הספר הראשון שקראתי (להוציא את החמר “המתאים לגיל” שהלעיטוני) היה “מנפרד” בתרגומו של פרישמן. הספר עודנו שמור עמי. כעת רואה אני גם את הפגמים שבתרגום. בקריאתי איני שומע כל משקל טוני. הלשון כבדה וארוכה. נסיתי לתרגם כמה קטעים בעצמי (הציטאטה ב“תחליף מודרני” והדבור המתחיל ב“תכלת וארגמן” הם תרגום שלי) והם נשמעים לי מתרגומו של פרישמן. אבל בשעתו השאיר עלי הספר רושם חזק. חלקים ממנו זכרתי על פה, והייתי מדקלם, לצורך ושלא לצורך.
בתוך שאר החמר “הספרותי” שהטעימונו בבית־הספר היו גם תרגומים מהמלודיות העבריות. (לא חנם כרוכים ילדי המולדת אחר התנ"כ: כמעט שאין להם כל ספרות אחרת שתטעם לחיכם). ובהגיע תורי עברתי את הגיל בו כל אדם נלהב מהשירה הרומאנטית. באותו זמן למדתי לקרא את באירון במקורו. בארצנו מרבים הצעירים ללמוד לעז. רובם עושים זאת לצרכים של “ממש”: משרות, פרסטיז’ה, נסיעה לכרכי הים. אני למדתי אנגלית כדי שאוכל לקרא ספרים. ומכיון שהספרים שרציתי לקרא היו מסוג שוברי־השניים, היה עלי ללומדה אחת־עשרה שנה, ובתוכן שלש שנים בארץ מקורה.
ובכן, לספורי.
היתה גברת אחת, מלומדת הרבה ואנינת טעם, שהיתה מוליכתני לתיאטרון ומשמיעה לי מוסיקה נבחרת, לרוב מוצארט. היא שהראתה לי את שיקספיר בכל הדרו, דהיינו: על במה.
יום אחד שאלתני אותה גברת מה רצוני שתקנה לי מתנה. כשנותנים לי מתנה חושש אני שרוצים לשחדני. אבל ראיתי שבין כה וכה לא אעמוד בנסיון, והשבתי: “ספר שירי באירון”.
למחר מביאה היא לי את ספר שירי קיטס.
“באירון – אומרת היא – היה עוול ואיש הפוזה. קיטס היה אישיות קדושה. אני חושבת שאתה דומה יותר לקיטס, ומשיריו תיהנה יותר”.
קללתי אותה על מחמאתה ועל מתנתה. היא נעלבה (דומני ביחוד על טעמי שלא אבד בהשפעתה), והייתי צריך לפייסה.
לאחר כמה זמן מביאה היא לי ספר שירים אחר. אני מחייך בהנאה, ושואל: “באירון?”
“לא – אומרת היא – ש’לי”.
“ש’לי היה אדם ישר. נביא לדורות. ‘פרומתאוס מותר’ הוא השירה האדירה ביותר בלשון האנגלית…” וכן הלאה. אינני יודע משום מה לא עלה בדעתי ללכת ולקנות את באירון בעצמי.
אותה גברת נתנה לי עוד ספרים. אבל את באירון לא נתנה לי. לימים כתבה לי כי הנה קנתה את הספר, ותשלחנו אלי, ולא שלחה.
היתה עוד גברת. זאת לא רצתה לחנכני לשירה, אלא למשהו אחר: להיות אדם מן הישוב.
גם היא רצתה לשחדני במתנות. “מה רצונך שאתן לך, מידד?”
“ספר שירי באירון”.
הביאה לי כפפות וצעיף.
כמעט והטחתי את מתנותיה על פניה. יבבה עלי, והייתי צריך לפייסה.
הרבה דורונות הביאה לי אותה גברת, אבל ספרים לא היו ביניהם. “אינך קורא בספרים – היתה אומרת לי – אינך אלא מאספם”.
בחברתה באמת לא יכולת לקרא בספרים. הייתי מבכר לעשות משהו אחר, או, כשאי אפשר היה זה, פשוט להשתעמם.
היו עוד גברות שנסו לשחדני בדורונות והיו שנסו למשכני במחמאות, אבל את באירון לא קבלתי.
יום אחד סיפרתי את המעשה לנערה אחת. אותה נערה היתה עניה מבית עניים, ודומני שאת שם באירון שמעה לראשונה מפי. דרך אגב, היא נסתה לחנכני שאעשה סעודותי קבע.
לאחר שבוע מוצא אני בחדרי חבילה גדולה. פתחתי, והנה ספרים: כל כתבי באירון, הוצאה מפוארת.
הלכתי ומצאתי לאותה נערה, והבאתיה לחדרי.
“מעשה זה שלך הוא?” – שואל אני.
“כן”. – אומרת היא.
“יודעת את את מעשה דויד ובור בית לחם?”
היא לא ידעה. קראתי לה: “ויתאוה דויד, ויאמר: מי ישקני מבור בית לחם אשר בשער? ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים. וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, וישאו ויביאו אל דויד. ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה. ויאמר: חלילה לי, יהוה, מעשותו זאת. הדם האנשים ההולכים בנפשותם?”
“ספרים אלה עלו לך הרבה?” – שאלתי.
“כן”. – אמרה.
“ומנין לך הממון?”
“היה לי”.
“אה! – אמרתי – אינני יכול לקבלם”.
“לא? מדוע?”
“מאותה סבה שלא יכל דויד לשתות את המים. הקורבן גדול מדי. אסור לי לקבלו”.
“ומה אעשה בספרים?”
“אינני מאמין בקרבנות. לולא כן הייתי שורף אותם”.
העני מחנך לפרקטיות. היא נבהלה: “לשרוף? אבל זה דבר יקר!”
“יקר מאד. ויקר כפליים באשר מקנת כספך הוא”. לשון נמלצת. סבורני כי לא הבינה את שיחי. נטלתי את הספרים והחזרתים לביתה. לימים נישאה. מה גורל הספרים אינני יודע.
סוף סוף זכיתי וקבלתי את שירי באירון. מגברת אחרת. היא ניסתה לחנכני שאקנה לה לבנים. אולי באמת אהבה אותי. אני נהגתי בה כבמופקרת. בספר אינני יכול לקרוא: האותיות קטנות וצפופות. ואולי מסיבה אחרת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.