בהמשך הענינים חשוב היה לקבוע משום מה חגר חיים באותו ערב את אקדחו. בשעה שעשה זאת ודאי שהתרוצצו בו כמה טעמים, אולי אותם טעמים עצמם שגלגלוהו בדרך עקלתון עד למקצוע של רב־נטורי: קדם כל הקישוט. בציורים הקדומים ביותר שהשאירו בני האדם לדורותיהם קישטו את דמויותיהם בכלי נשק. אקדח הרי הוא רצח, סכנה, ועוד כמה גונוני כוח הלוקחים לב אשה. באנסאמבל של מכנסי הרכיבה והמגפים, שהיה לבוש־החג לחיים, ממש כמו מדי־הקרב למלכים, צריך היה להשתבץ האקדח. אה! הרושם על הנשים. נוסף לזה הנה היתה דרושה לדמותו העלובה (אולי יותר מכל בעיני עצמו) תוספת־מה של איכות, משהו שיבליט את הגוף הפעוט על הרקע. היה באקדח מה שחתולים מנסים לעשות בסימור שערם – הגזמת האישיות. ושלישית: היה זה הרגל. חיים היה חש בלא האקדח כדיבוטאנטית בחברה העירונית בלא צבע על שפתיה, – משהו חסר, לא רק בחזות, אלא גם בשוויון המשקל של הלבוש.
ותו לא? – טוב היה אילו יכולנו לתת לעצמנו תמיד הסבר מפורט על המוטיבים המפעילים אותנו. אבל המסוגלים אנו לכך? משום מה משייף אני ברגע זה ברגלי את הרצפה? משום מה יוצאת לפעל עצם הכתיבה הזאת? – ואף על פי כן מפלפלים בתי הדין במוטיבים. מוטיבים – והרי אלה עצמם מחלקות מחלקות. יש מוטיבים כמוסים, ומוטיבים מסייעים, ומוטיבים ראשיים, ומוטיבים צדדיים. אפשר שצמאו בלבד לא יקים אדם אל הברז, בעוד שתוספת מראה הברז כבר תמריצנו לכך. ההיה עוד מוטיב – כמוס – לחגירת האקדח? אם היה, בלא ספק היה כמוס גם מחיים עצמו. וכי לא אמר לאשתו בצאתו: “ביילקה, את באה?” לא שרצה בבואה, אלא סתם כך.
היתה זאת השעה שבה יוצאים בני הכפר לחטוף שמועות, ללעוז, ללהג, לקנטר, וכן הלאה – אותם המעשים היוצרים את הבריה החברתית. “לכם – יאמרו לאורח מן העיר – יש ענין, יש תיאטרון, יש קונצרט (הקולנוע, משום מה, קצת וולגארי בשיחה כזאת), ולנו מה?” לאחר ששהה כמה ימים במקום מוכן האורח לענות: “ואתם יוצרים בעצמכם במה, שכולכם עולים עליה. למה לכם סקאנדאלים מלאכותיים, והסקאנדאלים שלכם הם פאר העונה?” מן הספסלים שלפני בית העם, לארך הגינה הקרחת, ועד הקיוסק, ניצבים הם בחבורות ומפטפטים. בשעה זאת נדמה כאיל חרישת פלוני, קנית עז של פלמוני, או – אה! – אהבהבי אלמוני, – כל מעשי הכפר לא נעשו אלא כדי שיועברו תחת לשונם של הנועדים שם.
צריף העץ הגדול, שמעבר לגדר־התיל, מספק להם גלידה (ג' פעמים בשבוע:,היום יש גלידה"); הבחורות מספקות את הצחוק; והבחורים את התואנה לצחוק. החול החם והחביב נעים לרגל המסונדלת. שעה של קורת רוח. והיא ההזדמנות היחידה לאוורר את החברתיות שבאדם. מי שמשאו ומתנו כל היום עם עצי השדה ותרנגולות וסיח ופרדה – מתחכך בין אנשים כצלמו.
ובתוך חבורה אחת עומדת רבקה עמידה של חרות. דור של חרות היה לנו הדור שבין שתי המלחמות. חרות היתה בקולם ובעמידתם, והקיפה אותה כשדה מגניטי, שהיה מזעזע את כל הנכנס לתוכו. עומדות שם עוד שתי עלמות, אלא שהן מתבטלות בפני מציאותה של רבקה, המנצחת על החבורה. עיניו של ינקל מנצנצות מתחת לגביניו וזרועותיו הארוכות מיטלטלות מן הכתף. מפיו זורמות מלים קצובות, גזורות, כפרוסות פת. נישא הוא על נחל של דברי עצמו, אמן הנהנה מאמנותו, שיכור מכוח לשונו. כל עצמותיו משתתפות בפיטום קטרת דבריו, גם הלחיים שלא גולחו, אף החטם הרודה על פאנוראמה של קמטים, גם הגב העקום, – כולו אומר שירה. ואהרן נשען אל הגדר, ודמותו הארוכה ודקה מתלכדת עם עמוד ערירי. מפעם לפעם מצרף הוא את חיוכו האציל לצחוקה של החבורה, אבל חושיו נהנים יותר מהאטמוספירה של שקיעה, מן השקמים במרחק, ומתינוק הנחפז ומתגלגל לביתו. עיניו תרות אחרי הבתים שבבקעה, אחרי ערבי במשעול, ואחרי מזרקת באחת החצרות. לולא בוש היה קם ומסתלק לו קצת.
שייקה מנסה להתחרות בינקל, אך מה כוחו? כשרון יש לו, ואם אין לו, בודאי יימצא משהו לפני קהל כזה, אבל מי ישוה לינקיל, לקונצרט זה של קולות והעויות? והיא, רבקה עומדת כאילו כל זה למענה. כאילו נמצאים הם שם כולם בכדי לשעשעה. הבדיחות לה מכוונות. בעיניה צריכים הם למצוא את חנם. אלא שהיא שופטת נדיבה, וצחוקה מוכן.
ואז עולה ובא מאחרי הצריף חיים. הלא עוד חבורות מצויות בעיבורו של כפר, והוא, משום מה מתקרב הוא בצעדו המהסס לכאן? ומשום מה מפסיקים הכול ומציצים בו? הכל, פרט לרבקה ולינקל, הממשיכים בעסקיהם כאילו אינו פה. ומשום מה מפלבלות עיני חיים, והוא מגמגם משהו חסר טעם?
יודעים אתם, אם מסתכלים הבריות באדם ועושים אותו ראוה, הרי הוא עולה על במה. אפשר חס הוא על ההזמנות שבאה לידו להשאיר בהם רשם, ואפשר סתם מתבלבל משום כסיפותא.
אין צורך להצביע: פלוני אמר, פלונית אמרה. תמיד יהיה מי שיאמר במתיקות חכמנית: “רבקה, חיים פה!” ומה צריכה אז רבקה לענות. אין היא צריכה לענות. אבל בינה כזאת באה רק בגיל מאוחר יותר. ואז פתאום אין שקיעה, ואין רוח ערב, ואהרן מסתכל ובוחן פרצוף חדש על חיים, אלא שאין חיים חש בו, לא כמפורש מיתר זוגות העינים הבולשות אותו.
מכאן, יודעים אתם, אין ביכלתי אלא למסור סצינאריו של קולנוע, ובעלי הדמיון יצטרכו למלא לעצמם את החסר.
חיים חיוור, חיוור. משהו משהו איתן גועש בשקט הכללי. ואז, ואז, – זאת הקפיצה; זאת היד האוחזת בזרועה. אהרן מנסה לאחוז בו. ינקל אינו זז. הקיפאון מסביב כאילו משתתף בגעש הזה שבין שני גופות אדם. רבקה נשמטת. כעת, חרף כל העקשנות שבה, היא נפחדת, ונמלטת.
שמעתי כבר את הדעה כי החטא גורר אחריו תמיד את הענש. זה יהיה נכון אם נגדיר את החטא כמעשה הגורר אחריו ענש. הגדרה זאת לא תתן מושג חברתי אלא אינידיווידואלי, והמסקנה תהיה כי אין אדם חוטא אלא לעצמו.
כלפי מה? חטא זה שאנו דנים בו, מהו? בציויליזאציה אחרת, שאין אני מכיר כי אם מתוך סיפורי ארכיאולוגים או שמועות רחוקות, אפשר לא היה נמצא בהתנהגותה של רבקה כל פגם. בסך הכל לא היתה אלא מניחה לגברים לחזר אחריה. מוטב נאמר: מעודדתם לכך. צריכים אנו לשער כי רובם לא קיבלו את אוות נפשם. פלוני שהסיעה לביתה באוטו, אלמוני ששיגר לה עדי, פלמוני שבא לקחתה למחולות, – מעשים אלה מצאו מקומם בתוך המסגרת של המוסר המקובל. אלא שבכאן ספק אין לנו במוטיב. בן המזרח הסתכל בלי עקמומיות במצבה של אשתו, ומכיון שהיה הכוח בידו לכך, נטל וסגרה בפני צידוד כל גבר אחר. אפשר שנעשה זה מתוך הסכם בין הגברים, לשם התגוננות. במוסר המקובל גם אצלנו הרי זה הגיוני ביותר, ואין זה אלא הוגן לגבי הגברים האחרים, וחוסך להם הרבה כאב לב וטרדות. כשהעיר אהרן, באחד הרגעים שהיה מתחרט עליהם אחר כך, את אזנה של רבקה לפרוש זה של מעשיה, ענתה כי “כל אלה ידידיה הם, ותו לא”. ואז השיב בחריפותו הרשלנית: “באיזה מובן?” והמשיך לגרור את מליו: “לשם מה מבקשים הם את חברתך? אילו גבר היית לא היו מחזרים אחריך. הרי זו ידידות המצפה לשכרה. ומה שבסוף אין רובם מקבלים את מה שקוו לו – אין זה הוגן לגביהם”. ואחרי שחשב רגע הוסיף: “ואין זה הוגן גם לגבי השאר”. היא ידעה כי כיוון לחיים. אפשר שהיה מוסיף לנבא לה על אחריתה של התנהגותה, אך מצא כי התערב דיו בעסקיהם של אחרים, ופסק.
הנחנו את חיים בעמידה עלובה, מטרה לעיני הבריות. ואז הוא עוקר את רגליו, ורודף. לא, כי בורח הוא – לאותו כיוון שבו הסתלקה רבקה. והרגשת האבסורדיות שבמעשהו הולכת וכבדה, אבל שוב אין הוא יודע להפסיק. החבורה עומדת מרחוק ומסתכלת. אף הם חרדים, אבל עוד לא איבדו את השליטה בעצמם עד כדי שישתתפו במחזה בפעל.
הרהורים מתממשים בדרכים כה רבות. לא קשה להשתמש בכוח השיפוט מתוך ישיבה נוחה בכורסא, והסיגארטה מעלה עשן רוגע, עדין־הקו. אבל מתוך רדיפה, כשהשנים הדוקות, וקארוסלה של מחשבות ודמויות השתחררה שם, בעליות המוח, אין האדם אלא נרדף מאת הרגע.
האדם עומד, מפני שהיא נכנסה לביתה, או מפני שנדמה לו שרץ דיו. הוא צועק “רבקה!” מפני שבכל זאת בעקבותיה רץ, והיא נעלמה מעיניו. אוי, לצעקת אובד, נאקה של אדם שרואה את התריס בין עמידתו העלובה ובין פיות הכפר באדם אחד, המתחמק ממנו. הוא חוזר וצועק. קריאתו הופכת לנביחת כלב, שאינו יודע כיצד להפסיקה. הוא מתמלא חימה. השכנה יוצאת ומבקשת ממנו, בלי נימוס רב, להסתלק. אבל הוא מבקש, מתחנן, לראות את רבקה. “לשם מה?” וכי יודע הוא לשם מה? והרי היא רבקה, רבקה עם כל מה שקשור במכאובי לב אינטימיים, בהרהורים בלי סוף. דמות כל כך קרובה לו. “לא חשוב”. קצת תופס הוא את הרושם המשונה של עמידת כך, והוא מוסיף “לא אעשה לה כלום”. והשכנה נכנסת, ודנה עם רבקה, עד שזו יוצאת.
מה עליו לומר? מה עליו לעשות?
כמה מלים מגומגמות, עלובות, שאינן נשמעות גם לו. התשובות הטפשיות. וכי מה יכולה היא להשיב?
הוי, דמות עלובה, נפש רצוצה. אסור היה לתת בידיך אקדח. בשעה שירה בה השיג רק את העובדה כי עתה עליו לירות בעצמו. להפסיק לעשות לא יכול, ומעשה אחר לא עלה בדעתו.
אכן, נדמה לי שתפקיד קשה היה לפני שופטיו. כי הנה, על כל מעשי השטות שצימצם חיים באותן דקות ספורות, ועוד הוסיף שיכחת כמה עובדות באנאטומיה, והחברה הצליחה להצילו, כדי שאפשר יהיה להמיתו מות חוקי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.