א    🔗

היא היתה נערה רגשנית, קטנת קומה אבל בנויה יפה. היו לה עינים שחורות חולמניות ושער כמו הלה שחורה. היו דברה כאלו ספרה חלום שראתה בשנתה. ואלה היו דבריה:

ליום הולדתי הביא לי ורד. ורד אחד, אדום־אדום. זמן רב לא בא לביתי, לפני כן. היתה איזו קטטה טפשית ביננו, והוא רתחן וגאה – הלך, ולא בא יותר. גם אני לא רציתי שיחשוב כי רודפת אני אחריו, והנחתי לו. נפגשנו פעמים אחדות באקראי, וראיתי בו שהוא סובל, שדבר מה מעיק עליו. אבל אנחנו שנינו גאים.

וליום הולדתי בא. לבוש הדר ונודף־בשם, ובידו ורד. ורד אחד. אדום־אדום. כמה עדין היה חיוכו כשהושיט לי את הורד. אפשר שעלתה בעיני דמעה, כי קולו היה עוד רך מתמיד: “יחזור עליך תמיד יום זה לשמחה”, אמר בחגיגיות. אפשר שהיה מנשק לי לוא נמצאנו במקום יותר מסותר. לקחתי את הורד, והטמנתי אותו. אני אשמור את הורד הזה, את זה באמת אשמור, כל חיי.

באו עוד, והיה מצב רוח טוב. רקדו, והוא יצא אל המרפסת. ותמיד לא סבל מחולות. לאור הירח היה לו מראה של חלום. כאלו חזר ובא אחד החלומות הרבים שבהם היה מופיע אלי ולוחש לי…

“נאה לבשת היום – אמר בחיוך מתוק – אבל אולי תלבשי לבן, לכבוד היום?”

|אז תצטרך לסבול את המחולות", אמרתי, ושנינו צחקנו.

ופתאם נעלם. חברה רבה מדכאה אותו תמיד. אבל הוא שוב־ישוב. גם ביום הולדתי ידעתי שיבוא. הוא הבטיח לי שיחזיר לי את תמונתי אם לא יוסיף לבוא, ואת תמונתי לא החזיר.

ליום הולדתו שלו אשלח לו מכתב, ובו רק המלים האלה: “אחולי הלבביים”. הוא יבין.

והוא ישוב. כערובה לכך נתן לי ורד. ורד אדום־אדום. אני אטמון את הורד בכותנה, שלא יבול. זאת היקרה במתנות יום ההולדת שקבלתי.

אולי זה טפשי, אבל אני משוחחת עם הורד. כשאני לבדי אני לוחשת לו, חרש־חרש: “יקירי. בואה־נא. אני מצפה”.

ב    🔗

הוא היה עלם נאה, גבה קומה אבל בנוי יפה. היו לו עינים חומות וגלויות מבט, ושער ערמוני מתולתל. הוא דיבר כאלו ספר מה שראה ברחוב אלנבי בלכתו מהעבודה. ואלה היו דבריו:

אתה יודע, כך מתוך בטלה, מה שאדם עלול לעשות! אם אין לו מה לעשות במיוחד, מבין אתה. פתאום נזכרתי שיש ל– יום הולדת. בכלל, בתקופת שנה זאת באים ימי ההולדת כמו ברד. לשלש מהן חל יום ההולדת בתאריך אחד, ותיכף אחריהן – אלמונית ופלמונית ופלונית. טור ארוך. למי יש תקציב לכל זה?

בזמנים כתקונם – אני זוכר בשנה שעברה יצאנו חבורה גדולה לירקון. עלינו על סירה לאחר חצי הלילה, והשתעממתי כהגן. החבריא פטפטו ושרו וצווחו. כנראה שהיו שכורים מעצם המעשה. חזרנו כמעט עם שחר. פתאום עלה בדעתי לחלוץ את נעלי, ורצתי יחף ברחובות. הייתי צריך לחוג באיזו צורה שהיא.

ובכן אני בא לשם, ואינני מוצא אותה. שכחתי מה התאריך המדויק. שאלתי את אמה מה התאריך. מתחלה חשבתי לא לחזור. אבל בבוא אותו יום הסתקרנתי. בזמן מן הזמנים היה לה, ואולי עוד יש לה, לב אלי. רציתי להפתיעה. מענין להמצא במצבים שלא התכוננו להם.

לבשתי פאר, והלכתי. בדרך, ליד חנות פרחים, שמתי יד בכיס, ומצאתי שם שילינג אחד. “תני לי ורד אדום” – אמרת לנערה המוכרת. והיא שואלת: “אשים לך בדש הבגד?” “לא – השבתי – זה יהיה מתנה”. “רק ורד אחד?” “יש לי רק שילינג אחד”. – עניתי לה – “ואני חושב שזה יעשה את כל הרשם הדרוש”.

פתחה לי את הדלת, ואני מושיט לה את הורד. אני רואה היא כך, כאלו נחנקת בדבר־מה. אני מפשפש בזכרוני ומעלה איזו פראזה, ודאי מאחד הספרים שקראתי פעם: יחזור עליך יום זה תמיד לשמחה", או מעין זה. והיא מסתלקת עם הורד אין יודע לאן.

עמדתי כמו טפש. נכנסתי וישבתי כמו חתן. באו חבריא משלה. איזה רעש! חמקתי למרפסת. היא יוצאת אחרי. לא ידעתי מה להגיד. גמגמתי ואמרתי: “אולי תלבשי לבן”. אפשר שהעלבתי אותה בכך. אבל לא היה לי מה להגיד, פשוט השתעממתי כולי. מילא. אחרי זה חמקתי וברחתי. מה אמר לך? מה שאדם עושה מתוך שעמום! סתם בטלתי ערב.

והיום אני מקבל ממנה מכתב זערורי, ובו “אחולי הלבביים”. היום באמת יום הולדתי. הנה לך. על דאטפת אטפוך. באת אלי, והרי אני כותבת אליך. עולם בטלן!