולן? הוא קרוי על שם אמא. גם אמא נקראה בדרך כלל בשם בתוליה. הוא למד בבית ספר. לא יכול להמשיך, וגם לא רצה. אסור היה להכביד על אמא ־ ־

אלמוג שתה בירה. לדויד צווה יין מזוג. הנער התפלא לארוחת הזלילה שהושמה לפניו, אבל אכל ברצון.

הנער נראה לאלמוג מחונך יפה. מה מחנך את הבריות האלה? לא בית הספר. לא ההורים. לאלה אין פנאי. אולי דעתו משוחדת. כדאי לעכב אותו להערב. אפשר לשוחח אתו קצת.

“האם קבעת עם אמא שתחזור הערב?”

לא. היא בקשה שאלון אצל מכרים. ושלא אחפז. גם לא ידענו אם תימצא היום כאן".

"השאר פה הערב. תוכל ללון אצלי. אני אטלגרף לאמא שאתה אצלי. מ. הטלגרמה תגיע אולי רק בבקר. נעשה זאת מיד. תוכל למצא את הדרך לבית? קח אוטובוס מספר ־־, ובקש מהנהג שיוריד אותך ־ ־ ־ "

אם התפלא הנער, לא גילו זאת פניו.

“תוכל להתרחץ שם, ולנוח. יש שם ראדיופאטיפון. תוכל לנגן. יש לי ספריה גדולה. לא תשתעמם. אני אשתדל לחזור בהקדם. הנה המפתח. מה כתובתה של אמא?”

במשרד חזר אלמוג לחוש שיצא מכליו. “השד יודע מה קרה לי!” מה ההתפעלות הזאת?

ובערב, בשבתם בכורסאות נוחות, ואלמוג מעלה תמרות עשן מסיגארה נאה, דעתו זחוחה עליו לאחר ארוחה טובה, ומדומדמת קצת ממשקאות טובים, ליד קנקן קפה, ובעיניו התעמעמות מתפנקת, ־ אז פתח מר אלמוג והרצה לפני הנער על הא ועל דא.

כעבור כמה דקות חש דויד תחושה מוזרה. לוא בוגר היה, כי עתה חייך לתוך שפמו. מוזר היה הדבר. מוזר. נדמה לו כאלו יותר משצריך הוא לאיש זה צריך איש זה לו.

אלמוג עצמו היה נבוך מכדי שיחשב את חשבונו. האם חש כי אחרי חיי ההצלחה שחי, בתוך נוחיותו וסיפוקו, עודו מחזיק בזנב האפס? וכי כל הנאתו מחייו השאירתו צמא, צמא למשהו? ואולי ידע כי רחל העלובה, הנדחת, העיפה, סחטה ממנת חייה יותר ממה שהצליח לינוק בכל התפנקותו?

“הנער יישאר כאן”, אמר לעצמו “הנער יישאר אצלי. האם תסכים רחל?”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48497 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!