בכ' בסיון תש"י הלך לעולמו בתל־ אביב המהנדס יוסף זלקינד, ולאחר כמה חדשים (חשון תשי"א) הלכה אחריו גם בת־זוגו נחמה. קברותיהם נחצבו בבית־העלמין נחלת־יצחק שבתל־אביב. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

שני הזלקינדים עברו את גיל התשעים, ומתו זקנים ושבעי־ימים.

יוסף זלקינד נולד בשנת 1859 במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). לאחר שנתיתם מהוריו בגיל שתים־עשרה, הועבר אל קרוביו בריגא ומשם לאוריול, ושם למד בגימנסיה רוסית. בסיימו את בית־ספר התיכוני, המשיך למודיו בפוליטכניון בברלין. בהיותו סטודנט בא לימות החופש למוהילוב, נפגש עם הצעירה נחמה – בת גרשון וילנסקי מרוגאצ’וב (פלך מוהילוב). שניהם התידדו, וכעבור זמן־מה נשאו זה לזו ומיד חזרו לברלין. נחמה נכנסה ללמוד בפאקולטה לפילוסופיה, ובעלה יוסף זלקינד המשיך את למודיו בפוליטכניון.

בימים ההם שימשה ברלין מרכז תרבותי חשוב, ומאות סטודנטים יהודים מרוסיה, ששערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפניהם, הלכו לברלין לשם קבלת השכלה באוניברסיטאות שלה.

הזוג הצעיר לא הסתגר בין כתלי בתי־הספר, אלא יצא לשטח העבודה הצבורית והציונית.

בבית הזלקינדים היו נפגשים סטודנטים מכל החוגים, ובין באי הבית היו כאלה שנתפרסמו אחר כך בתנועה הציונית: שמריהו לוין, ליאו מוצקין ואחרים. נחמה זלקינד ידעה להשרות על הנאספים רוח התעוררות, ושמרה לפעמים על הוכוחים הסוערים של באי־ביתה שלא יהפכו למריבות. היא היתה קוראת בהטעמה בעל־פה מיצירותיהם של גדולי המשוררים והסופרים. יוסף זלקינד לא היה מן הדברנים, כי־אם מן המאזינים.

עם גמר חוק־למודיו בפוליטכניון, החל המהנדס יוסף זלקינד עוסק במקצועו כמהנדס־מכונאי בברלין. לאתר שנתיים חזרו הזלקינדים למינסק, ושם נכנסו שניהם לעבודה צבורית. נחמה היתה פעילה מאד בחברת “מפיצי השכלה” ליהודי רוסיה, נתנה שעורים בבתי־ספר של קורסים לשבתות ועוד, ויוסף הקדיש מזמנו וממרצו לעבודה ציונית. היה מפקח על בית־הספר למלאכה, נפגש עם עסקני הציונות הותיקים: ד“ר ש. רוזנבאום, י. ברוצקוס, ד”ר חורגין, א. קפלן (דודו של אליעזר קפלן, שר־האוצר הראשון במדינת ישראל) ועוד. בשנת 1892 יסד י. זלקינד במינסק, יחד עם ידידו המהנדס וילבושביץ, בית־חרושת בשם “טכנולוג” ליציקת ברזל, עיבוד מתכת, בנין מכונות וכו'. לבית־חרושת זה יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, ומנהליו זלקינד ווילבושביץ נתפרסמו כבעלי מקצוע מנוסים ממדריגה ראשונה. בית־החרושת התפתח יפה. והתקיים במינסק 22 שנה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914, הכריחה הממשלה הרוסית את זלקינד ווילבושביץ להעביר את בית־החרושת שלהם למוסקבה. פה נפגש י. זלקינד עם ד“ר יחיאל צ’לנוב, הרב יעקב מזא”ה, המהנדס פנחס רוטנברג, יצחק ניידיטש, שושנה פרסיץ ואחרים. גם במוסקבה התעסק זלקינד בעבודה צבורית, ועם כמה עסקנים יסד חברה, אשר שמה לה למטרה למצוא בעלי יזמה טכנית לפיתוח העבודה המקצועית בארץ־ישראל.

בשנת 1918 נאסר זלקינד על־ידי הממשלה הבולשביסטית, בגלל ציוניותו. לאחר חדשים מספר שוחרר, וחזר לעבודתו המקצועית והצבורית. כעבור שנה נאסר שוב יחד עם שני בניו זאב ואלכסנדר (שניהם נמצאים בתל־אביב עם משפחותיהם), ועם קבוצה גדולה של עסקנים ציונים בועידה ציונית במוסקבה. כולם היו במאסר חדשים מספר, ובעזרת ה“ג’וינט” מאמריקה שוחררו ממאסרם כל הציונים ובהם גם זלקינד ובניו.

לאחר זמן־מה הצליחה משפחת זלקינד לצאת מרוסיה ועברה בשנת 1921 לברלין. שם החל י. זלקינד מתכנן תכניות לפיתוח התעשיה הביתית בארץ־ישראל, כיון שהתעשיה הביתית מעסיקה בכל הארצות המתוקנות (אנגליה, איטליה, בלגיה, הולאנד, צ’כוסלובקיה, שווייץ ועוד) מאות אלפים עובדים, המוצאים את לחמם בעבודות־יד שונות. התוצרת הביתית עולה שנה־שנה למאות מיליוני לירות שטרלינג, והיא תופסת מקום חשוב בשווקים הפנימיים וגם בשוקי חוץ.

עם בואו לארץ בשנת 1933, פנה זלקינד מיד לידידו מאיר דיזנגוף, ראש העיר תליאביב, והציע לפניו את תכניתו בענין תעשית בית. דיזנגוף החשיב מאד את בתי־הספר לחנוך מקצועי, והאמין שהתעשיה הביתית עתידה להתפתח יפה בהיקף רחב, אם נדע להכשיר את ילדי ישראל למלאכת־מחשבת ולמלאכת־יד. דיזנגוף נענה מיד להצעת זלקינד, ותרם את תרומתו היפה להגשמת תכנית זלקינד, ובעצם הימים העגומים של מאורעות־הדמים שהתחוללו ביפו, בשנת תרצ“ו (1936), בעת שאלפי פליטים ואומללים הצטופפו במקלטים אחדים בתל־אביב, נפתח המוסד “עמל” (ע’בודה מ’לאכה ל’פליטים) בתל־אביב. יום־יום היו פונים ל”עמל" צעירות וצעירים המחפשים עבודה. איש מהם לא ידע קודם־לכן שום מלאכה, ולאחר זמן קצר הצליחו לסגל להם, בעזרת מדריכים, מקצועות אחדים של מלאכת־מחשבת, כגון: קליעת רהיטי קש, סלי נייר, עציצי פרחים, קערות לחם ופירות, ילקוטים, תרמילים וכו' וכו'. המוסד “עמל” צייד את חניכיו ועובדיו בחומר גלמי, ואחר כך היה מקבל מהם את תוצרתם למכירה בשוק.

המהנדס י. זלקינד טיפל כל ימיו בבעית התעשיה הביתית, והיו לו כמה וכמה תכניות חשובות, שעל פיהן ניתנת אפשרות לכל איש ואשה להרוויח את לחמם במלאכת כפיים ובמכונת־יד.

המוסד “עמל” התקיים שש שנים (תרצ“ו–תש”א), ונוצרו בו כמה מוצרים חדשים בתעשיה הביתית, שקודם לא היו כלל במציאות ביצרנות הארצישראלית, והיו מובאים מן החוץ בכמויות גדולות. מאות פליטים למדו את המלאכה לכל ענפיה וחיו מיגיע כפיהם, בלי להזדקק לעזרה.

בקיץ תש“א התאחד “עמל” עם “המיפדה האזרחי”, מתוך תקוה שהתמזגות זו תאפשר להגדיל את תוצרת המוסד, ועל־ידי כך יוגדל פי כמה גם מספר העובדים. “המיפדה האזרחי”, בעזרת הסוכנות היהודית, הגדיל את ההון החוזר ב”עמל", אך החליף את מלאכת־היד במכונות־חשמל, ועל־ידי כך הופחת מספר העובדים.

ואילו המהנדס י. זלקינד לא הסתפק בכך, ובא בדברים עם הסוכנות היהודית ועם כמה עסקנים צבוריים, כגון: זלמן שוקן, אריה שנקר ואחרים, וניסה להשפיע עליהם לפתח את התעשיה הביתית, בערים ובמושבות בממדים רחבים. הוא הוכיח, שיש כר נרחב לפיתוח כמה וכמה מקצועות בתעשיה הביתית, אשר יוכלו להעסיק אלפים ורבבות מן העולים החדשים ומן החיילים המשוחררים.

בשנת 1945 פנה י. זלקינד אל אליעזר קפלן, ששימש אז גזבר הסוכנות, בדבר ביסוס ופיתוח התעשיה הביתית, והדגיש שענף זה עתיד להכניס לארץ סכומים עצומים מן החוץ, בשנת 1946 פנה באותו ענין גם להנהלת “אורט” בניו־יורק, ועד יומו האחרון לא פסק לנהל תעמולה להרחבת ענף התעשיה הביתית לכל הסוגים.

רעיתו נחמה, הפקחית ובעלת הרמה התרבותית הגבוהה, עמדה לימינו למעלה מיובל שנים, ועודדה תמיד את רוחו לפעולות ומעשים. שניהם זכו לחזות במו עיניהם את תקומתה של מדינת ישראל.

מן הראוי היה להנציח את שמו של המהנדס יוסף זלקינד ורעיתו נחמה, על־ידי הקמת מפעל משוכלל לפיתוח התעשיה הביתית, כי הרי הם היו חלוצי התעשיה הביתית בתל־אביב ושקדו על פיתוחה והרחבתה.