כשאני יושב עם בלה בבית־קפה אין אף רגע אחד פנוי לשעמום. דומני שהגזמתי למעוט. הזמן שוטף בטמפו כזה עד כי אחרי שאני נפרד ממנה עלי לנוח כמה שעות לפני שאתאושש. תודה לאל על כי שנינו עסוקים ביותר, ולפיכך אין אנו מזדמנים לבתי־קפה אלא לעתים נדירות. לרוב כשאנו נפגשים הרינו עסוקים מכדי שנוכל לבלות את זמננו.
אך באותן הזדמנויות נדירות נותנת בלה פורקן לעצמה. ראשית פותחת היא ומפטפטת במהירות של תת־מקלע, ומנסה לספר לי כל מה שארע לה במשך עשרים השנה האחרונות בבת אחת. (עוד לא מלאו לה עשרים. ולפיכך כוללים ספוריה גם מה שקרה לפני שנולדה) וזה תמיד כל כך מענין ומלא־חן שאני חושש לאבד מלה. שנית משלחת היא אותי לאסוף את כל המאגאזינים שבמקום. ואז היא נוטלת אחד מהם, מעיפה עיניה לצדדים, לוטשתן אל המלצר, ובפנים תמימות ושקטות קורעת עמוד (לחרדתי הגדולה), ושוטחת אותו על הכסא, – חשש מפני האבק. ואז פותחת היא את המאגאזינים כסדרם (פיראמידה על הכסא מימינה ופיראמידה הפוכה משמאלה) ומסתכלת על כל תמונות הנשים ולבושיהן. פיה אינו פוסק משטפו, והיא מרצה ברוב פרוט ובלשון טכנית של יודעי־חן, תוך כדי עיון במאגאזינים, בפני היושבים ובמספרי האוטומובילים, את כל תכן הגארדרובה שלה, ואת תכניותיה בנדון זה לעונה הבאה: חליפת פפיטה, עם כיסים מוסווים, מעיל שלשה רבעים עם חגורה הנראית רק מאחור וארבעה כפתורים על הבטן, חצאית משובצת, חולצה של פיפין, אפוד קטיפה מצבע לימון, לבנים ומדותיהם, צבעיהם, תחריהם, עטוריהם וסגנונם, עגילים מחרזות, נעלי קרפּ, סנדלים, כפפות, ארנקים, גרבים – הכל טס במהירות מסחררת בלוית אילוסטרציות מתאימות בעט על שולי המאגאזינים, והסברי כריות, חיתוך שרוול, ארך, רחב, גבה, עמק ושאר הממדים. שלישית מזמינה היא שני הרי גלידה. פי אינו רגיל בדרגות הקור הפריג’ידר, וגם כפית אחת של גלידה מעמידה אותי בפני בעיה. אבל בלה אומרת כי כמות כזאת של גלידה היא המינימום הדרוש לה, ובכלל, הן אין היא סועדת בערב, והרי צריך שתטעם משהו, ומה שנוגע לי – כל זמן שהגלידה לפני עסוק אני בתמרונים עם הכפית, שותק כמו ילד טוב, ומניח לה להגיד את דברה.
ואחרון אחרון חביב: בלה היא נערה יפה. כלומר: אני עצמי לא הבחנתי בדבר עד שהעירו על כך הרבה אנשים (ביניהם הרבה נשים), ואז החלטתי כי אפשר שהם צודקים. יש לה פה קטנטן מעל לסנטר כדורי־זוטר ומתחת לחטם זאטוט, ושתי עינים שחורות גדולות מתחת לקשתות שחורות ומהוקצעות, ומצח רחב, ולחיים כשל בובה, וגומת חן באחת מהן, ושנים לבנות־לבנות מלוא הפה וחיוך של תינוק. ועתה שפטו בעצמכם אם יפה היא או לא. שואלים אתם על האזנים? כמו קונכיות ורודות. מה עוד? השער? שחור ועבות, ומסורק בכל התסרקות שאפשר. די. זה מספיק.
ובכן יושבים אנו בבית־קפה לפני הרי גלידה. אני מקשיב כמו ילד טוב, ונהנה, ובלה מרביצה בי תורה, בשטף לשון ובהומור מתרונן. ובעוד אני מעבט ארחותי במסה של קרח ופרות משומרים ומתפתל בכפית מתכת קרה, שמתי לב כי בלה מעיפה מבטים לכוון אחד. לכוון אחד, ולא כל הכוונים. אני מחפש מה שם, ואין אני רואה לא קאדילאק, ולא שמלה, ולא תסרקת, ואפילו לא שחקן תיאטרון, אלא סתם בחור בחולצה לבנה ומכנסים אפורים, יושב ומעשן לבדו. לפי הנומנקלאטורה של בלה אין הוא אלא “פספוס”, ואני תמה משום מה מבזבזת היא את תשומת לבה על הפרופיל העגום שלו.
“מה יש, בלה?” – אני מתגרה בה – “האין את מסתפקת בתריסר שכבר יש לך?”
“טמבל” – אומרת היא, וזה כנוי חבה, – “האין אתה רואה שהוא מחכה לבחורה?”
" אינני רואה. אבל למי זה אכפת?"
“ובכן, שים לב. זה יהיה מענין. היא כבר אחרה הרבה. אבל הוא יחכה עד שתבוא. והיא תבוא. ואז יהיה חרבון גדול. אלו היה לו שכל, לא היה מחכה”.
“כל זה מנין לך?”
“אולי תחדל לחשוב אותי לכזאת תינוקת”.
כמובן שאינני חושב אותה לכזאת תינוקת. בחורה שיש לה תריסר מחזרים בבת אחת כבר חדלה להיות תינוקת. אבל אין לי אמון בנבואות מדויקות. מתקצרת רוחה של בלה בגלל תמימותי בעסקי צפיה לבחורות בבתי קפה, והיא שולפת ראי קטן 9x6, – מעשה נס עוד לא שברה את הראי הערב – שמה אותו לפני בזוית מתאימה, ואומרת: “כעת תוכל לראות בעצמך”.
ובאמת, בעזרת הראי והערותיה של בלה, אני רואה שהבחור מעיף עין אל שעונו בכל שתי שניות. שהוא חרד אל כל הנכנס לקפה; וסוף סוף גם שהבחורה באה.
הבחורה היא נחמדה, אבל את זה אסור לי להגיד לבלה. והיא לבושה שמלה ירוקה, ממש עדויה פאר. וזה כבר לא מוצא חן בעיני בלה. וגם לא הארנק, וגם לא הנעלים שזאת נועלת.
הבחור חרד לקראתה (את זה אני רואה לא בעד הראי, כי בחסר סבלנות משכה בלה את כסאי והסיטה אותו לזוית מתאימה.) הוא מחויר, ומחייך חיוך עלוב. הבחורה שומטת לבחור בדל־חיוך בודקת אם אין אבק על הכסא, ומניחה עליו שמינית של אחוריה. לא. אין זאת ישיבת קבע.
הבחור מגמגם אליה משהו, והיא עונה־לא־עונה, ושולפת מארנקה פודריה, מסתכלת סביבה (גבה אלינו, ולפיכך אינה משגיחה בנו. הוא אינו משגיח בשום דבר מלבדה), ומתחילה לבחון את פניה בראי. נוגעת בשערה, מפדרת את חטמה, ומקנחת זוית של פיה, מסובבת פניה על ציר עיניה לכאן ולכאן ולמעלה ולמטה, ופתאם סוגרת את הפודריה בכעס ואומרת משהו לבחור. הוא נאלם, ומביט בה בחרדה.
בכאן קמה בלה ממקומה. אני שואל: “לאן?” והיא עונה: “תיכף אשוב”. בלה למדה אותי כשגברת אומרת “תיכף אשוב” צריך פשוט לשבת ולהמתין עד שתשוב. ואני ממתין ורואה את בלה עוברת ליד הזוג, בלי להסתכל בהם, כמעט נוגעת בשלחנם בשמלתה, מגיעה עד לקצה האולם, נוטלת איזה מאגאזין, ושבה למקומה.
בלה אבדה כל ענין באותו זוג, כאדם שכבר ראה את המחזה מקדם ויודע את הסוף. היא מעלעלת במאגאזין, וממשיכה לספר לי על הלבוש האירופי, על כמאל אתאתורך, ועל הצד השווה שבינו ובין פיוטר הגדול, ועל גידול הזקן, ועל אופנות הגברים, אלא שמפעם לפעם מעיפה היא ברק־מבט לעבר אותו זוג, לראות אם ענינם מתקדם לפי התכנית שקבעה להם.
כנראה שהתכנית מבוצעת כהלכה, לפי שבלה גם אינה אומרת “אמרתי לך?” כשהגברת הפלונית קמה ממקומה בהחלטיות, ויוצאת את בית־הקפה בחטם מורם ובלי להסב את ראשה.
הבחור יושב חוור ומכווץ, ואחר כמה דקות מצית לו עוד סיגריה.
כנראה שבלה חכתה למעשהו זה, והיא מפקדת עלי: “קום, גש אל הבחור, והגד לו שיש פה בחורה הרוצה לדבר אתו”.
"אבל, בלה – " אני מנסה לומר, אבל בלה מרעימה עלי את גבותיה. ואני יודע כי קולה יצלצל עתה כמתכת קרה, ופיה יתכווץ ויהיה עוד יותר קטן. לזה איני מוכן. הכל, רק לא זה. מוטב לעמוד לפני דוברי אנגלית בירושלים ולא לפני בלה כשקולה כמתכת קרה ופניה מורעמים. ואני קופץ ממקומי ואץ לעשות כמצוותה לפני שתצלצל עלי בקולה.
“סלח לי”, – אני אומר לבחור, בחיוך מתאים “יש פה גברת שרוצה לדבר אתך”.
הבחור אינו שומע. אני חוזר על דברי. הוא מביט אלי, ואני מביט אל בלה, והוא מביט אל בלה, ובלה שולחת לו חיוך.
הוא מנסה לחייך, וקם ממקומו. אני הולך אחריו, והוא מגיע, ועומד נבוך.
“הגברת בלה”, אני אומר, “רוצה לדבר אתך”.
“שב”, אומרת לו בלה בחיוך מתוק. והוא יושב כמי שכפאו שד, אבל מחייך.
“שמך אליעזר, לא?”
איפה הספיקה לשמוע את השם? אה! כשעברה על ידם. מי יודע מה עוד הספיקה לשמוע?
“כן”, מודה הבחור.
“האין אתה מכיר אותי?” שואלת בלה.
"כ־ן. את – "
“בלה”, אני עוזר לו.
“אה. כן. ודאי. מה שלומך?” הוא מגמגם.
אינני תופס לאיזה תעלול מתכוננת בלה הפעם. ואני חושש לגורלו של הצעיר. כשבלה מסדרת מישהו, מוטב לו שיסע אחר כך לבית הבראה, אני ממליץ על כפר עציון. לי נדמה שאין זה הוגן לסדר בחור שזה עתה התחרבן, ואני מתחיל לנוע בתוך כסאי. בלה בועטת בי מתחת לשלחן להרגיע את רוחי, ומציגה אותי לפני אליעזר.
“הכר: זקן הספרות העברית החדשה”.
הבדיחות על חשבון זקני זה כבר חדלו לבדחני, אבל אני מבין את כוונתה, ומחייך אל הרובה. גם הוא מחייך, ואני רואה כי עוד מעט קט תחזירנו בלה מקפאונו.
בלה יורה בו מלים, ואחרי שנים או שלשה משפטים, מתברר כי חצי מכריו משותפים גם לה. אינני תמה על כך. מכבד עמדתי על קטנותה של תל אביב ועל קטנות החוג בו נעים בני הנעורים שבה.
אליעזר מתאושש והולך. פניו כבר שנו את אפרם הצהבהב לצבע חי יותר. עיניו מקבלות ברק. ופתאם מפקדת בלה, בלי כל התראה מוקדמת: “החליפו מקומות”.
הצעיר נבוך במקצת. אבל זריזות קימתי היא לו אות כי דברי בלה כמשפט האורים בחברתה. והוא קם ומחליף מקומו אתי. כעת פניו אל הכניסה, ובין בלה ובינו אין אלא פנת שלחנון זעיר.
עיני אליעזר נעוצות בפני בלה, והיא ממשיכה פטפוטי החן, ומפעם לפעם מדרבנת אותי בקצה נעלה לתת למונולוג גוון כלשהו של דיאלוג. תרומתו של הצעיר לשיחה היא מעט יותר מחיוכים ולטישות עינים.
תנועה של עיני בלה מכוונת את מבטי לכניסה: הבחורה הנחמדה פרצה ונכנסה שנית.
ידידנו החדש אינו מרגיש בכניסתה, אם כי פניו אל הדלת, משום שבו ברגע הפנתה בלה את עיניו לצדה.
הבחורה הנחמדה רואה את אליעזר, אבל ממשיכה להתקדם במרץ אל מושבם הקודם, שעוד לא נתפס, ומחפשת משהו. כנראה שאיננה מוצאת מה שחפשה, והיא נגשת אל המלצר. הלה חוזר אתה אל השולחן, ושניהם מחפשים. המלצר מתנצל לפניה, וכעת היא פונה אלינו. אליעזר עוד לא הרגיש בה, ובדיוק עם התקרבה אלינו החלה בלה לדבר בקול מלחשים, הכופה עליו להרכין את ראשו לצדה.
“סלחו לי”, יורה הבחורה הנחמדה לעברו. הבחור מתבהל, ונושא פנים מחוירות, כמי שנתקף רוח מת.
בלה נושאת עיניה בשקט, ושואלת: “כן?”
הבחורה הנחמדה אינה משגיחה בה ושואלת את אליעזר:
“האם לא ראית את הפודריה שלי?”
“לא”, אומר אליעזר נבוך.
“נדמה לי שהשארתיה פה”, אומרת הבחורה הנחמדה.
“אה!” אומרת בלה, “האם היא כזאת וכזאת?”
“כן”, אומרת הבחורה הנחמדה, אל אליעזר.
“הנה היא”. בלה מוסרת לה את הפודריה. “מצאתיה על הרצפה. הראי לא נשבר”. אני פוער פי מתמהון.
“או!” אומרת הבחורה הנחמדה, “תודה רבה לך”.
“על לא דבר”. אומרת בלה, ובועטת בי מתחת לשלחן.
“או!” אני מאומר, וקופץ ממקומי. “אולי תשב הגברת אתנו?”
“לא, תודה”. אומרת הבחורה הנחמדה. “אני ממהרת”.
אני מביט אל בלה. היא נדה זיע קל בראשה: כן.
“אולי בכל זאת?” אני אומר לבחורה הנחמדה.
סוף סוף קם גם הגלם הצעיר. “בואי, שושנה. הכירי: – – –”
“אשמח מאד”, אומר אני לשושנה, "אם תרשי לנו ליהנות קצת מחברתך. ברי לי שגברתי – – " מחמאות אינן עולות ביוקר.
מובן שישבה. ואחרי כמה דקות יצאו שניהם, אליעזר ושושנה. יחד.
בלה ישבה מחייכת לעצמה.
“איך באה לידך הפודריה?” אני שואל אותה.
אינני סומכת על נסים. כעברתי על ידם, סחבתי אותה".
אתם מתפלאים? גם אני התפלאתי.
“הלא אלה דבריך, מידד” אומרת לי בלה: “מי שאינו יכול לחדור לנפש הזולת, אל יהיה שחקן”.
“אה!” אמרתי. בלה מתעתדת להיות שחקנית.
“וגם לא סופר”, הוסיפה בלה. לדעתי, לא בצדק.
דרך אגב, עוד קו לדמותה: בלה הוא שמה באמת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.