אישיותו של אברהם שפירא עטורה זה עשרות שנים ספורי־גבורה וגם אגדות, ופרשת חייו היא חלק מתולדות הישוב העברי החדש ותולדות השמירה העברית.

חייו של אברהם שפירא בארץ הם שרשרת של הרפתקאות ופרקי־התגוננות, שהנוער בדורנו למד מהם הרבה, ועוד הם עתידים לשמש דוגמה מאלפת לדורות הבאים.

שנים רבות עמד אברהם שפירא במלוא קומתו הזקופה בראש ההגנה והשמירה, וידע לטפח את רגש הגבורה בקרב תלמידיו הרבים, אשר ממנו למדו כיצד לשמור ולהגן על הנפש ועל הרכוש.

בימים הטרופים ביותר לישוב ידע הלוחם האמיץ לחרף את נפשו עד שהעזתו עוררה הערצה והשתוממות לא רק בפנים המחנה, אלא גם אצל שכנינו הערבים, שהיה מכונה בפיהם בשם “שיך איברהים מיכה”.

בגלל השפעתו הגדולה על הערבים, הצליח אברהם שפירא כמה פעמים להשכין שלום בינם לבין היהודים וגם בין ערבים לערבים.

אברהם שפירא איננו מן הפזיזים במעשיו, אלא מעשיו מחושבים ומתוכננים מראש, כאסטרטג מומחה.

פעמים רבות עמד במערכות־קרב קשוח מול אויבים מזוינים רבים, וברוב המערכות היתה ידו על העליונה ויצא כמנצח והכל בגלל תכסיסיו הנועזים.

מי הוא ומה מקור־מוצאו של אברהם שפירא? נצר ממשפחת־רבנים מיוחסת, שכמה מאבותיה ידועים בתולדות ישראל כמקדשי שם שמים ושם ישראל בגבורתם ובאומץ־לבם.

אברהם נולד לאביו יצחק צבי שפירא בכפר הגדול נובה־מיכאילובקה פלך טאווריה בדרום־רוסיה (מקום־מוצאם של המשורר שאול טשרניחובסקי ושל כמה מראשוני הציונות והחנוך העברי החדש) בצום־גדליה תרל"א (1870), וביום־הכפורים הוכנס בבריתו של אברהם אבינו.

האב ר' יצחק צבי שפירא, שהיה הדור המ"ב לרבנים, שהורישו את כסא־הרבנות מאב לבן, לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה, ובחר להיות עובד־אדמה.

אף אחיו של ר' יצחק, הידוע בשם פרופ' הרמן שפירא, היה בתחילתו רב בעיירה בקורלנד ואחר כך התמסר ללמודי המתימאטיקה ועלה לדרגת פרופיסור בהיידלברג. הרמן שפירא נמנה עם חובבי־ציון הראשונים, היה מהוגי רעיון האוניברסיטה העברית, ומהוגי רעיון קרן קיימת לישראל, וגם ממחיי הדבור העברי (יסד בשעתו אגודה “שפה ברורה” להפצת הדבור העברי).

לא קל היה לו, לאביו של אברהם שפירא, להכות שרשים בחקלאות בימי המשטר הצארי ברוסיה, לאחר שנסיונו זה נכשל – חכר בית־חרושת למשרפות יין־שרף ואף היה מספק לאכרי הכפר משקאות, צרכי מכולת ואריגים, שהיה מביא מחארקוב. במרוצת השנים התבסס יפה בעסקיו עד שנחשב בין האמידים.

מן הכפר האוקראיני עבר לגור בעיירה טוקמאק, וכאן עסק בעיקר במסחר האריגים ועשה עושר. לרגל עסקיו היה נוסע לעתים קרובות לאודיסה, וורשה וערים אחרות גדולות.

בימי התעוררות העליה לארץ בין יהודי רוסיה ופולין, סמוך ליסוד המושבה פתח־תקוה (תרל"ח–1878), נתעורר ר' יצחק־צבי שפירא והוא אז בן 59 ובעצם שגשוג עסקיו, לעבור מרוסיה ארץ־מגוריו ולעלות לארץ־ישראל עם משפחתו הגדולה. בתמוז תר"מ (1880) הגיעו לארץ ר' יצחק־צבי שפירא ובני משפחתו – אשתו ביילה, שלשה בנים נשואים עם צאצאיהם, שתי בנות קטנות ואברהם בן־הזקונים שהגיע לגיל עשר.

בעשר עגלות טעונות נפשות אדם וצידה, יצאה המשפחה הכבודה אל נהר הדניפר, עברה את הנהר בדוברה, ומשם באה בדרך היבשה לאודיסה עיר־הנמל, ומשם הפליגו לארץ באניה רוסית. לאחר טלטולים רבים במשך כמה שבועות, הגיעה משפחת שפירא לחוף יפו.

תחילה קבע יצחק־צבי שפירא את מושבו בירושלים, ושם למד אברהם הצעיר תורה ב“חדר” אשר בחצר “חורבת ר' יהודה החסיד” בעיר העתיקה.

שאיפתו היתה להתישב במושבה הראשונה פתח־תקוה, אם כי ידוע היה כי המתישבים הראשונים סובלים הרבה מאד מן הקדחת הממארת של הבצות הסמוכות ומהם עוזבים את המושבה.

רבים יעצו לו להשאר בירושלים ולחיות, כרוב יהודי העיר הקדומה בימים ההם, מ“חלוקה”, אולם ר' יצחק־צבי לא שעה לדבריהם וגמר אומר בלבו להתנחל על האדמה,

בקיץ תרמ"א (1881) רכש מאה ועשרים דונאם קרקע על הגבעה שעל יד הכפר הערבי “יהודיה” הסמוכה לפתח־תקוה.

עם בואו אל המושבה, בא מפנה חדש בחייו של הילד אברהם שפירא. נצמד מיד אל הקרקע, כאילו היה מבני בניהם של אנשי־אדמה. בהיותו בן שתים־עשרה החל לעבוד בשדות ובכרמים ביהודיה ובפתח־תקוה, ובשבת היה חוזר לבית הוריו, שהוסיפו להתגורר כמה שנים בירושלים.

הנער הצעיר נתנסה בכל עבודות קשות ומפרכות את הגוף. יום־יום היה יוצא לעבודת החרישה, הזריעה, הנטיעה. עסק גם בהובלה, וכן היה מטפל בסוסי הפקידים של הבארון רוטשילד. והוא אהב את עבודת החקלאות, נצמד אל האדמה, אל המשק, אל העץ ובעל־החי, גדל והתפתח עם המושבה, עד שנעשה במשך עשרות שנים לעצם מעצמיה ולעץ מעציה.

במשך הזמן נכנם אברהם שפירא לעניני הצבור, ונעשה לרוח החיה בכל עניני המושבה, אשר גדלה ופרחה והיתה ל“אם המושבות”.

מימי נעוריו אהב שפירא את הרכיבה, ואת הספורט בכלל. השתתף כדרך בני המזרח, במרוץ סוסים, וזכה לקבל כמה פעמים פרסים על הצטיינותו במרוץ, שבו השתתפו רוכבים מבני המושבות ומן הכפרים הערביים.

בגלל מומחיותו היו מזמינים אותו גם כראש השופטים במרוץ הסוסים בעיר ובכפר, וכולם הכירו בו שופט בלתי־משוחד מכל הבחינות, הפוסק את דינו לפי הכרתו הפנימית.

תל־אביב היתה רואה את אברהם שפירא בתהלוכות־העדלידע החגיגיות בפורים, אשר בהן השתתפו רוכבים מכל המושבות הסמוכות. בראש התהלוכה הנהדרת שעברה ברחובות תל־אביב, היתה פלוגת רוכבים צעירים, ולפניה – שני פרשים נכבדים על סוסים אבירים – ראש העיר מאיר דיזנגוף, ואברהם שפירא, איש פתח־תקוה וזקן השומרים העברים בארץ. רבבות החוגגים היו מריעים בתשואות־חן לשני הפרשים הישישים שהיו מסמלים את העיר והכפר.

אף בחגיגות ה“מכביות” בתל־אביב, אשר כינסו את מובחרי הספורטאים היהודים מן הארץ ומתפוצות הגולה, היה הגבור הנערץ אברהם שפירא רוכב בראש קבוצות הפרשים לאורך רחובות העיר אל האיצטדיון, מקום התחרויות. הנוער היה שמח תמיד לראות בעיניו את האיש המהולל, אשר שמעו וקראו ספורים ואגדות על מעללי גבורתו.

לאברהם שפירא יצאו מוניטין כגבור ולוחם אמיץ עשוי לבלי חת, לא רק במושבות העבריות, אלא גם בין הערבים. ואכן פעמים רבות סיכן את נפשו, ורק בדרך נס ניצל ממוות.

על פרשת חייו ועלילותיו נכתב הרבה, ולא אחזור על הדברים. ברצוני לציין רק כמה פרטים על אברהם שפירא כ“שומר ישראל”:

אברהם שפירא היה המלווה־השומר הראשי של כל האורחים החשובים בעת בקוריהם בארץ: הבארון אדמונד רוטשילד בכל בקוריו, של הד"ר הרצל בעת בקורו בארץ באוקטובר 1898, ופגישתו עם וילהלם השני מלך פרוסיה ליד השער של מקוה־ישראל; של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל; של נשיאי ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ונחום סוקולוב; של הלורד מלצ’ט (אלפרד מונד), של הלורד מילנר ועוד ועוד. כולם בטחו בו וסמכו על “שומר ישראל”, אשר התנדב ללוות את אורחינו הנעלים בראש פלוגת רוכבים מתנדבים מבני פתח־תקוה, אשר צייתו לפקודותיו.

וראוי עוד להזכיר את דברי איש־הרוח אליעזר בן יהודה הירושלמי בעתונו “האור” על איש־הגבורה אברהם שפירא:

“אברהם שפירא נולד וגדל יחד עם תחית עמנו בארצנו. הוא בריא בגופו ואמיץ ברוחו, והמושבה פתח־תקוה ראתה בו עד מהרה את מגינה בכל צרה שלא תבוא, ותהילתו וגבורותיו הגיעו רחוק מגבולות מושבתו, ויהי שמו מפורסם ביהודה ובגליל, גם השכנים הערבים מסביב כיבדוהו והוקירוהו אף אהבוהו, כי השתדל אברהם שפירא לדעת את לשונם וגם חדר לתוך חייהם והבינם וידע להתהלך עמהם. ויפנו גם הם אליו בכל ריב וסכסוך, אשר ביניהם ובין היהודים, או אפילו ביניהם לבין עצמם. וכמצותו עשו ולפקודותיו נשמעו ונודע אברהם שפירא לאיש דורש צדק, ומבקש שלום”.

באמתחתו של אברהם שפירא גנוזים הרבה מכתבי־תודה־והערכה מאנשי שם ורמי מעלה, אשר ציינו לשבח רב את עלילות־הגבורה שלו ואת שרותו הגדול לעמו ולארצו.

על סף שנת השבעים לחייו נכנס אברהם שפירא לתנועת “הבונים החפשים”, התנועה הנושאת על דגלה את האהבה לזולת, ואת ההקרבה העצמית לטובת החברה והאדם בלי הבדל דת ומעמד. כי אברהם שפירא, הגבור אמיץ־הלב והיהודי הלאומי והציוני הנאמן, הוא גם אח לכל אדם, מוכן להגיש את עזרתו המהירה בעת צרה לכל הנתון במצוקה. המלים “אהבה” ו“שויון” אינן אצלו מושגים סמליים בלבד, כי אם חלק מחייו יום־יום.

זהו צירוף נפלא של גבור ואציל־רוח, של יהודי ואדם, אחד המעטים שנעשו אגדה ומופת בחייהם.