הרבה עשרות שנים עומד אליהו קראוזה במערכת החנוך החקלאי ושוקד עליו בהתמדה, בחריצות מופתית, ובמסירותו הנפלאה. ודומה לפעמים, כי הוא עצמו אינו אלא אחד מעצי־הפרי, עץ פורה ורב־שרשים, שהוא אוהב כל־כך ומטפח בחבה ובאהבה כל השנים במשק החקלאי המעורב והמגוון.

אליהו קראוזה הוא בלי הגזמה סמל מופתי של החייאת העבודה החקלאית והקשרים עם האדמה, אדמת המולדת.

החווה החקלאית סג’רה בגליל התחתון, בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ביהודה – אלה הם שמות נרדפים לאליהו קראוזה, ואין להפריד ביניהם. אין להזכיר את סג’רה, בלי להזכיר את מנהלה קראוזה, שעמד בראשה כשלש־עשרה שנה, וכן אין להזכיר את מקוה־ישראל בלי להעלות מיד את שם מנהלה קראוזה העומד בראש המוסד הזה למעלה משנות דור.

קראוזה נולד בברדיאנסק אשר בדרום רוסיה, באלול תרל“ז. בילדותו נתחנך בבית־ספר רוסי וגם ב”חדר“. בהגיעו לגיל בר־מצוה, בשנת 1890, הביאוהו בני משפחתו לארץ־ישראל, וכעבור שנתים נתקבל כתלמיד בבית־הספר החקלאי למקוה־ישראל, שנוסד על־ידי חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס איזראעליט) בצרפת עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1870. חמש שנים למד בבית־ספר זה ובשנת 1897 גמר את חוק־לימודיו בהצטיינות. על־כן נשלח על־ידי חברת כי”ח להשתלם בבית־מדרש גבוה לאגרונומיה בפאריס. אף את בית־הספר הזה גמר בהצטיינות. תחילה אמרה חברת “כי”ח" לשלוח את האגרונום קראוזה כמדריך למתישבים היהודים בארגנטינה, אולם חברת “יק”א" הזמינה אותו לעמוד בראש בית־ספר חקלאי ליד סמירנה (באסיה הקטנה), ועם זה הטילה עליו לחקור, אם יש סכויים להתישבות חקלאית ליהודים באזורים שונים באותה סביבה.

בשנת 1900, עם העברת מושבות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל לידי חברת “יק”א" – הוזמן קראוזה לעמוד בראש החווה החקלאית סג’רה (אילניה), שהשתרעה על פני שטח של 17700 דונאם. בראשית המושבה היה מספר האכרים בה מצער מאד, אך קראוזה הכניס לשם זרם־חיים חדש, וכוחות חדשים ורעננים החלו נוהרים שמה להתיישב על הקרקע ולפתח את המשק החקלאי. בחווה זו התרכזו כמה חלוצים אידיאליסטים מבני העליה השניה, בהם: דוד גרין (הוא ראש־הממשלה הראשון למדינת ישראל – דוד בן גוריון), ישראל שוחט (כיום עורך־דין ועסקן ידוע בתל’אביב), מאניה ווילבושביץ, ועוד אחרים שתפסו אחר כך עמדות ראשונות־במעלה בחיים הצבוריים והחברתיים בארץ. בסג’רה הוקם “השומר”, והתחיל את פעולתו ארגון “החורש” – אבי העובדים החקלאיים בגליל.

קראוזה סייע הרבה להניח את היסוד לתנועה הקבוצית החקלאית בארץ. סג’רה היתה בימים ההם בבחינת אי קטן מוקף ישובי ערבים, בידואים וצ’רקסים, וקראוזה ידע למצוא לשון משותפת אף עם השכנים לא־היהודים, שהתיחסו אליו בכבוד רב. קראוזה הבין, איך לקרב את כל החלוצים, עזר להם להסתגל לתנאי המקום, לעבודה הקשה והמפרכת את הגוף ולחיים הפרימיטיביים. בגלל אפיו הנעים, מזגו הטוב וסגולותיו הנפשיות נתחבב על כל העובדים במחיצתו, וכולם למדו ממנו את העבודה החקלאית לסוגיה. אפילו הערבים והצ’רקסים השכנים היו מבקשים ממנו הדרכה מקצועית בחקלאות.

היתה זו תקופה רבת־ערך, וכותב דברי ימי המעפילים הראשונים, מניחי היסוד להתישבות החקלאית, יצטרך להקדיש פרקים רבים ללבטיהם של החלוצים האלה שבאו לארץ לבנות ולהבנות, לשדד מערכות ולשנות הרגלי־חיים.

בשנת 1913 הוזמן קראוזה מסג’רה לעמוד בראש בית־הספר “מקוה ישראל”. שבע־עשרה שנה קודם לכן היה תלמיד בית־ספר זה, והנה הזמינה כי“ח, על־פי הצעת הבארון רוטשילד, את התלמיד־לשעבר כמנהל בית־הספר מקוה־ישראל. קראוזה נעתר לבקשה זו, ונכנס בכל מרצו להנהלת המוסד. בזמן הראשון נאלץ לעמוד במערכה קשה להשלטת הלשון העברית בין כתלי בית־הספר, כיון שבכל בתי־הספר של כי”ח ומקוה־ישראל בכלל, היו כל הלמודים נלמדים בצרפתית והלשון השלטת היתה צרפתית, ועברית היתה לשון־לוואי בלבד, לשון זרה. לימינו של קראוזה עמד אז יהודה גרוזובסקי (גור), המורה לעברית בבית־הספר.

ובעוד ידי קראוזה מלאות עבודה רבה יומם ולילה לשפור בית־הספר ופיתוח המשק החקלאי המגוון שלו, פרצה מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, שנמשכה למעלה מארבע שנים.

מפקד הצבא התורכי ג’מאל פחה היתה עינו צרה בבית־הספר ובמשק החקלאי המשופר של מקוה־ישראל, והציק הרבה מאד למנהל, למורים ולתלמידים. המצב הלך והחמיר מיום ליום. מספר התלמידים פחת והלך, ונשארו בבית־הספר רק תשעה־עשר תלמידים בלבד. גם אחדים מן המורים גויסו לצבא התורכי ולעבודות צבוריות ממשלתיות. הרבה אומץ־לב וגבורה נפשית היו דרושים לעמוד במערכת הגזירות והנגישות ולהאבק עם המפקד האכזרי ועוזריו הקרובים. וא. קראוזה עמד במבחן הקשה עד תום המלחמה.

עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה ופרסום הכרזת־בלפור, הגיע לארץ ועד־הצירים, ועמו באו גם ג’מס רוטשילד (בנו של הבארון אדמונד רוטשילד) וסילבן לוי. שניהם ביקרו במקוה־ישראל, והמנהל קראוזה גולל לפני האורחים הנכבדים את פרשת המאורעות הקשים שעברו על המוסד במשטר הצבאי התורכי. לאחר הבקור הזה החיש הבארון אדמונד רוטשילד את עזרתו למוסד. כמאה וחמשים יתומי המלחמה נתקבלו למקוה־ישראל, וקראוזה חידש את פעולתו הפוריה לקימום המוסד, שהוא אחד ממוסדות־החנוך המפוארים במדינה.

בכל שנות הנהלתו של קראוזה, משמשת מקוה־ישראל מרכז חשוב לנסיונות חקלאיים שונים: שדות פלחה, גידול ירקות, נטיעות, גן בוטאני עשיר בצמחים המרובים, זיבול, השקאה ופרדסנות. כל הענפים המגוונים האלה מדגימים את המרץ ואת כשרון־היצירה של העומד בראש המוסד – א. קראוזה.

קראוזה לא הצטמצם רק בהדרכה וחנוך בתחומי מקוה־ישראל בלבד, אלא נענה ברצון לממשלת המנדאט, לסוכנות היהודית לא"י, לחקלאים פרטיים במושבות העבריות וגם לכפרים הערביים, ובמשך יובל שנים הגיש את עזרתו המקצועית ונתן הוראות במיטב יכלתו ונסיונו הרב, לכל מי ששאל בעצתו.

רבות סבל המוסד – תחילה בשנות הפרעות הערביים, שהחלו באפריל 1936 ונמשכו עד ספטמבר 1939, ואחר כך במלחמת־העולם השניה בשנים 1939–1945. ועל אף הכל עלה בידי א. קראוזה להתגבר על כל המכשולים והמעצורים, ולהרחיק את אבני־הנגף הרבות, שהיו מונחות על דרכו המלאה חתחתים עד אין מספר. במרצו הרב החזיק מעמד בכל התנאים הקשים. גם במלחמת השחרור, לפני תקומת המדינה, סיכן קראוזה כמה פעמים את חייו והמוסד שימש כל הזמן מבצר חזק לצבא ההגנה לישראל.

בט“ז בחשוון תשי”ב נערכה במקוה־ישראל עצרת יובל למלאת חמשים שנות עבודתו של מר אליהו קראוזה (סג’רה תרס“א 1901; מקוה־ישראל תשי”ב–1951) בחסותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בעצרת החגיגית השתתפו אלפי אורחים ובהם אנשי משפחת האדמה, ותיקי המושבות וההתישבות לכל זרמיה, זקני הישוב והציונות, שרי הממשלה ונציגי מוסדות לאומיים וישוביים, שומרים ומגינים וכל משפחת מקוה־ישראל על מוריה, מחנכיה ותלמידיה.

יו“ר הכנסת, יוסף שפרינצק, פתח את העצרת והרים על נס את פעולותיו הרבות של מר א. קראוזה. נשיא־המדינה ד”ר חיים וייצמן שלח את ברכתו בכתב, והדגיש בברכתו, שקראוזה העמיד כמה דורות של חקלאים. ראש־הממשלה דוד בן־גוריון פרש את יריעת העבודה והשמירה העברית, ואת חלקו של קראוזה בשלושת המפעלים הגדולים של הדור: עבודה עברית, שמירה עברית ואחריות עצמאית של הקולקטיב. בהמשך דבריו אמר: “בזכות קראוזה הגענו להישגים החשובים, והיום אנו חוגגים לא רק חגו של אחד האנשים הדגולים והצנועים בתוכנו, אלא גם את חגה של החקלאות בישראל. זכר מעשיו לא ישכחו” –– –

הרמטכ“ל של אז, רב־אלוף יגאל ידין, בברכתו לקראוזה בשם צה”ל, הטעים, שצה“ל יודע ומאמין, כי רק בשיתוף־פעולה הדוק בין החרב לבין האת יקום הבטחון במדינתנו. “מקוה־ישראל – הטעים עוד הרמטכ”ל – היתה בית־יוצר גם למפקדים רבים בהגנה. קראוזה הוא שפתח, ובסיכון רב בתקופה ההיא את שערי מקוה־ישראל לרווחה לאימון צבאי של אנשי ההגנה. משהתחיל צה”ל לטפל גם בגידול ירקות, זכה לתואר: “אלוף בצלות ואלוף שום” (שם יצירתו של ח. ב. ביאליק) – – –

שר החינוך, הפרופ. ב"צ דינבורג, הביא את ברכת משרד החינוך והתרבות. אמר בין השאר, שהוא רואה בקראוזה סמל לפריחתה של תרבות חקלאית חדשה. באותה חגיגה ברכו את חתן־היובל בשם מוסדות ישוביים רבים. בתשובתו למברכיו סקר חתן־היובל את פרשת עבודתו מאז בא לסג’רה – בנובמבר 1901. בסג’רה, החווה החקלאית בגליל – אמר – התחוללה מהפכה חקלאית וסוציאלית רבת תוצאות ורבת חשיבות לארץ. לא לשוא עברו חמשים שנות עבודתו בסג’רה ובמקוה־ישראל. 2770 תלמידים סיימו את למודיהם בבית־הספר החקלאי, 500 מתלמידי הגימנסיה “הרצליה” שבתל־אביב נתחנכו במגמה החקלאית; ומאות פועלים קבלו במקוה־ישראל השתלמות חקלאית. מקוה־ישראל מילאה תפקיד חשוב בהכשרת הדור הצעיר לקראת החיים החדשים בארצנו. רבבות עצים ואלפי תלמידים הצמיחה מקוה־ישראל מאז בא הנואם לכהן במוסד.

א. קראוזה התחיל את עבודתו החנוכית והמעשית בזמן המשטר התורכי, המשיך את עבודתו בממשלת המנדאט הבריטי, וזכה לחזות במו עיניו את הגשמת החזון הגדול בתקומת מדינת ישראל. אחד מחניכיו בסג’רה עלה לשלב של ראש־הממשלה במדינת ישראל המחודשת. נתקיים בו הפסוק “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”.