שבעה ימים הצפינוהו רעיו, ולא יכלו עוד הצפינו. אז נשא רגליו ויצא לכפר, אל אחיו. לא נראה לו מקלט אחר. פליט היה מאימת החוק, פושע פוליטי.

הגיע לכפרו עם ערב. חכה עד רדת היום, ואחר המשיך דרכו במשעול העולה ליד חצר הקברים. בדממת הדמדומים נשמעו לו מרחוק קולות הכפר הרוגעים. העשן אשר לאשי הערב בא עם ריחות הזכורים לו מימי ילדות רחוקה.

בין גדרות השיחים האיץ האיש את פסיעותיו – הביתה, אל המנוחה. והיה כל עץ הנפגש בו וכל אבן מברכים לו ואומרים: “שובך לשלום, ההלך”. והדממה זמרה לו בקול צעדיו: “שובך לשלום”.

בצהלה חרק הפשפש: “שובך לשלום”.

וחייכו פני אחיו בדמעתם: “שובך לשלום, אחי”.

אך בשבתו לשלחן, חזרה האשה, גיסתו, מן החצר, וקולה היה קר וזר: “שובך לשלום. – אבל מוטב לך לא לשהות פה. אנשים יכולים להכנס בכל עת. גם בביתנו אינך בוטח”.

נאכלה הסעודה בדממה. הציעה לו האשה במחסן, וזרזרתו לצאת את הבית. “אל תראה בחוץ!”

נכנס לאפלולית המחסן (“אל תעלה אור!”), ישב בפאת המטה, ולבו הלך והכביד.

למנוחה לא הגיע, ומי יודע מתי גם הגע יגיע. פקפוקיו בעמלו שעמל הלכו וגברו. קטעים מנאומו האחרון שנאם לחבריו זמזמו עתה בזכרונו: “מוכן אני להלחם בכל העולם, ואפילו בעצמי, בגלל דבר זה”. – אכן, כל העולם כבר נלחם בו. ולמה המלחמה?

אימת החוק על כולם. רעיו יראים מפניו, ולאחיו הנו אך למשא. עד מתי יוכל לעמוד במצבו זה, ומה תוחלתו?

שכב האיש, כבש פניו בכרו, משמים וריק.

חכוך בקיר העץ העמידו על רגליו. אזן הנרדף הרגישה נזדקפה. קרב לקיר והאזין, עד ששמע נשיפה. זאת היתה הפרה. מעברו השני של הקיר נמצאה הרפת.

גשש באפלה, ונכנס שמה. מן הזוית קדמתו נשיפה חמה. התקרב בזהירות ונגע בחוטם הלח; חיכך את מצחה, והיא לקקה ידו בלשונה הקשה.

גחן האיש, וחיבק את העורף העבה; העביר ידו על הצואר הרך; כבש פניו בעור השעיר, ופרץ בבכי.