“אני יכולה לספק לך הרבה חמר לכתיבה”.

יש הרבה הסבורים כי סופר מחפש חמר לכתיבה. רשם זה קבלו, כנראה, מהעתונאים. כי הרי גם הללו עוסקים בעט. אבל ההבדל בין עתונאי לסופר הוא כהבדל שבין צבע לצייר: אף כי שני האחרונים עוסקים במכחולים ופכי צבע, יש בכל זאת הבדל־מה בינם: הצייר מורח צבעים מפני שהוא רוצה לצייר; הצבע מורח צבעים מפני שהוא רוצה ממון.

לי נדמה כי אם יניחו לי לעסוק בכתיבה כאוות נפשי, ואם אאריך ימים כרצוני, יש תקוה כי אסיים את כל מה שיש ברצוני לכתוב. אין אני צריך לחמר. אני צריך זמן, זמן פנוי לכתיבה, ורק לכתיבה. אפלו ותרתי על טרחות קטנות, תמיד נמצא משהו הדורש תשומת לב. בעוד הכתיבה עצמה דורשת התרכזות רבה. פעמים רבות יושב אני לכתוב ואיני מוכן למאמץ, ואז וי לי וי, משחוזר אני וקורא את דברי עולה במחשבתי המשנה “המוציא את תכנו ואת קשו לזבלים”. אם איני נוטל את עטי ביד חזקה, עלול אני להגרר אחרי מלים, אחרי שעשוע, אחרי בדיחה, אחרי נטירת־איבה. והיוצר אסור לו שייגרר. צריך הוא לרדות בעטו ובמליו. סבורני שיש וסופר כותב מלה רק מפאת צורתה הנאה על הניר, ואולי גם אינו חש בכך. אכן, מכל צד אורבת הסכנה. ולפיכך דורשת הכתיבה התאמצות רבה. וזה לא תמיד אפשר להשיג. שהרי איני רוצה להפוך להטוטר של מילים. אני מניח שגם להטוטי מלים אמנות בפני עצמה הם. ויש בעלי־מלים הנחשבים (גם בעיני) לגדולים וטובים בעוד להטוטי המלים הם כל אמנותם. אבל לי נדמה כי לא לכך נוצרתי. מוטב לי שאגיד קדם כל את מה שיש לי לומר, ויש לי הרבה מאד לומר, – ולא אתן לצורה יותר מהראוי לה. ואם אי־פעם יחדל המעין, או אז אולי אפנה ללהטוטי מלים, או שאערוך דברי אחרים.

וזה ההבדל בין עתונאי לסופר. עתונאי הוא אומן, בעל מלאכה, מעיקרו. סופר הוא אמן כולו, בכתיבתו. יש עתונאים אמונים יפה, שמלאכתם נעשית קלה ונקיה. ויש סופרים שעל סוד המלאכה עוד לא עמדו. ולפיכך אין כאן שאלה של טיב או תפוצה או תועלת. ואיני בא להוריד באלה ולהעלות באלה. קראתי את המינגוי בהנאה. והרי אינו אלא עתונאי מחונן. בספריו של הזז אני מעבט אורחותי, וכנראה שהוא סופר.

לבד מזאת שאיני חסר חמר, עוד יש זאת שאיני רוצה לשמש בכתיבתי כלי שרת בידי אחרים. אם רוצה אדם שאכתוב עליו, אין הוא מכוון להיטיב את כתיבתי או להגדיל תורה ולהאדירה (הנה: פראזה מסוכנת. וכי לא יכולתי לומר: “להפרות את מקורותי” או “לעזור לי ביצירה” או מה שרציתי לומר?) – אומר אני: המוסר לי חמר על מנת שאכתבנו תמיד יש לו מטרה משלו בכך. מטרות שונות יש לתורמים אלה, והצד השווה שבהם שאין הם מכוונים אלא להנאת עצמם: או שרוצים הם בפרסום, או שרוצים הם להשתחרר באמצעותי מחוויות מעיקות, או שרוצים הם לסדר את חשבונם עם פלוני.

לא. אין אני צריך ספקי חמר לכתיבה. בכל זאת תזכה גברת זאת ותיכתב. איני יודע בדיוק משום מה כותב אני עליה. רבים האנשים המספרים לי דברים; והרבה מדבריהם מוצאים דרך אם בכה או בכה אל ספרי. אבל דרך כלל כמובדלים משאר הדברים שראיתי, שמעתי, מששתי, הרחתי, טעמתי והגיתי. אם ראויים הדברים שאזכרם, נופלים הם לתוך אוצר הזכרונות, ובבוא שעתם יעלו ויבואו למקומם המתאים. משום מה דבריה של גברת זאת, ואולי גם דברי אחרים, יהיה באים נבדלים ובפני עצמם, איני יודע. מכל מקום הטרידוני כל כך עד כי רצוי לי להעבירם אל הניר ולברך ברוך שפטרני. אותה גברת תתמה קצת שלא דייקתי במסירת דבריה. לדעתי שקרה הרבה. עצה אעוץ לה: להבא ספרי לסופר את האמת. את השקרים יוסיף בעצמו. מכיון שנטלה דרך הפוכה, חייב אני לתקן הרבה בדבריה ולהגיע אל האמת.

האמת היא שאותה גברת מתקרבת לשלשים וחמש. אמנם עושה היא זאת באטיות רבה, אבל אין אנו פטורים מתוספת הגיל, לא הספר ולא המעסה, ולא המנתח הפלאסטי – לא, אין איש שיוכל להשתלט על מושג פילוסופי זה הקרוי זמן. וגם לא על הקמטים. ועוד אמת היא שאותה גברת נראתה לא פחות מכן. לא התכוונתי לפגום בה בעובדה זאת, אלא בזאת שרצונה היה להיראות פחות מכן. הרי זה רצון רגיל אצל גברות בגיל זה. ואולי רגיל הוא גם אצל הגברים. נדמה לי שזאת אופנה מודרנית. הפחד מפני הגיל. כבר שמעתי כמה נערות אומרות: “כשאגיע לארבעים, אתאבד”. בדרך כלל אני שואל מיד: “וכי יודעת את מה תהא הרגשתך אז?” לא שהן אומרות שטות. מי שחושב להתאבד כשיגיע לארבעים חי כך שאל יצטרך לגופו לימי זקנה. ובאמת בולעים הרבה מבני הנעורים את ימיהם כך שלא יהיה טעם רב לחייהם אחרי ארבעים.

ובכן גברת זאת (נקרא לה חוה – מסכימים?) ישבה יום אחד במקום שישבה, ודברה מה שדברה, ובתוך כך חשה באחד המסובים שהוא שותק. אדם שתקן לעולם הוא חשוד בעיני. אני מתכוון למי שיושב בחברת דברנים ושותק. ממה נפשך – אם אין לו מה לומר, מה לזה ביננו? ואם יש לו מה לומר ואינו אומר, הרי זה כילי. או עתונאי השומר את דבריו ואת דבריכם להעלותם על הניר ולקבל תמורתם ממון. אבל חייב אני להודות כי השתיקה בחברת דברנים מתבלטת יפה. מתוך שהתבלט אותו פרצוף בשתיקתו, שמה חוה לבה גם לצורתו, והחליטה שברצונה לעמוד על טיבו.

גברת, וביחוד כשכבר הגיעה לשלשים וחמש, אינה מתקשה לכפות רצונה על גבר, אפלו שתקן. תמרונים קצרים הביאו את שנים להיות סמוכים, וחרף שתיקתו חלצה ממנו חוה כמה דברים שעוררו בה ענין רב. שכחתי להוסיף שהיה גבר בגברים, כבן שלשים, בעל פנים מלבניים וקומת שאול המלך. ומכאן נבין כי הדברים שעוררו בה ענין רב היו קדם כל העובדה שהצליח להשאר רווק, ושניה לה כי אין לו דאגות פיננסיות. גברות, וביחוד כשכבר הגיעו לשלשים וחמש, לומדות דברים כאלה מתוך דבריך גם אם אין רצונך להודיען על כך. והן לומדות דברים אלה במהירות רבה. עוד לפני שעמדת על כוונתן.

אינני יודע, ואין לי כל רצון לדעת, מי הביא את חוה לאותה חבורה. יודע אני מי שהוציאה משם. שמו היה – נקרא לו מנחם – מסכימים? אפשר שנולד בחדש אב. הרי יכול היה להוולד בחדש אב. איני יודע אם כן היה, אבל מדוע לא יתכן הדבר? ובכן נניח שנולד בחדש אב, וקראו לו מנחם. שם יפה, ובעל כוונה פוליטית ברורה. הנחתי כי אפשר שנולד בחדש אב. אני מניח גם כן שאפשר שנולד אי שם בתחומי המאנדאט, עליו השלום, כמובן לפני שהיה המאנדאט. ובהנחה זאת מבטל אני את הדעה כי אנחנו הננו בעלי התכונות שמיחסים אלינו חניכי אירופה. הנני מבטל דעה זאת מפני שבין שאר התכונות שמיחסים לנו יש גם יחס קבוע לגברות. וכשאני משווה את התנהגותו של מנחם עם חוה להתנהגותי שלי, אני מוצא כי יחסנו אליה היה שונה בהחלט. לדוגמה: משנטפלה אלי הגברת דנן שאלתיה מיד מה רוצה היא ממני. משנטפלה אליו, לא שאל כל שאלות. כוונתה הרי היתה ברורה גם לו וגם לי. אלא שאני בשאלתי כוונתי לרמוז לה שאינני אוהב מחזקות. והוא לא כוון לרמוז לה כלום. כנראה ידע מראש כי באגוז כמוהו תשבר את שניה היפות. שנים יפות לה, על דברתי.

היא היתה לבושה ירוק. וצבע זה מתאים לה. נדף ממנה ריח עדין. דבורה היה חרישי. לא מטרטר ולא מפכפך כברז מקולקל, אלא זורם בנחת. היא לא חלקה מחמאות גסות, ואל חסכה ברמזים דקים. אי אי. היא היתה בת שלשים וחמש, והוא לא היה אלא תינוק בן שלשים. כוונתי: תינוק לעומתה.

הריני הולך ונתקע למבוי סתום. נניח שאני מוסיף פתאום ואומר (נניח!) כי היה סופר. מיד כל קלפי גלויים. בן שלשים, יליד הארץ, פנים מלבניים, קומת שאול, שתקן, – אחת ושתים והרי זה פלוני בן פלוני. ואני אין כוונתי לגלות את זהותו. דרך אגב, אם כך ואם כך, הוא לא היה סופר. וגם אינני חושב שיהיה ביום מן הימים. בכל אופן, מכיון שספור זה ילך לדפוס, הריני נאלץ להסוותו במקצת. אני מקווה שלא ייחשב לי זה לחטא לאמת. ובכן אעשה אותו לסופר, לצרך ספור זה.

נמשיך. חוה – פרט זה כל כך לא נחשב בעיניה עד כי כמעט ונשמט גם ממני – היתה נשואה. אפשר שבאמת אין זה נוגע לענין. בעלה לא ייכנס לספור זה בכלל. ואפשר שלולא היתה נשואה היתה נוהגת אחרת.

היה ערב קיץ. ערב חמים ושקט. מנחם גר לא הרחק משפת הים. השעה הלכה והתקרבה לחוסר כל משב אויר. אולי אין אתם יודעים זאת, אבל בקיץ, כשעה לאחר חצי הלילה נפסקת על שפת הים כל תנועת אויר.

חוה ישבה בכורסה, ולפניה כוס תה וכריך, על דלפק. מנחם עמד, נשען אל ארון, ולגם כוס תה תוך כדי לעיסה שקטה. חוה שכחה כי לפני כחצי שעה היתה רעבה. הם חזרו מקונצרט, ועלו לחדרו לטעום דבר מה. אני אומר “לטעם דבר מה” ואני מכוון למזון. בערב זה הגיעו לכך שלוא לא רצו לאכול, לא היתה משתמשת בתואנה זאת לעלות לחדרו. אבל חוה שכחה את רעבה. היא ישבה והרהרה. הרהורים בטלניים, טורדניים. והוא לא הפריע לה בהרהוריה.

איזה מין טפוס הוא, לעזאזל! – כך הרהרה חוה. אני יודע איזה מין טפוס הוא. אבל היא טפחה על שער נעול מזה כמה שבועות, וסבלנותה קרבה לקצה. הנה הערב, למשל, כשהציעה לו שתכין את הארוחה הקלה (מעשה של לא כלום, בסך הכל), חייך והודיע לה כי עודנו מוכשר להכין ארוחות כאלה בעצמו. לא היה מקם לויכוח. מפני שידעה כי לא יתרגז, אלא בחיוך שקט יצווה עליה לשבת במקומה, באותו טון שאינו סובל ויכוחים. ענין של אל כלום, מה? אבל היה זה חלק מכוונו הכללי: עד כאן!

היה עליו איזה שריון נסתר, שהגן עליו מפני חוה, אפילו שהיתה בת שלשים וחמש, ואפלו שנוסתה בגברים רבים. עד כאן! מכאן ואילך, תחומי הפרטי. אין לך דבר העלול להרגיז אשה כתחומים פרטיים אצל גבר. וביחוד גבר שהיא רואה עצמה בעלים לו, מכיון שנוהגת היא לשכב אתו. כן. השמתם לב כי גברות נוטות לאפוטרופסות על אנשי חיקן? יש בהן איזה יצר קנין מוזר.

שריון זה של הגברים כנראה שהוא דבר רגיל. וכבר הומצאו התותחים לפריצתו. דומני שבדרך כלל אין שריון שלא נמצאה לו הבאליסטיקה המתאימה. אלא ששריונו הפרטי של מנחם עמד בפני כל הדרכים המצויות.

למשל ההקנאה. יודע אני שחוה השתמשה באמצעי זה, משום שאני עצמי הייתי, שלא מדעת, אחד מאמצעיה. מנחם רק חייך ושתק. או נקח למשל את ההתקפה הישירה. הוא עבר בשלום גם את זה. או את היצר. יודעים אתם: מנפנפים לעומתו את התאוה, וכשהוא מתקרב – לשון ארוכה וחיוך מלגלג. הוא לא התפעל.

ובכן, מצויים היו אותו ערב בחדרו. הוא עומד והיא יושבת. הוא לועס והיא מהרהרת.

עמידתו זאת השקטה. האכילה המכוונת הזאת. אדם שאינו מעונין אלא באכל זה שלפניו! הוא פשוט הרגיז אותה. משום מה, למשל, לא ישלח אליה מבט ידידותי מעל לכוסו?

“קרב הנה”. אמרה לו בעדינות.

“מיד. אני גומר”. השיב בשקט.

מיד. אני גומר! ומה אם לא יגמור? חמור שכמוך. אולי רצוני בנשיקה? לא. מקדם חייב הוא לגמור. ואם לא יגמור? ואם, נניח, אקום ואגש אליו ואחכך לחיי בידו. לא. יודעת אני. הוא רק יסבול אותי בדממה, וימשיך לאכול.

“יודע אתה שאתה יפה?”

נראה איך יגיב על כך. הוא לא הפסיק מלעיסה. לגם מכוסו, והשמיע בשקט:

“כן. יש דעה כזאת”.

כן. יש דעה כזאת! למי יש דעה כזאת? זה לא חשוב. לא חשוב. לא חשוב? לך לעזאזל! אולי כבר תפסיק את הלעיסה הבהמית הזאת, ותבוא לעסוק ב – משהו בהמי אחר? לא. ראו נא. הוא נטל עוד כריך. תאבון של סוס יש לו. במה הוא מהרהר? ודאי בטעם הכריך. סוס אתה, סוס! לא, פר. פר מעלה גרה.

“לא. כשאני מסתכלת בך יפה, נדמה לי שפניך סוסיים”.

על כך לא השיב אלא לאחר שבלע את נגיסתו: “מ. אולי”.

אולי! ודאי! ודאי! ודאי! סוס אתה, בהמה! אין בך כלום. אין לך אתי דבר מלבד מעשי בהמה. גלם! הראה סימן חיים של ממש. אולי תואיל לחייך. לא סוס אינו מחייך. גם לא סוס יפה. הצרה היא שאין הוא בהמה. לעזאזל! בהמה היתה זקוקה לה, היתה מנסה לחזר אחריה. בהמה זכר מפסיקה מאכילתה כשהיא רואה בהמה נקבה. לפחות מפסיקה מאכילתה. הדבור מוותר על חייו באהבתו. העכביש מוסר את גופו לאכילה תמורת משכבו.

“יודע אתה: כשאני קוראת את דבריך, נדמה לי תמיד שחסרים הם משהו. מלאכה נקיה, ותו לא”.

האם החויר קמעא? נדמה לה שהנה עצר קצת בלעיסתו. הוא בלע.

“בקורתך לקויה בחוסר אובייקטיביות”.

טראח! ובכן, אין הוא מתחשב כלל בדברי. סתם כך. לא אני הראויה לשפוט את יצירתו. אובייקטיביות! בעצם, הרי הוא צודק. ובכל זאת, נדמה שאין הוא אמן של ממש, אלא סתם כך, רברבן של מלים. כנראה שאין זה אכפת לו כלל. נדמה ונדמה, והוא עושה את שלו, ולועס. מתי כבר יפסיק ללעוס? אה! יכולה אני לטוות מכאן והלאה:

“מצד שני, יחסי האישי, דוקא חסר־אובייקטיביות זה עוזר לי לעמוד על יסוד פגמיך כסופר”.

הוא הריק את כוסו, ומזג לו בנחת עוד כוס.

“יודעת אני כמה דברים שהקהל והמבקרים אינם יודעים, אם כי עלולים הם למצוא אם יחפשו יפה”.

הכוס נפלה מידו.

אבל חוה את שלה לא השיגה. שוב לא נפגשו בכלל.