היתה לו הליכה משונה. הוא היה מניח את כפות רגליו כאלו רצה ללפות דבר מה המונח על הארץ, כמו שימפאנזה המטייל על ענפי עצים. ההליכה לא היתה אוטומטית, אלא כל צעד היה הנחת רגל מפורשת ומכוונת. הסתכלתי הרבה בהליכתו, ושערתי תמיד שייעף במהרה. אלא שמעולם לא זכיתי לראותו עיף מהליכה, לפי שמעולם לא הלך סתם, אלא לקראת מטרה מסוימת. ומטרה מסוימת לעולם אינה רחוקה. על כל פנים כך היו מטרותיו.
אחר כך, כשהכרתיו מקרוב, ראיתי כי גם דיבורו לא היה אוטומטי. שמתי לב כי רוב הדברים שאנו משמיעים במשך היום דומים להליכתנו: פראזות קצובות וקבועות הנאמרות כתגובות מוכנות מראש לגרויים מסוימים. הוא גם “שלום” סתם לא היה אומר, אלא מכוון את ברכתו לפי המקום, השעה והאדם: בטון, בנעימה, במה שמלווה את האמירה, או גם בחסר כל אמירה. אפשר שגם נשימתו לא היתה אוטומאטית. הוא היה יושב אצלי כשעה, שואל שתים שלש שאלות שבאמת רצה לשמוע את תשובתי עליהן, ומחריש במנוחה.
אני מקווה שסופו יהיה בבית המשוגעים. אבל אפשר שגם פה יעמד לו הגיונו, ויחליט בעוד מועד לשנות ממנהגו. באותו זמן היה רחוק מבית המשוגעים. הוא היה רק אדם משעמם.
יום אחד שואל הוא אותי: “מכיר אתה בתורות הפסיכולוגיה?”
“קראתי מעט”, עניתי. לא מתוך ענווה: באמת מעטתי קרא.
“איזוהי התורה הנראית לך ביותר?”
“תורתו של אדלר”.
“מה דעתו על הנשואין?”
“דוקא בזה אין אני מסכים אתו”. טרחתי והסברתי לו מה דעת אדלר על הנשואין, עד כמה שזכרתי.
“ומה דעתך?”
שוב טרחתי והסברתי לו את דעתי. הוא הקשיב בשקט. לבסוף אמר: “מ. תודה לך”. ולא ידעתי אם מסכים הוא עם אדלר, עם שו, עם קרפוטקין או עם רב סעדיה גאון. או שמא לא הבין את דברי בכלל.
כעבור כמה ימים נכנס אצלי, ישב ושאל: “אם אומר אדם כמוני לשאת אשה, אילו נתונים צריך הוא לבקש בה?”
ובכן כנראה שקבל את דעת אדלר. נסיתי להרהר.
“מדוע שואל אתה אותי?” – שאלתי.
“אני צריך לדעתו של אדם זולתי”.
“מדוע דוקא אני?”
“מפני שאתה אוהב להתענין בעסקיהם של אחרים”.
הניסוח היה כזה שלא ראיתי צורך להיעלב. הרהרתי הרבה. הוא חיכה במנוחה. נזכרתי שפעם, כשהייתי בקירוב בגילו, ערכתי לי רשימה של הנתונים הרצויים לי באשה. נטלתי גליון ניר, ונסיתי להתאים לו רשימה דומה. עברתי עליה כמה פעמים, ואמרתי בחשיבות:
“אני מציע לך לקבל את הרשימה רק כדוגמה. יש פרטים שאולי תסכים להם. אבל יש כאלה שהם ענין של טעם. אלא שאני מפקפק אם בכלל תמצא אשה שתתאים לאיזו רשימה שהיא לפרטיה. האידיאל קיים רק על הניר”.
הוא נטל את הרשימה ועבר עליה בעיון. שאל כמה פעמים מפני מה ולשם מה, והלך.
כעבור כחדשיים הזמינני לפגישה בבית קפה.
מצאתיו בחברת גברת אחת. מקדם כמעט שלא ראיתיו בחברת גברות. הבנתי כי זאת תוצאת הרשימה. בפרטים החיצוניים לא התאימה בדיוק. היא היתה עלמה נאה, בריאה, שקטה ובעלת חתוך דבור ברור, כשדברה. בדרך כלל כמעט שלא דיברה. תמהתי משום מה הוזמנתי. חברת שני אלה היתה משעממת למדי. ומכיון שביניהם כמעט שלא עבור דיבורים לא יכולתי להסתגר לעצמי ולהרהורי. פטפטתי עם הגברת על דא ועל הא, היא ענתה לענין, ובטעם.
העברנו שעה עד שהצעתי שנלך לתיאטרון. הוא הסכים.
למחר הוא שואל אותי: “מה דעתך?”
“אם בעצמך מצאת” – אומר אני – “הרי שאין כמוך. היא בדיוק מה שדרוש לך”.
“מ – אומר הוא – תודה לך”.
הוא לא נהג למסור אינפורמציה ללא צורך.
אלא שפתאום, אין אני יודע מאין, התעורר בו איזה הניצוץ איראציונאלי. משער אני כי כולנו משתמשים בהגיון רק לשם השגתם של דברים שמחוץ להגיון. ואפילו ההגיון הבהיר ביותר סופו שמוליך את המשתמש בו למטרה טבעית ביותר. סוף סוף כל תועלת שאנו מחפשים בוקעת בראשיתה – ואפילו ראשית זאת רחוקה מאד – מאיזה יצר חייתי.
ואולם מקדים אני את המאוחר. דברים אלה עלו בדעתי רק זמן מה אחר כך, כשניסיתי להסביר לעצמי משום מה נהג כפי שנהג.
מכיון שהגיע להחלטה לשאת אותה גברת לאשה, לא האריך הרבה בחזורו, והיא הסכימה להנשא לו, כעבור כחדש מזמן שפגשתיה. הדבר נודע לי בדרך מקרה. הזמנה לחתונה לא קבלתי. סברתי שמטעמי חסכון לא עשה עסק גדול מחתונתו, ונישאו בצנעא.
כעבור כמה זמן שמעתי שלא הוא נשאה, אלא אחד ממכריו, אחד בשם יוחנן.
עד כמה שיכולתי לקבוע היה פה ענין מוזר למדי. שלמה זה (דרך אגב, אני רואה כי רק עתה קראתי לו בשמו. בפני עצמי קראתי לו “השימפנזה” על שום הליכתו המוזרה) ובכן, שלמה זה נטל לאותה עלמה – שמה היה מלכה – והוליכה לאיזה נשף. בדרך כלל לא הלך לנשפים. הפעם הלך, ישב לו באחת הפנות, והניחה לרקוד. הוא עצמו היה רוקד רק כשהיה לו צרוך בכך.
בין המצויים שם רואה הוא את יוחנן. “בוא – אומר שלמה ליוחנן – ואציג לפניך את הבחורה שלי”.
יוחנן היה “בחור טוב”, דהיינו פחל אנושי רגיל, מאותם שמשתטים במדה ומושכים בעול במדה ומתלוננים על גורלם במדה רבה. לוא רק עד כאן לא היה מגיע לנפל לתוך הספור הזה. אבל הוא ראה את עצמו בהגזמה קלה: בעיני עצמו נחשב לגבר יפה. ומכאן ואילך חיכך השטן כפותיו בהנאת צפיה: גבר יפה הרי הוא כמעט נבון, ומוכשר כמעט מאד, ובכלל, מתוך בטחון עצמי רב מחליף הוא משכב אחרי משכב, ומחזיק טובה לעצמו על “גבורותיו”. במשך זמן קצר תמצאו שהוא מביע דעות באמנות, מנסה בעצמו לצייר או לנגן או לפסל או לשרבט…
האם עלי להוסיף כי היה פקיד באחד ממוסדות ההסתדרות ונוער גדול ב“הגנה”?
נזהרתי ואמרתי כי בעיני עצמו נחשב לגבר יפה. זה הנתון הראשון. דומני שמנסיוני אוכל לתת עצה לעלמות: מי שחושב את עצמו ליפה הרי הוא כבר בדרך לקראת זה שיחשבוהו גם זולתו כך. דעתו של אדם על עצמו היא הנתון הראשון לדעתם של אחרים עליו. כמה זמן תחזיק דעה זאת מעמד? – זאת כבר שאלה של היפנוזה. משםו כך מבכר אני לשפוט אדם לפי פעלו, משום שכאן אין לי צורך להיות, כביכול, אובייקטיבי, ויש לי קנה מדה משלי.
סרתי מהענין. ובכן זימן שלמה את יוחנן ומלכה. והם רוקדים ויוחנן אינו מחמיץ הזדמנות לשתים שלש מחמאות, – במקצוע זה כבר בקי הוא ורגיל. אמרתי שהיא היתה נערה בריאה, נאה ושקטה ובעלת חתוך דבור ברור. הוספתי כי אותי שעממה. כל אדם משעמם את מי שאינו רוצה לעניין. כנראה שאת יוחנן לא שעממה.
אחר ערב זה נהג שלמה כטמבל גמור. הזמין את יוחנן לבלות בשלשה כמה פעמים. ויוחנן גם נהג בו מעשה חבר והיה מסכים לשעשע את מלכה באותם הערבים ששלמה היה עסוק. ובמקצוע זה היה אמן גדול. ושלמה היה עסוק מאד, דוקא באותו זמן. אפילו את החתונה צריך היה לדחות משום מה.
הנסיתם פעם “לסדר” מישהו? אני עוד לא עסקתי בזה, ויש לי תקוה שאמנע מזה גם להבא. אבל שמעתי מפי הסדרנים המומחים כי אין ספורט נעים מזה, לבלעי טעם עדין. אנשים רבים לא סבלו את שלמה. עד כמה שנזהר שלא לפגוע ללא צורך, הנה בשטתיות רבה הצליח להצליח, ולהשיג את הדברים שעזרו לו לשוב ולהצליח.
הבריות אינם סולחים לאדם מצליח. יוחנן היה איש רעים, ואותם הרעים לא נמנעו מהביע רמזים על “אות נאד שלמה”.
ופה קרה משהו חדש. שלמה קנא בגלוי ובלי כל בושה. דבר זה עשה אותו למגוחך באמת. מלכה החלה מפקפקת. וכשעמד ודחק עליה להנשא, דחתה את הענין, ושוב דחתה, עד שבאמת נמאס לה, וסרבה לו בכלל.
שלמה היה שבור לב. ממש מדוכדך. יוחנן היה עטור נצחון, עוד נצחון. החבריא החליטו שהוא באמת בן חיל. אלא שזה עלה לו במחיר נשואין. לא ידעתי אם היה מאושר בנשואיו. הקנאה הכללית בשלמה פחתה הרבה.
כעבור כמה זמן אני פוגש את שלמה ברחוב. הוא לא הראה כל רצון להתעכב. נטפלתי אליו.
“מה דעתך? – שואל אני – היהיו מאושרים שנים אלה?”
“מנין לי לדעת?”
“מדוע עשית זאת?”
“לא עשיתי דבר”. הוא לא היה נוהג למסור אינפורמציה ללא צורך.
“אינך חושב שאני מאמין לתעתועיך?” שאלתי.
כנראה מצא שלא יוכל להפטר ממני. היו גם לו רגעים של גלוי לב.
“פרט אחד השמטנו מהרשימה”. אמר. נדמה לי שהבנתי: ל“לא ידעתי שאתה עלול להתחשב בזה”.
“גם אני לא ידעתי”.
“לא מצאת דרך אחרת להתחמק?”
“לא. – השיב בקצור – לא רציתי סיבוכים”.
מתברר שמלכה אינה כל כך טפשה. יוחנן כפות כיום לאשה ושני ילדים. לא שאיננו בן חיל כשהיה, אלא שעם מלכה קשה “להסתדר”.
ושלמה – נדמה לי שגם הוא כבר אינו מסכים עם אדלר בענין הנשואים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.